ארכיון תג: גרמנים

לו הייתי רוטשילד

בשבוע שעבר נסעתי לפרנקפורט מפריז, בה אנו גרים כעת. ברכבת זה בערך ארבע וחצי שעות לכל כיוון, מהדלת שלנו, דרך חדר המדרגות בו שטיח אדום עוטה את מדרגות עץ האלון המתפתלות מטה, ועד לתחנה המרכזית ורובע החלונות האדומים, שבהוסטל שבמרכזו ישנתי. 

רובע החלונות האדומים בפרנפורט הוא פיסה של גהנום בתוך גן עדן. שברי אדם, מכורים ומכורות, נמצאים בכל מקום, חיים באומללות שאין כמותה. בהליכה ברחובות הרובע, או במבט מחלון המלון, חשופות לעיני כל שרשראות שלמות של חיפוש, שימוש חוזר ומסחר בשאריות, לא רק של סמים אלא גם של בגדים ואוכל. זבל של האחד הוא הסעודה של האחר. המדרכות מתפקעות מאנשים שמעשנים, קונים, מוכרים ומחליפים, מתגרדים, צועקים וצוללים. 

זה לא מקום נטוש או מופקר. המשטרה נמצאת בכל מקום. מכוניות ניקוי מטהרות את הזוהמה כל זמן קצוב. אין מחטים זרוקות, דם קרוש או חרא יבש ברחובות. הכל טרי. כשקטטות יוצאות משליטה עוצרים אותן, כשמישהו מת מפנים את גופתו. הכל מתנהל תוך הבנה שככה זה. המכורים, הזונות ולקוחותיהם, הדפוקים ויוצאי הדופן, המהגרים שרק מנסים לשרוד, כל אלה צריכים מקום משלהם והעיר נותנת להם אותו. יש גבול ברור אבל בלתי נראה בין השכונה הזאת ובין שאר העיר. כאן ניתן להיות נרקומן, זונה, מהגר חסר כל. בתמורה העיר מקבלת את הדברים החיוביים שבאים עם בלאגן כזה, מסעדות זרות מצויינות וזולות, ברים מגניבים, מלונות אופנתיים שמתאימים לאנשים כמוני. הגועל נפש, אחרי הכל, גם מניע את כלכלת העיר העשירה הזאת, ניזון ממנה ומזין אותה. רחובות הקניות העשירים והמצוחצחים מתקיימים לצד המכורים שניזונים משאריות הצריכה של העשירים. זה היה מעניין לראות. 

אבל לא בגלל זה נסעתי לשם. הגעתי לעיר מכיוון שיש בה מוזיאון שמוקדש להסטוריה של יהודי גרמניה בו רציתי לבקר במסגרת ׳פרויקט המשפחה׳ בו אני עוסק כעת. אני מנסה לגלות, ואולי גם להבין, חלקים מההסטוריה המשפחתית שלי, שקשורה במידה רבה לגרמניה. המוזיאון היהודי בפרנקפורט, ובמיוחד הספרייה שלו, היו אמורים להרחיב את ידיעותי ולתת מסגרת לנסיעה הזו. בנוסף, לפרנקפורט עצמה יש חלק קטן בסיפור המשפחתי. סבי, פנחס יואלי, שהה בה מספר חודשים בשנת 1936, ולמד בה בישיבה בזמן שהתכונן לעלייה לארץ במסגרת ׳עליית הנוער החרדי׳. זה היה הזמן בו התנתק ממשפחתו באופן שהתגלה בדיעבד כסופי ומוחלט. עניין אותי לחפש אחרי הישיבה הזו, בה היה, על פי סיפוריו, יוצא דופן ומוזר. רוב תלמידיה היו ממוצא מזרח אירופי ובעלי רקע דתי ולימודי יהדות קודמים, בעוד הוא היה גרמני, כמעט ללא קשר קודם לדת ולמסורת היהודית, תלמיד גימנסיה שהפסיק בצער את לימודיו וניסה להמשיך ללמד את עצמו מתמטיקה כאשר היה קם שעתיים לפני תפילת הבוקר. מאוחר יותר בחייו שנא דתיים, בז לתרבותם ולפרשנות החרדית של היהדות. שם, בפרנקפורט, נולדה השנאה הזו.

*

המוזיאון היהודי ממוקם בבניין שנתרם ושופץ בתמיכת משפחת רוטשילד, שמוצאה מהעיר. זה רק אחד מתוך רשימת נכסים ארוכה של המשפחה בעיר, ולא המפואר או הגדול שבהם. הם היו, ועודם, עשירים כקורח, עד כדי כך שעצם שמם הפך למותג, למשאלה. ׳לו הייתי רוטשילד׳, שר טוביה החולב בשיר המחזמר המפורסם בתרגומו של דן אלמגור, וכל הקהל מבין על מה הוא מדבר. השם רוטשילד מסמל עושר מיתולוגי, נצחי.

כאשר אני מלמד תלמידי כיתה ט׳ על המאה ה-19, על יצירת מערכת הבנקאות הבינלאומית שאיפשרה את המודרניזציה של אירופה, אני משתמש בדוגמא של משפחת רוטשילד ומראה להם את סמל המשפחה, הכולל ציור אגרוף האוחז בחמישה חיצים. אלה מסמלים את חמשת בניו של מייסד השושלת, שנשלחו להקים סניפים של הבנק המשפחתי בחמשת בירות אירופיות שונות. זה סיפור יפה שמדגים את הקוסמופוליטיות היהודית ואת היכולת של היהודים שחיו במערב אירופה לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם בעקבות האמנסיפציה.  

סמל משפחת רוטשילד

סמל המשפחה נראה מכובד ועתיק מאוד. חד קרן תומך במגן המפואר מימין, אריה משמאל, שלוש קסדות אבירים מוכנים לקרב ניצבות ממעל. הנשר האוסטרי מתנוסס בראש, והאריה האנגלי מופיע על המגן, שבמרכזו ציור מגן נוסף, קטן ואדום, כמו שם המשפחה. בתחתית מתנוססות שלוש מילים בלטינית, ערכי היסוד המשפחתיים, הרמוניה (Concordia), יושרה (Integrtas) וחריצות (Industria). השפע הזה בסמלי כבוד ועושר מעט גרוטסקי לטעמי, ובודאי אנכרוניסטי. 

מקורו של הסמל לא בימי הביניים הרחוקים והמיתולוגיים, כפי שניתן אולי לדמיין, אלא לפני 200 שנים, והוא לא מצביע על שום היסטוריה משפחתית מפוארת אלא על רצון לסמלי כבוד של מתעשרים חדשים שהיו זקוקים לסמלים כאלה כדי לזכות בכבוד ממשי ולבסס את מעמדם. האחים רוטשילד זכו בתארי אצולה רק בשנת 1816, בעקבות נאמנותם למלך האוסטרי ומעורבותם במימון מלחמת אוסטריה נגד נפוליון. אבל לפני כיבושי נפוליון לא היה סיכוי שיהודי יהיה בעל תואר אצולה, והאחים לא נולדו בארמון אלא בבית אחורי בשכונת יהודים ומזוהמת. הם היו ממשפחת סוחרים וחלפנים נטולת ייחוס, שחיה במקום הבזוי ביותר באירופה.

*

תמיד הנחתי שעושר נובע מעושר. כסף, רכוש וזכויות יתר מתגלגלים מדור לדור, וכל עוד אף אחד מהדורות לא דופק את העסק נוצרים ומצטברים כך עוד כסף, עוד רכוש, עוד זכויות יתר. זו המציאות שאני מכיר סביבי, וכך נראית לי דרכו של עולם. להיות עשיר זה שייכות למעמד כלכלי חברתי שברוב המקרים עובר בירושה. 

ובכל זאת יש נקודת התחלה, דור ראשון שמצליח להשיג את המעמד הזה, באמצעות מזל, ניצול הזדמנויות או נסיבות יוצאות דופן. מעבר מעמד אף פעם לא פשוט, אבל הוא אפשרי, כך אני רוצה להאמין. עושר נובע גם מעבודה, הוא לא רק תוצר של גורל.

לפני שאספר על מאיר אנשל רוטשילד, מי שעשה את הצעד הזה והצליח להפוך בימי חייו מעני לעשיר, מאדם חסר כל בטחון כלכלי, יתום ועני, למי שהוריש הון לילדיו, מעט על התנאים החברתיים והכלכליים בהם הוא מתרחש.

דוברי הגרמנית במאה ה-18 היו תחת שליטתה הרופפת של האימפריה הרומית הקדושה, קיסרות שאיגדה בתוכה אוסף של ממלכות, נסיכויות וערים עצמאיות שלכל אחת מהן חוקים מחייבים שונים. מעמדם של תושבי הטריטוריות השונות נקבע בהתאם לקבוצה החברתית, הקהילה הדתית או הגילדה להם נולדו, ובהתאם למערכות חוקים והסכמים שונים, כאשר לשליט או השלטון המקומי היה כוח אבסולוטי, כמעט בלתי מוגבל או מפוקח בתוך גבולות הטריטוריה שבשליטתו.  

יהודים חיו בתוך האזור הזה רק במסגרת קהילה דתית מקומית, ולכל קהילה היו זכויות וחובות שונים, שנקבעו בהסכמים חוזיים עם השליט או העיר בה ישבה. היו קשרים בין הקהילות, של סחר, נישואים, דת ועזרה הדדית, אבל גם הבדלים דרמטיים בין הערים השונות ביחס אל היהודים. שיוויון או זכויות אוניברסליות היו חלום שאי אפשר אפילו לדמיין בתוך חיים מלאי מגבלות בהם הכל אסור עד שהוא מותר, וגם אז הוא יכול להגזל ממך ללא כל פיצוי או הסבר. 

