ארכיון תג: גועל נפש

גלנט והאדמה הגזולה

הבית שלו נראה כמו וילה רומאית. מקום בו המצביא יכול להתהלך, לשבת קצת בחצר הפנימית, להתענג על התנובה המשובחת של האחוזה הקטנה. הוא יכול להרהר, בנחת, על דברים גורליים. מוות, כיבוש. הסיכון והגדולה שבמלחמה. יבול אדמתו. זו אותה הרוויח בדין. את חייו הוא סיכן. יתום מאב שבכוח שריריו, בזכות האומץ והכשרון הגיע לכאן. איש שעושה. עד הסוף. כמו ב'עופרת יצוקה'. כשמחליטים אז עושים, ויותר טוב שהם יפגעו מאשר אנחנו. בעיניו זאת מוסריות. אני מחזיק מגלנט. אני מתעב אותו. לא רק בגלל שהוא מי שברק בחר בו אבל גם. ביחד הם עלולים לעשות דברים גדולים ביחד. מחצר הוילה הזו הם יכולים להחליט על המלחמה הבאה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ"ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

 

על הכפר צאבארין – http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

הדוגמנית הבאה היא בת 12

 

האתר הזה הוא אחד הדברים הדוחים והמסוכנים שנתקלתי בהם. הגולשים מתבקשים לדרג ולהעיר לדפי פרופיל שפורסמו על ידי בני נוער שהתפתו להרשם לאתר.

דף ההרשמה הוא טקסט מתעתע:

יש בישראל המון בנות ובנים שיכולים להצליח בגדול בעולם הדוגמנות ומקצועות הבמה.
אם הגעתם לכאן, בוודאי כבר אמרו לכם שמתאים לכם להיות דוגמן, דוגמנית, שחקן, זמר, די ג'יי ועוד…
אנחנו בנקסט מודל החלטנו לתת לכולם הזדמנות שווה להיחשף, להתגלות, להצליח ולהתפרסם.
כיצד זה עובד?
עליך למלא את טופס ההרשמה בעמוד זה, לצרף תמונות (לא צריכות להיות מקצועיות) ולאחר אישור ההרשמה הכרטיס יתפרסם באתר נקסט מודל.
מידי יום נציגי סוכנויות דוגמנות, שחקנים, זמרים ומשרדי פרסום "צדים" כישרונות חדשים דרכנו, ואלפי גולשים מפרסמים תגובות ומדרגים את הדוגמנים והדוגמניות המוצגים באתר.
ככל שכרטיס הדוגמן/ית שלך יזכה ליותר צפיות דירוגים, המיקום שלך במצעד יהיה גבוה יותר והסיכוי להיות אחת או אחד מהכוכבים הבאים של ישראל יגדל בענק!
כאשר משרד פרסום או סוכנות מגלים בך עניין, אנו מעבירים את מספר הטלפון שלך אליהם (כי הוא כמובן לא מתפרסם באתר),
הם יצרו עימך קשר, ומשם הדרך להפוך למפורסם ומפורסמת תתחיל.
כמו כן ניצור קשר עם דוגמניות ודוגמנים באתר שנהיה מעוניינים ליצג אותם.
שימו לב: דוגמנים ודוגמניות שחתומים בסוכנויות גם יכולים להרשם לאתר!
אם יש לכם עוד שאלות לחצו על כפתור שאלות ותשובות
ניתן לבטל את הכרטיס מתי שרוצים!

האתר אינו מתחייב לדבר. הוא מפתה באמצעות מחמאות והבטחות ריקות מכל תוכן ממשי 'בנות ובנים' תאבי פרסום והצלחה לשלוח אליו תמונות חושפניות שלהם, בצירוף מספר טלפון ליצירת קשר. איני בטוח שהשולחים מבינים שבכך הם מעניקים זכות שימוש חופשית בתמונותיהם, כפי שמסבירה ההסתייגות המופיעה בתחתית דף ההרשמה:

אני מאשר/ת בזה כי הפרטים שמסרתי הם למיטב ידיעתי נכונים ומדויקים. אני מסכימ/ה ש-Nextmodel או מי מטעמה יפרסמו את המידע באתר Nextmodel.co.il על כל נגזרותיו ו/או באמצעי התקשורת הקשורים בו ללא הגבלת זמן. ידוע לי ואני מסכימ/ה שלא אהיה זכאי/ת לכל תמורה, בכסף או בשווה כסף, עבור מסירת המידע. אני מאשר/ת כי נתתי את הסכמתי לשינויים ולעריכת הטקסט, וכי אין לי זכויות יוצרים הנוגעות למידע האמור.
התגובות שמתפרסמות באתר נכתבות בידי הגולשים ואינן עוברות הליך סינון. יש לציין שחלקן נושאות הערות עוקצניות וישירות. לפני ההרשמה אנו ממליצים לעיין תחילה בתגובות הגולשים ולהתרשם. במידה ואופי ביקורת הגולשים עלול לגרום לך לתחושת אי נוחות, אנא המנע/י מהרשמה לאתר.

הטקסט הזה הוא מלכודת גסה ואפקטיבית. בחסותו מתפרסמות תמונות בחולצות בטן של ילדות בנות 12, הערות על פטמות זקורות של בנות 15 וגודל הזין של בני 14.

כמעט באופן צפוי מדי הכפתור באתר שאמור לסייע לסוכנויות פרסום או למפרסמים ליצור עמם קשר לא עובד, ומספר הטלפון המופיע בו מפנה לשירותי שירות לקוחות של חברת אספקת תוכן סלולארי.

לאתר יש גם חשבון טוויטר שהוא חלק נוסף בהונאה: http://twitter.com/nextmodelisrael – גם כאן אין שום התחייבות או זהות ברורה של המפעיל, וגם כאן יש פיתויים והבטחות חסרות תוכן.

איני משפטן או איש חוק, אבל נראה לי שמשהו לא טוב קורה כאן.

אני לא אורי יואלי

השם שלי בביוב, מככב באתרי החדשות ובטוקבקים. מישהו אפילו היה מטומטם מספיק בכדי לשלוח לכאן תגובה – 'המחפה על סקס מניאקים הוא סקס מניאק בעצמו. עונשך יהיה בידי שמים ומות אביך הוא סימן ראשון לכך'. הזעם אולי מובן, אבל הוא הופנה לכיוון הלא נכון. אז רק בכדי להסיר ספק – זה לא אני, זה אורי יואלי אחר לגמרי.  הוא אפילו לא קרוב משפחה שלי.  סתם אותו שם.

אני יודע מי זה, כמובן, הבעלים של פונדק אלביס בנווה אילן, מי שהיה בעל הזיכיון להפעלת מזנון הכנסת, שם כנראה הכיר את מי שייזכר כנשיא האנס. הוא אפילו היה כמעט שותף של אבי במיזם עסקי שלא יצא אל הפועל. אבל אני לעולם לא הייתי בעסקי ההסעדה או ההזנייה, והמפגש היחידי שלי עם משה קצב היה כאשר הגיע לביקור בקורס באוניברסיטה בו הייתי עוזר הוראה.

אז אני אורי יואלי, אבל אחר, וכולי תקווה שאורי יואלי ההוא, יד ימינו של האנס, יענש וישכח, ושמי יחזור להיות שלי בלבד.

מפגשי לילה 5 ואחרון

חלק חמישי ואחרון בסיפור בהמשכים. הייתה מוזרה, החוויה הזאת, לכתוב דמויות מזדיינות. אני מקווה שזה היה טוב בשבילך כמו שזה היה בשבילי.

 

קבענו להיפגש מול הבר. אני לא יודע איך קוראים לה או איך היא נראית. היא כן. אותי. אני קושר את האופניים במקום הקבוע, מזיז את הגרוטאה שעדיין מחוברת לשם, חלודה יותר אבל עדיין. אני זוכר את זוג האופניים שהייתה פעם. כעת זו שילדה ערומה ומעוקמת. ניפגש לסיגריה ואז נראה. היא מכירה אותי ואני לא אותה. היא לא רוצה ממני כלום. רק לילה אחד. הגוף מרגיש טוב אחרי הרכיבה. הוא חי, חם, מוכן למה שלא יבוא.

אני לא אכנס פנימה. לא הלילה. כבר כמה זמן לא הייתי פה. לא מתגעגע. שמח.  

היא תזהה אותי. בטח הסתבכתי. שיחת אינטרנט שיצאה משליטה, עם כל האנונימיות הזאת. היא שלחה לי תמונה, אבל אי אפשר לדעת מי היא. אולי ראיתי אותה ואולי לא. איך היא תזהה אותי? אני לא רוצה לחכות פה, ככה, לבד מול הכניסה לבר. אולי אכנס ואשתה משהו. אני מרגיש איך הרצון עולה. הסתבכתי.

הנשימה שלי נרגעת כשאני מרגיש אותה מאחורי, מתקרבת מהרחוב העולה מהים, ומסתובב. והיא עושה לי לחייך. יפה. כן, כבר ראיתי אותה, אבל לא שמתי לב. העיניים שלה לא בורחות ממני. הידיים שלי רועדות כשאני מצית לה ולי סיגרייה.

