Tag Archives: גועל נפש

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, אצל ברנרד לואיס, איסלאם, עמ׳ 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בקרוב, אני מבטיח.

* * *

כבר הבטחתי שאנסה לצרף רשימת המלצות קריאה כשאגמור לכתוב את סדרת הרשימות הזו. אני מזכיר, איני הסטוריון, ואני מסתמך כאן בעיקר על מקורות משניים ומעובדים. למזלי הידע הזה רב ונגיש מאוד. שני ספרים שפתוחים מולי כל העת הם:
Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992
James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007
אני נעזר רבות בחומרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, במיוחד על ידי ראובן אמיתי ודוד איילון. שוב – מבטיח להרחיב בקרוב. אני ממליץ על קריאת ערכי הוויקיפדיה הרלוונטים ועל הפרק המוקדש למונגולים בסדרת הטלוויזיה ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳.

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה   הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רוברט להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור בייברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בקרוב.

[זו רשימת המשך לקודמותיה, אודות קרב חיטין וממלכת ירושלים ועל רנו משאטיון. אוסיף רשימת מקורות נבחרים והמלצות קריאה בעתיד. בינתיים אני ממליץ מאוד על צפייה בפרק המוקדש לממלוכים בסדרה התיעודית בהפקת ערוץ 1 ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳. המקורות הבסיסיים לתקופה – ערכי ויקיפדיה וכו׳, זמינים וטובים בעברית. עוד אשוב, סיפורו של בייברס מעניין אותי מאוד.]

גברים לוחמים – רינו, השטן משאטיון

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

הסיפור שיבוא כאן ממשיך את הדבר האחרון שכתבתי, על הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. כבר הסברתי לך למה אני חושב שהתקופה הזאת חשובה ומה מעניין אותי בה. אני מקווה שתסמכי עלי גם הפעם.

רינו משאטיון, לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

שק של נתעבים

כשהגענו לכאן, לפני קצת יותר משלושה חודשים, הבחירות נראו רחוקות, כמו מאורע אקזוטי שאנו נהיה עדים לו. כראוי לעיר אוניברסיטאית, הזיהוי הפוליטי של האנשים שגרים סביבנו לא היה מוטל בספק. כבר באחד הטיולים הראשונים ברחוב נתקלתי במעין מיצב, פסל פוליטי, בחצר אחד הבתים הסמוכים. שני שלדים, חובשים מסכות של טראמפ ושל פוטין, יושבים ליד שולחן עץ שעליו גלובוס ובובות גיבורי על, ושלטי בחירות מדומים מכריזים: ״טראמפ, פוטין, עושים את הרודנות גדולה שוב״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). זה היה חצוף ומשעשע, וראיתי איך אנשים מצלמים, משתפים, מחייכים. תעמולת בחירות עממית ואישית, מתאימה משהו טוב טוב לדור, לזמן ולמקום הזה.

המיצב השתכלל והשתנה במשך הזמן. כדי להדגיש את אימת האפוקליפסה המתקרבת נוספה סצנה למרגלות השלדים, של דינוזאור המחריב עיר מלגו. לאחר מכן שונתה הסיטואציה כליל, והשלד של טראמפ הולבש בבגדי שטן מקורנן, המשחק שח עם שלד מלאך. לקראת האלווין הוצב טראמפ על מעקה המרפסת, לובש חליפה אבל אדום פנים, נושא קלשון ובעל ידי מפלצת, כשזומבים, המייצגים את בוחריו רפי השכל, למרגלותיו. על מצבות בית קברות נכתב בגיר מה יקבר אם יקרה הגרוע מכל: אובמהקייר, זכויות נשים, ערכים אנושיים. בכניסה לבית עמד שלד כלב קטן, אוחז בפיו את דגל קנדה, השכנה השפויה יחסית מצפון.

משעשע אבל מטריד. קיצוני וחד מימדי באופן בו הוא מציג את המציאות, מתריס ומקבע זהות נגד יותר מאשר משכנע.

טראמפ במרפסת

כשנסענו לקמפינג עצרנו בצד תחנת גביית אגרה על הכביש המהיר, להתמתח. טנדר אדום חנה שם, ועל הפגוש האחורי שלו שתי מדבקות, אחת עם בדיחה גזענית על חשבון הנשיא אובמה, והשנייה עם וריאציה על סיסמת המאבק השחור באלימות משטרתית: DEPLORABLE LIVES MATTER. המדבקה הזו התייחסה כמובן לדבריה המקוממים של קלינטון, שתיארה כיצד חצי ממצביעי טראמפ באים מ- ׳שק של נתעבים׳. יכולתי להבין את הכעס של בעל הטנדר הזה, ובמקביל לסלוד מהגזענות וההתנשאות שהפגין.

מדבקה על טנדר

ביום שלפני הבחירות הוצאתי את הכלבה לטיול, וראיתי שהמיצב בבית השכן השתנה שוב, והפעם, כיאה לתבוסתו שנראתה אז ודאית, בובת טראמפ הייתה מוטלת על הקרקע, כששני שלדים דוקרים אותו בחרבות מוודאים את מותו ביסורים. אני מתאר לעצמי את התדהמה והאימה שהשתלטו על הבית הזה כשנודעו תוצאות האמת.

ביום שאחרי הבחירות טיילתי שוב עם הכלבה, וראיתי שהמיצג לא שונה, אבל נוסף שלט קרטון בחזיתו הקורא – ׳שלדים! אל תוותרו, במיוחד לא עכשיו!׳.

טראמפ על הרצפה

הלכתי לאוניברסיטה. המרצה בקורס בו אני משתתף כשומע היה עצוב מאוד. הוא צעיר ומבריק, ממוצא מצרי, זר למראה, מוסלמי. הוא סיפר איך הבחירות הללו היו אמורות לספק מוסר השכל לילדתו בת השלוש, כיצד הבריון הוא לא זה שמנצח, ואיך הוא חושש כעת ממה שמצפה לה בחייה, נושאת שם משפחה מוזר, חיה בארץ שבחרה לנשיא אדם בור ושונא נשים, הנתמך על ידי ארגון הקו קלאס קלאן. כל החדר היה על סף דמעות. דיברנו על זה עוד קצת, אבל לא היה הרבה מה לומר, פרט לשיתוף בקושי, והכרזה על סולידריות וחובה בתמיכה הדדית. ואחר כך הוא התחיל ללמד, על מיניות נשית בעולם האיסלאמי של ימי הביניים, ושריון מנחם של ידע מעמיק כמו נוצר סביבו, ולרגע אפשר היה לשכוח מכל זה.

שישרף הכל

שישרף הכל

רגעים בעתיד אפשרי

א

פעם האזעקה עובדת פעם לא. סאוחתוק. איך אפשר ככה. דבר אחד נורמלי הם לא יכולים לעשות.

כי כשהיא עובדת אין כלום, או בא משהו קטן, בום במרחק, כמו זיקוקים, ודווקא כשלא קורים הדברים הגרועים באמת, הרגעים של הפחד מוות.

אבל עכשיו כבר אחרי.

יש איזה שקט בזמן הזה. האוזניים נרגעות מהמהומה שנכפתה עליהן, המוח אוטם עצמו. משאיות האספקה נוסעות שוב, עוקפות את המכתשים וההריסות החוסמים קטעים מהכביש. צריך להמשיך, להכריח את עצמך לזוז. יש דברים לעשות. מחלקים אוכל במרכז הסיוע של הכוח הרב לאומי, כדאי להגיע לשם מהר, לפני שיתחילו המכות.

ללכת מהר, לכבוש פנים במדרכה שחומות הבטון ועמודי המצלמות מסוככים עליה, בעקבות החיצים, האזהרות וההוראות בשלוש השפות. ביוור אוף סנייפרס, זה חשוב. להשתדל לא לדבר עם אף אחד אם לא ממש חייבים, לא לפגוש אף מבט. כלום טוב לא יצא מזה עכשיו. להגיע, לקחת את הארגז, מנת חירום סטנדרטית, לבדוק אם יש סיכוי לקבל עוד משהו, אם בלוח ההודעות מישהו מציע משהו ששווה להתאמץ עבורו, לחזור הביתה מהר, מהר, לא בטוח היום בחוץ.

שלטים מזהירים אותו חמישים מטר לפני המחסום, והוא מציית, כמובן, מאט, מרים את הראש לבדוק אם יש מישהו שהוא מכיר בעמדת הבידוק, כי אז יותר קל. אינשאללה הגבוה עם הקול המצחיק, אבל הפעם אין מזל. סטופ וור יו אר, ווקף, עצור, אירפא בלוזתכ, הרם חולצתך. הכל פה מתוכנן לפיגועים שכבר היו, אסור להתעצבן, רק לשחק את התפקיד.

החדשים, כמו זה שמולו, ישר מזהים מי ותיק ומי לא, כולו מזיע בחליפת מיגון שגדולה ממידותיו, עוד לא רגיל לכל השמש הזאת שפה, נצמדים לפרוטוקול שהאוזניה מספרת להם, סדר הפעולות במפגש עם אזרח. לימדו אותם שכל אחד איום עד שיוכח אחרת, שהמוות שלך הוא הפרס שלהם. אוספים אותם מכל מיני מקומות בעולם ושולחים אותם הנה, ילדים שמחפשים פרנסה. שום דבר לא איכפת להם חוץ מכסף, ופה, אם אתה שורד, אתה יכול להגיע רחוק, איידנטיפי יורסלפ, סטופ וור יו אר.

המכשיר סורק אותו ואת התעודה שהוא מציג. מישהו מאחורי זכוכית אטומה ושרוטה בודק את הפרטים. גבר. בן 50. לא ברשימת המבוקשים, התרעת סיכון נייטרלית. לא נושא נשק או מיכלים אטומים. אפשר להריח ממנו אלכוהול וזיעה, אין סימנים לחומר נפץ. הוא בא לכאן הרבה, ולא עושה בעיות. צמיד חד פעמי מודפס עבורו ונפלט מפתח המכונה. שלט מאויר מסביר איך לענוד אותו ולהיכן לזרוק את הניילון שמכסה על הדבק. קיפ איט און אט אול טיימס. בי סייפ, ויזיטור, וי אר היר טו אסיסט יו.

לא סיכון. באמת. אם רק הייתה מכונה שיכולה לדעת מה קורה לו בתוך הראש. את כולכם הייתי הורג. טנק יו סר, שוקראן אווי יא סידי, הייתי רוצה לראות את הראש שלכם מתפוצץ, שיישאר מכם רק בשר קרוע, ורי וול, טנק יו. השומר כמו מכונה, לוחץ על כפתור והשער נפתח. כולם יותר טובים מהחדשים, אפילו הערבים, אפילו המשוגעים, אפילו הדתיים, אפילו האלמנות, אפילו הנכים, אפילו עכברי החניונים. אבל גם אותם הוא היה הורג, שימותו כולם.

*

גבר בן 50. עדיין לא רקוב לגמרי אבל בדרך לשם, כרס קטנה צמחה לו בשנים האחרונות למרות שהוא לא אוכל הרבה, מוזרה וזרה לגופו השדוף. זאב בן דוד, ככה קוראים לו עכשיו, עדות לכך שסבו היה חבר בית"ר, פעם, כשעוד הייתה לכל זה משמעות. היום זה בעיקר משפט קבוע, זאב מינס וולף, בט איי אם נוט דיינג'רס, דונט וורי. בחורות אוהבות את זה.

הוא אחד מאלה שנשארו אחרי שהכל התפרק, למרות שהיה לו לאן לברוח. את הכל הוא ראה, ובכל זאת לא עזב, את הבלגן, ואת השפל הגדול, ואת המלחמה, ואת הקטסטרופה, ואת ניסיונות השיקום, ואת התוהו ובוהו של עכשיו, כולם נגד כולם ולאף אחד אין אשליה שיהיה בסדר. הוא מבוגר דיו כדי לזכור את השקט המדומה שהיה לפני, אבל לא זקן מספיק כדי שיהיה לו מלאי זכרונות תמימים וטובים להתרפק עליהם. ויש לו טראומה, טרגדיה גדולה שחווה, כמובן, כמו לכולם כאן.

מה שקרה היה צפוי, תוצאה מובנת מאליה של התסבוכת הרעילה שעדיין ממשיכה להזין את כל זה. הוא כבר מזמן לא מופתע, נטול תקווה או ציפיות. הוא שורד בתוך העיר המתרוקנת ומלאת ההריסות כי הוא עדיין לא מוכן למות וכי אינו מצליח לגייס את הכוחות להיפרד ולהמציא את עצמו מחדש במקום אחר. כנראה שהתרגל לחיים האלו, כי בדרך כלל, כשהוא לא מתעסק במה היה או מה יהיה, טוב לו.

*

על שפת הים, בין מה שהייתה תל אביב למה שהייתה יפו, בנו לפני כמה שנים את פארק המפגש. עשו תחרות בינלאומית, כמובן, ומשרד הולנדי קטן אבל איכותי זכה בה. מקום שיאפשר לגשר על פערי התרבות ולנהל דו שיח גם בתנאי מלחמה ועימות מתמשך, זירה נינוחה ובעיקר בטוחה בתוך כל הכאוס. פינות חמד המאפשרות לשמור על הפרטיות בלי להיות מנותק לגמרי מהזירה ציבורית. כל כך הרבה כוונות טובות.

כדי להתמודד עם איום הטילים, פצצות המרגמה והצלפים תוכננה מעין כוורת בטון ענקית שהונחה מעל פארק ציארלס קלור, תאים נפרדים שפתוחים רק בצד אחד ומעברים מוגנים בינהם. היחידות מהן הורכבה יוצרו במפעל מתמחה ברוטרדם והובלו בספינה לכאן. עגורן צף בעל תא מפעיל ממוגן ירי פרק וערם אותן זו על זו תוך כדי הפגזה כמעט בלתי פוסקת. הדרך לשלום קשה ורצופה התנגדויות.

הנחת היסוד של התכנון הייתה שלא יורים ממערב, כי הים לא שייך לאף אחד. פתחי התאים הופנו לשם, מערבה, וכל כיוון אחר כוסה בשריון בטון עבה. פינות ישיבה ומשחק שובצו בתוך החללים המתומנים, יוצרות צורות של ספק ערבסק ספק מגן דוד, כמה סימלי. תצוגת מוזיאון האצ"ל, השריד האחרון לשכונת מנשייה, הוחלפה, והוא שופץ ושומר פעם נוספת, הפעם כמוזיאון החיים המשותפים שלכאורה היו ביפו לפני שפוצצה והוחרבה. צמחייה ים תיכונית נשתלה באדניות ענק. מצלמות שובצו בקירות, מחוברות למערכת אוטומטית לזיהוי סיכונים. כדי שהצבע לא ידהה בשמש הלבאנט הקשה הוכנס הפיגמנט לבטון כבר בשלב היציקה. טורקיז. הכל נראה מאוד יפה, אסתטי ומזמין. חמש מאות אנשים יכולים להתכנס בבת אחת, לנשום את אוויר הים, להכיר זה את זה, לדבר, לשבור את חומות האיבה. כנגד כל הסיכויים הוקמה פה יצירה ארכיטרקטונית ייחודית שמעניקה תקווה לתושבי המקום המסוכסך הזה. היה טקס. היו נאומים. נתלה שלט.

קצת אחר כך חלה עוד הסלמה, עוד התדרדרות. אוניית מלחמה מצרית תקפה את החוף בפגזים כשמבנה הבטון החדש משמש לה מטרה מרכזית. לא הרבה מתו אבל אף אחד לא טרח לתקן את הנזק, וכמובן שאחרי זה הפארק היה ריק רוב הזמן. בכל מקרה אף אחד לא באמת רוצה להכיר את מי ששונה ממנו.

עכשיו רוח הים שורקת במעברים שבין החללים דמויי המערות. השיחים והעצים מעוותים עקב רסס המלח ואור השקיעה הזוויתי בו הם נאלצים להסתפק. המצלמות שלא נהרסו בהפגזה נעקרו או הושחתו כדי לאפשר לזונות ולמסוממים לעשות את שלהם. כי הם התושבים החדשים של הפארק, המנצלים את מקומו המרכזי ואת התכנון המחוכם שלו לצרכיהם. בהתחלה ניסו להיאבק בזה, ואז ויתרו. יותר טוב ככה, שהם מתרכזים באותו מקום. לפני שנה פתחו תחנת חלוקת מזרקים וקונדומים במבנה המוזיאון, ובה באמת נפגשים ערבים, יהודים ומוכי גורל אחרים. זאב מעדיף את המקום הזה עכשיו, בעליבותו. נוח לו כאן יותר כעת.

הוא יושב באחד החללים העליונים, רגל אחת משוכלת תחתיו והשנייה מתוחה על ספסל הבטון המבוקע, מכרסם מחטיף הבוטנים הכלול במנת החירום אותה אסף קודם, שאריזתה הפתוחה מונחת למרגלותיו. אחד מהפגזים פגע בדיוק כאן, ושרידי הבערה עדיין ניכרים על הקיר בדוגמא מסוגננת שגווניה נעים משחור לסגול. זה יפה. קצת לנוח לפני שיחזור הביתה, קצת לנשום אוויר. הסיכוי שמישהו יטריד או ירצה ממנו משהו כאן נמוך. הנרקומנים מעדיפים להתכנס יחדיו והזונות פועלות בעיקר בחללים הנמוכים והפנימיים יותר. יש קצת דיבורים, צעקות וריבים שקולותיהם עולים משם, אבל לא שום דבר ברור, סתם בליל של שפות ומילים. דווקא פה, מעל הים והגלים, הוא מרגיש בטוח. הוא עוצם את עיניו, מנסה להרגיע את שרירי הפנים, למחוק כל הבעה ורגש.

אותך חיפשתי.

זאב מזהה את הקול ומחכה קצת עם פקיחת העיניים. הוא לא יודע אם מתאים לו עכשיו, לדבר ולשמוע. בכל הצעה חדשה יש סיכון. חוץ מזה, לא טוב להראות נלהב, עדיף לשחק קשה להשגה. ובכל זאת הוא עונה.

מה נשמע? מסתובב?

מסתדר. אתה פנוי הערב? יש סיור שאני לא יכול לעשות. משהו לא גדול.

אמריקאים?

טורקים.

טורקים עוד לא היה לו. יש דווקא הרבה עכשיו, כל הזמן יותר, אבל הם בדרך כלל בוחרים מדריכים ערבים. זה מעניין. לא שהוא סומך יותר מדי על ג'וני. איתו הכל זה כסף ואינטרסים, אסור להאמין לשום דבר שהוא אומר, הוא ימכור אותך בלי לחשוב פעמיים.

ג'וני מתפרנס מתיירות מלחמה, מלשווק לאנשים סיפורים מעניינים ותחושה של סכנה. הוא מוביל אותם במסלול קבוע פחות או יותר, דרך תחנות עליהם רובם שמעו במהדורות חדשות, זירות של טרגדיות והרג. גופו מעוות ופגוע. הוא נשען על מקל ופניו עקומים, עין אחת פעורה תמיד. זה עוזר לו להתפרנס, מגדיל את הטיפים. הוא מספר לתיירים שנפצע בעימות עם המשטרה, או שבהפגנה, או שבהפגזה, לפי מה שמתאים להגיד. אבל זאב יודע שהוא נכה מלידה ושפעם קראו לו יואב. ג'וני יודע שהוא יודע, ושלא יספר זאת לאיש. הם לא דיברו על זה אף פעם אבל ההסכם בינהם ברור, אחד לא ימכור את השני. אלא אם המחיר יהיה גבוה מספיק, מזכיר לעצמו זאב.

אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. הבטחתי להם סיור כיף, לא בכי. והם משלמים מזומן, גם על מה שאתה שותה.

הרוח נושבת מהים. מבטיהם נפגשים. קול פיצוץ נשמע במרחק, מרגמה או רימון, רחוק מספיק כדי שאי אפשר להיות בטוח, ואחר כך צרור יריות עמום. כנראה שהלילה יוכל להשתכר על חשבון תיירי מלחמה טורקיים.

*

חזרה בבית. המאורה שלו. אין פה יום או לילה. אין חלונות. הרעש נשאר בחוץ.

זו קומת המרתף במה שהיה פעם בניין משרדים במה שהיה פעם רחוב ראשי. הקומות העליונות שרופות ונטושות אבל פה נקי ומסודר. הוא אירגן טוב. יש לו כניסה נפרדת מהחצר האחורית, מוגנת במצלמה ובמנעול ביומטרי שפירק מחדר הכספות של הבנק שהיה כאן פעם ותכנת מחדש. פינת סוללות אוגרת כוח בשעות שבהן יש חשמל ודואגת לכך שמערכות האיוורור, הביוב, התאורה והתקשורת ימשיכו לפעול. קופסאות שימורים, מאגר מי שתייה, ערכת עזרה ראשונה, כלי עבודה, יש לו הכל, מסודר בארונות, כאילו בבלגן אבל הוא יודע איפה מה.

יש מיטה נוחה, גדולה, שמעליה תלה מראת פרספקס למקרה שיביא מישהי. זה כמעט לא קורה אבל טוב להיות מוכן. יש פינת בישול עם גזיה ושולחן אוכל עם שלושה כיסאות. יש ספה, ומסך גדול מולה, עליו הוא יכול לראות סרטים או להתעדכן בחדשות, אם רק היה לו כוח לזה. יש ארון בגדים, שירותים, מקלחת, חדרים פנויים, כל מה שצריך. גם בית מלאכה קטן יש לו, לחלטורות אותן הוא עושה מדי פעם, מאובזר עד להתפקע בכל מכשיר שרק אפשר להעלות על הדעת, כל מה שאנשים נטשו מאחור. אם לא תהיה ברירה יוכל להשאר פה גם חודש, אולי יותר, בלי שאף אחד ידע. ובחדר אחורי, נסתר, ניצבת המכונה. זה הסוד שלו.

את כל זה בנה ואסף לבד, אחרי שעזב את הבית הקודם. הוא לא יכל להמשיך להיות שם. כשנטש לקח רק כמה מסמכים ואת כלי העבודה שלו, משאיר את הכל. המפתח נמצא במגירת השידה והוא מוציא אותו מדי פעם, בוחן את צורתו, את המגע המוכר עדיין, אבל מאז שנעל מאחוריו את הדלת לא חזר לשם. אפילו לרחוב, אפילו לשכונה הוא משתדל לא להתקרב. אין טעם. זה הבית החדש שלו. כאן הוא חי וכאן כנראה ימות.

איך הלך אז כל הלילה, ברחובות שאחרי ההפצצה, מתעלם מהסירנות, מהקריאות ברמקולים, פליז טייק שלטר, יו אר אט ריסק. מגדלים בערו כלפידים. ערימה של גופות בכיכר רבין, מטוסים חגים מעל, שובלי אש של טילים. הוא לא היה אמור לשרוד, אבל הבוקר בא. הוא נכנס לכאן כדי למצוא מחסה מהאור העולה, הוריד מכתפיו את התרמיל הכבד, התכרבל על הרצפה ונרדם. כשקם, שוב בלילה, בחן את גופו וגילה שהוא שלם, ללא שריטה, שהדם שנספג בבגדיו אינו שלו. מאז הוא פה.

כדאי לנוח קצת לפני המפגש עם הטורקים. הוא רוצה להיות משעשע וקליל, להצחיק אותם. דיס פלייס איז טראג'יק, בט דר איז אולסו מג'יק אין איט. בבואתו המעוותת, זאת הבעיה עם מראות פלסטיק, הן אף פעם לא ישרות באמת, תמיד מרמות, מביטה אליו מעל המיטה, עיניו שקועות בארובותיהן, עורו חיוור. לצאת הלילה יעשה לו טוב.

