Tag Archives: דימוי

שורשי הדימוי של פלורנטין

שכונת פלורנטין, שבשוליה אני גר, הפכה לסמל, או שמא מותג, תל אביבי מוכר. סדרת הטלוויזיה שנשאה את שמה ביססה את דימויה כשכונה אורבאנית וצעירה, מקום הקולט את המהגרים החדשים אל העיר ומאפשר להם את החופש לטעות ולחפש אחר הגדרתם העצמית. אבל דימויה אינו רק חיובי: "שכונת פלורנטין הופכת במהרה לסמל לחיי חוסר הגדרה ונעורים אינסופיים, המשמשת הן כנקודת מפלט והן כמצב חסר מוצא לדמויות המסובכות.", נכתב בניתוח הסדרה תחת ערכה בוויקפדיה. פלורנטין מוצגת בסדרה כשכונת שוליים, מקום שהקשר שלו אל תל אביב הוא מסוים, שמתקיימות בו צורות חיים ומפגשים שלא יכלו להתקיים בחלקים אחרים של העיר.

במפתיע, דימוי זה לא נוצר יש מאין. פלורנטין יוצאת דופן וייחודית בין שכונות העיר. נסיבות ותנאי הקמתה, מיקומה והתהפוכות שעבר האיזור הטביעו עליה את חותמם ויצרו מרקם עירוני מרתק. השוני הוא פיזי, ומתבטא באופי הבינוי ובעירוב השימושים בין מגורים, מסחר, בילויים, תעשייה זעירה ומלאכה, וגם דמוגראפי. עבור חלק גדול מתושביה, פלורנטין היא שכונת מעבר, והם בוחרים לעזוב אותה עם שיפור מצבם הכלכלי או הפיכתם להורים. חלק אחר הם תושבים וותיקים, הגרים בדירות בדמי מפתח. במפתיע, הטרוגניות זו אינה מובילה לעימותים גלויים, ותחושתי, כמי שמתגורר בשכונה ובסמיכות לה למעלה מ- 15 שנים, היא כי דווקא הגיוון יוצר אווירה נינוחה המחפה במידת מה על החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה.

במאמר קצר זה אנסה להתחקות אחרי שורשי הדימוי של השכונה, תוך סקירת ההיסטוריה של הקמתה, ובחינת סכסוך מקומי בין בתי הכנסת השונים שהתקיימו בה בשנת 1936. טענתי המרכזית היא כי מיקומה הלימינאלי – בשוליים, בין לבין, בלתי מוגדרת לגמרי –  של השכונה יצר ויוצר את רבגוניותה. חוסר הבהירות שיוצר אותו מיקום מאפשר לקבוצות שוליים ולמהגרים חיצוניים ופנימיים להיקלט ולחיות בעיר בתנאיהם שלהם.

תהליך הקמתה של שכונת פלורנטין מתואר בחוברת שהוציא 'ועד השכונות העבריות' לאחר סיפוחה של השכונה לתל אביב בשנת 1948:

בשנת 1924 כשהתחילה עליית יהודי סלוניקי לארץ, התאספנו קמץ ציונים בסלוניקי, ויסדנו אגודה לרכישת אדמה בארץ. מיד נשלח שליח מיוחד ונקנתה מידי הערבים חלקת אדמה "ע"י תל אביב" בהמשך רח' הרצל.
לא ידענו את חוק הקרקעות הארצי, קנינו אותה "מושע" ועברו שנים ומשפטים עד שהצלחנו להעביר בה את הפרצלציה ולהפכה ל- "מפרוז". הפרוצדורה הזאת נמשכה עד 1932 שאז רק נעשתה החלוקה בין התושבים, וזה הפריע לנו לבנות ולהעלות יהודים במימדים יותר גדולים.
… ספרתי לחברי כי אנו נהווה גשר בין תל – אביב ליפו ע"י זה שניישב את פרדסי האימה ע"י תל – אביב ונפתח את סמטת סלמה – בה הסתובב מס. 3 בקשי בכיוון אחד – לכביש מחבר את נקודות השיכון הבודדות שלה, וההתלהבות הייתה גדולה, אולם רק ב- 1933 יכלנו להגשים את רצוננו ולהתחיל בבניה.
הראשון שהקים את בנינו בשטח זה היה שלמה יעקב פלורנטין ז"ל אשר קיבל את המים לכל השכונה על שמו, וכך נקראה השכונה במקרה על שמו "שכונת פלורנטין"…
… ב- 1930 עליתי עם עוד פעילים. בנית השכונה החלה בקצב. אז נוסד גם ועד של בעלי הבתים, כדי לטפל בקבלת הנחות מעירית יפו, ובהחשת העבודות הציבוריות. הועד הצליח במדה ידועה בסלילת כבישים והתחלת הביוב ובשלש השנים 33 – 1935 היתה הבניה רבה. בשטח שהיה כלו פרדסים, צצו מדי שבוע שלדי בתים, ולאט לאט גם נסתמנה צורת הרחובות בשכונה.