אנו נשענים על הקיר, מביטים אל סגירת החורף המקיפה את הבר. אקוואריום. בפנים רגוע, קהל של אחר צהריים מאוחר. מנפנפים לי לשלום, ואני משיב בהרמת יד משלי. לא מוזר לי, להישאר בחוץ, וגם היא לא רוצה להיכנס. מזל. איך קוראים לך בכלל? זה משנה? לא ממש. אני אהיה הפנטזיה שלך להערב.

הפנטזיה. שלי. כל מה שאני רוצה לעשות. היום מותר. הערב. איך הם נראים, מבחוץ, השותים שבפנים, אפשר לראות, בלי לשמוע, מישהו מדבר למישהי, משקיע בה המון, ואותה, כבר לא אוהבת אותו, מקשיבה ובוהה. או את השלושה חברים האלה, ממזמן, שכבר שותקים ביחד, כל אחד מול כוס הבירה שלו. בדירה של השכן מלמעלה החלונות פתוחים, והטלוויזיה פתוחה חזק. יש פרסומות. אני מחייך אליה.

*

זאת לא התחלה של כלום. מה שסיכמנו תופס. אתה לא תתאהב בי, ואני לא בך. לילה אחד. מפגש אחד. זהו. אני שמח שהיא אומרת את זה. שמח ועצוב. זה אף פעם לא הולך, הדברים האלה, ואני קצת גדול למשחקים.

נכנסנו. בטח שנכנסנו. אבל אנחנו שותים רק בירה אחת, וחמוטל, שהפכה לברמנית צהריים, מאוד בסדר, נחמדה אלי בלי להיות מעיקה, ולא מסתכלת יותר מדי. עומד לי ממנה, הזין נלחץ בתוך המכנסיים. אז מה זה אומר, נזדיין? אתה רוצה? כן. אני חושב שכן. למה?

אני חושב קצת, דווקא. כי זה כיף, להזדיין. אני אוהב את זה. אתה עושה את זה טוב? אני חושב. אני משתדל. זיון אחד. ארוך. טוב. איפה? אצלי? אצלך? באמצע. בוא נלך להזדיין.

*

המוח עיוור מתשוקה. הכל רגעים קצרים, מחוברים רק על ידי הזיקפה, אני מרגיש את הרצון מתרכז בקצה של הזין. ככה אתה מרגיש את זה? בערך. קשה להגדיר את זה במילים, זה יותר תחושות. ואצלך? איך זה אצלך?

מילים עושות לה את זה, מסתבר. אפילו עוד לא התפשטנו. אנחנו מדברים, יושבים על הספסל עם כל העיר הזאת  מסביבנו, בכלל לא נוגעים, רק מילים, ומבטים.

אצלי זה להיות מלאה, זה כמו דיגדוג שבא מבפנים, אבל אתה לא יכול להבין.

למה? היא לא תוקפת. היא מסבירה לי, שאבין. כדי להבין אני צריך לדעת למה המילים שלה מתכוונות. ומילים הן תרגום לתחושות. ותחושות באות מהגוף. והגוף שלנו שונה. לך יש זין ולי יש כוס.

הלחיים שלה סמוקות ואני כבר לא יודע איך הלילה הזה יגמר. היא בטח למדה מגדר, ואני סוג של תרגיל יישומי, וזה מרגש אותה לדעת שלכדה אותי, שכל מה שהיא יודעת, שהיכולת לצאת החוצה ולהסתכל משם על הכל עוזרת לה לחשוב שהיא מבינה אותי.

אני לא כל כך אוהב זיונים של לילה אחד. אם הם טובים, הם סוג של אוננות עם נפגעים. ומה רע בזה? שום דבר. אבל אני לא אוהב. אתה סתם אומר, כולכם אוהבים, אתם אומרים שלא כדי להשיג זיונים, אבל אתם אוהבים.

אני לא אומרים. ושתיקה. אבל המבטים ממשיכים לדבר. אנחנו מבינים אחד את השנייה. הגופות שלנו יוכלו ללמוד להכיר. יש לי תחושה שהם מתאימים, שלגעת בה יהיה פשוט, כמו בעצמי, שאדע מה היא רוצה.

לפעמים אני אוהבת שמאוננים איתי. לפעמים. לפעמים אני אוהבת לאונן עם מישהו. להיות חפץ. להשתמש בחפץ. וגם אתה. לפעמים. זה לא מספיק. אני לא רוצה להיות רק חפץ. אני לא רוצה להזדיין רק עם חפצים, רק עם עצמי. אתה לא שיכור מספיק. אתה לא אמיתי איתי. יכול להיות.

רק לילה אחד, אני לא אדע איך קוראים לה. אנחנו מבזבזים אותו כאן, על הספסל הזה, ואלנבי כבר שקט, ועטלפים עפים נמוך בין העצים.

*

נתנו אותי פעם במתנה לאישה בהריון. אני לא יודע למה אני מספר את זה. אולי כדי לסגור את המפגש הזה בטעם טוב, כי הרי עוד מעט נחזור למקום שבו קשרתי את האופניים, מול הפאב, וניפרד בנשיקה על הלחי, ואולי עוד אכנס לשתות משהו לפני שהלילה ייגמר, לזכר כל לילות ההשתכרות ההם, שלימדו אותי מה אני לא רוצה. ואולי אני בכל זאת מנסה להרשים אותה, להתחיל מחדש במשחק חיזור בו אני המנוסה, הבוגר והיודע. אבל פעם נתנו אותי במתנה לאישה בהריון.

היא הייתה בלי בן זוג וחרמנית נורא, וחברה טובה שלה סידרה את הכל. אני והיא היינו מסובכים מדי אחד לשני, אבל היא העריכה אותי מספיק כדי לחשוב שאוכל לעשות את זה.

היינו אמורים להיפגש ללילה אחד, אנונימי ככל האפשר, לעשות רק טוב, לעזור לה ולי להרגיע את הערגה למגע בלי להסתכן, לפרוק תשוקה. וכמובן שכשהגעתי אליה גיליתי שאנחנו מכירים ממזמן, ובכל זאת המשכנו.

זה היה נורא טבעי, דווקא. העולם שבחוץ נשאר שמה. עישנו ג‘וינט, היא אמרה שמותר לה, והבטן הבולטת, העגולה והקשה, הייתה עוד חלק בגוף שלה, מרכזי אבל לא יחיד, ואני זוכר יותר את המבט שלה, ואת איך שגמרה, ואת החיוך בהליכה הביתה אחר כך. עזרתי לה. הייתי טוב. השאלתי לה את הגוף שלי והיא עשתה בו מה שרצתה.

וקינאתי בה. בזה שהיא מייצרת חיים ואני פולט זרע לשווא. אבל אני לא רוצה לדבר על זה.

אנחנו כבר ליד האופניים. עוד מעט נגמר. עוד מעט היא תהיה עוד מפגש לילה, כזה שהזכרון שלו מיטשטש והולך, שההמשך היחידי שלו הוא בעבר.

רטיבות הנשיקה האחרונה תיעלם עד שאכנס לפאב. המראה שמעל הקיר תשקף אותי כפי שאני, גבר נאה, מוכן לקשר, ששונא את זה שהוא עדיין מאמין באהבה.

מפגשי לילה 4

פרק רביעי ולפני אחרון בסיפור בהמשכים.
אזהרה – כולל תיאורים בוטים ומעשים העוברים מינורית על החוק והמוסר. לא לרכי לבב.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

אני אף פעם לא אהיה יפה כמוהם. זוג צעיר. אני אף פעם לא אהיה צעיר כמוהם. היד שלו מלטפת לה את הגב, והרגליים שלה, בגרביונים שחורים, מתנדנדות מתחת לבר, חלקות נורא. בלונדינית. שייזדיינו. מצחיק.

ידי אוחזות בדופן הבר, המבט מתמקד בכוס הבירה שמולי. נמאס לי כבר. עייף לי מעצמי.

בכוס משתקף מה שקורה מסביבה, העיניים הבוהות שלי, הכתפיים הדקות מדי, כפופות לפנים, המראה העגולה על הקיר שמאחורי. אני זוכר שהבאנו אותה. הזוג הזה משמאל, יפים מדי אפילו ככה, מעוותים. יד אוחזת סיגריה מימין, תנועה, מוזיקה. אני כבר לא מכיר פה אף אחד. אפילו רועי, מאחורי הבר, כבר לא נחמד אלי, אפילו שאני זוכר שהוא התחיל לעבוד פה. תמזוג תמזוג, ילד, תחייך לכולם. אולי ישאירו לך טיפ.

זה סתם, אני ביום כזה. טוב ששואלים. אולי זה היומולדת. אולי קצת נמאס לי, אבל זה סתם. דישדוש. מילה יפה. אז מה קורה, גבר? הכל בסדר, מדשדשים. כשאני עוצם את העיניים אני רואה פורנו.

אני כבר חושב לגמור את זאת וללכת, ואז היא נכנסת ופתאום יש על מה להסתכל. היא קצת אבודה, וזה טוב, כי המבוכה שלה חיננית. מרגל לרגל. רואים את מתאר הגוף דרך בד החולצה שלה. אני בוהה. זה לא יפה, ועכשיו רועי פתאום ידידותי, ומוזג לשנינו צ‘ייסרים, ואנחנו משיקים למזל טוב ולמשמרת נעימה, והיא מחייכת אלי מהפינה בה התיישבה, והלילה, גם הלילה, חגיגה.

