Tag Archives: אקדמיה

החלומות של הראש הקטוע (ב'): אי אפשר לסמוך עלי

רשימת המשך ל- 'החלומות של הראש הקטוע (א')'. אין הכרח לקרוא ע"פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

שורשי הדימוי של פלורנטין

שכונת פלורנטין, שבשוליה אני גר, הפכה לסמל, או שמא מותג, תל אביבי מוכר. סדרת הטלוויזיה שנשאה את שמה ביססה את דימויה כשכונה אורבאנית וצעירה, מקום הקולט את המהגרים החדשים אל העיר ומאפשר להם את החופש לטעות ולחפש אחר הגדרתם העצמית. אבל דימויה אינו רק חיובי: "שכונת פלורנטין הופכת במהרה לסמל לחיי חוסר הגדרה ונעורים אינסופיים, המשמשת הן כנקודת מפלט והן כמצב חסר מוצא לדמויות המסובכות.", נכתב בניתוח הסדרה תחת ערכה בוויקפדיה. פלורנטין מוצגת בסדרה כשכונת שוליים, מקום שהקשר שלו אל תל אביב הוא מסוים, שמתקיימות בו צורות חיים ומפגשים שלא יכלו להתקיים בחלקים אחרים של העיר.

במפתיע, דימוי זה לא נוצר יש מאין. פלורנטין יוצאת דופן וייחודית בין שכונות העיר. נסיבות ותנאי הקמתה, מיקומה והתהפוכות שעבר האיזור הטביעו עליה את חותמם ויצרו מרקם עירוני מרתק. השוני הוא פיזי, ומתבטא באופי הבינוי ובעירוב השימושים בין מגורים, מסחר, בילויים, תעשייה זעירה ומלאכה, וגם דמוגראפי. עבור חלק גדול מתושביה, פלורנטין היא שכונת מעבר, והם בוחרים לעזוב אותה עם שיפור מצבם הכלכלי או הפיכתם להורים. חלק אחר הם תושבים וותיקים, הגרים בדירות בדמי מפתח. במפתיע, הטרוגניות זו אינה מובילה לעימותים גלויים, ותחושתי, כמי שמתגורר בשכונה ובסמיכות לה למעלה מ- 15 שנים, היא כי דווקא הגיוון יוצר אווירה נינוחה המחפה במידת מה על החוסר בשטחים פתוחים ובמבני ציבור בשכונה.

במאמר קצר זה אנסה להתחקות אחרי שורשי הדימוי של השכונה, תוך סקירת ההיסטוריה של הקמתה, ובחינת סכסוך מקומי בין בתי הכנסת השונים שהתקיימו בה בשנת 1936. טענתי המרכזית היא כי מיקומה הלימינאלי – בשוליים, בין לבין, בלתי מוגדרת לגמרי –  של השכונה יצר ויוצר את רבגוניותה. חוסר הבהירות שיוצר אותו מיקום מאפשר לקבוצות שוליים ולמהגרים חיצוניים ופנימיים להיקלט ולחיות בעיר בתנאיהם שלהם.

תהליך הקמתה של שכונת פלורנטין מתואר בחוברת שהוציא 'ועד השכונות העבריות' לאחר סיפוחה של השכונה לתל אביב בשנת 1948:

בשנת 1924 כשהתחילה עליית יהודי סלוניקי לארץ, התאספנו קמץ ציונים בסלוניקי, ויסדנו אגודה לרכישת אדמה בארץ. מיד נשלח שליח מיוחד ונקנתה מידי הערבים חלקת אדמה "ע"י תל אביב" בהמשך רח' הרצל.
לא ידענו את חוק הקרקעות הארצי, קנינו אותה "מושע" ועברו שנים ומשפטים עד שהצלחנו להעביר בה את הפרצלציה ולהפכה ל- "מפרוז". הפרוצדורה הזאת נמשכה עד 1932 שאז רק נעשתה החלוקה בין התושבים, וזה הפריע לנו לבנות ולהעלות יהודים במימדים יותר גדולים.
… ספרתי לחברי כי אנו נהווה גשר בין תל – אביב ליפו ע"י זה שניישב את פרדסי האימה ע"י תל – אביב ונפתח את סמטת סלמה – בה הסתובב מס. 3 בקשי בכיוון אחד – לכביש מחבר את נקודות השיכון הבודדות שלה, וההתלהבות הייתה גדולה, אולם רק ב- 1933 יכלנו להגשים את רצוננו ולהתחיל בבניה.
הראשון שהקים את בנינו בשטח זה היה שלמה יעקב פלורנטין ז"ל אשר קיבל את המים לכל השכונה על שמו, וכך נקראה השכונה במקרה על שמו "שכונת פלורנטין"…
… ב- 1930 עליתי עם עוד פעילים. בנית השכונה החלה בקצב. אז נוסד גם ועד של בעלי הבתים, כדי לטפל בקבלת הנחות מעירית יפו, ובהחשת העבודות הציבוריות. הועד הצליח במדה ידועה בסלילת כבישים והתחלת הביוב ובשלש השנים 33 – 1935 היתה הבניה רבה. בשטח שהיה כלו פרדסים, צצו מדי שבוע שלדי בתים, ולאט לאט גם נסתמנה צורת הרחובות בשכונה.

ניתן לספר את אותו הסיפור תוך הדגשים שונים. יהודי סלוניקי, אשר במשך מאות שנים חיו לצד ובחסות קהילה מוסלמית עוסמאנית שלטת, מנו כשבעים אלף איש לאחר מלחמת העולם הראשונה, קהילה עירונית ענייה ברובה שחלק גדול ממנה התפרנס מעבודת כפיים בנמל ובסביבותיו. על העיר והקהילה עבר משבר חמור בעקבות מלחמת העולם, גירוש האוכלוסייה הטורקית, קליטת הפליטים היווניים ושריפת ענק שכילתה את הרובע היהודי הישן. חמישים אלף יהודים איבדו את בתיהם, ורובם עברו לגור בשבע שכונות יהודיות שנבנו בשולי העיר. הגל הלאומני שליווה את תהליך ההלניזציה המואץ שעברה העיר בעקבות כיבושה כלל בתוכו גם ביטויים אנטישמיים. בשנת 1931 תקף המון יווני את השכונות היהודית במה שכונה אח"כ "פרעות קמפבל" . ציונות הייתה אחת מהתנועות מגדירות הזהות בקהילה, לצד זהות מקומית מסורתית חזקה, קומוניזם והלניזם. המצב הקשה גרם להגירה רבה, כאשר בין עשרים לעשרים וחמישה אלף יהודים עזבו את העיר בין המלחמות, אבל פחות מרבע מהם הגיעו לארץ ישראל.

