ארכיון תג: התניידות בריצה

עדכוני קיץ

אתיקה של משבר. המובן מאליו. מיפוי פריבילגיות ודרכי השימוש בהן.

בזמן הזה. האם זה זמן ביניים? או שככה זה יהיה מעכשיו? משבר מתמשך, אין סופי? החלטות. עקרונות פעולה.

לא לקנות הרבה. לחשוב על הכסף שיש כאילו לא היה. לחסוך. 

אבל בכל זאת לקנות, דברים שצריך וטוב לקנות, ולהשתדל שזה יהיה מאנשים טובים שאתה מכיר. לדאוג שהכסף שאתה מכניס למערכת ימשיך להתגלגל בה, ויעזור לכמה שיותר אנשים.

*

כמעט שנה ל׳דפוס בית׳, ההוצאה לאור הזעירה של ננה ושלי, שהקמנו מתוך גחמה בקיץ שעבר. בית מלאכה קטנטן לספרונים נחמדים, שנמכרים במחירי הפסד בחנויות ספרים ספורות. אנחנו מייצרים אצלנו, בבית עצמו, או במרפסת בעצם, מדפיסים, כורכים ומגמרים, מהדורות קטנות וממוספרות. זה יוצא יפה מאוד. אני גאה.

הוצאנו דברים שאני כתבתי, שננה כתבה, ספרון ציטוטים, ספר צילומים, חוברת צביעה, וכעת אנו מוציאים ספר ילדים. עשינו דברים. 

נפצעתי בתאונת גליוטינה טפשית וכמעט איבדתי פיסת אגודל. הצלקת נותרה מתחת לציפורן, מוסתרת לגמרי, אבל מרגישה מוזר. כאשר אני מעביר עליה אצבע אני חש בכאב עמום ובזכרון של רגע החתך. חסכתי, כשהקמנו את הדפוס, וקניתי גיליוטינה זולה, מועדת לתאונות. אחרי הפציעה וכחלק מההחלמה ממנה ננה קנתה גיליוטינה חדשה, גרמנית. היא מדויקת, יעילה ובטוחה. למדתי משהו, נראה לי, והיה לי מזל שהפציעה לא הייתה חמורה. סתם חתך באצבע, מה אתה עושה עניין.

(מה למדתי? שלא שווה לקנות בזול? לא בטוח. שפציעות הן חלק מהעניין? לא בטוח. למדתי להיזהר, למדתי לחתוך ספרונים. אני די טוב עכשיו, זה לוקח לי פחות זמן משלקח כשהתחלנו ויוצא יותר מדויק. התנסיתי. למדתי לעבוד)

השבוע התחדשנו במדפסת. זו שעבדנו איתה עד היום, שרכישתה הספונטאנית הניעה את הקמת ההוצאה, הייתה ממודל ביתי מתקדם, ולמרות שהצליחה להוציא תוצאות יפות היו לה מגרעות רבות. היא דרשה יחס וטיפול מתמיד. היה לה מסך מגע מעצבן ובעיות התחברות לרשת. העמדנו אותה במשימות קשות, שמתחו את גבולותיה, היא התחממה ועכבה אותנו. בכל מקרה, אנחנו מדפיסים עכשיו ספר, ולאחר שהחלפתי במדפסת מיכלי דיו, אחד מהחדשים התגלה כפגום. תוך כדי הדפסה התחילה המדפסת לזעוק בקול, לבכות ממש, ולצבוע דפים שלמים בצבע ורוד מג׳נטה. זאת הייתה הזדמנות נהדרת. אז כעת יש מדפסת חדשה, טובה יותר, והקודמת הוגלתה לחלק אחר של המרפסת, לשמש כגיבוי. התקדמנו. אנחנו ממשיכים הלאה.

התחלנו את זה לפני המשבר. אנחנו ממשיכים כעת. למה שנפסיק? דברים שהיו בגדר אינטואיציה, אפשרות היפותטית, התגלו כפשוטים. אפשר להדפיס ספרונים בבית, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות באמצעים פשוטים, והעבודה עצמה נעימה ברובה ומספקת. זה כיף, לעשות ספרים. 

*

בשנה הבאה, פרט לעבודתי הרגילה כמורה לקולנוע בתיכון לאמנויות, אלמד גם חצי משרה כמורה להיסטוריה בתיכון אחר. אני שמח על כך, מתרגש וחושש. אני אמנם מורה עתיר נסיון, אבל לעולם לא לימדתי בכיתה רגילה ולעולם לא היסטוריה כחלק מתוכנית הלימודים. זה אתגר שאני מתכוון לעמוד בו. הפירוש של זה הוא שתהיה לי משרה דחוסה, מלאה ואינטנסיבית, בשנה שאין לדעת בדיוק מה יקרה בה. אני לא חושש אלא נערך, רגשית בעיקר, לכך שזה לא יהיה קל. בבית הספר בו אני מלמד היום יש לי מקום ידוע ומוכר, דרכי התנהלות בדוקות, אנשים שאני מכיר ומכירים אותי. בבית הספר החדש אני זר ויוצא דופן, לפחות בינתיים. זה ידרוש ממני ללמוד, להתאים את עצמי ולהשתלב. אני מקווה שאצליח. 