מעמד צר וחדש יחסית של יהודים היו ׳יהודי החצר׳, ששימשו בתפקידי תיווך וכסוחרים וספקים של בני אצולה ונהנו מהגנתם בעקבות כך. משפחות יהודי החצר נטו להתחתן בינן לבין עצמן כדי לשמור על זכויות היתר שלהן. 

*

פרנקפורט הייתה העיר הגרועה ביותר בגרמניה מבחינת הזכויות שהעניקה ליהודים והיחס אליהם. 

זו עיר עתיקה, שנוסדה עוד בתקופה הרומית. והיא מרכז מסחרי חשוב, בזכות מיקומה המרכזי, בצומת דרכים ולצד נהר המיין ששימש כנתיב סחורות. מעמדה במסגרת האימפריה הרומית הקדושה היה של עיר מדינה אימפריאלית שלה זכות לקבוע את חוקיה בעצמה. בקתדרלה שלה התנהל טקס ההכתרה של קיסר האימפריה כך שהיא הייתה מרכז פוליטי חשוב, והתקיימו בה שני ירידי מסחר שנתיים שמשכו אליה סוחרים מכל רחבי גרמניה. העיר התפרנסה ממיסים ששילמו תושביה והמבקרים בה. ליהודים היה מקום ותפקיד בתוך הפעילות הכלכלית של העיר. רבים מהם היו ׳שולחנאים׳, מעין בנקאים זעירים, חלפני כספים שהיו ממירים תמורת עמלה קטנה את המטבעות והכסף שהביאו איתם הבאים לעיר בכסף מקומי. בנוסף היהודים שילמו מסים גבוהים על הזכות לגור ברובע היהודי מוקף החומה, רחוב היהודים, הגטו. זו הייתה עיסקה שבה היה ברור לשני הצדדים שהיהודים הם הצד החלש ושזכויות מוגבלות מוענקות להם ללא שום חדווה, ורק מכיוון שאין ברירה אלא לסבול, בזמנים מוגבלים, את נוכחותם. היהודים הבינו את מקומם, בתחתית שרשרת המזון החברתית והכלכלית. מותר היה להם לנצל את ההזדמנויות הכלכליות שמעניקה להם העיר, כל עוד ישלמו על כך מס ראוי וישארו נחותים. 

על מגדל הגשר המרשים שחצה את הנהר והוביל לעיר היה קבוע ציור גדול, שקיבל את כל פני הבאים לעיר. זו הייתה מעין קריקטורה צבעונית, דומה לתבליטים וציורים שנצבו במקומות שונים ברחבי גרמניה. ברוב המקרים היא ניצבה בתוך כנסיות או בהקשר דתי, אבל בפרנקפורט הנהלת העיר עצמה היא שדאגתה לתחזוקתו וחידושו של הציור. זה מדגים עד כמה שנאת היהודים הייתה חלק מהזהות העירונית, לא רק הדתית. לעיתים, כתוצאה ממשא ומתן מתמשך בין הקהילה היהודית להנהגת העיר, היו מכסים את הציור, בעיקר בזמן הירידים השנתיים. הציור הזה והצגתו בפומבי היו חשובים עבור בני העיר, יהודים ונוצרים. הופיעה בו ׳חזירת היהודים״ (Judensau), דימוי אנטישמי שמוצאו בימי הביניים, תיאור של סצנה שמטרתה להציג את היהודים באופן משפיל ומבזה ככל הניתן. הציור נותר על המגדל ולא נמחק עד הריסתו בשנת 1801. מדליון זכוכית מהעיר מציג את בן דמותו.  

חזירת היהודים – מדליון זכוכית מפרנקנפורט

במרכזו חזירה מכוערת, עליה רוכב הפוך יהודי, המזוהה על ידי הטבעות הצהובות, הסימן שחייב כל יהודי בעיר. הוא, והשטן אשר עומד לצידו ונהנה מכל העסק, מרימים את זנבה של החזירה כדי שיהודי אחר יוכל לאכול את החרא שהיא פולטת ישר לפיו. מתחת לחזירה, יהודי נוסף יונק מעטיניה. הם מנצלים אותה, לוקחים מהיצור שהם מגדירים כטמא ובזוי את כל מה שהם יכולים, ובכך מראים עד כמה בזויים הם עצמם. 

מאחורי החזירה רואים יהודייה, רוכבת על תייש. בגרסאות וולגריות יותר של הקריקטורה הזו התיאור מפורש יותר, ומתואר מעשה גס, שלה נבעלת על ידי הבהמה.

בצד ימין, השטן, מקורנן וזקור אוזניים. מבטו משתאה, הוא לא יוזם את הנעשה אלא מסייע בידי היהודי שרוכב הפוך על החזירה. מלאכתו נעשית על ידי אחרים. השטן גם הוא יהודי. הסיכה המחוברת לשכמיה שסביב גופו השעיר מגדירה אותו ככזה.

היהודי שבמרכז מסומן פעמיים, גם בגלימה שהוא לובש וגם במגבעת. הוא שונה משאר הדמויות גם בכך שסביב צווארו צווארון מפואר, ושהוא לובש משקפיים מוזרים. אני משער שזו דמות של חלפן מטבעות יהודי, ושהמשקפיים הם זכוכיות מגדלת המסייעות לו במלאכתו וגם מסמלות את מקצועו. אנשי פרנקפורט והסוחרים שהגיעו אליה הכירו אנשים כאלה, חלפנים יהודים שניהלו עסקים בעיר ונהנו מזכויות יתר שלא ניתנו ליהודים הפשוטים. הם היו זקוקים להם אבל עדיין חשו אליהם בוז. הגביר באיור לא אוכל חרא ולא יונק חלב חזירה. הוא מנצל את כולם ובעצם נהנה מכל העסק.

מעל הסצנה הגרוטסקית, הגזענית והדוחה הזו, שמגחיכה את היהודים ומציגה אותם כחסרי מוסר, שמאפשרת לצחוק על תכונותיהם, על החמדנות שלהם, על כך שהם חיים בזוהמה, מהיד אל הפה, בזויים לנצח, מופיעה סצנה אחרת. ילד זהוב שיער, כמעט תינוק, עקוד על מזבח, כל גופו מכוסה חתכים ששימשו להקזת דמו. הכתובת מסביב מבהירה שזה, להבדיל מהסצנה המצחיקה מלפנים, תיאור של מעשה אמיתי: ״בשנת 1474 הילד בן השנתיים וחצי סימון מטרנטו נרצח על ידי היהודים״. זה דבר נורא, לא? להרוג ילדים בשביל להשתמש בדמם.

זו לא רק קריקטורה אלא אליבי, הסבר ליחס שהעיר נותנת ליהודים החיים בה. כי במקביל להיותם מגוחכים ובזויים הם גם מסוכנים ולכן יש להתגונן מפניהם ועדיף לסגור אותם מאחורי חומות גבוהות כדי שיתבוססו בזוהמה כמו החזירים שהם בעצם.

ואכן, הגטו היהודי של פרנקפורט היה מעין דיר חזירים ענקי. 

תושבי העיר נהגו לומר שניתן לזהות את רחוב היהודים (Judengasse) ממרחק בעזרת הסרחון שנבע ממנו. הוא הוקף חומה גבוהה, כדי שהיהודים לא יוכלו להתבונן אל העיר וכדי להסתיר את הבושה מעיני הציבור. בחומה היו שלושה שערים שננעלו משקיעת השמש ועד זריחתה, בימי ראשון ובחגים הנוצריים. בזמנים אלה כל יהודי שנתפס בעיר היה נאסר. 

אורך הגטו היה 300 מטר ורוחבו כ-20. היתה בו סימטא אחת ברוחב 3 מטר, שבה זרם הביוב, ומשני הצדדים בתים צפופים. בחלק מהגטו היה חלק אחורי ומטונף עוד יותר, בו נבנתה שורת בתים אחוריים עלובים, בני ארבע קומות נמוכות וצפופות. במרכזו הייתה כיכר קטנה, ובה עמד בית הכנסת, מרכז חיי הקהילה. 

יהודים לא הורשו להתהלך ברחובות העיר בקבוצות של יותר משניים. אסור היה להם ללכת על המדרכות או לחצות את הכיכר הראשית. לבית העירייה יכלו להכנס רק מהכניסה האחורית. אסור היה ליהודים לבלות בגנים הציבוריים של העיר. הוטלו גם הגבלות שמטרתן לצמצם את מספר המשפחות היהודיות. לגברים אסור היה להתחתן עד שמלאו להם 25. הבתים בגטו היו אמנם רכוש היושבים בהם, אבל לא האדמה עליה נבנו, ולכן בכל פעם שהגטו נשרף, מה שקרה ארבע פעמים במהלך המאה ה-18, היה צריך לשלם ולקבל רשיון בכדי לבנות אותו מחדש.

במאה ה-18 חיו ברחוב היהודים הצפוף והדוחה, שמגפות השתוללו בו ושחלק אדיר מהילדים שנולדו בו לא הגיע לבגרות, למעלה מ-3000 בני אדם. זה היה, כפי הנראה, המקום המגעיל והנחות ביותר לחיות בו באירופה.

לבתים בגטו לא היו כתובות, והם סומנו על ידי ציורים או סמלים. בכניסה לבית המטבחיים שסיפק בשר כשר לקהילה היה תבליט ראש פרה. משפחת רוטשילד, ששורשיה בגטו היו עוד במאה ה-16, גרה פעם בבית שסומן על ידי מגן אדום, וזה מקור שמה. אבל במאה ה-18 מעמדה של המשפחה התדרדר. היא אמנם שמרה את השם אבל גרה בבית אחר שלא פנה אל הרחוב, חלקו האחורי של בית שסומן על ידי סיר בישול (שם הבית היה Hinterpfann: מאחורי סיר הבישול), מקום שמשקף את מעמדה, בתחתית מעמד הסוחרים היהודי בעיר. בני המשפחה התפרנסו מסחר בסמרטוטים ובדים ומחלפנות כספים.  