*

הגל הזה, של מבלי אמצע השבוע, שוכך מתישהו, אנשים חוזרים אל מאורות השינה שלהם. לילה טוב, אנשי בסדר, תנו לי להראות לכם איך עושים את זה אצלנו. עכשיו זה כבר שוב כמו לשתות בבית, יותר טוב אפילו, כי אותה לא הייתי פוגש בבית, ואיזה יופי שהכל יכול לקרות.

כשאיציק מגיע אני תופס אותו בדרך לשירותים, והוא מבין ישר, אנחנו נכנסים יחד והופ יש לי גרם. יומולדת. אני אפילו לא סופר כמה כסף נשאר בארנק. רק פעם בשנה. הוא יוצא לפני, ואני קורע בעדינות את פינת עטיפת הניילון הקטנה מדי, מפזר ערימה זערורית על מחזיק נייר הטואלט. קצת עבודה עם הכרטיס, שתי שורות, גלגול שטר, רכינה, שאיפה, עקצוץ באף, מהומת סיבובי גלגלים במוח. באלאגן. המון זמן לא עשיתי. ביציאה מהשירותים האורות נראים אחרת.

רוצה להיות מתנה? מה? לא באמת אמרתי את זה. עוד לא דיברנו בכלל. אבל היא תהיה שלי הלילה. אני יודע. הגוף שלה אומר לה שהיא רוצה אותי. חצי פונה אלי, הינה השדיים שלה, הושט היד וגע בם, עוד לא. אני מחייך אליה, עם השאיפה העמוקה מהסיגריה, נותן למבט לשרוף אותה במקומות שאני יודע שהיא רוצה. כולן אותו דבר, רק קצת שונות.

אני מסמן לרועי, מרים את היד והוא כבר שם. צ‘ייסרים לכולם, גם לו, גם למלצרית החדשה וגם לבחורה היפה שבפינה. מזל טוב! הוא מתנשא עלי, חושב שבגלל שהוא יותר יפה, שבגלל שהוא עובד פה, אז מותר לו לא לשתות עד הסוף, לא באמת לשמוח בשבילי. לא נורא, אני אוהב אותו. הוא כבר הבין שהבחורה הזאת היא מחוץ לתחום, שיש לי זכות של וותיקים עליה. רוצה שורה? אני אפילו לא מחכה כדי לראות אותה מתלבטת, יודע שהיא מאחורי.

*

אנחנו מתנשקים בפינה שליד השירותים. דחפתי אותה אל הקיר, והידיים שלה מטיילות לי על הגב. הפה שלה עמוק. עצמות אגן קשות יש לה, ואני מטלטל אותו על הזין שלי, שתרגיש מה מחכה לה. צד הגוף, צלעות, כובד השד שלה, עור קשה ומתוח, האגודל מחכך את ראש הפיטמה. דלת נטרקת לידינו. אנשים עוברים. שיקנאו. אבל היא כבר מתפתלת החוצה מבין זרועותי. סיגריה.

אתה לא רואה אותי באמת. אנחנו שותים עוד צ‘ייסר, ורועי מסתכל עלינו מהצד, מנסה לשחק כאילו הוא לא שומע. לא איכפת לי. אני אוהבת שמדמיינים אותי אחרת. מחר אני לא אזהה אותך ברחוב. אתה תהיה עוד זין שנכנס אלי. זה מה שאני חושב שהיא אומרת. היא לא איתי עכשיו. שני מרפקים על הבר, כפות ידיים שמותחות את הפנים והעיניים אחורה, סיני או יפני, משיכה באף. זה בכלל לא השדיים שלה. הם גדולים מדי עבורה, זקופים למרות שהיא לא לובשת חזייה. עומד לי בראש מלחשוב עלי ביניהם, מכונת זיונים, זה מה שהיא, מתנה, בשבילי.

בשירותים. אני מאחוריה, היא מופשלת תחתונים והתחת שלה מזמין אותי פנימה. כמה שהיא תהיה רטובה. בלי שום מאמץ, הכניסה לתוכה, הכוס שלה ילטף אותי. ככה זה יהיה. היא תגמור עלי, רק מעצם החדירה, ואני אמשיך פנימה והחוצה עד שהיא לא תוכל יותר, עד שהיא תיקח את הזין הרטוב שלי לתוך הפה שלה, לא, עמוק יותר, לתוך הגרון, ככה זה יהיה, ואני אצבוט לה את הפטמות, והיא תצרח מסביבי, ואחר כך אוכל ללכת לישון.

החלישו את המוזיקה. בחוץ המלצרית מקפלת את הכיסאות. לא סוגרים. נזהרים מהשכנים. תן לי עוד בירה. אני מניח יד על הגב שלה אבל היא לא מגיבה. הכתפיים שלה רועדות. הרקות כואבות לי. הגיע הזמן לחרבן.

*

הזמנתי לה מונית. היא ביקשה. לא ידעתי איפה אתה. מפגר. יש לו מזל שאני אוהב אותו. הלכה. לא נורא. בכל מקרה לא מתאים לי עכשיו. אני מסתובב עם הגב אל הבר, מותח ידיים לצדדים. המראה הזאת. שאול ואני גנבנו אותה מצומת שהייתה בשיפוצים. לא שמעתי ממנו מלא זמן. דוקטור שאול. שיזדיין. נשאר לי עוד כמעט חצי גרם. האור מתחיל לעלות בחוץ. המלצרית החדשה, אביטל, גמרה עם כל הדברים שלה. איך אני חד. הכל אני רואה דרך המראה. מלמעלה, עקום קצת אבל ברור, איך היא רוצה, איך היא מתקרבת אלי. חגיגה.

 

מפגשי לילה 3

פרק שלישי בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל שפה בוטה ומעשים לא מוסריים. גועל נפש.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

לא עבר. אתה בטוח? שלוש פעמים ניסיתי. לא עבר.

תנסה עוד פעם, זה בטח משהו אצלכם.

הוא מושיט לי את הכרטיס, מתעלם מהבקשה המפורשת שלי. אני לא אוהב את המקום הזה. אני מרגיש בה מתבוננת בי. שלא תדחוף עכשיו את האף שלה.

קח מאצלי, היא אומרת, כמובן, מושיטה לברמן את הכרטיס שלה, פלאטיניום, בעוד שאני מנסה לבדוק אם נשאר לי מזומן בארנק, לא צריך, זה עלי, אבל הוא כבר לקח. זה לא ילך, בינינו.

אני אוציא ואחזיר לך. לא צריך, רק תשאיר טיפ, טוב?

אני רואה אותה חושבת. דייט כושל. מהגיהנום. גם לא הייתה כימיה וגם הייתי צריכה לשלם עליו. איזה פאדיחה. שלא תבכה. אף אחד לא הכריח אותה. אני בוחן את הכרטיס. הריבוע הכסוף שמוטבע עליו מנצנץ. אני יכול לראות את השתקפותי העמומה והמעוותת במשטח השרוט. בארנק יש רק חמישים שקל, ואני מטיל אותם על הבר. הברמן מחזיר לה את הכרטיס לחתימה, שואל אותי במבט אם לתת לי עודף. זה נחמד, הוא מתרפס עכשיו, אפילו בלי לדעת, והיא, מהצד, רואה איך אני בכלל לא קמצן, מניף לעומתו את היד ומסמן שבסדר, שיחגוג. אני מחזיר את הארנק לכיס. אני מקווה שהכל בסדר. הכל חייב להיות בסדר. כשאוציא כסף אבדוק יתרה, הכל טוב, הכל בשליטה.

תשתו איתי צ‘ייסר? איך הוא נהיה ידידותי פתאום, אחרי שקניתי אותו, ולמרות שאני לא בטוח שבא לי אני בכל מרים מולו את הכוס, ופונה אליה, ופתאום דווקא יש משהו עדין ופגיע בה ובמבט שלה בי, ואני לא רוצה שתיעלם לי עדיין. אנו הופכים את הכוסות, נותנים לערק התמרים שמחלקים פה בחינם לשרוף נעים. אני עוזר לה ללבוש את המעיל הקצר, מרגיש את הגב שלה נלחץ אל ידי כשאני מסדר אותו על כתפיה. תלווה אותי? אני רק מהנהן. היא יודעת מה היא רוצה.

*

זה לא ילך, בינינו. היא מפתיעה אותי, בדרך לכספומט, אנחנו הולכים הכי קרוב שיש בלי לגעת, אני נמשכת אליך אבל אתה לגמרי לא הטיפוס שלי. למה אתה צוחק? סתם, אני לא יודע זאת מחמאה או שאת יורדת עלי. וגם אני נמשך אלייך.

אז סיכמנו את זה. יש פה משיכה אבל אין עתיד. מאוד משעשע, לחלוק את ההכרה הזו איתה. יכול להיות שזה טריק כדי לצאת מגניבה, כדי שארצה אותה יותר, אבל אני תמים,  בוחר להאמין. אז מה נעשה עם זה? אני גרה ממש כאן. תבוא אלי? בטח.