שכונת פלורנטין נמצאת מעבר לקו הגבול ה-'טבעי' של תל אביב, דרך שכם ומסילת הברזל לירושלים. בשנת 1921, לאחר המאורעות שהביאו לתחילת תהליך ניתוקה של תל אביב מיפו, הוקם ביוזמת סוחרי יפו היהודים מרכז מסחרי שנועד לשרת את תושבי תל אביב, על אדמת פרדס שנקנה ע"י המועצה העירונית. התקנות האנכרוניסטיות משנת 1910, לפיהן יש להפריד בין מסחר ומגורים, ומותר לבנות רק על שליש משטח המגרש ובמרחק משוליו, לא חייבו את מתכנני המרכז המסחרי, כך שנבנו בו גושי בניינים, ללא שטחים פתוחים ועם מבני ציבור מינמליים:

… הנה במרכז המסחרי, ששם עקר הבנינים הנם חנויות ומחסנים, אין צורך ואין אפשרות לבנות באופן אחר מאשר שורות שורות של בתים המחוברים אחד אל השני בקירות משותפים, על שטח של יותר מחמישים למאה, עם חזית כללית אל הרחוב ועם חצר קטנה מאחורי הבית בשביל מעבר. כדי שבנינים כאלה יצאו אל הפעל ביחוד על שטחי בנין קטנים כמו שבמרכז המסחרי, מצאו לנכון לבחור בשיטת הבלוקים הנהוגה בהרבה מקומות בערים הגדולות גם בחו"ל.

בפועל, ולמרות הכוונה הראשונית ליעד את השכונה למסחר (ומאוחר יותר גם למלאכה) בלבד, זו הייתה אחת השכונות המאוכלסות בעיר, והיא סבלה באופן כרוני מלכלוך ומחוסר תשתית עירונית הולמת.

שכונת פלורנטין נבנתה מדרום למרכז המסחרי, על שטח שהיה בבעלות ערבית בעת קביעת גבולות תל – אביב בשנת 1923. בשל כך היא נשארה בתחום השיפוט של יפו עד העלמה של זו כישות מוניצפלית.

מפה משנת 1935 מראה כמה מלאכותי הוא קו גבול עירוני זה. הרחובות מצפון לדרום, הרצל, הקישון ונחלת בנימין, מתחילים בת"א ומסתיימים ביפו. הבינוי דומה מאוד בחלק התל אביבי וביפואי, למרות שפלורנטין נועדה להיות שכונת מגורים שהמסחר רק תומך בה. תכנית המתאר שהוכלה על האזור ע"י עיריית יפו, הנקראת יפו B, איפשרה כללי בינוי דומים לאלו שבמרכז המסחרי. תכנית זו, שאושרה בשנת 1933, שרטטה את רשת רחובות השכונה, איפשרה מסחר ותעשייה קלה בקומה התחתונה של הבניינים וקבעה מגבלה אחידה ויחידה לגובהם: פי אחד ורבע מרוחב הרחוב. דבר זה איפשר בנייה צפופה ורוויה אם כי גודל המגרשים הקטן גרם לכך שהבניינים עצמם לא היו גדולים ומספר הדיירים בכל בניין היה מצומצם. המיסים ביפו היו נמוכים יותר, ומחיר הדירות היה זול יחסית לתל אביב. חלק גדול מהבתים נבנו להשכרה. גורמים אלה: דיור זול וזמין, אפשרות לעבוד בסמיכות למקום המגורים, רשת תמיכה קהילתית שמתאפשרת על ידי הצפיפות, הפכו את השכונה לאטרקטיבית למהגרי העלייה החמישית, הן כמקום קליטה שאיפשר התאקלמות עד שיפור המצב הכלכלי והן כמקום בו ניתן לקיים חיי קהילה שהתרבות שלה חורגת מזו שהתגבשה בתל אביב.

תל אביב לא הייתה סובלנית כלפי תרבות ממקור שאינו אירופי. דוגמה מובהקת לכך הוא האיסור על מכירת ערק ומשחקי דומינו וקלפים שהטילה העיריה על בתי הקפה בעיר בשנת 1934. כ- 10% ממהגרי העלייה החמישית באו ממדינות ערב ומיוון, למעלה מ- 20 אלף איש, וחלק גדול מהם התרכז בשכונות שביפו, שפלורנטין הייתה רק אחת מהן. בנוסף התרכזו בשכונה קהילות חסידיות, שחלקן איכלסו בניינים שלמים. קבוצות המהגרים העיקריות שהתרכזו בפלורנטין היו מיוון, פולין, בוכארה וטורקיה. בחותמת "התאחדות בעלי בתים ומגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה" הגוף אשר ניהל את ענייני השכונה מול עיריית יפו, ואשר שמו מעיד על האינטרס הבסיסי שלו, המעדיף את בעלי הרכוש, בולטת השייכות הברורה לעיר זו. שם ההתאחדות בערבית מופיע במרכז החותמת, ומעליו, באותיות מרווחות, שמה של יפו.

ממערב לשכונה הקצתה עירית יפו שטח לאזור תעשייה, ושם קם בשנת 1934 מרכז וולובלסקי, ע"ש שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, שבנה בו כ- 200 אולמות תעשייה קטנים. זה היה אזור התעשייה המתוכנן הראשון בארץ ישראל, ומאחר וריכז בעלי מלאכה מתמחים שסיפקו שירותים לכלל המשק העברי הייתה לו חשיבות רבה בתהליך המודרניזציה והתיעוש שלו. אזור התעשייה הזה קם ביפו בין השאר בגלל החמרת התקנות והמגבלות על תעשייה בתל אביב, דווקא בזמן בו היה צריך המשק לקלוט בעלי מלאכה מומחים ומכונות ייצור.
על השילוב בין קהילות שונות, מסחר, מלאכה ומגורים, הגורם לרחוב להיות מלא חיים ולתפקד כזירת מפגש ציבורי, כמו גם על פעולת מנגונני המשטור הקהילתיים וגיבוש נורמות החיים בשכונה, ניתן ללמוד מעדות מאוחרת זו, המתייחסת לכניסת השבת:

"לכה דודי לקראת שבת פני שבת נקבלה". ביום השבת פשטו שכונות הדרום צורה של חולין ולבשו צורה של קודש. יותר מאשר בכל רובע אחר בעיר העברית הראשונה. זאת, על שום היותן למן היוסדן תערובת מובהקת של תעשיה ומלאכה זעירה, מסחר וחנויות ומגורים צפופים מאד בכפיפה אחת, כשהכל נוגעים זה בזה ומתחככים זה בזה. הקולות הצורמניים של המנסרות והנגריות ונקישות העץ של נולי האריגה, היו עולים מבתי החרושת בשעות הערב המאוחרות ומפליגים לתוך הלילה במפעלים שעבדו ב"משמרת שלישית". נתערבו קולותיהם בקולות ילדים משחקים שמילאו את הרחובות ובקולות "השוק הערבי" שהיה מתפרש לאורכם של רחובות, ובקולות תורה ותפילה שעלו מתוך בתי הכנסת והמדרש של העדות השונות וה"שטיבלך" לעשרות, שיכולת למצוא אותם בכל רחוב.
באה שבת וקול המונה ושאונה של מלאכה שבתו ונשתתקו. מרכז התעשייה והמלאכה, מרכז וולבלסקי שמם כמעט לחלוטין. השמש נוטה לפאתי מערב. ראשוני המתפללים בני עדות המזרח מקדימים לעשות את דרכם לבתי התפילה שלהם – בעוד החמה בראש האילנות – לאמירת "שיר השירים" כמנהגם. ואילו הספרים ובעלי הדוכנים לפיצוחים, מליחים ומיני מאפה, עדיין בפעולה. הם עצמם מאיצים בלקוחות המאחרים: "עוד מעט יגיע הרב". לרוב, די היה במבט שלו פעם אחת, כדי להיות ער ל"תזכורת" הזו. שהרי לא היה מי שלא הכיר את "רב השכונה". הספר הוריד את התריס על לקוחותיו, כדי שלא ייראה מבחוץ כ"פורץ גדר". חושיו המחודדים של הרב גילו עירנות והוא נקש בתריס: שבת! שבת! כל זאת באזור שהיה שייך רשמית לשטח השיפוט העירוני של יפו ולא חלו עליו כל חוקי עזר שמכוחם נשמר יום המנוחה.