*

מאיר אנשל רוטשילד (שמו נכתב בגרמנית Mayer Amschel Rothschild) היה הבן הרביעי מתוך חמישה ששרדו עד בגרות למשה אנשל רוטשילד ואשתו שונשה. הוא נולד בשנת 1744. בבית בו גדל חיו שתי משפחות, כעשרה או שניים עשר איש, בשטח של כ-80 מ״ר. בבית זה התקיים גם העסק המשפחתי. זה היה מסחר בקנה מידה קטן, השרדותי, שהתבסס על תנועת הסוחרים בעיר ועל רשתות של אמון וקשרי משפחה. אביו של מאיר אנשל נהנה ממוניטין טוב, אבל מעמדו הכלכלי היה נמוך. 

ככל אחיו, מאיר נשלח ללמוד בחדר, בשיטת הלימוד היהודית המסורתית. הוא בוודאי סייע גם ככל יכולתו בעבודת הבית ובעסק. כשהיה בן 11 לקח אותו אביו, במסע שנמשך שלושה ימים, לעיר פירת (Fürth) שמרוחקת כ-200 ק״מ מפרנקפורט, על מנת שילמד שם בישיבה. לא ברור מדוע לא המשיך בלימודיו בפרנקפורט עצמה, שגם בה היה בית מדרש שהכשיר רבנים, אבל הדרך הארוכה הייתה המפגש האחרון בינהם. כמה חודשים אחר כך פרצה מגיפת אבעבועות בגטו. אביו של מאיר מת ראשון, אימו כמה חודשים אחר כך, והוא, עדיין לא בגיל בר מצווה, נותר יתום. 

ירושת אביו הייתה מצומצמת. אחיו הבוגרים ממנו רק במעט ניסו להמשיך ולקיים את העסק המשפחתי. מאיר אנשל הצעיר נשלח, בתיווך קרובי משפחה, לשמש כשוליה בבבית ובעסק של זאב יעקב אופנהיימר (Jacob Wolf Oppenheimer) בהאנובר. מוצאה של משפחת אופנהיימר היה מפרנקפורט, אבל היא פיתחה שלוחות של עסק הבנקאות שלה בערים גרמניות נוספות. בני המשפחה שימשו גם כיהודי חצר עבור אצילים שונים וסייעו להם במימון מלחמותיהם וצרכיהם האחרים. מאיר הצעיר לא היה מעורב בעסקים כאלה, אבל למד כל מה שרק יכול היה.

בתקופה זו נולדה אופנה חדשה בקרב בני האצולה, של בנייה וצבירה של אוספים פרטיים. אוספי מטבעות ומדליות היו חלק מתופעה זו. אספנות מטבעות קשורה לחלפנות אבל לא זהה לה. באספנות שוויו של המטבע אינו נקבע על ידי ערכו המוניטרי אלא על פי סולם אחר, שמושפע מנדירותו ומצבו. הפער הזה, בין ערך מוניטרי לשווי אספני, יצר אפשרות לרווח גדול עבור סוחר מיומן. סייעה בכך גם הטכנולוגיה המתפתחת של הדפוס, שאפשרה הדפסה זולה יותר ותפוצה רחבה של ספרות מקצועית. דוד סמואל פון מדאי (David Samuel von Madai) היה רופא ואספן מטבעות ממוצא הונגרי, שחי בגרמניה, ופרסם סדרה של ספרים בהם קיטלג את אוסף המטבעות והמדליות האישי שלו. הספרים פורסמו החל משנת 1865, ועותקים שלהם נקנו על ידי בעלי המקצוע והאספנים. הם כוללים שבעה כרכים עם אלפי עמודים, מתוארות בהם 7233 מטבעות ומדליות בתיאור מילולי ובעזרת תחריטים. מאיר אנשל רוטשילד למד את הספר הזה היטב, והבין משהו על משמעותו, ועל כך שהוא יכול לבסס בסיס משותף של ידע וכלי עזר מרכזי במסחר ובתקשורת בין חלפני המטבעות לבין האספנים.

כאשר הסתיימו שנות החניכה שלו אצל אופנהיימר, לאחר שבע שנים, היה בן 20. העיר האנובר הייתה אמנם ידידותית יותר ליהודים מפרנקפורט, אבל הוא לא היה רשום כבן הקהילה. בנוסף, היה לו רכוש, גם אם זעום, בפרנפורט, בית משפחה, אחים ואחיות. הוא חזר אליה, חולף בודאי בדרכו, בעת שחצה את הגשר העתיק, מתחת לציור ׳חזירת היהודים׳ שקיבל את פניו. הוא חזר כדי להפוך לעשיר, כדי לנצל מה שלמד, כדי לצאת נגד גורלו. 

אחיו המשיכו בינתיים לסחור בסמרטוטים ועסקו בחלפנות. הם היו שולחנאים, מקצוע יהודי עתיק של שירותי בנקאות בקנה מידה קטן, סביב שולחן שהוא בית העסק.שולחן הוא גם מקור ופירוש המילה בנק. מאיר פיתח עסק צדדי. הוא הבין שהדרך היחידה בה יצליח לטפס למעמד גבוה יותר יהיה יצירת קשרי מסחר עם בני אצולה. מטבעות נדירים היו קיימים אצל החלפנים היהודים שלעיתים לא היו מודעים לערכם האספני. כסף ומטבעות שונות זרמו לעיר מכל רחבי אירופה בעקבות התפתחות המסחר שבאה בעקבות סוף מלחמת שבע השנים בשנת 1763. העיר היתה בצמיחה והכלכלה שנפגעה בעקבות שנות המלחמה הארוכות התאוששה. הידע שצבר באמצעות הספרים שקרא, ושהביא עותקים שלהם איתו לפרנקפורט, אפשר לו לזהות הזדמנויות ולנצל אותם גם באמצעים הצנועים שעמדו לרשותו. 

עסקה אחרי עסקה, מטבע אחרי מטבע, פרוטה לפרוטה. העסקה החשובה ביותר שעשה הייתה עם מי שעתיד לשנות את עתידו, יורש העצר וליהלם הראשון, מי שיהפוך להיות וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מהסן (Wilhelm I., Kurfürst von Hessen). הנסיך היה מבוגר ממאיר הנשל רק בשנה, בן לנישואים לא מאושרים שירש רק לאחרונה את השלטון בנסיכות קטנה הסמוכה לפרנקפורט. הקשר הראשוני בינהם נוצר דרך מכר משותף, אציל פרוסי שהיה אחד מלקוחותיו של מאיר אנשל בעת שהיה שוליה בהאנובר. הנסיך היה מחושב וחמדן, אבל העריך את חוכמתו ואת הידע שצבר מאיר אנשל. הם ביצעו עסקאות קטנות בהן מכר לו מאיר אנשל מטבעות במחירים טובים. 

בשנת 1769, ארבע שנים אחרי תחילת הקשר העסקי בינהם, פנה מאיר אנשל רוטשילד בבקשה כתובה ומלאת מליצות שיוכר כספק חצר רשמי שלו. הנסיך הסכים והעניק לו את התואר הזה, ובכך גם הגנה וחסות, שהיה לה גם ביטוי פיזי: מעל פתח הבית העלוב נקבע כעת שלט עליו צוייר מגן האצולה של בית הסן. זה היה שדרוג אדיר של מעמדו החברתי ופתח בפני אפשרויות שהשכיל לנצל.

*

כעת, כשהגיע לגיל 25, היה רשאי מאיר אנשל רוטשילד להקים משפחה משלו. המעמד החדש של ספק חצר בו זכה בודאי סייע לו במציאת שידוך. אביה של גיטל שנפר (Guttle Scnapper) היה בעצמו ספק חצר של נסיכות קטנה, והנדוניה שלה הייתה סכום מכובד של 2500 גילדן. לאחר החתונה עברה לגור בבית המשפחה הצפוף, לא רחוק מהבית בגטו בו גדלה. 

כספי הנדוניה איפשרו את הצעד הבא בהתפתחות העסק. בנוסף לסחר בירידים המקומיים ולמסעות בערי הסביבה פיתח מאיר אנשל תחום חדש לגמרי, מהפכני במידה רבה. שהסתמך על שירות דואר פרטי אמין ובטוח, שהתפתח בשנים שאחרי סוף המלחמה. הוא הדפיס קטלוגים של מטבעות, מדליות וחפצי אמנות שהיו ברשותו, יצר מהם ספרים מהודרים והפיץ אותם לקהל לקוחותיו הקבועים, אנשי אצולה ואספנים. הופיע בהם תאור של המטבעות ומצבן, כולל הפנייה למדריך המטבעות של מדאי ששימש כבסיס ידע משותף. צויין גם מחירה של כל מטבע, אבל היה ברור שזאת נקודת פתיחה למשא ומתן, ושתנתן הנחה משמעותית על קנייה גדולה. את הסחורה הציע לשלוח בדואר ולשלם על משלוח חוזר אם לא תהיה מספקת. רוטשילד הפיץ קטלוגים כאלה במשך 20 שנה, החל משנת 1771. באותה שנה גם נולדה בתו הראשונה, מתוך 10 ילדים שישרדו עד בגרות, ועוד שישה או שבעה שמתו בינקותם. משפחת רוטשילד העשירה והמכובדת נוצרה למעשה בשנים האלה, בבית האחורי והצפוף בו המשיכו להתגורר עד שנת 1784.

