קול הרעםבקיץ הזה פרסמתי כאן סדרה של רשימות, שמשתלבות לטקסט שלפניכם.
זה מסע שיטוטים היסטורי סביב שורשי הציונות, הקולוניאליזם הבריטי באפריקה ושאלות של גבריות. בחיי שהתאמצתי שיהיה מעניין.
ספר מודפס יצא בקרוב בהוצאת ׳דפוס בית׳, בלי נדר.
את רשימות היסוד, מהן הטקס בנוי (שאינן מתוקנות או ערוכות) ניתן למצוא בדף הבית של הפרויקט.
תודה לאהובתי, הקוראת הראשונה והחשובה ביותר עבורי. איזה מזל יש לי.
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
כאשר עוזב בן דמותו של נחום גוטמן את אפריקה, לקראת סוף הספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳, המלווה מסע שערך המחבר באפריקה, ושפורסם בשנת 1940, עורכים לו רעיו מסיבת פרידה:
יְדִידִי הָאַנְגְּלִי אֵינוֹ מְחַבֵּב אֶת הָעַצְבוּת. קָם וְנָשָׂא נְאוּם לִכְבוֹדִי:
– בָּאנוּ הֵנָּה לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶחָבֵר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הוּא הָיָה אִתָּנוּ פֹּה זְמַן לֹא קָצָר, חָבֵר לָנוּ בִּדְּרָכֵינוּ; הִתְעַנַּגְנוּ עַל צִיּוּרָיו; אֲנִי רָאִיתִי בּוֹ פְּעָמִים גַּם מִן הַתּוֹעֶלֶת. לָכֵן – הוֹצִיא יְדִידִי בַּקְבּוּק וְכוֹסוֹת – וְשָׁתִינוּ לְחַיֵּי כָּל אִישׁ מֵאִתָּנוּ. רַק אוּמְגַבַּבָּא הַכּוּשִׁי לֹא שָׁתָּה. תְּמוֹל רָאָה נָחָשׁ – וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. כָּךְ מִנְהָגָם.
הֲרִיקוֹנוּ אֶת הַכּוֹסוֹת – פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. יְדִידִי הָאַנְגְּלִי הֶעֱלָה מְעַט זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְצָחַק: – וְהַקַּרְנָף יָשָׁר אֵלֶיךָ! חַ־חַ־חַ! כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר עַל מַחְבַּרְתְּךָ, צָחַקְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה הַמִּקְטֶרֶת מִבֵּין שִׁנַּי! עָנָה לוֹ חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – וַאֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי: יְדִידִי הָאַנְגְּלִי נָפַל לַמַּיִם, נִרְטַב כֻּלּוֹ מִכֻּתֹּנֶת וְעַד מִכְנָסַיִם… – וְהַנָּמֵר – אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי – לֹא נָתַתָּ לוֹ לִגְמֹר אֶת אֲרֻחָתוֹ, כִּמְעַט שֶׁטָּרַף אוֹתִי. בָּרוּךְ הַבֶּנְזִין שֶׁלְּךָ! – שֶׁמָּא – הִצִּיעַ יְדִידִי – נַעֲשֶׂה אֲגֻּדָּה אַחַת וּשְׁמָהּ: אֲגֻדַּת לְקוּקֵי־הָאַף? צָחַקְנוּ וְהִזְכַּרְנוּ זֶה לָזֶה אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּאַפְרִיקָה. רַק אֶת שְׁנֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס וְהָאֲרָיוֹת לֹא הִזְכִּיר אִישׁ מֵאִתָּנוּ, כִּי רָצִינוּ אַךְ לִשְׂמֹחַ.
– מַה הַשָּׁעָה? – שְׁאֵלַנִי חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה. – שֵׁשׁ. – וּבְכֵן, נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֵׁשׁ כּוֹסוֹת! וִידִידִי הָאַנְגְּלִי הוֹסִיף: – וּבְשֶׁבַע נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֶׁבַע כּוֹסוֹת, וּבִשְׁמוֹנֶה… חַ־חַ־חַ! כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ, עָמַדְנוּ דֹּם וְתָקַעְנוּ אִישׁ יָדוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ. אוֹר אָדֹם הָיָה מִסָּבִיב. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת.
חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ וְנָתַנּוּ יַד־עֶזְרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אִם בְּדִּבּוּר וְאִם בַּמַעֲשֶׂה. טוֹבָה עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה!
יְדִידִי הָאַנְגְּלִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ: אֶחָד יוֹדֵעַ, אֶחָד רוֹאֶה וְאֶחָד רוֹצֶה בְּתוֹעֶלֶת, – וְהוּא – אָנֹכִי.
אֲנִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ. חֲבַל שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לֹא נִכְלְלוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ.
וּפִתְאֹם נִזְכַּרְתִּי: – שְׁלשָׁה, שְׁלשָׁה. וְאֶת אוּמְגַבַּבָּא שָׁכַחְנוּ! מַה אוֹמֵר אוּמְגַבַּבָּא?
אוּמְגַבַּבָּא: – חֻמָּה בַּלָּה טַבָּה וַלָּה סַנָּה גּוֹלָה.
שָׁאַלְתִּי: מַה פֵּרוּשׁוֹ? – עָנוּ לִי: אַתֶּם כֻּלְּכֶם תֵּלְכוּ מִכָּאן, אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה.
לפרק מצורף איור, ובו נראים שלושת הרעים המבוסמים על רקע השמש השוקעת, המטילה את צילם הענק על פני כל הארץ המגומדת למרגלותיהם. זאת אחווה של מי שעברו הרפתקאות משותפות שכבר הפכו לחוויות מעובדות, לכותרות של סיפורים שיסופרו עוד ועוד. ׳הקרנף ישר אליך!׳, ׳אגודת לקוקי האף׳, אלה כותרות של אגדות שיצרו בעצמם. שלושתם בעלי תכונות משלימות, גבריות מאוד: האמריקאי בטוח בעצמו ויודע הכל, הארץ ישראלי סקרן ויצירתי והבריטי יעיל ושקול. זו ברית המחזקת את השותפים בה, וטקס השתייה המשותפת וחיבוק הידיים חותם אותה.
האפריקאי הנלעג, אומגבבא, אינו כלול בציור או בברית הזו. התרבות שלו נטולת הגיון ומוזרה כמו התירוץ שמסביר מדוע אינו שותף לחגיגת השתייה. אבל הוא בן המקום והם הזרים. אפריקה היא תפאורה לעלילות הגבורה האירופיות. עבורו היא מולדת. גוטמן יודע זאת ולמרות הג׳יבריש שהוא שם בפיו נותן למשרת לנבא את מה שאכן יקרה שנים לא רבות אחר כך.
הקולוניאליזם האירופי באפריקה שעל הרקע שלו מתרחש ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ יבוא לקיצו כחלק מהתהליך העולמי של הדה-קולוניזציה. בימינו אין אף מדינה ביבשת שנשלטת מדינית על ידי אימפריה זרה. התעצמות השליטה הכלכלית הסינית על היבשת היא תהליך שונה מהאימפריאליזם המסורתי ואין לדעת לאן יוביל. אבל קרוב לאפריקה יש מדינה שעדיין משמרת משהו מהמהות הקולוניאלית, הוילה בג׳ונגל בה אנחנו חיים. כך בראשיתה של הציונות וגם בימינו.
סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל קשור באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה. בריטניה צמצמה את שליטתה בעולם במקביל וכתוצאה של ההבנה שהיא כבר אינה המעצמה שהייתה. הציונות הייתה אנטי בריטית בתקופה האחרונה של המנדט, אבל לא אנטי קולוניאלית. במובנים רבים מדינת ישראל תפשה את מקומם של הבריטים שעזבו והמשיכה בתהליך בו החלו של שינוי המרחב והכפפתו לשליטת התרבות האירופית. כי, למרות הזהות המקומית הגאוגרפית וההיסטורית שלה, הציונות ראתה את עצמה קודם כל כל כחלק מתוך התרבות האירופית, ולכן גם עליונה על התרבות של בני הארץ. גם זו אחת מהמשמעויות של לחיצת היד המתוארת באיור. גוטמן המצוייר אולי אינו חובש כובע קולוניאלי, אבל הוא אחד מהחבורה.
זהו, כמובן, הפיל שבחדר. קיים קשר בלתי ניתן להכחשה בין המפעל הציוני למפעל הקולוניאלי. משמעות הקשר הזה והשלכותיו הן שאלות נפרדות ומהותיות, שנגזרות מההכרה הפשוטה הזו. הציונות התבססה בארץ ישראל בחסות המפעל הקולוניאלי, אימצה בפעולתה את הדפוסים הקולוניאלים, ומדינת ישראל עדיין רואה את עצמה במובנים רבים כנטע שונה במהותו, מובחר ותרבותי, שנשתל ומנסה לשגשג בתוך סביבה מפגרת ועוינת. אשליית הקשר אל העבר באמצעות התנ״ך והאדרת ימי התפארת שלפני החורבן והגלות הם מנגנוני הדחקה והצדקה לעוול המתמשך.
הנחת היסוד הקולוניאלית היא חוסר שיוויון בסיסי ומובן מאליו בין האדם האירופי הלבן לבין היליד. אודלי בלית׳, בן התפנוקים החולני, הטלטל בערסל שנישא בידי שני סבלים. הם, ושאר הסבלים בשיירת הספארי שהוביל פאטרסון, היו נחותים ומשניים, אמנם לא בהמות משא אבל גם לא רחוקים בהרבה מזה. אני מתאר לעצמי שניתן להתרגל לכך, לחשוב שזה סדר הדברים הטבעי, שאת האדון הלבן והעשיר סוחבים כשקשה לו. אבל שני הסבלים הללו היו בני אדם, הם נאבקו בשמש הקופחת בעת חציית מישורי הערבה, כשלו כשנאלצו לסחוב את הערסל למחסה, ועשו זאת עבור משכורת זעומה ותחת תנאים של משמעת קשוחה. אני מרחם עליהם יותר משאני מרחם עליו.
איני מוכן או רוצה להתכחש לתרבות ממנה באתי. היא השפיעה ומשפיעה עלי ואני בעל חוב אליה וקורבן שלה בה בעת. במסגרת הזו אני מנסה לעשות טוב ככל יכולתי. תיקון שלה הוא משאלה מוגזמת. אסתפק בהכרה במגבלותי שהם גם מגבלותיה.
כמו הפיל, סמל הטבע הפראי והנעלם, יש גם אריה. החיה האצילית הזו היא דימוי וסמל, גם של שבט יהודה הקדום, גם של גבורה, גבריות, אומץ ושליטה. מול אריה אתה חש לא רק פחד, אלא בעיקר יראה. האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון היו יריב אולטימטיבי ובהריגתם יצר את המיתוס המכונן של חייו. הצייד הפך לבן דמות החיה שהכניע, וחווית הציד הפכה לזו שדרכה מובנת המציאות. אבל אנחנו לא אריות וזה אינו טבע פראי.
סיפרתי כבר איך בשנת 2006 פורסם דו״ח רשמי שתיאר את הצמצום במספר האריות בקניה, שנבע בעיקר מציד שלהם על ידי בני שבט המסאי. אחת מהחוקרות שחתומות על הדו״ח הזה, לילה חזה (Leela Hazzah), שמוצאה מצרי-אמריקאי, ניסתה למצוא דרך להתמודד עם המגמה הזו. היא הבינה שהדרך לצמצם את הציד היא לא בהכרח על ידי הגברת הענישה על הציידים אלא באמצעות הפיכתם של הציידים למעורבים בשמירה על האריות. ארגון ׳שומרי האריות׳ (Lion Guardians) שהייתה אחת ממקימותיו משתף פעולה עם הקהילה המקומית ומסייע להגעה ושמירה על איזון בין האריות ובני האדם החולקים את אותה סביבת מחיה.
זה ארגון ותוכנית פעולה מעוררי השראה. בכתבה שפורסמה באתר ה-BBC מספר מיתרנגה קאמונו סאייטוטי (Meiteranga Kamunu Saitoti), אחד מהציידים הראשונים שגוייסו על ידי הארגון, על המהפך שעבר. את האריה הראשון שלו צד בחנית כבר בגיל 19, כטקס מעבר לבגרות וכאות להפיכתו ללוחם. הציד היה משמעותי, מכיוון שאחריו ניתן לו שם הלוחם שלו. בשבט המסאי מעריצים את האריות, מזדהים איתם ורואים בהם חלק מרכזי מהסביבה בה הם חיים. אבל עלייה במספר בני השבט הגדילה באופן משמעותי את כמות הפרות שהם מגדלים וצמצמה את שטחי הציד הפתוחים של האריות. שלושה אריות נוספים שצד סאייטוטי היו במסגרת המאבק הזה. מאחר וציד אינו חוקי היום בקניה הוא נעצר ונכלא בשל כך. כשהשתחרר וחזר לשבט נקרא שוב להגן על עדרי הבקר, והרג אריה נוסף שחשב שטרף את אחת מהפרות. אבל כשפתח את בטנו גילה שקיבתו ריקה, ושהרג אותו מבלי שפשע. הוא ידע שכמות האריות יורדת והבין שבקרוב יעלמו לגמרי. הפיכתו ל׳שומר אריות׳ אפשרה לו לסייע גם להם וגם לקהילה ממנה בא, בכך שהוא יכול להזהיר את בעלי העדרים מקרבתם של אריות. היותו צייד מנוסה מזכה אותו בכבוד של צעירי השבט וכך ניתן לשנות גם את הנוהג הישן של ציד אריות טקסי. כעת שומרי האריות החדשים מעניקים שמות לאריות אחריהם הם עוקבים ויוצרים קשרי היכרות בינהם לבין בני האדם שבסביבתם. כך מחודשת ההרמוניה בטבע. זה מאוד יפה, לדעתי.
הרמוניה. האם תהיה פה אי פעם כזו? אני מתקשה להאמין בכך. יותר מדי חוסר הבנה, יותר מדי שאיפות סותרות, יותר מדי עוולות ודם שכבר נשפך. אולי, מתישהו.
הגיע זמן להיפרד. החופש הגדול מתקרב לקיצו וזמן הכתיבה שלי נגמר. כך עושה זאת גוטמן:
לָחַצְנוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה “שָׁלוֹם,” אִישׁ אִישׁ כִּלָשׁוֹן אַרְצוֹ:
הַאֲמֵרִיקָאִי:
– גּוּד בַּאי!
הָאַנְגְּלִי:
– צִ’ירִי־אוֹ!
הַכּוּשִׁי:
– סוֹנוֹבַמַּנַּבָּה!
וַאֲנִי
– שָׁ־לום!
שָׁמְעוּ חֲבֵרַי וְתָמְהוּ: אָכֵן מִלָּה קְצָרָה וְיָפָה
יֵשׁ לָכֶם בְּעִבְרִית לְבִרְכַּת פְּרִידָה. שָׁ־לוֹם! שָׁ־לוֹם!
שָׁ־לוֹם!
כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה כָּרָאוּי: שָׁ־לוֹם, שָׁ־לוֹם! עַד שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָהּ. – כֵּן, – אָמַרְתִּי. – שָׁלוֹם! – וּפָנִיתִי לָלֶכֶת. וּפִתְאֹם, בְּבַת אַחַת כְּמוֹ עַל פִּי פְּקֻדַּת־צָבָא, רָעַם כָּל הַיַּעַר: – שָׁלוֹם!