והתחלנו דווקא אחרת, אני חושב בעודנו פונים מאלנבי לברנר, שנינו הצהרנו על כמה אנחנו רציניים, ועל כמה נמאס כבר מכל השוק בשר הזה, ועל איך צריך להירגע. הייתה בינינו הסכמה. אולי זה טריק. בכל זאת הזין מתחיל להזדקר, ואני מתקרב אליה עוד, עד שכתף מתחכחת בכתף. אבל היא זזה ממני, לא משחקת את המשחק. לא תהיה רומנטיקה הלילה.

*

הארנק נשמט מהכיס כשאני פושט את המכנסיים. אני מקווה שהכל בסדר. אני יודע שלא. איזו החלטה טפשית זאת הייתה, להתפטר, עכשיו, אני צריך עזרה, אני צריך להודות בזה, והזין שלי כבר לא עומד, וכמה עלוב אני מרגיש פתאום.

השיער שלה פזור, מכסה לה את השדיים כך שרק ראשית התפיחה שלהם גלויה. היא במרכז המיטה, בהירה על רקע הסדין האדום. אנחנו עומדים להזדיין. כמה עלוב אני מולה. הבית שלה מעוצב כמוה. בטעם טוב. בלי לחסוך. כמו שצריך. חבל שאנחנו לא מתאימים.

מה מטריד אותך? כלום. הרבה דברים. היד שלה, בינתיים, משחקת בין הרגליים. הכוס שלה חלק, כמו של רוב הבחורות בעיר, בטח לייזר, אני צריך להתרכז, לשכוח מהבחוץ, לעשות את הקטע שלי, כמו תמיד. אני שולח יד, מלטף את עצמי. רך. צריך להתיישב. צריך להשקיע בה וככה החרמנות תקרה מעצמה. אצבע אחת שלה, הארוכה, איך קוראים לה, אמה, נכנסת פנימה, אני יכול לראות את הרטיבות, ושורש כף היד מסמן מעגלים מעליה. אתה אוהב את הכוס שלי? אתה חושב שהוא יפה? אני מנסה ללטף את ירכיה, אבל היא מרחיקה את ידי, רק להסתכל עכשיו, לא לגעת.

היא מגבירה את הקצב. אני יכול לשמוע את האצבע שלה זזה בתוכה. והיד השנייה משחקת עם הפיטמה, צובטת אותה חזק. יש לה קפל בשיפולי הבטן, כזה שכל העבודה במכון לא מצליחה למחוק, כל האגן שלה זז עכשיו, כשהיא מביטה בי העיניים שלה לא ממש רואות אותי. עדיין רך, הזין שלי, לא מחובר אלי.

תביא את הקופסא מהשולחן. הקול שלה עמוק, גרוני, מלא אוויר. חתול נפוח יושב ליד מראת האיפור. לא ראיתי אותו קודם. הפרצוף שלו מכווץ כאילו שהוא עוצם את עיניו בכוח. הוא אפילו לא זז כשאני מרים את ארגז העץ הקטן, מתאמץ לא להפיל את כל הקרמים והליפסטיקים שיש לה שם. איך יש לאנשים כל כך הרבה כסף? למה הם יכולים ואני לא? מעצבן אותי שאני לא בפנים. מנוכר לי.

ידעתי כבר, זה לא מפתיע אותי כשהיא מוציאה מהקופסא ויברטור גדול, סגול לבן וכסוף, עם זיז בצורת ארנב זקור אוזניים. אבל דווקא חיכוך הירך שלה בשלי כשהזדקפה, תחושת העור החלק שלה על שערות הרגל, היא שמשחררת את מה שהיה צריך, ופתאום אני קשה וארוך.

אתה רוצה לטעום? האצבע שלה משוטטת על השפתיים שלי. הריח שלה דוקר, חמוץ קצת, מעקצץ. אני מוצץ אותה, עושה איתה אהבה, נותן ללשון שלי להתפתל סביבה. זמזום מתחיל לעלות מבין רגליה. היא מובילה את ידי לשם, אל בסיס הויברטור. תזיין אותי איתו, בעדינות.

היד שלי רוטטת עם הדבר הזה, שמפלח אותה, פנימה והחוצה, אצבע אחת שלה מכוונת את ראש הארנב אל הדגדגן שלה, היד שלה נשלחת אלי, יותר מהר, לא כל כך עדין, תזיין אותי כבר. יותר חזק. הזין שלי מיטלטל בקצב תנועת האגרוף, אני בוכנה, אני מנוע.

וכשהיד שלי כבר מתחילה להתעייף מתחילות אצלה התכווצויות בבטן, והקמט הזה נהיה עמוק ומתרפה, והשיער שלה פזור מסביבה, והשדיים, רכים וכבדים, מטלטלים מצד לצד, והיא נושמת דרך האף ומכווצת את העיניים, והראש שלה נזרק אחורה והפה נפער, ואחר כך היא מחבקת את ברכיה אל ביטנה, ונשכבת על הצד, ועמוד השדרה שלה בולט ככה שאפשר לראות כל חוליה.

אני לא מצליח לכבות את הדבר הזה, נותן לו לשכב בינינו, להמשיך לזמזם. זין מלאכותי. זה לא מפחיד אותי. אני לא נגעל. אני לא מקנא. תסכים ללכת עכשיו? היא לא פונה אלי כשאני מניח יד על ירכה. העור שלה קר. אני מתיישב על קצה המיטה. החתול כבר לא שם. הזין שלי כבד בין רגלי, מתרפה. טיפה של רטיבות הצטברה בקצהו.

*

אני עובר דרך הכספומט בדרך הביתה, אבל לא עוצר. עדיף לא לדעת. מחר אקפוץ לבנק ואסדר הכל. זה יהיה בסדר. אני שולף את הטלפון מהכיס, בודק אם חיפשו אותי, מתלבט קצת, ובסוף שולח לנועה ’את ערה?‘. עוד מוקדם. הלילה לא נגמר. הביצים שלי כבדות.

 

מפגשי לילה 2

המשך לסיפור בהמשכים. כולל סקס, סמים ואלכוהול. ילדים, לא לנסות את זה בבית.

 

במראת השירותים אני בוחנת את פני. צריך ללכת מפה. שום דבר טוב לא יקרה אם נישאר. רואים עלי את העצבנות. אני מרגיעה את השרירים כמה שרק אפשר, ואז מציירת, בכיווץ קטן של הפה כלפי מעלה, חצי חיוך מזמין. עכשיו הייתי מנשקת אותי, אם הייתי הוא, הייתי רוצה לנשק אותי.
עכשיו אני כוסית, אבל אינטיליגנטית, אחת שרוצים לזיין גם בגלל שהיא חכמה, בגלל שהיא יודעת דברים. אחת שהוא רוצה לזיין. ואני יודעת שאני פתטית.
הוא שם עלי יד כשאני מתיישבת לידו. האצבעות שלו קרות על הירך החשופה שלי, העור בהיר וחולני מסביבן. צ‘ייסר של וודקה מוכן בשבילי על השולחן. שני החברים שלו, אלה שאני לא מצליחה אף פעם לזכור את השמות שלהם, ולכן מכנה אותם, בסוד, שמשון ויובב, בוהים בי, מעריצים אותו. יש לי בחילה.
הוא מדבר, מסביר להם משהו. אני מביטה על שפתיו זזות, מנסה לתפוס אותן ברגע אחד קפוא, מנסה לנתק אותן מהקול הזה שלו, שממשיך לנסר מעל המוזיקה. פעם אהבתי אותו. עם השפתיים האלו אני מתנשקת. הפה הזה נצמד אלי לכוס ועושה לי לגמור. הלשון הזאת, שנשלפת לשנייה החוצה בתוך שטף הדיבור, מלחלחת את השפתיים, מלקקת לי את הפיטמות.
חיכינו לך. הוא צריך להגיד את זה פעמיים, ולצבוט את ירכי, כדי שאבין שהוא פונה אלי.
ואני שוב מחייכת אליו כשהוא מרים מולי להשקה את כוסו. אני אוהבת אותו. הוא החבר שלי. הוא חכם. הוא אוהב אותי.
ואז שמשון, או יובב, אני מתבלבלת בינהם, מתחיל לדבר בקול נלהב כזה, בטוח בעצמו אבל עדיין בולע מילים. הוודקה שורפת אותי מבפנים. היד המתה שלו רובצת עלי. צריך ללכת מפה.