כי אני אוהב לעבוד טוב, ואוהב לעמוד במשימות ואתגרים. וכי אני רוצה להתחדש.

*

זה קורה בשנה בה אהיה בן חמישים, עשר שנים אחרי מות אבי.

אומרים שמשבר הוא הזדמנות? אז אני המצאתי את זה.

הרי מחלתו שלו, אז, בעודי מתקרב לגיל ארבעים, גרמה לי לשנות את עצמי, לוותר על דברים ולהדגיש אחרים, להפוך טוב יותר, פגום פחות. מאוכל שווארמות, מעשן כבד ורוכב על אופניים הפכתי לצמחוני, בריא יחסית, שמתנייד בריצה. סלחתי לאבי ואני מתגעגע אליו בחיבה ולא בתסכול. צמחתי לאחר שהוא חלה ומת, וכך כנראה, היה חייב לקרות. זו דרכו של עולם. אבל המשבר הזה אחר, וההזדמנות כאן שונה.

*

חופש גדול, קיץ. זמן ביניים. טבלת עדכון נתוני הקורונה פתוחה בדפדפן, ומדי פעם אני בודק מה השתנה. לא רצתי בכלל בשבוע האחרון, והגוף מתחיל לאבד יכולות וכושר. צריך להתעקש. אני אוהב לרוץ בקיץ, אחרי שאני מתרגל לזה. לרוץ בקיץ בתל אביב זה כמו לרוץ בחורף בבוסטון, קשה אבל אפשרי, מספק. 

אבל לרוץ בזמן מגיפה זה דבר מוזר. המסיכות מסתירות את פני האנשים. מי שלא חובש מסיכה, כמוני בעת שאני רץ, ערום, מסוכן ומנודה. אני שומר על מרחק מאנשים, לא נושם עליהם, משתדל לא לנשום אותם, חולף על פניהם, קל תנועה, משתדל שלא ירגישו בי. 

בקיץ אני מטפטף זיעה, ובסוף ריצה נעלי ספוגות בה. זאת תחושת שחרור, כמו לרוץ בתוך גשם, כולך רטוב. אם אצליח להתמיד יהיה לי קל יותר בשנת הלימודים הבאה, בה ארוץ גם לבית הספר החדש וממנו. כושר טוב פירושו הגעה קלה יותר לעבודה, צמצום של האתגר הגופני לרמה סבירה, אפשרית. אם אצטרך, או אוכל בכלל לרוץ לעבודה בשנה הבאה. הלוואי שאצטרך. קשה לי לקבל את ההבנה שכפי הנראה אלמד בעיקר מהבית.

*

ברחוב מגורי בונים שכונה חדשה, במעלה הגבעה. המוני דירות קטנות. המוני שכנים חדשות שישנו פה את הכל. 

עסקי הבגדים כבר היו בקריסה לפני הקורונה, ויש המון חנויות ריקות. אין תיירים, ושוכרים ישראלים, מפוקפקים, נכנסים לדירות האייר בי אנ בי שלא נועדו לכך, ושלא מתאימות למגורים. אנשים הולכים וחוזרים מהים. יש פחות שליחי וולט. אולי הבינו שכדאי לחסוך. 

קיץ מוזר. דורש אתיקה, החלטות, עקרונות פעולה. אבל אין לי כוח לכל אלה. במקום זה אנסה לכתוב, לנוח, להתכונן למה שלא יהיה, ולידיעה שאי אפשר באמת לדעת. 

ריצה על גבולות העיר (כולל וידאו)

בשרב ראשון, של שלהי חורף, יצאתי לרוץ, להקיף את תל אביב, לרוץ על גבולותיה, כפי שהיו פעם, כאשר רק התחילה לדמיין עצמה כעיר גדולה. יש לי צילום של מפה הסטורית, אותו הכנסתי לניילון, תל-אביב: תכנית כללית. ארוץ על שולי השטח האפור עד שאחזור לנקודה בה התחלתי.

תל אביב היא עיר בצד ים, לא עיר-חוף, אבל בטיילת אפשר לדמיין שזה לא כך. יפו הייתה עיר הנמל, ולתל אביב היה טוב עם זה. כך שימשו הים והחוף כקו גבול, מעין שטח הפקר שבו קורים דברים שלא יכולים להתרחש במקום אחר. פה הלכו לטייל, פה ישבו בצוותא, מביטים על הגלים, פה מותר היה להתפשט, לראות ולהראות את הגוף בציבור. 

זאת חופשת פורים, ובני נוער הולכים לפה ולשם, גאים ומתביישים במה שהם מציגים לראווה. הפחד מהמגפה באוויר. בכל שנה אחרת יום כזה, חם ויבש לאחר חורף ארוך, בפורים, היה הופך למסיבה דחוסה ומגעילה. עכשיו לא ריק, אבל אנשים נמנעים מקרבה או לפחות מודעים אל סכנותיה. במובן מסוים זה הופך את הריצה לקלה יותר, מאחר וההולכים מודעים יותר לסביבתם, זהירים וחששניים. 

