מתישהו התחילו לבנות, ולא עצרו מאז.
אני זוכר שעליתי לגג הבניין, ממנו נשקף נוף פתוח ומרהיב, קו החוף שליד פארק צ׳ארלס קלור, גבעת יפו, צריח הכנסייה של המושבה הגרמנית, אופק השיכונים ומבני התעשייה בכיוון בת ים וחולון, מרבד הבניינים של פלורנטין, אבו כביר והכנסייה הרוסית במרחק, תל אביב, מגדל שלום, ופתאום שמתי לב שאני מוקף במנופי בנייה. עשרה, חמישה עשר, פסלי חוצות קינטיים, מעלים ומורידים דברים, זזים בעדינות ובהתמדה.
גם בבניין שלי השתנו דברים. מפעל התיקים והארנקים הפך ליבואן, ופינה את הקומה ששימשה לו לייצור. היא הפכה, אחרי שיפוץ ארוך ורועש, ללופט מגורים מעוצב, דירת מגזינים של זוג שכספם קנה להם פנטזיה אורבאנית בחלק המוזר הזה של העיר. זה היה נראה לי מוזר, לא קשור לכאן, כי פה זה איזור תעשייה, כאן עובדים, לא הבנתי שאני נתלה בדימוי שכבר אין לו אחיזה במציאות, שזהו, נגמר.
סדנאות התעשייה הזעירה נסגרו זו אחרי זו, ודיירים חדשים עברו אליהם. מועדון הופעות נפתח לא רחוק מביתי, ובלילות סוף השבוע צעירים חנו בצידי הרחוב, משמיעים מוסיקה ושותים וודקה לפני, ולפעמים במקום, הכניסה למועדון, פותחים בר בגאז׳. לפעמים התעצבנתי עליהם, אבל להם היה ברור שככה זה כאן, בדרום העיר, שפה מותר לשתות ולהרעיש ולהשתין ולרקוד ברחוב ומה אני רוצה בכלל, יאללה סע.
הייתי תקוע. אנשים שהכרתי התקדמו בחייהם, ילדו ילדים, עברו דירות, שינו עבודות, ואני המשכתי לגור באותה כתובת, לישון על מקרר, להיות עני. חלק מהאנשים שפגשתי ברחוב היו צעירים ממני. הפכתי להבטחה שהכזיבה, שומר חומות מיושן ומקובע במקום מוביל שינוי. לא אהבתי את עצמי ככה. בדיעבד, אני חושב שהמשבר הזה היה הכרחי, ושיצאתי ממנו אחר.
*
מלחמת העולם הראשונה הייתה דרמה אדירה ששינתה סדרי עולם, לא רק באירופה ובמזרח התיכון בכללותו אלא גם כאן, בפינה הקטנה והספציפית הזו. המעבר בין השלטון העות׳מאני לבריטי לא היה עוד כיבוש אחד מני רבים אלא מהפכה של ממש. שותפות הגורל בין הקיסרות הגרמנית ובין האימפריה העות׳מאנית הייתה ארוכת שנים, כפי שהדגים ביקור הקיסר שתואר קודם, והמלחמה חרצה את דין שתי הישויות הללו לאבדון. בזמן שפרצה, אופי המלחמה, תוצאותיה וזהות המנצחים בה לא היו בשום פנים צפויים או ברורים מאליהם. האימפריה הבריטית סבלה אבדות וכשלונות רבים בשנים הראשונות של המלחמה, והאימפריה העות׳מאנית ניצלה את יכולת שליטתה באוכלוסייה המקומית על מנת לגייס את כל משאבי הארץ לצורך המאבק. חסן בק, מושל יפו, השתמש ביכולת שלו לגייס עובדי כפייה על מנת לסלול את השדרה שתוארה קודם ולהקים את המסגד שיקרא על שמו בשכונת אל-מנשייה. לא עושים דברים כאלה אם חושבים שהקרב אבוד. חלק גדול מבעלי האדמות והרכוש ביפו ובסביבותיה היו ממשפחות שהיו משולבות באופן עמוק במנגנוני המדינה העות׳מאנית, ולכן לתבוסה ולהתפרקות האימפריה הייתה גם משמעות מקומית כבדה. רבים מהם עזבו בזמן המלחמה ובעקבותיה ורכושם נעזב או הוזנח.
על פי הערכה, עד כרבע מהאוכלוסיה באזור סוריה הגדולה, א-שאם, מתה במהלך ארבע שנות המלחמה, כתוצאה מהקרבות, הרעב והמגפות שהביאה איתה. רבע. אחד מכל ארבעה. קשה לתפוס זאת. השטח שנכבש על ידי הבריטים היה מוכה לאחר טראומה קשה. כאשר התקרבו לארץ ישראל הוציא ג׳מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה, פקודת פינוי לתושבי ערי החוף עזה ויפו. 40,000 תושבי עזה גורשו מבתיהם והעיר הפכה לזירת לחימה עיקשת בין הצבאות. ביפו, גירוש היהודים היה כמעט מלא, בעוד שחלק מהאוכלוסיה הערבית הצליח להתחמק ממנו באמצעות בריחה לבתי הבאר והכפרים שהקיפו את העיר או ניצול פרצות שהותירו למי שעבד כחקלאי להישאר בביתו. חלק מהיהודים חשו שבהיותם ׳תרבותיים׳ הם אינם מתנהגים כפי שצריך במקום זה. כך כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב:
הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה, נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע״ד [על דבר] עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות והערבים יושבים להם בבתי הקהוה, ומעשנים את הנרגילות במנוחה.