*

יותר קל מחוץ לעיר, ככה כולם אומרים. בקיבוצים יש אוכל, ואפילו מרשים להם להחזיק יחידות שמירה קטנות, עם רובים והכל. יש שם בתי ספר, נולדים שם ילדים. הוא שמע שבגליל מנהלים שיחות שלום ופיוס, שיש מקומות בהם גרים יחד יהודים וערבים, ושהכל בסדר. כל מי שנוסע לשם לא רוצה לחזור. אבל לו זה לא מתאים. הטבע תמיד הפחיד אותו, ואין לו כל רצון להתפייס או להמציא את עצמו מחדש. הוא פה עד הסוף, זו העיר שלו.

בלמי הרכבת הקלה חורקים כשהיא מתקרבת לתחנה הסופית שלה, אם המושבות. כאן, אם הכל ילך בסדר, הוא אמור לפגוש את הטורקים. הם קבעו ליד עמדת הבידוק בכניסה. הבחורה איתה דיבר בטלפון נשמעה אדיבה וקרה, עם אנגלית בהירה וכמעט נטולת מבטא, וון כן ווי אספקט יו? אראונד סבן, אינשאללה, יו כן נבר רילי בי שור. ורי וול, סי יו. אילאליקא.

הוא סתם אמר. אפשר לסמוך על הרכבת. מזל שהספיקו לגמור אותה לפני שהבלגן האמיתי התחיל. מאז, היא כמעט אף פעם לא מפסיקה לפעול, וכשיש משהו, פיצוצים או יריות, סוגרים קצת, משפצים מהר מהר ופותחים מחדש, כמו שצריך. חברת ניהול ברזילאית מונתה על ידי האו"ם לפני כמה שנים לדאוג לתחזוקה ולשירות ומאז דברים הסתדרו. הפולשים שהפכו את התחנות לבית פונו, הקרונות נצבעו ויש מוזיקה כל הזמן, חזקה מספיק כדי שלא תוכל לשמוע על מה מדברים שכניך לנסיעה. הדרך היא בכל מקרה קצרה, תשע תחנות לכל היותר, אבל זה קו החיים של מה שנשאר מהעיר, מאחר שהתנועה בו בטוחה באופן יחסי. ממוצא התחנות, מעל הקרקע, מתפצלות מדרכות ממוגנות בחומות בטון. במבט על, כמו בצילום האוויר שהתפרסם לא מזמן, זה נראה כמו רשת קורי עכביש שנפרשה מעל העיר ההרוסה. מה הטעם, שאלו בתגובות, מבזבזים כל כך הרבה כסף, תהרגו את כולם כבר וזהו, איטס א דאיינג פלייס אניהאו, נו מור יזראל, נו מור תל אביב.

האמת היא שזה נכון. כמות האנשים יורדת. עכשיו, לדוגמא, יש רק עוד נוסעת אחת בקרון מלבדו, וגם היא עובדת סיוע חמורת סבר, בהירת שיער, לובשת מדים כחולים. הוא נותן לה לרדת לפניו, שומר ממנה מרחק בטוח. אסור לדבר עם עובדי סיוע, הם שונאים את כל היהודים. קול צעדיה מהדהד ברציף הריק. זאב לוקח נשימה עמוקה. הטורקים מחכים לו.

*

שתי טורקיות וטורקי אחד, נחמדים דווקא.

ליפה מבינהן קוראים דניז, ולחבר שלה יוסוף. הם בני שלושים וקצת, לבושים טוב, מריחים מבושם. אליף, החברה שלהם, מעניינת אותו יותר. יש לה עיניים גדולות ופה צר והליכתה קפוצה, כאילו שלא נוח לה בגופה. ווי אר היר פור ביזנס אנד ווי ואנט טו הב פאן. איי וויל דו מיי בסט.

הם ישנים באחד מבתי ההארחה הממוגנים, התת קרקעיים, שהוקמו בשולי מחנה הקבע של הכוח הרב לאומי. מאוד נוח שם, מאוד בטוח, מסביר לו יוסוף, רק קצת משעמם. אנחנו רגילים לאקשן, אתה מבין, ויש לנו מה לחגוג. הוא לא שואל, רק מהנהן, כי עדיף לא לדעת יותר ממה שיגלו לו בעצמם. שמענו הרבה על חיי הלילה של תל אביב.

חיי הלילה של תל אביב. זה מיתוס לא לגמרי חסר יסוד. לפני כמה שנים היה ממש דבר כזה, מסיבות שנמשכו עד הבוקר, הרבה סמים זולים, הרבה סקס. בתקופות הגרועות ביותר, כשהפסיקו לפרסם את רשימות ההרוגים כדי לא לפגוע במורל, כשבקושי היה מה לאכול, אז היה הכי כיף.

כתבו על זה, צילמו את זה, עשו מזה סיפור. תל אביב נייטלייף, חגיגות על סף המוות. תיירים התחילו להגיע במיוחד. המחירים של הסמים עלו. גם זה התקלקל. עכשיו לא נשאר הרבה, רק כמה מקומות שממשיכים למכור אשלייה של בריחה מהמציאות למי שמוכן ומסוגל לשלם ולשחק את המשחק. איי וויל גיב יו אקשן, דונט וורי. גם הוא כאן לביזנס.

*

ביציאה מתחנת אלנבי מסמן לו הבודק באצבעו, קאם היר, תעל הון. זה לא סימן טוב. על פי הפרוטוקול מותר להם להשתמש בשתיים משלוש השפות וכאן זה מקום של יהודים. הלב שלו מתחיל לדפוק, אבל הוא בכל מסתובב אל הטורקים, שיבינו שלא נורא, שככה זה.

תעל הון!

זאב מבין שעכשיו עליו להיות כנוע, שצריך להיזהר. הוא כופף את קומתו, מנסה לסקור את שעומד מולו, להבין מאיזה מצב עליו להחלץ. מטומטם. היה צריך לבדוק את השטח לפני זה, עכשיו הוא תקוע, והכל בגלל הטורקיה הזאת, שבילבלה אותו.

ג'יב הוויאתכ, ואלתצריח.

איש תצריח? איי אם ג'סט א סיטיזן, גואינג אאוט וויז פריינדז.

וור איז יור טוריסט גייד פרמיט?

נו טוריסט גייד, סיטיזן, פריינדז –

והוא מסמן בידו לעבר השלישייה שמאחוריו, מקווה שיסכימו לשחק את המשחק, למרות שלא תיאמו זאת מראש, מטומטם, הוא היה צריך לפחות להגיד משהו, איך הרשה לעצמו להיות כל כך שאנן, זה לגמרי לא מתאים לו.

פריינדז? נו טוריסט?

ג'אסט פריינדז, אופיסר.

זה יוסוף עכשיו, בקול מרגיע, שולף איזו תעודה ומראה לשוטר, ומייד הכל הופך להיות ורי וול, וסלאם עליכום, ונו פרובלם, וזאב מבין שזה ייגמר בסדר, הפעם, ומכריח את עצמו לחייך.

הב א נייס איבנינג, מסאא אל חיר.

כי אסור לתת להשפלה קטנה כזו להרוס את הערב.

*

בהתחלה זה היה קשה, להסתגל להיות נבדק, חשוד, מושפל. הוא עוד זוכר זמנים אחרים, בהם הוא היה בעל הסמכות לאשר או למנוע מעבר, לקבוע גורלות בהחלטה שרירותית. זה לא יחזור. הוא שמח על הזכרונות האלה, הניסיון הזה, שמעניקים לו כלים להתמודדות עם המצב ההפוך. קל לו יותר להבין את מי שעומדים מולו, מעליו, בוחנים, משפילים, ומחליטים כיצד לנהוג בו. הוא מזדהה איתם ומעריך את האיפוק שלהם כאשר אינם מנצלים את מלוא יכולת גרימת חוסר הנוחות והסבל שבסמכותם. אם היה במקומם גם הוא היה שונא אותו, מתייחס לעצמו כאל מייצג של רוע שרק מחכה להתממש, כאל ראוי לעונש.

אין טעם להסביר לנסות את כל זה לטורקים. הם בני עשירים מפונקים, כמו רוב התיירים, בחיפוש אחרי חוויה אקזוטית. הטורקיות שלהם לא משנה כלום, הוא מחליט. אותו הדבר. וגם הם, כמו כל התיירים, נהנים מגילוי שורשים משותפים של חייהם הנוחים והמקום העצוב וההרוס הזה. דיס יוזד טו בי פרט אוף דה אוטומן אמפייר, חשוב לו ולהם להזכיר, לייף ווז גוד, בק דן.

דפיקות הלב עדיין לא שככו לגמרי. הוא יכול היה להסתבך מאוד, ויוסוף הציל אותו ממה שיכול היה להיות קנס, או מעצר, או חקירה, או הכנסה לרשימת הבעייתיים, התרעת סיכון בינוניות או גבוהה. מושכלנג'י, זאת המילה, בעייתי, מילה בערבית שהודבקה לה סיומת טורקית, כמו הרבה שמות של מקצועות בשפת המקום, כמו חודרנג'י, מוכר ירקות. אז הוא מספר להם על זה, שירגישו טוב, כאילו יש להם חלק פה, אבל מרגיש שהמילים נתקעות לו, יוצאות מגומגמות ועילגות. ערבית זאת לא השפה שלו. אבל יוסוף מחייך אליו, ואליף אומרת שאיטס ורי אינטרסטינג, ורק דניז היפה כבר חסרת סבלנות, ולא מבינה איפה הנייט לייף הזה שהבטיחו לה.

קבצן ישן מקופל על מצע קרטון, חוסם את היציאה מהמדרכה הבטוחה אל בית הכנסת הגדול. שתי רגליו קטועות, והוא נראה כחבילת סחבות יותר מאשר בן אדם. זאב מתורגל, עובר מעליו בצעד רחב, מחכה לשלישייה ההולכת בעקבותיו. להם קשה, במיוחד לאליף, עדינה כזו, שמחפשת בעיניה אותו, שירגיע, שיסמן שככה זה כאן, אנשים ישנים ברחובות, שאין מה להתבייש או להתמהמה, רק להתעלם ולהיזהר לא לדרוך, רגל אחת אחרי השנייה והופה, זה נגמר, מתרגלים לזה. חמודה, אליף, מיוחדת. זאב מנסה לזהות את צללית גופה דרך החולצה הדקה והמאווררת שלה, לדמיין את צורת וגודל שדיה. אבל מבטה ננעץ בו שוב. אופס, היא תפסה אותו. פניו מאדימות.

הוא מוביל אותם במעלה המדרגות אל בית הכנסת הנטוש, שדלתות הכניסה שלו נעקרו מזמן. תבליט הבטון המודרניסטי שנתזי היריות מנקדים אותו עוטף את הפתח. ג'סט א שורט סטופ, איטס נוט דיינג'רס.

זכור את אשר עשה לך עמלק, חרוט בזהב על שלט השיש השבור שמוטל על רצפת המבואה, אור פנסי ההצפה התלויים מעל רחוב אלנבי חודר דרך חורי הפגזים. זכוכיות שבורות מתחת לרגליים, כסאות תפילה שרופים, כשהעיניים מסתגלות לאפילה המראה מהמם. שרידי נברשות תלויים מהתקרה הגבוהה, מהכיפה הענקית והמנוקבת, זכוכיות צבעוניות מחלונות הויטראז' המנופצים מכסים את הרצפה. הוא מכיר את המקום הזה רק ככה, הרוס ושבור. אף פעם לא נכנס הנה לפני כן, אבל עכשיו זו תחנת חובה במסלול אטרקציות המלחמה, תיירים מתים על זה. יש לו נאום קבוע, דמיינו אלף חמש מאות איש מתפללים כאן, ועכשיו בואו נקשיב לשקט, נו וואן פרייס היר אני מור, ולתת לצווחות העטלפים לעשות את העבודה. אפילו הוא מתרגש, אפילו את גרונו חונקת דמעה כשהוא מרים מבט מארון הקודש הקרוע לרווחה, עם תבליט המתכת המסוגנן שמעליו, קשה להבין את המילים, קומה ה׳ ויפצו אויבך וינסו משנאיך מפניך, למעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שמציצים דרך קרעי הבטון. אליף עומדת לידו, פשוטת צוואר, והוא עוצר את הדחף להתקרב אליה עוד, שם יפה, אליף, ונראה שהיא ממש מתעניינת, אבל דניז כבר מסתובבת ללכת, אין לה כוח לכל זה, והרגע חולף.

אנד נאו ווי גו דרינק.

*

כל המבטים מופנים אליהם כאשר הם פותחים את הדלת הכבדה, מוגנת ההדף, ונכנסים פנימה. מכירים אותו פה, מלילות ארוכים וקשים, ועושים לו כבוד של קבועים, אבל לרוב הוא בא לבד. לתיירים יש יחס אחר, הם לחם, הם משאב לניצול, כלי הישרדות. צריך לקחת מהם מה שאפשר במהירות האפשרית ואף פעם לא לסמוך עליהם כי הם לא מפה ולכן לא מבינים כלום. מקומי שמסתובב עם תיירים הוא בר מזל, וצריך לעזור לו לדפוק אותם כמה שרק אפשר בתקווה שיתחלק בשלל ושיעזור לך כאשר יגיע תורך. כולם מכירים את החוקים האלה ומכבדים אותם. עכשיו זאב מוביל את הקבוצה הקטנה אל השולחן שבפינה, נד בראשו לשלום לשתיינים ולעובדים. זה המקלט, המקום לברוח אליו כשבחוץ הכל בוער.

על הקירות תלויים שרידים ממוסגרים ממקומות שהיו פעם ונסגרו או נהרסו. תמונות חרוכות, מראות סדוקות, קרעים של פוסטרים ושל מודעות. אלו פריטי נוסטלגיה שנאספו מהאשפה או קולפו מקירות נטושים. את חלקם הביאו לכאן מי שניהלו, עבדו או בילו במקומות האלה כמחווה וטקס פרידה לפני שנטשו למקום אחר. זה כבר כמעט לא קורה בתקופה האחרונה. כל מי שיכול לעזוב בקלות עזב, ולנשארים כבר אין כוח לטקסים נוסטלגים. עכשיו זו תערוכת קבע במוזיאון שגם זמנו יגיע להיסגר ולהיעלם. אבל ברור לגמרי שכשזה יקרה איש לא ישמור על שום שאריות או מזכרות. אולי טוב שכך. אין פה כלום שראוי להיזכר.

רוב מי שנמצאים כאן הערב פגומים, נכים, חסרים. לזה אין יד, לזאת אין רגל, פניו של ההוא כוויים ושרופים, עינה של ההיא סתומה. גם הצלקות ישנות. בזמן האחרון כמות הפגיעות הצטמצמה אבל חומרתן עלתה. אנשים מתים ולא נפצעים. יותר קל ככה, הם פשוט נעלמים במקום שתצטרך להתמודד עם מראה החלמתם, שהיא תמיד חלקית, תמיד גוזלת משהו מכבודם ומגופם. זאב גאה בגופו השלם והיה מעדיף לאבד את כולו במקום חלק ממנו, אבל הוא למד לכבד ולאהוב גם גופות מצולקים. הרתיעה של החבורה הקטנה אותה הוא מוביל משלל הנכויות שמסביב, כיווץ הכתפיים, הסטת המבטים, ההתעלמות המוגזמת, כל אלה מגוחכים בעיניו. תיירים. זרים. ילדים עשירים שלא מכירים סבל.

הוא מזמין להם סיבוב צ׳ייסרים ראשון, מחייך אל אליף, משיק איתה כוסות. שרפה, הוא אומר, כמו שלמד ושינן כהכנה לערב הזה, בט אין היברו ווי סיי לחיים.

*

למרות כל הדיבורים הם לא באמת יודעים לשתות. שתי בירות ושלושה צ'ייסרים, ודניז כבר מפהקת, נוט פור מי, טנק יו, איט ווז ורי נייס בט נו מור.

את הערק תמרים, המשקה שכולם שותים, שבשבילו באים במיוחד למקלט, מכינים מאלכוהול רפואי. הוא עזר לשאול, בעל המקום, לתקן את המזקקת שהתקלקלה. הוא מחביא אותה במרתף של בניין קרוב, מכונה פרימיטיבית אבל יפה, עם מיכל הרתחה של 50 ליטר עשוי נירוסטה שמחובר למערכת עיבוי שעשויה מרדיאטור של טרקטור. בנה אותה רוסי משוגע שהגיע לפה כשרק התחיל הבלאגן לפי שיטות סובייטיות להכנת וודקה, אבל הוא נהרג מזמן וההלחמות התחילו להיפתח. זאב ניסה לשחזר ולהחליף את החלקים הפגומים אבל כשרק נגע במקום אחד דברים התפרקו במקום אחר. בסוף, במקום להלחים או לרתך מחדש פשוט עטף את כל הצינור הדולף בתחבושת ספוגת אפוקסי עמיד בחום, וככה זה עבד אפילו יותר טוב מבהתחלה. מאז הוא שותף בסוד. זה לא נורא, אני יודע מה אני עושה, אף אחד לא ימות פה, שאול הרגיע אותו. אני צריך את הלקוחות חיים. זיקוק זה אלכימיה, זה להפוך חומר נחות ונפוץ, לרוב סוג של פסולת חקלאית, למוצר שאפשר להשתמש בו. והפסולת של כאן, מה שיש יותר מדי ממנו, זה ציוד רפואי. שאול הוא פילוסוף כזה, הוא תמיד מוצא סיבות ותירוצים מסובכים, ויש לו המון סודות.

הם יושבים מתחת לונטה שדוחפת פנימה אוויר מסונן. די ריק. זאב כבר הסביר וסיפר, והם הנהנו ושתו, ועכשיו קצת שקט מדי ביניהם, לא כל כך כיף. לפעמים, ברגעים כמו זה, הוא מרגיש בודד כל כך, חסר ופגום. אבל אסור לשקוע אל זה, לא עכשיו. הוא מסמן בידו לאיריס, שמאחורי הבר, עוד סיבוב. היא מחייכת אליו בחצי הפרצוף הלא שרוף שלה. היא הייתה כל כך יפה, קודם, כשהייתה צעירה, וחלק מזה נשאר גם עכשיו, אחרי השנים, אחרי הפציעה. פעם באה אליו, בסוף משמרת, שניהם שיכורים מספיק כדי להתגפף ברחוב, מתחת למצלמות, אבל החרמנות התפוגגה כשהתחילו, למרות שידעו שלא כדאי, לדבר ולהיזכר בימים ובדברים שהיו, והם בכו עצמם לשינה. כשקם היא כבר הייתה מוכנה ללכת. הם לא חזרו על זה ונזהרו מאז מקרבה מוגזמת, אבל נשארו בעלי ברית. עכשיו היא באה בעצמה אליהם, עם כוסות בשבילה, בשבילו ובשביל אליף, כולה מחמאות, תשבוחות ופלרטוטים.

הי איז א גוד גיי, א ביט פקט אפ אין דה הד בט א גוד גיי, והן משיקות כוסות, ואיריס מחייכת אליו לפני שהיא חוזרת לכיסא שלה שבצד הנכון של הבר, ואחרי עוד כמה צ׳ייסרים הוא שיכור טוב, נינוח ומלא בטחון עצמי. יו וואנט טו דאנס, בידכ נרקץ׳? הוא מושיט לה יד, יור ערביכ איז ורי גוד, בטר דן מיין, ריח שמפו עולה מהשיער שלה, בצידי שפתיה קמטוטים עדינים, ג׳אסט סו סו, יעני שווי, אינתי חילו כתיר.

גם יוסוף ודניז קמים לרקוד, לא רחוק מהם, כי זה פרנק סינטרה עכשיו ברקע, הכי לא מפה, הכי מתאים, וזאב מסובב את אליף במקומה, ומרגיש איך היא מתרגשת מולו, לאק בי א ליידי טונייט.

ואחר כך איריס מגישה להם את החשבון, בו לא הכניסה את ההנחה הקבועה שלו, כסף שהטורקים ישלמו ושישמר לזכותו לפעם הבאה שיבוא לבד. דו יו וואנט טו קאם טו מיי פלייס, הוא לוחש לאליף והיא מחפשת בידה את ידו ללחיצה מבויישת אבל מלאה הבטחה. ויוסוף משלם הכל, כמו שצריך, לוקח קבלה כדי שיוכל לקבל החזר הוצאות, ושלושתם יוצאים לפניו, איי וויל בי רייט וויט יו, והוא שותה עוד צ׳ייסר אחרון ומהיר עם איריס.

תיזהר. תשמור על עצמך. אל תדאגי. לחיים.

*

בטוח ברחובות בלילה, עם כל המצלמות ומערכות זיהוי הסיכונים, איטס דה מוסט סייפ פלייס אין דה וורלד, לפחות ברחובות הראשיים, כל עוד אין יריות או טילים. הם מתפצלים לשני זוגות בכניסה לתחנת הרכבת, דניז ואליף מתחבקות ומתלחשות קצת זו עם זו. יוסוף והוא רק מחליפים חיוכים קפואים ורשמיים, אפילו לא לוחצים ידיים. השכר עליו סיכמו שולם לו כבר בדרך, בלי שאפילו יצטרך לבקש או להזכיר. איט ווס ורי אינטרסטינג, טייק קר אוף יור סלף אנד איי הופ דה פיוצ׳ר וויל בי בטר. רק יותר גרוע יהיה, אין שום סיכוי אחר, אבל אולי הלילה הזה יוצא דופן. הוא מתרגש. כבר זמן רב שלא הייתה לו הרפתקה אמיתית, הוא לא זוכר מתי הלך חבוק עם אישה.

טל מי מור אבאוט יורסלף. והיא מספרת. היא גרושה. זה לא הלך, קצת בגללו וקצת בגללה, היה קשה אבל היא מתאוששת, כבר כמעט מוכנה לסמוך שוב על העולם. אנשים הם טובים בסך הכל, רוצים שקט, להנות מהחיים, אושר. הפינס. סעאדה ביל ערביכ, ורי נייס לנגוויג׳.

הוא לא שונא אותם, את הערבים. זאת מלחמה, זה לא אישי, הכל היה יכול להיות אחרת, כולם רוצים לחיות, נשיקות, שמחה. איך אומרים בטורקית? סבינץ׳? איט איז נייס, איי לייק יור ניים.

זאת שיחת שיכורים, והיא נעימה לו, צלעותיה נעות מתחת כף ידו כשהוא חובק אותה בהליכתם, חום גופה מקל על צינת הלילה. מישהו בטח צופה בהם, ממערכת בקרת המצלמות, המחשב בוודאי מנתח את תנועותיהם, מחפש אחרי דפוס שמראה על סכנה או איום. הכי קל לו ככה, שהרחובות ריקים, וכל כוח החישוב יכול להיות מנוצל ביעילות, אז כמות התקלות והטעויות מינמלית.

איי וויל נוט סליפ וויט יו טונייט. איט איז טו ארלי פור מי. היא לא מתרחקת ממנו, והוא מבושם מספיק כדי לא להתאכזב. טוב לו עכשיו, הוא לא רוצה להרוס. באט איי ואנט טו סי יור האוס, אנד טו נו מור אבאוט יו. ופתאום הוא קצת חושש, אבל היא כל כך רכה וסומכת עליו, והם כבר ממש קרובים.

*

הוא מכין לו קפה ולה תה, מתבייש פתאום מכל ההסבר המייגע על טורקיש קופי שהתכוון לפצוח בו, לא יודע איך מתנהגים, מה מותר או אסור לו לעשות, איזו דמות עליו לגלם. היא עדינה ואדיבה מאוד, יושבת בברכיים צמודות על הספסל הנמוך בחלק הבית שהוא קורא לו הסלון. הוא מולה, לא לידה, חלילה, היא לא תשכב איתו הלילה, כך הבטיחה, וזה קצת מרגיע אותו, אין פה מטרה לכבוש. הוא מחייך אליה. גוד טי, גם בטורקית אומרים צאי. העיניים שלה מתרוצצות, היא בטח מבולבלת.

