ארכיון תג: בילעין

אני קורבן אני

כמה‭ ‬שזה‭ ‬חסר‭ ‬תוחלת‭. ‬עכשיו‭. ‬ובעברית‭. ‬מה‭, ‬לא‭ ‬שמעת‭ ‬שפה‭ ‬אתה‭ ‬רק‭ ‬חלק‭ ‬מקומץ‭, ‬שכאן‭ ‬כולם‭ ‬כאלה‭, ‬מתוכנתים‭, ‬יודעים‭ ‬יפה‭ ‬יפה‭ ‬יפה‭ ‬מי‭ ‬קורבן‭, ‬אנחנו‭, ‬ואסור‭ ‬להתבלבל‭. ‬אנחנו‭ ‬קורבן‭. ‬אנחנו‭, ‬אתם‭ ‬שומעים‭, ‬אתה‭ ‬שומע‭, ‬אני‭ ‬קורבן‭, ‬קורבן‭, ‬מתחבא‭ ‬מתחת‭ ‬לרצפה‭, ‬אני‭ ‬שושנה‭, ‬וכל‭ ‬מה‭ ‬שקורה‭ ‬מכאן‭ ‬הוא‭ ‬רק‭ ‬המשך‭ ‬הגיוני‭ ‬לסיפור‭ ‬הזה‭.‬

ואני‭ ‬זוכר‭ ‬את‭ ‬הקוזאק‭ ‬הנגזל‭, ‬בעל‭ ‬הכוח‭ ‬שסובל‭ ‬מעצם‭ ‬הפעלתו‭. ‬תראו‭ ‬מה‭ ‬אתם‭ ‬מכריחים‭ ‬אותי‭ ‬לעשות‭. ‬לו‭ ‬רק‭ ‬הייתם‭ ‬יותר‭ ‬חיוביים‭ ‬הכל‭ ‬היה‭ ‬נראה‭ ‬אחרת‭. ‬איך‭ ‬זה‭ ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬שמישהו‭ ‬מתנגד‭ ‬לנו‭. ‬לנו‭. ‬הרי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭ ‬קם‭ ‬העם‭ ‬היהודי‭, ‬וכוחנו‭ ‬המוסרי‭, ‬ובכלל‭, ‬אני‭ ‬קורבן‭, ‬אני‭.‬

שואה שנייה

עדכנתי והרחבתי היום את הרשימה הקודמת שלי, זו על החולצה הצהובה והרצח בבלעין.

לא עשיתי זאת לרגל יום השואה. חלילה. השוואות בין רצח עם מתוכנן ושטני לבין העימות הלאומי העכשווי אמנם אופנתיות למדי, אך לחלוטין לא רלוונטיות, מבזות את זכר הנרצחים ומעמעמות את כושר השיפוט.

אפשר להדביק כמעט כל אמירה לפתיחה הקלאסית – אם יש דבר שלמדנו מהשואה – אבל עבורי החצי השני של המשפט הוא שאי אפשר ללמוד כלום ממנה, פרט לכך שלגזענות יש כח אדיר ונורא.

וגזענות, לא נאציונאל סוציאליסטית, חלילה, אלא מקומית, חברה’מנית, היא מהכוחות החזקים ביותר שפועלים במציאות הישראלית כיום. היא מערערת יסודות מוסר אוניברסאליים שבלעדיהם העתיד נראה עגום למדי.

לא תהיה שואה שנייה. השואה ייחודית ומזוויעה דיה כפי שהייתה, ולא קיימים יותר התנאים לפרק המשך. אבל אולי, אם האנושות לא תקפיד לבער את הגזענות מקרבה, תהיה שואה אחרת.

חולצה צהובה

ככה זה נראה מצד אחד של הגדר. היה גם צד אחר.

שעת צהריים. בלעין. יום שישי. כולם חוגגים בבית ורק אתם שם, גדוד שריון, כזה שתמיד דופקים ביציאות. עם משימה מוגדרת בקווים כלליים מדי. להגן, למנוע, לשמור על הסדר. בטח סדר. הגדר דואגת לזה. מהצד השני שלה אין אנשים, רק ערבים ושמאלנים, בקושי בני אדם בכלל. כאלה רוצים רק בלאגן. כאלה מבינים רק כח. זה מה שהם יקבלו.

נתנו לך את המטול החדש, שמרגישים איתו ממש כמו רמבו. הקנה הקצר שלו מתכוון על פי התחושה, על פי המבט. כבר ראית איך רימוני הגז מנתרים על הקרקע, כל כך יפה, כמו נחשים שמוציאים עשן. הוראות הבטיחות אמנם אומרות שצריך לירות בכינון עקיף, למעלה אל השמיים, אבל אז זה בכלל לא כיף. נשאר רק לחכות לאישור, שיינתן ברגע שיתקרבו. אתה תראה להם מה זה. הנה, אפילו הרוח הפעם לטובתכם, והיא תסחוב את הגז הצידה. שיתחיל כבר. קצת אקשן. לא כמו בטנקים. שאפשר יהיה לראות פגיעות.

זה בלאגן קצת רגוע. הערבים והשמאלנים בצד השני משחקים משחק, חושבים שיש כללים. הם מתעלמים מהאזהרות של הקצין, הם לא בורחים מספיק מהר.

צריך ללמד אותם לכבד אותנו. צריך ללמד אותם לפחד ולשתוק. והנה ההוא, בחולצה הצהובה, עומד קצת למעלה, אפילו לא מתקרב לאקשן, צועק כל הזמן, במבטא העילג שלו, שישתוק, שילמד.

זה מניע. זאת כוונת תחילה.

המטול מתכוון מעצמו. החולצה הצהובה תופסת את העין. רימון ראשון עובר לו בין הרגליים, להרים קצת, רימון שני.

פגיעה ישירה. הוא עף אחורה, נופל, שותק סוף כל סוף. וואיי, לא התכוונתי. בטח שהתכוונת. רצחת אותו.

ואפילו כאשר עולות הצעקות, בעברית, ללא מבטא, בקול חנוק מגז, המבקשות לשלוח חובש, אתה עדיין מחייך, עדיין לא יודע שהפכת לפושע מלחמה.

הלוואי שתירקב בכלא, יורה אלמוני, בן דמותי מלפני שנים רבות. איני מרחם עליך בעקבות כך, רק שמח שאני כבר לא כזה. הלוואי והחולצה הצהובה, הלוואי ודמות האדם אותו רצחת ימשיכו לרדוף אותך. הלוואי שאותו קצין, זה שמוכן שרק אחד ידבר, שבטוח שהם הביאו את זה על עצמם, שמגיע להם, יבוא לבקר אותך. אתה תראה כמה הוא יהיר, כמה הוא לא מבין, כמה הוא אפס שרק הטנק, הרובה והדרגות נתנו לו כח.

לזכור את זה. לזכור כיצד מתברר, בלי ספק, שצבא ההגנה מייצג את האנטי מוסריות. לזכור את החולצה הצהובה, לזכור ולהזכיר.