[…]
בני המזרח אמרו גזרה עבידא דבטלא […] יודעים[הם] את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים […] ג׳מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם […] היום הוא גוזר, ומחר יבטל, אבל אנחנו – אירופים לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג׳מל פחה גזר, ואיך לא יקיים?
קל להאמין לקול שמביע בן הלל הכהן, ולראות את היהודים כקורבנות תמימותם. ג׳מאל פאשה עצמו טען כי החלטתו הייתה מבוססת על שיקולים צבאיים טהורים וכי לא הייתה בה כל אפלייה. בכל מקרה, חוויית המלחמה הייתה קשה ולאחריה נדרש לא רק שיקום של הקיים אלא אתחול של ממש, הסתגלות למצב שהשתנה מהיסוד. ה-׳אירופיאיות׳ של היהודים, שהייתה סיבה להפלייתם בעיני בן הלל הכהן, הפכה לאחד הדברים שקירבו בינם לבין השלטון החדש. ואחת הדרכים להתקרב, להוכיח את התרבותיות הזו, הייתה באמצעות ספורט.
גם האזור שסמוך לביתי סבל תוך כדי המלחמה ואחריה. בית החרושת למנועים שבמושבת וולהאלה הופגז פעמיים מהים. הפרדסים ניטשו והתייבשו. תחנת הרכבת לירושלים הייתה מרכז צבאי משמעותי, כך שחיילים חנו באזור. בסוף המלחמה הוגלו הטמפלרים, שהיו אזרחים גרמנים ולכן נתיני מדינת אויב מובסת, למצרים, והורשו לחזור רק בשנת 1921. זה אומר שבמשך שלוש שנים רכושם עמד נטוש ועזוב. גן הברון בוודאי נבל לגמרי. המסיון האנגליקני – ׳החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים׳ רכש מאלמנתו את ׳מלון דו פארק׳ ואת שטח הגן, ושם נמצא היום ׳בית עמנואל׳, אכסנייה ומרכז מסיונרי.
באזור השטוח שמתחת למושבה, התחום בין המשך רחוב אל אמריקאן ודרך שכם, נותר כעת שטח פתוח. מישהו הציב בו שערי כדורגל, הוא הפך למגרש ספורט, שכונה ׳מגרש הדקלים׳, בגלל עצי התמר שהקיפו אותו.
הצילום הבא, משנת 1926, צולם על ידי אברהם סוסקין, ׳הצלם של תל אביב׳, אשר התגורר בעבר במושבה הגרמנית. מתואר בו מסדר של משטרת תל אביב שנערך במרכז המגרש הזה. בתי העץ האמריקאים וחומת המושבה נראים ברקע, מאחורי השער. מדי השוטרים מעוצבים בסגנון מדי צבא בריטיים. ויש פה משהו מוזר מאוד, כי זו אמנם משטרת תל אביב, אבל הם ניצבים למעשה ביפו. 
תל אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית נפרדת בשנת 1921, כתוצאה ותגובה מהירה למעשי האלימות המזעזעים שפרצו ב- 1 במאי ביפו, ושנודעו בשם ׳מאורעות תרפ״א׳. אך תהליך קביעת הגבולות המדוייקים בין תל אביב ליפו נמשך זמן רב, כאשר בעלויות על קרקע וחוסר הרצון של הגרמנים להשתלב בתל אביב משפיעים עליו. מפת קו הגבול לוותה בתיאור מילולי. את הצד הדרומי שלו אביא כאן, מכיוון שזה מצחיק נורא, ומכיוון שזה מבהיר כמה מסובך הכל זה בזה, ועד כמה הבעלות האישית משפיעה על המציאות הפוליטית:
דרום: משם מערבה מחוצה לפרדסו של עטאל אך נמשך הוא לאורך גדר משוכת השטים ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לפרדס. משם חוצה הקו את השביל בואכה משוכת הצבר המשמשת גבול מזרחי לפרדסו של חסן אפנדי עלי מחמוד שאינו נכלל בזה, משם צפונה עד לקרן הצפונית מזרחית של פרדס זה, משם מערבה לאורך הגדר ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לאותו פרדס עד לקרן הצפונית המערבית שלו, משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי לפרדס הנ״ל עד למקום שבו הוא גובל עם פרדסו של שיך עלי אבו זלאף ועד לקרן הצפונית מערבית שלו. משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי של אותו הפרדס עד לקרן הדרומית מערבית של אותו הפרדס בדרך המלך יפו-סלאמה. משם מערבה לאורך הגבול הצפוני של כביש זה עד לרחוב העליה, משם בכיוון מערבי כללי לאורך הגבולות של המרכז המסחרי של תל אביב עד לכביש יפו-תל אביב, משם בכיוון צפוני מזרחי לאורך הגבול הדרומי של דרך יפו-תל אביב עד