נמל תל אביב הוא פוחלץ של נמל. הוא נבנה מהר מהר, כתגובה למרד הפלסטיני הגדול בשנת 1936. הבריטים דיכאו את המרד הזה, שהיו לו סממנים של התקוממות לאומית אנטי קולוניאליסטית, ושיכול היה להפוך למלחמת העצמאות הפלסטינית, באכזריות ובכוח רב.     

יפו, המרכז האינטלקטואלי של ההתקוממות, ספגה נזקים אדירים במהלך המרד. העיר העתיקה שלה הוחרבה כמעט לגמרי, הכלכלה שלה רוסקה. להקמת נמל בתל-אביב היה חלק בזה. האינטרס הבריטי והציוני השתלב. הראינו להם מה זה. 

הירקון תוחם את תל אביב של גדס מצפון. מעבר לו הייתה אדמת הכפר שייח׳ מואניס, שהיה במעלה הגבעה עליו נמצאת עכשיו אוניברסיטת תל-אביב. כשימנים מאשימים שמאלנים בצביעות, בכך שהם מדברים על כיבוש אבל לא על רמת אביב הם צודקים, כמובן. שייח׳ מואניס הייתה פה, וכך גם הכפר סומייל, ששרידיו האחרונים נהרסים כעת, וכך גם המושבה שרונה. במפה שאני רץ לפיה כל השטח הזה מופיע בלבן, כאילו ריק שם, כאילו העיר היא אי.

במפה הכל ברור, יש פה ושם, יש גבול. הרחוב, והמציאות, מסובכים.

ברחוב אבן גבירול, באחת מתחנות האוטובוס, איש מבוגר עומד לפני אוטובוס, מחזיק במגב שלו בידו, חוסם את דרכו. הוא מחכה שתבוא משטרה, הוא רוצה להתלונן. אני בודק שהוא בסדר, שולט בעצמו, לא צריך סיוע ומודע למעשיו, וממשיך הלאה. אני אוהב את הרחוב בעיר ואת זה שהוא חי ויכול תמיד להפתיע אותך. אני אוהב את זה שלא ברור מי טוב ומי רע, מי משלנו ומי מהאחרים. 

ליד דרך בגין מסומנת במפה בליטה קטנה, שפיץ שבולט לכיוון רחוב המסגר. זוהי שכונת העגלונים, שכונת עוני שנוסדה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה, שהייתה, כמובן, מחוץ לתחום תוכנית גדס. אבל מה לעשות, אם רוצים פרבר גנים צריך גם עגלונים וכדי שיהיו עשירים צריך עניים שיעשו בשבילם את העבודה. 

החום כבר מתחיל להקשות עלי. גופי עדיין לא רגיל אליו. יש לי תחושה שהקיץ הזה יהיה מזעזע. החורף הרי היה קר וגשום מהצפוי, וברור לגמרי שזה לא יעבור בשקט ושהשרב הזה הוא רק ההתחלה. לפחות בינתיים עדיין יבש, והזיעה לא ניגרת אלא מתייבשת על הגוף, משאירה כתמים לבנים של מלח.

זה כבר קו הגבול עם יפו, מוזר ומפותל יותר מכל צד אחר של העיר. זה אינו גבול לאומי. שכונת שפירא הייתה יהודית תמיד. מרכז חייהם של חלק גדול מתושביה היה בתל אביב, בה עבדו, קנו ולמדו, אבל הם גרו ביפו. 

שתי הערים היו חלק ממטרופולין אחד, רב לאומי ותרבותי. בריטים, גרמנים, יהודים שהגיעו ממקומות שונים, ערבים. עשירים, עניים, משכילים ובורים, איזה בלאגן. אני מת על זה. 

קביעת גבולות העיר והמפה שמבטאת זאת מנסים לעשות סדר במשהו שאי אפשר להפריד לגמרי, כי אנשים הם תמיד יותר מדבר אחד, והם זזים, עוברים ממקום למקום ומזהות לזהות בהתאם לצורך ולנסיבות.  

במערכת היחסים בין שתי הערים, תל אביב ויפו, יש מנצחת ומפסידה ברורות. מרגישים את זה הכי טוב בקו הגבול עם שכונת אל-מנשייה. היא הייתה מעורבת לגמרי, יהודים וערבים שחיים זה לצד זה. זה אינו סיפור של אידיליה, להפך. החיכוך הלאומי התפרץ באלימות פעם אחרי פעם, יוצר גלי פליטים שהציפו את העיר. כאשר כבש ארגון האצ״ל את השכונה עשה זאת תוך פיצוץ חלק גדול מבתיה. חורבותיה האחרונות שוטחו על ידי דחפורים ונדחפו לים, כדי ליצור את הגבעות המלאכותיות של פארק צ׳ארלס קלור. זה עצוב, כי בנקודה הזאת בעיר הכתם הלבן במפה, שהשם ׳יפו׳ במרכזו, נראה כמו מובלעת, כמו רמז למה שעתיד לבוא. כשבעים אלף פלסטינים עזבו את יפו ב-1948, והפכו לפליטים. כלום טוב לא יקרה במקום הזה אם לא תהיה הכרה בכך.