מִכָּל עֵץ קָרְאוּ: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!… – מַה זֶה, מִי זֶה? הַתֻּכִּיִּים! הַתֻּכִּיִּים קוֹרְאִים שָׁלוֹם! מַה נַּעֲמָה לִי הַמִּלָּה הָעִבְרִית שֶׁנִּשְׁמְעָה עַל פְּנֵי רַחֲבֵי אַפְרִיקָה. – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! עָנִיתִי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. זְמַן רַב מִלְּאוּ עוֹד קְרִיאוֹת שָׁלוֹם אֶת כָּל הַיַּעַר וְהָעֲרָבָה. כָּזֹאת, רַבּוֹתַי, הָיְתָה, הַפְּרִידָה.
לובנגולו מלך זולו בפרויקט בן-יהודה
אוסף מאמרים על היחסים בין היהודים לקולוניאליזם
אירית בק במאמר על היחס לאפריקה בעקבות ספרי ילדים
מסמך זה שתרגמתי הוא נספח לפרויקט ׳הפיל שבחדר׳.
המאמר הופיע בעיתון שמטרתו להפיץ את המתרחש במוזיאון פילד בשיקגו, מוסד ותיק ורב מוניטין. באופן יוצא דופן מאוד לאופי המדעי-פופולרי בדרך כלל של העיתון, המאמר מוקדש למתיחה מתוחכמת, חסרת תכלית ומצחיקה מאוד, שביצע פרופסור בראיין פאטרסון (בנו של ג׳ון הנרי פאטרסון, המככב בסדרת ׳הפיל שבחדר׳).
פורסם בגליון אפריל 1968 בעיתון מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע (Field Museum of Natural History)
מאת אדווארד ג. נאש – עורך העיתון
מר ג׳יימס הוקס, שמחלק את הדואר במוזיאון פילד, חילק אלפים רבים של מכתבים וחבילות מעניינים, מסקרנים – ואפילו משונים – במשך השנים. המדענים של מוזיאון פילד נקראים לייעץ בתחומים רבים, שחלקם בלתי צפויים למדי. היימן מרקס, עוזר האוצר לזוחלים ולדו-חיים, לדוגמה, ייעץ לאחרונה לגברת צעירה המועסקת כרקדנית ׳גו-גו׳ בטקסס. הגברת השתמשה בנחש בואה כמחוך במופע שלה. היא רצתה לדעת איך להרגיע אותו ולמנוע ממנו מלנשוך. מר מרקס שמח להמליץ על ספר פופולרי על נחשים שנכתב על ידי חבר צוות אחר, קליפורד פופ, וגם הציע שפיתון מרושת, אשר ׳יגיע לאורך המאפשר את כיסוי הגוף, ושיש לו אופי הרבה יותר מתון ורגוע׳ יהיה בחירה טובה יותר לעבודה בתחום אמנויות המופע.
מאמרים המתפרסמים בעיתון המוזיאון בדרך כלל מניבים מכתבים מעניינים במיוחד, ומעטים הביאו לתגובות רבות יותר מהמאמר שנכתב על ידי יוג׳ין ריצ׳ארדסון, אוצר המאובנים חסרי החוליות, שנקרא ׳מפלצת טולי׳ (יולי, 1966). ריצ׳ארדסון סיפר על מאובן דמוי תולעת ממוצא לא ברור שנמצא בשכבה מהתקופה הפנסילבנית ( כ-280 מליון שנים) בערוץ נהר מזון במדינת אילינוי. הוא תיאר קודם לכן את היצור באופן מדעי בעיתון השבועי ׳סאיינס׳, ונתן לו שם רשמי, ׳טולימנסטרום גרגריום׳ (Tullimonstrum gregaruum), על שם פרנסיס טולי, מלוקפורט, אילינוי, אשר הביא למוזיאון את הממצא הראשון. זו הייתה חיה מוזרה כל כך עד שהכותב לא הצליח לשייך אותה לשום מערכה ידועה בעולם הטבע, מה שהפריע לחוש הסדר שלו – כפי שיפריע לכל ביולוג סיסטמי.
גודל החיה נע מ-5 ס״מ ל-35 ס״מ, ׳בקצה אחד של גופה דמוי הצפלין יש זנב בצורת עלה; בקצה השני מתארך חוטם דק שבראשו פה פעור; לאורך הגוף ליד בסיס החוטם מעין מוט שחוצה את הגוף עם התרחבות עגולה בכל קצה, מחוץ לגוף׳.
התגובה לחיה קטנה זו, הייתה מיידית ונרחבת. רבים מחבריו של ג׳ין הקדישו זמן וכתבו לו הערות מועילות. דוקטור אחד העיר כי למפלצת טולי יש ׳הבעה שובבה ונדיבה, וגוף שמעודד חיבוק׳. כותב אחר התעקש שג׳ין הביט בחיה מהכיוון הלא נכון, ושמה שנראה כסנפיר זנב היה למעשה אוזניים על ראשה. ׳ דעה זו נתמכת בדמיון הברור של טולימנסטרום לכלב שחור מסויים שאני מכיר שיש לו אוזניים בדיוק כאלה׳. אישה נורווגית העירה כי כל הדבר נשמע מוזר לאוזניים נורווגיות כי ׳טולי׳ פירושו ׳שטויות׳ בשפתם.
אחד מחילופי הדברים המעניינים ביותר היה עם מר פ. וו. הולידיי, מפמברוקשייר, בריטניה. מר הולידיי חוקר את המפלצת מלוך נס במשך יותר משלושים שנה. הוא ראה כיצד המפלצת מלוך נס הפכה, ממה שנראה בהתחלה כאגדה, למושא מחקר מדעי רציני. מר הולידיי כתב, ׳אני חושב שהייתי הראשון להציע (בעיתון פילד, נובמבר 1962) שהמפלצת מלוך נס היא כפי הנראה חסרת חוליות. בשנה שעברה צמצמתי עוד את השערתי והצהרתי כי המפלצת היא תולעת, דעה בה אני עדיין מחזיק׳.
הולידיי הציע בהתלהבות קיום קשרים קרובים בין המפלצת מלוך נס וטולימנסטרום. ריצ׳ארדסון השיב כי פער זמן של 280 מליון שנים והבדל בגודל בין 30 ס״מ ל-15 מטר גורם לקשרים כאלה להיות בלתי סבירים.
ההתכתבות סיפקה לג׳ין ריצ׳ארדסון מבט קרוב על המצב הנוכחי של חקר המפלצת מלוך נס. הולידיי בטוח שזו תולעת. פרופסור מאקאל מאוניברסיטת שיקגו נוטה להעריך כי היא רכיכה גדולה מאוד. יש עדיין תמיכה בהיותה נחש ים, או חלק מחסרי חוליות אחרים. ׳מועדון ההרפתקנים של שיקגו׳ תמך בחלק מהמחקר על המפלצת. הולידיי עצמו טען שראה את היצור ארבע פעמים בזמן שישה עשר השבועות שבילה באגם. הוא גם מזכיר יצורים מוזרים שחיים באגמים שבמערב אירלנד, ושנחקרים על יד קפטן ליונל לסלי, דודו של סר ווינסטון צ׳רצ׳יל. הוא עדיין בטוח בקשר בין המפלצת מלוך נס למפלצת טולי.
בראשית ספטמבר 1966, מר ג׳׳מס הוקס חילק את הראשון מתוך סדרה של מכתבים אשר עתידים לשלוח את ג׳ין ריצ׳ארדסון למסע חיפושים אחרי התולעת הרוקדת. זו הייתה איגרת אוויר, וחותמת הדואר הייתה מניירובי, קניה. כך היה כתוב בה:
1.9.66
ת.ד. 30009
ניירובי
ד״ר ריצ׳רדס היקר
גיליון שהתפרסם לאחרונה של האיסט אפריקן סטנדרט כלל מאמר מאויר שתיאר יצור פרה-היסטורי שגיליתם. זה עורר את זכרוני, ושלח אותי אחורה כארבעים שנה, לסיפור שפעם שמעתי שיכול להיות מעניין במידת מה.
בשנת 1926, כאשר הועברתי אל גדוד הרובאים האפריקאי של המלך (כעת קניה) מהצבא ההודי, הייתי בצפון מערב קניה ועסקתי בתקריות גבול. כאשר עברתי במרכז המנהלי בלודוואר במסעי חזרה, ניצלתי הזדמנות לבקר את מר איי. אמ. צ׳מפיון, אז באזור די. סי. טורקאנה. בנוסף להיותו שיקאר [צייד] נלהב, צ׳מפיון היה גם איש טבע מהמעלה העליונה, ובמשך שני ערבים שהעברתי בחברתו טווה מארג סיפורים על הפאונה של האזור. אחד מהם היה על תולעת ראויה לציון שידוע שחיה בארץ הביצות שמדרום מזרח. אנשי השבטים המקומיים סיפרו סיפורים פנטסטיים על כך שהיא רוקדת ומניבה חלב, אם אני זוכר נכון. אם מתעלמים משטויות כאלה, צ׳מפיון נתן לי תיאור של היצור שהשיג מילידים שונים (הוא לעולם לא הצליח להשיג פרט) וזה באופן מוזר למדי נשאר בזכרוני, גם כאשר דברים אחרים רבים נשכחו ממני. תיאורו דומה באופן ניכר לאיור שלכם של ׳מפלצת טולי׳, כולל ה׳משוטים׳ והחוטם הארוך. האזכור שלכם של שיניו החדות, באופן זה, תואם לסיפור בני טורקאנה כי היצור נושך. בשל כך הם מפחדים עד מוות ממנו, ומאמנים כי הוא ארסי. אבל כמעט כל הילידים מאמינים שכל יצור זוחל או מתפתל הוא ארסי.
אני בקושי מעז להציע שחיה בעלת קשר ל׳מפלצת׳ הנכחדת שלכם עדיין חיה באחד מחלקיה הנידחים ביותר של מזרח אפריקה, אבל אולי אולי יהיה כדאי לחקור את העניין.
שלכם באמונה,
אר. ג׳יי. אל. קלאודסלי
(לוטננט-קולונל בדימוס)
המאמר המקורי של ריצ׳ארדסון בעיתון המוזיאון כבר נבחר על ידי עיתון בבוסטון להדפסה במוסף סוף השבוע שלו; כעת, כך נראה, הסיפור שימש גם את האיסט אפריקן סטנדרט, אולי העיתון הידוע ביותר במה שהיה פעם מזרח אפריקה הבריטית. התחלנו לקוות כי יגיע גם לעיתון בסינגפור. איזה כיסוי עולמי! כפי שקורה כל כך הרבה פעמים בעיתונים, העובדות עוותו במקצת, ושם הכותב הופיע כד״ר ריצ׳רדס ממוזיאון פילד. טעות נסלחת.
מסוקרן ומוחמא מתשומת הלב, ריצ׳ארדסון התכוון לכתוב תשובה לקולונל (בדימוס) קלאודסלי, כאשר איגרת אוויר שנייה הגיעה, עם חותמת דואר מנאקורו, קניה. נאקורו היא עיר בערך מאה וחמישים ק״מ מצפון מערב לניירובי ברכבת אוגנדה. איזור טורקאנה, למד ג׳ין מאטלס טיימס, נמצא במרחק אווירי של יותר משש מאות קילומטרים מצפון מערב לניירובי בגבול קניה-סודאן. המכתב היה בכתב יד מסודר וחינני, הרומז על היות כותבו בן המזרח המסתורי. כך היה כתוב בו:
ת.ד. 568
נאקורו
13 בספטמבר 1966
אדוני הנכבד:
כעת ראיתי עותק ישן של הסטנדרט ובו הסיפור הנפלא של המפלצת שמצאתם בארצכם. אדוני, אני מאמין שהיא גם חיה כאן בקניה! הדודים שלי אאווינד ומנו סיפרו לי לעתים קרובות על התולעת הרוקדת מטוקאנה, ומה שהם מספרים מאוד כמו המאמר שלכם. איזה ניצחון יהיה לתפוס אחת.
טורקאנה רחוקה מכאן ומלאה בגברים עירומים עם חניתות, אבל לדוד שלי מוטיבהי יש עסק דוקה שם, והבנים שלו, הדודים שלי, נוהגים במשאיות לאזור הפרא הזה. בעזרתם אני, אפילו אני, יכול אולי לתפוס אחת בשבילכם. המחיר יהיה מאוד זול. אבל, אדוני הנכבד, אמור לי איך עלי לתפוס אותה כי היא חיה בביצה גדולה. זה דבר חדש בשבילי. האם לשמור עליה, האם להרוג אותה. אני מחכה בציפייה לפקודתכם ולהוראותכם.
האמן לי, אדון מכובד,
משרתך מלא התקווה
פורשוטאם אס. פאטאל
העניין של ריצ׳ארדסון גבר. האם יש משהו בכל זה? הוא החל להתייעץ בכמה מומחים. אלאן סולם, אוצר חסרי החוליות הנמוכים (החיים) לא הכיר כל חיה כזו באזור, אבל זה בשום אופן לא היה בלתי אפשרי. האזור נחקר רק מעט. ומינים בלתי ידועים של חיות ממשיכים לצוץ בכל רחבי העולם. בוודאי שהגודל שלה לא היה בעיה. יש עלוקה בדרום מזרח אסיה שמגיעה לאורך 30 ס״מ ובצפון קווינסלנד, אוסטרליה, יש תולעת שאורכה נע משני מטר לשלושה וחצי, כאשר היא מתכווצת ונמתחת.
תשובות נשלחו לקלאודסלי ולפטאל. פניות דיסקרטיות הופנו לחברים ולשותפים שיכול היה להיות להם ידע של האזור. היה ברור שלמר פאטאל היו סימני דולר בעיניו. אבל אנשי העסקים ההודים הקטנים במזרח אפריקה נוטים להיות מעשיים במידה רבה, כך שיכול להיות שפטאל עלה על משהו. שבועות עברו ללא חדשות. לבסוף, מכתב הגיע. הוא נשלח ב-13 בספטמבר, אבל הגיע דרך היבשה ולא בדואר אוויר.
לוקורי
ת.ד. קאמפי יא מוטו
דרך נאקורו
9 בספטמבר 1966
אדוני היקר:
עלי לבקש את סליחתך על שאני כותב אליך, איש זר, אשר נקלע לדרך זו. אני מורה זמני בבית הספר כאן היכן שאני מלמד אנגלית בסיסית בין דברים אחרים. כאשר אני יכול אני מראה לתלמידים עיתונים שזה לא לעתים קרובות מכיוון שזו נקודה מרוחקת. באחד מהימים היה לי מזל לקבל את הסטנדט של יום ראשון שהוא גדול יותר ובדרך כלל יש בו מאמרים מעיתונים אנגלים ואמריקאים. הכיתה הייתה במהרה נרגשת ושמעתי מילה חוזרת בטורקאנה שפירושה באופן גס היא תולעת רוקדת. כאשר הסתכלתי ראיתי מאמר וציור על חיה שאתה מצאת והילדים אומרים ששמעו עליה מאבותיהם. אקאי, תלמיד חכם אחד, כל כך התרגש עד שאחר כך הביא לי מכתב לשלוח אליך. הוא היה כה גאה עד שלא היה לי נעים לסרב כך שאני מצרף אותו.
בקשר לנושא המכתב, איני יכול לומר דבר. רוב בני טורקאנה מאוד פרימיטיבים ויש להם סיפורים רבים שבהם לפעמים גרעין של אמת.