לקרן הדרומית מערבית של שכונת ולהלה, משם בכוון צפוני לאורך הגבול המזרחי של שכונת ולהלה עד לקרן הצפונית מזרחית שלה. משם בכיוון דרומי מערבי לאורך מרכז מסלות הברזל עד לגשר הרכבת. ומשם צפונה-מערבה דרך רחוב שלוש עד לנקודת ההצטלבות שלו עם רחוב אברבאנל, משם דרומית מערבית לאורך הגבול הצפוני של רחוב אברבאנל עד לרכבת, משם צפונית מערבית דרך רחוב ברנט בואכה נקודת ההצטלבות שלו עם רחוב המנשייה, משם בכיוון צפוני מזרחי דרך רחוב המנשייה, אך לא בית עקאד, עד לתחנת זכריה ולא עד בכלל. מכאן בכיוון מזרחי מחוצה לטחנת ג׳בר, מכאן צפונה בואכה נכסיהם המשותפים של דבאס וחומצי אך בלעדיהם. מכאן צפונה לביתו של אל עיש ומשם הוא פונה מערבה, משם צפונה לאורך הגבול המערבי של מעבר כביש סומיל אך אין הקו כולל את ביתו של יחיה אבו סית. מכאן בכוון מערבי לגבול הצפוני של בית חג׳ זוהדי עבדו, משם בכיוון דרומי לאורך כביש מסעודייה, משם בכיוון מערבי לאורך נכסי אמין ביי נציף עד לקרן הצפונית-מערבית של הנכסים הנ״ל על שפת הים.
[גבולותיה של תל-אביב כיום הזה, ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 8-9, 1934, עמ׳ 373]
משוכות הצבר והפרדסים שהם תוחמות, על שמות בעליהם המסויימים, הם חלק מרכזי בנוף ובתפישת המציאות הפוליטית, איפה תל אביב ואיפה יפו. באזור אל-מנשייה ההפרדה מתבצעת על סמך בתים בודדים ומסויימים. נקודות האחיזה שלנו כקוראים המבקשים להבין על מה מדובר הן מה שנשאר מאותה תקופה, הדרכים הראשיות, מסילת הברזל והגשר שמעליה, הים. אבל רבדים שלמים במה שהוא למעשה מעין מפה מנטלית, החושפת את המידע המלווה לנוף אותו חוו בני התקופה, של מי הבית הזה, של מי הפרדס הזה, איך קוראים לו, נעלמו כמו אותם פרדסים ומשוכות צבר.
כך תיאר ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב, את תהליך קביעת הגבולות, ואת הקשיים שעמדו בפני העיר שחפצה להתרחב:
כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.
[ישראל רוקח, הרחבת גבולות תל-אביב – מה פירושה? ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 12, 1943, עמ׳ 150. המאמר פורסם לאחר שגבולותיה של תל-אביב הורחבו באופן משמעותי ונכללו בהן שרונה ושטחים גדולים מעבר לירקון. על התהליך שהוביל לכך, ועל חשיבות מאבק שכונותיה היהודיות של יפו בהתפשטותה צפונה דווקא כתבתי כאן]
רוקח, מתוקף מעמדו, שואף לזיהוי מוחלט בין ההבדלה הלאומית לעירונית. יהודים צריכים להיות בתל אביב, מאחר והם קשורים אליה באופן ׳הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי׳. הוא מתעלם, כמובן, מכך שקשריהם של אנשים יכולים בהחלט להיות מסובכים יותר, ומכך שעבור מי שאינו מודע לגבולות או אפילו מודע אליהם אבל אינו מזדהה עם העיריה, הישות העירונית השלטת, הגבול המדוייק כלל אינו רלוונטי. מבחינת הכרתו של אותו אדם בודד תל-אביב היא איפה שאתה מרגיש בתל-אביב, בדיוק כפי שיפו היא איפה שאתה מרגיש יפו. גם האנקדוטה אודות המיסוי שמעלה רוקח מעניינת. המיסוי ביפו היה בדרך כלל נמוך יותר, מאחר והיא סיפקה פחות שירותים עירוניים לתושביה. שיקול כלכלי הגיוני מוביל לכך שמאחר והגבול מטושטש, אין כל סיבה לחיות מצדו היקר.
שמואל קורבמן היה ידידו של סוסקין וחלק איתו את התשוקה לצילום, אבל היה אחר ממנו כמעט בכל. הוא היה צלם חובב, גבר כעור, הומוסקסואל, עני, מהגר חדש לפלסטינה (א״י) שהתפרנס ממתן שיעורי אנגלית פרטיים. הספר שכתבה בתיה כרמיאל בעקבות תערוכה מעבודותיו שאצרה מציג את צילומיו, ומשקף דרכם עיר מרתקת ובלתי צפויה, בה תרבות מתערבבת בתרבות. קורבמן, שאהב לצפות ולתעד אירועי ספורט, הזדמן רבות לקרבת ביתי. ׳מגרש הדקלים׳, אשר הוא קרא לו ׳מגרש מכבי׳, מאחר והוא היה המגרש הקבוע של קבוצת מכבי תל-אביב, היה חלק ברור מעולמו.