אז רכשה המשפחה בסכום גדול, ששיקף את כך שהצפיפות בגטו העלתה את מחירי הבתים, ושחורבות נמכרו בו במחירים של אחוזות פאר בעיר עצמה, חצי מתוך בית אחר ברובע היהודי. גם בית זה היה צר וצפוף אבל קרוב לבית הכנסת, ונקרא על שם המגן הירוק שנקבע מעל דלתו. זה היה בית עשירים במונחי הגטו, מאחר והייתה בו משאבת מים ובאר פרטית. היה גם בו גם מרתף נסתר, שהכניסה אליו הייתה סמוייה מעין, ושיכול היה לשמש כמעין כספת סודית. שנים אחר כך יסתיר שם מאיר אנשל רוטשילד מפני החיילים הצרפתים את אוצרו הפרטי של וילהלם הראשון, האציל ששירת. בבית זה בגרו ילדיו ומשם יצאו לכבוש את עולם הבנקאות האירופי. 

ציור משנת 1870 של בית המגן הירוק שבחצי השמאלי שלו גרה משפחת רוטשילד

מאיר אנשל היה יהודי  שומר מצוות. הגרמנית שדיבר הייתה עילגת, וכשכתב גרמנית עשה זאת באותיות עבריות. אבל הוא קרא עיתונים בקפידה והיה מעודכן במאורעות הפוליטיים, והשינויים המפליגים שהביאו איתן שתי המהפכות הגדולות, המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית. את ילדיו חינך לנאמנות טוטאלית למשפחה, ולקבלה מלאה של החלטות שמתקבלות במסגרת המשפחתית. הוא ידע לבנות קשרי אמון ארוכי שנים עם לקוחותיו רמי המעלה שנעזרו בו על מנת לשמור ולהגדיל את הונם. הוא ניצל הזדמנויות והיה בעל חושים עסקיים חדים. הסחר במטבעות הוביל לסחר באגרות חוב, שמימנו שכירי חרב שהשתתפו במלחמת העצמאות האמריקאית. מאוחר יותר תהפוך המשפחה למי שתממן את הצבאות שלחמו נגד צרפת המהפכנית ונפולאון. 

למרות שמאיר אנשל רוטשילד היה כפי הנראה האדם העשיר בעיר העירייה לא יצאה מגדרה כדי לכבד אותו. רק בשנת 1783 קיבל רשיון אישי שאפשר לו לצאת מרובע היהודים גם כאשר שעריו היו נעולים ולעבור דרך העיר ביום ראשון. יהודי פרנקפורט המשיכו להיות מופלים לרעה. אבל הם לא מרדו או התקוממו. בשנת 1792 העיר נכבשה לזמן קצר על ידי צבא צרפת המהפכנית, שהעניקה שיוויון זכויות מלא ליהודים, אבל  יהודי העיר לא קיבלו אותם כמשחררים והמשיכו להיות נאמנים לעיר שביזתה אותם. 

*

אני לא סומך על עשירים, שנהנים מפריבילגיות שקשה לי לקבל. כמעט תמיד עושר של אחד נובע ויוצר עוני וסבל של אחר. חונכתי שכסף הוא תמיד קצת מלוכלך, ושלכן יש להיזהר בו, שלא יכתים אותך, שהתאווה אליו או הצורך בו לא יגרמו לך להתעלם מהמוסר ומהצדק. מה שאני אוהב בסיפור ראשית עושרו של רוטשילד זה שכמעט אין בו נפגעים. ידע ויוזמה יוצרים הון. כסף ישן, במובן ממשי וסימלי, הופך בן אשפתות יתום לעשיר מופלג. האצולה האירופית מממנת את מי ששייך למעמד הנחות ביותר בחברה. הכסף המלוכלך שלהם, שנצבר לאורך דורות של ניצול, הופך להיות הכסף שלו. יש פה צדק ותיקון של עוול. מושפל הופך לרם. אני מעריך את החושים החדים של מאיר אנשל רוטשילד, את הדרך בה הצליח לנצל את הידע שצבר ואת הנסיבות. גורלו היה אמור להיות אחר והוא שינה אותו. 

בהמשך הדרך משפחת רוטשילד הופכת למממנת מלחמות, למציידת של צבאות, לתומכת בשררה. היא עושה עסקים גדולים ויוצרת עוולות משל עצמה. אומרים שככה זה בעסקים. הקשיחות שדרשו החיים בגטו בוודאי עזרה גם לבניו, שביססו את האימפריה המשפחתית והפכו את הרוטשילדים למשפחת אצולה. תואר אצולה לאחר המוות הוענק לגם לאביהם. מאיר אנשל מת בערב חג הסוכות בשנת 1812. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של פרנקנפורט, שהוא השריד היחיד שהשתמר מעל פני הקרקע לרובע היהודי. 

רק כמה יסודות של בניינים נותרו באזור בו שכן פעם הגטו. הוא נפגע בשרפות, חומותיו וחלקים גדולים ממנו נהרסו ולבסוף הושמד לגמרי בהפצצת חיל האוויר האמריקאי על העיר בשנת 1944. יש מוזיאון עירוני קטן בתחתית בניין המשרדים של עיריית פרנקפורט שמציג את יסודות הבתים הישנים. יש בו תצוגה אור קולית מעניינת, המקרינה דימויים ומידע על פני דגם הגטו, אבל בזמן בו ביקרתי במוזיאון אחד ממקרני הוידאו לא עבד. ניידת משטרה חנתה בחוץ, כמו ליד המוזיאון היהודי השני והגדול יותר. 

משפחת רוטשילד מוזכרת, כמובן, במוזיאון היהודי לו תרמה את הבניין, ומונצחת גם בגן ציבורי גדול שנבנה בשטח אחת מהאחוזות המשפחתיות ועוד אתרים רבים בעיר. העיר גאה בה ובקהילה היהודית שלה. פטר פלדמן היהודי  מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית שימש כראש העיר של פרנקפורט בשנים 2012-2022. הוא היה ראש העיר היהודי הראשון שנבחר בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, אבל הודח מהתפקיד לאחר שהואשם בשחיתות והתנהגות בלתי הולמת. לא נתקלתי בכתובות אנטי יהודיות או באנטישמיות בביקורי הקצר בעיר, אבל אני לא באמת יודע אם אין כזו. 

רצתי בצד הנהר העובר בעיר, שוטטתי ברחובותיה, שתיתי יין מקומי טעים בבר נחמד. מצאתי את המקום בו עמדה הישיבה בה למד סבי. לא נותר לה זכר. בית הכנסת הגדול של העיר נחרב בליל הבדולח, בנובמבר 1938. יש אנדרטה במקום בו ניצב, וכתובת על המחסן שנבנה במקומו, ״פה עמד פעם בית כנסת״. אכלתי אוכל הודי חריף. צפיתי במכורים.

בדרכי לתחנת הרכבת עברתי פעם אחרונה דרך רובע החלונות האדומים אליו לא אתגעגע ואני מקווה לא לשוב. עשרות שוטרים חמושים הקיפו קבוצה של גברים צעירים שעיכבו לצורך חיפוש. אולי גנבו משהו, אולי עשו דברים גרועים יותר. הנרקומנים המשיכו לשבת שם, קהל קטן נאסף להביט בנעשה. השוטרים יצרו שרשרת שהקיפה את המעוכבים, מישהו מבינהם צעק משהו. אני רק התעכבתי רגע אבל בחרתי לא לעצור. זאת לא צרה שלי ולא ענייני. אני תייר זר שבקושי קשור למקום הזה. 

הרשימה מתבססת במידה רבה על ספרו היפה של עמוס אילון, המייסדאבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998

באנגלית: https://www.amazon.com/Founder-Portrait-First-Rothschild-Time/dp/0670868574

צריך לדבר על הרבי: לשווא – לחינם – אלמלא!…

מתישהו התחילו לבנות, ולא עצרו מאז.

אני זוכר שעליתי לגג הבניין, ממנו נשקף נוף פתוח ומרהיב, קו החוף שליד פארק צ׳ארלס קלור, גבעת יפו, צריח הכנסייה של המושבה הגרמנית, אופק השיכונים ומבני התעשייה בכיוון בת ים וחולון, מרבד הבניינים של פלורנטין, אבו כביר והכנסייה הרוסית במרחק, תל אביב, מגדל שלום, ופתאום שמתי לב שאני מוקף במנופי בנייה. עשרה, חמישה עשר, פסלי חוצות קינטיים, מעלים ומורידים דברים, זזים בעדינות ובהתמדה. 

גם בבניין שלי השתנו דברים. מפעל התיקים והארנקים הפך ליבואן, ופינה את הקומה ששימשה לו לייצור. היא הפכה, אחרי שיפוץ ארוך ורועש, ללופט מגורים מעוצב, דירת מגזינים של זוג שכספם קנה להם פנטזיה אורבאנית בחלק המוזר הזה של העיר. זה היה נראה לי מוזר, לא קשור לכאן, כי פה זה איזור תעשייה, כאן עובדים, לא הבנתי שאני נתלה בדימוי שכבר אין לו אחיזה במציאות, שזהו, נגמר. 

סדנאות התעשייה הזעירה נסגרו זו אחרי זו, ודיירים חדשים עברו אליהם. מועדון הופעות נפתח לא רחוק מביתי, ובלילות סוף השבוע צעירים חנו בצידי הרחוב, משמיעים מוסיקה ושותים וודקה לפני, ולפעמים במקום, הכניסה למועדון, פותחים בר בגאז׳. לפעמים התעצבנתי עליהם, אבל להם היה ברור שככה זה כאן, בדרום העיר, שפה מותר לשתות ולהרעיש ולהשתין ולרקוד ברחוב ומה אני רוצה בכלל, יאללה סע. 