שלך בכבוד,
ג׳וזף אן. נגומו
צורף למכתב פתק כתוב בעפרון, בכתב המשורבט בקושי של ילד קטן, המראה את תשומת הלב הקשובה לדקדוק שיש לכל הילדים:
היום מורה מרה לנו עיתון ושמה חיה העם שלי יודא אני לו יודא שם מפלצת תולי אבל קוראים איקורוט לאודונקאקיני זה חי איאנגיאנגי בגשמים בירח מלא כולם רוקדות מנפנפות ידיים נותנות חלב איקורוט לאודונקאקיני מאוד מסוכן חיה נושך איש מת
אקאי ב. ש. [בן של] אקאחלון
ככל שהתרבו העדויות, ג׳ין, וכמה אחרים, כולל אני עצמי, הפכנו ליותר ויותר נרגשים בגלל התולעת הרוקדת של טורקאנה. עוד בירורים נעשו. הודעה הוכנסה לניוזלטר של אגודת הטבע במזרח אפריקה, מבקשת מחובבי טבע מקומיים מידע אודות התולעת. איש, כך נראה, לא שמע על האגדה חוץ מארבעת הכותבים לריצ׳ארדסון.
נרגש מפנייתו של אקאי הצעיר, ג׳ין השיב גם לנגומו וגם לילד הקטן, וחיכה לתשובה למכתביו הקודמים לקלאודסלי ופאטאל. בזמן שחיכה, אמונה ותקווה התערבבו בהגיון ובנסיון מקצועי. האם הייתה תולעת בביצות טורקאנה? העדויות היו מעטות באמת: מילתם של ארבעה אנשים עליהם לא ידע דבר, ושניים מהם היו מוטלים בספק. מהצד השני, הכותבים באו מתחומי חיים שונים למדי, והיו מופרדים על ידי מרחק רב. בודאי, למה שנראה כמו סיפור עם רחב תפוצה יכול להיות איזה בסיס במציאות.
אפשרות שליחת משלחת חיפוש אחרי התולעת החלה להיות מדוברת בין חברי הצוות. העדויות היו עדיין חלקיות כי להצדיק מסע שטח, אבל אם עוד יופיעו, יהיה צריך לשקול את העניין באופן רציני. התחושה הכללית הייתה של אופטימיזם זהיר.
האופטימיזם ספג מהלומה כאשר המכתבים לקלאודסלי ופאטאל חזרו שניהם, עם חותמת ׳הכתובת לא ידועה׳. אבל מכתב שני מפאטאל, המציין כי שינה מקום מגורים וכי הוא עדיין נלהב לספק שירות פתר חלק זה בתעלומה.
תיבה 6005
רונגיי
2 לאוגוסט 1967
אדוני המכובד,
קיוויתי ביותר לשמוע ממך בתשובה למכתבי אבל רק שתיקה באה. אבל אני מעז לכתוב שוב. אחת, בגלל שהדואר כאן הפך לרשלני מאוד. רק בחודש שעבר דודי מוטילל תשע שנים נסיון בדואר וטלגרף פוטר פתאום והוחלף באדם חסר נסיון. הו, אדוני, אלו זמנים קשים עבורינו. המכתב המצופה שלך אולי הגיע אבל אבד. כעת אתה מבין עברתי.
שתיים, בגלל ששמעתי שבעיתון קטן איש בשם סולם מבקש על ידיעות על התולעת. אדוני, יש יריב עכשיו ואתה צריך לנצח אותו. אני תמיד אתה יודע מוכן לעזור. אני חושב שהזמן טוב לתולעת. יש גשם רב והביצה מלאה. עם הוראותיך נוכל להשיג אחת.
האמן לי, אדון מכובד,
משרתך מלא התקווה
פורשוטאם אס. פאטאל
המכתב הבא הגיע מג׳וזף נגומו, שלא יכול היה יותר לעזור, אבל שמחויבותו המלאה לתלמידיו צריכה להוות דוגמה נאה לרוח החדשה של אפריקה.
ת.ד. 1432
גילגיל, קניה,
23 בפברואר 1967
אדוני היקר,
אני מודה לך על מכתבך האדיב מ-18 לנובמבר שלקח לו זמן רב כל כך להגיע אלי. איני יכול יותר לעזור לך עם התולעת הרוקדת כי העבירו אותי מלוקורי וגם שמעתי שבקרוב יעבירו אותי גם מכאן. כמורה בכיר מעבירים אותי כאשר צריך ומעבירים שוב כאשר דברים הולכים טוב.
לפני שעזבתי את לוקורי אקאי התקדם ככל שהיה אפשרי בשבילו בבית הספר. למשפחתו אין כסף לחינוך מתקדם יותר והוא שוב עם הכבשים של אביו. זה עצוב בשביל מורה אבל אקאי יודע יותר מאביו והבן שלו ידע עוד יותר וכך אנו בונים. האראמבי!
אני מצטער שטעיתי בשמך במכתבי אבל כך זה היה בעיתון. בפעם זו אתה רואה אני משתמש בדואר אוויר.
שלך בכבוד,
ג׳וזף אן. נגומו
אורח רצוי מאוד שהגיע לבקר במוזיאון פילד יכל לאמת חלק מהפרטים. בראיין פאטרסון, מי שהיה האוצר של בעלי החוליות הפלאונטולוגים במוזיאון פילד, וכעת פרופסור אגאסיז, ממונה לתחום זה באוניברסיטת הארוורד, קפץ לבקר את רעיו הישנים בתחילת השנה שעברה. פאטרסון, אשר היה לאחרונה בקניה בעבודת שטח, אשר הביאה, אגב, לכמה גילויים יוצאי דופן על התפתחות ההומאנידים, הכיר את דודו של פאטאל, שהחשיב לפרחח. איש שנון ומקסים, הוא קרא את המכתבים בעניין רב אבל לעולם לא שמע על התולעת הרוקדת מטורקאנה.
לפרופסור פאטרסון היו כל הסיבות להנות מהמכתבים, מאחר שהם הציגו עבודה שנעשתה כהלכה. היו כעשרה אנשים במעבדת הפלאונטולוגיה בזמן שקרא אותם, אבל רק אחד מהם ידע שהמכתבים נבעו מאותו מקור, נכתבו באותה יד, כותביהם נוצרו במוח אחד, ושהתולעת חיה לא בביצת איאנגיאנגי אלא בסביבה דומה, ראשו של פרופסור פאטרסון.
מוזיאון פילד כולו נמתח באופן ממצה. המתיחה, אשר בה כבר הודה בידיעת פאטרסון גאולוג אחד, למרות שעדיין לא הוא עצמו [אחד מחברי הצוות ידע בזמן אמת על המתיחה, ודאג שלא תצא משליטה], הייתה מתוחכמת, מספקת ובנויה באופן נפלא. הרשת העדינה של רמזים וספקות, עובדות ומיתוס, מעלות ואשמה בחלופת המכתבים משכנעת, אבל, בניתוח כולל, בן הברית הגדול ביותר של פאטרסון היה הרצון האנושי להאמין. כולנו רצינו תולעת רוקדת. נתגעגע אליה.
למעשה, נתגעגע לכולם – לקולונל קלאודסלי, בימי השקיעה לאחר קריירה צבאית מכובדת; לסוחר הנכלולי ההודי, מר פאטאל; למורה המסור ג׳וזף נגומו, ולאקאי הקטן והמבריק, ששב לעיזים של אביו. אבל יותר מכל, התולעת, אשר רקדה בזרועות מתנופפות לאור הירח במעמקי הביצות, שנתנה חלב, שנשיכתה הורגת אנשים. אנו מתאבלים על הליכתה.
הודעה אחרונה סוגרת את העניין: כרטיס ברכה הגיע לג׳ין ריצ׳ארדסון בחג המולד שעבר. בחזיתו הייתה תמונה של פרופסור ידוע לפלאונטולוגיה מביט בריחוק בתולעת מרקדת, אותה בבירור צד כעת באמצעות רובה הצייד שבידו. בתוך הכרטיס, שיר קצר ועמוד שכותרתו ׳סוף הציד׳, החתום על ידי ארבעת חברינו.
סוף הציד, אכן. אבל לא סוף העונה. כעת נפתחת עונת הציד על מר בראיין פאטרסון.
קישור לעיתון מוזיאון פילד
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
את תמונות הזוג בלית׳ לקחתי מאתר הנקרא ׳אירופאים במזרח אפריקה׳, בו יש מאגר ידע על ילידי אירופה שביקרו, גרו, ובמקרה של אודלי בלית׳ מתו במזרח אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה. מנהלת כעת את האתר היסטוריונית בריטית ותיקה שילדותה עברה עליה בקניה, בעולם שנכחד ונעלם. קשה להאמין שכל זה באמת קרה, מה? לא כל כך מזמן ובכל זאת רחוק כל כך. שיפצתי את התמונות והוספתי להן צבע באמצעות הטכנולוגיה של My Heritage, חברה שעוסקת בהנגשת כלי גינאולוגיה לציבור הרחב. כך בערך הם נראו, בן הברון השמנמן ואשתו היפה, ארוכת הצמה.
הזוג היה חלק מזרם מתגבר של תיירים שהגיעו למזרח אפריקה בחיפוש אחרי ריגוש והרפתקאות. הם השאירו באנגליה את בנם הפעוט, בן השנתיים. אודלי היה בנו הבכור ויורשו המיועד של ג׳יימס בליית׳, איש עסקים ופוליטקאי, בעלים של מזקקת ג׳ין גדולה. מעט לפני הנסיעה לאפריקה הוענק לאב התואר ברון והוא כונה מאז הברון הראשון בלית׳ (1st Baron Blyth). זאת הייתה אצולה חדשה, מפוצצת בכסף.
המשרה של פאטרסון, מפקח על הציד במזרח אפריקה הבריטית, הייתה חשובה. היא נוצרה מאחר שהיה ברור שצריכה להיות רגולציה בתחום הציד, ושאוכלוסיית החיות, ובמיוחד הפילים, מצטמצמת. חטי הפילים הפכו לשנהב, חומר גלם חשוב ששימש לייצור חפצים שהדרישה אליהם רק עלתה: קלידי פסנתר, כדורי ביליארד, מסרקים, תכשיטים ופסלונים מסוגננים. הפילים שילמו את מחיר הפריחה בחיי הפנאי והתרבות. מיסוי שנהב היה מקור ההכנסה העיקרי של מזרח אפריקה הבריטית, כך שלא הייתה כוונה לאסור כליל על הציד אלא למצוא דרך לפקח ולווסת אותו. לצורך שמירה על כמות יציבה של חיות הוחלט להקים שתי שמורות גדולות מימדים, אחת מדרום לניירובי ולמסילת הרכבת ואחת מצפון לה. השמורה הצפונית הייתה עצומה בגודלה, בדוגמת מרובע שכל צלע שלו בת כ-250 ק״מ. פעלו בה גם ציידים מקומיים:
יושבי האזור הזה הם למעשה כולם נוודים, וחלק מהם ציידים נלהבים מאוד. זה כמובן קשה מאוד להפסיק זאת, מאחר שמאז ימי קדם היו לאנשים אלה זכויות בלתי מעורערות לצוד ולהרוג חיות באזורם. השאלה איך כדאי לטפל בהם מטרידה. לדעתי יהיה זה מאוד לא חכם ולא צודק לאסור על היליד מלהוציא לפועל את הזכויות הבלתי מעורערות אותן הוא נושא מלידה, בלי לפצות אותו בדרך מתאימה על האובדן. אם יוחלט ששום ציד מאף סוג לא יעשה בשמורה, על ידי ילידים או אירופאים כאחד – ואני חושב שהחלטה כזו תהיה נכונה – אז המנהיגים של השבטים השונים שזה נוגע להם צריכים להיות מזומנים למועצה ויש להגיע להסכם. הם בוודאי יוותרו בשמחה על זכויותיהם רבות השנים תמורת מתנה שנתית קבועה של כמה פרות, כבשים ועזים.
אפשר לקנות את האפריקאים האלה בזול. הם חלק מהטבע, וצריך לדאוג לשמור עליהם כאלה, נחותים ואקזוטיים. גבולות השמורה שורטטו על המפה בקווים ישרים, בסגנון קולוניאליסטי. משימתו הראשונית של פאטרסון הייתה למצוא דרך להגדיר את הגבולות הללו באמצעות מאפיינים פיזיים ברורים:
… קיבלתי הוראות מפורשות למצוא, אם אפשר, גבול מזרחי מוגדר היטב לשמורה, בסביבות קו הרוחב 38, ובהתאם התחלתי לערוך הכנות למסע דרך הטבע הפראי והבלתי מוכר הזה. באותו זמן כוונתי הייתה לדווח על מספר ומגוון חיות הציד, לשרטט מפות של מסלולי היומי, לתעד את השבטים השונים שאפגוש, ולרשום בקצרה את המאפיינים הכלליים של השטח שאחצה. לא יכולתי להשיג אלא ידע מועט על הארץ או האנשים, חוץ מהעובדה שכל האזור היה חסר אוכל וחסר מים.
בנוסף לכך זו הייתה תקופת בצורת. הפתרון היה תוספת חמורים וגמלים שישכרו במהלך המסע ויוכלו לשאת מים עבור השיירה, ומשלוח מוקדם של חלק מהצידה לנקודה בה יעברו בדרך.
בנוסף לסידורים אלה לאוכל ומים, היה עלי לקחת רובים, תחמושת, אוהלים, כלי מחנה, אמצעי בישול, גרזנים וכלי עבודה כדי לחטוב עצים, לפנות שבילי מעבר ולבנות גשרים זמניים מעל ערוצים, חבל כדי לעזור בחציית נהרות, ועוד אלף דברים שונים הדרושים לתמיכה מלאה בגוף אנשים המנותק לחלוטין לכמה חודשים מכל ציביליזציה ומקורות אספקה. כמובן שכסף יהיה חסר ערך בקרב השבטים של פנים הארץ, כך שהייתי צריך לקחת כמטבע לסחר חליפין חבילות אמריקאני (בד כותנה), סלילי פליז, נחושת וחוט ברזל, חרוזים בצבעים וצורות רבים שיתאימו לאופנות השונות בקרב יפהפיות השבטים השונים, והרבה מתנות קטנות וזולות שידעתי שערכן עבור הפראים רב.
ניירובי החליפה את מומבסה כעיר המרכזית של הקהילה הלבנה במזרח אפריקה. היא צמחה במהירות, וצריפי הפח אותם תיאר נחום וילבוש (המהנדס היהודי שהיה חלק ממשלחת אוגנדה) הפכו בינתיים למבנים שמתאימים לצרכי הממשל, המתיישבים והמבקרים האירופים והאמריקאים העשירים. בעיר נבנה מסלול מרוצי סוסים, היו בה חנויות שמכרו סחורה אירופית וציוד לציד, לבנייה ולחקלאות, מלונות בהם אפשר להפגש, לראות ולהראות. המלון המפואר ביותר בניירובי כונה ׳בית הלורדים׳, בשל כמות בני האצולה שהתארחו בו.
הרכבת אפשרה את כל זה. וווינסטון צ׳רצ׳יל, אז עוזר שר המושבות, מתאר במכתב לאימו את ביקורו במזרח אפריקה הבריטית, שילוב בין מילוי דרישות התפקיד להרג סתמי של חיות:
עזבנו את מומבסה אחרי שני ימים של התעסקויות, בדיקות ונאומים והמשכנו לתוך הארץ ברכבת אוגנדה. הכל התגלגל באופן חלק ביותר עבורי – רכבת מיוחדת עם קרון שינה וקרון סעודה עמדו לרשותי בכל הדרך, ומתי שרציתי לעצור – היא עצרה. כאשר המשיכה, ישבנו על מושב לפני הקטר עם רובינו, ומייד כשראינו משהו לירות בו – נפנוף יד הביא את הרכבת לעצירה. לפעמים ניסינו אנטילופה אפילו בלי לרדת ממנה.