באזור שבין שכונת המגורים ואזור התעשייה נבנתה שכונת צריפים ששילבה תעשייה ומגורים במודל דומה לזה של שכונת "מכבי" שהוקמה כבר בשנת 1926 ממערב. מהגרים ממזרח אירופה הקימו מעין עיירה קטנה בחסות יפו, בה יכלו לנהל חיים דומים לאלה שקיימו בארצות מוצאם. בשכונת "מכבי" גרו משפחות שהיגרו בעיקר מרוסיה בתקופת העלייה השלישית, ובשכונת "צריפי פלורנטין" משפחות ובודדים ממוצא פולני בעיקר שהיו שייכות לעלייה החמישית. יפו, להבדיל מתל- אביב, הייתה עיר מעורבת, בעלת אוכלוסייה נוצרית, מוסלמית ויהודית. עירית יפו סיפקה לתושביה שירותים בסיסיים תמורת תשלום, והעניקה אוטונומיה תרבותית לשכונות השונות, שאיפשרה לקהילות שגרו בהן לשמר מאפיינים נבדלים. אבל העיריה לא סיפקה שירותי חינוך או בריאות, ולא הקציבה מקום בתכנון העירוני לשטחים פתוחים ולמבני ציבור. ילדי תושבי השכונות היהודיות של יפו למדו בתל אביב, ותושבי השכונות ייצרו לעצמם את מבנה הציבור הבסיסי ביותר, שהיה מוכר להם מהארצות מהן היגרו: בית כנסת.
תיאורו של רבי יצחק ידידיה פרנקל, מי שהיה חלק מוביל בהנהגת השכונה בימי הניתוק והמאבק בעירית יפו שלא יתואר פה, והפך לימים לרבה הראשי של תל אביב – יפו, את אופן מימון בית הכנסת שהוקם ביוזמתו בשולי שכונת פלורנטין מלמד על העיסוק של תושבי השכונה והאופן בו התגייסו לבניית בתי כנסת אלו:

רוב מתפללי בית הכנסת הם אנשי עמל וזיעה, וכדאי היה לכתוב פרק מיוחד על הצורה ועל ההתלהבות בה נענו אנשים מעוטי יכולת אלו לבנות את בית הכנסת. יהודי אחד נפח… שבצריפו אין עדיין מאור חשמל, ואוכל את לחמו לאחר יום עבודה קשה לאור מנורת נפט, חסך פרוטה לפרוטה ובידיים רועדות הביאו הוא ואישתו את הסך 118 ל"י לבית הכנסת.

כל קהילה בנתה או התקבצה סביב בית כנסת משלה, כאשר רובם ממוקמים בקומות שניות של בנייני מסחר או על מגרשים קטנים ולא מתאימים. בבית הכנסת "אהבת חסד", שהקמתו תוארה בציטוט הקודם, ושנבנה עקב צורת המגרש כך שארון הקודש שלו ממוקם בקירו הצידי, החל הרב פרנקל, בעקבות מאורעות 36, את מסורת הקפות שמחת תורה הפומביות:

בימים ההם גרו בצפיפות שלוש משפחות בדירה אחת עם מטבח משותף, שירותים משותפים ומקרר ובו רבע בלוק קרח. היום קוראים לכך חיים קשים, אבל היתה אחוות חיים ואחוות אחים וכשהיה עצוב כל כך על הנשמה לכולם, אמרתי שיש להמתיק את קשיי היום בשמחה מקורית: "שמחת התורה". זה התחיל במתי מעט. יצאנו לרחובות עם לולבים ביד. הילדים אחזו בדגלוני שמחת תורה. מצאנו עצמנו יד ביד, סלוניקאים ובוכרים, בולגרים וטורקים, עיראקים ופולנים, הונגרים ומצרים, חסידים וליטאים. עמך. כל עדה התבלטה בייחודה ובתלבושת הססגונית שלה והידיעה ש"משהו מיוחד" חוגג בפלורנטין שבדרום תל – אביב, עשתה לה כנפיים והחלה מושכת אחריה אלפים.

הדימוי הציבורי היה כי חגיגות אלה יכלו להתקיים רק מאחר והיו עממיות, וצמחו ללא כפייה:

כל החגיגות שם בצפון, הם קפואות משהו, כפויות, קרירות, כי השמחה בהן מאורגנת מגבוה. פה שום דבר אינו מאורגן, פה הכל ספונטאני, בלי קצינים ליחסי ציבור ובלי פרסומת בת חדשים, נוהרים הנה אלפים מכל קצוות העיר, המונים מכל ה"גופים", המפלגות, העדות, העליות והגילים זורמים באפיקי הרחובות הצרים והאפלים. והזרם הוא חם ומאחד. הרב פרנקל הוא מארגן יחידי של חגיגת המונים שאין דומה לה במינה. והוא עושה זאת בלי תקציב, בלי מנגנון, בלי וועדים וועדות.

בעדות זה, מעיתון בן הזמן, בולט דימויה הדו משמעי של פלורנטין, כמקום שמצד אחד הוא צפוף, ורחובותיו מלוכלכים, צרים ואפלים, ומצד שני קורן ממנו חום מאחד, שחסר ברחובות צפון העיר הנקיים והמסודרים. דימוי זה עדיין רווח בימינו.
בתי הכנסת נוסדו, אם כן, במימון וביוזמת הקהילות שהתפללו בהם. מי שפיקח על שירותי הדת ומימן חלק מהם היה ועד הקהילה העברית של יפו ות"א, גוף שבראשו עמדו רב אשכנזי ורב ספרדי, שקדם לעירית תל אביב ופעל במנותק ממנה עד איחודם בשנת 1939. חליפת מכתבים שנשמרה בארכיון עירית תל אביב חושפת בקיעים בדימוי קיבוץ הגלויות המאושר שהוצג כלפי חוץ.