אז הוא מחליט שהכי טוב להיות נינוח, ונשען לאחור לתוך כריות הספה, וחולץ נעליים כמו שהיה עושה גם אם לא הייתה כאן, ונותן לעיניים להיעצם לרגע, לשרירי הפנים להשתחרר קצת. החיים שלי לא מוזרים, הוא עונה לה, הם פשוט קרו. יכול היה להיות אחרת אבל אני לא הייתי מספיק אמיץ לעשות משהו כשעוד אפשר היה. לכולם כאן יש סיפור עצוב, לכולם. גם לי. אני לא אספר לך, זה לא לילה לסיפורים עצובים.

כשהיא קמה להשתין השקט תלוי בינהם. כוס הקפה כבר ריקה וקרה בין אצבעותיו. הוא שומע את צעדיה, אבל לא את קול חריקת פתיחת דלת השירותים. מה קורה? משהו לא בסדר כאן. הלב שלו דופק מהר פתאום, הוא קם באחת, מחפש אחריה בעיניו, ורואה שהדלת לחדר העבודה פתוחה. בת זונה.

הוא ממהר לשם, אבל היא כבר יוצאת, פוגשת אותו בכניסה. סטריינג׳ מאשינגס יו הב. יס, באט נוט דיינג׳רס, ג׳אסט א הובי. אוף קורס. טוילט? הוא עומד מחוץ לדלת ושומע אותה משתינה, יציב וחזק. שתלך כבר. כלום לא יצא לו ממנה.

*

בדרך חזרה מתחנת הרכבת, אליה ליווה אותה, כמו אדם אחראי וטוב, כל כך היה רוצה להיות אחד כזה באמת, הם הלכו בשתיקה, כבר לא חבוקים, כל אחד מהם מחופר באכזבותיו וכאביו, הוא שומע זוג מזדיין.

הרחובות ריקים לגמרי בשעה הזו, שיא הלילה שלפני הזריחה. קול האנחות מנסר בדממה, עוטף את הכל.

הגבר רק נושם חזק, אבל לנשיפותיו מתלווה מעין המיה עמוקה, שמהדהדת בין מחסומי הבטון ושהאנקות הנשיות מגיבות אליה, ממלאות את השקט, גבוהות ומתגברות.

שנים שלא שמע זיון. הכל הרי גוסס פה, נטול תשוקה. ובכל זאת.

מישהו פה חודר. מישהי פה נחדרת. הם צועקים את זה עכשיו אל העולם בלי שום בושה, בקצב טלטלת גופיהם, נסחפים לקראת השיא, כמו לא איכפת להם מכלום. זאב עצר, נשען במצחו על החומה, מקשיב עכשיו, שותף נסתר לרגע הפרטי של שני הנאהבים שקולותיהם ממשיכים לטפס ולטפס ולטפס עד צרחה שלה ואנחה עמוקה שלו, זרע לרחם, ועד קולות צחקוק, חלש מדי מכדי להבין מה אומרים.

וכשהוא ממשיך הלאה, מסדר דרך כיס מכנסיו את זקפתו שהתעוררה, זאב מרגיש חי, כאילו הלילה הזה שיחרר בו משהו, כאילו הוא מוכן טו מוב פורוורד אנד טו ליב דה פאסט ביהיינד הים. אם אנשים מזדיינים פה אז יש כאן עוד חיים, וגם הוא יכול, גם לו מותר, למרות הכל.

עוד מעט יפול למיטתו, עדיין בבגדיו, וירדם כמעט מייד. הוא לא ידע מתי הבוקר יעלה בחוץ.

*

זאב מתעורר ערני ומלא חיים. זמן רב לא הרגיש כך, עם כל כך הרבה רצון לעשות ולהספיק. השתייה של אתמול בלילה לא השאירה שום עקבות, והוא חד וצלול. הוא לוגם מהקפה שלו לצלילי מוזיקה, דברים מפעם, יוסי בנאי, חווה אלברשטיין, מתרגש נורא מלשיר יחד איתם בקול גדול, עזורה לכבודי קסטה שם מייד, מישהו חושב עליך ושומר על צעדיך. הוא שוטף כלים, מפנה ומנגב את פינת הבישול, מאונן בחדווה מול אחד מהסרטונים הקבועים והאהובים. הכל יכול לקרות, כך הוא חש, צעיר משהיה.

אחר כך הוא מתקלח במים חמים חמים, ולובש בגדים נקיים, זהים לאלה שלבש אתמול אבל מדיפי ריח כביסה. האבקה נגמרה כבר לפני שבוע, אבל הוא דחה את ההליכה לחנות הגדולה. לא עוד. הוא עושה רשימה, כדי לא לשכוח כלום, ומכניס אליה גם דברי מותרות, שוקולד, שמן זית, דאודורנט. אולי אפילו יין. כן, יין. הכסף שהרוויח אתמול אמור להספיק, אבל כדי שיוכל להרשות לעצמו להתפרע עוד קצת הוא חורג ממנהגו ולוקח מאתיים יורו מארנק החירום שחבוי בארון, מאחורי כלי המטבח.

לפני שהוא יוצא, ולמרות כל החדווה והעליצות המוזרה הזו, הוא הולך לבקר את המכונה, לא מפעיל אותה, אין צורך, שום דבר לא השתנה והסיכוי שתקלה פתאומית תתרחש פתאום הוא אפסי, רק מציץ, מעביר יד על משטח העץ המרופד שמתווה גוף שרוע מסומן עליו, מציץ בחור שרובה המסמרים קבוע מתחתיו. טוב שיש אותה. נוכחותה מרגיעה אותו. כמו תמיד הוא חש גאווה על כך שהוא בנה אותה, לגמרי לבד, ועל זה שעדיין לא השתמש בה.

מבט חטוף במצלמות, הכל רגיל, רק כמה פועלים שמתקנים ארון תקשורת במורד הרחוב, והחוצה. יש קול בתוכו שצועק שעליו להיזהר יותר.

*

החנות הגדולה היא מקום נפלא ונורא, אי של שפע מוגזם בתוך ים של עוני וסבל. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, כי ככה זה במקומות תרבותיים. יש חניון מאובטח, ומעלית מובילה ממנו ישר למרכז החנות, כך שהעשירים ממש לא צריכים אפילו לעבור דרך הכניסה, שעשרות קבצנים ונכים צובאים עליה. יש להם שלטים במגוון שפות, כי אי אפשר לדעת, איבדתי את כל המשפחה שלי, סעדוני, פליס הלפ מי, איי אם סטארבינג. השומר בפתח בודק גם את הארנק של המבקשים להיכנס וגם את נתוני הזיהוי שלהם. ללקוחות מועדפים, עשירים, מוצמדת עגלה רובוטית שעוקבת אחריהם בכניעות, ממליצה בקול נשי ועדין על מבצעים מותאמים אישית, משנה את שפת דיבורה ואת מטבע התשלום בהתאם להעדפותיו של הלקוח. ככה קונים היום בעולם, גם לך מגיעה יוקרה.

אין המוני לקוחות, אבל יש מספיק. חלקם מסתובבים עם שומרי ראש, שמרחיקים מהם כל מי שעלול לאיים עליהם, אנשים רגילים, מבקשי טובות, סקרנים, תובעי חוב. אבל זו גם זירת מפגש ובילוי לבעלי האמצעים. קפטריה קטנה אבל איכותית מגישה עוגות תפוחים וקצפת. אנשי עסקים, זוגות אוהבים וקבוצות קטנות של חברים וחברות יושבים שם, צוחקים, מדברים בקול רם, מתלחשים, קונים ומוכרים, מתווכחים. אסור להתקרב יותר מדי לאנשים כאלה, צריך להסיט את המבט, להיות שקוף. הוא לא אחד מהם. טוב שכך.

הזונות הטובות ביותר שעוד נותרו בעיר מחפשות אחרי לקוחות כאן, בעיקר באגף השוקולדים והיין. הן מחכות בקצה המעברים, רוכנות קצת הצידה, חושפות רגליים חטובות דרך שסע בשמלה, צריך לגשת אליהן אם רק רוצים, ווד יו לייק טו גו סאמוויר מור פרייבט? הן רואות שאין לו כסף לזה ומתעלמות ממנו, זזות כך שלא יסתיר אותן כשהוא רוכן לקחת בקבוק יין זול יחסית אבל טוב מספיק עבורו מהמדף התחתון.

הוא שולח מבט מעבר לכתפו אל נערה צעירה, מתולתלת, גבוהה וחטובה, שצלקת גדולה המעטרת את לחייה מכוסה בשכבת איפור עבה. הוא מנסה לחייך אליה בעיניו, להיות אדיב בלי לרמוז שהוא מעוניין בשירותיה. היא הייתה יכולה להיות הבת שלו. הוא לא רוצה לחשוב על זה.

*

יד מונחת על כתפו ברגע שהוא פותח את דלת הבית, כבדה דיה כדי שיבין שאינו יכול לברוח. זאב בן דוד, שואל קול במבטא אמריקאי, ועכשיו הוא רואה גם את שלושה האנשים הנוספים שמקיפים אותם, שחורי בגדים וחסונים, מוחאבאראת, בלי שום ספק. שקית הקניות כמעט נשמטת מידיו אבל הוא מתעשת. הוא יעבור את זה, הוא חייב לעבור את זה.

*

את הכל הם הופכים. אין דבר בו הם לא נוגעים. מגירות נשפכות על הריצפה. קופסאות ברגים. את הניירות והמחשבים מרכזים במקום אחד, את כל כלי העבודה והמכשירים האלקטרוניים באחר. ידיו כבולות מאחורי גבו והחוקר יושב מולו, מחייך באדיבות, מחכה להסבר. זה לא אישי, חלילה, קיבלנו מידע על פעילות חשודה, הוא רק מנסה לברר מה בעצם קורה פה.

אני לא מבין, הוא אומר, בעברית של זרים, של יהודים אמריקאים שבאו לפה אחרי שהכל התפרק כדי לתקן בהולי לנד את מה שהישראלים קלקלו, טו בילד א ניו ג׳רוסלם במקום זאת שהתפוצצה ונחרבה. יש לו כיפה מעוטרת דוגמאות סרוגות שהוא מיישר על פדחתו בזמן שהוא מהרהר. אלה הכי גרועים. צריך לזכור מי האויב. אני לא מבין, המכונה הזה, מה היא לעשות? למה צריך זה?

והוא מסביר. אין לו ברירה. באנגלית טובה של מי שהיה פעם מהנדס. שהוא מפחד למות אבל רוצה שיוכל לבחור בכך אם יחליט שהגיע הרגע, ואת הפרטים הטכניים, מכונת מוות מושהה, אפשר לקרוא לזה התאבדות אבל זה לא יהיה מדוייק כי המכונה היא שהורגת, בוחרת בעצמה את הזמן המתאים ואז עושה זאת בצורה נטולת כאב, בשינה, נקב קטן בגולגלת ומסמר שנורה ישר למוח הקטן, כמעט אין דם, אין פרכוסים, הכל פשוט נפסק, אין סבל, אין זכרונות, וחיישני פעימות לב וגלי מוח קובעים שהכל באמת נגמר, ומערכת אלקטרונית מציתה שריפה שמכלה את המכונה ואת הגופה וכל מה שנשאר בסוף זה אפר.

והחוקר מהנהן, כבר לא מחייך, אולי הבין ואולי לא.

אנד יור ניים איזנט זאב בן דוד.

נו, איי אינבנטד הים. פליז דונט מייק מי טוק אבאוט דה פאסט.

איי אם סורי, דיס איז מיי ג׳וב. אני מתפלל בשבילך.

*

ובדרך לחדר החקירות הוא רואה את אליף, בטח זה לא השם האמיתי שלה, לובשת בגדים מחוייטים, מביטה בו במבט מקצועי ונטול רגש. זה אשמתו. הוא ישלם עכשיו על שהעז לדמיין שהיא רוצה בו.

הם לא צריכים לענות אותו. הכל ברור מאוד. המידע קיים במאגר ורק צריך לחבר בין מי שהוא היום לבין מי שהיה. מקרינים בפניו תמונות שחשב שנעלמו לבלי שוב, אבל המחשבים של המוחאבארת זוכרים הכל. כן. הן מתו. הכל נגמר. הבכי לא מפסיק. נזלת ודמעות ספוגים בשרוולי חולצתו.

הן לא עשו שום דבר רע. גם אני לא. תנו לי ללכת מפה.

*

כבר לילה כשמורידים אותו ליד הכניסה למאורה. הדלת נותרה פתוחה לרווחה. את מה שלא לקחו החוקרים בזזו הקבצנים, עכברי החניון. אין חשמל, ניתקו את החיבור שלו לרשת, לקחו את כל המצברים. הסיווג שלו נקבע כבעייתי, מושכלנג׳י, התרעת סיכון בינונית עד גבוהה, בעל רצון לנקמה. הוא יכול להתפנות למרכז הסיוע לעקורי המלחמה. מומלץ שיתחיל טיפול נפשי כדי להתמודד עם הטראומה. עליו להגיש בקשה רשמית לשינוי שם, ורשויות הכוח הרב לאומי יבדקו אם יש מקום להיענות לה. כלי העבודה שלו אולי יוחזרו אליו בעתיד, אחרי שיקבע אם הוא יכול ליצר באמצעותם כלי נשק. אתה מבין? תחתום כאן. בהצלחה.

שוב יש אזעקה, אבל הוא לא נכנס פנימה. הוא פושט ידיו לצדדים, מרים ראשו אל על, לשמיים נטולי הכוכבים שזנבות שובלי טילים מעטרים אותם. בוא מוות, בוא כבר.

ב

נהגי מוניות מחורבנים. בני זונה מזדיינים. אצלי הכל ממוגן, מותק, בא לך להרגיש? מכה אחת באוזן, חזקה ומהירה, עם שורש כף היד, ואחר כך הוא כבר לא כזה גיבור. למה ככה מה, כמעט בוכה, מה כבר עשיתי? תן לצאת. תפתח את הדלת או שאני הורגת אותך. היא מתכוונת לזה. יש לה סכין שנראית כמו עט, עשויה פחמן ככה שאי אפשר לגלות אותה בקלות, והיא מוכנה להשתמש בה, אבל המאנייק נכנע בקלות.

אני אתלונן עלייך, שרמוטה, הוא צועק אחריה, מחכה שתרד לפני שהוא מגדל אומץ ופותח את הפה, פחדן, מזדיינת בתחת, זבל של ערבים. הכל נכון, והיא צוחקת לו בפרצוף. למי תתלונן, יא זבל, שמור את הידיים שלך לעצמך. היא טורקת את הדלת חזק, מקווה לשבור משהו במכונית הצבועה צהוב, שכתובות בכל השפות מודבקות עליה, א סייפ רייד אין דה הולי לנד. סע לפני שאני שוברת לך את האוטו, גם אתה בתחת שלי, בתחת.

קול אלקטרוני מודיע לה להתרחק, בערבית דווקא, זיח מין א סיארה, מנומס כל כך, אפילו תנועת המכונית רגועה כשהיא מתחילה לזוז, ורק צעקות הנהג וניפנופי הידיים שלו מפריעים לתרבות הכבוד ההדדי, כולנו חולקים את אותו מרחב בשלום ובאחווה, בתחת שלי, עמוק בתחת.

היא נושמת עמוק, ושוכחת כמעט מיד מכל זה. כלום לא קרה ולכן אין טעם לבזבז זמן. מפה כבר תוכל להגיע הביתה ברגל. זה אומנם לא הרחוב הכי בטוח אבל בכל זאת פזורים בו מחסות, ובלילה כמעט אין ירי צלפים. וחוץ מזה, מי כבר יירה עליה, הרי לכולם היא באה בטוב.

זונה ולא מסתירה את זה, להפך. יש מדים, כללי תלבושת ברורים שמגדירים אותך ככזו, והעובדה שכולם יודעים שאת זונה מעניקה בטחון, מקום מסויים ונוח בתוך הסדרים והכללים שבאמצעותם מתנהל כאן הכל. זונות הן קורבנות ולכן זקוקות להגנה. ברור שאסור לשפוט אותן על מה שהן עושות לפרנסתן, זה גוף שלהן והכל, אבל אף אחת מהן לא בחרה בזה באמת, כי זונה צעירה היא תמיד אומללה ומנוצלת, אפילו אם אינה יודעת את זה כעת. מצחיק אותה לחשוב שכך היא נתפסת, אבל מה איכפת לה, יותר טוב ככה. קן יו הלפ מי פליז, זו שורת הפתיחה הקבועה שלה, איי פרומיס טו הלפ יו רייט בק.

יש אזעקה במרחק, התקפת טילים, כנראה, צוואריח, צוואריח, אפשר לשמוע רמקולים קוראים מאי שם. בטח שוב מטווחים את מה שנשאר מהקריה, אפילו חתולי הרחוב כבר למדו שאסור להסתובב שם, שלא נשאר כלום. אבל אנשים צריכים לירות לאנשהו, כדי להוכיח שהם רציניים, כדי לפרוק תסכולים, לא טוב לשמור את זה בבטן. אז יורים לאן שכולם יורים, כי מה זה משנה בעצם. שובלי האש בשמיים יפים. היא אוהבת טילים.

הרחוב ריק. זו שדירה תחומה בעצים שרופים. בכל פינה קבוע עמוד מצלמות בעל בסיס בטון ושריון מתכת. העדשות מנצנצות מבפנים. היא מתעכבת לרגע ליד אחד מהם, הניצב ליד שרידי פסל חוצות, כסא מתכת הניצב בראש גרם מדרגות מתכת. היא שולחת נשיקה מצלצלת ישר למצלמה, מעפעפת קצת בעיניה ואז מענטזת משם בתנועות מודגשות. בטח מנגנון הזיהוי רשם שהיא כאן, בחיים, עדיין. אולי אפילו צפה בה מישהו. זה מצחיק אותה. לא היה יום רע. שני לקוחות בסך הכל, לא הרבה אבל מספיק, היא לא איזה נרקומנית שחייבת עוד, רגילים כאלה, שכבר אינה זוכרת איך נראו או איך קראו לעצמם. האחד היה לא נימול, ועל העורלה שלו הייתה נקודת חן. זה היה חמוד. לשני היה חדר מלון מרווח ונקי. היא התקלחה המון, חפפה שיער והכל, ואחר כך עוד ראתה איתו קצת תוכנית חדשות עסקית בזמן שחיכתה למונית. המשבר העולמי מעמיק. דה קרייסיס איז נוט אובר. לא היה לו כסף ללילה שלם, הוא התנצל, אבל היה מאוד נחמד, שמנמן ואבהי. כשגמר זה היה באנקה גבוהה, צווחנית. גברים מגוחכים.

איש מוטל על הכביש, בצד השדרה. הוא רועד. מבטה מדלג מעליו. אסור לתת לדברים כאלה לחדור פנימה. בטח נרקומן. הוא יזוז. המכוניות בכל מקרה יודעות להיזהר ממכשולים. הן לא ידרסו אדם אם יזהו אותו ככזה. משאית כיבוי אש מתקרבת, סירנה זועקת והכל. זוז משם, מטומטם, אתה לא שומע? היא לא רוצה לראות את זה, תזוז, לא איכפת לך? גוש בשר, שקית של דם ואיברים פנימיים שמחכה להתפוצץ, והעיניים בכל זאת לא יכולות להתנתק.

היא בטח תצטער אחר כך. מבטו אטום, מת, גם כשהיא גוררת אותו מדרכה של המשאית הדוהרת, מוב! אמרג׳נסי ויהיקל פאסינג! היא הייתה צריכה להשאיר אותו שם וזהו. הפנים שלו שטופות בכי אבל נטולות הבעה. איך קוראים לך, וואטס יור ניים, שו אסמכ, אבל אין תגובה.

אני אלך עכשיו.

*

הוא עוקב אחריה. קישתא, לא רוצים אותך כאן. שלושים מטר מאחור, מת חי, לא מנסה אפילו להסתתר, כושל בעקבותיה. כשהיא עוצרת הוא עוצר, כשהיא פונה הוא מחקה אותה. זה עצוב, לא מפחיד.

היא יכולה לשלוח קריאת מצוקה. בדיוק בשביל דברים כאלה חילקו להם את המשדרים. אם יהיה מזל ואין איזה תקלה ניידת אוטומטית תגיע תוך כמה דקות. אבל היא לא אוהבת שוטרים, גם לא רובוטיים. פעם, כשלקוח שיכור ניסה לכפות עליה באיומי אקדח לבוא איתו למסיבה ועוד לא ידעה מה יקרה השתמשה בשירות הזה, לוחצת על הכפתור הנסתר שתפרה לפי ההנחיות בתוך כיס המעיל שלה, וראתה את הניידת בפעולה, מזהה את הסיכון מרחוק, שועטת לכיוונם, טנק קטן בעל זחלילי גומי המשמיע צווחה מצמררת, דרופ יור וופן נאו, יורה חיצי הימום חשמליים, נעצר מעל האדם המפרפר על הקרקע, כשקצף יוצא מפיו, סיטואיישן אנדר קונטרול. האמריקאים תרמו את המערכת הזו, אחרי שהוצאה מחוץ לחוק אצלם. פה זה מותר, ואפילו עשו מזה עניין, כותרות, פרסומת, טכנולוג׳י הלפס וומן אין ניד, מייקינג דה סטריטס סייפ אגיין. מייד חשה חרטה. הוא לא באמת התכוון לירות בה, והיא יכלה להכניע אותו בקלות אם רק הייתה מחליטה לעשות כך. צריך להשתמש באפשרות הזאת רק אם באמת אין ברירה, אם מוכנים להיות אחראים לסבל שהיא גורמת.

היא אוהבת את חייה.

שמה הודיה, אבל היא כמעט לא משתמשת בו. במקום זה היא ממציאה שמות עבודה זמניים, מרי, ג׳וי, נטלי, אנג׳ל, כאלה, או נהנית מכינויי החיבה שמודבקים לה. אל שרמוטה אל שטורה, מא אחלהא, הזונה החרוצה, המתוקה מכולן.

היא יכולה להתחיל לרוץ והוא לעולם לא יצליח להדביק אותה. דרכה הביתה עוברת דרך חורבות מה שהיה פעם סמטאות ורחובות צרים. עכשיו, כשהכל הרוס, כמעט אי אפשר להתמצא פה. גם בשעות היום קל ללכת כאן לאיבוד ובוודאי כעת, בשיא הלילה. אבל היא וויתרה על הרצון להתחמק ממנו. צללית גופו, מאחוריה, כנועה כל כך עד שמבלי שתצליח לשלוט בכך מתגנבת לליבה מידת הרחמים.

*

על השולחן הלבן שעמד פעם בקבלה היא מסדרת את כל מה שהביאה מהחנות הגדולה. קופסאות קטנות, שתוכל לסחוב איתה בלי שיהפכו להיות משקולת, רק דברים איכותיים, ממרח זיתים שחורים, כדורי אורז דחוסים, לבבות ארטישוק בלימון, שוקולד מריר מגוואטמלה. הגוף שלך הוא מה שאתה אוכל, והגוף שלה חשוב לה, לא רק ככלי עבודה אלא כדבר היחידי בחייה שלא איכזב אותה, שהיא יכולה לסמוך עליו שכמעט תמיד יעשה כרצונה. מאז שהפכה לשולטת בגורלה היא מקפידה לאכול טוב, בריא וטעים. היא מנסה ללכת לישון שבעה תמיד, ושומרת, במחבואים סודיים, מנות חירום מובחרות. היא לא מוכנה להיות רעבה שוב.