כיף חיים במשרד המושבות. כמובן שזה אינו ציד אתי. אין פה כל צורך, סכנה או שיוויון מדומיין בין החיה למי שהורג אותה. זאת חוויה קולוניאלית גסה, פריבילגית מעצם היותה. יציאת המשלחת של פאטרסון התעכבה במעט. מסעות הספארי הרבים שיצאו מניירובי פגעו בהיצע הסבלים, והוא נאלץ לשכור אנשים שעליהם לא סמך. אבל הוא גם התענג על המעמד שהגיע אליו, קנה סוס ערבי יפה שעליו ירכב במהלך המסע , לו קרא אלאדין, בלוויית כלב ציד בשם לארצ׳ר. הוא היה מגלה ארצות ושליחה של האימפריה.
כאשר הייתי באמצע הכנות אלה, וממש כאשר התכוונתי לצאת למסעי, חבר שלי, ב., ואשתו הגיעו לניירובי. לפני שעזבתי את אנגליה שאלו אותי ב. וחבר שלו אם אוכל לעזור להם לארגן את הספארי שלהם, כך שלא יבזבזו זמן כשיגיעו. הבטחתי לעשות זאת אבל ברגע האחרון החבר גילה שהוא לא יכול לעזוב את הבית. הספארי שלי היה כמעט מוכן כאשר ב. וגב׳ ב. הגיעו, ומאחר והם היו נלהבים מאוד מכך שנטייל יחדיו, ביקשתי וקיבלתי אישור רשמי לכך שיתלוו אלי.
אודלי בלית׳ שירת כקצין זוטר בגדוד הפרשים המתנדבים שפאטרסון היה אמור לפקד עליו במלחמת הבורים, זה שרק גוייס ולא חווה מלחמה. איני יודע אם פאטרסון היה יכול, או אם היה מעוניין, לסרב לו. תוספת הציוד של השניים אמנם הכבידה וסיבכה את השיירה, אבל הם לא היו אמורים להתלוות אליו לכל הדרך, רק לצוד קצת, לצבור כמה מזכרות ולחזור לבנם בן השנתיים. אולי חשב שישמשו לו קהל בעלילות הגבורה שמצפות לו. אבל הם לא ידעו למה הם נכנסים.
* *
אודלי היה אז בן 35, את׳ל בת 29. מה הביא אותם לאפריקה? האם ניסו להציל את נישואיהם, לחוות משהו יחדיו, להעמיד את עצמם במבחן? איזה תפקיד ציפו שפאטרסון ימלא בהגשמת הציפיות הללו?
כבר התחלת המסע הייתה קשה. חלק מהסבלים נצלו את כך שקיבלו, כמקובל, מחצית משכרם מראש וערקו, כך שהנותרים היו צריכים לשאת משקל גדול עוד יותר. השיירה קרטעה ממחנה אחד לשני, מתרחקת לאיטה מניירובי. שני מורי דרך, צעירים משבט המסאי, להם פאטרסון היה מלא הערכה, הובילו. בכל בוקר התוו נאת הכיוון אליו יש ללכת, וסייעו לו במלאכת המיפוי כשהם מציינים את שמות ההרים והערוצים שעברו בדרכם. פאטרסון לא היה כבול לשיירה. הוא שוטט בסביבתה, לעתים לבד ולעיתים עם בני ליווייתו תאבי הציד.
את׳ל התגלתה כציידת מוצלחת. היא הייתה קרת רוח ומחושבת. אבל אודלי התקשה להסתגל למסע. נהימות האריות בלילה הפחידו אותו. הוא פיתח שלפוחיות ברגליו ולא הצליח לשלוט בסוסו, כך שפאטרסון הציע שירכב על אלאדין. אחר כך חלה, ומאחר שאי אפשר היה לעצור את השיירה ולחכות שיחלים שני סבלים נאלצו לסחוב אותו, מיטלטל בערסל. גברת ב. צעדה לצידו, ופאטרסון ניסה לדאוג שבכל זאת תזכה במזכרות שרצתה:
בעוד אנחנו חוצים את חלקת ארץ המעניינת הזאת ראיתי קרנף בעל קרניים ארוכות מכל אלה בהן נתקלתי בשל מזלי הטוב. הייתי נלהב מכך שגברת ב. תוכל להשיג אותו, ומאחר והמקום בו נמצא הענק היה קרוב למסלול צעדתנו עצרתי את הספארי ודאגתי שהערסל של ב. יוצב במקום בטוח ליד עץ גדול לפני שיצאנו לעקוב אחריו.
הקרנף נח בצל עץ חלבלוב, והיינו צריכים לערוך חצי עיקוף מסביבו כדי שנהיה במורד הרוח ונוכל להתקרב אליו לטווח קצר בלי שנתגלה. היה סבך שיחים נוח במרחק של כארבעים מטר מהענק המנמנם, שקיוויתי שנוכל להגיע אליו ללא שיבחין בנו. הגענו למחסה החלקי הזה, אבל גילינו שביננו לקרנף יש גבעה קטנה, כך שכל שראינו היה את שדרת גבו. לכן התקדמנו במעלה הגבעה, מעבר לשיחים, ואז, לתדהמתנו, ראינו לא קרנף אחד אלא משפחה של שלושה! שלושתם היו ערניים ודרוכים, וחברנו בעל הקרניים הגדולות, שקיווינו למצוא ישן בבטלה, היה על המשמר, בראש וזנב זקורים, מוכן או להסתער על האויב או לברוח במורד העמק לכיוון הנהר.
סימנתי לגברת ב. לירות, והיא כרעה ברך, כיוונה בזהירות, ושחררה כדור שפגע ישר בגופו, כך ששמעתי את קול מכת העופרת כאשר חדרה את עורו הקשה. הוא מייד הסתובב ונעלם במורד המדרון, לוקח עמו, כפי שהאמנו, את השניים האחרים. עקבנו אחריהם במהירות, אבל, כשהגענו לראש הגבעה, מצאנו את עצמנו לפתע פנים אל פנים מול הנקבה והגור שלה, ששניהם מביטים בנו במשטמה. מייד אמרתי לגברת ב. לשכב ולא לזוז כלל, ובעוד אמא קרנפה עמדה להסתער יריתי בה כדור כדי לסלק אותה. בעקבות כך היא הסתובבה וצלעה משם עם בנה, כפי הנראה ללא נזק רציני.
מאוחר יותר, ליד מחנה הלילה, את׳ל יורה בראם במנוסה, ביריה מטווח של 150 מטר.
כשראו זאת כל הספארי צעקו בשמחה גדולה כי הביבי (גברת) הייתה צלפית מעולה, וכי הבאוואנס (האדונים) לא יכלו לעשות זאת טוב כמוה. זאת היתה באמת ירייה מצויינת, והסבלים היו שמחים באופן טבעי על ההרג, אשר העניק להם בשר טרי לארוחת הערב.
לא רק אנשי הספארי, גם אנשי השבטים שהם פוגשים מתלהבים מאת׳ל:
כולם היו מאוד המומים לראות אנשים לבנים, ובמיוחד גברת לבנה, וכמות עצומה של פטפוט והשערות התחוללו ביניהם אודותינו. סיבת בואנו וצורת הופעתנו נידונו ובוקרו באופן חופשי למדי. גב׳ ב. הפכה במהרה למרכז תשומת הלב, והם הפגינו הערצה רבה לשיערה, שהיה ארוך מאוד, ואשר קלעה בצמה אחת במורד גבה. הלוחמים אהבו לקלוע את שיערם בצורה כזו, אבל מובן שהם לעולם לא הצליחו שיגדל לאורך שמתקרב לזה של גב׳ ב. אחד מהמבוגרים רץ לקרוא לחבר זקן, וכאשר הצביע לכיוון שיערה אמר ׳סידאי, סידאי?׳ (׳האם זה לא יפה, יפה?׳)
פאטרסון מנסה להפציר בזוג בלית׳ לשוב לניירובי. המסע מתקרב לחלק המסוכן שלו, חציית מדבר צ׳לבי הצחיח, אבל אודלי לא מוכן. הוא עדיין רוצה לצוד, בטוח שיחלים ויתחזק והכל יהיה בסדר, לא מבין שעוד מעט יהיה מאוחר מדי. הם ממשיכים. צדים קרוקודיל, נתקלים בשבטים שונים. פאטרסון קורא לאחת מהרמות בצד הנהר שבמסלולו הם הולכים על שמה של את׳ל. האם הוא מחזר אחריה? מה שקורה בספארי נשאר בספארי.
לרוע המזל לאורך מסענו לאורך נהר הגוואסנו ניירו הבריאות של ב. לא השתפרה, וכעת מצאתי את עצמי במצב קשה ובלתי נעים. לא רציתי שבני ליוויתי ימשיכו איתי הלאה במסע; אבל בגלל מצב בריאותו של ב. לא יכולתי בשום אופן להשאיר אותו מאחור בארץ זרה, בלי רופא ובלי שום ידע של הילידים והשפה. היינו כעת ללא ספק בלפיתת הנייקה, ולאחר ששקלתי זאת החלטתי שיהיה זה עדיף אם נמשיך במסע יחדיו עד רמת מרסביט, שם קיוויתי שיבריא במהירות בשל האוויר הקריר.
לאחר השקיעה ישבתי בכיסא המחנה שלי וחשבתי על כל הדברים הללו. הירח העולה הטיל אור עדין וגרם לאוהל ולמחנה שלנו להראות מוזר מאוד בתוך הסביבה השוממה, כאשר לפתע נחרדתי על יד שריקת כדור שזמזם ליד אוזני, וקול ירי רובה שבא מיד אחר כך. בעודי צועק ׳מי ירה?׳ קפצתי על רגלי, מיהרתי בכיוון הקול, ומצאתי את נושא הנשק השובב שלי עם רובו בידו. מייד תפסתי אותו, פרקתי אותו מנשקו, ודרשתי הסבר לרצונו לירות בי. הוא רעד כולו ואמר שזו הייתה תאונה, ושהמחסנית נכנסה לרובה ללא ידיעתו, אבל כאשר שאלתי אותו למה כיוון לעברי ולחץ על ההדק לא הייתה לו תשובה מספקת.
מעמדו כאדון מחייב אותו להגיב באופן נחרץ והחלטי. הוא יודע לעשות זאת:
חוסר זהירות ופזיזות כאלה הם עניין רציני מאוד ואי אפשר שיעברו ללא עונש. אמרתי לו שיטופל בחומרה והוריתי לראש השיירה להצליף בו, מה שכמובן היה חוסר כבוד גדול עבור נושא הנשק. הוא היה פחדן ושובב, ולעתים קרובות נאלצתי לנזוף בו על שהתעכב מאחור או כשברח וטיפס על עץ עם הרובה באיום סכנה – כך, אכן, עשיתי בבוקר זה ממש. כעת יילל ובכה תחת עונשו, אבל הייתה לזה השפעה טובה עליו. מנעתי ממנו גישה במשך כמה ימים לכל כלי הנשק, ולעולם אחר כך לא הרשתי לו ללכת מאחורי, ותמיד גרמתי לו להיות מעט לפנים, כך שאוכל לפקח עליו, מאחר ולא ידעתי לאיזה מעשה פשע הוא עוד מסוגל. הוא השתפר באופן ניכר תחת המשמעת הקשוחה, והיה אדם אחר למדי כאשר שבנו לניירובי.
אני יכול להבין את השנאה של נושא הנשק לאדונו. אני יכול להבין את כל האפריקאים. זו לפיתת החנק האמיתית שמודגמת כאן.
ההרפתקה הגדולה ביותר שלהם היא מפגש עם פיל פראי, בעל חט בודד, שמאיים לפגוע בשיירה. את׳ל מתכבדת לירות בו ראשונה בכדי שההרג ירשם על שמה, אבל סדרה של אירועים חסרי מזל מביאה לכך שהציד מסתבך. אודלי, המשתתף במרדף, כמעט חסר תועלת, נושאי הנשק מפחדים ולא מלווים את פאטרסון כשהוא יוצא לחפש אותו לבדו, והפיל הפצוע מסתער על השיירה. את׳ל ניצלת מרמיסה רק מאחר שסוסו של פאטרסון, אלאדין, מסב את תשומת ליבו של הפיל, וזה הורג אותו במכת חדק. פאטרסון, שגם כלבו מת קודם, מתאבל על מות ידידו הטוב, ונוקם על ידי חיסולו הסופי של הפיל. אתל מצטלמת כשהיא יושבת על הגופה הענקית, מזכרת מיום מהטיול.
המאורעות הבאים הם החלק בו קשה במיוחד לסמוך על עדותו של פאטרסון.
השיירה המשיכה את דרכה במדבר הצחיח, ואודלי חלה שוב. סחבו אותו בערסל, ובלילה היה צריך להחליף תחבושות לחות על מצחו, כדי לסייע בהורדת החום. כשהתאושש במקצת יצא במרדף אחרי ג׳ירפה שניסה לצוד וכשל. פאטרסון אומר שנתן לאת׳ל לישון באוהל שלו כדי שתוכל לנוח בזמן שהוא מטפל בבעלה, אבל אני מאמין שהתחיל בינהם רומן חטוף. עדויות הסבלים, שנלקחו לאחר שהשיירה חזרה לניירובי, מספרות כי כשחזרה לפנות בוקר לאוהל שלה ושל בעלה, אחרי שבילתה באוהלו של פאטרסון, המתין לה בעלה ער וירה לעצמו בראש לעיניה. זה קרה בדיוק חודשיים מהיום בו יצאו לדרך.
* *
פאטרסון לא מודה בהתאבדותו של אודלי בלית׳. הוא ממציא סיבה, האקדח הונח מתחת לכרית על ידי משרתו האישי, בלי ידיעת פאטרסון, כי בן הברון פחד מחיות טרף. המלריה בה חלה הגיעה למוחו וגרמה לו להזיות. בכל מקרה, כעת היה צריך לפתור את הבעיה. אודלי נקבר במהרה, בקבר שהוגן מפני אוכלי הנבלות וסומן באבנים גדולות. ההתלבטות המשמעותית הייתה אם לשוב מייד לניירובי, מסע של חודש לכל הפחות, או להמשיך עוד כמה ימים עד השלמת המשימה, מה שיאריך את הדרך. רגש החובה ניצח. בכדי להשתחרר מלפיתת הנייקה צריך להמשיך קדימה.
אבל בינתים מרדה בו שיירת הספארי. זה הספיק להם לגמרי, חוסר המזל, המוות של האדון הלבן, המסע הקשה והמתיש, המים המעופשים, המשמעת החמורה שהטיל עליהם, הציוד הרב שהיה עליהם לשאת. השומרים ניצלו את העדרותו של פאטרסון מהמחנה בזמן הלוויה והשתלטו על מחסן הנשק. כמו אז, בצאבו, פאטרסון הגיב במהירות ובאומץ, ומייד בשובו התעמת עם המורדים:
כאשר הגעתי למרכז המורדים שאלתי מה זה המעשה הטיפשי הזה ששמעתי שהם עושים. אני לא מוכן לשטויות, ועל כולם להיות מוכנים לתזוזה בשתיים בצהריים. בעקבות זאת כולם, כולל האסקאריז, השיבו בצעקה גדולה שאין בכוונתם להמשיך עוד לתוך המדבר, היכן שימותו מרעב ומצמא. ברשותם כעת כל הרובים והם יעשו כרצונם.
אמרתי להם שזה יהיה עניין רציני מאוד עבורם אם לא יחזרו למשמרתם תכף ומייד, ושאלתי אם הם מבינים שיענשו בחומרה מאוחר יותר על שהשתתפו במרד נגד קצין המעורב בעבודה ממשלתית. הם צריכים לזכור כי זוהי משלחת רשמית, ומאחר שיש לי עבודה ממשלתית לעשות במרסביט כוונתי להגיע לשם ולהשלים אותה, לא משנה אילו מכשולים יעמדו בדרכי, והם חייבים לבוא או לשאת בתוצאות.
