ארכיון תג: גלות

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

אי אפשר לחזור מהגלות

אבא שלי עזב את הארץ מהר אבל חזר לאט, בתהליך מהוסס, צעד צעד. הסתבר ששנאת ישראל אותה אימץ באמסטרדם לא הייתה אמיתית ומלאה, היא הייתה של אהוב ננטש, לא איזו ביקורת בעלת עומק. כרגיל אצלו, הייתה כאן איזו התקה, שיקוף מראה שבו הוא ומה שהוא מבקר מתערבבים יחד. הוא נטש את הארץ ובעצם ננטש על ידה, הוא חייב ובעצם חייבים לו, הוא משמר, בצורת חייו, בעקרונות הקשיחים שעל פיהם הוא מנהל אותם, משהו שכבר נעלם שמה, במדינה שעזב מאחור. היה בו משהו לא בוגר. הוא היה המדינה, הוא היה העולם.

פעם נסעתי לאמסטרדם לחודש, להחליף אותו. זה נועד למלא מספר צרכים: א. לאפשר לאבא שלי, לבת זוגו ולילדם המשותף חופש ראשון, שבו נסעו לאי הספרדי מדירה ואבי בדק אפשרות להקים שם מזקקת ברנדי, ב. לשמש כספק חופש ספק חופשת עבודה עבורי וג. להרחיק את אבי משם. עיריית אמסטרדם הוציאה צו סגירה למלון החדרים שאבי הצליח להקים מתחת לאפה וכנגד כל הסיכויים, ואני הייתי צריך להיות זה שסוגר את הכל בפועל, שפותח את הדלת בפני הביקורת הסופית שמוכיחה שזהו, אין מלון, אין חדרים להשכרה, אין אורחים, שכל זה היה כלא היה. אני חושב שאבי לא יכול היה להיות שם שזה קורה, שזה כאב לו מדי. הוא ביקש ממני ואני הסכמתי.

הונחיתי להתנהג בשבוע הראשון כרגיל, לענות ולקבל הזמנות בטלפון, לכתוב ביומן, להכניס את האורחים החדשים פנימה, להתייחס אליהם יפה, לדאוג שישלמו מראש. הכסף הזה היה אמור לשמש אותי למשך כל זמן השהיה שלי שם ואבי ציפה לקבל את היתרה שתיוותר.

הייתי כמוהו, אומר גוד איבנינג דיס איז אורי יואלי ספיקינג בנימוס הולנדי קריר כשעניתי לצלצול הטלפון. כל המטלפנים היו ישראלים, ותמיד היה רגע של הקלה כשגילו שמותר להם לדבר איתי בעברית. אבל נהניתי מהמבוכה שלהם, וכשהגיעו ישר משדה התעופה נהניתי להסביר להם, היה לי נאום מוכן, לאיפה ללכת ולאיפה לא, לקנות אוכל בסופרמרקט, להיזהר ממלכודות תיירים. ניסיתי לחקות את הרישומים המסודרים שלו ביומן המשרדי כחול העטיפה, שהכל נכתב בו, ספר הקודש שלו, שבו גם היה מסכם את ההוצאות וההכנסות החודשיות.

היה חורף ובכל מקרה לא היו הרבה אורחים. בשבוע השני כבר לא קיבלתי אורחים חדשים. את החדרים של מי שעזבו הייתי מרוקן, יוצר ערימות של מיטות, מזרנים, כלי מיטה ומגבות, ארגזי כלי מטבח, טלוויזיות קטנות מסך, בולבוסיות. כיביתי את ההסקה. הבית הפך שקט וקר.

בת זוג חדשה, שבעזרתה ובזכותה נגמלתי מהתמכרות ארוכת שנים לאישה אחרת, שלא החזירה לי אהבה, באה לבקר אותי בשבוע השלישי, אחרי שהביקורת של העירייה חלפה. אני לא זוכר הרבה מזה, פקידים אטומים, מנומסים רק למראית עין, הם באו והלכו.

היא הגיעה לבית ריק. סידרתי לה חדר זמני, הכי יפה במלון, רק כדי שתוכל לשים את התיק שלה ולהשתמש בשירותים רחוק ממני. איחרתי לאסוף אותה משדה התעופה כי התבלבלתי בין שעון תל אביב לשעון אמסטרדם. היא נראתה אבודה כשמצאתי אותה בשדה התעופה, כמו ילד ששכחו לקחת אותו מהגן, ולעולם לא סלחה לי על זה. אבל היו לנו ימים נפלאים, של עונג וקרבה. אחרי שנסעה נהיה עוד יותר קר והכסף כמעט נגמר. הייתי שומע יוסי בנאי. מדי פעם בכיתי. לא היו לי בגדים מתאימים וגופי כאב מקור בטיולים היומיים לסופרמרקט.