חזרתי לנקודת ההתחלה. שמונה עשר קילומטר וקצת. אני אוהב את העיר הזאת ושמח שאני חי בה, דווקא בגלל שגבולותיה מטושטשים. 

יום לפני סערה, אף פעם לא מצטערים על זה (כולל וידאו)

מספיק יום בו איני רץ כדי שזה ירגיש מוזר שוב. למה בכלל לזוז, כל כך יותר פשוט לא לצאת, לוותר על זה. המנהג הזה שלי, הריצה למקומות, פותר חלק גדול מההתלבטות הזאת. ברוב הבקרים אני יוצא מהבית כי אחרת לא אגיע לעבודה, ואני רץ לשם כי זו הדרך הטובה ביותר עבורי לעשות את זה. אני יודע, מנסיון, שזה יהיה בסדר, שכמעט בוודאות לא אצטער על זה שרצתי, במקום לנסוע באוטובוס, או חלילה, במכונית. 

אבל עכשיו, המרחק אותו אני רץ עולה כל שבוע, כהכנה למרתון שיהיה בעוד כעשרה שבועות. עכשיו לא מספיק רק לרוץ למקומות. אני רוצה לרוץ מרתון טוב, אני מרגיש שאני יכול לרוץ מרתון טוב. אבל בשביל זה צריך להתאמן, אין ברירה, צריך לקחת את עניין הריצה הזה ברצינות.

יש לי גוף חזק ועמיד, אבל איני מהיר במיוחד. ככה זה, אני חמור, לא סוס מרוץ. הדהרה שלי, אפילו במיטבה, היא גם קצת דישדוש. אבל התנועה עצמה טבעית לי, עד כדי כך שנראה שהיא חלק ממי שאני. חמור נועד להליכה ולריצה, כמוני. בריצות אימון כאלה, ביום סגרירי, אביך וקר, לפני סערה, אני נזכר בזה שוב מעט אחרי שהגוף עצמו נזכר שהוא בעצם יודע איך לזוז. אז, אני מפסיק לחשוב על הריצה ומתחיל פשוט לחוות אותה. 

ריצות האימון האלו הן מותרות. אני מסוגל להרשות אותן לעצמי וזה גורם לי להרגיש בר מזל. שעה וחצי, שעתיים, וביום של ריצה ארוכה אפילו שלוש שעות, מנותקות ממטרה. זה בזבוז מוחלט של זמן ושל מאמץ, שאני היוזם והאחראי היחיד לו. אני משתדל לזכור שזו אינה מטלה אלא בחירה, ושהריצה, כל ריצה, גם ברגעים קשים שלה, מעניקה לי חוויות שלא הייתי מסוגל לקבל בשום דרך אחרת. הריצה משנה את גופי, ואני חושב שבכך משנה גם אותי. זה מהותו של תהליך האימון. 

הריצה הזו היא גם טיול, מסע מעגלי קצר, מהבית, דרך רחובות העיר וסביבותיה, וחזרה הביתה. הקצב נינוח, מאפשר לי מצד אחד לחוות את החוץ במלואו ומצד שני לא להתעכב במקום אחד. קדימה, קדימה, רגע אני פה ואחריו כבר במקום אחר, לא צריך להיות מאוד מהיר, רק להתמיד, לתת לתנועה לגלגל את עצמה, צעד אחר צעד. הרוח יכולה לשאת אותי קדימה או להיות מין קפיץ אותו אני מנסה לדחוס. המושג הערטילאי הזה, מזג אוויר, מתורגם לתחושות גופניות. רצתי כבר בקור שבו אדי הנשימה קופאים על הזקן ובחום ולחות שבהם הגרביים הופכות ספוגות זיעה. איני מפחד ממזג האוויר אלא מתענג על אתגר ההתמודדות איתו. 

אני רץ דרך מקומות מוכרים פחות בעיר, שוליים. השכונות האלה, עם בתי המגורים נטולי ההוד, הגינות הנסתרות, הפארקים, החנויות המקומיות, בתי הספר ובתי הכנסת, הם רוב רובה של תל אביב. יש בהן עבר שמשתקף בתוכנית הרחובות ובשרידים שצריך לדעת לחפש, והן נמצאות, כמו כל המקום הזה, בתהליך שינוי דרמטי, שאין לדעת לאן יוביל. כוחות סותרים פועלים בשולי העיר, הרצון להידמות למרכז והרתיעה מכך, גאוות היותך בשוליים מול הבושה הבלתי נמנעת על זה שאתה כזה. הקונפליקט הפנימי הזה מגוחך ומרהיב, כי הכל כל כך קרוב בעצם. שלוש דקות ריצה ואתה ברחוב ובשכונה אחרת, עשר דקות ואתה בלב העיר. והנה, גם שם הכל בעצם שוליים, כי הרי אין כאן מרכז אמיתי, רק חלום עליו, דמיונות של עיר גדולה בתוך מרחב מצומצם ודחוס. 