אם יסרבו לציית אגייס מאה נושאי חניתות מהילידים ומהאזור ובמהירות אאסוף את כולם ואקח אותם כאסירים לניירובי, היכן שיטפלו בהם כראוי.
היו זעקות רמות ואיומים מכמה מהחצופים ברקע כאשר הודעתי על כוונתי.
אז פניתי להגיון של בעלי הרוח הטובה מבין האנשים, ואמרתי להם שלמרות שאנחנו בטבע הפראי דאגתי להם כאילו היו ילדי, והבעתי עניין רב ודאגה לבטחון ולרווחה שלהם. האכלתי אותם כאשר היו רעבים, טיפלתי בהם כאשר חלו, והענשתי אותם רק אם זה הגיע להם. יצער אותי מאוד לפנות לאמצעים קשוחים, אבל אם לא יחזרו למלא את חובתם מייד, לא אהסס לטפל בהם באופן חמור.
המורדים נכנעים. השיירה יוצאת לדרכה בשתיים בצהריים, אחרי ששרפו חלק מהציוד המיותר כדי להקל על המשא, ובין השאר גם את האוהל מוכתם כתמי הדם והמוח של אודלי בלית׳. מעתה ועד שיחזרו לניירובי האלמנה האבלה תישן באוהלו של פאטרסון.
בשארית המסע את׳ל מתאוששת מהטראומה שחוותה לאיטה. פאטרסון דואג שתשתה תה ותאכל ביסקוויטים. כאשר קרנף מתקרב לשיירה ומאיים עליו היא מטפסת עם שאר הסבלים על עץ גדול. בלילה אריה טורף את אחד מחמורי המשא. ככה זה באפריקה. הם מצליחים להגיע ליעדם ולזהות גבול צפוני לשמורה. המשימה הושלמה, וכעת ניתן רק לחזור בשלום.
הבא לחלות הוא פאטרסון עצמו. הוא נתקף בדיזינטריה, מגיע עד סף מוות ומתאושש, עקב טיפולה המסור של את׳ל. הם חוצים שוב את המדבר, מלווים בשיירת גמלים נושאי מים, מגיעים בסופו אל נהר זורם שעליהם לחצות.
דאגתי שגב׳ ב. תנשא מעבר לנהר על כתפיהם של ארבעה מהאנשים החסונים ביותר בספארי, כאלה שלא ייסחפו בקלות במערבולות ובזרם המסוכן. גם כך, היא כמעט וטבלה בו כאשר ברגע אחד כמעט והופלו על ידי המים השוצפים. היא עצמה ביקשה לחצות באמצעות החבל, אבל לזאת לא הסכמתי כי פחדתי שתתקרר ותחלה.
היא מתאוששת מספיק כדי להצטרף אליו להרפתקה אחרונה. זה לא אמור ציד אלא הזדמנות צילום של עדר באפלו אפריקאי שנראה ליד מקום חנייתם. פאטרסון ואת׳ל מנסים להתקרב ככל יכולתם, אבל מתגלים על ידי מנהיג העדר. פעם, לפני בוא הציידים, המנהיג היה בורח, אבל כעת הוא עצבני ומר לב ומגיב בהסתערות. את׳ל מראה אומץ וקור רוח כשהיא יורה ומצליחה לעצור את הפר הדוהר. אבל אז מסתבר שזו רק תחילת ההרפתקה. העדר כולו, כ-150 פרי ענק, מתעורר לדהרה ומתקרב אליהם. ׳עלינו לפגוע בפר הראשון או שאנחנו גמורים׳, אומר פאטרסון לאת׳ל ושניהם ממתינים עד שהעדר במרחק שלושים מטר בלבד ויורים בצוותא. הפר נופל ממש למרגלותיה של את׳ל. כאשר אני חושב על כך, זה קרוב מאוד לסיפור שמספר המינגווי ב׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומרמק׳, שם הבעל הנבגד מגלה בסצנה דומה את אומץ ליבו. פאטרסון מתפעל מאומץ ליבה של בליית׳:
כאשר כל ההתרגשות נגמרה שאלתי את גב׳ ב. מה היו תחושותיה כאשר העדר דהר לעברנו, והיא ענתה: ׳משהו כמו שאני מניחה שחייל רגלים חש כאשר הוא עומד מול התקפת פרשים – מקרה של הבס אותם או תירמס׳ – מה שאני מחשיב כסיכום טוב מאוד, בהתחשב בסכנה שזה עתה התמודדה איתה בלי להרתע ולו לרגע.
הם נפרדים בחטף. מצבו הפיזי של פאטרסון רע כל כך בשובו לניירובי עד שהרופא מורה על החזרתו המיידית לאנגליה. כך לפחות הוא מספר בספר שכתב. אבל כנראה שגורש בבושת פנים בזמן שהשלטון ניסה לחקור את הפרשה. הוא סולק מתפקידו. הפרשה פגעה קשות בהתפתחות מנגנון הפיקוח על הצייד במזרח אפריקה הבריטית, ואיפשרה את המשך הבלאגן עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
פאטרסון לא ישוב עוד לעולם לאפריקה. הוא ואת׳ל כנראה לא יפגשו עוד. המסע הזה שינה לנצח את חיי שניהם. היא תמות צעירה, בת 50 בלבד, כפי הנראה כתוצאה מהתאבדות, בניו-זילנד אליה תהגר. היא תנודה על ידי החברה שבערכיה בגדה ותאבד כל קשר לבנה היחיד. זה יהפוך בבגרותו להיות הברון בלית׳ השלישי. כן, גם היא קורבן, כי הרי כולם קורבנות.
הפרק הבא כאן
ספרו של פאטרסון : בלפיתת סבך הפרא
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
ארנסט המינגווי החזיק שני עותקים של ׳אריות אוכלי אדם׳, ספרו של פאטרסון. בטח קרא אותו כשהיה ילד והוא ליווה אותו מאז. הסופר האמריקאי, שיצירתו ודמותו הגדירו את הגבריות המודרנית, זו ששימשה לי ורבים אחרים מודל, קיבל חלק מהשראתו מההרפתקן האירי.
הסיפור ׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר׳ (The Short Happy Life of Francis Macomber) פורסם בשנת 1936. זה סיפור על משולש יחסים הרה גורל, על המתח בין פחד, אומץ ותשוקה, על גבריות ראויה. אני ממליץ לקרוא אותו, עם אזהרה והסתייגות: המינגווי כותב מתוך מקום אפל. שנאת הנשים בסיפור מקוממת, השאיפה למוות נאצל שיפצה על בינוניות החיים מגוחכת, וההתרחשות כולה היא בעולם שטוב שעבר מהעולם, מסע ציד קולוניאלי בקניה. אבל הוא כותב יפה, המינגווי, ומצליח לתפוס משהו שבכל זאת מעורר הזדהות ומחשבה. סצנה זאת, בתרגום היפה והקולח של יואב כ״ץ, מתרחשת לאחר שהאריה אותו צדים גיבורי הסיפור כבר נורה פעם אחת ונפצע. כעת עליהם לרדוף אחריו אל תוך הסבך על מנת לחסלו:
במרחק שלושים וחמישה מטרים בתוך העשב שכב האריה הגדול משוטח לכל אורכו, צמוד לקרקע. אוזניו היו משוכות לאחור והתנועה היחידה שעשה היתה עווית קטנה, מעלה-מטה, של זנבו הארוך שבקצהו כפתור שיער שחור. הוא נדחק לפינה ברגע שהגיע למחבוא הזה והפצע ייסר את חלל בטנו המלאה והחליש את ריאותיו שהעלו לפיו שכבה דקה של אדום קצפי בכל נשימה. צלעותיו היו רטובות וחמות וזבובים נצמדו לפתחי הכניסה הקטנים שיצרו הקליעים בעורו החום-כתום, ועיניו הצהובות הגדולות, מצומצמות מרוב שנאה, הביטו היישר לפנים, ממצמצות רק כאשר בא הכאב עם הנשימה, וציפורניו חפרו באדמה הרכה, הקלויה. כל כולו, הכאב, הייסורים, השנאה וכל הכוח שנותר בו, התהדקו לכלל ריכוז מוחלט לקראת הסתערות. הוא שמע את האנשים מדברים והוא המתין, מכנס את כל-כולו לקראת מוכנות לתקיפה ברגע שייכנסו האנשים לתוך העשב הגבוה. ברגע ששמע את קולותיהם התקשח זנבו וחדל לקפצץ מעלה-מטה, וכאשר נכנסו אל שולי העשב השמיע האריה גניחת שיעול והסתער.
׳יופי של אריה׳, יקרא לו ווילסון, הצייד המנוסה שנשכר להוביל את טיול הציד הזוגי, אחרי שיהרוג אותו. יופי של אריה לא רק בגלל שהוא גדול ומפואר, כך שהלקוחות יהיו מרוצים, אלא גם בגלל שמילא את יעודו, שיחק כראוי את משחק חייו ומותו, היה אמיץ ונחוש ושונא עד הסוף, כמו שאריות וגברים צריכים להיות.
המינגווי ביסס את הסיפור על הנסיון והחוויות שצבר בעת שביקר בקניה בלוויית מי שהייתה אז אישתו, פאולינה. מסע הציד שערכו נמשך 10 שבועות, והוביל אותו פיליפ פרסיבל, צייד לבן מיקצועי ומיתולוגי, שהיה מי שהוביל את מסע הצייד האפריקאי שערך בזמנו רוזוולט. פרסיבל התמחה בארגון מסעות צייד שהותאמו לזוגות עשירים. הוא היה ציני וקשוח, והבין היטב את מקומו. אבל פאטרסון הוא שמוזכר לרוב כמי ששימש כמודל לפיו עוצבה בסיפור דמות הצייד הבריטי הלבן, סמוק הפנים וצרוב השמש, השומר על כללי אתיקה קשוחים ביחסו לחיות שהוא הורג, אבל מוכן לקחת חלק במשולש אהבים עם זוג הלקוחות האמריקאים העשירים. הצייד בסיפור חונך את הבעל הנבגד באמצעות הציד, מלמד אותו להרוג ובכך להשתחרר מהפחד שמגביל אותו. כך הוא מצליח להתמודד עם אישתו הבוגדנית ולאיים עליה. היא, כמו כל הנשים היפות, זקוקה לגבר כנוע שיאושש את עליונותה, כך שבסוף, כמובן, היא נוקמת בו והורגת אותו. אני לא קונה את השיט הזה, אף לא לרגע. הרג חיות ככלי להעצמה אישית הוא פריבילגיה נרקסיסטית סוטה, ונשים אינן מסרסות, בוגדניות ורצחניות מעצם היותן. המינגווי ניצל את הטבע האפריקאי ואת פאטרסון לצרכיו, הפך אותם לחלק מהסיפור ומהפחדים שלו עצמו.
* *
הסיפור של פאטרסון, כפי שהועבר מארנסט המינגווי לבנו, סופר במגזין תרבות לונדוני:
ב-1908, על פי פאטריק המניגווי [בנו של ארנסט המינגווי], קולונל ג׳. ה. פאטרסון, שהיה אז האחראי על שמורות הציד, יצא למסע סקר גבול בספר הצפוני. למרות שלא היה צייד מקצועי, לקח את כבוד אודלי בליית׳ ואת אשתו עמו לספארי. כאשר פאטרסון וגב׳ בליית׳ חזרו לניירובי, שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר, אמרו שמר בליית׳ לקה במלריה מוחית וירה בעצמו, ושהם קברו אותו במדבר הפראי ולא יכולים להזכר במקום המדוייק של קברו.
הוא מוסיף ומספר שהשניים ניסו לטשטש את עקבות הרומן שניהלו. השלטונות, שחשדו שמותו של מר בליית׳ לא היה מקרי, לא הצליחו להוכיח שבוצע פשע, והסתפקו בכך שפאטרסון סולק בבושת פנים מאפריקה. סוף הסיפור הוא בחתונת פאטרסון וגב׳ בליית׳.
זאת אגדה מלוכלכת ועסיסית. המינגווי, שהגיע לאפריקה 25 שנים אחרי שפאטרסון עזב, ודאי שמע אותה מפיליפ פרסיבל, אחרי שסופרה שוב ושוב על ידי דורות של ציידים והפכה לחלק מהמיתולוגיה המקומית. כבכל סיפור כזה, חלק מהפרטים שגויים ושקריים, וחלק נכונים בחלקם.
פאטרסון עצמו כתב על שאירע, בספר שהתפרסם כשנה אחרי השערוריה. שמו ׳בלפיתת הנייקה; עוד הרפתקאות במזרח אפריקה הבריטית׳ (In the Grip of Nyika; Further Adventures in British East Africa). נייקה הוא מושג בסוואהילית שפירושו ארץ פרא, ופאטרסון ודאי הרגיש לכוד, חש צורך להסביר את עצמו. הוא כתב מביתו באנגליה, אליו שב, חולה ומובס, דחוי ומנודה על ידי החברה שחשב שאימצה וקיבלה אותו, ספון בין מזכרות הציד הרבות, לצד אישתו ובנם התינוק. כך נפתחת ההקדמה:
בעמודים הבאים התאמצתי לתת תיאור פשוט של המבחנים וההרפתקאות שנפלו בחלקי בשני מסעות דרך הנייקה, או הטבע הפראי, במזרח אפריקה הבריטית. במסע הראשון היו שלושה מאיתנו, וכולנו חזרנו בשלום לציביליזציה, למרות שסכנות לא נעדרו לגמרי מדרכנו. במסע השני והארוך יותר היו גם שלושה אירופאים, אבל, אבוי! רק שניים חזרו, לאחר שהנייקה תבעה את השלישי; ואלוהי הטבע הפראי לא הסתפק בקורבן זה, כי, בנוסף, הוא תבע גם את חייהם של כמה ממלווי האפריקאים. הוא הניח את ידיו הקטלניות גם עלי, אבל ניצלתי ממנו בעזרת הטיפול והדאגה של בת לווייתי, שליכולת הסיעוד שלה אני חש שאני חב את חיי.
סיפורים שונים. למי אני מאמין? האם פאטרסון היה קורבן של הטבע הפראי, שהעמיד בפניו, סוף סוף, אתגר שלא הצליח לעמוד בו? ואולי היה הרפתקן חסר מוסר, שניצל הזדמנות אחת יותר מדי? אני מעדיף להיות סלחן ולראות זאת כטרגדיה, שבה כל הצדדים המעורבים גם קורבנות וגם אשמים.
הפרק הבא כאן
׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר׳ באתר ׳עברית׳ (שם מופיע הסיפור כולו בחינם) ובאנגלית
בלפיתת ארץ הפרא: מהדורה אנגלית מקורית
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
כשהייתי צעיר וטיפש הצטרפתי פעם לחבורת צעירים וטיפשים כמוני להרפתקה לילית. טיפסנו מעבר לגדר של הספארי ברמת גן ובילינו מספר שעות בטיול שיכורים סביב האגם המלאכותי שנמצא שם, משתדלים לא להתגלות. היה כיף, אבל כמובן שלא אחזור על החוויה הזו לעולם, גם כי החיות המסכנות ראויות לזמן הפוגה ומנוחה, וגם כי החוויות שמציע הספארי עומדות למכירה ולא יפה להתפלח. אירוע סוף השנה של כיתה ד׳ 3, בה למדה השנה בתי, התרחש גם הוא בלילה בספארי. הילדים נסעו ברכבת מיניאטורית שעוצבה כ׳רכב ספארי׳, המדריכה סיפרה להם דברים מעניינים על החיות, עליהן האירה בפנס גדול, כדי שיוכלו לצלם בטלפונים שלהם תמונות מטושטשות. הספארי ברמת גן הוא אשליית טבע אפריקאי, סביבה מלאכותית, דיאורמה ענקית, גן חיות שמציג עצמו כטבע.