טסתי חזרה יום אחרי שאבי ומשפחתו החדשה חזרו מחופשתם. הוא לא היה מרוצה מכך שבזבזתי את כל הכסף אבל לא דיברנו על זה. היו לו תוכניות, איך להציל את העסק, אבל היה ברור שמשהו חייב להשתנות. הם החליטו לחיות בישראל.

בת הזוג הזו, הגרמנייה במוצאה, וילדם המשותף באו לארץ קודם, חיים פה כמעט שנתיים בלעדיו. הוא שלח כסף ודיבר איתם בטלפון. לא הייתי קרוב אליהם במיוחד. הולנד זה לא מקום לגדל בו ילדים, במיוחד לא אמסטרדם, במיוחד לא לאימא גרמנית. ההולנדים שונאים גרמנים. הולנד גזענית והביורוקרטיה שלה דורסת כל מי שלא מתאים, כל מי שמיוחד. המזג אוויר בארץ הרבה יותר טוב. בכל זאת, זו המולדת. הוא חיסל את עסקיו לאט לאט, מתייחס לשובו לכאן כמו אל יציאה לפנסיה, כמו אל התחלה של קריירה נוספת, מסכמת.

החלום שלו הפעם היה יצירת הליקר הישראלי האולטימטיבי, עירוב של ריחות וטעמים שיהיו ייצוג ופירוש שלו לכותרת הזו. הוא הביא איתו מזקקת אלכוהול קטנה ושכר מבנה תעשייה ושדה ליד טבעון, ובו התחיל לגדל עשבי תיבול לצורך נסיונותיו. היו לו תוכניות גדולות. כל חייו הכינו אותו לדבר הזה, לאתגר החדש. למרות כל הסיגריות היה לו אף טוב, והרבה נסיון בהתססה ובזיקוק אלכוהול. תמיד עשה את זה, זה מי שהיה אמור בעצם להיות, וזו תהיה המורשת שלו, העסק הענק שיעביר הלאה, שישמור את שמו ויבטיח את עתיד משפחתו. בהתחלה עוד היה מהוסס אבל מהר מאוד שקע בזה לגמרי.

תמצית הישראליות הייתה נענע, זוטה, קורנית, זעתר. כל מה שהיה צריך זה למצוא את טכניקת הייצור, את המינון הנכון לתערובת. ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, זה היה מי שחשב שהוא. הבתים המושכרים בהולנד המשיכו בינתיים לספק לו פרנסה.

תמיד היה ליברל, איש של אמצע הדרך מבחינת בחירותיו הפוליטיות. ב- 77 הצביע ד״ש. בבחירות האחרונות בהן הצביע זה היה עבור קדימה. היום ודאי היה תומך ביאיר לפיד. מפלגות של שוחרי ויודעי טוב יהירים, שבעצם אין להם מושג. נזהרתי מלהתווכח איתו על פוליטיקה. הוא טען שאני כמו כל הסופרים, לא יודע להקשיב, לא מוכן להודות בטעות. הוא היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים, על זה שבכלכלה יש חוקים, שבעצם זה הדבר היחיד שמשמעותי. לא הייתה לו סבלנות למי שחשב אחרת. מי שלא צודק, טועה, אין באמצע. צריך לשנות דברים, צריך לעשות משהו.

הוא היה מוזר ויוצא דופן. שנות הגלות רק הקצינו את זרותו. הוא אסף והוסיף גינונים והרגלים אירופאים לכאורה. הוא היה מתקלח ללא סבון. את רוב כספו שמר במזומן. הוא קרא לעצמו בשם משפחתו בלבד. ובאותה מידה נשתמרה אצלו התלישות של מי שנעקר ממקומו כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן, שתהליך השינוי שעבר לא היה מסונכרן לשינויים שעבר המקום אליו שב לבסוף. הוא לא יכול היה לחזור מהגלות. בת זוגו עזבה, חוזרת לגרמניה, לוקחת איתה את בנם המשותף. הוא נסע לשם מדי פעם, לבקר, אבל החליט להשאר כאן, בינתיים. הוא עבד קשה על האלכוהול, חובר לשותף ששידכתי לו, שהבין ואהב את העולם הזה. הייתה לו בת זוג חדשה, אותה הכיר דרך אתר הכרויות באינטרנט שאחותי סייעה לו להרשם אליו. הוא גר ביבניאל, מושבה בגליל. הייתה לו סדנת זיקוק בחצר, הוא עבד קשה ועישן הרבה. הכל היה מוכן.

מעין רשימת המשך ל- “העניין הזה עם הנשים”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.