פרשה זו מתרחשת בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול. שנה לפני כן הגיע לארץ הרב יצחק ידידיה פרנקל שהוזכר קודם בהקשר בית הכנסת שהקים. מתפללי בית הכנת פנו אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה ברבם:

..ולצערנו עד כמה שהרב הזה נערץ מגדולי הרבנים, ומכל תושבנו, במדותיו התרומיות, וגם כבוד רבינו הרב המקומי, מארא-דאתרי הגאון סתורי הרצברג שליט'א, מעריצו, ומחשיבו למאד, עוד יותר לבנו כואב לנו לראות את רוע מצבו החמרי, העניות, הלחץ, והדחק, ששורר אצל הרב הנ"ל בלי מוצא לפרנסה לו ולמשפחתו…

חותמות בתי הכנסת האשכנזיים על מכתב לועד הקהילה העברית של יפו ות"א. מיקום בתי הכנסת המצויין על החותמות מאיר את בלבול הזהויות. היכן נמצאים בתי הכנסת הללו, ביפו או בתל אביב?

בשכונה פעלו כבר שני רבנים, אשכנזי וספרדי, ומשגיח כשרות אחד, שמשכורתם שולמה ע"י הועד. נראה שאנשי התאחדות בעלי הבתים והמגרשים בשכונת פלורנטין ואגפיה ניסו לקדם את משגיח הכשרות, הרב תמר ישכר, למעלת רב נוסף לשכונה, מה שגרם למרמור בקרב בתי הכנסת האשכנזיים בשכונה. במכתב השמצה כלפי אותו רב הם מתארים את שכונתם, וחושפים אגב כך את בלבול הזהויות, את היותה של פלורנטין חלק מתל אביב אך גם נפרדת ממנה:

כידוע מתהווה שכונת פלורנטין גוש אחד וחלק בלתי נפרד מאיזור מרכז מסחרי באופן שכל הבתים מסודרים בהמשך אלה הרחובות הקצרים והצפיפים, הקישון, מזרחי, עמק יזרעאל, פלורנטין, בתוככי הפרבר של מרכז-מסחרי, שרק לשמא בעלמא נקרא החלק שלצד יפו, הקטון, בשם שכו' פלורנטין, כמו שנקרא חלק ממרכז מסחרי שכו' וולובלסקי, וכן קולטישנסקי וגבעת הרצל שנשאר כך מורגל בפי קוני המגרשים מאז בעלי השמות הללו בטרם שסודר המשך הרחובות.

בתי הכנסת הספרדים בשכונה היו מעטים, אך גם גדולים יותר. תחושתם הייתה כי האשכנזים מנסים לתמרן את ועד הקהילה, ושכל בית כנסת מנסה לקדם רב משלו, תוך ניצול הכוח הארגוני העדיף של האשכנזים. במכתב משלהם לועד הקהילה הם מוחים על הפגיעה בכבודם, ופוסלים את הצורך ברב נוסף לשכונה:

אנו החתומים מטה בשם כל תושבינו הספרדים משכו' פלורנטין, הועד וגבאי ומתפללי בתי כנסיות הצבורים של הספרדים הנ"ל, מתכבדים לבוא בהבעת רגש ההתרגזות מתושבינו הספרדים לפני מע' כבודכם, מנהיגי קהילותינו החשובים, נגד התעמולה הנעשית בשכונותינו, ע"י מי שהוא, למנות רב נוסף בשכונותינו, ומגישים לפי הידיעות מכתבי בקשה ע"ז להקהילה, ולהרבנות הראשית, לאשר להם רב זה, או זה, כאילו נחוץ לנו במילוי רבנים לצרכים הדתיים בסמכות, ובהשגחת הרבנות במקומינו. ומתוך כך מעוררים בזה את דעת הקהל להמשיך תמימי דעה לרשת המחלוקת
… אנו מדגישים בהחלט שאנו הספרדים רוב מנין ורוב בנין, מתושבי שכונת פלורנטין, ובהתחשב גם בזה שבתי כנסיות של הספרדים כאן הם רכוש ציבורי בנינים מפוארים וקבועים לעולמים, ב"ה, לעומת בתי כנסיות של אחינו האשכנזים יח' שבמקומינו הם נקראים רק בשם ביהכנ"ס, והאמת למעשה רובם הם רק בחניות שכורות חדשית בעלמא, ובדרך עראי בלבד.

דף בכתב יד הנמצא בתיק המסמכים שבארכיון עיריית תל אביב מסכם את עמדות בתי הכנסת השונים המשתתפים במחלוקת:

1. אהבת חסד: … בית הכנסת מתקיים שנתיים, לא צריכים לרב, הם מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, ואולי זקוקה לציין (?) מורה הוראה ובמקרה כזה הם מציעים את הרב פרנקל ולא את הרב תמר.
2. חסידי אלכסנדר: … בית הכנסת מתקיים כשנה. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה, אולם אם הרבנות חושבת שיש צורך למנות בשכונה מורה הוראה שיפנו אליו בשאלות, הם מציעים את הרב ולנר.
3. אשכנזים: … בית הכנסת מתקיים שנתיים וחצי. מכירים ברב הרצברג בתור רב השכונה. אין צורך ברב נוסף.
4. חסידי טשורטקוב: …בית הכנסת מתקיים 9 שנים ברחוב מרכז מסחרי 9. רוב המתפללים הם משכונת פלורנטין. אין להם צורך ברב נוסף.
5. הלפרן: מתקיים שני חדשים. … יש צורך למנות רב בשכונה. מציעים את הרב מושקוביץ.
6. שכונת פלורנטין: … בית הכנסת מתקיים שנה וחצי. יש צורך תכוף במינוי רב, כי השכונה היא גדולה. מציעים בתור רב השכונה את הרב ישכר תמר.
7. הדר קודש, יוסף ובנימין, שלום וצדקה: … מספיקים לשכונה שני הרבנים הרצברג והרירה. במקרה שועד הקהילה יחליט למנות רב נוסף אזי הם דורשים למנות רב ספרדי, כי רוב תושבי השכונה הם ספרדים.

העימות הגיע לשיא בקיץ 1936, אז נערכה ישיבה בנוכחות נציגים מבתי הכנסת השונים, במהלכה התגלו עוד הסתייגויות הנוגעות לזכות להיות מעורבים בבחירת רב נוסף:

… נתעוררו בין המופיעים שתי שאלות יסודיות: א) האם יש זכות לחוות דעה בשאלת הרבנות לאלה בתי הכנסת, שמתפללים גרים בשכונת פלורנטין בעוד שבית הכנסת נמצא מחוץ לגבולותיה של השכונה. ב) האם יש זכות לחוות דעה לבתי הכנסת הנמצאים למעשה בשכונת פלורנטין אלא שרוב המתפללים גרים מחוץ לגבולותיה של השכונה.