הייתי תקוע. אנשים שהכרתי התקדמו בחייהם, ילדו ילדים, עברו דירות, שינו עבודות, ואני המשכתי לגור באותה כתובת, לישון על מקרר, להיות עני. חלק מהאנשים שפגשתי ברחוב היו צעירים ממני. הפכתי להבטחה שהכזיבה, שומר חומות מיושן ומקובע במקום מוביל שינוי. לא אהבתי את עצמי ככה. בדיעבד, אני חושב שהמשבר הזה היה הכרחי, ושיצאתי ממנו אחר. 

*

מלחמת העולם הראשונה הייתה דרמה אדירה ששינתה סדרי עולם, לא רק באירופה ובמזרח התיכון בכללותו אלא גם כאן, בפינה הקטנה והספציפית הזו. המעבר בין השלטון העות׳מאני לבריטי לא היה עוד כיבוש אחד מני רבים אלא מהפכה של ממש. שותפות הגורל בין הקיסרות הגרמנית ובין האימפריה העות׳מאנית הייתה ארוכת שנים, כפי שהדגים ביקור הקיסר שתואר קודם, והמלחמה חרצה את דין שתי הישויות הללו לאבדון. בזמן שפרצה, אופי המלחמה, תוצאותיה וזהות המנצחים בה לא היו בשום פנים צפויים או ברורים מאליהם. האימפריה הבריטית סבלה אבדות וכשלונות רבים בשנים הראשונות של המלחמה, והאימפריה העות׳מאנית ניצלה את יכולת שליטתה באוכלוסייה המקומית על מנת לגייס את כל משאבי הארץ לצורך המאבק. חסן בק, מושל יפו, השתמש ביכולת שלו לגייס עובדי כפייה על מנת לסלול את השדרה שתוארה קודם ולהקים את המסגד שיקרא על שמו בשכונת אל-מנשייה. לא עושים דברים כאלה אם חושבים שהקרב אבוד. חלק גדול מבעלי האדמות והרכוש ביפו ובסביבותיה היו ממשפחות שהיו משולבות באופן עמוק במנגנוני המדינה העות׳מאנית, ולכן לתבוסה ולהתפרקות האימפריה הייתה גם משמעות מקומית כבדה. רבים מהם עזבו בזמן המלחמה ובעקבותיה ורכושם נעזב או הוזנח. 

על פי הערכה, עד כרבע מהאוכלוסיה באזור סוריה הגדולה, א-שאם, מתה במהלך ארבע שנות המלחמה, כתוצאה מהקרבות, הרעב והמגפות שהביאה איתה. רבע. אחד מכל ארבעה. קשה לתפוס זאת. השטח שנכבש על ידי הבריטים היה מוכה לאחר טראומה קשה. כאשר התקרבו לארץ ישראל הוציא ג׳מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה, פקודת פינוי לתושבי ערי החוף עזה ויפו. 40,000 תושבי עזה גורשו מבתיהם והעיר הפכה לזירת לחימה עיקשת בין הצבאות. ביפו, גירוש היהודים היה כמעט מלא, בעוד שחלק מהאוכלוסיה הערבית הצליח להתחמק ממנו באמצעות בריחה לבתי הבאר והכפרים שהקיפו את העיר או ניצול פרצות שהותירו למי שעבד כחקלאי להישאר בביתו. חלק מהיהודים חשו שבהיותם ׳תרבותיים׳ הם אינם מתנהגים כפי שצריך במקום זה. כך כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב:

הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה, נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע״ד [על דבר] עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות והערבים יושבים להם בבתי הקהוה, ומעשנים את הנרגילות במנוחה. 

[…]

בני המזרח אמרו גזרה עבידא דבטלא […] יודעים[הם] את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים […] ג׳מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם […] היום הוא גוזר, ומחר יבטל, אבל אנחנו – אירופים לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג׳מל פחה גזר, ואיך לא יקיים?

קל להאמין לקול שמביע בן הלל הכהן, ולראות את היהודים כקורבנות תמימותם. ג׳מאל פאשה עצמו טען כי החלטתו הייתה מבוססת על שיקולים צבאיים טהורים וכי לא הייתה בה כל אפלייה. בכל מקרה, חוויית המלחמה הייתה קשה ולאחריה נדרש לא רק שיקום של הקיים אלא אתחול של ממש, הסתגלות למצב שהשתנה מהיסוד. ה-׳אירופיאיות׳ של היהודים, שהייתה סיבה להפלייתם בעיני בן הלל הכהן, הפכה לאחד הדברים שקירבו בינם לבין השלטון החדש. ואחת הדרכים להתקרב, להוכיח את התרבותיות הזו, הייתה באמצעות ספורט.

גם האזור שסמוך לביתי סבל תוך כדי המלחמה ואחריה. בית החרושת למנועים שבמושבת וולהאלה הופגז פעמיים מהים. הפרדסים ניטשו והתייבשו. תחנת הרכבת לירושלים הייתה מרכז צבאי משמעותי, כך שחיילים חנו באזור. בסוף המלחמה הוגלו הטמפלרים, שהיו אזרחים גרמנים ולכן נתיני מדינת אויב מובסת, למצרים, והורשו לחזור רק בשנת 1921. זה אומר שבמשך שלוש שנים רכושם עמד נטוש ועזוב. גן הברון בוודאי נבל לגמרי. המסיון האנגליקני – ׳החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים׳ רכש מאלמנתו את ׳מלון דו פארק׳ ואת שטח הגן, ושם נמצא היום ׳בית עמנואל׳, אכסנייה ומרכז מסיונרי.

באזור השטוח שמתחת למושבה, התחום בין המשך רחוב אל אמריקאן ודרך שכם, נותר כעת שטח פתוח. מישהו הציב בו שערי כדורגל, הוא הפך למגרש ספורט, שכונה ׳מגרש הדקלים׳, בגלל עצי התמר שהקיפו אותו. 

הצילום הבא, משנת 1926, צולם על ידי אברהם סוסקין, ׳הצלם של תל אביב׳, אשר התגורר בעבר במושבה הגרמנית. מתואר בו מסדר של משטרת תל אביב שנערך במרכז המגרש הזה. בתי העץ האמריקאים וחומת המושבה נראים ברקע, מאחורי השער. מדי השוטרים מעוצבים בסגנון מדי צבא בריטיים. ויש פה משהו מוזר מאוד, כי זו אמנם משטרת תל אביב, אבל הם ניצבים למעשה ביפו.  Screen Shot 2018-07-11 at 10.47.47 AM

תל אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית נפרדת בשנת 1921, כתוצאה ותגובה מהירה למעשי האלימות המזעזעים שפרצו ב- 1 במאי ביפו, ושנודעו בשם ׳מאורעות תרפ״א׳. אך תהליך קביעת הגבולות המדוייקים בין תל אביב ליפו נמשך זמן רב, כאשר בעלויות על קרקע וחוסר הרצון של הגרמנים להשתלב בתל אביב משפיעים עליו. מפת קו הגבול לוותה בתיאור מילולי. את הצד הדרומי שלו אביא כאן, מכיוון שזה מצחיק נורא, ומכיוון שזה מבהיר כמה מסובך הכל זה בזה, ועד כמה הבעלות האישית משפיעה על המציאות הפוליטית:

דרום: משם מערבה מחוצה לפרדסו של עטאל אך נמשך הוא לאורך גדר משוכת השטים ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לפרדס. משם חוצה הקו את השביל בואכה משוכת הצבר המשמשת גבול מזרחי לפרדסו של חסן אפנדי עלי מחמוד שאינו נכלל בזה, משם צפונה עד לקרן הצפונית מזרחית של פרדס זה, משם מערבה לאורך הגדר ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לאותו פרדס עד לקרן הצפונית המערבית שלו, משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי לפרדס הנ״ל עד למקום שבו הוא גובל עם פרדסו של שיך עלי אבו זלאף ועד לקרן הצפונית מערבית שלו. משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי של אותו הפרדס עד לקרן הדרומית מערבית של אותו הפרדס בדרך המלך יפו-סלאמה. משם מערבה לאורך הגבול הצפוני של כביש זה עד לרחוב העליה, משם בכיוון מערבי כללי לאורך הגבולות של המרכז המסחרי של תל אביב עד לכביש יפו-תל אביב, משם בכיוון צפוני מזרחי לאורך הגבול הדרומי של דרך יפו-תל אביב עד לקרן הדרומית מערבית של שכונת ולהלה, משם בכוון צפוני לאורך הגבול המזרחי של שכונת ולהלה עד לקרן הצפונית מזרחית שלה. משם בכיוון דרומי מערבי לאורך מרכז מסלות הברזל עד לגשר הרכבת. ומשם צפונה-מערבה דרך רחוב שלוש עד לנקודת ההצטלבות שלו עם רחוב אברבאנל, משם דרומית מערבית לאורך הגבול הצפוני של רחוב אברבאנל עד לרכבת, משם צפונית מערבית דרך רחוב ברנט בואכה נקודת ההצטלבות שלו עם רחוב המנשייה, משם בכיוון צפוני מזרחי דרך רחוב המנשייה, אך לא בית עקאד, עד לתחנת זכריה ולא עד בכלל. מכאן בכיוון מזרחי מחוצה לטחנת ג׳בר, מכאן צפונה בואכה נכסיהם המשותפים של דבאס וחומצי אך בלעדיהם. מכאן צפונה לביתו של אל עיש ומשם הוא פונה מערבה, משם צפונה לאורך הגבול המערבי של מעבר כביש סומיל אך אין הקו כולל את ביתו של יחיה אבו סית. מכאן בכוון מערבי לגבול הצפוני של בית חג׳ זוהדי עבדו, משם בכיוון דרומי לאורך כביש מסעודייה, משם בכיוון מערבי לאורך נכסי אמין ביי נציף עד לקרן הצפונית-מערבית של הנכסים הנ״ל על שפת הים.