המילה ׳ספארי׳ נמצאת בשימוש נרחב. אני זוכר את משאית הספארי שהובילה חיילים בכבישי לבנון הכבושה, משורינת ומוגנת לכאורה אבל מאפשרת מבט החוצה, אל הג׳ונגל המאיים אותו היא צולחת. מקורה סוואהילי, והיא מתארת את שיירת הסחר עצמה, מהשורש ס.פ.ר. בערבית (سفر) שפירושו נסיעה, או מסע. הספארי הוא מוסד וותיק שהקדים בהרבה את הנוכחות האירופית באפריקה.
זו שיירה גדולה מספיק כדי שתוכל להגן על עצמה במידת הצורך ולא גדולה עד כדי שאי אפשר יהיה לשלוט בה ויהיה קשה לספק לה אוכל ומים. לעיתים מספר שיירות מתלכדות לאחת ענקית, אבל גם אז נשמרת עצמאותן של השיירות שמרכיבות אותה. התנועה שלה היא ברגל, בדרכים גדולות וקטנות, מנקודת עצירה אחת לשניה. הולכים בין 20 ל-30 ק״מ ביום. הכפרים והתושבים המקומיים, בני שבטים שונים, מתקיימים בצד המחנות והנתיבים הללו, ומודעים לקיומן ולכך שהן עוברות דרך נחלותיהם: אי אפשר באמת להסתיר את תנועת השיירה. זה גם מה שמגן על השיירה, מי שלא רוצה להיתקל בה יזוז מדרכה. במחנות ובכפרים מתנהל סחר הדדי, שיוצר כלכלה משותפת. חלק מהשבטים מגדלים מזון שמשמש את השיירות, יכולים למכור לה שנהב (או שבויים, במקרה של שיירת עבדים), ויכולים לקנות ממנה בדים, תכשיטים וכלים.
המשא נישא ברובו על ראשם של הסבלים, בחבילות גדולות ארוזות בבד ובחבלים, השוקלות כ-30 ק״ג. אני מתקשה להבין איך זה מרגיש, מדמיין את עצמי מאזן צרור גדול על קודקודי. קראתי שנשיאת עד 20% ממשקל הגוף על הראש אינה גובה תוספת אנרגיה מנשים, שעדיין מובילות כך מים במקומות רבים באפריקה. אני יכול להבין את ההגיון בצורה כזו של סחיבת משא, ומתאר לעצמי שהיא הופכת לטבע שני. היא ודאי מקבעת את המבט לפנים, מאפשרת לגוף לאזן את המשקל תוך כדי תנועה. הידיים פנויות לעזרה, להזזת ענפים או לנשיאת נשק, וניתן להשליך את החבילה הצידה במהירות במידת הצורך. הסבלים אינם בהמות משא. הם כוח עבודה לכל צרכי השיירה. חיות, בעיקר גמלים, משמשות בדרכים הרחבות יותר ובמדבר, שם צריך לשאת מים.
מגלי הארצות האירופים והציידים שבאים בעקבותיהם השתמשו במוסד הקיים הזה והתאימו אותו לצרכיהם. המסע הפך לתכלית התנועה של השיירות, והסחר נדחק לעמדה משנית. מטרת שיירת הספארי האירופית היא לספק את צרכיו וגחמותיו של האדון. את מקום הסחורות תופשים צרכי המחנה, חפצי המותרות ומזכרות הציד. זה יוצר תעשייה שלמה חדשה, אפריקאית-אירופית.
לספר ׳אריות אוכלי אדם׳ הוסיף פאטרסון שני נספחים. אחד מהם הוא שיר ההלל שכתב לו בהינדית ראש הפועלים בצאבו, והשני מדריך קצר לצייד, איש הספורט, שחושב ׳לבקר במזרח אפריקה הבריטית למסע ירי׳. אני אוהב את רעיון הנספח. הוא מאפשר לכותב לכלול ולא לכלול בטקסט עליו הוא חתום דבר מה בעל חשיבות, להציג אותו כעצמאי לכאורה בעוד שבפועל הוא נסמך על הטקסט המרכזי ומרחיב אותו. בספר זה המדריך לצייד הוא משמעותי כי הוא כמו קורא לצאת בעקבות המחבר, מנגיש עוד את חוויותיו. גם אם אינך מתכוון לנסוע לצוד באפריקה המדריך מאפשר לך לדמיין שיכולת לעשות זאת, ושזה בעצם לא כל כך מסובך, רק יקר.
פאטרסון אינו קמצן בנכונותו לחלוק את הידע שצבר. הוא מפרט את סוג הרובים וכמות התחמושת שיש לקחת, נותן רשימת ציוד אישי ולבוש ראוי ומתאים, ממליץ על חנות הצילום של וו. די. יאנג בניירובי, אליה כדאי לשלוח את סרטי הצילום לפיתוח עוד במהלך המסע. הוא אינו איש מקצוע מוכר שירותים השומר את סודותיו לעצמו אלא קצין מכובד ומהנדס שקול, מישהו שאפשר לסמוך עליו.
באשר לציוד מחנה, כל מה שצריך לקחת מאנגליה הוא אוהל בעל סגירה כפולה קטן, שלוש שמיכות צמר, אמבטיה מתקפלת, תרמיל קנווס ומסנן מים טוב; ואפילו את אלה ניתן להשיג באיכות טובה במקום. ארגזים לאוכל וציוד מחנה נוסף יש להשיג במומבסה או ניירובי היכן שהסוכנים ידאגו בדיוק למה שצריך. בערך חודש לפני ההפלגה מאנגליה יש לשלוח מכתב לסוכנים, להצהיר על זמן ההגעה ואילו סבלים וכו׳ יידרשו. אז ימצא איש הספורט את הכל מוכן עבורו, כך שניתן יהיה להתחיל מייד.
אלא אם כסף אינו בעיה, איני ממליץ לאיש לשכור סבלים במומבסה, מאחר ואנשים טובים באותה מידה ניתן להשיג בניירובי, ובכך לחסוך 20 רופי לראש, תעריף הרכבת למסע חזרה. יש לזכור שלצורך עבודת תחבורה אנשים עדיפים באופן מוחלט על חמורים, מאחר והאחרונים איטיים באופן מתסכל ובעייתיים, במיוחד בשטח קשה או בחציית ערוצי נחלים, שם יש לפרוק כל מטען, לשאת אותו אל מעבר לנחל, ולהעמיס אותו שוב על גב החיה.
הוא מונה את גודל השיירה המתאים, עם שינויים והתאמות, לצרכי צייד אחד, ואת התשלום הצפוי:
1 ראש הפועלים (Headman) 50 רופי לחודש [1]
1 טבח 35 ״ ״
1 נושא נשק 20 ״ ״
1 ״נער״ (משרת אישי) (“Boy”) 20 ״ ״
2 אסקאריז (סבלים נושאי נשק) (Askaris) 12 ״ ״ לכל אחד.
30 סבלים 10 ״ ״ לכל אחד.
[1] הרופי במזרח אפריקה הבריטית הוא על בסיס 15 ללירה שטרלינג.
הכסף ההודי היה בשימוש באזור זה עוד לפני הבריטים. זה היה המטבע הנפוץ והמקובל למסחר. אבל כעת ערכו מוצמד לערך הלירה הבריטית. קשה לאמוד את ערכו בזמן ובמקום זה במונחי ימינו. על פי מחשבון ערך קנייה היסטורי לירה אחת היה בערך שכר העבודה לשלושה ימים של עובד באנגליה באותו הזמן. במונחי אינפלציה טהורים פאונד של אז שווה היום כ-350 ש״ח. בכל מקרה זה השכר המקובל, וכל חריגה ממנו היא גם חריגה מהסדר הטוב. לשכר מתווספים תנאים והטבות:
הסבלים כולם רשומים על ידי הממשלה, הגובה על כך עמלת רישום קטנה; ובהתאם לנוהג חצי מהשכר המיועד לכל המסע ניתן כמקדמה לאנשים לפני תחילתו. איש הספורט מחויב לספק לכל סבל חולצה, שמיכה ובקבוק מים, בעוד נושא הנשק וה״נער״ מקבלים זוג מגפיים בנוסף. יש לספק אוהל מחסה עשוי כותנה וסיר בישול לכל חמישה אנשים.
האוכל עבור השיירה הוא ברובו אורז, ממנו ראש הפועלים מקבל שני קיבאבה (קיבאבה היא בערך חצי ק״ג) ליום, הטבח, נושא הנשק, ה״נער״ והאסקריז קיבאבה וחצי והסבלים הרגילים, קיבאבה אחת ליום.
כל אחד בשיירה בעל תחומי אחריות ברורים ויודע את המצופה ממנו:
תפקיד ראש הפועלים לשמור על משמעת בספארי (שיירת המסע), גם במחנה וגם תוך כדי הצעידה, לדאוג לחלוקה ולבטיחות של המשא, ההקמה והקיפול של המחנה, חלוקת הפושו (אוכל) לסבלים, וכו׳. הוא מנהיג את החלק האחורי של השיירה, ובו תלויה באופן ניכר רווחתו של איש הספורט. למסע שלנו, בתחילת 1906, הצלחנו להשיג ניאפרה מעולה, ולעולם לא היו לנו שום צרות עם הסבלים באף עת. החסרון היחיד שלו היה שלא יכל לדבר אנגלית, אבל הוא אמר לי כשעזבנו שהוא מתכוון ללמוד. כל מי שישכור אותו כראש פועלים יהיה בר מזל; שמו הוא מוניאקי בין דוואני, וניתן למצוא אותו בקלות במומבסה.
ראש הפועלים הוא הראיס, במונחים המוכרים לנו, מי שאחראי לביצוע העבודה כולה, והוא כמעט, אם כי אף פעם לא באמת, בעל מעמד המתקרב לזה של האדון. מצופה ממנו שיפעיל כוח וסמכות על פועליו ושישמש כגורם מתווך עיקרי בין התנאים המקומיים לצרכים ולרצונות של האדון. שאר התפקידים גם הם מעין גילדות או קאסטות, המאופיינות לעתים באופן גזעי, חלק ממכונה משותפת שעל כל חלקיה לעבוד בהרמוניה.
הטבח גם הוא חבר חשוב בשיירה, וכדאי להבטיח מראש כזה טוב, אם הדבר אפשרי. זה נפלא לראות מה מפישי (טבח) מקומי מנוסה יכול לארגן כארוחה, רק כמה דקות אחרי שהמחנה מוקם.
כנושא נשק, רוב הציידים מעדיפים סומלי. לעולם לא ניסיתי אחד, אבל נאמר לי שהם נוטים להיות בעייתיים; הם בוודאי תופשים את עצמם כבעלי ערך רב, ודורשים פי ארבע שכר מסוואהילי לא פחות טוב.
במחנה, חובותיהם של האסקאריז הם לשמור על האש ולשמור בלילה, ולהקים ולקפל את אוהל הבוואנה (האדון). בזמן הצעידה אחד מוביל את השיירה והאחר הולך בסופה; הם מסייעים במקרה של בעייה עם המשא, בודקים שאין עריקות, לא מאפשרים ריבים ועושים באפן כללי כל שביכולתם להגן על השיירה. כל אחד מהם מצוייד ברובה עתיק, ובאופן כללי אדם מסוכן מאוד לחבריו כאשר עולה בדעתו לירות.
הסבלים הרגילים יסחבו את המשאות בני 30 הק״ג שלהם יום אחרי יום ללא תלונות, כל עוד הם מואכלים היטב; אבל קמץ באורז שלהם, ומייד יהפכו למרדנים וזועפים. בנוסף לנשיאת חבילותיהם, הם מקימים ומקפלים את המחנה, מלקטים עץ הסקה ומביאים מים, ובונים בקתות עשב אם יש כוונה להישאר במקום יותר מיום. באופן כללי, הסבל הסוואהילי הוא אחד מהטיפוסים העליזים והנוחים ביותר בעולם, ואין לי דבר פרט לשבחים כלפיו.
כמה בודד תפקידו של האדון, מי שבשבילו מתרחש כל התיאטרון הזה. איזה בזבוז מטורף של זיעה ומשאבים. פאטרסון ממשיך לסקור את עלויות המסע הימי והמשלוח מאנגליה וחזרה אליה, ומסכם את העלות הכוללת:
על פי חישובי אני מניח ש-400 לירות צריכות להספיק כדי לכסות את העלות המלאה של שלושה חודשי טיול ירי למזרח אפריקה, כולל נסיעות בשני הכיוונים. איש הספורט החסכן יוכל ללא ספק לעשות זאת בפחות, בעוד שבזבזן יוציא כפי הנראה הרבה יותר.
400 לירות של אז הן כ-33,000 במונחים אינפלציוניים היום, ששווים כ-135,000 ש״ח. באנגליה ניתן היה לקנות בסכום כזה עדר בן למעלה מ-40 פרות. זה היה השכר של עובד בריטי במשך כארבע שנים. אבל עובדים פשוטים לא היו קהל היעד של מסעות כאלה.
* *
פאטרסון היה כעת בן 40, וזכה במשרת חלומותיו: פקח הציד של מזרח אפריקה הבריטית. תפקיד חדש זה במנגנון השלטון היה אמור למלא שתי מטרות: תיעוד הטבע והגנה על אוכלוסיית החיות שכבר החלה להידלדל וסימון שמורות ציד רשמיות שבהן יתאפשר ציד ברשיון ולא יותר פיתוח. פאטרסון היה המועמד המושלם. הצבא השאיל אותו למשרד המושבות, והוא עזב שוב את אנגליה, נישא על גלי פרסומו.
הוא שלח עותק מספרו לתיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, חובב צייד וטבע ידוע, אשר קרא אותו בשקיקה. כך התחילה חליפת מכתבים בינהם. פאטרסון סיפר על חוויותיו והזמין את רוזוולט לבוא לצוד ולטייל במושבה הבריטית, הנשיא הזמין אותו לעיר הבירה האמריקאית. ׳נחמד מצדך לומר שתקבל אותי בברכה בוושינגטון. הלוואי שיהיה סיכוי כי אגיע לשם. אך, אבוי, אני חושש שנדונתי לחיים בטבע הפראי׳, ענה לו פאטרסון, מעט לפני שיצא למסע הספארי שעתיד לשנות את חייו.
הפרק הבא כאן
ממיר מטבע: https://www.nationalarchives.gov.uk/currency-converter/#currency-result
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
אני חוזר לפאטרסון, המהנדס, הצייד, הנער שברח מאירנלד בכדי לחפש הזדמנויות והרפתקאות. אולי זה מה שמושך אותי אליו, התענגותו על הרפתקה טובה, הערך שהוא נותן לחוויה הזו. הרפתקה ו-Adventure אינם בדיוק אותו דבר. המונח האנגלי כולל בתוכו יותר התייחסות לסכנה. בכל מקרה זאת חווייה מוגבלת, בזמן ובמקום, ובסיומה חוזרים לחיים הרגילים עם זכרונות וסיפורים המסייעים להתמודד עם קשיי החיים האלה.