סיכום הישיבה היה כי בתי הכנסת השונים יגישו את רשימות המתפללים שלהם לועד הקהילה. רשימות אלה חושפות כי מתפללי הקהילות האשכנזיות גרו בסמיכות זה לזה, כאשר מתפללי בתי הכנסת החסידיים גרים במספר כתובות מצומצם, בבתים משותפים. הספרדים לא הגישו רשימות מתפללים ובמקום זה שלחו לועד הקהילה מחאה זועמת, בה הם מגבירים את רמת הביקורת שלהם על האשכנזים, וחושפים אגב כך את עובדת היותה של פלורנטין שכונת מעבר עבור רבים מהם:

... אנחנו מודיעים, שאצלנו הספרדים אין זה אפשרי, כי פנקסים מסודרים אין לנו עדיין, וכל אחד שקוע בעמל הפרנסה ורובם לא יודעים לחתום בעברית…
… ולו היה דרכנו כאחינו האשכנזים לשכור חנות בשכירות חדשית לכל מנין היה לנו יותר מעשרים בתי כנסיות כאלה בשכונת פלורנטין, ואם אנחנו נלך בדרכם והתעמולה המתועבה שנודע לנו לתפוס חתימות מסתם אנשים תושבים תמימים שלא יודעים אפי' על מה חתמו יש לנו ב'ה הרבה אנשים אלפים ספרדים תושבים ובעלי בתים קבועים בשכונה זו שיחתמו בדעה צלולה וברורה על רב ספרדי אם יהיה בפעם צורך, וגם אחינו האשכנזים הישרים ילכו אתנו בזה כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומזמן תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בתיק המסמכים לא מופיע סיכום ברור למחלוקת. למרות זאת זכה הרב פרנקל לבסוף במשרה ובמשכורת של רב השכונה. אולי יש לכך קשר לחגיגות שמחת התורה שארגן, על פי עדותו, בכדי "להמתיק את קשיי היום יום".

כאמור, לא אדון במאמר זה בפרשה המרתקת של מאבקה של שכונת פלורנטין בעיריית יפו, ובהתגבשות "ועד השכונות העבריות ביפו" ששימש כמעין עירייה בזעיר אנפין עד סיפוחן לתל אביב בשנת 1948.
ניסיתי להראות כיצד נוצרה, בעקבות התנאים הפיסיים ובחסות שלטון עירוני שנמנע מניסיון להשפיע על אורחות חיי תושבי השכונה, שכונה בעלת מאפיינים יוצאי דופן, שנהנתה מהקרבה, אך גם מכך שלא הייתה שייכת לתל אביב. ייצוגיה השונים של שכונת פלורנטין משמרים חלק מהשניות הזו, למרות הזמן שחלף והתנאים השונים. עבורי, במשך כל זמן מגורי בה, זו שכונה השייכת, אך גם שונה מאוד מתל אביב. אני מקווה, מתוך אופטימיות זהירה, שכך תישאר גם בעתיד.

ביבליוגרפיה
אעת"א – ארכיון עירית תל אביב – יפו
ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949 (?)
נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996
ח. אנגל, מזכרונות ותיק בשכונות, בתוך: ח. רבין (עורך), נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנת ומקום הוצאה
יוסף אריכא (עורך), תל אביב, עיריית תל אביב, 1959
אהרן ארנד, דף שבועי, מס' 500, אוניברסיטת בר – אילן, תשס"ג
ג'יין ג'ייקובס, מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, בבל, תל אביב, 2008
הרב דוד ברוך לאו (עורך), ספר הזכרון לכבודו ולזכרו של מרן הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, המועצה הדתית תל – אביב – יפו, תשנ"ב
מארק מאזוור, סלוניקי, עיר של רוחות, עם עובד, תל אביב 2004
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, ת"א 2005
יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, משכונות לעיר (1909 – 1936), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001
יעקב שביט וגדעון ביגר, חיים פיירברג, ההיסטוריה של תל – אביב, מעיר – מדינה לעיר במדינה (1936 – 1952), אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2007
שטרן אליהו, תכנית אב לפלורנטין, עירית תל אביב, 2001
תקנות התעשייה, עירית ת"א, 1933

ציורי חיות בר במפות עולם מעידן התגליות

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות "חדשות", הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע"י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת "קאנטינו", המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ'י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ'י, והוא העניק את השם "אמריקה" ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס"מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי "גיאוגרפיה" מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע"י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ"ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, "מדעיים", על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח"כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של "ארץ הפילים" באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע"י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ'י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, "ארץ האש". אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007

מראה מראה שעל הקיר

אני קם לקול הפלפון המשמש כשעון מעורר. מוקדם מדי, למרות שבחוץ השמש כבר באמצע השמיים. במראה שליד האמבטיה אני בוחן את פני, ואת השאריות מנזקי הלילה שעבר. תמיד קצת מפתיע אותי לגלות שכן, זה שוב אני. מאוחר יותר, לפני שאצא מהבית, אעצור לפני המראה הגדולה בה ניתן לסקור את השתקפות דמותי המלאה. כך יראו אותי מבחוץ. לעיתים אינני מרוצה מאיך שאני נראה. אני מחליף חולצה או מכנסיים, מזדקף, מתאים ומתרגל את מסכת בגדי, את גופי, לאופן בו אני רוצה להיתפס על ידי מי שיתבונן בי. כך אני לומד ושולט בדמותי. בהולכי ברחוב אני מתרגל ומשתמש, לעיתים בלי דעת, ביכולת הזו. כל חלון ראווה, כל שימשה של מכונית, הם גם מראה, המאפשרת לי לבחון את עצמי מבחוץ .
איני יודע מה הייתי עושה בלי המראות הללו, כיצד הייתי אני. הרי אני מכיר ושולט בגופי דרך השתקפותו. אבל אלו הקיפו אותי תמיד, דבר מוכר עד כדי כך שהוא נדמה זניח, מובן מאליו.

מעניין מה היה קורה בעולם נטול מראות? בשביל התרגיל המחשבתי הזה אין צורך לשנות את חוקי הטבע, אלא רק להעלים את האובייקט, כך שאת ההשתקפויות אפשר להשאיר, במים, במשקה, באישון העין של אדם אליו אתה מתקרב לנשיקה או לקרב. אבל לא מראות, לא את המכשיר שיעדו סיפוק השתקפות מושלמת ומלאה. בעולם דמיוני כזה אדם לא יכול היה לדעת בוודאות כיצד הוא וגופו נראים. האם אופן הגדרת האני של אותו אדם היתה שונה משלנו, ומאחר שברור שכן, במה? ובאופן כללי יותר, מה מערכת היחסים בין מכשיר ובין מי שמשתמש בו? האם הוא מסוגל לשנות את מהותו של זה?

ליד ביתי יש אזור תעשייה שהעירייה מתכוונת להחריב עד היסוד בכדי לבנות מגדלי מגורים. באחת הסמטאות, דרך קיצור אהובה עלי ועל כלבי, שעונות על הקיר ערימות לוחות זכוכית ענקיים ומלבניים. יש שם זכוכית כהה, שקופה, חלבית, וכמובן שגם מראות. זהו חומר הגלם למפעל הזגגות הקטן שבסמטה. בעוברי שם אני משתעשע בבבואת כל הרחוב המשתקפת במראות הללו. אתגעגע לזה אחרי שהכל ייהרס. לוחות הזכוכית הללו הן מוצר תעשייתי, אחיד, עמיד וזול. המראות העכשוויות הן לוח זכוכית יצוק, שעל צידו האחד מרוססת שיכבה כסופה המוגנת בשכבת הגנה אטומה. הזכוכית לא יוצרת את ההשתקפות אלא רק מגינה על אותו משטח כסוף משריטות ומשמשת כבסיס קשיח ושקוף עבורו. זו תהליך תעשייתי פשוט יחסית ויעיל, ובעקבותיו הפכו המראות לחומר גלם סטנדרטי, זול ונפוץ כל כך.