ניתן לספר את אותו הסיפור תוך הדגשים שונים. יהודי סלוניקי, אשר במשך מאות שנים חיו לצד ובחסות קהילה מוסלמית עוסמאנית שלטת, מנו כשבעים אלף איש לאחר מלחמת העולם הראשונה, קהילה עירונית ענייה ברובה שחלק גדול ממנה התפרנס מעבודת כפיים בנמל ובסביבותיו. על העיר והקהילה עבר משבר חמור בעקבות מלחמת העולם, גירוש האוכלוסייה הטורקית, קליטת הפליטים היווניים ושריפת ענק שכילתה את הרובע היהודי הישן. חמישים אלף יהודים איבדו את בתיהם, ורובם עברו לגור בשבע שכונות יהודיות שנבנו בשולי העיר. הגל הלאומני שליווה את תהליך ההלניזציה המואץ שעברה העיר בעקבות כיבושה כלל בתוכו גם ביטויים אנטישמיים. בשנת 1931 תקף המון יווני את השכונות היהודית במה שכונה אח"כ "פרעות קמפבל" . ציונות הייתה אחת מהתנועות מגדירות הזהות בקהילה, לצד זהות מקומית מסורתית חזקה, קומוניזם והלניזם. המצב הקשה גרם להגירה רבה, כאשר בין עשרים לעשרים וחמישה אלף יהודים עזבו את העיר בין המלחמות, אבל פחות מרבע מהם הגיעו לארץ ישראל.

שכונת פלורנטין נמצאת מעבר לקו הגבול ה-'טבעי' של תל אביב, דרך שכם ומסילת הברזל לירושלים. בשנת 1921, לאחר המאורעות שהביאו לתחילת תהליך ניתוקה של תל אביב מיפו, הוקם ביוזמת סוחרי יפו היהודים מרכז מסחרי שנועד לשרת את תושבי תל אביב, על אדמת פרדס שנקנה ע"י המועצה העירונית. התקנות האנכרוניסטיות משנת 1910, לפיהן יש להפריד בין מסחר ומגורים, ומותר לבנות רק על שליש משטח המגרש ובמרחק משוליו, לא חייבו את מתכנני המרכז המסחרי, כך שנבנו בו גושי בניינים, ללא שטחים פתוחים ועם מבני ציבור מינמליים:

… הנה במרכז המסחרי, ששם עקר הבנינים הנם חנויות ומחסנים, אין צורך ואין אפשרות לבנות באופן אחר מאשר שורות שורות של בתים המחוברים אחד אל השני בקירות משותפים, על שטח של יותר מחמישים למאה, עם חזית כללית אל הרחוב ועם חצר קטנה מאחורי הבית בשביל מעבר. כדי שבנינים כאלה יצאו אל הפעל ביחוד על שטחי בנין קטנים כמו שבמרכז המסחרי, מצאו לנכון לבחור בשיטת הבלוקים הנהוגה בהרבה מקומות בערים הגדולות גם בחו"ל.

בפועל, ולמרות הכוונה הראשונית ליעד את השכונה למסחר (ומאוחר יותר גם למלאכה) בלבד, זו הייתה אחת השכונות המאוכלסות בעיר, והיא סבלה באופן כרוני מלכלוך ומחוסר תשתית עירונית הולמת.

שכונת פלורנטין נבנתה מדרום למרכז המסחרי, על שטח שהיה בבעלות ערבית בעת קביעת גבולות תל – אביב בשנת 1923. בשל כך היא נשארה בתחום השיפוט של יפו עד העלמה של זו כישות מוניצפלית.