אחד האירועים המתועדים בצילומיו הוא משחק שנערך בסוף ינואר 1925 בין מכבי תל אביב לבין קבוצת גדוד לנסרס – גדוד ׳נושאי הרמחים׳, חיילים מהצבא הבריטי שהוצב בארץ.
מכבי תל אביב הוקמה בשנת 1906, ונקראה תחילה אגודת הראשון לציון-יפו, כקבוצת גברים שעסקה בתרבות הגוף, ברוח ׳יהדות השרירים׳. היא לא היתה שונה בהרבה מאגודת הספורט הגרמנית שהוצגה קודם, ובתקופה הראשונה התנדב ׳מורה נוצרי גרמני׳ לשמש כמאמן. התווספות קבוצת כדורגל בעלת זהות מובחנת, קהל אוהדים ושגרת משחקים באה אחר כך. הכיבוש הבריטי היה בוודאי אחד המניעים לפופולריות לה זכה המשחק בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנותיו הראשונות של המנדט המשחק שימש כאמצעי ליצירת קירבה בין השליטים החדשים ופלח האוכלוסייה היהודי ההולך וגדל. המצב בחברה הערבית היה שונה. במצרים, שחוותה קולוניאליזם מוקדם יותר, התפתחה מסורת מקומית של כדורגל, אבל בארץ ישראל המשחק היה זר כמעט לגמרי לאוכלוסיה הילידית, וספורט קבוצתי לא נתפס כבעל ערך. צמיחת קבוצות הספורט הערביות פלסטיניות התעכבה, בדיוק כמו השתלבותם בתרבות הבריטית מנדטורית.
המשחק בין מכבי תל-אביב ובין הקבוצה הצבאית הבריטית היה אחד מסדרת משחקי ראווה שהתקיימו במקומות שונים, והוא משך אליו קהל רב. בתמונה שצילם קורבמן בדרך יפו, אותה תיאר ביומנו כ- ׳לוריא עושה סדר על-יד מגרש מכבי תל-אביב׳, ניתן לראות את השוטר העירוני יצחק לוריא, הדור מדים, רוכב על סוס במורד דרך אילת הבלתי סלולה, שאדמתה המחורצת מעידה על תנועת העגלות הרבה העוברת בה בימים כתיקונם. קהל צופים רב גודש את הרחוב, מפנה לו את הדרך. הוא רואה וודאי את קורבמן, המצלם אותו, ומביט ישר אליו. כפי הנראה זהו אותו שוטר שמופיע ראשון משמאל בשורה השניה בצילום של סוסקין שהוצג קודם. הגברים הצעירים הניצבים בשולי הדרך לבושים היטב, וכמעט כולם חובשים כובעים, הרוב כובעי ברט, חלק קטן במגבעות ובכובעי קש. רובם חמורי מבט, רציניים, פרט לילד משועשע אחד מאחור. בצד הכביש קבוע שלט פרסומת בעברית, אנגלית ותמונות, לרהיטים מהודרים, בסגנון מצועצע. במעלה הגבעה ניתן להבחין בעמוד חשמל, המוביל ליפו ותל-אביב, מאז 1923, את החשמל שמיוצר בתחנת ׳חברת החשמל ליפו׳ שבהמשך הדרך. זוהי יפו, אני שב ומזכיר, ואלו תל-אביביים, הרואים במקום זה חלק מעירם.
[כל הצילומים מעתה והלאה הם מהספר : בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004]
בהמשך הדרך, ליד שער הכניסה למגרש, רוכלים ערבים, מזוהים על פי תלבושותיהם הלא אירופיות, מוכרים שתייה וכיבוד מעגלות נגררות ביד. יש גם נשים, מסתופפות יחדיו, לבושות בגדי יום טוב, וחבורת ילדים יחפנים הנועצים מבט בצלם. כל הדרך חסומה. זה אפשרי כי זהו יום שבת, שבו, מסתבר, העסקים סגורים. עמדת מכירת הכרטיסים עשויית העץ מזוהה על ידי שלט עם סמל ׳מכבי׳ המוצמד לגגה. אנשים מבלים ביום החופשי שלהם, רואים ונראים. 
בכניסה למגרש בודקים את הכרטיסים, שנרכשו בעמדת המכירה שנראית עכשיו מצידה השני. השוטר והסדרן המטורזן נועלים מגפיים גבוהות, שמסמנות כי הם עובדים כעת. הם שומרים על הכניסה ועל הגדר המאולתרת, עשויית שאריות הקרשים, עליה נשען גבר עונד עניבת פפיון. כנראה שנעליים לבנות לגברים אופנתיות עכשיו, ומסמלות פנאי ונינוחות. הן וודאי אינן מתאימות לאדמה החולית. אבק מכסה את נעלי העקב של האישה שבקדמת הצילום, ששערה אסוף במטפחת. כנראה שרוח החלה מנשבת, מאחר וצמרות הדקלים מוטות. 