זה לא היה תמיד כך, אגב. מראות גוף, כפי שאנחנו מכירים אותן, תלויות על דלת הארון, זמינות בכל עת, הן דבר חדש יחסית. עד לפני פחות ממאה שנה, לא בכל בית הייתה מראה כזו. אבל היכולת לזהות את השתקפותך, והרצון לשלוט בדמותך באמצעות יכולת זו, הם כנראה אחד מבסיסי האנושיות. עובדה היא שמראות, כמכשיר באמצעותו ניתן לשלוט ולהכיר את פרצופך, הופיעו כמעט בכל חברה אנושית. טיפוס מראה נפוץ במיוחד החוזר גם בתרבות האינקה וגם בתרבות ההלנסטית רומית הוא מראת היד, העשויה ממשטח מתכת מלוטש, ונתונה בתוך נרתיק עץ המגן עליה.

אני זוכר היטב, מביקורי כילד עם סבי בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, את המראה של בבתא, בת זמנו של בר כוכבא, שחפציה האישיים וארכיון התעודות שלה נמצאו במערה במדבר ליד ים המלח. היא הוצגה בארונית עץ שהייתה בגובה פני, ליד שקי הקש בהם נמצא המטמון, סנדלי העור של בבתא וצלחות זכוכית שנראו מושלמות לגמרי, עד כדי כך שנראו כמוצר תעשייתי מודרני . המראה הייתה משטח מתכת מלוטש, משובץ במסגרת עץ שמתפקדת גם כנרתיק הנסגר על מנת להגן עליה. פניה היו שרוטות, וניתן היה להבחין בה רק בהשתקפות מעומעמת.

בבתא הייתה אישה עשירה, והמראה שלה הייתה חפץ מותרות מובהק. אבל למרות עושרה, אני מתאר לעצמי שגם אז ההשתקפות במראה שלה לא הייתה מושלמת, ובודאי שלא מלאה. בבתא יכלה להביט בפניה, לראות כיצד הרעב משקע את לחייה, אבל לא יכלה לדעת בוודאות כיצד גופה נראה. במקרה זה, על נסיבות מותה הנוראיות, אולי עדיף שכך.

ובכן, בתקופה ההלנסטית והרומית היו מראות, אבל הן היו רכושם של העשירים ובעלי היכולת, והטכנולוגיה ששמשה לייצורן – ליטוש של משטחי מתכת או אבן – הייתה מוגבלת מטבעה. מתכת נשרטת בקלות, ועל כן רוב המראות היו מכוסות בכיסוי מגן, ממנו הוצאו רק בשעת צורך. כמו כן, קשה מאוד ללטש באופן אחיד משטח גדול של מתכת, כך שהמראות היו קטנות, מראות פנים ולא מראות גוף. בתקופה זו היו קיימות מראות זכוכית, שהטכנולוגיה ששימשה לעשייתן פותחה בצידון, והתבססה על ניפוח בועת זכוכית מותכת, ציפוי פנים כדור הזכוכית בבדיל או בעופרת וחיתוך הכדור לפלחים. המראות שהתקבלו היו קמורות, גרסאות קטנות של המראות המוכרות לנו כיום מצמתים בהן מצופים הנהגים לראות אל מעבר לפינה. ניתן היה לראות בהן את כל הגוף, אבל זה היה מוזר ומעוות. הזכוכית לא הייתה שקופה לחלוטין, אלא בעלת גוון ירקרק, מה שהרחיק עוד יותר בין הצופה לבין השתקפותו. אין זה מפתיע שבמיתוס העממי של נרקיס זה מתאהב בהשתקפות דמותו במי הביצה העומדים. משטח מים חלק כזה הוא אופן ההשתקפות המושלם והמלא ביותר אותו הכירו בני התקופה.

על מנת לשלוט בהופעתך נדרשת למבט חיצוני, או לתלבושת מובהקת. זו הרי אחת ממטרות הלבוש, לשמש כמדים מאפיינים, המגדירים את הזהות, המעמד והעמדה של הלובש אותם. לעשירים ולמיוחסים היו אנשים שהלבישו אותם, ושבאמצעותם שלטו בהופעתם, אבל הם עצמם היו נטולי יכולת לדעת כיצד נראית התוצאה הסופית. הדבר היחידי שהיה בשליטתם המלאה הוא הבעות פניהם. לרוב המוחלט של האנשים לא הייתה דרך לדעת בבירור אם הבגדים שהם לובשים מתאימים להם, וכיצד נראה גופם ממרחק. מאחר ואפילו מראת היד לא הייתה נפוצה מאוד, רובם גם לא יכלו לדעת כיצד נראים פניהם כשהם קמים בבוקר או כשהם שתויים. אפלטון מספר שסוקרטס נהג להציב מראה מול פניהם של מי שהפריזו בשתיית היין בכדי שיראו את מסכת פניהם המעוותת וילמדו להכיר את עצמם ולשפר את דרכיהם . אם הסיפור נכון, ברור שעבור חלק מהשיכורים הללו מדובר היה בחווייה ראשונית, במפגש ראשון עם מראה ועם השתקפות פניהם בה, וזה לא היה כל כך כיף. סוקרטס, כפי שמתברר מהאופן בו סיים את חייו, היה יכול להיות די מעצבן.

מראות הפכו נדירות יותר, אם כי אף פעם לא נעלמו לגמרי, במערב אירופה לאחר קריסת האימפריה הרומית, התרבות העירונית והיכולת הטכנולוגית. בהגות הנוצרית מימי הביניים המוקדמים המראה מופיעה בעיקר כדימוי וכדוגמא ופחות כאובייקט. האדם, והעולם הזה, נתפסים כהשתקפות דהויה של האל ושל העולם הבא. אבל, שוב, הצורך של אנשים לשלוט בהופעתם המשיך להתקיים. בחצרות האצולה היו לנשים משרתות שהלבישו אותן ושימשו כעין החיצונית לגבירותיהן. מעניין כמה מערכת היחסים הזו, בין המלבישה למולבשת, בין המראה האנושית לזו שמשתמשת בה, הייתה סימביוטית. בארנג'יין, המשרתת של איסולד זהובת המחלפות מהסיפור "טריסטן ואיסולד", מחליפה את זו במיטת בעלה המלך, אשר לא שם לב להבדל .

