ארכיון תג: גוף

ריצה בסיבובים

הבת שלי, בת השבע וחצי, קצת משתגעת. אפשר להבין את זה. הזמן מתערבב. הימים דומים זה לזה. דרכה, אני יודע ורואה שגם לי קשה. 

חיים שלמים מתנהלים בבית. אפילו העבודה, אפילו הקשר עם העולם שבחוץ, הכל בפנים, הכל ביחד. זה לא רע, אני חושב שאני טוב בזה, אבל משהו מרכזי בחיי שנותנת לי הריצה חסר.

כמה ימים לא רצתי בכלל, עשיתי תרגילי מדרגה ועבודת משקולות קלה, כי הגוף דרש להמשיך ולזוז. עמדת המחשב שלי היא עמדת עמידה. זה לא מספיק. בשבוע האחרון אני יוצא להסתובב. 

הטווח המותר, מאה מטר, מאפשר מספר מסלולים באזור בו אני גר, שלמזלי ריק למדי. זה מקום בתהליכי שינוי מפליגים, שיראה אחרת לגמרי בעוד זמן מה, כשיגמרו לבנות. אז יגורו פה הרבה אנשים, וחלק מהקסם שהביא אותי לכאן יעלם. בינתיים די ריק, ואיני חושב שאני מסכן איש. 

אני רץ מהר יחסית כדי לא לבזבז את הזמן שאני מקצה לעצמי, המינימום ההכרחי כדי לשמר כושר ריצה, מקפיד על מרחק מהאנשים הבודדים שמוליכים כלבים, שבדרך למקומות שהם חייבים להגיע אליהם. אני מניח שלכולם יש סיבה טובה מספיק להיות כאן. כולם נחמדים, כולם חולקים את האוויר הזה, את החוץ, שיפה מאוד עכשיו, את העול שיש לשאת. בסוף הריצה אני חוזר ישר הביתה. כי החוץ מסוכן ואסור עכשיו, נגוע.

ובכל זאת אני לוקח את בתי כמעט כל יום לסיבוב הבוקר של הכלבה. זה מסלול קבוע, המקיף את בית הספר שלה הקרוב אלינו. הוא סגור כעת, כמובן, ואני מתיר לה לרוץ סיבוב שלם סביבו לבדה. היא נהנית מזה, וגם עושה את זה כדי לרצות אותי, כי היא מבינה שאני נהנה מכך שהיא רצה, ושהיא לבדה, לזמן מוגבל, זמן הסיבוב, זמן הריצה. 

אני חושב שהיא זקוקה לזה, אבל יכול להיות שאני חושב על עצמי. 

יום לפני סערה, אף פעם לא מצטערים על זה (כולל וידאו)

מספיק יום בו איני רץ כדי שזה ירגיש מוזר שוב. למה בכלל לזוז, כל כך יותר פשוט לא לצאת, לוותר על זה. המנהג הזה שלי, הריצה למקומות, פותר חלק גדול מההתלבטות הזאת. ברוב הבקרים אני יוצא מהבית כי אחרת לא אגיע לעבודה, ואני רץ לשם כי זו הדרך הטובה ביותר עבורי לעשות את זה. אני יודע, מנסיון, שזה יהיה בסדר, שכמעט בוודאות לא אצטער על זה שרצתי, במקום לנסוע באוטובוס, או חלילה, במכונית. 

אבל עכשיו, המרחק אותו אני רץ עולה כל שבוע, כהכנה למרתון שיהיה בעוד כעשרה שבועות. עכשיו לא מספיק רק לרוץ למקומות. אני רוצה לרוץ מרתון טוב, אני מרגיש שאני יכול לרוץ מרתון טוב. אבל בשביל זה צריך להתאמן, אין ברירה, צריך לקחת את עניין הריצה הזה ברצינות.