מפה משנת 1935 מראה כמה מלאכותי הוא קו גבול עירוני זה. הרחובות מצפון לדרום, הרצל, הקישון ונחלת בנימין, מתחילים בת"א ומסתיימים ביפו. הבינוי דומה מאוד בחלק התל אביבי וביפואי, למרות שפלורנטין נועדה להיות שכונת מגורים שהמסחר רק תומך בה. תכנית המתאר שהוכלה על האזור ע"י עיריית יפו, הנקראת יפו B, איפשרה כללי בינוי דומים לאלו שבמרכז המסחרי. תכנית זו, שאושרה בשנת 1933, שרטטה את רשת רחובות השכונה, איפשרה מסחר ותעשייה קלה בקומה התחתונה של הבניינים וקבעה מגבלה אחידה ויחידה לגובהם: פי אחד ורבע מרוחב הרחוב. דבר זה איפשר בנייה צפופה ורוויה אם כי גודל המגרשים הקטן גרם לכך שהבניינים עצמם לא היו גדולים ומספר הדיירים בכל בניין היה מצומצם. המיסים ביפו היו נמוכים יותר, ומחיר הדירות היה זול יחסית לתל אביב. חלק גדול מהבתים נבנו להשכרה. גורמים אלה: דיור זול וזמין, אפשרות לעבוד בסמיכות למקום המגורים, רשת תמיכה קהילתית שמתאפשרת על ידי הצפיפות, הפכו את השכונה לאטרקטיבית למהגרי העלייה החמישית, הן כמקום קליטה שאיפשר התאקלמות עד שיפור המצב הכלכלי והן כמקום בו ניתן לקיים חיי קהילה שהתרבות שלה חורגת מזו שהתגבשה בתל אביב.

תל אביב לא הייתה סובלנית כלפי תרבות ממקור שאינו אירופי. דוגמה מובהקת לכך הוא האיסור על מכירת ערק ומשחקי דומינו וקלפים שהטילה העיריה על בתי הקפה בעיר בשנת 1934. כ- 10% ממהגרי העלייה החמישית באו ממדינות ערב ומיוון, למעלה מ- 20 אלף איש, וחלק גדול מהם התרכז בשכונות שביפו, שפלורנטין הייתה רק אחת מהן. בנוסף התרכזו בשכונה קהילות חסידיות, שחלקן איכלסו בניינים שלמים. קבוצות המהגרים העיקריות שהתרכזו בפלורנטין היו מיוון, פולין, בוכארה וטורקיה. בחותמת "התאחדות בעלי בתים ומגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה" הגוף אשר ניהל את ענייני השכונה מול עיריית יפו, ואשר שמו מעיד על האינטרס הבסיסי שלו, המעדיף את בעלי הרכוש, בולטת השייכות הברורה לעיר זו. שם ההתאחדות בערבית מופיע במרכז החותמת, ומעליו, באותיות מרווחות, שמה של יפו.

ממערב לשכונה הקצתה עירית יפו שטח לאזור תעשייה, ושם קם בשנת 1934 מרכז וולובלסקי, ע"ש שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, שבנה בו כ- 200 אולמות תעשייה קטנים. זה היה אזור התעשייה המתוכנן הראשון בארץ ישראל, ומאחר וריכז בעלי מלאכה מתמחים שסיפקו שירותים לכלל המשק העברי הייתה לו חשיבות רבה בתהליך המודרניזציה והתיעוש שלו. אזור התעשייה הזה קם ביפו בין השאר בגלל החמרת התקנות והמגבלות על תעשייה בתל אביב, דווקא בזמן בו היה צריך המשק לקלוט בעלי מלאכה מומחים ומכונות ייצור.
על השילוב בין קהילות שונות, מסחר, מלאכה ומגורים, הגורם לרחוב להיות מלא חיים ולתפקד כזירת מפגש ציבורי, כמו גם על פעולת מנגונני המשטור הקהילתיים וגיבוש נורמות החיים בשכונה, ניתן ללמוד מעדות מאוחרת זו, המתייחסת לכניסת השבת:

"לכה דודי לקראת שבת פני שבת נקבלה". ביום השבת פשטו שכונות הדרום צורה של חולין ולבשו צורה של קודש. יותר מאשר בכל רובע אחר בעיר העברית הראשונה. זאת, על שום היותן למן היוסדן תערובת מובהקת של תעשיה ומלאכה זעירה, מסחר וחנויות ומגורים צפופים מאד בכפיפה אחת, כשהכל נוגעים זה בזה ומתחככים זה בזה. הקולות הצורמניים של המנסרות והנגריות ונקישות העץ של נולי האריגה, היו עולים מבתי החרושת בשעות הערב המאוחרות ומפליגים לתוך הלילה במפעלים שעבדו ב"משמרת שלישית". נתערבו קולותיהם בקולות ילדים משחקים שמילאו את הרחובות ובקולות "השוק הערבי" שהיה מתפרש לאורכם של רחובות, ובקולות תורה ותפילה שעלו מתוך בתי הכנסת והמדרש של העדות השונות וה"שטיבלך" לעשרות, שיכולת למצוא אותם בכל רחוב.
באה שבת וקול המונה ושאונה של מלאכה שבתו ונשתתקו. מרכז התעשייה והמלאכה, מרכז וולבלסקי שמם כמעט לחלוטין. השמש נוטה לפאתי מערב. ראשוני המתפללים בני עדות המזרח מקדימים לעשות את דרכם לבתי התפילה שלהם – בעוד החמה בראש האילנות – לאמירת "שיר השירים" כמנהגם. ואילו הספרים ובעלי הדוכנים לפיצוחים, מליחים ומיני מאפה, עדיין בפעולה. הם עצמם מאיצים בלקוחות המאחרים: "עוד מעט יגיע הרב". לרוב, די היה במבט שלו פעם אחת, כדי להיות ער ל"תזכורת" הזו. שהרי לא היה מי שלא הכיר את "רב השכונה". הספר הוריד את התריס על לקוחותיו, כדי שלא ייראה מבחוץ כ"פורץ גדר". חושיו המחודדים של הרב גילו עירנות והוא נקש בתריס: שבת! שבת! כל זאת באזור שהיה שייך רשמית לשטח השיפוט העירוני של יפו ולא חלו עליו כל חוקי עזר שמכוחם נשמר יום המנוחה.

באזור שבין שכונת המגורים ואזור התעשייה נבנתה שכונת צריפים ששילבה תעשייה ומגורים במודל דומה לזה של שכונת "מכבי" שהוקמה כבר בשנת 1926 ממערב. מהגרים ממזרח אירופה הקימו מעין עיירה קטנה בחסות יפו, בה יכלו לנהל חיים דומים לאלה שקיימו בארצות מוצאם. בשכונת "מכבי" גרו משפחות שהיגרו בעיקר מרוסיה בתקופת העלייה השלישית, ובשכונת "צריפי פלורנטין" משפחות ובודדים ממוצא פולני בעיקר שהיו שייכות לעלייה החמישית. יפו, להבדיל מתל- אביב, הייתה עיר מעורבת, בעלת אוכלוסייה נוצרית, מוסלמית ויהודית. עירית יפו סיפקה לתושביה שירותים בסיסיים תמורת תשלום, והעניקה אוטונומיה תרבותית לשכונות השונות, שאיפשרה לקהילות שגרו בהן לשמר מאפיינים נבדלים. אבל העיריה לא סיפקה שירותי חינוך או בריאות, ולא הקציבה מקום בתכנון העירוני לשטחים פתוחים ולמבני ציבור. ילדי תושבי השכונות היהודיות של יפו למדו בתל אביב, ותושבי השכונות ייצרו לעצמם את מבנה הציבור הבסיסי ביותר, שהיה מוכר להם מהארצות מהן היגרו: בית כנסת.
תיאורו של רבי יצחק ידידיה פרנקל, מי שהיה חלק מוביל בהנהגת השכונה בימי הניתוק והמאבק בעירית יפו שלא יתואר פה, והפך לימים לרבה הראשי של תל אביב – יפו, את אופן מימון בית הכנסת שהוקם ביוזמתו בשולי שכונת פלורנטין מלמד על העיסוק של תושבי השכונה והאופן בו התגייסו לבניית בתי כנסת אלו:

רוב מתפללי בית הכנסת הם אנשי עמל וזיעה, וכדאי היה לכתוב פרק מיוחד על הצורה ועל ההתלהבות בה נענו אנשים מעוטי יכולת אלו לבנות את בית הכנסת. יהודי אחד נפח… שבצריפו אין עדיין מאור חשמל, ואוכל את לחמו לאחר יום עבודה קשה לאור מנורת נפט, חסך פרוטה לפרוטה ובידיים רועדות הביאו הוא ואישתו את הסך 118 ל"י לבית הכנסת.