*

אישה קורבן. אישה קורבן. אני ממלמלת את זה לעצמי, מתענגת על השנאה העצמית. טיפוף עקבי הנעליים החומות מהדהד ברחוב. אפילו הצעדים שלי קטנים, תלותיים. ייקח לו עוד שעה שעתיים עד שהוא יחזור הביתה. הוא ייכנס למיטה בלי לגעת בי, וכשנקום נלך לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה החדש, ונשתוק.
הפטמות שלי בוערות מקור, כואבות מהחיכוך עם בד החולצה. הייתי צריכה ללבוש חזייה. הוא בכל מקרה לא שם לב. לא איכפת לו. אני רק עוד מעריצה.
שיילך להזדיין. הוא והזין הסטנדרטי והמשעמם שלו, שנעמד באמת רק כשאני מוצצת לו. כל כך הרבה זמן לא היה לנו סקס טוב שמתחיל להיגמר לי מלנסות. הוא מפחד ממני. הוא צריך אותי כנועה ולא מסופקת.
בהחלטה של רגע אני נכנסת אל המקום הפתוח הראשון. הייתי יושבת כאן פעם, עם חברות, כשהייתי קטנה. היינו מגניבות, אז, שותות שתי כוסות בירה וכבר משתכרות. אהבו אותנו פה כי היינו עושות שמח. היינו מדברות על בנים, לא על גברים. נועה הייתה מספרת לנו את מי היא מזיינת. שירי הייתה שותה תמיד רק קצת, ובכל זאת עושה הרבה שטויות. אני לא מתגעגעת אליהן. אני שמחה שהתרחקנו.
בירה ווודקה. לבד, בפינה של הבר, רגל על רגל. לא באתי לחפש חבר, תודה רבה, כבר יש אחד. אני לא צריכה שייכנסו לי לנשמה עכשיו. אני פה כדי לשתות עד אחרי שהוא יגיע הביתה, כדי לא לחכות לו במיטה. האלכוהול עושה לי צמרמורת.
הוא מעביר לי ג‘וינט. הידרו, מתוק. אני חושבת שאני קצת שיכורה. מים? לא, זה טוב. אולי בכל זאת מים. הפנים שלי מוזרות כאשר אני מעבירה עליהן את אצבעותי. המגע מעקצץ. השפתיים שלי רכות ותפוחות. הוא מסתכל עלי, ואני מתנערת במבוכה, כאילו הביט בי מאוננת. יותר מדי זמן לא היה לי סקס טוב. אני לא רוצה שיגיד לי איך קוראים לו.
כמה זמן אני כבר פה? שעה? שעתיים? חלון צופה אל הרחוב, ואני תוהה אם הוא יעבור בו בדרכו לבית שלנו. הוא בטח ייקח מונית. גם אני הייתי צריכה, ככה. לחכות לו. לדבר איתו, להכריח אותו לכעוס עלי, להתפייס איתו, להיות כנועה עבורו.
אישה קורבן. אני חכמה יותר מזה. היד של הגבר שמלטף לי את הגב היא בחירה שלי עכשיו, הצמרמורות שעוברות בי הן בשליטתי. אני לא חייבת לו כלום, נתתי מספיק. אני רוצה להיות רעה. אני רוצה לשכוח. הברמנית הזאת מעצבנת אותי, שולחת אלי מבטים ביקורתיים. אם הוא יציע לי לבוא איתו אלך.

*

השותפה שלו ישנה, אבל לו לא איכפת. אנחנו כושלים דרך דלת החדר שלו, שחורקת נורא, ישר אל המיטה. אני נשענת אחורה, לתוך הבלגאן שמכסה אותה, בגדים מלוכלכים, סדינים סתורים. אני מפשקת את ברכי, נותנת לחצאית לגלוש מטה, מרגישה את משב הקרירות על פנים הירכיים. למרות שהכל קצת מסתחרר אני בסדר, ממש בסדר, זה מה שאני רוצה.
הוא מטפס עלי, מתיישב על האגן שלי, המכנסיים שלו כבר פתוחות. אני מנסה לא לראות אותו, רק להרגיש, לדעת שהוא רוצה אותי, לדעת שהזיקפה הזו, אותה הוא משחרר בשבילי, גדול, וזקור, ויפה נורא, היא בגללי.
הזין שלו קופץ מעל הפתח שבמכנסיו כשהוא מפשיט אותי, זז לפי ההתרגשות שלו. אני מתפתלת מתחתיו. בד המכנסיים שלו שורט את עור ירכי. אבזם החגורה מיטלטל. ידיו לשות את השדיים שלי. הוא צובט בשתי הפיטמות בבת אחת, והכאב הופך לעונג בדרכו לכוס שלי. התחת שלי מצייר מעגלים על המזרון, אבל הוא לא נותן לי להתרוממם, מרתק אותי אל המיטה, מכריח אותי לתת לו להשתמש בי.
היד שלי נשלחת אל הזין הזה, שמתנדנד לי מעל הבטן. אני מנערת את הכובד, סוחטת אותו כך שהעין שבקצהו נפערת לעברי. בוגדת שכמותי. אישה רעה וחוטאת. היד שלו, שנשלחת מאחוריו, אל בין רגלי, מוצאת את התחתונים הלחים שלי. הוא מזיז אותם הצידה, ואצבע עבה מחליקה בלי שום התנגדות עמוק לתוך הכוס שלי. אני נורא רטובה.
אני נורא רטובה. אני שונאת את עצמי, זונה בוגדת, אני אוהבת את זה, אני צריכה עכשיו את היד שלו עוד בתוכי, הוא הוסיף עוד אצבע, והוא חופר בפנים, זז איתי, כשידו השנייה ממשיכה ללטף ולצבוט את הפטמה שלי. אני צריכה זין ביד, אני צריכה את הרטיבות שמופיעה בקצה שלו, אני צריכה לטעום.
להתפשט. עכשיו. אני מביטה בו מביט בי, לא חושבת איפה אני מניחה את הבגדים, לא מקפלת, לא חושבת איך אני נראית אלא רק על החור שבין הרגליים שלי. הגוף שלו מצחיק. הזין בולט החוצה באופן מגונה. גדול יותר ממה שאי פעם הכנסתי לתוכי. אני חייבת.
לא רוצה למצוץ לו, אולי אחר כך. צריכה עכשיו, והוא מרגיש, מפיל אותי שוב למזרון, אוחז בברכי ומרים את הכוס שלי אליו, טובע בתוכי. זה עמוק מדי, וידי נשלחות אל שיפולי בטנו, לנסות לשלוט בעומק החדירה, אבל הוא לא נותן, נדחף פנימה עד הסוף, עד שעמוק בבטן שלי דברים זזים, וקצות האצבעות שלי, שנשארו לכודות בינינו, חושפות את הדגדגן שלי אל החיכוך המענג בשיער הערווה שלו. אני שומעת את עצמי צועקת.
הביצים שלו מכות בתחת שלי עם כל תנועת אגן שלו. הוא מזיין אותי נורא, כמו שאף פעם לא. אני לא יכולה לעצור את הגל שאוחז בי, מהר מדי, לא נותן להתענג באמת. זונה. בוגדת. לא קורבן. כשראשי נשמט הצידה אני מבחינה במראה המלוכלכת השעונה לצד המיטה, בכך שהוא מביט בנו דרכה, רואה שני גופות עירומים, לפותים ומסובכים זה בזה, יפה נורא.
ההתכווצויות מטלטלות את כולי, כמו זרם חשמלי שעובר מעומק הכוס דרך הגב עד למוח. אני מפרכסת, הדם הולם באוזניים. ומעט אחר כך אני מבינה שאני בוכה.
לו לא איכפת. הוא ממשיך לזיין אותי, כואב כבר קצת, ואני רגישה מדי, אבל לו לא איכפת. ראשו בשקע כתפי, דימעותי נספגות בשיערותיו. לא הייתי צריכה לבוא לכאן. הייתי צריכה להישאר עם החבר שלי. הוא אוהב אותי.

מפגשי לילה 1

זה אמור להיות פרק ראשון בניסיון בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל סקס, סמים ואלכוהול (לא בהכרח על פי הסדר הזה) מי שזה לא מתאים לו – שלא יקרא.

————————————————————————————————

 

במראה העגולה שעל הקיר שמול הבר אפשר לראות את הלקוחות מאחורה, אני יכול לראות את עצמי, מזווית העין, רוכן אליהם, מקרב אוזן לפה.

מה תשתי?

היא חדשה כאן. עדיין לא יודעת איך להתנהג. יכולתי לתת לה עוד זמן. להתיישב על הכיסא הגבוה, לבדוק שהחולצה מסודרת טוב, להציץ מסביב. בר כמעט ריק. ניסיתי להפחיד אותה. אין לי כח לבחורות בודדות הלילה.

היא מפתיעה אותי בבטחון שלה, משועשעת קצת ממני, מזמינה ג‘ים בים עם מעט קרח, מחייכת כשאני מוזג לה מנה גדולה, שותה יפה. אני נסוג אל עמדת המחשב שליד הקופה, נותן לה שם בחשבון שאני פותח. סקסית בשחור. אבל אחרי מבט קצר נוסף בה, ובשיער המתולתל אותו היא פורעת ביד ארוכת אצבעות, לא לשחק את המשחק, לא ליפול לזה, אני מוחק את המילה הראשונה, והיא נשארת רק בשחור.

חוץ ממנה, כמו שאמרתי, די ריק, והמוזיקה חלשה מפחד השכנים ובעקבות זה שהיום, באופן כמעט חד פעמי, הצלחתי לא להשתכר. הבטחתי לעצמי בהתחלת המשמרת שהפעם אצליח לגמור אותה כמו שצריך. שכבשמונה בבוקר, כאשר תגיע גלי להחליף אותי, כבר יהיה פה נקי, והקופה תהיה ספורה ומאוזנת, ואני עוד אשתה איתה קפה נעים של בוקר ואחר כך אלך לישון. אני חייב לקום מחר בשעה נורמאלית. אסור לי לבזבז עוד יום. אז הסתפקתי בלעשן, ושתיתי רק ארבעה צ‘ייסרים עם טים עובד המטבח ועם חמוטל המלצרית, ועכשיו אני בסדר, באופן מפתיע, ויש סיכוי סביר שהמשמרת הזאת תהיה משעממת כראוי. כל עוד לא יהיו בחורות בודדות.