והנה המשחק עצמו, מצולם מהזווית המקבילה לזו בה השתמש סוסקין, מכיוון המושבה הגרמנית מזרחה. עננים יפים של חורף ישראלי במרום. שחקני מכבי בחולצות הבהירות, אולי תכולות לבנות, והבריטים בכהות. לא ברור מי תוקף ומי מגן. ספסלים מקיפים את כל המגרש, וכולם עמוסים בצופים. טריבונה מרכזית ומוצלת נמצאת משמאל, מוסתרת בחלקה בצילום הזה. מתחם הכניסה, עם גדר העץ ודוכן הכרטיסים, מאחורי השער הרחוק. אני חושב שזה בדיוק המקום בו ניצב כעת ביתי. 
המשחק הסתיים בניצחון בריטי, 4:2, אבל לא נראה שהדבר העיב על היחסים בין השחקנים, שנאספו אחרי שנגמר לצילום משותף שאחריו אף התכנסו יחדיו לסעודה. אחד ממפקדיהם של החיילים הבריטים נראה עומד בשורה השנייה. שימו לב כמה דומים מדיו לאלה של השוטר לוריא. שוער מכבי, שוורץ, חובש גם הוא כובע מצחייה צבאי. כולם מנסים להיראות קשוחים מאוד, עם הידיים המשולבות האלה, ורק חייל בריטי אחד מחייך חיוך גדול, נבוך.
*
בחול המועד פסח, יותר משנה אחר כך, נערך במגרש כינוס לציון עשרים שנים להקמת אגודת המכבי. כחודשיים לפני כן התפרסם בעיתון ׳דאר היום׳ מאמר שהסביר את חשיבות הספורט ואת מטרתו:
דור מכבים! להעמיד דור מכבים בארצנו, זוהי מטרת הסתדרות ׳המכבי׳. אדישות מכאיבה מצד מנהיגינו, מצד ראשי הישוב להגשמת רעיון פתוח גוף הנוער, עומדת לפנינו כקיר ברזל. אולם בסבלנות עקשנית אנו ממשיכים לעמוד על עמדתנו, קוראים לעם העברי. קוראים למנהיגים שלנו: גוף בריא לנוער העברי! דרכנו קשה היא. אך מאחורנו עומד מחנה-המילואים, צעירים חדשים שכחם רענן, באים להמשיך את העבודה, לישר את הגב-הגלותי ולהכניס חיים בגוף העברי החלש.
[צבי לוי, חגיגת יובל העשרים של ׳מכבי׳ בארץ-ישראל, דאר היום, יום רביעי, 10 לפברואר, 1926, עמ׳ 2]
הפאתוס הנמרץ מגוחך קצת, כמובן, אך גם מדבק ומעורר לפעולה. ביום פתיחת הכינוס יצאה תהלוכה למגרש שביפו ובה אופנועים ומכוניות מקושטות ענפי דקל, וצועדים בסך נושאי דגלים וכרזות, לבושים לבן. על הכרזה הגדולה שהודפס לכבוד החגיגה נראה צילום גברתן זורק דיסקוס.
תזמורת משטרת תל-אביב הובילה את הנכנסים לאיצטדיון, אשר גדרותיו הוגבהו בינתיים, ונוספו סביבו מבנים נוספים. לאחר שהספורטאים והספורטאיות נעמדו דום ברחבת המגרש החולית, אשר מסלול ריצה סומן סביבה באמצעות דגלוני בד, נערך טקס חגיגי, ובו נאמו קולונל פרדריק קיש, איש צבא בריטי ופעיל ציוני, אשר שימש כנשיא כבוד של התאגדות ׳המכבי׳, וממלא מקום ראש עירית תל-אביב. הקהל הריע לכבודה של ביאטריס, רעייתו של סיר הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הראשון של שלטון המנדט, שבאה לצפות בתחרויות.
בתמונה שצילם קורבמן בזמן נאומו של קיש, שנישא ללא כל הגברה, כך שקשה מן הסתם לשמוע משהו, ניתן לראות כיצד ענפים מעטרים את טריבונת הצופים המרכזית. ספורטאים וספורטאיות עומדים בצוותא, לובשים מדי תלבושות אחידות, מאחורי ניסים המסמנים את האגודות מהם הגיעו. קהל המכובדים חבוש כמעט כולו במגבעות, אבל ניתן להבחין גם בכומתות ובכובעי מצחייה צבאיים, ואף במה שנראה ככובע של רב, אותו חובש האדם המזוקן היושב מאחורי קולונל קיש. במרחק ניתן להבחין שחלק מהיושבים בצד המגרש נושאים שמשיות.
תחרויות האתלטיקה נמשכו אחר הצהריים ובבוקר היום שאחר כך. רמת התוצאות אינה גבוהה במיוחד, אבל שניים מתבלטים בה, ד״ר סימון מחיפה, הזוכה גם בהדיפת כדור ברזל, גם בריצת 1500 מ׳ וגם בריצת 400 מ׳, והזוכה במקום השני בתחרות הקפיצה למרחק לנערים, המצוין בעיתון כ- שפיק (ערבי), מתל-אביב.