במאה ה- 12, במקביל להתעוררות האינטלקטואלית והכלכלית באירופה, התפתחה מחדש אומנות עשיית מראות הזכוכית, בטכנולוגיה שאינה שונה בהרבה מזו שהומצאה בצידון בתקופה הרומית: ניפוח כדור זכוכית, מילויו בבדיל או בכספית, ושבירתו למראות קטנות. היער השחור בבוהמיה הפך למרכז לייצור מראות קמורות, שהיו רחוקות משלמות, עקב עיוותן את המרחב, העכירות והגוון של הזכוכית, אבל היו פריט מותרות יקר מציאות . דוגמא למראה מסגנון זה ניתן לראות בציורו של יאן ואן דייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434) [איור 3, 2]. בציור מתואר זוג העומד במרכז חדר מפואר, כשמאחוריהם תלויה על הקיר מראה קמורה, נתונה במסגרת מסוגננת. רפרודוקציה דהויה מעט של ציור זה הייתה תלויה ליד שולחן הטלפון בדירה בה גרנו בילדותי. כילד מצאתי את עצמי מתקרב אל הציור ומנסה לפענח מה בדיוק רואים שם, במראה העקומה, הדומה לאישון של אל הבוחן את קדושת הנישואין. החלון הצופה אל הרחוב מקומר בצידה השמאלי של המראה, ובמרכז, מאחורי הזוג, משתקפות דמויות קטנות, שאחת מהן היא כנראה הצייר, העד המנציח את הרגע. יש כאן שימוש ביכולתה של המראה להגדיל ולמתוח את החלל, וגם בסימליות הכפולה שלה, כמייצגת נקודת מבט חיצונית וכמשקפת את המציאות. הצייר שם, ולכן הוא משתקף במראה. הרגע התרחש, המראה אינה משקרת.

איור 2. יאן ואן אייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434), הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה. מפתיע, אבל האישה לא בהריון.

איור מס. 3. המראה הקמורה מתוך ציורו של ואן אייק. על מסגרת המראה מצויירות סצנות מתוך הפסיון של ישו. החלון המשתקף מעוות צורה. ברקע ניתן לראות השתקפות של שתי דמויות עלומות. כנראה אחת מהן היא וואן אייק עצמו.

אינה משקרת, אבל גם אינה מדייקת לגמרי. וגם הצייר אינו מדיייק. חוקרי אומנות טוענים כי המראה המצויירת גדולה הרבה יותר מאשר אלו שהיו קיימות אז, וכי האישה הצעירה שידה מונחת על שיפולי בטנה התפוחה, אינה בהריון אלא רק מצוירת על פי הנורמות של התקופה, כבעלת "גוף גותי" , בו הבטן הנשית מובלטת ובלתי פרופורציונאלית. שאלה מעניינת היא אם עיוות ההשתקפות הוא שאיפשר את התפישה המעוותת של הגוף. הרי בהעדר מכשיר מדוייק, כל השתקפות היא אינטרפטציה. הפרוטרט הזה הוא ציור מוזמן, ונקודת המבט החיצונית של הצייר מוכתבת ע"י דרישת הלקוח. ואן אייק מצייר את הזוג ארנולפיני כפי שהם רוצים להראות. הוא מחוייב לדייק בפרטים כמו מרקם הבד של הגלימות המפוארות אותן לובשים בני הזוג או הציורים על מסגרת המראה, אבל לא בצורה בה הוא מציג את גופם של האובייקטים שלו. הם קונים ממנו את האופן בו הם רוצים להיראות.
בחלון החדר בו מצויירים בני הזוג אין זגוגיות. בחלקו העליון ניתן להבחין בויטראז' של עיגולי זכוכית, הדומים לתחתיות בקבוק [איורים 4, 5]. הטכנולוגיה ליצירת משטחי זכוכית שטוחים התפתחה רק מאוחר יותר, והתבססה על ניפוח הזכוכית דרך גליל, חיתוך של גליל הזכוכית הרכה ושיטוח שלה על משטח מתכת. זה היה תהליך מסובך ויקר, וניתן היה לייצר באמצעותו רק משטחי זכוכית מוגבלים בגודלם, כך שזגוגיות לחלונות הפכו לנפוצות רק במאה ה- 19, עם ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, שתוצג בהמשך. דבר זה מסביר, כמובן, גם את העדרם של חלונות הראווה בחנויות שצמחו בערים המתפתחות של אירופה, אבל הקשר בין התפתחות טכנולוגיית ייצור הזכוכית לצמיחת תרבות הצריכה הוא נושא נפרד, בו לא אדון כאן.

איורים 4, 5. תמונות שצולמו על ידי באוניברסיטה הייגליאנית בקרקוב (נוסדה ב 1364). זגוגיות חלונות שקופות לא היו ניתנות לייצור בתקופה זו, והפכו לנפוצות רק במאות ה- 19 וה- 20. בבתי עניים החלונות היו משובצים בנייר משומן.

נחזור אל המראות. במאות ה- 15 וה- 16 התפתח מרכז לייצור מראות יוקרתיות ויקרות באי מורנו, הקרוב לוונציה ונשלט על ידה . וונציה ריכזה באי זה את כל תעשיית הזכוכית שלה, גם כדי להגן על העיר מהתעשייה המסוכנת, שכבשניה גרמו לשרפות ושכללה שימוש בחומרים רעילים, וגם כדי לשמור על הסודות התעשייתיים של אומני הזכוכית. אלה פיתחו תרכובת מיוחדת שאיפשרה ייצור זכוכית שקופה יותר מכל מה שהיה ניתן לייצר קודם לכן, לה קראו זכוכית 'קריסטל'. המצאה נוספת איפשרה, על ידי שימוש בכספית וביריעת פח דקה, יצירת מראות זכוכית שהיוו קפיצת מדרגה אמיתית לעומת כל מה שקדם להן, בהירות, שטוחות ומדוייקות. למראות אלה, שהיו גם יקרות מאוד, עד כדי כך שבמאה ה- 16 מראה וונציאנית, נתונה במסגרת כסף, הייתה יקרה כמעט פי שלושה מציור של רפאל , היה חלק גדול בהתעשרותה של וונציה.

הפרוטרט העצמי של אלברכט דורר (1500) [איור 6] הוא דוגמא לציור שלא יכול היה להיווצר לפני ההתקדמות הטכנולוגית הזו. המראה המדוייקת סייעה ליוצר להתבונן בדמותו באופן שהיה בלתי אפשרי קודם לכן. מדימוי וסמל הפכה המראה לכלי שימושי לצופה בה. האל כבר לא נתפס כמי שנמצא בצד השני של המראה. האדם, הניצפה, הוא שהפך משמעותי.

איור 6. אלברכט דורר (Albrecht Dürer), פרוטרט עצמי (1500), Alte Pinakothek Museum, Munich, Germany. רק מראה מדוייקת יכלה לאפשר ציור שכזה.

