מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.
השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.
גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.
השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז:
שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.
ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.
זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר.
אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.
זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון.
וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק.
אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.
בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.
אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר.
במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט.
הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.
אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה.
הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן.
זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.