לאחר הפסקת צהריים קצרה ביום השני נערך משחק כדורגל בין שתי הקבוצות המובילות, מכבי יפו והחשמונאי-ירושלים. הנציב העליון, לורד הרברט פלומר ורעייתו הגיעו לצפות במשחק ותזמורת המשטרה ניגנה לכבודם את ההמנונים הבריטי והעברי. במהלך ההפסקה במשחק, כאשר הקבוצה מתל-אביב מובילה 3-1, הגיע גם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לביקור במגרש:
במשך החצי הזה הופיע הד״ר ויצמן מנהיגנו החביב. כל הקהל קם על רגליו ובתנועות הידד הוא מלוהו עד מקומו ע״י הנציב. שניהם יחד התענינו מאד במשחק והביעו את שביעות רצונם מזריזות המשחקים. הם שוחחו ביניהם על ענינים שונים אגב גמיעת הקהוה וטעימת מגדנות שהגישו לפניהם.
[חגיגות ה- 20 של המכבי בת״א, דאר היום, יום שישי, 2 באפריל 1926, עמ׳ 1]
מעניין לראות שביקורו של וייצמן ושיחתו עם פלומר נתפסים על ידי הכתב והקהל כחלק מתוך המופע הספורטיבי-פוליטי. החצי השני של המשחק מתואר על פי נורמות עיתונות הספורט, כמותח וגורלי:
ת״א מקבלת את השער השני ע״י מכת עונש – המכה רייזי. ההתקפה עוברת שוב לצד החשמונאי. ווילסון מצליח להעביר את השער הרביעי. החשמונאים משיבים מצדם שלישי. אקרמן יוצא לרגעים אחדים מהמשחק ממכה חזקה שקיבל ברגל. ונדמה שת״א הולכת ויורדת. החלוצים שבים, אבל דוקא אז מחזקים את הקשר והכדור אינו חוזר כמעט לשער של המכבים. המכבי מעביר אז את השער החמישי.
התלהבות התל-אביבים עוברת כל גבול, והם מריעים למנצחים, צועקים ומתחילים לשיר – הגביע הוא שלנו… ומסיימים בשירי-עם.
התוצאות הסופיות של המשחק הן:
3:5 לטובת המכבים מתל-אביב
הלורד פלומר מוסר במילים אחדות חמות את הגביע לקבוצה המנצחת ועוזב את המגרש לקול תרועות ההמונים.
[שם]
*
הבריטים והציונים השתמשו בכדורגל ובספורט למטרות פוליטיות, שהיו, מסתבר, חופפות למדי בתקופה זו. הבריטיות הייתה מודל לחיקוי ולהעתקה, כאשר מיתוס הגדודים העבריים שפעלו לקראת סוף המלחמה במסגרת הצבא הבריטי, ואף לקחו חלק שולי בכיבושה, משמש כסיפור מגשר ומכונן בין התרבות הציונית הארץ-ישראלית המתגבשת ובין הבריטים. הגדודים הפכו דוגמא ליכולת של צעירים יהודים שאפילו הגנרל אלנבי הזכיר בתור ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳.
זאב ז׳בוטינסקי, אחד מיוזמי הקמת הגדודים, אשר שירת תחת פיקודו של ליוטננט קולונל ג׳ון פאטרסון, מפקדם המיתולוגי של הגדודים שהפך למעריצו, גיבש בהשראתו מודל היברידי: יהודי מזרח אירופי ובריטי קולוניאלי, בעל הוד והדר אך גם חוצפה, אומץ, ונכונות יהירה לקרב.
סיפורו של פאטרסון, אירי פרוטסטנטי, צייד אריות באפריקה, שחלק קטן מעורות החיות שצד נמצא כעת במוזיאון הגדודים שבמושב אביחיל, מרתק בכל קנה מידה, ולצערי הוא חורג מחיבור זה. בדעתי לפנות אליו בקרוב. גם הוא ביקר במגרש ׳מכבי׳, לסקור בחברת ז׳בוטינסקי מסדר כבוד של תנועות נוער עבריות, בשנת 1929, וגם ביקור זה תועד ע״י קורבמן, אבל לא אציג זאת כאן.
ז׳בוטינסקי ביקר בארץ ישראל בשלהי שנת 1926, כשהוא מגייס תמיכה לברית הציונים הרוויזיונסטים שבהנהגתו. מפלגה זו ניסתה לגרום לשינוי בעמדה הפייסנית של וייצמן כלפי ממשלת המנדט, כשהיא קוראת בין היתר להקמה מחודשת של הגדודים העבריים כחיל מצב מקומי, שיאפשר הגירה רחבה והקמת קהילה יהודית בעלת רוב משני עברי הירדן.