אהיה בן חמישים בשנה הבאה. לפני עשור עוד הייתי מעשן כבד, שתיין, שלא מסוגל לרוץ יותר מדקות ספורות בלי כאבי ברכיים ואובדן נשימה. סרטן הריאות שהרג את אבא שלי הציל אותי. אני אדם אחר עכשיו, לא שונה מאוד במהותי אבל בכל זאת, טוב יותר, ולריצה יש בכך חלק חשוב. היא עזרה לי להתמיד בהפסקת העישון, להתאבל ולהתמודד עם המוות המיותר שלו ועם רצון ההרס העצמי שלי. הריצה שמרה עלי ושינתה אותי. החמור התקוע שהייתי אז, עקשן וממורמר, למד להתנועע, ובכך השתחררתי לא רק מהרגלים רעים אלא גם ממשא כבד של תסכול. 

בהתחלה רצתי מתוך סבל וכאב, אבל למדתי לוותר על זה. יותר כיף להינות, מסתבר, וקשיים רגעיים אינם סותרים זאת, להפך, הם רק הופכים את ההנאה לעמוקה יותר. למדתי לכבד את מגבלות גופי, לדעת מתי להרפות ולתת לו לנוח, לאהוב אותו כפי שהוא, פגום אבל שלי. בכך, למדתי גם לאהוב את עצמי. מזל, יותר טוב ככה. 

הגשם ישטוף עוד מעט את האובך. האוויר יחזור להיות צלול. גם מחר ארוץ, בין ובתוך שלוליות, ואנשים מסוגרים במכוניות ינעצו בי מבטים מלאי רחמים. אבל אני זה שמרחם עליהם. הם תקועים, אני זז, הם יושבים ואני רץ. הם מפחדים מהחוץ ומגנים על עצמם מפניו ואני חולף בו, אדון לעצמי. 

ובסוף הריצה אשוב הביתה, והכל יראה כאילו לא התרחש בעצם. אשכח מכל המחשבות וההרהורים שעברו בראשי, מהרגעים, מהמראות ומהאנשים שראיתי. רק הגוף יזכור משהו, ויהפוך את הקילומטרים האלו לעוד שלב בתהליך האימון וההכנה לאתגרים שעוד יבואו. כמעט כל יום ככה. אף פעם לא מצטערים על זה.

תאונה ברכבת מרכז (כולל וידאו)

בתוך ההנאה הגדולה של הריצה לעבודה יש אזור אחד מחורבן, רכבת מרכז. זה מקום מסוכן של אנרכיה בלתי נתפסת ורשלנות תכנונית מתמשכת. 

עבודות ההכנה לקו הירוק של הרכבת הקלה חוסמות חלקים מרחוב ארלוזרוב, והמדרכות תחומות ברשתות מתכת שהופכות אותן למעברים צרים. בני אדם מתקשים לעבור שם כשהם באים זה מול זה, אבל גם אופניים וקורקינטים משתמשים בהם, מתעקשים לעקוף את הולכי הרגל האיטיים שמעכבים אותם, כי יש להם לאן להגיע. 

בצמתים, המכוניות והאוטובוסים לא מהססים לחסום את מעברי החצייה, נדחקים לפקק שתמיד שם בשעות האלה, פגוש לפגוש, גז ברקס. זאת תחנת אוטובוסים ורכבת ראשית, המוני אנשים עוברים שם ברגל, אבל נראה שאף אחד לא חשב על טובתם אורווחתם. סככות ההמתנה פרוצות לרוח ולגשם ולא מצלות מהשמש. המדרכה תוכננה כך שאין בה שום התחשבות בתנועת אנשים עוברת, ומכיוון שגם כאן היא הפכה לנתיב תנועה של אופניים וקורקינטים היא מקום מאיים שבו כל הזמן צריך להזהר. כשאנירץ שם אני יורד לכביש, ומשתמש בנתיב משל עצמי. בכל שנותי כרץ עירוני מעולם לא פגעתי באדם. אני אורח בעולמם של הולכי הרגל, ודווקא בגלל שאני מהיר יותר מהם אני נותן להם זכות קדימה תמידית. תמיד אעצור או אאט ליד תחנת אוטובוס, אפנהדרך למי שצריך לעבור, אשתדל לא להפתיע או לסכן, לא אותם ולא אף אחד אחר, מכונית או אופניים. על פרקי ידי אני לובש מעין צמידים שמחוברים להם סרטי בד זוהר מתנפנפים, ואני מאותת בעזרתם כשאני חוצה כביש או משנה נתיב. זה נראה קצתמגוחך אבל לא ממש איכפת לי. ככה רואים אותי ושמים אלי לב, ועצם זה מגן עלי, כי קשה לי להאמין שיש מי שיבחר לפגוע בי בכוונה, לאחר שהבחין בי. 