יש לי גוף חזק ועמיד, אבל איני מהיר במיוחד. ככה זה, אני חמור, לא סוס מרוץ. הדהרה שלי, אפילו במיטבה, היא גם קצת דישדוש. אבל התנועה עצמה טבעית לי, עד כדי כך שנראה שהיא חלק ממי שאני. חמור נועד להליכה ולריצה, כמוני. בריצות אימון כאלה, ביום סגרירי, אביך וקר, לפני סערה, אני נזכר בזה שוב מעט אחרי שהגוף עצמו נזכר שהוא בעצם יודע איך לזוז. אז, אני מפסיק לחשוב על הריצה ומתחיל פשוט לחוות אותה. 

ריצות האימון האלו הן מותרות. אני מסוגל להרשות אותן לעצמי וזה גורם לי להרגיש בר מזל. שעה וחצי, שעתיים, וביום של ריצה ארוכה אפילו שלוש שעות, מנותקות ממטרה. זה בזבוז מוחלט של זמן ושל מאמץ, שאני היוזם והאחראי היחיד לו. אני משתדל לזכור שזו אינה מטלה אלא בחירה, ושהריצה, כל ריצה, גם ברגעים קשים שלה, מעניקה לי חוויות שלא הייתי מסוגל לקבל בשום דרך אחרת. הריצה משנה את גופי, ואני חושב שבכך משנה גם אותי. זה מהותו של תהליך האימון. 

הריצה הזו היא גם טיול, מסע מעגלי קצר, מהבית, דרך רחובות העיר וסביבותיה, וחזרה הביתה. הקצב נינוח, מאפשר לי מצד אחד לחוות את החוץ במלואו ומצד שני לא להתעכב במקום אחד. קדימה, קדימה, רגע אני פה ואחריו כבר במקום אחר, לא צריך להיות מאוד מהיר, רק להתמיד, לתת לתנועה לגלגל את עצמה, צעד אחר צעד. הרוח יכולה לשאת אותי קדימה או להיות מין קפיץ אותו אני מנסה לדחוס. המושג הערטילאי הזה, מזג אוויר, מתורגם לתחושות גופניות. רצתי כבר בקור שבו אדי הנשימה קופאים על הזקן ובחום ולחות שבהם הגרביים הופכות ספוגות זיעה. איני מפחד ממזג האוויר אלא מתענג על אתגר ההתמודדות איתו. 

אני רץ דרך מקומות מוכרים פחות בעיר, שוליים. השכונות האלה, עם בתי המגורים נטולי ההוד, הגינות הנסתרות, הפארקים, החנויות המקומיות, בתי הספר ובתי הכנסת, הם רוב רובה של תל אביב. יש בהן עבר שמשתקף בתוכנית הרחובות ובשרידים שצריך לדעת לחפש, והן נמצאות, כמו כל המקום הזה, בתהליך שינוי דרמטי, שאין לדעת לאן יוביל. כוחות סותרים פועלים בשולי העיר, הרצון להידמות למרכז והרתיעה מכך, גאוות היותך בשוליים מול הבושה הבלתי נמנעת על זה שאתה כזה. הקונפליקט הפנימי הזה מגוחך ומרהיב, כי הכל כל כך קרוב בעצם. שלוש דקות ריצה ואתה ברחוב ובשכונה אחרת, עשר דקות ואתה בלב העיר. והנה, גם שם הכל בעצם שוליים, כי הרי אין כאן מרכז אמיתי, רק חלום עליו, דמיונות של עיר גדולה בתוך מרחב מצומצם ודחוס. 

אהיה בן חמישים בשנה הבאה. לפני עשור עוד הייתי מעשן כבד, שתיין, שלא מסוגל לרוץ יותר מדקות ספורות בלי כאבי ברכיים ואובדן נשימה. סרטן הריאות שהרג את אבא שלי הציל אותי. אני אדם אחר עכשיו, לא שונה מאוד במהותי אבל בכל זאת, טוב יותר, ולריצה יש בכך חלק חשוב. היא עזרה לי להתמיד בהפסקת העישון, להתאבל ולהתמודד עם המוות המיותר שלו ועם רצון ההרס העצמי שלי. הריצה שמרה עלי ושינתה אותי. החמור התקוע שהייתי אז, עקשן וממורמר, למד להתנועע, ובכך השתחררתי לא רק מהרגלים רעים אלא גם ממשא כבד של תסכול. 