מראות הקריסטל הוונציאניות, וחיקויים ברמות שונות שלהן, הפכו לסמל סטאטוס בארמונות האצולה ובבתי הבורגנות המתעשרת. למרות זאת גם בתחילת המאה ה- 17 מראות היו עדיין פריט נדיר. ב- 248 סקרי תכולה של שנערכו בבתים פריסאים עשירים בין השנים 1581 ו- 1622 נמנו רק 37 מראות, 9 מזכוכית וונציאנית, ו- 28 אחרות ממתכת . רוב המראות היו ממוקמות בחדר השינה הראשי ולא בחדר האורחים. אבל במהלך המאה גדלה מאוד תפוצת המראות, עד שלאחר 1650 מראות הופיעו בשתיים מכל שלוש רשימות תכולת בית פריסאיות .
האצולה הצרפתית אימצה את "שגעון המראות" בחדווה. התפתחה אופנה של יצירת "תאי מראות" (cabinet de miroirs), בהם צופו כל הקירות במראות, כך שהגבירות ואדוני הבית יכלו לסקור את השתקפותם מכל כיוון וזווית. קטרינה דה מדיצ'י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי השני (1547 – 1559), התקינה לאחר מותו תא בו דיוקן בעלה המנוח, "מלך האש", נתלה מעל האח, ו- 119 מראות וונציאניות שנתלו על הקירות מסביבו שיקפו אותו .
שיא "שגעון המראות" היה בתקופת שלטונו של לואי ה- 14, "מלך השמש" (1643 – 1715). הכסף הרב שהוצא על מראות וונציאניות על ידי המלך, האצולה והבורגנות פגע במצבה המוניטרי של הממלכה . נערכו נסיונות רבים לגנוב את סודות ייצור המראות הוונציאנים, שהוגנו על ידי חוקים דראקוניים. לאומני הזכוכית אסור היה לעזוב את האי מוראנו, וכל מי שעשה זאת הסתכן במאסר משפחתו, בהחרמת רכושו ובסיכוי לחיסול על ידי מתנקשים וונציאנים. ניסיון כזה החל בצרפת ב 1666, עם ייסוד "החברה המלכותית לזכוכית ומראות". אומני זכוכית מהאי מוראנו פותו שנה קודם לכן לברוח לצרפת ולסייע בהקמת תעשייה מקומית שתתחרה בתוצרת הוונציאנית. בשנים הראשונות של המיזם הצליחה וונציה לסכל את היוזמה הזה, באמצעות התנקשויות, איומים והצעה של פיתויים גדולים יותר לעובדים שסרחו, אבל בסיכומו של דבר הצליח הריגול התעשייתי, כמו גם הנסיון שנצבר על ידי בעלי המלאכה המקומיים, לבסס תעשיית זכוכית ומראות שתוצרתה הייתה בעלת איכות שמשתווה למקור הוונציאני, תוך שימוש באותה טכנולוגיה – ניפוח זכוכית ושיטוחה . יכולת זו הופגנה באופן מרשים באולם המראות שבארמון וורסאי, שנחנך ב- 1684. באולם זה הותקנו 17 מראות ענק, שכל אחת מהן הורכבה מ- 18 מראות נפרדות. מראות אלה עוצבו בצורת חלונות, והן ניצבו אל מול חלונות אמיתיים ושיקפו את הגנים המקיפים את הארמון .

המראות השתלבו, ואולי אף יצרו, את סגנון החיים שאיפיין את המלוכה האבסולוטית. האצילים והאצילות, בעלי הממון והמעמד, הגיעו לשליטה מלאה בכל פרט בהופעתם באמצעות תרגול ובחינה שלה בתאי המראות הפרטיים שלהם. דבר זה העניק להם יתרון אדיר על פני חסרי האמצעים, שהשתקפות גופם לא הייתה זמינה עבורם. האצולה והבורגנות העשירה הנציחו והגדילו את יתרונם באמצעות שליטה בהופעתם. במקומות המפגש של האצולה איפשרו המראות הרבות לבחון כל אדם מכל זווית ולצוד כל מבט. תככים ופלירטוטים רבים מספור התרחשו בחסותן ובאמצעותן. תרבות שלמה נוצרה כך.

השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית של הזכוכית התרחש גם הוא בצרפת, ובחסות אותו מלך. ב- 1693 נוסדה חברת הזכוכית המלכותית של צרפת (Manifecture Royale des Glaces de France) אשר הקימה מפעל ענק במונחי התקופה בסיינט גוביין . הטכנולוגיה בה השתמש המפעל הייתה של יציקת זכוכית על בסיס מתכת וליטושה אחר כך. דבר זה איפשר יצירת לוחות זכוכית גדולים הרבה יותר מקודם לכן, במחיר זול בהרבה. הטכנולוגיה המודרנית לייצור זכוכית ומראות היא פיתוח ישיר של שיטה זו. רק שילטון ריכוזי, אשר היה מסוגל להעניק מונופול, תמיכה כספית והגנה מתחרות בזמן הבשלת הטכנולוגיה ותהליך הייצור היה יכול לעמוד באתגר כזה. התוצאה הייתה כיבוש שוק הזכוכית והמראות, עד כדי כך שבשנת 1765, 100 שנים אחרי ששלושת אומני הזכוכית הוונציאנים הראשונים הגיעו לפריס, נותר במוראנו רק בית מלאכה בודד לייצור זכוכית, אשר היה פתוח יומיים בשבוע .

אבל למרות ההתפתחות המרשימה, תהליך ייצור הזכוכית בסיינט גוביין היה רצוף בטעויות ובפגמי ייצור, כך שרוב המראות שיוצרו בו היו רחוקות משלמות. כל מי שלא היה עשיר או מיוחס מספיק נאלץ להסתפק בסחורה פגומה, המעוותת את השתקפותו. כך נשמר הפער בין מי ששולט בדמותו לבין מי שאינו יודע כיצד הוא נראה. רק פיתוח טכנולוגיות מודרניות ליציקה, שיטוח וציפוי זכוכית איפשרו את הפיכת המראה למוצר צריכה המוני וזול, והפך את ההשתקפות לזמינה לכל. זה קרה מאוחר יחסית, לפני קצת יותר ממאה שנה, סביב מפנה המאות ה- 19 וה- 20 . זגוגיות בחלונות הבתים, חלונות ראווה כמעט בכל חנות, מראות גוף התלויות על דלתות ארונות הבגדים, מראות גילוח בחדר האמבטיה, כל אלה אלה הופיעו רק במאה שעברה. מוזר, לא? תהליך הדמוקרטיזציה של ההשתקפות מלווה את תהליך המודרנה.

מלווה, משתלב, ואולי אף יוצר את האדם המודרני, זה שעבורו "שלב המראה" של לקאן יכול להיות מיושם לא כתפישה מופשטת אלא בפועל, זה שיכול לבחון את עצמו מבחוץ כמעט בכל רגע נתון, זה שאינו זקוק לעין חיצונית בכדי לדעת כיצד הוא נראה. בעידן בו אנו חיים אדם אינו יכול להתחמק מהשתקפותו. נורברט אליאס טען כי תהליך הפנמת הנימוסים שינה את המהות האנושית . על פי הגיון זה ברור שאותה מהות תשתנה בעקבות הכרת האדם את דמותו. סוקרטס טען כך, והמציאות המודרנית הוכיחה את הטענה הזו. המראה בה אני מביט בבוקר אינה רק משקפת את דמותי, היא קובעת מי דמות זו תהיה.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בשני ספרי יעץ:  Mark Pendergrast, Mirror | Mirror, A History of the Human Love Affair with Reflection, Basic Books, New York, 2003, ספר עמוס מידע אשר ניתוחו את ההיסטוריה של השימוש במראות הוא שטחי למדי, ו- Sabine Melchior – Bonnet, The Mirror, A History, Routledge; New York, 2002, ספר מעמיק המתרכז בזירה הצרפתית