כל קהילה בנתה או התקבצה סביב בית כנסת משלה, כאשר רובם ממוקמים בקומות שניות של בנייני מסחר או על מגרשים קטנים ולא מתאימים. בבית הכנסת "אהבת חסד", שהקמתו תוארה בציטוט הקודם, ושנבנה עקב צורת המגרש כך שארון הקודש שלו ממוקם בקירו הצידי, החל הרב פרנקל, בעקבות מאורעות 36, את מסורת הקפות שמחת תורה הפומביות:

בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך חיים קשים, אבל היתה אחוות חיים ואחוות אחים וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: "שמחת התורה". זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה והידיעה ש"משהו מיוחד" חוגג בפלורנטין שבדרום תל – אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אחריה אלפים.

הדימוי הציבורי היה כי חגיגות אלה יכלו להתקיים רק מאחר והיו עממיות, וצמחו ללא כפייה:

כל החגיגות שם בצפון, הם קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר אינו מאורגן, פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור ובלי פרסומת בת חדשים, נוהרים הנה אלפים מכל קצוות העיר, המונים מכל ה"גופים", המפלגות, העדות, העליות והגילים זורמים באפיקי הרחובות הצרים והאפלים. והזרם הוא חם ומאחד. הרב פרנקל הוא מארגן יחידי של חגיגת המונים שאין דומה לה במינה. והוא עושה זאת בלי תקציב, בלי מנגנון, בלי וועדים וועדות.

בעדות זה, מעיתון בן הזמן, בולט דימויה הדו משמעי של פלורנטין, כמקום שמצד אחד הוא צפוף, ורחובותיו מלוכלכים, צרים ואפלים, ומצד שני קורן ממנו חום מאחד, שחסר ברחובות צפון העיר הנקיים והמסודרים. דימוי זה עדיין רווח בימינו.
בתי הכנסת נוסדו, אם כן, במימון וביוזמת הקהילות שהתפללו בהם. מי שפיקח על שירותי הדת ומימן חלק מהם היה ועד הקהילה העברית של יפו ות"א, גוף שבראשו עמדו רב אשכנזי ורב ספרדי, שקדם לעירית תל אביב ופעל במנותק ממנה עד איחודם בשנת 1939. חליפת מכתבים שנשמרה בארכיון עירית תל אביב חושפת בקיעים בדימוי קיבוץ הגלויות המאושר שהוצג כלפי חוץ.

פרשה זו מתרחשת בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול. שנה לפני כן הגיע לארץ הרב יצחק ידידיה פרנקל שהוזכר קודם בהקשר בית הכנסת שהקים. מתפללי בית הכנת פנו אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה ברבם:

..ולצערנו עד כמה שהרב הזה נערץ מגדולי הרבנים, ומכל תושבנו, במדותיו התרומיות, וגם כבוד רבינו הרב המקומי, מארא-דאתרי הגאון סתורי הרצברג שליט'א, מעריצו, ומחשיבו למאד, עוד יותר לבנו כואב לנו לראות את רוע מצבו החמרי, העניות, הלחץ, והדחק, ששורר אצל הרב הנ"ל בלי מוצא לפרנסה לו ולמשפחתו…

חותמות בתי הכנסת האשכנזיים על מכתב לועד הקהילה העברית של יפו ות"א. מיקום בתי הכנסת המצויין על החותמות מאיר את בלבול הזהויות. היכן נמצאים בתי הכנסת הללו, ביפו או בתל אביב?

בשכונה פעלו כבר שני רבנים, אשכנזי וספרדי, ומשגיח כשרות אחד, שמשכורתם שולמה ע"י הועד. נראה שאנשי התאחדות בעלי הבתים והמגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה ניסו לקדם את משגיח הכשרות, הרב תמר ישכר, למעלת רב נוסף לשכונה, מה שגרם למרמור בקרב בתי הכנסת האשכנזיים בשכונה. במכתב השמצה כלפי אותו רב הם מתארים את שכונתם, וחושפים אגב כך את בלבול הזהויות, את היותה של פלורנטין חלק מתל אביב אך גם נפרדת ממנה:

כידוע מתהווה שכונת פלורנטין גוש אחד וחלק בלתי נפרד מאיזור מרכז מסחרי באופן שכל הבתים מסודרים בהמשך אלה הרחובות הקצרים והצפיפים, הקישון, מזרחי, עמק יזרעאל, פלורנטין, בתוככי הפרבר של מרכז-מסחרי, שרק לשמא בעלמא נקרא החלק שלצד יפו, הקטון, בשם שכו' פלורנטין, כמו שנקרא חלק ממרכז מסחרי שכו' וולובלסקי, וכן קולטישנסקי וגבעת הרצל שנשאר כך מורגל בפי קוני המגרשים מאז בעלי השמות הללו בטרם שסודר המשך הרחובות.