בהתחלה רצתי מתוך סבל וכאב, אבל למדתי לוותר על זה. יותר כיף להינות, מסתבר, וקשיים רגעיים אינם סותרים זאת, להפך, הם רק הופכים את ההנאה לעמוקה יותר. למדתי לכבד את מגבלות גופי, לדעת מתי להרפות ולתת לו לנוח, לאהוב אותו כפי שהוא, פגום אבל שלי. בכך, למדתי גם לאהוב את עצמי. מזל, יותר טוב ככה. 

הגשם ישטוף עוד מעט את האובך. האוויר יחזור להיות צלול. גם מחר ארוץ, בין ובתוך שלוליות, ואנשים מסוגרים במכוניות ינעצו בי מבטים מלאי רחמים. אבל אני זה שמרחם עליהם. הם תקועים, אני זז, הם יושבים ואני רץ. הם מפחדים מהחוץ ומגנים על עצמם מפניו ואני חולף בו, אדון לעצמי. 

ובסוף הריצה אשוב הביתה, והכל יראה כאילו לא התרחש בעצם. אשכח מכל המחשבות וההרהורים שעברו בראשי, מהרגעים, מהמראות ומהאנשים שראיתי. רק הגוף יזכור משהו, ויהפוך את הקילומטרים האלו לעוד שלב בתהליך האימון וההכנה לאתגרים שעוד יבואו. כמעט כל יום ככה. אף פעם לא מצטערים על זה.

אני מתחיל לחזור לכושר

אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. יש נקודת שיא אליה אשתדל להגיע, מרתון תל אביב הקרוב, אי שם בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. זה ממש מעבר לפינה. כושר הריצה בו אני נמצא כעת הוא שיקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.

הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וממנה חזרה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. רץ עירוני הוא יצור ביניים עילאי, גם אדם שחווה את סביבתו ללא חיץ וגם בתנועה, גם נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו וגם עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות. 

המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע בכל זאת שונה בכל פעם בה אני עובר בו. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.  

חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה  לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים. אני גאה בזה. 

למה לרוץ? פתיחה.

אני חושב שיותר אנשים צריכים לרוץ לעבודה, אני חושב שיותר אנשים צריכים להשתמש ברגליהם כאמצעי התנועה וההתניידות העיקרי שלהם, ושריצה תועלתית, מפה לשם, אינה רק חלק מהעבר של בני האדם אלא חלק מעתידם. ואני קורא לך, הרץ או הרצה החובבת, שרואים בזה ספורט בלבד, להצטרף למהפכה, להפוך את החיים שלכם לטובים יותר. בסדרת הרשימות הבאה, אשר התחלתי לכתוב במהלך הקיץ האחרון, ואקווה לסיים לאחר שאשתתף במרתון תל אביב המתקרב, אנסה לתאר את חויית ההתניידות בריצה שלי, וכיצד היא משתלבת בחיי.

הריצה גואלת אותי. היא הופכת את חיי, ולכן גם את חיי הקרובים אלי, לטובים יותר. היא מגינה עלי מפני צדדים שאיני אוהב בעצמי ועוזרת לטפח ולשמר דברים בהם אני גאה. היא לא מרכז חיי, אבל היא חלק משמעותי בהם. 

מכיוון שגם דברים אחרים חשובים לי, והשילוב בין הריצה לשאר חלקי חיי הוא מובן מאליו עבורי, התניידות בריצה, כלומר הגעה בריצה למקומות, שימוש ברגלי הרצות כאמצעי תחבורה אישי, נראית לי בחירה מובנת מאליה. 