הוא יושב על שרפרף לא רחוק ממנה. גבר לא צעיר אבל גם לא ממש זקן, כפוף. הוא לא מסריח, לא מלוכלך, לא מדבר. מוזר. כשהיא מניחה מולו צלחת עליה סידרה ערימות קטנות מתוך הקופסאות הפתוחות הוא בוהה בה, לא מבין, אבל כשהיא מסמנת לו בתנועות מה עליו לעשות, להרים את האוכל באצבעותיו, לשים בפה, ללעוס, לבלוע, טעים כל כך, הוא מחקה אותה. אי אפשר לדעת מה הוא מבין ומה לא.

יש לך לאן ללכת, איפה לישון? אין תגובה. וור איז יור האוס? יו קנט סליפ היר, איי דונט הב א בד פור יו.

יש כאן רק מזרון אחד, והוא בתוך בריכת השחייה הריקה, אותה הפכה למעין חדר שינה. פעם זה היה מועדון הכושר והספא בפרוייקט חצי יוקרתי שנבנה על גבול תל אביב ויפו, כולל נוף לים והכל. הקירות בנויים מאלמנטים טרומיים מבטון מזויין, קשתות וקמרונים מסוגננים, שיכולים לעמוד בכל דבר חוץ מפגיעה ישירה. בתוך הבריכה היא מוגנת לגמרי מרסיסים תועים. ככה היא לא חייבת לישון בתוך חלל אטום. מקלטים וחדרים מוגנים עושים לה חלומות רעים, ושינה טובה זה חשוב. היא גאה בכך שלא כמו רוב מכריה היא נרדמת לרוב בעצמה, בלי שתהיה חייבת לבלוע, להסניף או לשתות כלום. להיות שבעה מספק אותה. היא אוהבת להתמסטל, אבל לא לאבד שליטה. מפחיד אותה להיות תלויה במשהו שיהיה חסר מתישהו, להשתעבד אליו. אבל הלילה היא בכל זאת מוזגת, לה ולאורח שלה, הוא כבר לא ילך עכשיו, היא תקועה איתו, משום מה משהו בו נראה לה מוכר, כוס גדולה של וויסקי טוב, אותו קיבלה במקום תשלום ממישהו שכבר אינה זוכרת ושמרה לזמנים קשים.

*

לאחר שהוא נרדם על כורסאות ההמתנה המרובעות, המרופדות עור מלאכותי שחור, הודיה מפקידה את הכסף שהרוויחה היום במחבוא, חלל נסתר מאחורי אריח סתמי בקיר הבריכה. כמו בכל פעם היא מונה כמה יש, מחשבת את הסכום כולל הכסף האלקטרוני שבחשבון הסודי, סופרת כמה זמן, בערך, בקצב ההכנסות הנוכחי, עוד נותר לה. כמה חודשים, שנה מקסימום, ותוכל לברוח מכאן בתנאיה שלה. היא בכיוון הנכון. אסור להתאהב, אסור להיקשר, אסור להתמכר, אלו כללי פשוטים שבינתיים היא מצליחה לשמור. ואסור להתפנק. אסור לשכוח מה ומי היא, זונה עלובה, זבל, בלי בית וכמעט בלי משפחה, שלאף אחד לא יהיה איכפת, לא באמת, אם תמות. אין לה עתיד אם לא תיצור לעצמה כזה, תקנה אותו בכספה שלה. יהיה טוב, היא ממלמלת את התפילה הפרטית שאימצה מזמן, כשעוד הייתה נערה והכל היה רע, ולא הייתה שום תקווה, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. אחר כך היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה, דואגת שתכסה את עיניה, שתחשיך הכל. בחוץ, השחר מתחיל לעלות.

*

ברזל מכה בברזל, שוב ושוב. נשיפות קצובות. גם היום היא מתעוררת מזה. ככה זה כשגרים בחדר כושר. ככה זה עם ויקטוריה.

יש כאן מישהו, היא מסננת בין שיניים חשוקות ממאמץ להודיה שמטפסת מהבריכה, הוא שלך? נדבק אלי אתמול, לא מדבר. הוא עוד פה? בטח. לאן ילך?

היא הצילה אותה, החברה הכי טובה שלה, כנראה, והאדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך, אולי. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממנה. איזו בטן יש לה. קוביות. שרירים משורגים על עור מתוח. תשעה אחוזי שומן, כבר שנים ככה, חזק זה סקסי. תלבשי משהו ובואי, ותכיני קפה.

ויקטוריה מתחילה כל יום ככה, בשלוש שעות של אימון מתוכנן לפרטי פרטיו, שתיים עשרה תחנות במכשירים, שלושה סבבים בעומס מתגבר, חצי שעה אירובית על אופני הכושר בימים זוגיים והאליפטיקל בשאר, ארבעים וחמש דקות גמישות. בתוך המבנה הקשיח הזה היא משחקת ומגוונת בין סוג התרגילים, המשקלים בהם היא משתמשת, כמות החזרות. הכל מתועד במחברת בה היא רושמת הערות במהלך האימון ובסופו, איך הרגישה, איפה התקשתה, מה הצליחה לעשות היום שלא עשתה אתמול. כל המחברות שמורות אצלה, עברו איתה את הכל, הודיה ראתה אותן פעם, עשרות מהן, זהות כמעט לגמרי, מסודרות במזוודה קשיחה.

הודיה לא ברמה שלה, וספק אם אי פעם תהיה. היא לא נהנית מספיק מהמאמץ ומהשגרה. החזרות האין סופיות משעממות אותה. היא הייתה מעדיפה לרוץ, לרקוד, או אפילו להשתמש בחליפות האימון האוטומטיות שכל שאר הבנות במועדון בו עובדת ויקטוריה מכורות אליהן. לא צריך לעשות כלום, רק להזין למחשב את המקומות אותן את מעוניינת לחזק או לחטב, ירכיים, שרירי השוק, זוקפי החזה, והאלקטרודות דואגות לשאר. שלושה חודשים ככה ויש לך גוף של פסל, הזהירה אותה ויקטוריה, יפה, משעמם, קפוא ונשבר בקלות, שלא יודע לעשות כלום חוץ משיסתכלו עליו ויגעו בו. אם תתאמני איתי תהיי חזקה באמת. וויקטוריה כמעט תמיד צודקת.

קודם כל קצת מתיחות, חימום. מדי פעם לגימה מהקפה. האורח מאתמול כבר התעורר, אבל עדיין שרוע, מקופל על הספות, פעור עיניים. איפה את מוצאת את כל הדפוקים האלה, זונה, בחרא שלי, אני מוציאה אותם משם, מוצצת. הן נהנות לדבר ככה אחת לשנייה. לאף אחד אחר לא מותר.

הודיה לא יפה, בגלל הצלקת בפנים, אבל יש לה גוף כמעט מושלם. היא יודעת את זה. איברים ארוכים, עדינים, פרקי רגליים וקרסוליים דקים. שדיים זקופים, בינוניים, פטמות קטנות אך ארוכות. שקע צוואר, שרירי כתפיים, כוס סימטרי, שראש הדגדגן הוורדרד מציץ בראשו, חור תחת גמיש. ויקטוריה לימדה אותה איך להעריך, לשמור ולהשתמש בכל אלה. נצלי מה שיש לך, זה שלך בשביל זה, תאהבי את זה שהם אוהבים אותך, תתחרמני מעצמך ולא מהם.

היא חשפנית, שנים כבר, עובדת כל לילה, כמעט לא מפספסת משמרת, במועדון במתחם הבילוי שליד הבסיס של הכוח הרב לאומי. השעות קבועות, הכסף טוב, והיא לא מזדיינת, אף פעם לא היה לה באמת כוח לזה, רק רוקדת ומדי פעם מוצצת. חשפנית יכולה להצליח, להיות בטופ, גם כשהיא מבוגרת קצת. בכל מקרה בחושך לא רואים את הקמטים. הבנות האחרות אומנם דפוקות, רבות על כל לקוח, אבל היא לא במשחק, יש לה את הקבועים שלה, כאלה שמעריכים איכות. עוד כמה שנים וזהו, מתי שתחליט שדי תעזוב.

הזיעה כבר עולה בשיפולי גבה. רק אז האימון הופך לאפקטיבי. סבב אחד, זה כל מה שתעשה היום, אבל לכן היא מקפידה על דיוק וכוונה בתנועה, מקשיבה טוב טוב להנחיותיה של ויקטוריה. גב זקוף, כתפיים שמוטות, הנשימה מוליכה את המאמץ, לא להפך. יש לך עוד משהו היום שאת ממהרת ככה? סתם, בדיקה. יופי, זה חשוב. ומה תעשי איתו? ויקטוריה מסמנת בגועל בראשה לעבר האורח, שבוהה עכשיו החוצה דרך החלונות דמויי חרכי הירי. את כל קו החוף רואים. את הכוורת הצבעונית של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, את גבעת יפו וצריח הכנסייה המנופץ, את הבניינים השרופים לאורך שפת הים של תל אביב. הנוף וחדר הכושר, אלה שתי הסיבות בגללן עברו לכאן. שווה להתרחק קצת מהמרכז בשביל רמת חיים, והבטחון של לגור ליד הרכבת הוא סתם אשליה. הודיה שמחה שהקשיבה לויקטוריה. המתחם הנטוש הזה, שהן הדיירות היחידות בו, הוא הבית הטוב ביותר שהיא זוכרת.

הוא לא יכול להשאר פה, אומרת ויקטוריה. היא לא מפחדת מגברים, רק נגעלת מהם, שום עידון, במקרה הטוב כוח וזהו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה לא יפה לך.

*

היא תיקח אותו למרכז הרפואי, שמה ידעו מה לעשות. בכל מקרה, זאת כבר לא תהיה בעיה שלה. נדבק אליה. אפשר לחשוב שהיא חייבת לו משהו. שום דבר, גבר שקוף, שבור, לא טוב לכלום. רק עוקב אחריה, בוהה, בלי לראות כלום, בעיניים יבשות ואדומות, לא מעפעף כמעט. יש לו ארנק, עם תעודות שאומרות איך קוראים לו, זאב משהו, ויקטוריה עזרה לה לחפש בכיסים שלו, אבל כמעט אין שם כסף, ואין שום רמז אחר למי או מה הוא שייך. לא נורא. עוד מעט תיפטר ממנו.

הקרון, כרגיל, כמעט ריק, אבל מולם, מהצד השני של המעבר, יושבת אישה מכוסת ראש, מוסלמית בטח, לא מבוגרת בהרבה ממנה. בלי להתכוון מבטיהן נפגשים לרגע, והן מחייכות זו לזו בנימוס. חשוב להיות אדיבים, וחוץ מזה, המצלמות רואות הכל, והמחשב יודע מי היא. כל התנהגות שתסווג כלא חברותית תיזקף לרעתה. היא כבר התרגלה לכללים האלה. ברכבת כולם שווים.

שו צאר לו? האישה שואלת, מנידה בראשה לכיוון זאב. מא עראפש. מא ביחכיש. מג׳נון? מומכן. מומכן צאר ביג׳נן. אל יום כול אל דוניה מג׳נון. אל חק מעכ. הן חולקות נידת ראש. העולם משוגע, עצוב, קשה. האדא צעב. אין צורך שימשיכו לדבר. הן יכולות לחזור להתעלם זו מזו.

הרכבת עוברת דרך התחנה האטומה, במקום בו היו צריכים לחפור מחדש את המנהרה אחרי ההפצצה הגדולה. אומרים שאת רוב הגופות לא טרחו אפילו לקבור, ופשוט זרקו אותן לתוך הבור ויצקו בטון על הכל. הבשר לא יכול להרקב ככה, כי אין חמצן כדי להזין את הרימות. בטח גם אבא שלה שם, מעליה, קרוע לגזרים שעדיין ניתנים לזיהוי. היא מנסה להיזכר בו בכל פעם שהיא עוברת כאן, נאחזת בדברים שסיפרו לה עליו, כי לה עצמה אין אפילו בדל זיכרון פרטי ממנו. הוא היה אחד מאלה שהזהירו מפני מה שהולך לקרות. זה לא ממש עזר, מה? הוא היה גאה בה מאוד, חשב שהיא תגיע רחוק. היא לא מתגעגעת אליו, כבר לא עצובה. אין טעם.

*

כריסטיאנה מחבקת אותה בזרועות התמנון שלה, מנשקת אותה על שתי הלחיים, האו אר יו מיי דיר? האו איז לייף, גוד? המבטא הגרמני שלה מודגש עד גיחוך. היא ממינשן, כך טרחה להסביר לה פעם, בשיחות אותן הן מנהלות בזמן שהמכונה תעבד את תוצאות בדיקות הדם, בט איי בליב יו קול איט מינכן.

פעם בשבועיים היא באה לכאן, לבדיקה תקופתית וקבלת חיסונים. כולם מרוויחים מזה, בעיקר חברות התרופות, עבורן היא שפן ניסויים מעולה לבדיקת טיפולים נגד מחלות מין. אין כמעט תופעות לוואי, רק רגעים בודדים ומפתיעים של עייפות ביום או ביומיים שאחרי. המרכז הרפואי הזה הוא שטח לא מדינתי, ולכן משוחרר מכללי הרגולציה הנאכפים בקפדנות במקומות אחרים. דיי אר ג׳אסט אפרייד אוף אינוביישן, דר איז נאטינג דיינג׳רס אבאוט איט, הסבירה לה כריסטיאנה, מניפולייטד באדי סלס ג׳אסט סאונדס בד. איף ווי פרוב איט וורקס דיי וויל הב טו מייק איט ליגל. חוקי או לא, משלמים לה טוב, זה מה שמשנה, בכסף שמופקד לחשבון הסודי, ושבו תוכל להשתמש בכל מקום אחר בעולם חוץ מפה. לוק אט איט אז א ריטיירמנט פאנד, יו קנט דו דיס ג׳וב פוראבר, יו נואו?

לכריסטיאנה אסור להיות ביקורתית או שיפוטית. היא גרומה אבל רופסת, סקרנית קצת יותר מדי, ורואים שהיא מתאווה לתענוגות אסורים. הודיה נהנית לזעזע אותה. היא חייבת לשקר בכל מקרה, כדי להמשיך להשתתף במחקר, להגזים, להרבות בתיאור חשיפותיה לכל המחלות הנוראיות שמסתובבות שם בחוץ. איי נבר יוז קונדומס, איט טייקס אווי דה פלזר, אנד איי לייק דה פיל אוף ספרם אינסייד מי. כריסטיאנה מהנהנת, רושמת, מסמיקה.

וואי דו יו דו דיס, שאלה אותה פעם, אחרי שהזריקה לה את התאים המהונדסים. איי ג׳אסט לאב טו פאק, אנד דיס איז וואט איי דו בסט, יו דונט לייק טו פאק? אוף קורס איי דו. לחייה האדימו והן שתקו לרגע. אסור לה להיות ביקורתית.

בט, דונט יו מיינד, אול דה דיפרנט מן, יוזינג יו לייק דט? בכל זאת נפלט לה. לא מבינה כלום. פוסטרים של נופים טרופיים על הקירות כי אין חלונות, פרחים גדלים בעציץ, יפים ואדומים, עם מנורה מעליהם, חלוק לבן עם צווארון זקוף, תג שם שעיטורים צבעוניים צויירו עליו. איי לייק דט בסט, איי לאב מן יוזינג מי, דונט יו? אוף קורס איי דו, אוף קורס.

*

היא לא אוהבת להזדיין. זה חלק מהעבודה, קשה להיות זונה בלי זה, אבל הוא לא החשוב מכולם. הפיתוי, השגת הלקוחות, זה האתגר האמיתי, כל השאר הוא רק בונוס.

בכל מקום יש לקוחות פוטנציאלים. אפילו כאן, ביציאה מהמרכז הרפואי שבתוך בסיס הכוח הרב לאומי. בניין גדול, אפור וזוויתי, סוללות טילים נגד טילים מקיפות אותו, תותחי לייזר נגד פצצות מרגמה על גגו, מסדר כלי רכב משוריינים מחכה לרגע פקודה. מישהו פה ירצה בה, אם רק תדע למצוא אותו, ישכור את גופה לזמן קצוב.

היא בריאה לגמרי. יש לה אישור, חתום על ידי המנהלת הרפואית, בשלוש שפות. סי יו אגיין אין טו וויקס, בי סייף אאוט דר. לכי תזדייני. מי פה זונה מי, אני מוכרת רק את הגוף שלי ואת את כל החיים, לי אין ברירה ואת בחרת בזה, למה זה מדליק אותך ככה, מתי קיבלת זין, מתי זיינו אותך שלושה גברים אחד אחרי השני עד שהכוס והתחת שלך שרפו ככה שלא יכולת לשבת בדרך חזרה הביתה, מתי הקאת זרע, מתי הרגשת שאת והגוף שלך הם לא אותו אדם? לא לתת לזה לגעת בה, לא לתת, לחייך, לא לבכות, לקרוץ להוא שם, מה זה משנה מי, לנשום עמוק.

דו יו ניד הלפ? יו סים א ביט לוסט. נו, איי אם אול רייט. בט מייבי איי קן הלפ יו. איי הלפ מן ורי וול.

לקוח ראשון היום. זה היה קל. היא תיקח אותו למלון שמשכיר חדרים לשעה. מכירים אותה שם. עוד שעה שעתיים כבר לא תזכור כלום ממנו.

*

לא אישפזו אותו. חבל על המיטה, והוא בהרתעת סיכון, ככה שעדיף לשחרר וזהו. הוא מתחיל להיזכר ביום שהיה. גירוי ממוקד של קליפת המוח. טכנולוגיה חדשה, שמאוד עוזרת במצבים של פוסט טראומה או התקף קטטוני. רופא יהודי, משתף פעולה, קצת מנוחה והכל יראה אחרת, בוא לביקורת כשתרגיש יותר טוב.

הוא זוכר שמישהי הביאה אותו לפה. אישה צעירה, יפה, עם צלקת על הפנים. הוא לא יודע מי היא. לא קוראים לו זאב, אבל הוא ישמח אם יפנו אליו ככה, לשם הזה הוא כבר רגיל. מאיפה הוא זוכר אותה? עוד בלי הצלקת, ילדה, מאיפה?

השוק החשמלי מעורר זכרונות חבויים, מסדר אותם מחדש ככה שיותר קל לתת להם משמעות. אתה תהיה קצת מבולבל בימים הקרובים. יכול להיות שתזכור עוד. הרבה מנוחה. יש לך בית? יופי. יופי. שמחתי לעזור. השומר יעזור לך לצאת.

מגירות שלמות, בהן אטם את קרעי עברו, פתוחות בפניו פתאום. השומר אוחז במרפקו, מוביל אותו דרך המסדרונות הריקים. המקום נבנה כדי לשרת המוני נפגעים ועכשיו לא נשארו מספיק, כך שמחלקות שונות צומצמו ונאטמו. חטר מין אל באב, אומרת להם דלת הכניסה בניגון שמח, פליז  פיל וול, לבריאות!

איך קראו לו פעם? את זה הוא עדיין לא מצליח לזכור, למרות שאמרו לו. משהו עם עין. הכל מוזר. נתנו לו חבילת כדורים, למקרה של התקף דיכאון או חרדה. אולי יוכל למכור אותם. עכשיו יחזור הביתה וילך לישון. מחר בטח יבין יותר.

ג

היו סימנים. היא הייתה צריכה לדעת. אסור, אסור ככה, לחשוב שאת שולטת בזה, שהכל בידיים שלך. אבל היא תעבור את זה, היא חייבת.

את הכיפה הוא הסיר והניח על השולחן שבצד המיטה. ראשה מופנה לשם עכשיו, לחוץ אל המזרון באמצעות כף רגלו. ריח אצבעותיו חמוץ, עבש. גופה מיטלטל. הזין שלו בתחת שלה, שמורם למעלה, איי דר יו נוט טו פוט יור אס דאון, ביץ׳, איי וויל הרט יו איף יו דו. זה יגמר והיא תשכח מזה, צריך לטייל עכשיו החוצה מהגוף, לא לתת לו לגעת בה, להתעלות על הכאב. לספור את חוטי הרקמה בדוגמת הסריגה, חמישה קשרים בכל פס צבעוני, הוא ננעץ בה שוב ושוב, עוד מעט בטח יגמור וזהו. זה לא ישבור אותה, היא חזקה ממנו.

הוא היה כל כך אדיב בהתחלה, לחץ את ידה באצבעות רופסות, אני לגור קרוב, נו ניד פור א הוטל, איי פרומיס יו וונט ריגרט איט. המלכודת שלו הייתה מתוכננת היטב, זה ברור עכשיו, והיא הייתה טרף קל. העברית האמריקאית הזאת, הכיפה, הקול הרך. את האגרוף הראשון הוא נתן לה איך שנכנסה לפניו פנימה, מה זה המקום הזה בכלל, לא בית, למה לא ברחה כשיכלה, מאחור, בצד ימין, ממש מתחת לאוזן. ההפתעה עמעמה את הכאב. היא לא נפלה, החלה להסתובב אליו, מחפשת בידיה אחרי משהו להטיח בו, אבל השוק החשמלי ששלח בה באמצעות מכשיר ההימום התקני ששלף מכיסו שיתק אותה באמצע התנועה, וגופה המשיך להתפתל על צירו תוך נפילתה לקרקע. הלסת שלה ננעלה, שיניה חרקו, שריריה התכווצו שוב ושוב. לנשום, זה יעבור, לנשום. יו אר א סטורנג ביץ׳, אמר לה בהערכה, הופך אותה בבעיטות רגליו על בטנה, שולף את ידיה מתחתיה, כמעט יש לה שליטה בהן שוב, אבל לא מספיק כדי להתנגד אליו, כי הוא יעיל ומנוסה, בטח כבר עשה את זה מליון פעם, מהדק אזיקון על שורשי כף היד שלה, דו וואט איי וונט אנד איי וונט קיל יו.

הוא שולף את עצמו מהתחת שלה, מכה בכל הכוח באחד מעכוזיה. היא לא מצליחה שלא לצעוק. הוא כבר הבטיח לה שלא שומעים פה כלום, שאף אחד לא יבוא, שהיא שלו. עיניה דומעות כשהוא הופך אותה על גבה, נותן לראשה להיתלות אל מעבר למזרון עטוף הניילון. אופן אפ, ביץ׳, והוא דוחף לפה שלה את הזין המסריח שחתיכות חרא דבקו בו, סוטר לה באצבעות פתוחות, צובט לה את האף בידו השנייה. היא נחנקת. קיא חמוץ. ריאותיה מתכווצות. ראייתה מתערפלת.

איטס נוט דט איזי. הוא לא גמר, היא מבינה, הגרון שלה שורף, אפילו הנשימה כואבת. עכשיו הוא משתין עליה, מכוון את הזרם כך שיספג בשערה. ווי ג׳אסט סטרטד, ביץ׳, את עוד לא לראות כלום.

*

ועכשיו לבנות מחדש. אין ברירה.

החיבור לחשמל לא מסובך. הוא יוצר מעקף לתיבה הישנה ומתחבר ישירות להזנה המגיעה מהכבל התת קרקעי. בגלל שגם המצלמות ומערכות הבקרה מחוברות אליו אפשר לסמוך עליו יותר, כשהבעיה היחידה היא שאין דרך לנתק את הזרם ואין מפסק הגנה, כך שהוא עלול להתחשמל אם יטעה. אבל ידיו לא רועדות כשהוא מנחה את הכבל החי לתוך מהדק הנחושת, ומהר מאוד יש שוב אור וכוח ודלת חשמלית שהוא יכול לנעול מאחוריו. כעת הוא מתפנה להעריך את הנזק.