בתי הכנסת הספרדים בשכונה היו מעטים, אך גם גדולים יותר. תחושתם הייתה כי האשכנזים מנסים לתמרן את ועד הקהילה, ושכל בית כנסת מנסה לקדם רב משלו, תוך ניצול הכוח הארגוני העדיף של האשכנזים. במכתב משלהם לועד הקהילה הם מוחים על הפגיעה בכבודם, ופוסלים את הצורך ברב נוסף לשכונה:

אנו החתומים מטה בשם כל תושבינו הספרדים משכו' פלורנטין, הועד וגבאי ומתפללי בתי כנסיות הצבורים של הספרדים הנ"ל, מתכבדים לבוא בהבעת רגש ההתרגזות מתושבינו הספרדים לפני מע' כבודכם, מנהיגי קהילותינו החשובים, נגד התעמולה הנעשית בשכונותינו, ע"י מי שהוא, למנות רב נוסף בשכונותינו, ומגישים לפי הידיעות מכתבי בקשה ע"ז להקהילה, ולהרבנות הראשית, לאשר להם רב זה, או זה, כאילו נחוץ לנו במילוי רבנים לצרכים הדתיים בסמכות, ובהשגחת הרבנות במקומינו. ומתוך כך מעוררים בזה את דעת הקהל להמשיך תמימי דעה לרשת המחלוקת
… אנו מדגישים בהחלט שאנו הספרדים רוב מנין ורוב בנין, מתושבי שכונת פלורנטין, ובהתחשב גם בזה שבתי כנסיות של הספרדים כאן הם רכוש ציבורי בנינים מפוארים וקבועים לעולמים, ב"ה, לעומת בתי כנסיות של אחינו האשכנזים יח' שבמקומינו הם נקראים רק בשם ביהכנ"ס, והאמת למעשה רובם הם רק בחניות שכורות חדשית בעלמא, ובדרך עראי בלבד.

דף בכתב יד הנמצא בתיק המסמכים שבארכיון עיריית תל אביב מסכם את עמדות בתי הכנסת השונים המשתתפים במחלוקת:

1. אהבת חסד: … בית הכנסת מתקיים שנתיים, לא צריכים לרב, הם מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, ואולי זקוקה לציין (?) מורה הוראה ובמקרה כזה הם מציעים את הרב פרנקל ולא את הרב תמר.
2. חסידי אלכסנדר: … בית הכנסת מתקיים כשנה. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, אולם אם הרבנות חושבת שיש צורך למנות בשכונה מורה הוראה שיפנו אליו בשאלות, הם מציעים את הרב ולנר.
3. אשכנזים: … בית הכנסת מתקיים שנתיים וחצי. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה. אין צורך ברב נוסף.
4. חסידי טשורטקוב: …בית הכנסת מתקיים 9 שנים ברחוב מרכז מסחרי 9. רוב המתפללים הם משכונת פלורנטין. אין להם צורך ברב נוסף.
5. הלפרן: מתקיים שני חדשים. … יש צורך למנות רב בשכונה. מציעים את הרב מושקוביץ.
6. שכונת פלורנטין: … בית הכנסת מתקיים שנה וחצי. יש צורך תכוף במינוי רב, כי השכונה היא גדולה. מציעים בתור רב השכונה את הרב ישכר תמר.
7. הדר קודש, יוסף ובנימין, שלום וצדקה: … מספיקים לשכונה שני הרבנים הרצברג והרירה. במקרה שועד הקהילה יחליט למנות רב נוסף אזי הם דורשים למנות רב ספרדי, כי רוב תושבי השכונה הם ספרדים.

העימות הגיע לשיא בקיץ 1936, אז נערכה ישיבה בנוכחות נציגים מבתי הכנסת השונים, במהלכה התגלו עוד הסתייגויות הנוגעות לזכות להיות מעורבים בבחירת רב נוסף:

… נתעוררו בין המופיעים שתי שאלות יסודיות: א) האם יש זכות לחוות דעה בשאלת הרבנות לאלה בתי הכנסת, שמתפללים גרים בשכונת פלורנטין בעוד שבית הכנסת נמצא מחוץ לגבולותיה של השכונה. ב) האם יש זכות לחוות דעה לבתי הכנסת הנמצאים למעשה בשכונת פלורנטין אלא שרוב המתפללים גרים מחוץ לגבולותיה של השכונה.