[גבולותיה של תל-אביב כיום הזה, ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 8-9, 1934, עמ׳ 373]

משוכות הצבר והפרדסים שהם תוחמות, על שמות בעליהם המסויימים, הם חלק מרכזי בנוף ובתפישת המציאות הפוליטית, איפה תל אביב ואיפה יפו. באזור אל-מנשייה ההפרדה מתבצעת על סמך בתים בודדים ומסויימים. נקודות האחיזה שלנו כקוראים המבקשים להבין על מה מדובר הן מה שנשאר מאותה תקופה, הדרכים הראשיות, מסילת הברזל והגשר שמעליה, הים. אבל רבדים שלמים במה שהוא למעשה מעין מפה מנטלית, החושפת את המידע המלווה לנוף אותו חוו בני התקופה, של מי הבית הזה, של מי הפרדס הזה, איך קוראים לו, נעלמו כמו אותם פרדסים ומשוכות צבר. 

כך תיאר ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב, את תהליך קביעת הגבולות, ואת הקשיים שעמדו בפני העיר שחפצה להתרחב:

כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.

[ישראל רוקח, הרחבת גבולות תל-אביב – מה פירושה? ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 12, 1943, עמ׳ 150. המאמר פורסם לאחר שגבולותיה של תל-אביב הורחבו באופן משמעותי ונכללו בהן שרונה ושטחים גדולים מעבר לירקון. על התהליך שהוביל לכך, ועל חשיבות מאבק שכונותיה היהודיות של יפו בהתפשטותה צפונה דווקא כתבתי כאן]

רוקח, מתוקף מעמדו, שואף לזיהוי מוחלט בין ההבדלה הלאומית לעירונית. יהודים צריכים להיות בתל אביב, מאחר והם קשורים אליה באופן ׳הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי׳. הוא מתעלם, כמובן, מכך שקשריהם של אנשים יכולים בהחלט להיות מסובכים יותר, ומכך שעבור מי שאינו מודע לגבולות או אפילו מודע אליהם אבל אינו מזדהה עם העיריה, הישות העירונית השלטת, הגבול המדוייק כלל אינו רלוונטי. מבחינת הכרתו של אותו אדם בודד תל-אביב היא איפה שאתה מרגיש בתל-אביב, בדיוק כפי שיפו היא איפה שאתה מרגיש יפו. גם האנקדוטה אודות המיסוי שמעלה רוקח מעניינת. המיסוי ביפו היה בדרך כלל נמוך יותר, מאחר והיא סיפקה פחות שירותים עירוניים לתושביה. שיקול כלכלי הגיוני מוביל לכך שמאחר והגבול מטושטש, אין כל סיבה לחיות מצדו היקר.

שמואל קורבמן היה ידידו של סוסקין וחלק איתו את התשוקה לצילום, אבל היה אחר ממנו כמעט בכל. הוא היה צלם חובב, גבר כעור, הומוסקסואל, עני, מהגר חדש לפלסטינה (א״י) שהתפרנס ממתן שיעורי אנגלית פרטיים. הספר שכתבה בתיה כרמיאל בעקבות תערוכה מעבודותיו שאצרה מציג את צילומיו, ומשקף דרכם עיר מרתקת ובלתי צפויה, בה תרבות מתערבבת בתרבות. קורבמן, שאהב לצפות ולתעד אירועי ספורט, הזדמן רבות לקרבת ביתי. ׳מגרש הדקלים׳, אשר הוא קרא לו ׳מגרש מכבי׳, מאחר והוא היה המגרש הקבוע של קבוצת מכבי תל-אביב, היה חלק ברור מעולמו.

אחד האירועים המתועדים בצילומיו הוא משחק שנערך בסוף ינואר 1925 בין מכבי תל אביב לבין קבוצת גדוד לנסרס – גדוד ׳נושאי הרמחים׳, חיילים מהצבא הבריטי שהוצב בארץ.

מכבי תל אביב הוקמה בשנת 1906, ונקראה תחילה אגודת הראשון לציון-יפו, כקבוצת גברים שעסקה בתרבות הגוף, ברוח ׳יהדות השרירים׳. היא לא היתה שונה בהרבה מאגודת הספורט הגרמנית שהוצגה קודם, ובתקופה הראשונה התנדב ׳מורה נוצרי גרמני׳ לשמש כמאמן. התווספות קבוצת כדורגל בעלת זהות מובחנת, קהל אוהדים ושגרת משחקים באה אחר כך. הכיבוש הבריטי היה בוודאי אחד המניעים לפופולריות לה זכה המשחק בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנותיו הראשונות של המנדט המשחק שימש כאמצעי ליצירת קירבה בין השליטים החדשים ופלח האוכלוסייה היהודי ההולך וגדל. המצב בחברה הערבית היה שונה. במצרים, שחוותה קולוניאליזם מוקדם יותר, התפתחה מסורת מקומית של כדורגל, אבל בארץ ישראל המשחק היה זר כמעט לגמרי לאוכלוסיה הילידית, וספורט קבוצתי לא נתפס כבעל ערך. צמיחת קבוצות הספורט הערביות פלסטיניות התעכבה, בדיוק כמו השתלבותם בתרבות הבריטית מנדטורית.

המשחק בין מכבי תל-אביב ובין הקבוצה הצבאית הבריטית היה אחד מסדרת משחקי ראווה שהתקיימו במקומות שונים, והוא משך אליו קהל רב. בתמונה שצילם קורבמן בדרך יפו, אותה תיאר ביומנו כ- ׳לוריא עושה סדר על-יד מגרש מכבי תל-אביב׳, ניתן לראות את השוטר העירוני יצחק לוריא, הדור מדים, רוכב על סוס במורד דרך אילת הבלתי סלולה, שאדמתה המחורצת מעידה על תנועת העגלות הרבה העוברת בה בימים כתיקונם. קהל צופים רב גודש את הרחוב, מפנה לו את הדרך. הוא רואה וודאי את קורבמן, המצלם אותו, ומביט ישר אליו. כפי הנראה זהו אותו שוטר שמופיע ראשון משמאל בשורה השניה בצילום של סוסקין שהוצג קודם. הגברים הצעירים הניצבים בשולי הדרך לבושים היטב, וכמעט כולם חובשים כובעים, הרוב כובעי ברט, חלק  קטן במגבעות ובכובעי קש. רובם חמורי מבט, רציניים, פרט לילד משועשע אחד מאחור. בצד הכביש קבוע שלט פרסומת בעברית, אנגלית ותמונות, לרהיטים מהודרים, בסגנון מצועצע. במעלה הגבעה ניתן להבחין בעמוד חשמל, המוביל ליפו ותל-אביב, מאז 1923, את החשמל שמיוצר בתחנת ׳חברת החשמל ליפו׳ שבהמשך הדרך. זוהי יפו, אני שב ומזכיר, ואלו תל-אביביים, הרואים במקום זה חלק מעירם.

[כל הצילומים מעתה והלאה הם מהספר : בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004]

new doc 2018-07-11 14.31.14_2

בהמשך הדרך, ליד שער הכניסה למגרש, רוכלים ערבים, מזוהים על פי תלבושותיהם הלא אירופיות, מוכרים שתייה וכיבוד מעגלות נגררות ביד. יש גם נשים, מסתופפות יחדיו, לבושות בגדי יום טוב, וחבורת ילדים יחפנים הנועצים מבט בצלם. כל הדרך חסומה. זה אפשרי כי זהו יום שבת, שבו, מסתבר, העסקים סגורים. עמדת מכירת הכרטיסים עשויית העץ מזוהה על ידי שלט עם סמל ׳מכבי׳ המוצמד לגגה. אנשים מבלים ביום החופשי שלהם, רואים ונראים. IMG_5008

בכניסה למגרש בודקים את הכרטיסים, שנרכשו בעמדת המכירה שנראית עכשיו מצידה השני. השוטר והסדרן המטורזן נועלים מגפיים גבוהות, שמסמנות כי הם עובדים כעת. הם שומרים על הכניסה ועל הגדר המאולתרת, עשויית שאריות הקרשים, עליה נשען גבר עונד עניבת פפיון. כנראה שנעליים לבנות לגברים אופנתיות עכשיו, ומסמלות פנאי ונינוחות. הן וודאי אינן מתאימות לאדמה החולית. אבק מכסה את נעלי העקב של האישה שבקדמת הצילום, ששערה אסוף במטפחת. כנראה שרוח החלה מנשבת, מאחר וצמרות הדקלים מוטות. new doc 2018-07-11 14.31.14_3

והנה המשחק עצמו, מצולם מהזווית המקבילה לזו בה השתמש סוסקין, מכיוון המושבה הגרמנית מזרחה. עננים יפים של חורף ישראלי במרום. שחקני מכבי בחולצות הבהירות, אולי תכולות לבנות, והבריטים בכהות. לא ברור מי תוקף ומי מגן. ספסלים מקיפים את כל המגרש, וכולם עמוסים בצופים. טריבונה מרכזית ומוצלת נמצאת משמאל, מוסתרת בחלקה בצילום הזה. מתחם הכניסה, עם גדר העץ ודוכן הכרטיסים, מאחורי השער הרחוק. אני חושב שזה בדיוק המקום בו ניצב כעת ביתי. new doc 2018-07-11 14.31.14_1