המוחאבארת טיפשים, לא מבינים שידע שיבואו יום אחד והכין מסתור בדיוק בשביל זה. הוא אטם בקיר מלאכותי נישה שאיש לא יכול לשער על קיומה בקומה מינוס שלוש, צבע אותו כך שהתמזג לגמרי עם קירות החניון. את הידית מפעילים באמצעות כבל מתכת שמתח עד לארון כיבוי אש שבמרחק עשרים מטר מהפתח. עובד כמו חלום. לחיצה אחת והמנגנון הקפיצי שפירק ממקרר תעשייתי של מסעדת יוקרה משחרר את הדלת. ססמי היפתח. ובפנים מדפים עמוסי ארגזים. כלי עבודה חלופיים, פחות טובים מהקבועים שלו אבל עדיין שמישים, קופסאות שימורים ואריזות מזון אטומות, בגדים, תרופות וסמים, הכי טובים שיש.

הוא אוכל בתיאבון. תירס, לפתן אפרסקים, צנימים בטעם גבינה. לילה בחוץ, אבל הוא אינו עייף. להפך. יש בו רצון הישרדות וחיים שלא חש זמן רב. על השולחן מונח תיק ובתוכו קופסאות אטומות, מוכנות למשימת סחר החליפין אליה יצא בקרוב. אף אחד לא יכול לעצור אותו.

*

שרשרת תלויה מהתקרה. קולר ברזל מחובר אליה, מהודק לצווארה עד שהיא מתקשה לבלוע. היא חייבת לעמוד זקופה לגמרי כי אחרת הקצוות החדים חותכים בבשרה. דם קרוש על חזה, גרונה יבש כל כך. קר. כמה זמן עבר מאז שעזב? שעות, אולי.

יהיה טוב, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. זה לא יכול להיגמר ככה, נכון? היא תצא מזה, חזקה יותר משהייתה. היא תנקום, או אולי לא תנקום, אין טעם בזה, לא לכעוס עכשיו, זה מבזבז כוח, עכשיו להיות, להזדקף, לנשום ברוגע, לנשוף דרך האף, פחות כואב ככה, יהיה עוד זמן לכעוס.

היא סופרת עד מאה, וחזרה לאפס, ושוב. שרירי הגב שלה בוערים. היא מזיזה את אצבעות רגליה, פורשת אותן על רצפת הבטון. איי יוזד טו הב א לוט אוף פאן היר, הוא אמר לה לפני שהלך, אחרי שירקה בפניו, הוא רק חייך בתגובה, לא היכה אותה. את להיות חזקה, זה טוב. אני לישון עכשיו, צריך כוח. הב א גוד נייט, ביץ׳.

דמעות על לחייה. אסור לחשוב על כלום. יהיה טוב. יהיה טוב.

*

שלושת העיגולים המלוכסנים, המתגרים בכוח המשיכה, עדיין ניצבים בקצה השדרה. טיל מונחה שכוון ישר אל הבסיס אמנם הפיל אותם פעם, אבל הם שופצו בחופזה, ורותך להם שלד תמיכה חיצוני. וואן אוף דה לאסט סימבולס אוף דיס וואנס ביוטיפול סיטי. שטויות. העיר הזאת אף פעם לא הייתה יפה.

הוא נכנס לחניון בכניסה הראשית, שכיפת לוחות מתכת עבים מגוננת עליה. הכי טוב ככה, להראות כאילו אין לך מה להסתיר. המדרגות הנעות עובדות, למרות שסימני ניתזי הפגזים ניכרים עליהן והמנגנון חורק, מזהות שעלה עליהן ורק אז מתחילות לזוז. עכברי החניון עושים את כל עבודת התחזוקה בעצמם ולא נותנים לאף בעל מקצוע מבחוץ לרדת אליהם. הם לא רעים בזה.

אף אחד לא יודע כמה עכברי חניון נשארו. חלק מהם חיים רק מתחת לאדמה, לא יוצאים לעולם. מספרים שיש תינוקות שנולדים שם, ושכשמישהו מת גורסים את גופתו, מוהלים את עיסת הבשר במים וכך שופכים אותה לביוב. הקהילה מחלקת תפקידים לחבריה. יש האחראים על השגת מזון או אספקה אחרת, ורק הם רשאים לצאת החוצה ללא אישור מיוחד. הכוח הרב לאומי ניסה להשליט את מרותו עליהם, אבל נכשל. לא הייתה התנגדות אקטיבית מצד עכברי החניון, רק סירוב עיקש למלא כל הוראה, נכונות, ואפילו רצון למות ולא להיכנע. הם זרקו את עצמם לפני גלגלי המשוריינים שניסו להיכנס לחניון. לאחר כמה התאבדויות פומביות כאלה הוחלט לעזוב אותם לנפשם, לחלק להם את מכסות המזון שמאפשרות את שרידתם וזהו. זאב מעריך אותם על זה. הוא היה רוצה להיות אמיץ כמותם.

בקומה הראשונה שמתחת לאדמה מקבל את פניו שומר כחוש, מקועקע גוף, לובש מכנסיים קצרים. חם פה תמיד. באוויר יש ריח בשר צלוי. בלילה משאירים רק את אורות השדרה המרכזית, בה ממוקמות המדרגות הנעות, דולקים. וילונות פלסטיק שחור תלויים מהתקרה, אי אפשר לראות מה קורה מאחוריהם. מה יש לך לחפש פה, איש? רוח מין הון. הבית. זאב פותח את התיק שהביא איתו. אפרים, דאונרים, הכל. צריך את הבוס.

השומר מהסס רגע, מגרד בראש, לא יודע מה עושים. למה לך בוס? כדי למכור לו. אתה רוצה למות? השומר צועק, אבל אז מזמזם מכשיר שבחגורתו ומישהו אומר לו משהו באוזניה. זאב מרים את ראשו אל המצלמה המכוונת אליהם, נד בראשו לשלום.

אתה למטה. ליד ארבע תשע שבע אחת. תמצא? בקלות.

*

הבוס טועם, מהנהן. הוא אף פעם לא ישן. כל הפנים שלו מלאים קעקועים, ספירלות צבעוניות שמתפתלות על עצמות הלחיים וגשר האף. עכברי החניון ידועים בזה. זאת מסורת שלא ברור איך התחילה. לכל חניון גדול יש סגנון קעקועים משלו, עם סמלים וצבעים שרק הוא משתמש בהם. עכבר חניון אחד לא יתקבל בחניון אחר אלא אם יסכים להיות מקועקע מחדש, עד שסימוניו הקודמים יכוסו לגמרי.

זאב מכיר את הבוס מחייו הקודמים. הוא זוכר הכל עכשיו. הם היו חברים פעם, או כמעט חברים, שתו בירה באותו מקום. לבוס קראו אז גבי. הייתה לו אישה, נועה, ושני ילדים, עמוס ויובל. הוא שנא את העבודה שלו ורכב על אופני שטח. הוא לא יזכיר לו את זה עכשיו, בטח אף אחד לא יודע.

הוא חי בסוכה עשויה כפות תמרים, שניצבת בשטח שמתחת למדרגות הנעות במפלס התחתון, עם רצפה שצבועה אפור ופסים צהובים. נער צעיר, ערום, מגיש להם קפה. הם מסבים על כריות רקומות, שולחן נמוך לפניהם. קודם שותים, רק אחר כך מדברים ביזנס.

*

איטס ווס נוט דה סקס, יו סי? איי וונטד יו טו סרנדר טו מי טוטאלי, איי וונטד טו טרסט יו. ואז שריקת השוט, הצלפה, ישר בכוס שלה, חותך את הבשר. היא לא ידעה שיכול כל כך לכאוב. סון איט וויל בי אובר.

אני לאהוב ארץ זאת, הוא אומר לה בין המכות. יד שמאל שלה שבורה. אפשר לראות את עצם הזרוע המרוסקת דרך החתך העמוק. אני לבוא לארץ בגלל אני אוהב אותה, יו סי? אבל כאן כולם רעים, רשעים, ואי אפשר לתקן זה.

האף שלה מרוסק, דם לא מפסיק לנזול. הלסת שלה שמוטה. היא לא יכולה לדבר גם אם הייתה רוצה, רק אנקות יוצאות מפיה, חרחורים. הוא מעביר אצבע עדינה על הצלקת שבפניה. איי וואנדר האו יו גוט דיס, וואט ווס יור סטורי. ואז הולך לרגע, וחוזר כשהוא אוחז אלת עץ כבדה.

כבר אי אפשר לתקן זה. סו לונג, ביץ׳. ישר בראש. משהו פוקע.

אבל היא לא מתה, עדיין, רק נראית כך.

הוא זורק עליה את הבגדים שגזר מגופה אחרי שקשר אותה, מהמהם לעצמו משהו, שיר, ניגון, אולי תפילה. זמזום מתגבר באוזניה, היא פה אבל אולי איננה, ובכל זאת מצליחה, ביד ימין, לגשש בכיס המעיל שלה, למצוא את שחיפשה.

איי אם סורי, באט איי אם וויק, אול דיס וויל סון בי אובר, אנד איי נידד דה ממוריז, טנק יו, ביץ׳, הוא אומר מעליה במעין טקס אשכבה, רוכן כדי לעטוף אותה ואת בגדיה בניילון שקילף מהמזרון, ואז היא מצליחה לנקום.

תנועה אחת, ספק עווית, בלי לכוון, רק להרגיש, והעט הלפותה באצבעותיה חודרת אל תוך מוחו מאחורי האוזן, וגופו מתרפה מייד, אפילו לא מספיק להיות מופתע, נופל עליה. כתם שתן מתפשט במכנסיו, מרטיב אותה.

לא למות עדיין.

*

יש מעבר סודי בין החניון ובין מרתפי בניין הבימה. שם, מתחת לאולמות ההרוסים, נמצאים מחסני האספקה וסדנאות העבודה של עכברי החניון. השומר מוביל אותו לשם, ידידותי מאוד, עכשיו שהבוס הורה לעזור לו. איך קוראים לך, איש? אני מנשה הקטן. היה מנשה הגדול, אבל אולי קרה לו משהו, הרבה זמן לא ראיתי אותו, אתה ראית אותו, איש?

הם נעזרים בפנסים נטענים שאלומותיהם מתרוצצות על הקירות שכרזות וצילומים תלויים עליהם. פרצופים גרוטסקיים, עמוסי איפור, שחקנים שנשכחו מזמן. מנשה הקטן מכיר כל פינה, ממהר לפנים, כולו תזזית, לא סותם לרגע. זאב דוחף עגלת סופרמרקט גדולה, מאתר ומניח בתוכה את כלי העבודה שלו, את המצברים שנלקחו ממנו, דברים נוספים להם אולי יזדקק. פה היו עושים הצגה, איש, גם אני עשיתי פעם ככה, משחק הייתי, אנטיוכוס, בחנוכה, יהודים רעים, צעקתי, אסור לעשות ברית מילה!

כל מיני דברים בונים ומתקנים פה, פזורים בשלבים שונים של עבודה על השולחנות. כלי בישול מוזרים, עצומים, מיטות אלונקה, ערסלים, קשתות מכניות משוכללות, חליפות שריון. מסוכן בחוץ, נכון, איש? מסוכן מאוד, צריך להיזהר. לנו יש מי שיוצא, אבל לפעמים לא חוזרים. זה יפה, בחוץ?

*

היא זוחלת על גחונה, שובל דם נשרך מאחוריה. גוף עירום ושבור, שלעולם כבר לא יחזור לאיתנו. לאורך מסדרון אגף החקירות הישן, צמוד לקיר, כי רק הרגליים עוד מסוגלות לדחוף, קדימה, קדימה, אם תעצור הכל יגמר.

מצלמת מעקב, שמשום מה עדיין מחוברת למוקד למרות שסגרו את החלק הזה בבניין מזמן, היא שמזהה אותה. מתחיל בלגן. מעמיסים אותה על אלונקה, מקבעים את הצוואר, דיס איז הוריבל, מגלים את גופת קצין המודיעין עם העט הנעוץ בראשו. תווי הפנים שלה הושחתו כך שהמחשב אינו מצליח לזהות אותה, אבל מוצאים את הארנק והתיק שלה בתוך שקית שיועדה להשמדה. שלושה רופאים עובדים עליה. נו צ׳אנס, לטס ג׳אסט לט הר דיי, לס פרובלמס פור אול אוף אס. זו בכל מקרה המדיניות עכשיו, לטפל כמה שפחות, כי הרי עוד מעט אי אפשר יהיה ללוות ולדאוג למחלימים, אבל הזנת שמה למערכת מזעיקה לשם את כריסטיאנה, שמבהירה שאין ברירה, שי איז א ריסרץ סאבג׳קט, ורי אימפורטנט, וואט דה הל הפנד טו הר?

חסארה, כונת חילווה, אל שרמוטה, אומרים זה לזה האחים שמלווים אותה מחדר הניתוח בו קטעו את ידה השמאלית מתחת למרפק אל המחלקה הנוירוכירורגית, מפיש אמל, אל מוח מית.

וקוראים לויקטוריה, הרשומה כאפוטרופסית הרשמית מאז מות הוריה. דיס איז א טרג׳די, אנד דה מן ריספונסיבל איז דד. לא תהיה חקירה, אין טעם, אבל בינתיים יתנו לה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

*

הכל במקומו. הבית חזר להיות מאורתו המוכרת, אבל זאב לא שקט. הוא עומד מול המראה, ומנסה להגיד את שמו הישן לבבואתו. זה עדיין קשה לו, לזהות במי שהוא היום את מי שהיה. היית אבא ובן זוג, פעם. היו להן שמות, וגם לך. זה נגמר בלילה אחד, שבו לא הצלחת להגן עליהן או למות איתן. עכשיו הוא זוכר, אבל רק את העובדות היבשות, את התקציר, את הכותרת. זה לא הוא, שעבר את זה, בלתי אפשרי.

פניה של האישה הצעירה, שהצילה אותו בלילה בו חזר מהחקירה, חקוקים משום מה בזכרונו. מאיפה הוא מכיר אותה? האם יש קשר בינה לבין מי שהיה? למה הייתה טובה אליו? הוא חייב למצוא אותה.

זאב, רועי, כך קראו לו, יוצא מהבית והולך לחפש אחריה, לשחזר צעד צעד את מסלול הליכתו בלילה ההזוי ההוא.

ד

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

*

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. ממש ממול המקום האליטיסטי והתרבותי פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו, האישה עטוית מעיל הפרווה, לאן תפנה? והאיש הזה, עם המבט הטרוד, האם בא לרקוד או להאזין? די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד'ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. בסיס הסיוע הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

*

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

*

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

*

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

*

היא משחקת איתו. זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

*

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג'וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

*

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

*

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים, למצוא מישהו ואז לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

*

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

*

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

*

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

*

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

*

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

ה

ההפגזה התחילה איך שהורידו את רשת ההסוואה מהבאגי, האדמה רעדה.

זה לא רגיל, אמר לו דוד, גמלוני, גרמי, רק נער, עם שפם שטרם צמח לגמרי, אולי נחזור? הם יצטרכו אותי.

אף אחד לא חוזר עכשיו, אמר רועי, עכשיו בורחים. ומייד מטחים כבדים, פצצות מצרר וזרחן, כל הגבעות בוערות, בהפוגות המעטות של השקט אפשר לשמוע זעקות. כנראה שהחליטו להרוג פה את כולם.

פגזים ופצצות, כדורי אש בוהקים, מתפקעים בניצוצות אדומים וצהובים, כל האוויר זז מרעם הפיצוץ, ריח אבק השרפה עוקץ בגרון. מזל שאי אפשר לראות מעבר לגבעה. שם סוף העולם.

הוא צריך לתפוס את דוד בכוח, להושיב אותו על הכיסא שלצידו, לקשור עליו ועבורו את חגורת הבטיחות. הוא הביא איתו רק תרמיל גב קטן, ורועי משליך אותו מאחורי גבו אל רצפת הבאגי, מקווה שלא יפול. אין זמן לדאוג לכלום עכשיו, רק לנסות ולהימלט. הם אמנם מחוץ לטווח האש, אבל קרובים מספיק, קרובים מדי. אי אפשר לשמוע את קול המנוע, הנבלע ברעשי הנפץ, אבל המכונית נשמעת לו, והם זזים, אחורה כדי לצאת מהמקום בו החנה ואז קדימה, רחוק משם. דוד מנסה להסתובב, עיניו פעורות, מתקשה להיפרד, לא מבין עדיין שהכל נגמר. החגורה מקבעת אותו למקומו. רועי לוחץ על דוושת הגז. פטריית עשן ענקית מתרוממת ממעל.

*

שחררו הודעה, התירו לפרסום. הכוח הרב לאומי עוזב. טורקיה תתפוס אחריות על השטח לתקופת מעבר, ואחר כך נראה. א ניו פייז איז ביגינינג. איטס אבאוט טיים. לט דם אול דיי. הספינות כבר בדרך. לכל בעלי האזרחויות הזרות מומלץ לעזוב, כמובן, נו מור אסיסטנס וויל בי גיוון.

כמה זמן נשאר? אי אפשר לדעת. ימים, שבוע, אולי חודש. בטח לא יותר. מסתבר שתכננו את זה, הבני זונות. בכל דבר הם מפשלים, ודווקא את זה הצליחו לשמור בסוד. יהיה פה חרא, עוד יותר חרא. את בורחת? אני נשארת. ואתה? גם.

הם עומדים מעל מיטתה של הודיה. פניה שלווים. סימני המכות כמעט החלימו, רק הלסת עוד נפוחה. צינורית הזנה משתלשלת אל מחוץ לאפה. לפחות היא נושמת לבד, עמוק ורגוע. היא לא סובלת.

ויקטוריה פה כל יום, עוצרת לשעה שעתיים בדרך למועדון. גם הוא אמור להיסגר. הטורקים כבר הודיעו שהם לא מעוניינים בבילויים מהסוג הזה, ובכל מקרה כמות כוח האדם שיחזיקו פה תהיה קטנה משמעותית מזו של הכוח הרב לאומי. טורקיה נאלצת לפעול לא בגלל שאיפה לכוח, חלילה, הסביר הנשיא, אלא מתוך מחוייבות היסטורית ובנסיון לתקן את הנזק שגרמה המעורבות הזרה במשך המאה העשרים הארורה. עוד מעט יפנו גם את בית החולים. הם צריכים להחליט מה לעשות.

דוד עדיין לא ראה את אחותו. הוא ברשימת המבוקשים, ואם ינסה להגיע לכאן המצלמות יזהו אותו מייד. זה לא שווה את הסיכון. ובכל מקרה הוא עדיין לא התאושש, שוכב כל היום מכורבל בשמיכה על הספה בביתו של רועי, רואה סרטים ותוכנית ילדים ברצף, ממלמל דברים. הוא היה צעיר מאוד כשנפרד מהודיה, ואף פעם לא חשב שיתאחדו שוב. המורדים היו המשפחה שלו, הגבעות ביתו, ועכשיו, במה שהסתבר כמבצע אחרון של נקמה והשלטת סדר, הם חוסלו, והוא נותר יתום וערירי. למה לא נתת לי למות שם, איתם, מה יהיה איתי עכשיו, אמר לו אתמול כשניסה לשכנע אותו לאכול, מא בידי אעיש.

ויקטוריה צריכה ללכת לעבוד. הוא ישאר כאן במקומה. פעמיים ביום מחליפים חיתול ומשנים תנוחה, שלא יהיו פצעי לחץ. את גדם היד צריך לחטא, אחרת הוא עלול להזדהם. אח אחד, מהבודדים שנותרו, הסביר לו בדיוק מה לעשות. מין הייה? מיש בינתכ, אה? לא. בינתי מאתת. אללה ירחמהא.

*

גשם כבד יורד, והרחובות מוצפים. מזג האוויר משתגע. חורף שחון וחם, ופתאום סערה כזאת, ששום דבר פה לא מוכן לה. כבר שלושה ימים ככה, בלי הפוגה. הזהירו שאם זה ימשך יצטרכו לסגור את הרכבת התחתית, כי המים שהמשאבות מוציאות זורמים ישר חזרה. אומרים שהקומות התחתונות בחניונים הוצפו לגמרי, שהעכברים נאלצו, לראשונה, לבקש סיוע בחילוץ אנשים שנלכדו למטה, אבל שהכוח הרב לאומי שקוע במאמצי הפינוי ושאין עם מי לדבר.

הרחוב שליד ביתו זורם כנהר. שברים נישאים בזרם העכור. למזלו פתח הכניסה למאורה מוגבה, כך שבינתיים המצב בשליטה, אבל הוא כבר התחיל לתכנן פתרון חירום, אטימת הכניסה הזו והכשרת אחרת, ותיקן בחופזה משאבה ישנה, ידנית, כך שלא יהיה תלוי כלל ברשת החשמל. דוד עזר לו במהלך העבודה, או לפחות לא הפריע, הגיש לו כלים, הקשיב להסבריו. מוזר, עוד מישהו בבית שלו. הוא לא חשב שזה אפשרי אבל מתרגל מהר. הוא עוד די ילד, דוד, יש לו המון ללמוד, אבל הוא לא רע, לא מעצבן מדי, שקט בדרך כלל. הם סידרו לו חדר, עם מיטה, ארון, שולחן ומסך משלו. הם אוכלים ביחד, ומדי פעם ויקטוריה מצטרפת אליהם. רועי נהנה לבשל לכולם, חושב על התפריט מראש, מנצל את מלאי קופסאות השימורים ומנות החירום שצבר ביצירתיות. דוד וויקטוריה לא מחמיאים לו, אבל גומרים הכל, תמיד, ומבקשים עוד. זה כיף. הם אפילו משוחחים במהלך הארוחה, ויקטוריה מעדכנת אותם בדברים שהיא שומעת במועדון בו היא רוקדת מהלקוחות הקבועים אשר באים להיפרד ממנה לפני שהם עוזבים, דוד שואל על דברים אותם הוא לא מבין בעיר הזאת, הזרה ומוזרה עבורו.

הם לא מדברים על העבר או העתיד. רק הכאן והעכשיו קיימים, כל השאר כואב או מפחיד מדי. אבל רועי יודע שאין ברירה. דברים משתנים, צריך להחליט מה לעשות.

*

קשת כפולה, מרהיבה, תלויה בשמיים, נמתחת במערב לרוחב כל האופק, ממסגרת בתוכה את הריסות תל אביב ויפו. הוא על גג בית החולים, נושם עמוק, מרגיש חי וצלול.

רופאה גרמניה, גבוהה וגמלונית, נכנסה היום לחדר בזמן שהחליף תחבושת וחיטא את גדם ידה של הודיה. הוא די טוב בזה, שום דבר לא מפחיד או דוחה אותו. יו נואו שי קנט פיל אני פיין, היא ניסתה לברר אם הוא מבין את המובן מאליו, דר איז נו ריל הופ אוף אימפרובמנט.

הוא יודע, אין לו אשליות. לא יקרה נס. הודיה היא צמח. מוחה מת כמעט לגמרי, משמר רק את פעולות הגוף הבלתי רצוניות, פעימות לב, נשימה. כבר אין לה מודעות, מחשבות או זכרונות. היא מכונה אוטומטית שלא מייצרת כלום, רק צורכת אוכל נוזלי באמצעות הצינורות המחוברים אליה. אין שום טעם בחיים כאלה.

דיי וויל בי קלוזינג דה הוספיטל, אנד איי וונט בי אייבל טו פרוטקט הר. איי אם ליבינג דיס פלייס סון.

וור אר יו גואינג? הוא שואל. עיניה יפות, מימיות וכחולות, על לחייה סומק תמידי. בק הום, טו ג׳רמני. איי ליב אין מינשן. יו מיס הום? ורי מאץ. יור אר סטייניג? איי טינק סו. דיס איז מיי הום.