אני רועי, אגב, אם לא היכרנו. אני מוזג פה כבר ארבע שנים.

לא שהיא שואלת. לא איכפת לה ממני. היא אפילו לא מאלה ששולפות את הפלאפון שלהן ושמות אותו על הבר, מנהלות דיאלוג עם מי שלא מתקשר אליהן. היא שותה יפה, בריכוז, בהנאה, נשענת על הבר רק מעט, לא רכונה אליו. במראה הגדולה והעגולה, המעוותת, אפשר לראות אותי ואותה, משני צידי הבר. אני זוכר כשהביאו אותה.

זה היה לפני איזה עשר שנים. עוד הייתי לקוח, אחד מאלה שמסתובבים לבד ויושבים במקומות שפתוחים כל הלילה. זה היה לילה של שיכרות כבדה. אני חושב שניסיתי להתחיל עם מישהי. בטח סיפרתי לה על הצבא שלי, ניסיתי שתרחם עלי. הייתי די מפגר, אז, חיפשתי מי שתציל אותי. אבל היא לא העניין. העניין הוא שבשלוש בבוקר, שיכורים לגמרי, נכנסים פתאום שאול ומיקי, סוחבים איתם את המראה שהייתה תלויה…

זה סיפור די משעמם, בעצם. אני מוזג לעצמי צ‘ייסר, מתקרב אליה. היא פונה אלי. החיוך שלה אמיתי. אנחנו מרימים את הכוסות, מצליבים עיניים, לא צריכים אפילו להגיד לחיים.

הצייר יושב בפינת הבר, שעון על הקיר. אני קורא לו צייר למרות שעכשיו הוא לא, אבל לפעמים הוא כן. אני לא טוב בשמות, ודברים כאלה עוזרים לי לדעת איך לקרוא ללקוחות הקבועים בחשבונות שאני עורך להם. הצייר שותה ערק, גם שהוא מצייר וגם שלא, והוא אוהב הרבה קרח, וכוס מים ליד. הוא מסתכל עלינו מהצד, מרים גם הוא את כוסו.

יפים ביחד.

מה? אני מתבלבל לרגע ומנסה להבין מה הוא אמר.

אתם יפים ביחד.

הוא צודק. שונים מאוד אבל מתאימים, אני והיא, היא אמנם צעירה אבל לא מדי, אני אמנם מבוגר אבל לא זקן.

היא בטח מחכה למישהו. הן אף פעם לא באמת בודדות. הן תמיד מחכות למישהו, חבר, חברה, דייט. או שהן בדרך לאנשהו. היא בטח תלך עוד מעט. אני מוזג לעצמי עוד צ‘ייסר כשהיא מזמינה עוד מנה. אני מגביר קצת את המוזיקה, שייזדיינו השכנים.

*

בשמונה בבוקר, כשגלי מגיעה, הכל נקי. היא עזרה לי. היא נשארה איתי עד הסוף, שותה איתי, כמעט לא מדברת. חמוטל המלצרית הלכה בארבע, נפרדת ממני בחיבוק, אומרת לי להיזהר, וטים הלך בשש, משאיר אותנו לבד. הכנתי לנו קפה אחרי שגמרתי לנקות, ישבנו וחיכינו שגלי תבוא. הייתי שיכור מספיק כדי להניח יד על כתפה, לנסות ולמשוך אותה אלי. אבל היא נשענה לאחור.

אני כבר יודע את השם שלה, מרי. היא נשבעה שזה לא קיצור של מרים או מריה, ושההורים שלה קראו לה ככה בגלל השיר של צביקה פיק. רציתי לשים לה אותו לשמוע, אבל היא לא הסכימה. אני דיברתי הרבה, היא קצת. יכולתי לדמיין שהיא כל מיני דברים, יכולתי לחשוב שהיא תציל אותי.

כשהעיתון הגיע ישבנו וקראנו. הראתי לה את הקריקטורה, היא לא הבינה מה מצחיק והסברתי לה. מזגתי לה עוד מנה ולי עוד צ‘ייסר. הייתי שיכור מדי בשביל לספור את הקופה. בשבע בבוקר התקשר השכן מלמעלה ואמר שבפעם הבאה הוא יקרא למשטרה. גילגלתי לנו ג‘וינט.

כשהיא קמה להשתין היא התנדנדה, ותפסתי אותה במותניים, מרגיש איך העור שלה זז, איך היא מתפתלת מתחת לאגודלים שלי. היא נתנה לי להניח את הראש בין השדיים שלה, ליטפה לי את העורף. נתתי לה ללכת, נתתי לה לחזור. היא לא דיברה הרבה.

הסברתי לה דברים. אני לא יודע אם היא הקשיבה אבל היא הינהנה כשצריך. נשענתי על קיר השירותים כשהשתנתי, הסתכלתי על הזין שלי, חשבתי עליו בתוכה, שיננתי את השם שלה. מרי, מרי.

גלי לא הייתה מרוצה. היא מנסה לא להראות כשהיא עצבנית, אבל אני כבר מכיר אותה. היא לא אוהבת כשיש לקוחות בבוקר. לא סיפרתי לה שהשכן התקשר. הרגשתי שהמילים מתערבבות לי.

מרי באה איתי לקנות סיגריות. ספרתי את הכסף פעמיים לפני שנתתי למוכר, ובכל זאת יצא שטעיתי. הוא הסתכל עלי מוזר, כמו על שיכור שלצידו בחורה יפה מדי. אני באה לישון אצלך, היא אמרה לי, אני לא רוצה ללכת הביתה היום. נשענתי עליה והיא תמכה בי שלא אפול. כשלנו בצוותא כשאנשים שמתחילים את יומם מפנים לנו את הדרך. אני לא זוכר יותר מהבוקר הזה.

*

אני מתעורר בתוכה. הזכרונות מלפני זה קטועים. היא מפשיטה אותי, עוזרת לי לטפס אל המיטה. רעש מהרחוב חודר אל הבית. שקע הצוואר שלה. התקרה מסתחררת. גוף עירום וחלק שצמוד אלי. רסיסים של שינה. חלום קטוע שבו אני עדיין בבר, משרת גבר נטול שם, שרוצה שאבין אותו. פיטמה שלה, מזדקרת בתוך כף ידי. התחת שלה מתחכך בי. אני נכנס אליה.

יכול להיות שהיא עדיין ישנה, אבל הגוף שלה מגיב, זז איתי, עם הסחרחורת, העדינה עכשיו, מערסלת. והיא רטובה וחמה, עוטפת את כולי, מתאימה לי בדיוק, כאילו שהכוס שלה יוצר בהזמנה לפי מידת הזין שלי. השד שלה מוצק וקטן, קשה למגע. היא נאנחת כשאני חופן אותו. היא ערה. היא מתפתלת עלי.

האגן שלי זז מעצמו, מזיין אותה לאט, עדין בהתחלה ומתגבר לאט לאט. הפה שלי מוצא את העורף שלה. בלי נשיכות, היא מבקשת, פשוט תזיין אותי, תזיין אותי חזק.

אני הופך אותה על הבטן, כורע מעליה על ברכי, נכנס אליה עד הסוף, עד הרחם. היא נאנקת. כואב? כואב טוב. יותר חזק. והיד שלה נשלחת מתחתיה, נוגעת בעצמה. על הגב שלה יש קעקוע גדול, מלא בפרטים. הראייה שלי עדיין מעורפלת. אני לא מצליח להבין מה מצוייר שם. התחת שלה רך, לחוץ אל ירכי.

אני אוחז במותניים שלה, משתמש בה כמו שהיא משתמשת בי, חולב מהגוף שלה צמרמורות ורעשים. היא מאוננת בשתי ידיים עכשיו, הראש שלה מוטה הצידה, לחוץ אל המזרון, והשיניים שלה חשוקות. לאט עכשיו, לאט וחזק, עוד קצת, עוד קצת.

היא מתחילה לרעוד מבפנים, והכוס שלה נהיה חם יותר. היא מתפתלת מתחתי. קצות האצבעות שלה נוגעות בי. אני קרוב נורא. אל תצא. בתוכי. תגמור עכשיו.

יכול להיות שאני צועק, יכול להיות שהיא. אי אפשר לדעת כי הכל מעורבב. ההתכווצויות שלנו משותפות. היא חולבת אותי לתוכה. אני ממשיך לזוז עד שהרעידות נפסקות. אני מתגלגל לצידה, ממשיך לכרבל אותה אלי, בלי לצאת ממנה.

*

כשאני מתעורר שוב כבר כמעט ערב, והיא איננה. מרי. אני נזכר בשם שלה,  יורד מהמיטה, מחפש אחרי פתק שהשאירה, מספר טלפון. אבל ההוכחה היחידה לכך שהייתה פה בכלל היא בקרום היבש שנותר על הזין שלי. הראש עדיין כבד והגוף שלי כואב. אני בוחן את פני במראה לפני הכניסה למקלחת. גבר נאה, שלא יכול לעמוד בפיתויים. מתחת למים החמים אני מחליט שוב שעלי לשתות פחות.

 

הכוס שלך

עזבת אותי, מתגעגע לכוס שלך.

כך הגדרת מה שכתבתי פעם,

בקיץ שיכור.