דרך הולכי הרגל הראשית מתל אביב, לרמת גן ולגבעתיים עוברת דרך הצומת הזאת, שבה מוקמת תחנת הרכבת הקלה. לפני שבועיים בערך סגרו את שביל המעקף שהיה שם מאז תחילת העבודות ויצרו מעקף אחר. השביל הקודם היה נוראי, עם פניותצרות, תחום בלוחות מתכת אטומים. רק מראות פנורמיות שהותקנו שם אחרי תלונות חוזרות ונשנות המעיטו מעט מסכנת המעבר בו. 

המעבר החדש עדיין לא מוסדר לגמרי. הוא מאריך עוד את הדרך, ובתכנונו, עם האספלט היפה הזה ובלי שום שילוט, הוא ממש מזמין אליו את האופניים והקורקינטים בלי ליצור כל הפרדה, לא בינם לבין הולכי הרגל ולא בין כיווני התנועה. הפניות בוחדות כך שאין בהן כל שדה ראייה פתוח. עברתי שם כבר מספר פעמים וידעתי שזה תכנון וביצוע שמייצרים תאונות. 

אתמול באמת ראיתי תוצאות של תאונה כזו, קטנה וללא נזק רב אבל בכל זאת. שני קורקינטים התנגשו זה בזה, אחד הגיע מהמעקף החדש, השני מדרך בגין, הם לא ראו זה את זה ובום.

הגעתי לשם זמן קצר אחרי שהתרחשה, כאשר שני הקורבנות ישבו על המדרכה, מנסים להתעשת. אני שמח שלא נפגעו קשה, ומקווה שהם למדו את הלקח, אבל יודע שזו לא התאונה האחרונה במקום הזה. עזרתי להם במה שיכולתי, ואז המשכתי בדרכי. צריך להזהר, להזהר מאוד, והלוואי שמתכנני התחבורה, הדרכים, השיפוצים והעבודות לא היו כל כך מטומטמים. הייתי רוצה לראות את המהנדס שאישר את המדרכה והמעקף הזה מוטל כואב על המדרכה. אולי אז היו נמנעות התאונות הבאות. 

אמרתי כבר שצריך להיזהר?

אני מתחיל לחזור לכושר

אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. יש נקודת שיא אליה אשתדל להגיע, מרתון תל אביב הקרוב, אי שם בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. זה ממש מעבר לפינה. כושר הריצה בו אני נמצא כעת הוא שיקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.

הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וממנה חזרה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. רץ עירוני הוא יצור ביניים עילאי, גם אדם שחווה את סביבתו ללא חיץ וגם בתנועה, גם נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו וגם עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות. 

המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע בכל זאת שונה בכל פעם בה אני עובר בו. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.  

חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה  לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים. אני גאה בזה. 

בואי תתחילי לרוץ לעבודה

כדי לכסות את כל העניין הזה של דברים שטוב וצריך לומר, תרגמתי ועיבדתי מתוך מדריך המופיע באתר חברה שוודית משובחת, המוכרת תיקים וציוד המיועדים להתניידות בריצה. אלו עצות ותובנות פשוטות ואפקטיביות.

כתובת האתר: https://iamrunbox.com

הם בשבוע האחרון בפרויקט קיקסטארט ומוכרים בו את התרמיל החדש והמשופר שלהם. אני, כמובן, קניתי, ואתם מוזמנים גם: http://kck.st/2kMvtds

בואי ננסה לרוץ לעבודה!

הדרך העיקרית לשמור על כושר היא להיות בתנועה ולעשות בחירות טובות הנובעות מסגנון חיים בריא. קרועים בין עבודה תובענית ומחוייבויות משפחתיות, רבים מאיתנו נאבקים למצוא את הזמן, ההתלהבות והמוטיבציה להתמיד בשגרת הכושר שלהם. החלטות טובות שעשינו ימצאו עצמן בתחתית ארון הבגדים, לצד בגדי הספורט והנעליים החדשות שקנינו. אחת הדרכים הקלות ביותר לשלב את תוכנית האימון שלך בחיי היום יום הוא על ידי התניידות בריצה לעבודה או ללימודים. יותר מעוד טרנד כושר, התניידות בריצה היא בחירה בסגנון חיים אשר סוחפת את העולם בסערה, ולמרות שלונדון נחשבת כעיר הטובה ביותר להתניידות בריצה בעולם כולו, מאות קהילות ריצה אחרות צצות בכל רחבי הגלובוס. קראי עוד על התניידות בריצה בגרמניה, או את הסיפור מעורר ההשראה של מתניידת בריצה משטוקהולם.

יתרונות הריצה לעבודה

אולי היתרון הגדול ביותר של התניידות בריצה, הוא שהשלמת את אימון הבוקר שלך עוד לפני שיום העבודה שלך התחיל. זה גורם לך להיות מלאת אנרגיה ומוטיבציה ומוכנה להתמודדד עם כל דבר שהבוס שלך מחליט להפיל עלייך. זו גם אחת הדרכים הטובות ביותר להתמיד בשגרת כושר יומית. מחקרים מראים שלאנשים שמתאמנים באופן סדיר יש רמות נמוכות יותר של מתחים ושבחירות המזון שלהם בריאות יותר. אם את חיה במרחק התניידות סביר ממקום העבודה שלך, ריצה לעבודה היא דרך מצויינת להוסיף אימון לתוך סדר היום הדחוס שלך. התיידות ברצה היא בחינם, היא קלה והיא ידידותית לסביבה. דרך זו של התניידות ברת קיימא עולה על האפשרויות האחרות כמו תחבורה ציבורית או התמודדות עם התנועה ברכיבה באופניים.