*

זה הלילה הלפני אחרון במועדון. ויקטוריה הזמינה אותו, פתאום ככה שאלה אם הוא רוצה לבוא, כדי לראות אותה רוקדת לפחות פעם אחת. היא לא רוצה אותו פה במסיבת הסגירה, כי אז יבואו כל הלקוחות הקבועים להיפרד והוא סתם יפריע, אבל היום לא אכפת לה, היום יכול להיות נחמד.

הם נכנסים ביחד מכניסת העובדים, אין שומר בפתח, רק מצלמה אליה היא מנופפת. גם רועי מביט אל העדשה, מחייך, קצת נבוך. הוא לא רגיל לזה.

קודם, בבית החולים, החליטו מה לעשות. ויקטוריה תעבור אליו, לפחות לתקופה, זה יכול לעזור, יהיה בסדר. הוא לא גילה לה שנזכר מאיפה הוא מכיר אותה, שהכל חוזר אליו. יהיה עוד זמן לזה. עכשיו היא נותנת לו תלושים איתם יוכל לקבל שתייה בבר ונפרדת ממנו בלי להגיד שלום. הוא סומך עליה, זה חשוב, הם מסתדרים.

המועדון הוא שכפול של מועדונים כאלה בכל מקום אחר. נקודות אור והרבה חושך, מוזיקה רועשת, ספות כהות, במה מוגבהת עם עמודי ריקוד כסופים, בר ארוך לידו הוא מתיישב. עוד מוקדם, ואין הרבה אנשים. מזל.

הוא שותה בירה אחת לאט, ואז שנייה מהר. חשפנית צעירה, לבושה בגד גוף לבן וזנב שפנפנה, מנסה לעניין אותו בריקוד פרטי, בידכ לפ דאנס, יא אוסתאז? אי אפשר לזהות על פי המבטא אם ערבית היא שפת האם שלה או שחשבה שהוא כזה, אבל מה זה משנה בכלל. הוא מושך בכתפיו ומחייך אליה, מומכן בעדיין. עוד בירה. יש לו כסף אם יגמרו התלושים.

הוא בדיוק חוזר מהשירותים, שורת תאים נטולי דלתות, עם שלטים רב לשוניים שאוסרים על שימוש בסמים בשטח המועדון, ממנוע, פרוהיבטד, אסור, וויקטוריה עולה להופיע. הוא לא ראה אותה אף פעם בשמלה. מתאים לה. מבטיהם נפגשים. הוא מתיישב קרוב לבמה, מתחתיה. היא מסתחררת על מקומה בדרכה לעמוד, שולי השמלה הכהה מתרוממים, רגליה השריריות נחשפות מעט. נינה סימון שרה. פתיחת כפתור אחד והשמלה נושרת ממנה, כמה שהיא יפה.

העמוד הוא שותף לריקודה, וויקטוריה מתפתלת, נתלית ומטפסת עליו, בסדרה של תרגילים המבוצעים בשלמות, בכוח, בדיוק, ומתחברים לרצף המתאר פיתוי רב תשוקה, שיא וסערה, ואז פרידה כפויה. עיניה עצומות בחלקן רוב הזמן, היא מספרת לעצמה את הסיפור שגופה מתאר. הוא מוחא כפיים עם סוף השיר, מחייך בלי לשלוט בזה. ויקטוריה מתכופפת ואוספת את השמלה מרצפת הבמה בדרכה החוצה, שולחת אליו מבט מעבר לכתפה. עוד מעט תצא אליו.

כדאי שילך עכשיו. היא צריכה לעבוד והוא רק יפריע לה, אולי תבוא אליו אחר כך, כשיגמר פה. הם מתחבקים לפני שהוא עוזב, בפעם הראשונה, וזה מביך אבל גם כיף, מוזר כל כך.

*

זאת לא חקירה, רק שיחה, אומר לו יוסוף, שהסתבר כאיש חשוב, מציע לו קפה, אקספליין טו מי.

רועי ידע שזה יבוא. הוא הרי מושכלנג׳י, ככה שכל דבר שקשור בו עובר ישירות למוחאבארת. אבל קשה לו להיות רגוע. קשה לו להסביר. סטארט פרום דה ביגינינג, האו דו יו נואו דיס הודיה כהן?

והוא נושם עמוק, ומספר את שנזכר בו רק לאחרונה.

היא וביתו היו חברות טובות, פעם, בגן הילדים. הוא הכיר את כל המשפחה, את אביה ואמה, את אחיה התינוק, את הדודה הצעירה, הקצת משוגעת, שאספה אותה מדי פעם מהגן. ככה היה עד ההפצצה הגדולה. היא מזכירה לו אותה. זה לא סיפור כזה מסובך, בעצם.

*

אמבולנס הוביל אותם עד פתח הבית. הרשו להם לקחת מיטת בית חולים, מכונת הזנה ומלאי אוכל נוזלי, חיתולים וחומרי חבישה. זה יספיק רק לזמן קצר, עד שיראו מה לעשות. ויקטוריה חתמה על תעודת השחרור בשמה האמיתי, אבישג. לקח להם שעתיים לארגן הכל, לסדר ככה שיהיה מקום לארבעתם.

יותר רגוע עכשיו, בחוץ, יורים פחות. ספינות הפינוי יוצאות מחיפה, ומשאיות שעליהן רמקולים עוברות ברחובות ורק מחכות למי שיעצור אותן כדי להסיע אותו לשם. אבל מסתבר שהם לא היחידים שבחרו להישאר. משום מה כמות העוזבים קטנה משציפו, למרות הגמשת הקריטריונים לקבלת סיוע בקליטה מחדש. אנשים, ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, כל בניה השורדים של הארץ, בוחרים להישאר במקום שאין כל דרך לדעת מה יהיה בסופו. מוזר.

דוד יושב ליד מיטתה של הודיה, מחזיק בידה. הוא בוכה. רועי רוצה לגשת אליו, קם ממקומו. תן לו, אומרת לו ויקטוריה, זה טוב להתאבל, זה יעזור לו להיפרד.

*

הוא מתקן את המכונה, בוחן את אקדח המסמרים שלועו קבוע בתחתית כרית הראש. הכל עובד, הכל מוכן.

*

ויקטוריה וזאב, שהם רועי ואבישג, יושבים בקומה העליונה של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, צופים על הים, מחזיקים ידיים. היא בהריון, מי היה מאמין, בגילה, ובינתיים הכל בסדר, קצת בחילות, לא נורא.

המזון הנוזלי כמעט ונגמר. למרות כל המאמצים פצעי לחץ סגולים, מגירי מוגלה, הופיעו על גבה של הודיה. ברור מה צריך לעשות.

*

רועי מרים אותה בזרועותיו. היא קלה. פניה שלווים. הוא מניח אותה על מזרון המכונה. אבישג עוזרת לו להדק את הרצועות. דוד קורא תפילת פרידה שכתב. שלושתם מנשקים אותה על מצחה. המכונה עובדת. בזמן אקראי, על פי בחירתה שלה, תירה מסמר בודד לגזע המוח של הודיה. היא תמות מייד. הוא ניתק את מנגנון השריפה העצמית של המכונה. הם יקברו אותה מחר, במקום יפה.

גרסת pdf:

שישרף הכל – רגעים מעתיד אפשרי

שישרף הכל

לפניכם הגרסה המלאה של הסיפור שאת חלקיו פרסמתי כאן בתקופה האחרונה.

זו נובלה דיסטופית, המתרחשת בעתיד אפשרי. אני די גאה בה.

אזהרה – יש בה חלקים הכוללים אלימות קשה.

 

גרסת pdf, לקריאה במחשב/ טאבלט או, חלילה, להדפסה:

שישרף הכל 

 

וזו גרסה בפורמט אינטרנטי – הנוחה יותר לקריאה ממכשירי טלפון :

שישרף הכל 

 

 

אם נהנתם, אנא הפיצו. זה חינם.

רגעים בעתיד אפשרי (2)

נהגי מוניות מחורבנים. בני זונה מזדיינים. אצלי הכל ממוגן, מותק, בא לך להרגיש? מכה אחת באוזן, חזקה ומהירה, עם שורש כף היד, ואחר כך הוא כבר לא כזה גיבור. למה ככה מה, כמעט בוכה, מה כבר עשיתי? תן לצאת. תפתח את הדלת או שאני הורגת אותך. היא מתכוונת לזה. יש לה סכין שנראית כמו עט, עשויה פחמן ככה שאי אפשר לגלות אותה בקלות, והיא מוכנה להשתמש בה, אבל המאנייק נכנע בקלות.

אני אתלונן עלייך, שרמוטה, הוא צועק אחריה, מחכה שתרד לפני שהוא מגדל אומץ ופותח את הפה, פחדן, מזדיינת בתחת, זבל של ערבים. הכל נכון, והיא צוחקת לו בפרצוף. למי תתלונן, יא זבל, שמור את הידיים שלך לעצמך. היא טורקת את הדלת חזק, מקווה לשבור משהו במכונית הצבועה צהוב, שכתובות בכל השפות מודבקות עליה, א סייפ רייד אין דה הולי לנד. סע לפני שאני שוברת לך את האוטו, גם אתה בתחת שלי, בתחת.

קול אלקטרוני מודיע לה להתרחק, בערבית דווקא, זיח מין א סיארה, מנומס כל כך, אפילו תנועת המכונית רגועה כשהיא מתחילה לזוז, ורק צעקות הנהג וניפנופי הידיים שלו מפריעים לתרבות הכבוד ההדדי, כולנו חולקים את אותו מרחב בשלום ובאחווה, בתחת שלי, עמוק בתחת.

היא נושמת עמוק, ושוכחת כמעט מיד מכל זה. כלום לא קרה ולכן אין טעם לבזבז זמן. מפה כבר תוכל להגיע הביתה ברגל. זה אומנם לא הרחוב הכי בטוח אבל בכל זאת פזורים בו מחסות, ובלילה כמעט אין ירי צלפים. וחוץ מזה, מי כבר יירה עליה, הרי לכולם היא באה בטוב.

זונה ולא מסתירה את זה, להפך. יש מדים, כללי תלבושת ברורים שמגדירים אותך ככזו, והעובדה שכולם יודעים שאת זונה מעניקה בטחון, מקום מסויים ונוח בתוך הסדרים והכללים שבאמצעותם מתנהל כאן הכל. זונות הן קורבנות ולכן זקוקות להגנה. ברור שאסור לשפוט אותן על מה שהן עושות לפרנסתן, זה גוף שלהן והכל, אבל אף אחת מהן לא בחרה בזה באמת, כי זונה צעירה היא תמיד אומללה ומנוצלת, אפילו אם אינה יודעת את זה כעת. מצחיק אותה לחשוב שכך היא נתפסת, אבל מה איכפת לה, יותר טוב ככה. קן יו הלפ מי פליז, זו שורת הפתיחה הקבועה שלה, איי פרומיס טו הלפ יו רייט בק.

יש אזעקה במרחק, התקפת טילים, כנראה, צוואריח, צוואריח, אפשר לשמוע רמקולים קוראים מאי שם. בטח שוב מטווחים את מה שנשאר מהקריה, אפילו חתולי הרחוב כבר למדו שאסור להסתובב שם, שלא נשאר כלום. אבל אנשים צריכים לירות לאנשהו, כדי להוכיח שהם רציניים, כדי לפרוק תסכולים, לא טוב לשמור את זה בבטן. אז יורים לאן שכולם יורים, כי מה זה משנה בעצם. שובלי האש בשמיים יפים. היא אוהבת טילים.

הרחוב ריק. זו שדירה תחומה בעצים שרופים. בכל פינה קבוע עמוד מצלמות בעל בסיס בטון ושריון מתכת. העדשות מנצנצות מבפנים. היא מתעכבת לרגע ליד אחד מהם, הניצב ליד שרידי פסל חוצות, כסא מתכת הניצב בראש גרם מדרגות מתכת. היא שולחת נשיקה מצלצלת ישר למצלמה, מעפעפת קצת בעיניה ואז מענטזת משם בתנועות מודגשות. בטח מנגנון הזיהוי רשם שהיא כאן, בחיים, עדיין. אולי אפילו צפה בה מישהו. זה מצחיק אותה. לא היה יום רע. שני לקוחות בסך הכל, לא הרבה אבל מספיק, היא לא איזה נרקומנית שחייבת עוד, רגילים כאלה, שכבר אינה זוכרת איך נראו או איך קראו לעצמם. האחד היה לא נימול, ועל העורלה שלו הייתה נקודת חן. זה היה חמוד. לשני היה חדר מלון מרווח ונקי. היא התקלחה המון, חפפה שיער והכל, ואחר כך עוד ראתה איתו קצת תוכנית חדשות עסקית בזמן שחיכתה למונית. המשבר העולמי מעמיק. דה קרייסיס איז נוט אובר. לא היה לו כסף ללילה שלם, הוא התנצל, אבל היה מאוד נחמד, שמנמן ואבהי. כשגמר זה היה באנקה גבוהה, צווחנית. גברים מגוחכים.

איש מוטל על הכביש, בצד השדרה. הוא רועד. מבטה מדלג מעליו. אסור לתת לדברים כאלה לחדור פנימה. בטח נרקומן. הוא יזוז. המכוניות בכל מקרה יודעות להיזהר ממכשולים. הן לא ידרסו אדם אם יזהו אותו ככזה. משאית כיבוי אש מתקרבת, סירנה זועקת והכל. זוז משם, מטומטם, אתה לא שומע? היא לא רוצה לראות את זה, תזוז, לא איכפת לך? גוש בשר, שקית של דם ואיברים פנימיים שמחכה להתפוצץ, והעיניים בכל זאת לא יכולות להתנתק.

היא בטח תצטער אחר כך. מבטו אטום, מת, גם כשהיא גוררת אותו מדרכה של המשאית הדוהרת, מוב! אמרג׳נסי ויהיקל פאסינג! היא הייתה צריכה להשאיר אותו שם וזהו. הפנים שלו שטופות בכי אבל נטולות הבעה. איך קוראים לך, וואטס יור ניים, שו אסמכ, אבל אין תגובה.

אני אלך עכשיו.

*

הוא עוקב אחריה. קישתא, לא רוצים אותך כאן. שלושים מטר מאחור, מת חי, לא מנסה אפילו להסתתר, כושל בעקבותיה. כשהיא עוצרת הוא עוצר, כשהיא פונה הוא מחקה אותה. זה עצוב, לא מפחיד.

היא יכולה לשלוח קריאת מצוקה. בדיוק בשביל דברים כאלה חילקו להם את המשדרים. אם יהיה מזל ואין איזה תקלה ניידת אוטומטית תגיע תוך כמה דקות. אבל היא לא אוהבת שוטרים, גם לא רובוטיים. פעם, כשלקוח שיכור ניסה לכפות עליה באיומי אקדח לבוא איתו למסיבה ועוד לא ידעה מה יקרה השתמשה בשירות הזה, לוחצת על הכפתור הנסתר שתפרה לפי ההנחיות בתוך כיס המעיל שלה, וראתה את הניידת בפעולה, מזהה את הסיכון מרחוק, שועטת לכיוונם, טנק קטן בעל זחלילי גומי המשמיע צווחה מצמררת, דרופ יור וופן נאו, יורה חיצי הימום חשמליים, נעצר מעל האדם המפרפר על הקרקע, כשקצף יוצא מפיו, סיטואיישן אנדר קונטרול. האמריקאים תרמו את המערכת הזו, אחרי שהוצאה מחוץ לחוק אצלם. פה זה מותר, ואפילו עשו מזה עניין, כותרות, פרסומת, טכנולוג׳י הלפס וומן אין ניד, מייקינג דה סטריטס סייפ אגיין. מייד חשה חרטה. הוא לא באמת התכוון לירות בה, והיא יכלה להכניע אותו בקלות אם רק הייתה מחליטה לעשות כך. צריך להשתמש באפשרות הזאת רק אם באמת אין ברירה, אם מוכנים להיות אחראים לסבל שהיא גורמת.

היא אוהבת את חייה.

שמה הודיה, אבל היא כמעט לא משתמשת בו. במקום זה היא ממציאה שמות עבודה זמניים, מרי, ג׳וי, נטלי, אנג׳ל, כאלה, או נהנית מכינויי החיבה שמודבקים לה. אל שרמוטה אל שטורה, מא אחלהא, הזונה החרוצה, המתוקה מכולן.

היא יכולה להתחיל לרוץ והוא לעולם לא יצליח להדביק אותה. דרכה הביתה עוברת דרך חורבות מה שהיה פעם סמטאות ורחובות צרים. עכשיו, כשהכל הרוס, כמעט אי אפשר להתמצא פה. גם בשעות היום קל ללכת כאן לאיבוד ובוודאי כעת, בשיא הלילה. אבל היא וויתרה על הרצון להתחמק ממנו. צללית גופו, מאחוריה, כנועה כל כך עד שמבלי שתצליח לשלוט בכך מתגנבת לליבה מידת הרחמים.

*

על השולחן הלבן שעמד פעם בקבלה היא מסדרת את כל מה שהביאה מהחנות הגדולה. קופסאות קטנות, שתוכל לסחוב איתה בלי שיהפכו להיות משקולת, רק דברים איכותיים, ממרח זיתים שחורים, כדורי אורז דחוסים, לבבות ארטישוק בלימון, שוקולד מריר מגוואטמלה. הגוף שלך הוא מה שאתה אוכל, והגוף שלה חשוב לה, לא רק ככלי עבודה אלא כדבר היחידי בחייה שלא איכזב אותה, שהיא יכולה לסמוך עליו שכמעט תמיד יעשה כרצונה. מאז שהפכה לשולטת בגורלה היא מקפידה לאכול טוב, בריא וטעים. היא מנסה ללכת לישון שבעה תמיד, ושומרת, במחבואים סודיים, מנות חירום מובחרות. היא לא מוכנה להיות רעבה שוב.

הוא יושב על שרפרף לא רחוק ממנה. גבר לא צעיר אבל גם לא ממש זקן, כפוף. הוא לא מסריח, לא מלוכלך, לא מדבר. מוזר. כשהיא מניחה מולו צלחת עליה סידרה ערימות קטנות מתוך הקופסאות הפתוחות הוא בוהה בה, לא מבין, אבל כשהיא מסמנת לו בתנועות מה עליו לעשות, להרים את האוכל באצבעותיו, לשים בפה, ללעוס, לבלוע, טעים כל כך, הוא מחקה אותה. אי אפשר לדעת מה הוא מבין ומה לא.

יש לך לאן ללכת, איפה לישון? אין תגובה. וור איז יור האוס? יו קנט סליפ היר, איי דונט הב א בד פור יו.

יש כאן רק מזרון אחד, והוא בתוך בריכת השחייה הריקה, אותה הפכה למעין חדר שינה. פעם זה היה מועדון הכושר והספא בפרוייקט חצי יוקרתי שנבנה על גבול תל אביב ויפו, כולל נוף לים והכל. הקירות בנויים מאלמנטים טרומיים מבטון מזויין, קשתות וקמרונים מסוגננים, שיכולים לעמוד בכל דבר חוץ מפגיעה ישירה. בתוך הבריכה היא מוגנת לגמרי מרסיסים תועים. ככה היא לא חייבת לישון בתוך חלל אטום. מקלטים וחדרים מוגנים עושים לה חלומות רעים, ושינה טובה זה חשוב. היא גאה בכך שלא כמו רוב מכריה היא נרדמת לרוב בעצמה, בלי שתהיה חייבת לבלוע, להסניף או לשתות כלום. להיות שבעה מספק אותה. היא אוהבת להתמסטל, אבל לא לאבד שליטה. מפחיד אותה להיות תלויה במשהו שיהיה חסר מתישהו, להשתעבד אליו. אבל הלילה היא בכל זאת מוזגת, לה ולאורח שלה, הוא כבר לא ילך עכשיו, היא תקועה איתו, משום מה משהו בו נראה לה מוכר, כוס גדולה של וויסקי טוב, אותו קיבלה במקום תשלום ממישהו שכבר אינה זוכרת ושמרה לזמנים קשים.

*

לאחר שהוא נרדם על כורסאות ההמתנה המרובעות, המרופדות עור מלאכותי שחור, הודיה מפקידה את הכסף שהרוויחה היום במחבוא, חלל נסתר מאחורי אריח סתמי בקיר הבריכה. כמו בכל פעם היא מונה כמה יש, מחשבת את הסכום כולל הכסף האלקטרוני שבחשבון הסודי, סופרת כמה זמן, בערך, בקצב ההכנסות הנוכחי, עוד נותר לה. כמה חודשים, שנה מקסימום, ותוכל לברוח מכאן בתנאיה שלה. היא בכיוון הנכון. אסור להתאהב, אסור להיקשר, אסור להתמכר, אלו כללי פשוטים שבינתיים היא מצליחה לשמור. ואסור להתפנק. אסור לשכוח מה ומי היא, זונה עלובה, זבל, בלי בית וכמעט בלי משפחה, שלאף אחד לא יהיה איכפת, לא באמת, אם תמות. אין לה עתיד אם לא תיצור לעצמה כזה, תקנה אותו בכספה שלה. יהיה טוב, היא ממלמלת את התפילה הפרטית שאימצה מזמן, כשעוד הייתה נערה והכל היה רע, ולא הייתה שום תקווה, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. אחר כך היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה, דואגת שתכסה את עיניה, שתחשיך הכל. בחוץ, השחר מתחיל לעלות.

*

ברזל מכה בברזל, שוב ושוב. נשיפות קצובות. גם היום היא מתעוררת מזה. ככה זה כשגרים בחדר כושר. ככה זה עם ויקטוריה.

יש כאן מישהו, היא מסננת בין שיניים חשוקות ממאמץ להודיה שמטפסת מהבריכה, הוא שלך? נדבק אלי אתמול, לא מדבר. הוא עוד פה? בטח. לאן ילך?

היא החברה הכי טובה שלה, כנראה, והאדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך, אולי. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממנה. איזו בטן יש לה. קוביות. שרירים משורגים על עור מתוח. תשעה אחוזי שומן, כבר שנים ככה, חזק זה סקסי. תלבשי משהו ובואי, ותכיני קפה.

ויקטוריה מתחילה כל יום ככה, בשלוש שעות של אימון מתוכנן לפרטי פרטיו, שתיים עשרה תחנות במכשירים, שלושה סבבים בעומס מתגבר, חצי שעה אירובית על אופני הכושר בימים זוגיים והאליפטיקל בשאר, ארבעים וחמש דקות גמישות. בתוך המבנה הקשיח הזה היא משחקת ומגוונת בין סוג התרגילים, המשקלים בהם היא משתמשת, כמות החזרות. הכל מתועד במחברת בה היא רושמת הערות במהלך האימון ובסופו, איך הרגישה, איפה התקשתה, מה הצליחה לעשות היום שלא עשתה אתמול. כל המחברות שמורות אצלה, עברו איתה את הכל, הודיה ראתה אותן פעם, עשרות מהן, זהות כמעט לגמרי, מסודרות במזוודה קשיחה.

הודיה לא ברמה שלה, וספק אם אי פעם תהיה. היא לא נהנית מספיק מהמאמץ ומהשגרה. החזרות האין סופיות משעממות אותה. היא הייתה מעדיפה לרוץ, לרקוד, או אפילו להשתמש בחליפות האימון האוטומטיות שכל שאר הבנות במועדון בו עובדת ויקטוריה מכורות אליהן. לא צריך לעשות כלום, רק להזין למחשב את המקומות אותן את מעוניינת לחזק או לחטב, ירכיים, שרירי השוק, זוקפי החזה, והאלקטרודות דואגות לשאר. שלושה חודשים ככה ויש לך גוף של פסל, הזהירה אותה ויקטוריה, יפה, משעמם, קפוא ונשבר בקלות, שלא יודע לעשות כלום חוץ משיסתכלו עליו ויגעו בו. אם תתאמני איתי תהיי חזקה באמת. וויקטוריה כמעט תמיד צודקת.