ועכשיו עזבת אותי, ונו, כן,

מתגעגע,

אבל לא רק לכוס שלך,

הוא רק אחד מסך האיברים,

והתחושות,

והגעגועים,

רק אחד מסך יותר גדול,

כזה מין סך הכל,

שכולל את כל אותם,

הגעגועים.

שותה כאן, לזכרך,

ולזכר הכוס שלך,

אמרתי לך פעם שאני אוהב את הכוס שלך?

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

"פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה"

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה"ל במחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת. מפקד הכוח, סא"ל וינטר, אומר ל-ynet: "החיילים לא ירו לעבר הילדים", והוא מדגיש: "להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו"
מאת : חנן גרינברג

"בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים", כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א') לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב" של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. "להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו", ציין סגן-אלוף וינטר. "החיילים פעלו במקצועיות רבה", הוסיף.

 

"ההוראות: לא לירות אל ילדים"

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה"ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ"ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. "בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו".

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. "אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד".

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. "אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות".


(מתוך "
YNET" – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם "המלחמה בטרור", את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה"ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: "המעז מנצח". וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.  

יעקב פראנק

מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה")

היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :

"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה "מזוזה", כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה." ("ספר אופל", דוד כהנא, עמ' 70)
"מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו"כתר תורה" על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו" (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות'מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.

"השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ' 18)

פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – "דונמה", ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות'מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי 'תורת הבריאה' ומצוותיה. בעולם החדש, עולם 'תורת האצילות', בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.

"דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ. 49)

על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע"י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין "אנוסים" יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם 'פראנק' – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות'מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע"י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.

"ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 78)

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – 'תקיה' המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע"י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:

"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום." ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)

פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – "כרוניקה", המוגדר שם כ – "מעשייה", מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:

"בצ'נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.' אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה.' 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מניין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?" ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן 'הגבירה'. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע"י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.

"בשנת תקמ"ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 120)

חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין "קונגרס פראנקיסטי" מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע"י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ', המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:

"כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "התנועה השבתאית בפולין")

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

גרשם שלום: "מצוה הבאה בעבירה" בתוך "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: "התנועה השבתאית בפולין"
האנציקלופדיה העברית: הערכים "שבתי צבי", "פרנק, יעקב והפרנקיזם"
דוד כהנא: "תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים", הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקית", הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): "על תלי בית פרנק", ברלין 1923
"ה'כרוניקה' – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו", תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק", מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך "TAKIYYA"
פרנקלין ל. פורד: "אירופה 1780 – 1830", האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך "ספר שמוש" , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762

אנה פרנק

קם בבוקר, מדליק סי אן אן, שותה קפה, מעשן סיגריה.
יום גדול היום, יום בחירות, יום בו אני מגיש בקשה לקבלת דרכון גרמני, יום בו אבדוק אם אנה פרנק בבית.
אני באמסטרדם, אגב, מה שיותר נוח מבחינת אנה, אבל מונע ממני מלהשתתף בחגיגה העגומה לדמוקרטיה שמתרחשת שם אצלכם, בלבנט. לא נורא. אפילו כריסטיאן אוונפור טוענת שהכל כבר ידוע מראש. מה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר. הקטסטרופה המחכה מעבר לפינה מודחקת. זה פחות מסובך, ככה.
מה חשב אבא של אנה כשהכניס את משפחתו לדירה האחורית? האם חשב שיצאו משם לעולם נטול רוע ושאיפות גדלות של עם הרואה בכל השאר נחותים לו?
כן, רגש העליונות. איזה מניע נפלא להשפלה, רדיפה, רמייה, ניצול ורצח. איזו מדורת שבט. הגאווה הלאומית, אחוות האוהדים השונאים כל מי שהוא לא אנחנו, נשמע מוכר? בטח. רשעים הגרמנים האלה.

יום חורף אירופאי, שמש נמוכה מציצה מבעד לעננים החולפים ברוח מעבר לצריח הכנסיה. הפעמונים מצלצלים. חיים רגועים. ארוחת בוקר דשנה. מעבר לרחוב, בחלון שמולי, אישה בלונדינית ויפה מציירת ציור גדול בצבעי שמן, בשלב הליטושים האחרונים. הוא פונה אלי באלכסון, כך שכל שאני רואה הוא דמות שוכבת. לכאורה היא לא מבחינה בי, בחלון עליית הגג שמולה, יושב וכותב, לכאורה אני לא מבחין בה. המון חלונות יש בעיר הזו, והמון כבוד מפוקפק לפרטיות.
הקלפיות פתוחות כבר חמש שעות, ואחוז ההצבעה נמוך, כמה לא מפתיע, כמה לא רלוונטי, כאן, במקום בו הכל נראה כמושתת על מסורת, כאילו שום דבר לא יכול להשתנות. את הציירת הזו, על מנהגיה הקבועים והבעתה המרוכזת, אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, מפעמים קודמות בהן שהיתי כאן. הרחוב בן שלוש מאות. ההיסטוריה כאן אומנם לא נמדדת באלפי שנים, אבל היא רציפה, כמעט נטולת מהפכים.
פרט למהפך אחד דרמטי, כמובן, הזמן בו המכונה גברה על אלה שנוצרה לשרת, הזמן שלך, אנה. את היית באמצע של כל זה, כלואה בבית מלא אירופאים שעולמם התמוטט, שהקטסטרופה כבר הגיעה אליהם, אבל הרע מכל עוד לפניהם. אני צריך לבדוק אם את בבית, יש המון דברים שאני רוצה לשאול אותך.

קניתי בחנות הטבק השכונתית מפה כזאת, של לא מקומיים. צריך להקפיד שלא לתת לה להציץ מהכיס. זה אות קלון, כאן. אתה מסומן מייד כתייר, ולכן כמטרה. אבל יש לי פגישה בקונסוליה הגרמנית, צריך להגיש מסמכים שהבאתי מהארץ, תעודות שתורגמו בכסף רב, לגברת קניג, שנשמעה רשמית אך נחמדה בטלפון, לפני צאתה לחופשה. היא קבעה איתי שעה מדויקת, ומשום מה לא בא לי לאחר, ולכן אני רוצה לדעת איפה הקונסוליה נמצאת. אולי אספיק רק לעבור ליד הבית של אנה, זה קצת מאריך את הדרך אבל לא נורא, להציץ. אגב, במפה מסומן פאב מומלץ, ממש מול הבית. מסתמנת אופציה להשתכרות צהרים.

המסמכים נמסרו, וגברת קניג התגלתה כצעירה, חביבה ומתעניינת, לובשת חצאית שבכלל לא מתאימה לה. היא הוליכה אותי במבוך החדרים והמסדרונות של הקונסוליה הגרמנית, דרך דלת תמימה שמאחוריה מתגלה גרם מדרגות נסתר, עד משרדה המרווח, שחלונו הגדול צופה אל גגותיה הנמוכים של העיר. תיקי קרטון שנשר הרפובליקה מתנוסס בראשם מסודרים על השולחן, פתק צהוב כתוב בכתב יד מהודק לכל אחד מהם. התיק שלנו כבר מוכן לפניה. היא אחראית על הגשת הבקשות לברלין, כאן כבר שנתיים, עוזבת עוד מעט, עדיין מרגישה זרה, ומובן שהחברים הכי טובים שלה ישראלים.
ניהלנו שיחה חד צדדית במקצת, בה אני מפרש לה את תוצאות הבחירות הצפויות, שנינו חולקים אנחות אכזבה מברק, ומהישראלים, ומהפלשתינאים, ובכלל. פרשתי בפניה חלק מהסיפור המשפחתי, קיצור נפתולי אובדן, או שמא גזל, אזרחותו של סבי.
האזרחות הגרמנית, ולכן האירופית, מגיעה לי בזכות ולא בחסד. אין טעם לשום רגשי אשם.
אבל כל זה לא ממש רלוונטי עבור גברת קניג, לא ממש מיתולוגי, רק סיפור מעניין. המסמכים הם שמשנים לברלין, והם מאומתים ומקוטלגים, נארזים בתיקייה, מונחים על השולחן כשפתק צהוב חדש מוצמד אליהם, וישלחו מחר לארכיון הראשי.