המשחק הסתיים בניצחון בריטי, 4:2, אבל לא נראה שהדבר העיב על היחסים בין השחקנים, שנאספו אחרי שנגמר לצילום משותף שאחריו אף התכנסו יחדיו לסעודה. אחד ממפקדיהם של החיילים הבריטים נראה עומד בשורה השנייה. שימו לב כמה דומים מדיו לאלה של השוטר לוריא. שוער מכבי,  שוורץ, חובש גם הוא כובע מצחייה צבאי. כולם מנסים להיראות קשוחים מאוד, עם הידיים המשולבות האלה, ורק חייל בריטי אחד מחייך חיוך גדול, נבוך.IMG_5007

*

בחול המועד פסח, יותר משנה אחר כך, נערך במגרש כינוס לציון עשרים שנים להקמת אגודת המכבי. כחודשיים לפני כן התפרסם בעיתון ׳דאר היום׳ מאמר שהסביר את חשיבות הספורט ואת מטרתו:

דור מכבים! להעמיד דור מכבים בארצנו, זוהי מטרת הסתדרות ׳המכבי׳. אדישות מכאיבה מצד מנהיגינו, מצד ראשי הישוב להגשמת רעיון פתוח גוף הנוער, עומדת לפנינו כקיר ברזל. אולם בסבלנות עקשנית אנו ממשיכים לעמוד על עמדתנו, קוראים לעם העברי. קוראים למנהיגים שלנו: גוף בריא לנוער העברי! דרכנו קשה היא. אך מאחורנו עומד מחנה-המילואים, צעירים חדשים שכחם רענן, באים להמשיך את העבודה, לישר את הגב-הגלותי ולהכניס חיים בגוף העברי החלש.

[צבי לוי, חגיגת יובל העשרים של ׳מכבי׳ בארץ-ישראל, דאר היום, יום רביעי, 10 לפברואר, 1926, עמ׳ 2]

הפאתוס הנמרץ מגוחך קצת, כמובן, אך גם מדבק ומעורר לפעולה. ביום פתיחת הכינוס יצאה תהלוכה למגרש שביפו ובה אופנועים ומכוניות מקושטות ענפי דקל, וצועדים בסך נושאי דגלים וכרזות, לבושים לבן. על הכרזה הגדולה שהודפס לכבוד החגיגה נראה צילום גברתן זורק דיסקוס.

תזמורת משטרת תל-אביב הובילה את הנכנסים לאיצטדיון, אשר גדרותיו הוגבהו בינתיים, ונוספו סביבו מבנים נוספים. לאחר שהספורטאים והספורטאיות נעמדו דום ברחבת המגרש החולית, אשר מסלול ריצה סומן סביבה באמצעות דגלוני בד, נערך טקס חגיגי, ובו נאמו קולונל פרדריק קיש, איש צבא בריטי ופעיל ציוני, אשר שימש כנשיא כבוד של התאגדות ׳המכבי׳, וממלא מקום ראש עירית תל-אביב. הקהל הריע לכבודה של ביאטריס, רעייתו של סיר הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הראשון של שלטון המנדט, שבאה לצפות בתחרויות.  

בתמונה שצילם קורבמן בזמן נאומו של קיש, שנישא ללא כל הגברה, כך שקשה מן הסתם לשמוע משהו, ניתן לראות כיצד ענפים מעטרים את טריבונת הצופים המרכזית. ספורטאים וספורטאיות עומדים בצוותא, לובשים מדי תלבושות אחידות, מאחורי ניסים המסמנים את האגודות מהם הגיעו. קהל המכובדים חבוש כמעט כולו במגבעות, אבל ניתן להבחין גם בכומתות ובכובעי מצחייה צבאיים, ואף במה שנראה ככובע של רב, אותו חובש האדם המזוקן היושב מאחורי קולונל קיש. במרחק ניתן להבחין שחלק מהיושבים בצד המגרש נושאים שמשיות.new doc 2018-07-11 14.31.14_6 

תחרויות האתלטיקה נמשכו אחר הצהריים ובבוקר היום שאחר כך. רמת התוצאות אינה גבוהה במיוחד, אבל שניים מתבלטים בה, ד״ר סימון מחיפה, הזוכה גם בהדיפת כדור ברזל, גם בריצת 1500 מ׳ וגם בריצת 400 מ׳, והזוכה במקום השני בתחרות הקפיצה למרחק לנערים, המצוין בעיתון כ- שפיק (ערבי), מתל-אביב. 

לאחר הפסקת צהריים קצרה ביום השני נערך משחק כדורגל בין שתי הקבוצות המובילות, מכבי יפו והחשמונאי-ירושלים. הנציב העליון, לורד הרברט פלומר ורעייתו הגיעו לצפות במשחק ותזמורת המשטרה ניגנה לכבודם את ההמנונים הבריטי והעברי. במהלך ההפסקה במשחק, כאשר הקבוצה מתל-אביב מובילה 3-1, הגיע גם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לביקור במגרש:

במשך החצי הזה הופיע הד״ר ויצמן מנהיגנו החביב. כל הקהל קם על רגליו ובתנועות הידד הוא מלוהו עד מקומו ע״י הנציב. שניהם יחד התענינו מאד במשחק והביעו את שביעות רצונם מזריזות המשחקים. הם שוחחו ביניהם על ענינים שונים אגב גמיעת הקהוה וטעימת מגדנות שהגישו לפניהם.

[חגיגות ה- 20 של המכבי בת״א, דאר היום, יום שישי, 2 באפריל 1926, עמ׳ 1]

מעניין לראות שביקורו של וייצמן ושיחתו עם פלומר נתפסים על ידי הכתב והקהל כחלק מתוך המופע הספורטיבי-פוליטי. החצי השני של המשחק מתואר על פי נורמות עיתונות הספורט, כמותח וגורלי:

ת״א מקבלת את השער השני ע״י מכת עונש – המכה רייזי. ההתקפה עוברת שוב לצד החשמונאי. ווילסון מצליח להעביר את השער הרביעי. החשמונאים משיבים מצדם שלישי. אקרמן יוצא לרגעים אחדים מהמשחק ממכה חזקה שקיבל ברגל. ונדמה שת״א הולכת ויורדת. החלוצים שבים, אבל דוקא אז מחזקים את הקשר והכדור אינו חוזר כמעט לשער של המכבים. המכבי מעביר אז את השער החמישי.

התלהבות התל-אביבים עוברת כל גבול, והם מריעים למנצחים, צועקים ומתחילים לשיר – הגביע הוא שלנו… ומסיימים בשירי-עם.

התוצאות הסופיות של המשחק הן:

3:5 לטובת המכבים מתל-אביב

הלורד פלומר מוסר במילים אחדות חמות את הגביע לקבוצה המנצחת ועוזב את המגרש לקול תרועות ההמונים.

[שם]

*

הבריטים והציונים השתמשו בכדורגל ובספורט למטרות פוליטיות, שהיו, מסתבר, חופפות למדי בתקופה זו. הבריטיות הייתה מודל לחיקוי ולהעתקה, כאשר מיתוס הגדודים העבריים שפעלו לקראת סוף המלחמה במסגרת הצבא הבריטי, ואף לקחו חלק שולי בכיבושה, משמש כסיפור מגשר ומכונן בין התרבות הציונית הארץ-ישראלית המתגבשת ובין הבריטים. הגדודים הפכו דוגמא ליכולת של צעירים יהודים שאפילו הגנרל אלנבי הזכיר בתור ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳. 

זאב ז׳בוטינסקי, אחד מיוזמי הקמת הגדודים, אשר שירת תחת פיקודו של ליוטננט קולונל ג׳ון פאטרסון, מפקדם המיתולוגי של הגדודים שהפך למעריצו, גיבש בהשראתו מודל היברידי: יהודי מזרח אירופי ובריטי קולוניאלי, בעל הוד והדר אך גם חוצפה, אומץ, ונכונות יהירה לקרב.

סיפורו של פאטרסון, אירי פרוטסטנטי, צייד אריות באפריקה, שחלק קטן מעורות החיות שצד נמצא כעת במוזיאון הגדודים שבמושב אביחיל, מרתק בכל קנה מידה, ולצערי הוא חורג מחיבור זה. בדעתי לפנות אליו בקרוב. גם הוא ביקר במגרש ׳מכבי׳, לסקור בחברת ז׳בוטינסקי מסדר כבוד של תנועות נוער עבריות, בשנת 1929, וגם ביקור זה תועד ע״י קורבמן, אבל לא אציג זאת כאן.

ז׳בוטינסקי ביקר בארץ ישראל בשלהי שנת 1926, כשהוא מגייס תמיכה לברית הציונים הרוויזיונסטים שבהנהגתו. מפלגה זו ניסתה לגרום לשינוי בעמדה הפייסנית של וייצמן כלפי ממשלת המנדט, כשהיא קוראת בין היתר להקמה מחודשת של הגדודים העבריים כחיל מצב מקומי, שיאפשר הגירה רחבה והקמת קהילה יהודית בעלת רוב משני עברי הירדן. 