קודם כל קצת מתיחות, חימום. מדי פעם לגימה מהקפה. האורח מאתמול כבר התעורר, אבל עדיין שרוע, מקופל על הספות, פעור עיניים. איפה את מוצאת את כל הדפוקים האלה, זונה, בחרא שלי, אני מוציאה אותם משם, מוצצת. הן נהנות לדבר ככה אחת לשנייה. לאף אחד אחר לא מותר.

היא לא יפה, בגלל הצלקת בפנים, אבל יש לה גוף כמעט מושלם. היא יודעת את זה. איברים ארוכים, עדינים, פרקי רגליים וקרסוליים דקים. שדיים זקופים, בינוניים, פטמות קטנות אך ארוכות. שקע צוואר, שרירי כתפיים, כוס סימטרי, שראש הדגדגן הוורדרד מציץ בראשו, חור תחת גמיש. ויקטוריה לימדה אותה איך להעריך, לשמור ולהשתמש בכל אלה. נצלי מה שיש לך, זה שלך בשביל זה, תאהבי את זה שהם אוהבים אותך, תתחרמני מעצמך ולא מהם.

היא חשפנית, שנים כבר, עובדת כל לילה, כמעט לא מפספסת משמרת, במועדון במתחם הבילוי שליד הבסיס של הכוח הרב לאומי. השעות קבועות, הכסף טוב, והיא לא מזדיינת, אף פעם לא היה לה באמת כוח לזה, רק רוקדת ומוצצת. חשפנית יכולה להצליח, להיות בטופ, גם כשהיא מבוגרת קצת. בכל מקרה בחושך לא רואים את הקמטים. הבנות האחרות אומנם דפוקות, רבות על כל לקוח, אבל היא לא במשחק, יש לה את הקבועים שלה, כאלה שמעריכים איכות. עוד כמה שנים וזהו, מתי שתחליט שדי תעזוב.

הזיעה כבר עולה בשיפולי גבה. רק אז האימון הופך לאפקטיבי. סבב אחד, זה כל מה שתעשה היום, אבל לכן היא מקפידה על דיוק וכוונה בתנועה, מקשיבה טוב טוב להנחיותיה של ויקטוריה. גב זקוף, כתפיים שמוטות, הנשימה מוליכה את המאמץ, לא להפך. יש לך עוד משהו היום שאת ממהרת ככה? סתם, בדיקה. יופי, זה חשוב. ומה תעשי איתו? ויקטוריה מסמנת בגועל בראשה לעבר האורח, שבוהה עכשיו החוצה דרך החלונות דמויי חרכי הירי. את כל קו החוף רואים. את הכוורת הצבעונית של מרכז הפיוס והאחווה, את גבעת יפו וצריח הכנסייה המנופץ, את הבניינים השרופים לאורך שפת הים של תל אביב. הנוף וחדר הכושר, אלה שתי הסיבות בגללן עברו לכאן. שווה להתרחק קצת מהמרכז בשביל רמת חיים, והבטחון של לגור ליד הרכבת הוא סתם אשליה. הודיה שמחה שהקשיבה לויקטוריה. המתחם הנטוש הזה, שהן הדיירות היחידות בו, הוא הבית הטוב ביותר שהיא זוכרת.

הוא לא יכול להשאר פה, אומרת ויקטוריה. היא לא מפחדת מגברים, רק נגעלת מהם, שום עידון, במקרה הטוב כוח וזהו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה לא יפה לך.

*

היא תיקח אותו למרכז הרפואי, שמה ידעו מה לעשות. בכל מקרה, זאת כבר לא תהיה בעיה שלה. נדבק אליה. אפשר לחשוב שהיא חייבת לו משהו. שום דבר, גבר שקוף, שבור, לא טוב לכלום. רק עוקב אחריה, בוהה, בלי לראות כלום, בעיניים יבשות ואדומות, לא מעפעף כמעט. יש לו ארנק, עם תעודות שאומרות איך קוראים לו, זאב משהו, ויקטוריה עזרה לה לחפש בכיסים שלו, אבל כמעט אין שם כסף, ואין שום רמז אחר למי או מה הוא שייך. לא נורא. עוד מעט תיפטר ממנו.

הקרון, כרגיל, כמעט ריק, אבל מולם, מהצד השני של המעבר, יושבת אישה מכוסת ראש, מוסלמית בטח, לא מבוגרת בהרבה ממנה. בלי להתכוון מבטיהן נפגשים לרגע, והן מחייכות זו לזו בנימוס. חשוב להיות אדיבים, וחוץ מזה, המצלמות רואות הכל, והמחשב יודע מי היא. כל התנהגות שתסווג כלא חברותית תיזקף לרעתה. היא כבר התרגלה לכללים האלה. ברכבת כולם שווים.

שו צאר לו? האישה שואלת, מנידה בראשה לכיוון זאב. מא עראפש. מא ביחכיש. מג׳נון? מומכן. מומכן צאר ביג׳נן. אל יום כול אל דוניה מג׳נון. אל חק מעכ. הן חולקות נידת ראש. העולם משוגע, עצוב, קשה. האדא צעב. אין צורך שימשיכו לדבר. הן יכולות לחזור להתעלם זו מזו.

הרכבת עוברת דרך התחנה האטומה, במקום בו היו צריכים לחפור מחדש את המנהרה אחרי ההפצצה הגדולה. אומרים שאת רוב הגופות לא טרחו אפילו לקבור, ופשוט זרקו אותן לתוך הבור ויצקו בטון על הכל. הבשר לא יכול להרקב ככה, כי אין חמצן כדי להזין את הרימות. בטח גם אבא שלה שם, מעליה, קרוע לגזרים שעדיין ניתנים לזיהוי. היא מנסה להיזכר בו בכל פעם שהיא עוברת כאן, נאחזת בדברים שסיפרו לה עליו, כי לה עצמה אין אפילו בדל זיכרון פרטי ממנו. הוא היה אחד מאלה שהזהירו מפני מה שהולך לקרות. זה לא ממש עזר, מה? הוא היה גאה בה מאוד, חשב שהיא תגיע רחוק. היא לא מתגעגעת אליו, כבר לא עצובה. אין טעם.

*

כריסטיאנה מחבקת אותה בזרועות התמנון שלה, מנשקת אותה על שתי הלחיים, האו אר יו מיי דיר? האו איז לייף, גוד? המבטא הגרמני שלה מודגש עד גיחוך. היא ממינשן, כך טרחה להסביר לה פעם, בשיחות אותן הן מנהלות בזמן שהמכונה תעבד את תוצאות בדיקות הדם, בט איי בליב יו קול איט מינכן.

פעם בשבועיים היא באה לכאן, לבדיקה תקופתית וקבלת חיסונים. כולם מרוויחים מזה, בעיקר חברות התרופות, עבורן היא שפן ניסויים מעולה לבדיקת טיפולים נגד מחלות מין. אין כמעט תופעות לוואי, רק רגעים בודדים ומפתיעים של עייפות ביום או ביומיים שאחרי. המרכז הרפואי הזה הוא שטח לא מדינתי, ולכן משוחרר מכללי הרגולציה הנאכפים בקפדנות במקומות אחרים. דיי אר ג׳אסט אפרייד אוף אינוביישן, דר איז נאטינג דיינג׳רס אבאוט איט, הסבירה לה כריסטיאנה, מניפולייטד באדי סלס ג׳אסט סאונדס בד. איף ווי פרוב איט וורקס דיי וויל הב טו מייק איט ליגל. חוקי או לא, משלמים לה טוב, זה מה שמשנה, בכסף שמופקד לחשבון הסודי, ושבו תוכל להשתמש בכל מקום אחר בעולם חוץ מפה. לוק אט איט אז א ריטיירמנט פאנד, יו קנט דו דיס ג׳וב פוראבר, יו נואו?

לכריסטיאנה אסור להיות ביקורתית או שיפוטית. היא גרומה אבל רופסת, סקרנית קצת יותר מדי, ורואים שהיא מתאווה לתענוגות אסורים. הודיה נהנית לזעזע אותה. היא חייבת לשקר בכל מקרה, כדי להמשיך להשתתף במחקר, להגזים, להרבות בתיאור חשיפותיה לכל המחלות הנוראיות שמסתובבות שם בחוץ. איי נבר יוז קונדומס, איט טייקס אווי דה פלזר, אנד איי לייק דה פיל אוף ספרם אינסייד מי. כריסטיאנה מהנהנת, רושמת, מסמיקה.

וואי דו יו דו דיס, שאלה אותה פעם, אחרי שהזריקה לה את התאים המהונדסים. איי ג׳אסט לאב טו פאק, אנד דיס איז וואט איי דו בסט, יו דונט לייק טו פאק? אוף קורס איי דו. לחייה האדימו והן שתקו לרגע. אסור לה להיות ביקורתית.

בט, דונט יו מיינד, אול דה דיפרנט מן, יוזינג יו לייק דט? בכל זאת נפלט לה. לא מבינה כלום. פוסטרים של נופים טרופיים על הקירות כי אין חלונות, פרחים גדלים בעציץ, יפים ואדומים, עם מנורה מעליהם, חלוק לבן עם צווארון זקוף, תג שם שעיטורים צבעוניים צויירו עליו. איי לייק דט בסט, איי לאב מן יוזינג מי, דונט יו? אוף קורס איי דו, אוף קורס.

*

היא לא אוהבת להזדיין. זה חלק מהעבודה, קשה להיות זונה בלי זה, אבל הוא לא החשוב מכולם. הפיתוי, השגת הלקוחות, זה האתגר האמיתי, כל השאר הוא רק בונוס.

בכל מקום יש לקוחות פוטנציאלים. אפילו כאן, ביציאה מהמרכז הרפואי שבתוך בסיס הכוח הרב לאומי. בניין גדול, אפור וזוויתי, סוללות טילים נגד טילים מקיפות אותו, תותחי לייזר נגד פצצות מרגמה על גגו, מסדר כלי רכב משוריינים מחכה לרגע פקודה. מישהו פה ירצה בה, אם רק תדע למצוא אותו, ישכור את גופה לזמן קצוב.

היא בריאה לגמרי. יש לה אישור, חתום על ידי המנהלת הרפואית, בשלוש שפות. סי יו אגיין אין טו וויקס, בי סייף אאוט דר. לכי תזדייני. מי פה זונה מי, אני מוכרת רק את הגוף שלי ואת את כל החיים, לי אין ברירה ואת בחרת בזה, למה זה מדליק אותך ככה, מתי קיבלת זין, מתי זיינו אותך שלושה גברים אחד אחרי השני עד שהכוס והתחת שלך שרפו ככה שלא יכולת לשבת בדרך חזרה הביתה, מתי הקאת זרע, מתי הרגשת שאת והגוף שלך הם לא אותו אדם? לא לתת לזה לגעת בה, לא לתת, לחייך, לא לבכות, לקרוץ להוא שם, מה זה משנה מי, לנשום עמוק.

דו יו ניד הלפ? יו סים א ביט לוסט. נו, איי אם אול רייט. בט מייבי איי קן הלפ יו. איי הלפ מן ורי וול.

לקוח ראשון היום. זה היה קל. היא תיקח אותו למלון שמשכיר חדרים לשעה. מכירים אותה שם. עוד שעה שעתיים כבר לא תזכור כלום ממנו.

*

לא אישפזו אותו. חבל על המיטה, והוא בהרתעת סיכון, ככה שעדיף לשחרר וזהו. הוא מתחיל להיזכר ביום שהיה. גירוי ממוקד של קליפת המוח. טכנולוגיה חדשה, שמאוד עוזרת במצב של התקף קטטוני. רופא יהודי, משתף פעולה, קצת מנוחה והכל יראה אחרת, בוא לביקורת כשתרגיש יותר טוב.

הוא זוכר שמישהי הביאה אותו לפה. אישה צעירה, יפה, עם צלקת על הפנים. הוא לא יודע מי היא. לא קוראים לו זאב, אבל הוא ישמח אם יפנו אליו ככה, לשם הזה הוא כבר רגיל. מאיפה הוא זוכר אותה? עוד בלי הצלקת, ילדה, מאיפה?

השוק החשמלי מעורר זכרונות חבויים, מסדר אותם מחדש ככה שיותר קל לתת להם משמעות. אתה תהיה קצת מבולבל בימים הקרובים. יכול להיות שתזכור עוד. הרבה מנוחה. יש לך בית? יופי. יופי. שמחתי לעזור. השומר יעזור לך לצאת.

מגירות שלמות, בהן אטם את קרעי עברו, פתוחות בפניו פתאום. השומר אוחז במרפקו, מוביל אותו דרך המסדרונות הריקים. המקום נבנה כדי לשרת המוני נפגעים ועכשיו לא נשארו מספיק, כך שמחלקות שונות צומצמו ונאטמו. חטר מין אל באב, אומרת להם דלת הכניסה בניגון שמח, פליז  פיל וול, לבריאות!

איך קראו לו פעם? את זה הוא עדיין לא מצליח לזכור, למרות שאמרו לו. משהו עם עין. הכל מוזר. נתנו לו חבילת כדורים, למקרה של התקף דיכאון או חרדה. אולי יוכל למכור אותם. עכשיו יחזור הביתה וילך לישון. מחר בטח יבין יותר.

לחלק השלישי

לחלק הראשון

אחי, נוגשי העבדים

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

הרבה מילים בחינם

עדכנתי את עמוד הקבצים להורדה באתר.

נוסף אליו מתגעגע לכוס שלך, קובץ סיפורי זימה שפרסמתי כאן בעבר. הקריאה בו למבוגרים בלבד.

אקווה להוסיף קבצים נוספים בהמשך.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.

הנכה שהייתי

מעין רשימת המשך ל- "אוצרות". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

באחד ממקומות האיחסון שבניתי בביתי, ספק עליית גג, ספק בוידם, שמורה חגורת הגב אותה לבשתי כשהייתי נער. למרות שאין כל סיכוי שאשתמש בה שוב אי פעם לא הצלחתי לזרוק אותה באף אחת מהסלקציות שהעברתי את חפצי. חשוב לי לדעת שהחגורה שם. להיפרד ממנה, להשליך אותה, פירושו גם להשליך ולהיפרד מחלק מעצמי. כנראה שאיני מוכן לכך.

את הגב הכפוף ירשתי מסבי האהוב, אבי אימי. לו היה גבנון של ממש, שריד מהתקופה בה היה חלוץ צעיר בפלסטינה, שאילץ את גופו העדין לעבוד מעבר ליכולתיו. הגבנון הזה היה תמרור האזהרה שניצב מולי בילדותי. עמוד ישר, תזדקף, משהו לא בסדר עם הגב של הילד. הייתי חלש ועקום, פגום.

לאימא שלי הייתה חברה, פיזיותרפיסטית טובה ומנוסה, והיא לקחה את אחותי ואותי אליה, שתבדוק איך אפשר לתקן אותנו. זה היה מביך מאוד, להיבדק לעיני שלושתן, תתכופף לאט לאט, בתחתונים בסלון ביתה התל-אביבי, שכמוהו לא היכרתי אז, אבל היא פסקה שהמצב לא נורא וקצבה לי כמה תרגילים שלא הקפדתי על ביצועם. המשכתי להיות כפוף. גידלתי שיער ארוך ופרוע. התחלתי להתאמן בקבוצת אתלטיקה. גיליתי שגופי יודע ויכול לרוץ, שאני מסוגל להינות ולזכות בהערכה בזכותו. הפכתי מילד לנער. זה היה מוזר ומפחיד, אבל גם מרגש, היכרות מהוססת ומאתגרת, מלאת עימותים ומהמורות, עם אני חדש.

הגב העקום של סבי מנע ממנו מלהיות חלוץ אמיתי, כזה שסוחב דליי צבע ולבנים במעלה פיגומי בנייה. במקום זה הפך לפקיד בבית החולים ׳הדסה׳ שבירושלים, ומאחר שהיה איש מוכשר, ישר וחרוץ התקדם במהירות עד שמונה למנהל האספקה של בית החולים. כשהגיע זמנה של אימי ללדת אותי נסעה במיוחד מבאר שבע לבית החולים הזה, של אביה, כי רק עליו אפשר לסמוך. גם אחרי שפרש לגמלאות המשיך להאמין שלכל בעיה רפואית רצינית זו הכתובת הרצינית היחידה. הגב העקום של הילד הייתה בעיה כזו. שלחו אותי לראות אורתופד, מומחה. מומחים טובים בלפתור בעיות.

האורתופדיה אז, ואולי גם היום, הייתה מבוססת על מדידות מדויקות, זוויות ואורכים, מעלות ומילימטרים. צולמתי ברנטגן, ועל הצילום הזה, פורטרט העצמות והאיברים הפנימיים שלי, שלמרות שהיה תעתיק גופי לא היה ביני לבינו שום דמיון, סימן הדוקטור קווים צבעוניים, מדד והחליט. חגורת גב מסוג ׳מילווקי׳, על שם העיר בארצות הברית בה נמצא בית החולים שפיתח ושיכלל את שיטת הטיפול הזו, קיבוע עמוד השדרה באמצעות שלד פלסטיק ומתכת חיצוני, אילוץ שלו להתיישר. זה נראה מאוד הגיוני, אז. אם הגב כפוף אז צריך לישר אותו.

נשלחתי למכון שהתמחה בייצור החגורות הללו, שם יצקו בגבס את אגן הירכיים שלי. נשענתי בעמידה על מתקן עליו הנחתי את ידי בשעה שהטכנאי הדתי כרך סביבי את תחבושות הגבס. לקח זמן עד שהתקשו. הרגלתי את עצמי למגען, לקשיחות הזו שאאלץ להסתגל אליה. נקבע זמן בו אגיע לאסוף את החגורה המוכנה. עדיין לא הבנתי איך זה הולך להיות.

מתשליל אגן הירכיים שלי יצקו במכון בסיס מפלסטיק קשיח בצבע ורוד גוף, שמשתחלים אליו בקושי ושנרכס מאחור. ממנו יצאו מוטות אלומיניום, שניים מאחור ואחד מלפנים, שהסתיימו בקולר צוואר שננעל בבורג בעורף. בשכמות היו שתי כריות שמנעו מגע ישיר בין המתכת לעור. זו הייתה החגורה שלי, הסד שבתוכו נועדתי לבלות 23 שעות מכל יממה עד שהדוקטור יפסוק שהזוויות בעמוד השדרה שלי מתאימות לנורמה, והצליחו לתקן אותי. קראתי לה יוסף.

אני לא זוכר הרבה מהזמן בו התחלתי ללבוש את יוסף. ברור שזה היה קשה. נאלצתי להפסיק לרוץ. החיכוך של החגורה עם עצמות האגן שלי יצר שם שפשוף שהזדהם, שבער והגיר מוגלה. גופיות שלבשתי מתחת לחגורה החמיצו מזיעה. שערי היה נתפס בבורג העורף של החגורה ובכדי לשחרר אותו הייתי מרכין את ראשי בתנועה חדה שתלשה את השערות. יכולתי לישון רק על הגב, והקולר מנע כל אפשרות להרפות את מנח הראש ולהרגע. כל הזמן כאב לי.

החגורה נועדה לעמידה או לישיבה זקופה. בכל מצב אחר הייתה מטפסת למעלה, כופה עלי לכופף את ראשי לאחור. נסיעה במכונית, ובמיוחד במושב האחורי, הייתה קשה במיוחד. פעם נאלצתי לנסוע במונית שירות לירושלים. התנוחה היחידה לה הייתי מסוגל כפתה עלי להביט כל הדרך על מפשיר האדים שבחלון האחורי, אבל לא ביקשתי מנוסעים אחרים להחליף איתי מקום. אני חושב שכמעט שלא התלוננתי. קיבלתי את החגורה כגזרת גורל, כרע הכרחי. הבטיחו לי שזו רק נכות זמנית.

בינתיים, יוסף ואני היינו קרובים כל כך עד שלפעמים היטשטשו בינינו הגבולות, ולא היה ברור אם אני לובש אותו או הוא אותי. הזרות הגופנית, הכאב המתמיד, השונות החיצונית, הסד המגביל, כל אלה היו רגשות טבעיים לגמרי עבורי, מייצגים ומלווים את התבגרותי. הייתי שונה ומוזר, למי שהביט בי מבחוץ, לאנשים שהציעו לפנות לי מקום כשנסעתי באוטובוס, אבל גם לעצמי.

למדתי להתעלם מהמבטים המרחמים, להסתכל מעליהם. פיתחתי הומור ציני ומתנשא. שנאתי את גופי, לא נתתי לאיש לאהוב אותי. אהבתי בכפייתיות, בכוח ובעקשנות נערה שלא יכלה או רצתה להחזיר לי דבר, שהציעה לי לראות פסיכולוג אחרי שניסיתי להתוודות בפניה. קינאתי במי שנראה לי שחייו קלים ונטולי דאגות. ראיתי המון סרטים, כתבתי. אני יודע שהתקופה הזו הפכה אותי למי שאני היום, אבל שהייתי אחר מאוד, אז.

את רוב שנות התיכון עברתי כך. החגורה ניוונה את שרירי הגב שלי וזוויות עמוד השדרה שלי השתנו בהתאם. כל כמה חודשים הייתי נשלח לצילום רנטגן ופענוח נוסף, במרפאת חוץ של ׳הדסה׳ באגף של בית חולים אורטופדי לילדים בירושלים. שם היו נכים אמיתיים, לא זמניים כמוני, בכיסאות גלגלים ומתקני גוף משונים למראה. חלקם הגדול גר שם, מורחק מהעולם למקום הזה, בשולי שכונה שולית, בקצה הכביש. זה לא היה מקום עצוב, ובכל זאת הרגשתי שם לא בנוח. אני הייתי רק אורח, מציצן. בסוף הביקורת הרופא היה מודיע על המשך הטיפול. זמני ההפוגה מלבישת החגורה גדלו, משעה ביום לשעתיים, לארבע, ללילה שלם. איני זוכר את הפגישה בה בישר לי שזהו, שהגב שלי הפך לכפוף במידה ואני יכול להפסיק ללבוש את יוסף. בטח שמחתי.

חזרתי להיות כפוף בצבא, שם לא דיווחתי על חגורת הגב בכדי שלא יפגעו סיכויי להוכיח את גבריותי באמצעות שירות קרבי. הנזקים שנגרמו מניוון שרירי הגב שנכפה עלי חלפו רק אחרי שנים של תרגול פילאטיס. הגב שלי חזק עכשיו, וכמעט ולא כואב. שיטת הטיפול הזו נזנחה בינתיים, כאשר הסתבר שהיא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. החגורות האלה, שפעם אפשר היה לראות מתבגרים לובשים אותן, נעלמו. ובכל זאת לא זרקתי את יוסף.

אולי כי הוא שריד ממשי למי שהייתי, לתקופה משמעותית, גם אם לא טובה. אולי הוא הוכחה, אולי תירוץ. כנראה שקשה לי להיפרד ממנה, ממנו, מזיכרון הזמן הזה, מהנכה שהייתי.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב')

מעין רשימת המשך ל- "במשמרת הראשונה שלי, כנראה (א)". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

האמת היא שאהבתי למזוג. אני מתגעגע לזה. והמשמרת הזו, הראשונה, והאגרוף שחטפתי, היו, כנראה, שלב הכרחי בתהליך החניכה והשינוי שהיה עלי לעבור. מלקוח קבוע לעובד, משתיין למי שמשרת שתיינים אחרים. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ספגתי מכות, שם ובכלל. העבודה הזו, ככל תפקיד שאתה לוקח על עצמך ורוצה לעשות טוב, שינתה אותי. התעצבתי בדמותה.