מה היו החיים הרגילים של פאטרסון? האם היו לו בכלל כאלה? בבית באנגליה חיה אשתו, פרנסס, ולשם החלו להגיע העורות והראשים המפוחלצים, אותות הציד המוצלח, ה-Trophies, שנתלו על הקירות ונפרשו על הרצפה. אבל הוא לא נשאר שם זמן רב אחרי ששב מצאבו. בדרום אפריקה פרצה מלחמת הבורים, ומלחמה מייצרת הזדמנויות לאנשי צבא. פאטרסון הלך בעקבותיהן.
הוא מונה לסגן משנה, דרגת קצונה בסיסית וזוטרה, סגן מפקד של פלוגת פרשים קלים שהורכבה ממתנדבים, רובם בני מעמד בינוני או אצולה נמוכה שגויסו מהאזורים הכפריים שבקרבת לונדון. הפלוגה השתייכה לגדוד שהתכנה ׳הרוכבים הקשוחים׳ (The Rough Riders), כשמה של יחידת הפרשים המתנדבים האמריקאית האגדית שפעלה בזמן מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ושסגן המפקד שלה היה תאודור רוזוולט. הרפתקאות המלחמה של רוזוולט קנו לו את הפרסום שהוביל אותו להיות נשיא ארצות הברית הצעיר ביותר. הוא ופאטרסון עתידים להיות חברים טובים.
מטרת הרוכבים הקשוחים הייתה לשמש כוח נגד לפעילות הגרילה של הכוחות האפריקאנרים, שנהנו מידע מקומי ומתמיכת האוכלוסיה. בריטניה הייתה בעמדה נחותה בשלב זה במלחמה. לא קל לשלוט בשטח כבוש ובאנשים שמתנגדים לך, והלוחמים האפריקאנרים היו מיומנים ואמיצים, בעלי כלי נשק ויכולות צבאיות שלא נפלו מהבריטיות. הם היו לבנים, אבל מוצאם ההולנדי והשפה בה דיברו אפשרה להתייחס אליהם כאל זרים ונחותים, כאל בני כלאיים גסים וחסרי תרבות. המלחמה תוכרע בסיכומו של דבר על ידי שימוש בטקטיקה של הרעבה המונית וכליאת האוכלוסיה במחנות ריכוז כדי לשבור את רוחה ולהפעיל לחץ על הכוחות הלוחמים. בסופה יהיו עשרות אלפי קורבנות אזרחיים וההתנגדות לשלטון הבריטי תודחק ותמצא ביטוי בפעולתה של ׳המפלגה הלאומית׳ של דרום אפריקה, הוגת שיטת האפרטהייד. אבל פאטרסון לא ידע את כל זה אז. הוא בא להילחם.
מספר אנקדוטות ידועות ממעשיו בדרום אפריקה. באחת מהן העניש את אחד מחייליו, שפלט כדור בעת שהיה במשימת שמירה, ב׳עונש צבאי מס. 1׳, קשירה פומבית ומשפילה לגלגל עגלה. זה ראוי לאזכור מאחר וסיכוי גדול שהחייל הזה היה ממעמד חברתי גבוה משלו, ובכל זאת לא היסס והיה אכזר ותקיף. צבא תלוי במשמעת, בציות לפקודות ובמקצועיות.
באירוע שני, בעת מסע רכבת ארוך, הרכבת עצרה להפסקה בצד נחל ופאטרסון ניצל זאת להוריד ממנה את סוסי הפלוגה כדי שישתו. צוות הרכבת לא היה מרוצה מכך. הוא עיכב ועצבן אותם. שומר הרכבת איים לנסוע לפני שהסוסים יחזרו, וגם כאן, פאטרסון לא היסס, עצר ואזק אותו באיום נשק. נהג הקטר, שהצטרף למחאה, נעצר ונאזק אף הוא. כשהועמסו הסוסים שוב על הרכבת, אחרי ששתו לרוויה וחילצו את עצמותיהם, סירבו שני האסירים ששוחררו לפקודתו של פאטרסון לצאת לדרך. להפתעתם, הוא תפס את מושב נהג הקטר ונהג את הרכבת בעצמו.
בעת חיפוש בבית משפחה אפריקנרית נתקל במספר נשים, אבל בדיקה גילתה שאחת מהן היה לוחם צעיר בתחפושת. הוא לא הסתפק במעצרו אלא דאג שישאר לבוש בשמלה ויובל כך כל הדרך הארוכה עד מחנה המעצר. זה בודאי היה משעשע מאוד, הו הו.
אירוע נוסף קנה לו את עולמו. בעת סיור רכוב, עם עוד שני חיילים, נתקלו בכוח עדיף של 15 רוכבים אפריקנרים. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולסגת, בחר פאטרסון להסתער. בסוף מרדף קצר וחילופי אש הרג הכח הזעיר את אחד הלוחמים הבורים, פצע שני ושבה שלישי. ביצוע כזה דורש אומץ, יכולת ביצוע ותחושת חובה. בזכות מעשה הגבורה קודם לדרגת סרן, קפטן, והוא זכה ב-׳אות השירות הנכבד׳ (Distinguished Service Order – D.S.O.), המוענק על גילוי מנהיגות ויכולת פיקוד במהלך פעילות קרבית. לא היו רבים שזכו באות זה במלחמה הכושלת הזו.
כששב לאנגליה, אחרי שהסתיימה שנת השירות לה התחייב, היה גיבור מלחמה מעוטר, סמל לכך שבזכות אומץ ונחישות אפשר לנצח.
הוא התכוון לחזור לדרום אפריקה במהירות לסבב לחימה נוסף, אבל לפיקוד הצבאי היו תכניות אחרות עבורו. המלך אדווארד השביעי, מי שהיה בנה הבכור ויורש העצר של המלכה ויקטוריה, עלה בינתיים לשלטון אחרי שמתה בשיבה טובה. המלך היה קולונל של כבוד של גדוד פרשים מתנדבים חדש שגויס לקראת המלחמה. כדי לעודד את הגיוס ולתרום לאימון הגדוד מונה גיבור המלחמה הטרי לשליש, מה שהביא לשדרוג בלתי נתפס במעמדו החברתי. הוא ואשתו הפכו לאורחים קבועים באירועים ובמסיבות של המעמד הגבוה. סייעו לכך הקרבה אל המלך החדש, שהוא נכלל במשמר המלווה שלו, הילת הגיבור, עלילות המלחמה והציד, יכולת הסיפור והבטחון העצמי שלו. הוא היה כוכב. כאשר גויס הגדוד ואומן, הועלה פאטרסון בדרגה שוב, לדרגת לוטננט קולונל, סגן אלוף. זאת תהיה הדרגה הגבוהה ביותר אליה יגיע.
הגדוד נשלח לדרום אפריקה. לצערו, כשהגיע נחתם כבר הסכם הכניעה שסיים את המלחמה. אבל ההזדמנות הגדולה כבר נוצלה. ממהנדס אירי עלום, בורג זוטר במנגנון האימפריאלי, הפך לקצין צבא בכיר ולדמות מוכרת בחוגי הצבא והשלטון. פרנסס, אישתו, הייתה שותפה מלאה לכך. במכתביה למשפחתה היא מתפארת בחוויותיהם ומפגשיהם עם שועי הארץ. כעת הצטרפה אליו בדרום אפריקה והם המשיכו להינות מאורח החיים אליו נקלעו, משתתפים בארוחות ערב מפוארות על שולחנם של גנרלים, שגם בהן נהנו הכל מסיפורי האריות והציד של פאטרסון. סיפורים אלה לוטשו והתחדדו, עוררו תימהון והתפעלות. אין מי שלא רוצה לשמוע על אריות אוכלי אדם. כששבו ללונדון השתלבו בטבעיות בחוגי החברה הגבוהה. שחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, עשירים ובני עשירים, אנשי אצולה. החברה הבריטית נהנתה, בלי להיות מודעת לכך, מהשנים האחרונות של ימי הזוהר שלה. האימפריה הייתה ענקית ומבוססת, המלחמה נגמרה. המלך החדש, בעל פילגשים סדרתי, אליטיסט, חובב מסעות וכבוד, נתן את שמו לתקופה של פריחה תרבותית גועשת, התקופה האדוארדית. עיתונים זולים בתפוצה רחבה, בהם התחילו להופיע, עקב התפתחות טכנולגיית ההדפסה, גם תמונות, סייעו ביצירת אופנות חדשות. האימפריה הזרימה שפע בלתי נתפס אל הבירה. העשירים התעשרו עוד על חשבון מעמד הפועלים הצומח. הקיטוב המעמדי גבר, דווקא בזמן בו פרחו אידיאולוגיות מהפכניות כמו הסוציאליזם והפמיניזם. לונדון הייתה מרכז העולם.
קוי הפלגה קבועים חיברו כעת בין אנגליה ומזרח אפריקה הבריטית. הדרך מלונדון למומבסה ארכה 18 ימים. תיירות הפנאי של בני המעמדות הגבוהים גילתה את היעד הזה, את הזמינות של חוויית ציד, של הרפתקה גדולה. מסילת הרכבת איפשרה לכל מי שהיה מסוגל לממן זאת לצפות במפלי ויקטוריה, לצפות בעדרי החיות האדירים במישורי הערבה האפריקאית, וגם להרוג כמה חיות שרק ירצה, כספורט, מזכרת ומשהו להתגאות בו בפני בני מעמד גבוה אחרים. טיול ציד באפריקה שמניב ראשי פוחלצים על הקיר ורישום בספרי הציד הפך לאופנה ולאות מעמד. פאטרסון הצטרף לקבוצת בני אצולה ועשירים, ובינהם מרקיז, בן משפחתו של צ׳רצ׳יל, טייקון עצים קנדי ואפילו אישה אחת, שיצאו למסע כזה של תיירות וציד. היה לו מה לתרום להם. נסיונו כצייד, כמהנדס מקומי וכלוחם הפכו אותו לבן לוויה ומדריך מושלם. מסילת הרכבת אותה הכיר היטב הייתה הבסיס למסע הזה. היא עברה על גבי הגשר שבנה, ולמרות שזה היה בחצות הלילה העיר את בני חבורתו כדי שיוכל לחלוק עמם את ההתרגשות שחש. הוא היה שווה אליהם, לא נחות, למרות מעמדם הרם וכספם הרב. כך הוביל אותם בספארי, מסע ציד לעומק הארץ המתרחק ממסילת הרכבת, בליווי שיירת סבלים גדולה. בעזרתו הרגו חיות רבות, צברו מזכרות והרפתקאות. גם הוא צד. בין היתר מין לא ידוע של דישון, אותו תרם למוזיאון הבריטי, והוא זוהה ונקרא מאז על שמו, דישון פאטרסון, Taurotragus oryx pattersonianus.
ב-1907 התפרסם בהוצאת ספרים גדולה, בריטית-אמריקאית, שהתמחתה בספרות מסעות, הספר שהיה מבוסס על היומן שכתב בעת מסעו הראשון לאפריקה: ׳האריות אוכלי-האדם מצאבו, ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. על הספר היה חתום בציון דרגתו הבכירה ואות הכבוד שנשא – לוטננט קולונל ג׳. ה. פאטרסון, D.S.O.. טכנולוגיית האופסט, שאיפשרה הדפסת תמונות בעיתונים, שימשה כעת גם להדפסת ספרים, ולכן יכלו להופיע בספר הצילומים רבי הרושם, שאת חלקם שילבתי בפרקים הקודמים. הוא הפך ללהיט, לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית. דמותו, סיפורי הרפתקאותיו, גישתו לקשיים ולסכנות בהם נתקל, שיקפו מודל גבריות שהתאים לרוח הזמן. לא היה גבר או נער שקרא את הספר ולא השתוקק להיות הוא. כולם אוהבים הרפתקאות. גם אני. עוד ועוד מהדורות הודפסו. כוכבו דרך. אבל זמן הנפילה הגדולה התקרב.
הפרק הבא כאן
הביוגרפיה של פאטרסון עליה אני מסתמך (הכוללת אחרית דבר מאת נכדו היחיד) :
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
ניקח הפסקה קטנה מפאטרסון. נחזור אליו עוד מעט, מבטיח . אני צריך הפוגה ממנו, מזחיחות הדעת בה הוא רואה את העולם, ומפחד שמשהו מזה ידבק בי אם לא אזהר ואתרחק לרגע.
אתמול בלילה קפצתי עם הכלבה ל׳אוגנדה׳, בר פופולארי לא רחוק ממני. זה גלגול והמשך של חנות תקליטים ובר ירושלמית מיתולוגית בעלת שם זהה. אוגנדה. זה מתנגן טוב על הלשון. אידי אמין בא מאוגנדה. לשם נחטף מטוס אל על ששוחרר באנטבה ושם נהרג יוני נתניהו. אבל היא מוכרת במיוחד ככותרת מושג הנמצא בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כך שכל בוגר מערכת החינוך אמור לדעת אותו, ׳תוכנית אוגנדה׳.
אני כותב את הטקסט הזה במהלך חופשת הקיץ מעבודתי כמורה. בשנת הלימודים הקודמת הדרכתי תלמידים בזמן שלמדו על כך, כחלק מהמשברים שפקדו את הציונות בראשיתה. סיפור המסגרת שהוצג בפניהם ברור וידוע: הרצל הסכים, משלל סיבות, להצעה הבריטית להתיישבות יהודית באפריקה, יהודי מזרח אירופה התנגדו לכך מאחר ולא היו מוכנים לוותר על חלום השיבה לציון, הכל התפוצץ בקונגרס הציוני השישי (המכונה לכן ׳קונגרס אוגנדה׳) ומעט אחר כך הרצל שבור הלב מת.
אוגנדה מסמלת פנטזיה כושלת, מופרכת ורחוקה. מה היה קורה אם היינו מוצאים את עצמנו באוגנדה? באופן מוזר אוגנדה הוא מקום משא לב, ארץ לעולם לא מיתולוגית. לכן השם מתאים לבר בו שותים עד שיכחה.
בלימודי ההיסטוריה המקובלים ההקשר הקולוניאלי הברור מאליו של התכנית הזאת מצוין כהערת שוליים לסיפור הפנים ציוני והציוני-בריטי. יצא לי להסביר ולהבהיר לתלמידי שלמרות הכינוי, קונגרס אוגנדה התקיים בשוויצריה ולא באפריקה. באמת קשה להבין איך ומדוע 600 יהודים מתווכחים בינהם על שטח במזרח אפריקה ללא הבנה שזה ביטוי של ההגיון הקולוניאלי בשיאו: בריטניה מאמינה שזו זכותה המלאה לחלק או להחכיר אדמות בארץ שחלקה הגדול אפילו לא ממופה לגמרי, ולהגשים כך אינטרסים שונים של האימפריה. פתרון ׳הבעיה היהודית׳ הוא אינטרס אחד כזה, לא גדול במיוחד אבל מטריד.
ג׳וזף צ׳מברלין היה שר המושבות של האימפריה. הוא ערך תהליך מודרניזציה במשרד המושבות, שהתבטא באופן סימלי בהחלפת מנורות השמן שהאירו את המשרד המרכזי בלונדון לנורות חשמל. קידמה ויעילות השתלבו ברצון לחיזוק השליטה הבריטית במושבות והעמקת הניצול שלהן לטובת ארץ האם. עקב כך פרצה מחאה בדרום אפריקה, שם מושבות מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, הבורים, מרדו בהגמוניה הבריטית המתרחבת. זה הוביל למלחמה קשה, ארוכה ואכזרית שנקראה ׳מלחמת הבורים׳ והסתיימה בתבוסת המתיישבים הלבנים הלא בריטים. זה קרה בשנת 1902.