בדרך לפגישה עם הבירוקרטית הנחמדה עברתי דרך הבית של אנה, אבל רק חלפתי על פניו. אף פעם, למרות שהייתי רבות באמסטרדם, לא נכנסתי פנימה.
סתם בית, שצמוד אליו מבנה אנמי ממתכת וזכוכית, מוזיאון, חוסה בצילה של כנסייה גדולה. הרוח ליד כנסיות קרה במיוחד, וקבוצת צעירים וצעירות אירופאים, מעוצבים, שירדה מסירה המפליגה בתעלות במסלול מסומן בשלטים מעירי עיניים, נדחקה פנימה. הכתובת היא תעלת פרינס (Prinsengracht 263) למי שמתעניין. כולם יודעים איפה זה, רק תישאלו. זה הבית של אנה פרנק, תחנת חובה בסיור המוזיאונים בעיר התיירות הזו, שנראה שאין בה כמעט מקומיים, אלא זרים שגרים או עוברים פה, קשורים בעבותות של יחסי מוכר וקונה, מסורת והרגלים.
אנה, את אטרקציה תיירותית.
גרוע מזה. יש לך לוגו.
האייקון של פנייך, בצללית שחורה לבנה נוסטלגית, בסנטר צר, בעיניים גדולות ושקועות, בשיער לא מסודר, מופיע במפת התיירים שקניתי, מוטבע על ציור ביתך.
יש לך פוטנציאל להיות הצ'ה גווארה של היהודים.
מה את אומרת, אנה, אולי נריץ ביחד ליין של מוצרי אופנה, חולצות טריקו, תיקי צד לתקליטים, מציתים, קופסאות לקססה. נדפיס עליהם את הפנים שלך, בכחול לבן או בצהוב, קשה להחליט, ונוסיף כתובת למטה, הומאז' לעד לניצחון תמיד, משהו כמו: לזכור ולא לשכוח, "2REMEMBER & NOT 2FORGET" זה קליט, זה מעודכן, זה עכשווי. זה יתפוס. זו יכולה להיות החולצה הרשמית של המלחמה הבאה.
נתחלק חצי חצי ברווחים, ונגיד שאנחנו מעבירים עשרה אחוז לקרן נפגעי פעולות הטרור.
עשינו עסק? את ואני, מותק, נכבוש את מנהטן, את ברלין, את העולם כולו.
את סלבריטי, אל תצטנעי, לא סתם מקבלים תחנה בסיור המוזיאונים, את מנוף כלכלי ופוליטי.

אה, כן, וחוצמזה, אה, אני קצת נמשך אלייך.
טוב, אמרתי את זה, את לא נפגעת? צריך להיות עדין אתך. בכל זאת, נערה מתבגרת, על סף אובדן התמימות. אבל אני לא רוצה לחשוב על האובדן עכשיו, על הסוף הרע, על האימא של הסופים הרעים, על מגפת הטיפוס בברגן בלזן בחורף הקר של 1945, לא רחוק, חודשיים, מהאפשרות לסוף טוב.
למרות שחייבים להודות שהסוף הזה, המוות האלמוני שלך, הוא מה שהביא לך את תהילתך.
את כתבת על התבגרות בעולם מוזר, מצמרר וסוטה, אך ניתן להבנה, על חוויות נעורים. נעורים קשים עם סוף רע של נערה רגישה זה פשוט מספיק כדי להפוך לתחנה בסיור מוזיאונים. אפשר להזדהות עם זה, זה נתפס.
אני צריך לבדוק אם את בבית, אבל אחר כך, טוב? אני רוצה להסתכל מה המצב בסי אן אן, וסערה עומדת להתחיל. הולך ונהייה קר.

הצלחתי להתחמק מהגשם, בישלתי לי ארוחת אחר צהרים דשנה, התיישבתי מול חלון עליית הגג, בהיתי בציירת. גם את כתבת יומן. קניתי אותו, בגרסא האנגלית המעודכנת ביותר, בחנות ספרים גדולה בדרך הביתה. מאחור מופיעות המחמאות: "אחד מהספרים הגדולים ביותר של המאה העשרים", "קלאסיקה מודרנית", מלפנים, שוב, פנייך, ובצילום ניתן לראות יותר פרטים, ניתן לאפיין את ההבעה הילדותית והבוגרת בו זמנית, את המבט התלוי במרחק. לא כתוב מי צילם, אבל מוזכר למי שייכות הזכויות.
הספר שלך, אנה, חשוב ככל שיהיה, קיים בחנות הענקית בעלת חמשת הקומות העמוסות רק במהדורה הזו, וגם אותה הייתי צריך לבקש במיוחד. הגרסה הזו שונה מזו שהביאה לך את תהילתך, בשנות החמישים והשישים. מה שפורסם אז היה נוסח מקוצר שנערך בידי אביך, והושמטו בו קטעים שעלולים לפגוע בניקיון המוסרי של דמותך.
כעת זה היומן השלם, ללא קיצורים, כולל ניסיונות העריכה שעשית את, אז, כשחשבת שיום אחד הוא יפורסם. שנתיים וקצת, מיוני 1942 ועד אוגוסט 1944, בחייך. 333 עמודים. הספק נאה. בהקדמה מציינים שזהו לא סתם ספר אלא מסמך היסטורי. האם רצית להיות מפורסמת, או שהיית מסתפקת בלהיות כותבת טובה?

בשעה תשע כאן, ועשר אצלכם, כריסטיאן מבשרת על הצפוי מראש. אנטי קליימקס. הציירת הזמינה מישהו לארוחת ערב, דשנה או לא איני יודע, וכעת היא הסיטה את הוילונות האדומים והאטומים, כך שאי אפשר לדעת מה הם עושים, או אם הם בכלל שם.
את השתכרות הצהריים פספסתי, אך נראה לי שכעת אשלים פערים.
העיר הזו מאפשרת לי בדידות מזהרת. שולחן בעליית גג, מחשב, כוסית וויסקי. אני שומר כאן על העסק של אבא שלי בזמן שהוא בחופשה, מטפל בעניינים, כלוא קצת. הכלא של אנה כלל בתוכו אנשים אחרים, אסירים גם הם. הבדידות שלה מצאה את דרכה ליומן. מה שהמתין מחוץ לחלון עליית הגג שלה היה המוות.
היא הייתה מקומית ככל שרק ניתן להיות במקום הזה, המוקום, כפי שנקראה אמסטרדם בידי תושביה, היהדות שלה הייתה שייכות גזעית, דתית ותרבותית מתונה, לא לאומנית. לאומנות של עם אחר הפכה את השייכות הזו לחטא שדינו מיתה.
אני שונא לאומנות.
אנה, מה היית מצביעה?
האם היית מרגישה זרה ומוזרה פתאום, כאשר החדשות היו מבשרות לך שהלאומנות והאמונה בצדקת דרכינו שולטים ברמה?
תתחתני איתי, אנה, אחרי שתתבגרי?
נכתוב יומן משותף, נשתמש בכתיבה כמגן מול מהומת האלוהים שתיפול על ראשנו.
אני צריך לבדוק אם את בבית.
אני שיכור ומאוכזב מספיק, ויש לנו כמה דברים לברר.

מצנע זכה בבחירות בנאום התבוסה שלו. חבל שהם עוד לא יודעים את זה, שם, בסי אן אן. הצד המפסיד, זה שבטוח בסוף הרע, הוא צד מעניין יותר להיות בו. אנה הייתה אלטרנטיבה. רצון החיים המהורהר שלה, רצונותיה, סקרנותה ותשוקותיה המתפרצות קיימים למרות המוות המצפה מעבר לפינה. שמח באלטרנטיבה.

בסוף לא הגעתי אל הבית שלך, אתמול. היה קר מדי. במקום זה עצרתי בפאב של האנרכיסטים, המקום הקבוע שלי כאן. כדי להיכנס פנימה צריך לצלצל בפעמון ולחכות שדלת גדולה תיפתח בפניך. ככה הרחוב התיירותי נשאר בחוץ, וכל מי שבפנים שותף לאחוות יודעי הסוד.
דפים ששוכפלו במכונת צילום מסמכים מונחים על שולחן. ציור של צלב קרס ענק על פני אירופה, מחאה נגד היחס של האיחוד האירופי לבעלי אזרחויות זרות.
כל כך קל לעשות הקבלות, זה קורה מעצמו. מיתולוגיה היא משהו שהחיים הרגילים מפוענחים דרכו. אנה פרנק היא דמות מיתולוגית.
אם אשתמש במהלך ששרטט פה אבי פיטשון בחודש שעבר, אנה היא אנורקטית פוטנציאלית שבסוף נעלמה לגמרי, ודמותה הזדככה, הפכה לסימבול, לכלי בידי אחרים.
זאת מחמאה, אנה. אני יודע שהיית אדם אמיתי, עם תאריך לידה מדויק ותאריך מוות משוער, ויומן מוקפד. מזלך הוא שכתבת יפה וחשוף מדי בכדי להפוך לפרה קדושה. בגלל זה אי אפשר לכעוס עליך, או על השימוש שנעשה בדמותך.
את היית קורבן אדם ללאומנות, להתרפסות בפני הכוחנות. כל כך חבל עלייך, אנה, כל כך חבל על כל הקורבנות.
אני הולך להיות אזרח גרמני. גברת קניג הבטיחה שיהיה בסדר. האופציה האירופאית מרגיעה, במיוחד לאור פולחן המולך המשתולל בארץ הקודש.

בוקר. גשם יורד. הציירת פתחה את הוילון. היא סובבה את כן הציור, והעמידה אותו כך שתוכל לצלם את פרי עבודתה. זה פורטרט עצמי ענקי, בו היא שרועה בערום על הספה שגם אותה אני רואה בחדר. מציצנות על גבי מציצנות.
אז מה בקשר לביקור אצלך, מה את אומרת?
נוותר, לא? עדיף לקרוא את הספר שלך במקום.
יש חידוד לשון אמסטרדמי שכזה, בדיחה של מקומיים, מה עונים כאשר תייר גרמני שואל במבטא כבד: "סליחה, האם אתה יודע איפה הבית של אנה פרנק?"
מצביעים לעבר הכנסיה, ואומרים משהו כמו: "מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שהיא בבית."