סיכום הישיבה היה כי בתי הכנסת השונים יגישו את רשימות המתפללים שלהם לועד הקהילה. רשימות אלה חושפות כי מתפללי הקהילות האשכנזיות גרו בסמיכות זה לזה, כאשר מתפללי בתי הכנסת החסידיים גרים במספר כתובות מצומצם, בבתים משותפים. הספרדים לא הגישו רשימות מתפללים ובמקום זה שלחו לועד הקהילה מחאה זועמת, בה הם מגבירים את רמת הביקורת שלהם על האשכנזים, וחושפים אגב כך את עובדת היותה של פלורנטין שכונת מעבר עבור רבים מהם:

... אנחנו מודיעים, שאצלנו הספרדים אין זה אפשרי, כי פנקסים מסודרים אין לנו עדיין, וכל אחד שקוע בעמל הפרנסה ורובם לא יודעים לחתום בעברית…
… ולו היה דרכנו כאחינו האשכנזים לשכור חנות בשכירות חדשית לכל מנין היה לנו יותר מעשרים בתי כנסיות כאלה בשכונת פלורנטין, ואם אנחנו נלך בדרכם והתעמולה המתועבה שנודע לנו לתפוס חתימות מסתם אנשים תושבים תמימים שלא יודעים אפי' על מה חתמו יש לנו ב'ה הרבה אנשים אלפים ספרדים תושבים ובעלי בתים קבועים בשכונה זו שיחתמו בדעה צלולה וברורה על רב ספרדי אם יהיה בפעם צורך, וגם אחינו האשכנזים הישרים ילכו אתנו בזה כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומזמן תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בתיק המסמכים לא מופיע סיכום ברור למחלוקת. למרות זאת זכה הרב פרנקל לבסוף במשרה ובמשכורת של רב השכונה. אולי יש לכך קשר לחגיגות שמחת התורה שארגן, על פי עדותו, בכדי "להמתיק את קשיי היום יום".

כאמור, לא אדון במאמר זה בפרשה המרתקת של מאבקה של שכונת פלורנטין בעיריית יפו, ובהתגבשות "ועד השכונות העבריות ביפו" ששימש כמעין עירייה בזעיר אנפין עד סיפוחן לתל אביב בשנת 1948.
ניסיתי להראות כיצד נוצרה, בעקבות התנאים הפיסיים ובחסות שלטון עירוני שנמנע מניסיון להשפיע על אורחות חיי תושבי השכונה, שכונה בעלת מאפיינים יוצאי דופן, שנהנתה מהקרבה, אך גם מכך שלא הייתה שייכת לתל אביב. ייצוגיה השונים של שכונת פלורנטין משמרים חלק מהשניות הזו, למרות הזמן שחלף והתנאים השונים. עבורי, במשך כל זמן מגורי בה, זו שכונה השייכת, אך גם שונה מאוד מתל אביב. אני מקווה, מתוך אופטימיות זהירה, שכך תישאר גם בעתיד.

ביבליוגרפיה
אעת"א – ארכיון עירית תל אביב – יפו
ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949 (?)
נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996
ח. אנגל, מזכרונות ותיק בשכונות, בתוך: ח. רבין (עורך), נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנת ומקום הוצאה
יוסף אריכא (עורך), תל אביב, עיריית תל אביב, 1959
אהרן ארנד, דף שבועי, מס' 500, אוניברסיטת בר – אילן, תשס"ג
ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, בבל, תל אביב, 2008
הרב דוד ברוך לאו (עורך), ספר הזכרון לכבודו ולזכרו של מרן הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, המועצה הדתית תל – אביב – יפו, תשנ"ב
מארק מאזוור, סלוניקי, עיר של רוחות, עם עובד, תל אביב 2004
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, ת"א 2005
יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, משכונות לעיר (1909 – 1936), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001
יעקב שביט וגדעון ביגר, חיים פיירברג, ההיסטוריה של תל – אביב, מעיר – מדינה לעיר במדינה (1936 – 1952), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2007
שטרן אליהו, תכנית אב לפלורנטין, עירית תל אביב, 2001
תקנות התעשייה, עירית ת"א, 1933