Tag Archives: גבריות

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה   הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רוברט להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור בייברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בקרוב.

[זו רשימת המשך לקודמותיה, אודות קרב חיטין וממלכת ירושלים ועל רנו משאטיון. אוסיף רשימת מקורות נבחרים והמלצות קריאה בעתיד. בינתיים אני ממליץ מאוד על צפייה בפרק המוקדש לממלוכים בסדרה התיעודית בהפקת ערוץ 1 ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳. המקורות הבסיסיים לתקופה – ערכי ויקיפדיה וכו׳, זמינים וטובים בעברית. עוד אשוב, סיפורו של בייברס מעניין אותי מאוד.]

גברים לוחמים – רינו, השטן משאטיון

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

הסיפור שיבוא כאן ממשיך את הדבר האחרון שכתבתי, על הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. כבר הסברתי לך למה אני חושב שהתקופה הזאת חשובה ומה מעניין אותי בה. אני מקווה שתסמכי עלי גם הפעם.

רינו משאטיון, לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.