כמו רוב הרצים החובבים, יש לי יעדי ריצה, אירועי ריצה בהם אני רוצה להשתתף, זמני מטרה שאני חולם להגיע אליהם. אלו אתגרים חמקמקים, שדורשים עמידה בתוכנית אימון ארוכת טווח. הכנה למרתון לוקחת כארבעה חודשים, ואני משתתף בריצת מרתון אחת לשנה לפחות, אבל גם בשאר השנה משתדל לעקוב אחרי מסגרת כללית של אימון, קילומטראז׳ שבועי וחודשי בו אני משתדל לעמוד. אני שומר על הדפוס הזה כמעט תשע שנים. ההתניידות בריצה היא שמאפשרת לי לעשות זאת בלי להקריב את סגנון חיי ולהשתעבד אל הספורט. אמנם גם עכשיו, בודאי במהלך הכנה למרתון, אני יוצא לאימוני ריצה, הכוללים ריצות ארוכות ומתמשכות, ואימוני מהירות שונים. אבל שאר הריצות שלי נעשות אל העבודה וממנה. יוצא שגם בתקופות האינטנסיביות ביותר של האימון כשלושה רבעים מהסך הכולל של הקילומטרים שאני רץ נעשה כך, עם תרמיל, סביב עיסוקי האחרים. 

אבל זה לא רק פתרון טכני החוסך זמן אלא חלק ממשהו רחב יותר. התניידות בריצה היא הגשמה של ייעוד בסיסי שטבוע בנו כבני אדם.

בחנו רגע מבחוץ, במבט חיזרי, את החיה הזאת שהיא אנחנו. חצי ממנה הוא רגליים. ברור לגמרי שזו חיה שגופה נועד להליכה ולריצה. כל צורת תנועה אחרת שלה ממקום למקום הוא בזבוז של תכליתה הגופנית. 

מובן שגופנו יודע גם לעמוד ולשכב, וכשהוא יושב נוח לו יותר להשתמש ביכולתיהן הנפלאות של ידינו ואצבעותינו (איזה דבר נפלא זה, גוף. כמה דברים הוא יודע ויכול לעשות!). ומובן שאדם יכול לחיות חיים מלאים ושלמים גם אם תנועת רגליו מוגבלת, אבל הרגליים הזזות הן האיברים החזקים ביותר שלנו והם חלק מרכזי, הכרחי, בכך שהמין שלנו הצליח כל כך.

כי אנחנו חיה זזה, תמיד היינו, והרגליים שלנו ליקטו, צדו, נדדו, הובילו את בני מיננו ממקום למקום. להשתמש ברגלינו כדי להגיע למקומות זו הגשמה של מסורת אנושית בסיסית כל כך עד שהיא במרכז הווייתנו כבני אדם: אנחנו, בכוח גופנו ורגלינו, נעים בחלל שבו אנחנו חיים, חווים אותו במלואו.

אבל כעת אנו לא משתמשים מספיק ברגליים שלנו, ושימוש בהם ככלי תנועה נחשב נחות ומשני.

הולך רגל. שם תואר שהוא גם תיאור פעולה. זה אדם המתנייד באמצעות רגליו, להבדיל מנהג במכונית, רוכב אופניים או נוסע באוטובוס. החלוקה הזו מניחה, בתור התחלה,  שהתניידות באמצעות הרגליים נעשית רק בהליכה. רץ היא קטגורייה נפרדת מאלה, והוא נחשב כמי שעוסק פעילות ספורט או פנאי. 

השם המוזר הזה, התניידות בריצה, הוא תרגום מסורבל של המונח באנגלית: Run Commuting. זה נשמע לא משהו, אבל מסביר מה חשוב פה, ההתניידות, מצב בו הריצה היא אמצעי תחבורה ולא עיסוק ספורטיבי. זה מה שאני רוצה לשכנע אותך לעשות, להשתמש ברגליים שלך כדי להגיע למקומות, אבל לא להיות בהכרח הולך רגל. כי מי שקבע את ההגדרה המגבילה הזו לא מבין כלום. תלכו, תרוצו, תקפצו, תגיעו למקומות שאתם צריכים להגיע אליהם באמצעות גופכם ורגליכם, צעד אחרי צעד. רוצו לעבודה, ללימודים, לקניות, לסידורים, התייחסו לרגליים הרצות הנפלאות שלכם כאל ברירת המחדל של התנועה שלכם בחלל, הדרך הטובה, ובודאי הטבעית ביותר בדרככם מנקודה אחת לשנייה.