העבודה המסוימת, המקום המסוים. משמרת ארוכה, שמתחילה בעשר בלילה ונגמרת בשמונה בבוקר. ברמן יחיד במקום שלפעמים מלא עד להתפקע וכמעט אף פעם לא רגוע ושקט, מקום של אנשים שותים.

וגם אני שתיתי, כל הזמן. זו הייתה דרך טובה ללוות את הלחץ המתמיד, זה היה אחד האתגרים הגדולים של העבודה הזו. לשתות כמו כולם, יותר מכולם, ובכל זאת להמשיך לתפקד, להיות האחרון שעומד על הרגליים, זה שנשאר ולא הולך הביתה, ולא מתרסק לגמרי, המבוגר האחראי. השיכרות, כשנוהלה נכון, הייתה גם מסכה, גם שריון וגם כלי הכרחי כדי לשרוד את ליל המשמרת הארוך.

באתי לעבוד. בנעליים גבוהות, לדרמן על החגורה ופנס אופניים שמוכן לכל צרה, הייתי איש תחזוקה ולא רק משרת ציבור שתיינים. אחרי כמה משמרות למדתי להכיר את אחורי הבר, את מדפי המשקאות, את המקררים, את ברזי הבירה, מיכלי הגז והחביות. זו הייתה הכרות של בעל מלאכה עם הסדנא שלו, עם כלי וחומרי עבודתו. כשמשמרת הלכה טוב, בשיא הלחץ, כשהצלחתי בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, למזוג ולשרת את כולם, להיות יעיל ומתפקד, בשליטה בתוך מה שנראה כפרוע וחסר גבולות, בעצם רקדתי, נותן לגוף, לזיכרון החושי של המטלות הטכניות להוביל ולשלוט בי. הייתי מכונת מזיגה יעילה ככל שרק ניתן, בלי שום אני שעלול להפריע. אהבתי את הרגעים האלה, של העבודה הקשה, הרגשתי כפועל טוב. ובסופם הגיעה תמיד ירידת לחץ, שתיית כוסית עם המלצריות, תחושת הישג.

בניגוד לברמנים אחרים, רק לעיתים נדירות הצלחתי לנהל שיחה או להשתתף בהתרחשות החברתית. איני איש רעים, אבל זה לא בהכרח הפריע לי בעבודה. ראיתי עצמי כמלווה של הלקוחות בתהליך השתייה שלהם, כמי שתפקידו ליצור להם תנאים טובים ככל הניתן למסע שהחלק שלי בו מוגבל. ורק לפעמים הרגשתי שזה לא מספיק, ושמצפים ממני ליותר.

כי יש ציפיות מהברמן. הוא צריך להכיר את כל הלקוחות הקבועים, לדעת, פחות או יותר, מה שלומם, אם הכל בסדר ואם יש משהו שאפשר לעשות בשבילם. הוא צריך לדאוג לזה שהמוזיקה לא תהרוס ואם אפשר גם תעזור. שיהיה מי שיתרגש ממנה, שתהיה מוכרת אך לא מדי, שהמעברים בין השירים לא יהיו גסים, שאפשר יהיה להקשיב לה, לרקוד איתה לפעמים אבל גם לשמוע ולהישמע, ושלא תפריע לשכנים.

הוא צריך למזוג את הבירות והמשקאות כמו שצריך, מתוך כבוד והערכה לאלכוהול ולשתייה. הוא צריך לדעת לבחור בשביל מי שלא יכול להחליט או לא יודע מה טוב. שתייה פשוטה תמיד עדיפה על מתחכמת, צריך לעזור לאנשים, ללמד אותם לשתות, ללמד אותם להיות שיכורים.

הוא צריך לשמור גם על הניקיון וגם על הכללים. מותר ואסור ממשיכים להתקיים גם תוך כדי שתייה כבדה. לרוב יכולת הבחירה רק מתחדדת, ומה שהשיכרות חושפת הוא את תשתית המוסר הבסיסית של השתיין. רוב האנשים מתגלים כשוחרי טוב, אצל חלק קטן מהם פורץ החוצה צד אפל, עגום יותר מאשר מאיים. הוא צריך להגן על הלקוחות, גם מאחרים וגם מעצמם, הוא צריך לדעת מתי הם צריכים ללכת ולעזור להם לעשות את זה.

אף פעם לא הצלחתי למזוג בירה משני ברזים במקביל. ברמנים וברמניות אחרים היו טובים בטריק הזה, שדורש לפתוח את הברז ולהחזיק את הכוס באותה היד. פחדתי לנסות את זה בשיא הלחץ, כי אם הייתי נכשל והכוס הייתה נשמטת מידי לא יהיה זמן לנקות, ובשאר הזמן זה לא היה הכרחי. לא אהבתי כשמלצריות נכנסו מאחורי הבר בניסיון לעזור לי. העדפתי להיות בשליטה.

פעם תפשתי מישהו שגנב לי את הטלפון הנייד. המכשיר היה מונח על משטח המקרר שמאחורי הבר והוא שלח לשם יד, לקח אותו ויצא במהירות. הבחנתי בכך מאוחר מדי, אבל החלטתי לא לוותר, ביקשתי מאחת המלצריות שתשמור ויצאתי למרדף.

זיהיתי אותו בכניסה לשוק הכרמל, צעקתי לו לעצור וכשברח רצתי אחריו. הוא היה מהיר אבל אני יותר. תפסתי אותו באחד הרחובות המתפצלים מהשוק, מטיח אותו לתוך סורג שהגן על חלון חנות. השומר של הבר, שבא בעקבותי, התנשף. יכולנו להרביץ לו, לגנב, הגיע לו. הוא היה מוכן לזה, גוף הנרקומן שלו כבר התכדרר, ממתין לעונש. לקחתי ממנו את המכשיר וחזרתי לבר בריצה קלה. הברכיים כאבו לי עוד שבוע אחר כך.

בשש בבוקר הייתי מתחיל לנקות.

המלצריות כבר הלכו הביתה, ואם נשארו לקוחות הם היו ספורים ושיכורים, וכל מה שהיה צריך לעשות זה להזיז אותם מפה לשם, שלא יפריעו. היו תקופות בהן הגיע מנקה שעזר לי, לפעמים הייתי לבד. להכין את המקום ליום החדש, למחוק את שאריות הלילה, כאילו כלום לא קרה פה בעצם. למלא את מדפי המשקאות, לספור את הכסף בקופה, את הטיפים שהרווחתי. העייפות והשיכרות נטרלו זה את זה. הייתי מי ששרד את הלילה, יושב וקורא עיתון ליד השולחן הצופה אל הרחוב. בשמונה הייתה מגיעה ברמנית הבוקר להחליף אותי. אף פעם לא ישנתי טוב, יום אחרי משמרת. המשכתי לחלום על מזיגה.

באחת מהמשמרות האחרונות שלי השתכרתי יותר מדי. הלכתי הביתה לפני הזמן, נטשתי את הבר לחסדי המנקה, לא זכרתי כלום. אבל ידעתי שהגיע הזמן לעזוב, שאם אשאר האלכוהול יכלה אותי. ידעתי שאיני חזק מספיק בכדי לשלוט ברצון שלי לשתות עד בלי די.

חזרתי להיות לקוח.

בשנים הראשונות עוד הכרתי את כולם, את הצוות והלקוחות, וקיבלתי הנחה קבועה על כל מה ששתיתי. היא כבר פקעה, וגם חלק גדול מבאי הבר ועובדיו התחלפו. כשאני מגיע לשם, לרוב בבוקר או בצהריים, לפעמים עם ילדתי התינוקת, כבר איני ברמן לשעבר אלא סתם עוד לקוח מהמניין. טוב לי עם זה. הציפיות מלקוח פשוטות יותר, ואני יכול לעמוד בהן.

אני צופה במי שעומד מאחורי הבר, מוזג או מוזגת בירה אחרי בירה, שותה כוסית ויסקי עם המלצריות. אני מתגעגע אבל לא מקנא, או אולי להפך. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

הייתי פעם ברמן. לא עוד.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה

מעין רשימת המשך ל- "זכרונות מהעשור האבוד של- לרוץ בשביל אבא". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

במשמרת הראשונה שלי כברמן חטפתי אגרוף בפנים.

למרות שעבר לא מעט זמן מאז, יותר מעשר שנים, אני זוכר את זה לפרטי פרטים.

זה קרה קצת אחרי תחילת המשמרת, והיה לחץ. אנשים רצו לשתות. בפינת הבר, ליד עמדת הברזים, היו מגשי מתכת, עליהם הנחתי את הכוסות שמזגתי כדי שהמלצריות יוכלו לקחת אותן משם. אבל הפינה הזו הייתה גם המקום היחידי הפנוי, ואחד מהלקוחות הקבועים, בריטי מעצבן שכבר היה שיכור למדי, התעקש לשבת דווקא שם. אחת המלצריות, נקרא לה ס׳, ממש לא סבלה אותו. הוא היה מטרידן כרוני, גס ורודף כבוד, ובנוסף לכך גם קמצן שסירב להשאיר טיפים. והוא בא באותו יום עם שתי זונות אותן ניסה להרשים, וזה הפך אותו לקולני וגס רוח עוד יותר מכרגיל. נקרא לו פ׳.

ס׳ ו- פ׳ לא דיברו. הם רבו כמה זמן לפני כן ומאז התעלמו בהפגנתיות זה מזה. היא ביקשה ממני לבקש ממנו לזוז. הייתה לי תחושה שזה לא יגמר טוב.

בבר היה כלל, שאומר שמי שמודיעים לו שאסור לו להיכנס יותר, שהוא מנוע כניסה, לא יכול לערער. זו הייתה סנקציה קיצונית, שמשתמשים בה רק כשהגבול נחצה בצורה שאין דרך להעלים ממנה עין. עבור הלקוחות הקבועים, מי שהמקום היה בשבילם בית שהוא גם קצת כלא, כי השתייה היא גם הדבר הכי בטוח וגם המלכודת הכי גדולה, זו הייתה הודעה שמשנה באחת את סדר החיים. לא הייתה לי ברירה אלא להשתמש באיום הזה.

אנשים רצו לשתות, ואני מזגתי בירה אחרי בירה. זו הייתה כנראה המשמרת הראשונה שלי כברמן, והמלצריות היו השותפות שלי באחריות, וגם מי שהייתי צריך לגונן עליו מפני כל המניאקים, כל המטרידנים, כל מי שעבר את הגבול. לא היה לי ממי לבקש עזרה, אבל גם לא רציתי. אני הייתי אחראי, ו- פ׳ הפריע. ס׳ ביקשה ממני שאדאג שיזוז, ראיתי אותו מסתכל עליה מלוכלך, מתעקש לשמר את זכויות היתר שלו כלקוח ותיק וקבוע. בקצה השני של הבר ישבו לקוחות קבועים אחרים. ראיתי אותם בוחנים אותי. האם אני ברמן טוב מספיק? זו הייתה, כנראה, המשמרת הראשונה שלי, ולפני כן לא הייתי ברמן, רק לקוח קבוע, בדיוק כמוהם. פ׳ הפריע. הוא עבר את הגבול. אנשים רצו לשתות והוא עיכב את העבודה, הוא היה מניאק. הגיע הזמן שיזוז, שילך.

ביקשתי ממנו. הוא סירב. למה מי אני, ברמן חדש, עד לפני רגע לקוח כמוהו, פחות ותיק ממנו, תמזוג בירות ותשתוק, תן כבוד. ס׳ באה לקחת כוסות שהכנתי בשבילה, כי אנשים רוצים לשתות. פ׳ הפריע. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאודיע לו שהוא מנוע כניסה. ידענו שהוא עבר את הגבול, שאני עכשיו ברמן, לא לקוח, ושהוא מטריד את המלצרית, שהרצון שלו להרשים את הזונות איתן בא גורם לו לעשות דברים שיצטער עליהם, שלי ולו אין ברירה אלא לשחק קשוח, שהגיע הזמן שלי לאלץ אותו, לכפות עליו ללכת.

והודעתי לו, והוא הפך את כוס הבירה שלו, אותה הצלחתי לתפוס לפני שהתנפצה, ואז היכה אותי, באגרוף שהתלבש על לחי ימין, חזק מספיק בכדי לזעזע אבל לא בכדי להפיל, אחזתי בבר ולא נתתי לעצמי ליפול. הלקוחות הקבועים האחרים ראו אותי סופג את האגרוף, מצליח לא להחזיר, לא רק לא ליפול, ראו את פ׳ יוצא, יודע שעכשיו באמת עבר את הגבול, כי הטרדת מלצרית היא משהו שאפשר לסלוח עליו אבל לא הכאת ברמן, והוא הפך למנוע כניסה, כבר לא לקוח קבוע אלא מנודה.

וצעקתי על שתי הזונות במקום עליו, וסילקתי אותן, והלחי שלי התנפחה ובערה, אבל המשכתי לעמוד, המשכתי למזוג בירות, כי אנשים רוצים לשתות.

המשמרת נמשכה עד שמונה בבוקר. הלחי כאבה, אבל האגרוף התלבש ל- פ׳ טוב, ככה ששום דבר לא נשבר. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה.

המשכתי להיות ברמן עוד חמש שנים. אני עדיין לקוח קבוע, אם כי כבר איני שותה כל כך הרבה. את פ׳ אני רואה מדי פעם, ומתעלם. אין לי כלום איתו. יכול להיות שבמקומו הייתי מתנהג באותו אופן. זה היה מזמן, הייתי רוצה לשכוח מזה.

אחרי התבוסה בבחירות

את ערב ליל הבחירות, את זמן המדגמים, ספירת הקולות, ההכרה בכך שהתחושה שהייתה לי, של להיות חלק ממחנה מתעצם, הייתה רק אשליה, את זמן ההבנה שאני מבין רק בערך את המדינה בה אני חי, עברתי בקלפי באום אל פאחם, כמשקיף מטעם מפלגת ׳דעם׳, לה גם הצבעתי.

יהיר כל כך. להגיע מתל אביב במיוחד לשם, פעם ראשונה בכפר, נציג של גוף שמתיימר לייצג ולתמוך בהם בלי להכיר אותם. אוריינטליזם כהלכתו, שבא לאכוף על הילידים את טוהר הבחירות שמבטיחות את חוסר ייצוגם.

והיה מה לאכוף. קצת לפני סגירת הקלפי בה הוצבתי, בכיתת בית ספר עלובה, שדגל ישראל הודבק בה על הקיר וחבורות גברים צעירים התגודדו בפתחה, ראיתי איך בוס מפלגתי, איש גדול שכולם מפחדים ממנו, שיכול לעשות מה שהוא רוצה, מכניס אל הקלפי מעטפות בלי שאף אחד יוכל לעצור אותו. אבל אני עצרתי את זה, כל הכבוד לי, מגן הדמוקרטיה, ואמרתי שמעכשיו נהיה שם כל בחירות, והיה נראה לי שכולם, חברי ועדת הקלפי, ומשקיפי המפלגות האחרות, כל האנשים שחיים שם, ומתפרנסים מהמנגנון הזה, דווקא שמחים על זה, מעריכים את טהרנותי. איזו יהירות.

אז אני מכיר ביהירותי, בעיוורון שגם היא תרמה לו, איך חשבתי שהמפלגה אולי לא תעבור את אחוז החסימה אבל תתקרב אליו, שבקלפי אליה נשלחתי להשקיף יהיו גם קולות ׳שלנו׳, כי הרי זו מפלגה יהודית ערבית ולכן אני לא באמת זר. יהירות, עיוורון, אבל לא חרטה.

בקלפי שבה השקפתי לא היה אף קול אחד ל-׳דעם׳. בכל אום אל פאחם, עיר כפר של פועלים ובו למעלה מ- 20,000 בעלי זכות בחירה, הצביעו למפלגה רק 57 איש, כמדומני. זה כשלון מהדהד שהמשמעות העיקרית שאני מחלץ ממנה היא הבנה של עומק האתגר.

והבנתי גם שכנראה לא אוכל לחזור להצביע חד״ש. כי אני מאמין בעקרון הדמוקרטי של שיויון הקולות וטוהר הבחירות, וחושש שללא הקפדה עליו הדרך היחידה לשינוי פוליטי היא באמצעות אלימות. גניבת קולות אינה נשקו של החלש אלא פשע בריוני שהסכמה איתו, ולו בשתיקה, היא תבוסתנית ומסוכנת. כי אם המשחק הפוליטי כולו רמאות, אז כולם מושחתים, ואז מה בכלל הטעם לבוא ולהצביע. אני מאמין שאחוזי ההצבעה הנמוכים ביישובים ערביים הם לא רק למרות אלא גם בגלל הזיופים והמנגנונים המפלגתיים המסורתיים, כי הרי עוגה קטנה קלה יותר לחלוקה וכל פירור שלה הוא בעל משמעות. ואני מאמין שאם מספר תומכי ׳דעם׳ יגדל, זה לא יהיה בעזרת זיופים אלא בגלל שזיוף גם הוא חוסר צדק, ובכך מנוגד למהות המפלגה.

חברי ועדת הקלפי אינם האויבים שלי, אפילו לא נציג מפלגת ׳הליכוד׳, צעיר מתנחל וחובש כיפה, שהדבר היחידי שעניין אותו היה לא לפספס את ההסעה. למרות שמעלו בתפקידם גם הם קורבנות של השיטה אותה הם לכאורה מנצלים. אני מקווה להיפגש איתם שוב, אולי בבחירות הבאות, ואני מקוה, ואני אתאמץ בכדי, שעוד אנשים יצביעו למפלגה בה אני ממשיך לתמוך. על האכזבה להפוך למחוייבות לפעולה.

זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה'דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרוא"ה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חי"ר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך "קדימה הסתער" – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צה"ל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחו"ל ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחו"ל ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – "קדימה הסתער", שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את ה"קדימה הסתער" והיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את ה"קדימה הסתער" ולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצע משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך "קדימה הסתער" אתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחו"ל ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצ'אנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצ'אנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחו"ל למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צה"ל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא "נפל בעת שירותו"… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר "יזכור" סביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו"ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים "קדימה הסתער" אז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו "קדימה הסתער" יסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

גלנט והאדמה הגזולה

הבית שלו נראה כמו וילה רומאית. מקום בו המצביא יכול להתהלך, לשבת קצת בחצר הפנימית, להתענג על התנובה המשובחת של האחוזה הקטנה. הוא יכול להרהר, בנחת, על דברים גורליים. מוות, כיבוש. הסיכון והגדולה שבמלחמה. יבול אדמתו. זו אותה הרוויח בדין. את חייו הוא סיכן. יתום מאב שבכוח שריריו, בזכות האומץ והכשרון הגיע לכאן. איש שעושה. עד הסוף. כמו ב'עופרת יצוקה'. כשמחליטים אז עושים, ויותר טוב שהם יפגעו מאשר אנחנו. בעיניו זאת מוסריות. אני מחזיק מגלנט. אני מתעב אותו. לא רק בגלל שהוא מי שברק בחר בו אבל גם. ביחד הם עלולים לעשות דברים גדולים ביחד. מחצר הוילה הזו הם יכולים להחליט על המלחמה הבאה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ"ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

 

על הכפר צאבארין – http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

הדוגמנית הבאה היא בת 12

 

האתר הזה הוא אחד הדברים הדוחים והמסוכנים שנתקלתי בהם. הגולשים מתבקשים לדרג ולהעיר לדפי פרופיל שפורסמו על ידי בני נוער שהתפתו להרשם לאתר.

דף ההרשמה הוא טקסט מתעתע:

יש בישראל המון בנות ובנים שיכולים להצליח בגדול בעולם הדוגמנות ומקצועות הבמה.
אם הגעתם לכאן, בוודאי כבר אמרו לכם שמתאים לכם להיות דוגמן, דוגמנית, שחקן, זמר, די ג'יי ועוד…
אנחנו בנקסט מודל החלטנו לתת לכולם הזדמנות שווה להיחשף, להתגלות, להצליח ולהתפרסם.
כיצד זה עובד?
עליך למלא את טופס ההרשמה בעמוד זה, לצרף תמונות (לא צריכות להיות מקצועיות) ולאחר אישור ההרשמה הכרטיס יתפרסם באתר נקסט מודל.
מידי יום נציגי סוכנויות דוגמנות, שחקנים, זמרים ומשרדי פרסום "צדים" כישרונות חדשים דרכנו, ואלפי גולשים מפרסמים תגובות ומדרגים את הדוגמנים והדוגמניות המוצגים באתר.
ככל שכרטיס הדוגמן/ית שלך יזכה ליותר צפיות דירוגים, המיקום שלך במצעד יהיה גבוה יותר והסיכוי להיות אחת או אחד מהכוכבים הבאים של ישראל יגדל בענק!
כאשר משרד פרסום או סוכנות מגלים בך עניין, אנו מעבירים את מספר הטלפון שלך אליהם (כי הוא כמובן לא מתפרסם באתר),
הם יצרו עימך קשר, ומשם הדרך להפוך למפורסם ומפורסמת תתחיל.
כמו כן ניצור קשר עם דוגמניות ודוגמנים באתר שנהיה מעוניינים ליצג אותם.
שימו לב: דוגמנים ודוגמניות שחתומים בסוכנויות גם יכולים להרשם לאתר!
אם יש לכם עוד שאלות לחצו על כפתור שאלות ותשובות
ניתן לבטל את הכרטיס מתי שרוצים!

האתר אינו מתחייב לדבר. הוא מפתה באמצעות מחמאות והבטחות ריקות מכל תוכן ממשי 'בנות ובנים' תאבי פרסום והצלחה לשלוח אליו תמונות חושפניות שלהם, בצירוף מספר טלפון ליצירת קשר. איני בטוח שהשולחים מבינים שבכך הם מעניקים זכות שימוש חופשית בתמונותיהם, כפי שמסבירה ההסתייגות המופיעה בתחתית דף ההרשמה:

אני מאשר/ת בזה כי הפרטים שמסרתי הם למיטב ידיעתי נכונים ומדויקים. אני מסכימ/ה ש-Nextmodel או מי מטעמה יפרסמו את המידע באתר Nextmodel.co.il על כל נגזרותיו ו/או באמצעי התקשורת הקשורים בו ללא הגבלת זמן. ידוע לי ואני מסכימ/ה שלא אהיה זכאי/ת לכל תמורה, בכסף או בשווה כסף, עבור מסירת המידע. אני מאשר/ת כי נתתי את הסכמתי לשינויים ולעריכת הטקסט, וכי אין לי זכויות יוצרים הנוגעות למידע האמור.
התגובות שמתפרסמות באתר נכתבות בידי הגולשים ואינן עוברות הליך סינון. יש לציין שחלקן נושאות הערות עוקצניות וישירות. לפני ההרשמה אנו ממליצים לעיין תחילה בתגובות הגולשים ולהתרשם. במידה ואופי ביקורת הגולשים עלול לגרום לך לתחושת אי נוחות, אנא המנע/י מהרשמה לאתר.

הטקסט הזה הוא מלכודת גסה ואפקטיבית. בחסותו מתפרסמות תמונות בחולצות בטן של ילדות בנות 12, הערות על פטמות זקורות של בנות 15 וגודל הזין של בני 14.

כמעט באופן צפוי מדי הכפתור באתר שאמור לסייע לסוכנויות פרסום או למפרסמים ליצור עמם קשר לא עובד, ומספר הטלפון המופיע בו מפנה לשירותי שירות לקוחות של חברת אספקת תוכן סלולארי.

לאתר יש גם חשבון טוויטר שהוא חלק נוסף בהונאה: http://twitter.com/nextmodelisrael – גם כאן אין שום התחייבות או זהות ברורה של המפעיל, וגם כאן יש פיתויים והבטחות חסרות תוכן.

איני משפטן או איש חוק, אבל נראה לי שמשהו לא טוב קורה כאן.