בראשית אוקטובר צפה במשחק שהתקיים, ביום ראשון הפעם, בין מכבי תל-אביב וקבוצת הכדורגל של ספינת המלחמה הבריטית ׳רויאל אוק׳. קורבמן תיעד אותו בחברת השחקנים לאחר שניצחו את הבריטים 3:0. הוא שאף להפוך את מכבי לארגון פוליטי וצבאי למחצה, שאיפה שיגשים בסופן של דבר באמצעות הקמת בית״ר. לחולצות השחקנים נוספו בינתיים סמלי חזה גדולים. אחד מהם מחייך, גבוה מעל כתפו של ז׳בוטינסקי. הוא אחר מהם, כמובן, אבל נמרצותם, נחישותם וגבריותם מתגלמת בו. ערכי הספורט הם לכאורה גם ערכיו. 
עשרים יום אחר כך, ביום שבת, נשא הרצאה פומבית במגרש מכבי, בכינוס אליו הזמינה מפלגת הצה״ר את הקהל הרחב. כותרת הנאום הייתה ׳על דרישותינו הכלכליות והמדיניות׳. כך מתאר זאת כתב ׳דבר׳:
קהל בן אלפים רבים נאסף אתמול אחה״צ על מגרש המכבי לשמוע את נאומו של ז׳בוטינסקי. שוטרים מיפו, רוכבים ורגלים, ערבים ויהודים שמרו על הסדר מחוץ למגרש. בתוך המגרש היה סדר כזה, שהנואם עצמו מצא לו בקושי דרך אל הבמה. המכון לרדיו של ׳חברת העובדים׳ סידר בתשלום את השמעת קול הנואם על פני המגרש. שני מקרופנים הועמדו על השולחן מול פני הנואם וחוברו אל מגביר הקול, שנעשה בחדשים האחרונים במכון ע״י רדיו-טכנאי מ. אברמוביץ. מגביר הקול שעל יד הבמה היה מחובר אל 4 רמקולים שעמדו באמצע המגרש, ומהם נשמע הקול בבהירות במרחק לאלה, אשר קול הנואם לא הגיע אליהם.
הנאום החל ב- 4, בקירוב ונמשך גם בחשכה, כחצי שעה. אחרי הנאום הושרה ׳התקוה׳.
[נאום ז׳בוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]
באופן משעשע, מעט מתחת לידיעה הזו, המערבבת בין הפוליטי לטכנולוגי, יש מודעה גדולה ל- ׳מכון לרדיו ולאלקטרוטכניקה׳, אבל איני חושב שהסיבה להופעתה בעיתון היא כפרסומת נוספת. בצד המודעה הזו מוצבת גם מודעה פרסום לד״ר יצחק סגל, מומחה למחלות העור והמין, אשר בה מצוין: ׳בשביל גברות חדר קבלה מיוחד׳. הייתי חייב להכניס את הקוריוז הזה, המדגים שאת הצעירים ששמעו וקראו על נאומו של ז׳בוטינסקי עניינו גם דאגות בריאות פרוזאיות.
החידוש הטכנולוגי כאן הוא באמת גם חידוש פוליטי וציבורי, מאחר והוא מאפשר קיום אספת עם בהיקף כזה. נאומו של ז׳בטינסקי משמש פה, כמו משחקי הכדורגל שהוצגו קודם, כפעילות פנאי המונית, בה משתתפים אלפי אנשים ואחרים לומדים עליה באמצעות העיתון. 
הרי הוא, מתכונן לנאום, אחרי שכבר תפס את מקומו ליד שולחן הכבוד לצד צמרת מפלגתו שתשמש קהל נוסף לנאומו. על השולחן ניצבים המקרופונים, מבודדים מרעידות וממכות באמצעות בד מקופל ברשלנות. שניהם פונים לנקודת מרכז בודדה, המקום ממנו ידבר. הוא מוזג לעצמו דבר מה ביד יציבה, דפיו מוכנים מולו, למרות שכפי הנראה לא יזדקק להם. הוא הרי נואם בחסד.
וכאן הוא כבר פונה לאותו קהל אדיר, גברים ונשים, צעירים, כולם מביטים אליו ומרותקים למוצא פיו, עומדים צפופים, ממלאים את כל המגרש, עד הגדר ששכונת צריפים חדשה נראית מאחוריה. יש לו מה להגיד להם. [כל הציטוטים מכאן להלאה מתוך: דרישותיו המדיניות והכלכליות של זבוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]
ז׳בוטינסקי קרא לחיזוק ועידוד תהליך ההתיישבות וההגירה היהודית לארץ, מאחר וכפי שמוכיחה תל-אביב, ׳אחת היצירות היותר נשגבות ומוצלחות, שראה בחייו׳, ׳עם ישראל הראה את עצמו במשך השנים האחרונות קולוניוזאטור יוצא מן הכלל, אך כל מה שנעשה עד היום אינו מוביל ליצירת הרוב העברי בא״י׳. הוא הציג תוכנית הקוראת להלאמת כל האדמות הבלתי מעובדות משני עברי הירדן, וחלוקתן למי שיהיה מוכן ויכול לעבדן על פי עקרונות הצהרת בלפור, כלומר בכדי ליצור בית לאומי לעם היהודי. לכאורה הוא מעודד שיוויון ושותפות בשלטון ובמוסדות הארץ בין ׳תושבי הארץ יהודים וערבים ועם ישראל׳ אבל:
הגנת הארץ יכולה להמסר רק לאלה הנאמנים לקונסטיטוציה שלה, והקונסטיטוציה היא המנדט, הקובע את זכות עם ישראל על א״י, את הגנת ההתישבות הצפופה על אדמות בור של הממשלה ואת העזרה לעליה. אסור לממשלת א״י למסור את הנשק לאותו חומר אנושי בארץ המתנגד לקונסטיטוציה של הממשלה.