יתרונות ההתניידות בריצה. אני אוהב את האזכור לכבוד שאתה מקבל מחבריך לעבודה.

הדרך הטובה ביותר להתחיל להתנייד בריצה

איך מתחילים להתנייד בריצה? טוב, פשוט עושים זאת. היופי בריצה היא שזה יכול להיות פשוט או מסובך לפי רצונך.

נתחיל עם הדרך הפשוטה ביותר של התניידות בריצה: ריצה מהעבודה הביתה. יש ארבעה שלבים שצריך לעבור לצורך כך:

  1. סעי לעבודה כרגיל, עם המכונית שלך או בתחבורה ציבורית.
  2. אחרי העבודה, החליפי לבגדי הריצה שלך וארזי את הדברים שלך.
  3. רוצי הביתה.
  4. הרגישי תחושת סיפוק.

עכשיו כשהתוכנית הכללית ברורה, עליך לחשוב על הפרטים מאחר ואלו חיוניים להצלחתה. הנה העצות העיקריות שלנו לריצת ההתניידות הראשונה שלך:

  • בחרי יום בשבוע ודבוק בו.
  • מצאי תרמיל גב מתאים.
  • ארזי את בגדי הריצה שלך יום לפני כן.
  • חשבי כיצד לסחוב את הדברים ההכרחיים המשמשים אותך.
  • השארי דברים שאינך צריכה בבית.
  • בדקי את המסלול בו את רוצה לרוץ.
  • זהי נקודות בהן תוכלי לעבור לתחבורה ציבורית אם תזדקקי לכך.
  • תמיד קחי איתך כרטיס אשראי, כרטיס רב קו וטלפון – למקרה צורך.
  • אכלי משהו קל שיושב לך טוב בבטן שעה-שעתיים לפני שאת יוצאת לדרך.
  • המנעי מתוכניות גדולות בלילה של הריצה הראשונה שלך מהעבודה. כך אינך צריכה למהר.
  • הגיעי הביתה, אכלי משהו ותהני מערב נחמד.

רשימת ציוד: מה לארוז

  • נעליים ובגדי ריצה
  • כסף
  • טלפון ואוזניות אם את אוהבת להקשיב למוזיקה
  • דברים שקשורים לעבודה כמו מחשב נייד ומטען
  • מפתחות הבית
  • קופסת אוכל וחטיפים
  • בקבוק מים
  • בימים גשומים מעיל גשם
  • סרטים זוהרים או וסט זוהר לצרכי בטיחות 
  • אם את רצה לעבודה: דברי מקלחת וטואלטיקה, סט בגדי עבודה

התרמיל המתאים

התרמיל המתאים להתניידות בריצה צריך להיות קל משקל וארגונומי. פרט לזה, וודאי שלתרמיל יש איזושהי טכנולוגיה נגד קפיצות ותזוזות, כדי למנוע תנועות מעצבנות. צריך גם לבדוק שכל מה שאת זקוקה לו נכנס לתרמיל. אם את מתכוונת לרוץ גם בגשם, חומר עמיד במים מומלץ. 

כשמצאת את התרמיל המתאים עבורך, שימי לב לארוז אותו באופן חכם! השאירי דברים שאינך זקוק להם בבית מכיוון שהם רק יכבידו עליך. דבר חשוב נוסף הוא איך לארוז את בגדי המשרד שלך. חולצות מתקמטות בקלות, כך שדחיסתן לתרמיל ריצה רגיל כנראה אינן הרעיון הטוב ביותר. 

זה תרמיל הריצה שהם מוכרים. לא רע.

למה לרוץ? פתיחה.

אני חושב שיותר אנשים צריכים לרוץ לעבודה, אני חושב שיותר אנשים צריכים להשתמש ברגליהם כאמצעי התנועה וההתניידות העיקרי שלהם, ושריצה תועלתית, מפה לשם, אינה רק חלק מהעבר של בני האדם אלא חלק מעתידם. ואני קורא לך, הרץ או הרצה החובבת, שרואים בזה ספורט בלבד, להצטרף למהפכה, להפוך את החיים שלכם לטובים יותר. בסדרת הרשימות הבאה, אשר התחלתי לכתוב במהלך הקיץ האחרון, ואקווה לסיים לאחר שאשתתף במרתון תל אביב המתקרב, אנסה לתאר את חויית ההתניידות בריצה שלי, וכיצד היא משתלבת בחיי.