בראשית אוקטובר צפה במשחק שהתקיים, ביום ראשון הפעם, בין מכבי תל-אביב וקבוצת הכדורגל של ספינת המלחמה הבריטית ׳רויאל אוק׳. קורבמן תיעד אותו בחברת השחקנים לאחר שניצחו את הבריטים 3:0. הוא שאף להפוך את מכבי לארגון פוליטי וצבאי למחצה, שאיפה שיגשים בסופן של דבר באמצעות הקמת בית״ר. לחולצות השחקנים נוספו בינתיים סמלי חזה גדולים. אחד מהם מחייך, גבוה מעל כתפו של ז׳בוטינסקי. הוא אחר מהם, כמובן, אבל נמרצותם, נחישותם וגבריותם מתגלמת בו. ערכי הספורט הם לכאורה גם ערכיו. Screen Shot 2018-07-11 at 10.22.08 AM

עשרים יום אחר כך, ביום שבת, נשא הרצאה פומבית במגרש מכבי, בכינוס אליו הזמינה מפלגת הצה״ר את הקהל הרחב. כותרת הנאום הייתה ׳על דרישותינו הכלכליות והמדיניות׳. כך מתאר זאת כתב ׳דבר׳:

קהל בן אלפים רבים נאסף אתמול אחה״צ על מגרש המכבי לשמוע את נאומו של ז׳בוטינסקי. שוטרים מיפו, רוכבים ורגלים, ערבים ויהודים שמרו על הסדר מחוץ למגרש. בתוך המגרש היה סדר כזה, שהנואם עצמו מצא לו בקושי דרך אל הבמה. המכון לרדיו של ׳חברת העובדים׳ סידר בתשלום את השמעת קול הנואם על פני המגרש. שני מקרופנים הועמדו על השולחן מול פני הנואם וחוברו אל מגביר הקול, שנעשה בחדשים האחרונים במכון ע״י רדיו-טכנאי מ. אברמוביץ. מגביר הקול שעל יד הבמה היה מחובר אל 4 רמקולים שעמדו באמצע המגרש, ומהם נשמע הקול בבהירות במרחק לאלה, אשר קול הנואם לא הגיע אליהם.

הנאום החל ב- 4, בקירוב ונמשך גם בחשכה, כחצי שעה. אחרי הנאום הושרה ׳התקוה׳.

[נאום ז׳בוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]

באופן משעשע, מעט מתחת לידיעה הזו, המערבבת בין הפוליטי לטכנולוגי, יש מודעה גדולה ל- ׳מכון לרדיו ולאלקטרוטכניקה׳, אבל איני חושב שהסיבה להופעתה בעיתון היא כפרסומת נוספת. בצד המודעה הזו מוצבת גם מודעה פרסום לד״ר יצחק סגל, מומחה למחלות העור והמין, אשר בה מצוין: ׳בשביל גברות חדר קבלה מיוחד׳. הייתי חייב להכניס את הקוריוז הזה, המדגים שאת הצעירים ששמעו וקראו על נאומו של ז׳בוטינסקי עניינו גם דאגות בריאות פרוזאיות.

החידוש הטכנולוגי כאן הוא באמת גם חידוש פוליטי וציבורי, מאחר והוא מאפשר קיום אספת עם בהיקף כזה. נאומו של ז׳בטינסקי משמש פה, כמו משחקי הכדורגל שהוצגו קודם, כפעילות פנאי המונית, בה משתתפים אלפי אנשים ואחרים לומדים עליה באמצעות העיתון. new doc 2018-07-11 14.31.14_11

הרי הוא, מתכונן לנאום, אחרי שכבר תפס את מקומו ליד שולחן הכבוד לצד צמרת מפלגתו שתשמש קהל נוסף לנאומו. על השולחן ניצבים המקרופונים, מבודדים מרעידות וממכות באמצעות בד מקופל ברשלנות. שניהם פונים לנקודת מרכז בודדה, המקום ממנו ידבר. הוא מוזג לעצמו דבר מה ביד יציבה, דפיו מוכנים מולו, למרות שכפי הנראה לא יזדקק להם. הוא הרי נואם בחסד. 

וכאן הוא כבר פונה לאותו קהל אדיר, גברים ונשים, צעירים, כולם מביטים אליו ומרותקים למוצא פיו, עומדים צפופים, ממלאים את כל המגרש, עד הגדר ששכונת צריפים חדשה נראית מאחוריה. יש לו מה להגיד להם. [כל הציטוטים מכאן להלאה מתוך: דרישותיו המדיניות והכלכליות של זבוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]

new doc 2018-07-11 14.31.14_12

ז׳בוטינסקי קרא לחיזוק ועידוד תהליך ההתיישבות וההגירה היהודית לארץ, מאחר וכפי שמוכיחה תל-אביב, ׳אחת היצירות היותר נשגבות ומוצלחות, שראה בחייו׳, ׳עם ישראל הראה את עצמו במשך השנים האחרונות קולוניוזאטור יוצא מן הכלל, אך כל מה שנעשה עד היום אינו מוביל ליצירת הרוב העברי בא״י׳. הוא הציג תוכנית הקוראת להלאמת כל האדמות הבלתי מעובדות משני עברי הירדן, וחלוקתן למי שיהיה מוכן ויכול לעבדן על פי עקרונות הצהרת בלפור, כלומר בכדי ליצור בית לאומי לעם היהודי. לכאורה הוא מעודד שיוויון ושותפות בשלטון ובמוסדות הארץ בין ׳תושבי הארץ יהודים וערבים ועם ישראל׳ אבל:

הגנת הארץ יכולה להמסר רק לאלה הנאמנים לקונסטיטוציה שלה, והקונסטיטוציה היא המנדט, הקובע את זכות עם ישראל על א״י, את הגנת ההתישבות הצפופה על אדמות בור של הממשלה ואת העזרה לעליה. אסור לממשלת א״י למסור את הנשק לאותו חומר אנושי בארץ המתנגד לקונסטיטוציה של הממשלה.

תפקיד המוני היהודים, ו- ׳הדיפלומטיה של היום היא מגע המונים בהמונים׳, היא להביא לתמיכה בפעולות אלה של אנגליה, ועל התנועה הציונית לנקוט בצעדים ארגוניים וכלכליים בכדי לעודד את ההגירה וההתיישבות. ׳את עבודת הבנין בארץ צריך להמשיך בכל כוח, לקנות קרקע ולישב בכל מחיר ובכל תנאי, כי אם אין זו קולוניוזציה הריהי קולוניאל-פוליטיק. כל ההתישבות היא עבודה פוליטית׳. 

ז׳בוטינסקי מתייחס בהתנשאות לעקרון העומד בבסיס תנועות הפועלים: ׳בראשית ברא אלוהים את הרוב העברי בא״י. על כסא הרעיון הזה הננו יושבים ממעל למלחמת המעמדות׳. לפועלים עצמם מותר אמנם לשגות באשליות: ׳אם לפועלים מנעים את חייהם ומקיל לעבודתם אותו דגל בעל צבע זר לי, יערב להם׳, אבל ׳לנו הרביזיוניסטים, אדישות אריסטוקרטית שאין כמוה כלפי  מלחמת המעמדות׳. דימויי האצולה משמשים אותו גם כשהוא מסבר את הבדל התפישה העצמית בין חברי תנועתו לבין אנשי תנועת הפועלים:

הטמפרמנט שלנו הוא הטמפרמנט של השמאל, אולם ההבדל שבינינו הוא ההבדל שבין קיסרות ומעמד. כשראיתי את תנועת ההתנדבות בא״י לגדודו העברי ובראשם הפועלים המתנגדים מעיקרם למלחמה ולדיסציפלינה צבאית, קויתי כי תנועת הפועלים בא״י תתפתח לתנועה קיסרית. כל פועל – קיסר בעמו, דואג לעתיד האומה כולה.

תנועה זו מכזיבה כעת בגלל מנהיגותה קצרת הרואה, ובגלל חוסר נכונותה להלחם למען מטרותיה. גם לספקות בקשר ליכולתם של יהודי העולם לתמוך ולממן את מפעל ההתיישבות וההסתה למחלוקת בין בעלי הרכוש לבין הפועלים אין מקום:

שקר הדבר: עם ישראל נדב הרבה בשביל א״י, וינדב עוד יותר. חזק הוא ויש לו השפעה גדולה בעולם. שקר, כי אנגליה גרועה, כולם – אול-רייט, א״י – אול-רייט, עם ישראל – אול-רייט, אנגליה – אול-רייט, אבל המנהיגים אינם אול-רייט. היהודים עשו בא״י דברים נשגבים אבל הכל לשווא, לחינם, אלמלא… 

טפש יהודי בא״י, אינך יודע מה יצרת! האנגלים, הצרפתים, הספרדים עם אמצעיהם הענקים לא יצרו בארצות הים התיכון ישובים שכאלה, בזמן כל-כך קצר, כאשר יצרת אתה. רק עם חזק יכול ליצור את אלה. אל יאוש, אתנו הצדק, ויש בנו כוח ועוד ננצח. שלום, תל אביב!

אפשר לדמיין את מחיאות הכפיים, את קריאות הברבו, כיצד, בחשכה שכבר ירדה, אלפי קולות שרו את ׳התקווה׳, כיצד הצעירים המשולהבים חשו שמישהו נתן משמעות לחייהם ולקשייהם. איני מסכים לדבר ממה שאמר ז׳בוטינסקי, זהו מלל לאומני שהמאמינים בו עתידים לשפוך עוד דם רב ולגרום לסבל נורא. אבל אני גאה בכך שהנאום נישא מתחת לחלוני ומנסה למצוא את עצמי ואת בני דמותי בתוך הפרצופים הפונים אל הנואם, בצילום של קורבמן שהצגתי קודם. ׳לשוא – לחינם – אלמלא!…׳, קורבמן כתב על גבי הצילום של ז׳בוטינסקי מנופף בידו מול הקהל. הוא בטח האמין בזה.

הספר העיקרי בו השתמשתי לפרק זה הוא:

בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

וזה: צריך לדבר על הרבי: בצריפים החלק הבא. אני מתנצל שאין הערות שוליים והפניות מסודרות, ומבטיח שאלה קיימות בגרסת הבסיס, אותה אפרסם אם וכאשר אצליח להביא את הפרוייקט הזה לגמר. תודה על התגובות החמות.