תפקיד המוני היהודים, ו- ׳הדיפלומטיה של היום היא מגע המונים בהמונים׳, היא להביא לתמיכה בפעולות אלה של אנגליה, ועל התנועה הציונית לנקוט בצעדים ארגוניים וכלכליים בכדי לעודד את ההגירה וההתיישבות. ׳את עבודת הבנין בארץ צריך להמשיך בכל כוח, לקנות קרקע ולישב בכל מחיר ובכל תנאי, כי אם אין זו קולוניוזציה הריהי קולוניאל-פוליטיק. כל ההתישבות היא עבודה פוליטית׳.
ז׳בוטינסקי מתייחס בהתנשאות לעקרון העומד בבסיס תנועות הפועלים: ׳בראשית ברא אלוהים את הרוב העברי בא״י. על כסא הרעיון הזה הננו יושבים ממעל למלחמת המעמדות׳. לפועלים עצמם מותר אמנם לשגות באשליות: ׳אם לפועלים מנעים את חייהם ומקיל לעבודתם אותו דגל בעל צבע זר לי, יערב להם׳, אבל ׳לנו הרביזיוניסטים, אדישות אריסטוקרטית שאין כמוה כלפי מלחמת המעמדות׳. דימויי האצולה משמשים אותו גם כשהוא מסבר את הבדל התפישה העצמית בין חברי תנועתו לבין אנשי תנועת הפועלים:
הטמפרמנט שלנו הוא הטמפרמנט של השמאל, אולם ההבדל שבינינו הוא ההבדל שבין קיסרות ומעמד. כשראיתי את תנועת ההתנדבות בא״י לגדודו העברי ובראשם הפועלים המתנגדים מעיקרם למלחמה ולדיסציפלינה צבאית, קויתי כי תנועת הפועלים בא״י תתפתח לתנועה קיסרית. כל פועל – קיסר בעמו, דואג לעתיד האומה כולה.
תנועה זו מכזיבה כעת בגלל מנהיגותה קצרת הרואה, ובגלל חוסר נכונותה להלחם למען מטרותיה. גם לספקות בקשר ליכולתם של יהודי העולם לתמוך ולממן את מפעל ההתיישבות וההסתה למחלוקת בין בעלי הרכוש לבין הפועלים אין מקום:
שקר הדבר: עם ישראל נדב הרבה בשביל א״י, וינדב עוד יותר. חזק הוא ויש לו השפעה גדולה בעולם. שקר, כי אנגליה גרועה, כולם – אול-רייט, א״י – אול-רייט, עם ישראל – אול-רייט, אנגליה – אול-רייט, אבל המנהיגים אינם אול-רייט. היהודים עשו בא״י דברים נשגבים אבל הכל לשווא, לחינם, אלמלא…
טפש יהודי בא״י, אינך יודע מה יצרת! האנגלים, הצרפתים, הספרדים עם אמצעיהם הענקים לא יצרו בארצות הים התיכון ישובים שכאלה, בזמן כל-כך קצר, כאשר יצרת אתה. רק עם חזק יכול ליצור את אלה. אל יאוש, אתנו הצדק, ויש בנו כוח ועוד ננצח. שלום, תל אביב!
אפשר לדמיין את מחיאות הכפיים, את קריאות הברבו, כיצד, בחשכה שכבר ירדה, אלפי קולות שרו את ׳התקווה׳, כיצד הצעירים המשולהבים חשו שמישהו נתן משמעות לחייהם ולקשייהם. איני מסכים לדבר ממה שאמר ז׳בוטינסקי, זהו מלל לאומני שהמאמינים בו עתידים לשפוך עוד דם רב ולגרום לסבל נורא. אבל אני גאה בכך שהנאום נישא מתחת לחלוני ומנסה למצוא את עצמי ואת בני דמותי בתוך הפרצופים הפונים אל הנואם, בצילום של קורבמן שהצגתי קודם. ׳לשוא – לחינם – אלמלא!…׳, קורבמן כתב על גבי הצילום של ז׳בוטינסקי מנופף בידו מול הקהל. הוא בטח האמין בזה.
הספר העיקרי בו השתמשתי לפרק זה הוא:
בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004
זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:
וזה: צריך לדבר על הרבי: בצריפים החלק הבא. אני מתנצל שאין הערות שוליים והפניות מסודרות, ומבטיח שאלה קיימות בגרסת הבסיס, אותה אפרסם אם וכאשר אצליח להביא את הפרוייקט הזה לגמר. תודה על התגובות החמות.