הריצה גואלת אותי. היא הופכת את חיי, ולכן גם את חיי הקרובים אלי, לטובים יותר. היא מגינה עלי מפני צדדים שאיני אוהב בעצמי ועוזרת לטפח ולשמר דברים בהם אני גאה. היא לא מרכז חיי, אבל היא חלק משמעותי בהם. 

מכיוון שגם דברים אחרים חשובים לי, והשילוב בין הריצה לשאר חלקי חיי הוא מובן מאליו עבורי, התניידות בריצה, כלומר הגעה בריצה למקומות, שימוש ברגלי הרצות כאמצעי תחבורה אישי, נראית לי בחירה מובנת מאליה. 

כמו רוב הרצים החובבים, יש לי יעדי ריצה, אירועי ריצה בהם אני רוצה להשתתף, זמני מטרה שאני חולם להגיע אליהם. אלו אתגרים חמקמקים, שדורשים עמידה בתוכנית אימון ארוכת טווח. הכנה למרתון לוקחת כארבעה חודשים, ואני משתתף בריצת מרתון אחת לשנה לפחות, אבל גם בשאר השנה משתדל לעקוב אחרי מסגרת כללית של אימון, קילומטראז׳ שבועי וחודשי בו אני משתדל לעמוד. אני שומר על הדפוס הזה כמעט תשע שנים. ההתניידות בריצה היא שמאפשרת לי לעשות זאת בלי להקריב את סגנון חיי ולהשתעבד אל הספורט. אמנם גם עכשיו, בודאי במהלך הכנה למרתון, אני יוצא לאימוני ריצה, הכוללים ריצות ארוכות ומתמשכות, ואימוני מהירות שונים. אבל שאר הריצות שלי נעשות אל העבודה וממנה. יוצא שגם בתקופות האינטנסיביות ביותר של האימון כשלושה רבעים מהסך הכולל של הקילומטרים שאני רץ נעשה כך, עם תרמיל, סביב עיסוקי האחרים. 

אבל זה לא רק פתרון טכני החוסך זמן אלא חלק ממשהו רחב יותר. התניידות בריצה היא הגשמה של ייעוד בסיסי שטבוע בנו כבני אדם.

בחנו רגע מבחוץ, במבט חיזרי, את החיה הזאת שהיא אנחנו. חצי ממנה הוא רגליים. ברור לגמרי שזו חיה שגופה נועד להליכה ולריצה. כל צורת תנועה אחרת שלה ממקום למקום הוא בזבוז של תכליתה הגופנית. 

מובן שגופנו יודע גם לעמוד ולשכב, וכשהוא יושב נוח לו יותר להשתמש ביכולתיהן הנפלאות של ידינו ואצבעותינו (איזה דבר נפלא זה, גוף. כמה דברים הוא יודע ויכול לעשות!). ומובן שאדם יכול לחיות חיים מלאים ושלמים גם אם תנועת רגליו מוגבלת, אבל הרגליים הזזות הן האיברים החזקים ביותר שלנו והם חלק מרכזי, הכרחי, בכך שהמין שלנו הצליח כל כך.

כי אנחנו חיה זזה, תמיד היינו, והרגליים שלנו ליקטו, צדו, נדדו, הובילו את בני מיננו ממקום למקום. להשתמש ברגלינו כדי להגיע למקומות זו הגשמה של מסורת אנושית בסיסית כל כך עד שהיא במרכז הווייתנו כבני אדם: אנחנו, בכוח גופנו ורגלינו, נעים בחלל שבו אנחנו חיים, חווים אותו במלואו.

אבל כעת אנו לא משתמשים מספיק ברגליים שלנו, ושימוש בהם ככלי תנועה נחשב נחות ומשני.

הולך רגל. שם תואר שהוא גם תיאור פעולה. זה אדם המתנייד באמצעות רגליו, להבדיל מנהג במכונית, רוכב אופניים או נוסע באוטובוס. החלוקה הזו מניחה, בתור התחלה,  שהתניידות באמצעות הרגליים נעשית רק בהליכה. רץ היא קטגורייה נפרדת מאלה, והוא נחשב כמי שעוסק פעילות ספורט או פנאי. 

השם המוזר הזה, התניידות בריצה, הוא תרגום מסורבל של המונח באנגלית: Run Commuting. זה נשמע לא משהו, אבל מסביר מה חשוב פה, ההתניידות, מצב בו הריצה היא אמצעי תחבורה ולא עיסוק ספורטיבי. זה מה שאני רוצה לשכנע אותך לעשות, להשתמש ברגליים שלך כדי להגיע למקומות, אבל לא להיות בהכרח הולך רגל. כי מי שקבע את ההגדרה המגבילה הזו לא מבין כלום. תלכו, תרוצו, תקפצו, תגיעו למקומות שאתם צריכים להגיע אליהם באמצעות גופכם ורגליכם, צעד אחרי צעד. רוצו לעבודה, ללימודים, לקניות, לסידורים, התייחסו לרגליים הרצות הנפלאות שלכם כאל ברירת המחדל של התנועה שלכם בחלל, הדרך הטובה, ובודאי הטבעית ביותר בדרככם מנקודה אחת לשנייה.