מעט אחר כך יצא צ׳מברלין למסע באפריקה כדי לתכנן את שיקום דרום אפריקה לאחר המלחמה וכדי להעריך את המתרחש בשאר המושבות הבריטיות. ׳הפרוטקטוראט של אפריקה המזרחית הבריטית׳ לא היה עדיין מושבה רשמית, והיה באחריות משרד החוץ הבריטי, כשלב מעבר לקראת העברתו לידי משרד המושבות שתוכננה ל-1905.
מסילת הרכבת אותה אותה עזר פאטרסון להקים הגיעה לאגם ויקטוריה כבר בשנת 1901, והשינוי שהביאה איתה רק התחיל להתברר. ניירובי, שהיתה קודם כפר קטן שניצב על אדמת ביצה, הפכה לעיר הבירה של המזרח אפריקה הבריטית, מרכז של תיירות ציד ומסחר, ושירתה גם את המתיישבים הלבנים שהחלו להגיע אל מזרח אפריקה. אבל הנוף היה עדיין פתוח, ריק לכאורה פרט לחיות וליישובים המקומיים. כנראה שהרעיון להציע להרצל, איתו נפגש בלונדון לפני שיצא לדרך, להתיישב באזור זה עלה בראשו של צ׳מברלין בזמן הנסיעה בקו הרכבת החדש. הוא היה אנטישמי הרואה ביהודים גזע נחות, אבל בשם הגשמת האינטרסים הבריטיים, ובינהם הבאת מתיישבים לאזור שהוא תפס כבלתי מנוצל כראוי, היה מוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית.
תנאי ההצעה הכלליים היו הענקת שטח נרחב ומתאים להתיישבות למהגרים ממזרח אירופה, כדי שיהפכו בו לחקלאים. הובטחה להם אוטונומיה בניהול עינינהם הפנימיים. ההתיישבות תמומן ע״י ׳אוצר התיישבות היהודים׳, שנקרא באנגלית ׳הקרן הקולוניאלית היהודית׳ (Jewish Colonial Trust). ההתנגדות לתכנית החלה מיד כשהוצגה, וכללה לא רק גורמים מתוך התנועה הציונית אלא גם התנגדות נרגשת של המתיישבים הבריטיים ושל רוב אנשי המנגנון האימפריאלי.
לורד דלאמר (Lord Delamere), מי שנחשב לאבי ההתיישבות הלבנה בקניה, תואר מפוקפק מאוד, היה בן אצולה וחובב ציד, שהרג המוני חיות ובמיוחד פילים לפני שהפך לנושא דגל ההגנה עליהם. הוא קיבל את אישור הכתר להתיישב בשטח גדול במרכז הארץ, והמשיך כל חייו לקיים חיים שמשלבים בין הרג חיות ותחושת בעלות על הטבע, תוך אמונה עיקשת בעליונות הלבנה ולוקאל פאטריוטיזם המערב בין אהבת הטבע המקומי לזהות בריטית אליטיסטית. כך כתב על האווירה בקרב המתיישבים הלבנים במכתב לעיתון ה׳טיימס׳:
הרגשות כאן חזקים מאוד נגד הכנסת יהודים זרים. אזור מסילת הברזל מתאים להתיישבות של בריטים. הצעת משרד החוץ [לציונים] מעניקה מרחב של 200 מילין לזרים בלתי רצויים. האם למטרה זו נסללה מסילת ברזל יקרה זו וכספים כה רבים בוזבזו על ארץ זו? אין ספק שזרם של אנשים ממעמד זה יגרום לצרות עם הילידים המתורבתים למחצה שיהיו קנאים לזכויותיהם. פירוש הדבר שיהיה צורך בכוח-אדם נוסף כדי לפקח עליהם. האם משלם המיסים הבריטי, בעליה של אפריקה המזרחית, יסכים לכך שארץ יפה ורבת-ערך זו תמסר לזרים? האם אין לנו מתיישבים מבני הגזע שלנו? הארץ מתאכלסת לאט ובביטחון על ידי מתיישבים בריטים רצויים. האנגלים כאן פונים אל דעת הקהל, בייחוד אל אלה המכירים ארץ זו, שיפעלו נגד המהלכים השירותיים שיעיבו על העתיד המזהיר של הארץ.
בחוברת פנימית שפרסם והפיץ עם נימוקים נגד ההצעה הוא מכנה את היהודים ׳אביונים׳, ׳פרזיטים׳ וגזע לבן נחות. הוא מפחד שהם יהרסו את מה שהוא וחבריו מנסים להקים, מושבה של אדונים לבנים השולטים בנחלות גדולות ומשתמשים בכוח העבודה המקומי והזול. זאת הייתה האווירה השלטת בקרב המתיישבים, שמנו אז כמה אלפים.
ההתנגדות גרמה לשינוי בשטח המיועד להתיישבות הציוני ולהרחקתו ממסילת הרכבת ומהאזורים שהמתיישבים הבריטים לטשו אליהם עיניים. הנציב הבריטי, סר צ׳ארלס אליוט, החליט להציע לתנועה הציונית חבל ארץ מרוחק ומיושב בדלילות בצפון הארץ. גם מקום זה היה בתחומי קניה של ימינו. אוגנדה רק נתנה את שמה לתוכנית, שלעולם לא כללה אותה.
ריצ׳רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen) היה אז קצין זוטר בכוח הצבאי הבריטי ששמר על בטחון המתיישבים, ׳רובאי המלך האפריקאים׳ (King’s African Rifles). כקרוב משפחה, התארח בביתו של הנציב והם שוחחו על התוכנית. אליוט סיפר לו על התוכניות לפיתוח המושבה באמצעות הבאת עוד אלפי מתיישבים שיקימו חוות בהם יעבדו אפריקאים.
הערתי שהארץ שייכת לאפריקאים ושהאינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים של זרים. הוא [אליוט] לא קיבל זאת. הוא הרבה להשתמש במילה ׳עליונות׳ בהתייחסו לתביעות של אירופאים. אמרתי שיום אחד יהיו האפריקאים מחונכים וחמושים. זה יוביל להתנקשות. אליוט סבר שיום זה כה רחוק עד שאין לו חשיבות, ושעד שיגיע כבר יהיה היסוד האירופי חזק דיו לדאוג לעצמו. אבל אני בטוח שבסוף ינצחו האפריקנים ושמדיניותו של אליוט רק תגרום צרות ואכזבה.
נראה עוד מעט כיצד תחזיותיו של מיינרצהגן מתגשמות מוקדם משחשב, ואת החלק הבלתי נתפס באכזריותו שהוא מילא בביצוע המדיניות הבריטית. האיש בעל העמדות המתקדמות לכאורה יתגלה כשטן.
התקדמות ההתיישבות היהודית הותנתה בביקור משלחת בדיקה מטעם התנועה הציונית. מותו של הרצל ושאלות מימון הוצאות הנסיעה עיכבו הקמת משלחת כזו ורק תרומה אנונימית איפשרה את יציאתה לדרך. זו הייתה חבורה קטנה ומוזרה בת שלושה אנשים בלבד. בראשה עמד קצין צבא בריטי מלנכולי, מייג׳ור א. סנט-היל גיבונס, ותחתיו פעלו פרופ׳ אלפרד קייזר, חוקר טבע שוויצרי שהתאסלם ומהנדס יהודי-רוסי צעיר בשם נחום וילבוש. מטרתם הייתה לפרסם דו״ח שיקבע אם וכיצד ניתן להגשים התיישבות יהודית בחבל הארץ המוצע. הם נפגשו בבאזל ויצאו משם לאפריקה.
ספר הזכרונות שכתב, ׳המסע לאוגאנדה׳, נפתח כך:
אוגאנדה הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגאנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז ליהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגאנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, והיא ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ומיושבת בצפיפות… והארץ המוצעת שמה וגאס-נגישו, בקצה הצפוני-מזרחי של קניה של היום (אפריקה הבריטית המזרחית של אז), והיא חבל-ארץ בגודל של 15,000 קילומטר מרובע, שאינו רשום אפילו על מפות רגילות, ארץ ערבה חד-גונית… בלי ישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת, המכוסה עשבי-פרא ומלאה חיות-בר, נראתה כגן-עדן רק בעיני אנגלי חובב-ציד.
וילבוש מתאר את ההכנות החטופות ליציאה לדרך, את הברכות והתקוות התלויות במשלחת. יש לו עין סקרנית ורגישה לפרטים והוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה. כך הוא מתאר את רשמיו שלו ושל חבר המשלחת השוויצרי כאשר הרכבת מביאה אותם לניירובי:
קייזר חושב, כי השלטונות לא בדקו קודם את טיב הקרקע לפני שהחליטו לבנות, הקימו את הבירה על בנייניה הרבים בשביל פקידי הממשלה ומסילת הברזל בפעם אחת, ועתה נראה שטיב הקרקע אינו מתאים לנטיעות; הם הביאו כמויות גדולות של פח גלני ועשו הכל מפח זה, הבתים, הצריפים, הגדרות וחביות המים, הבניינים הגדולים של הרכבת והמחסנים, הכל פח גלני.
בכדי להגיע לחבל הארץ המרוחק שיועד להם היה על חברי המשלחת לנסוע לתחנה המרוחקת כ-700 ק״מ מהחוף, ומשם לצאת למסע רגלי מלווים בעשרות סבלים מקומיים. בדרך עוד פגשו במתיישב יהודי בודד, שהבהיר להם שהאיזור אינו מתאים להתיישבות המונית אלא רק לגידול בקר. היה לרשותם זמן מוגבל, כך שהם החליטו להתחלק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן תובל על ידי אדם לבן בודד מלווה במורי דרך משבט המסאי וקבוצת סבלים. השוטטות בערבה האפריקאית הניבה חוויות יפות:
במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם קרניים ובלי קרניים, וביניהם הרבה דישונים עם קרנייים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, וגם הם עמדו על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה ואלופיהם בראשם, והתבוננו בנו, היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטן ויפה, בקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. אך התחלנו לצעוד, פנו כולם וברחו במהירות.
רואים שהוא אוהב חיות. אני מחבב אותו. אבל הוא היה צעיר ובלתי מנוסה, כך שהמסע התארך יותר מהמתוכנן, ואספקת המזון שלקח איתו נגמרה:
…ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. נשבה רוח חזקה כל כך, שלא היה אפשר לעמוד על הרגלים. הסבל שהחליף את הנער המשרת שלי הציע שיביא אייל, אם אתן לו את הרובה. הוא טען שהוא יודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בדרכם קרנף וירו בו.
אדם לבן שמוותר על ציד, שנותן לאדם שחור לצוד עבורו! למה הוא עושה את זה? האם אינו מבין שבכך הוא מוותר על עליונותו? הצעד הזה חותר תחת כל מערכת יחסי הכוח שמשמרים את השליטה הלבנה. וילבוש, שמגיע מתרבות רוסית-יהודית, שהתחנך בתחנת הקמח המכנית שהפעיל אביו ושהפך לאיש תעשייה המסוגל לתכנן ולנהל מפעל גדול (הוא היה ממקימי תעשיית השמן בארץ ישראל), היה עיוור לכללים הבלתי כתובים ביחסי סאהיב ומשרתיו. הוא הניח שמי שמצהיר שהוא יודע לצוד יעשה זאת טוב יותר ממי שאין לו נסיון בכך, ולא מבין שבכך הוא יוצר היפוך תפקידים, והרובה יהפוך את המשרת לאדון. הירי המיותר בקרנף הוא ביטוי להיפוך הזה. כך המשרת מנצל את ההזדמנות לבצע מסע ציד ׳אמיתי׳, כמו של האדונים הלבנים.
כאשר חזרו לבסוף אל תחנת הרכבת, אחרי תלאות נוספות שהוכיחו כמה מיותר היה המסע מלכתחילה ואת חוסר יכולת הארגון של מפקד המשלחת, המתין לו מכתב ארוך מבני משפחתו, ובו גם תוספת מהמורה המשפחתי לעברית, שהכשיר את כל המשפחה לעלייה לארץ:
…ובו הוא מדגיש כי מצב היהודים הוא בכל רע, וכי ארץ-הגירה נחוצה להם, ולכן עלי לחקור את התנאים בלי משוא-פנים מפלגתי, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו, כי עיני כל ישראל צופות אלינו ומחכות לתשועה; אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי העם היהודי כולו, והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה, ועלינו להיות זהירים ונאמנים למשימה ההיסטורית שהוטלה עלינו.
התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה. מחבל-ארץ שגם הכושים אינם רוצים בו, ומה מסכן העם, שמנהיגיו מסרו משלחת כה חשובה בידי חוקר כמו המאיור גיבנס. אבל בעצם, מה תוכל להגיד המשלחת, ומה יוכל להיות הדו״ח שלה? במקום שיש ספיקות, יכולות להיות דעות בעד ונגד; אבל במקרה הזה שלנו לא תוכלנה להיות שתי דעות, כי במקום שאין כלום אין לעשות כלום.
הדו״ח השלילי שכתב חיסל את סיכויי תכנית אוגנדה לזכות באישור הקונגרס הציוני. כאשר התכנס הקונגרס השביעי הדבר המרכזי בו עסק היה בחירת הנהגה חדשה שתוביל את התנועה במקום הרצל. התכנית נגנזה והבעיות שגרמה נפתרו מאליהן. נוסחה תודה מנומסת לממשלת בריטניה על ההצעה, אבל הייתה הסכמה גורפת שיש להתמקד בנסיון להגשים את תוכנית בזל, ושיהודים לא מתאימים לאפריקה כמו שאפריקה לא מתאימה ליהודים. קבוצה קטנה, מובלת על ידי הסופר הבריטי ישראל זנגוויל, החליטה לפרוש במחאה מהקונגרס, ולהקים תנועה חדשה, ׳ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית׳, שהוסיפה לחפש אחרי מקומות התיישבות פוטנציאליים שאינם ארץ ישראל, בה הם חשבו שהסיכוי להצלחה נמוך. תנועה זו המשיכה לבדוק אפשרויות התיישבות יהודים בקנדה, אוסטרליה, ארם נהריים ואנגולה, כמו גם בבוליביה, קולומביה, ברזיל ופרגוואי, רודזיה הצפונית, נבאדה ואיידהו. הצהרת בלפור הפכה אותה ללא רלוונטית.
הצהרת בלפור התבססה על הנסיון שנצבר ועל ההנחות המוקדמות שהובילו לתכנית אוגנדה. אלו שני אירועים שונים בתכלית ובכל זאת יש בינהם קשר. אחד האנשים שמחברים בינהם הוא ריצ׳רד מיינרצהגן, הקצין הזוטר שהוזכר בתחילת הפרק, שחשב שיום אחד האפריקאים יתקוממו נגד הניצול הבריטי. שווה להתעכב על סיפורו כי הוא בלתי יאומן, וכי הוא חשוב ומושתק, מפחיד במה שהוא מגלה על תכונותיהם של בני אדם.
מיינרצהגן היה כאמור איש צבא, בן מעמד עליון חובב ציד שהתשוקה לציד חיות גדולות הובילה אותו לבקש להיות מוצב במזרח אפריקה הבריטית. הוא היה בוגר מלחמת הבורים, בה התחוללה מלחמה מטונפת שכללה לוחמת גרילה ופגיעה באזרחים. הוא היה אנטישמי מושבע על פי עדותו שלו, אבל כאשר שירת כקצין מודיעין בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר קשר בינו ובין אהרן אהרונסון, מקים מחתרת ניל״י. מיינרצהגן היה מי שהפעיל את המחתרת הזאת, ובעקבות כך הפך לחסיד גדול של הציונות. אחרי המלחמה, אותה סיים בדרגת קולונל המקבילה לאלוף, ובה זכה באות כבוד על שירותו המצויין, תמך וליוה את ניסוח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא היה גבוה ומרשים מאוד, איש החברה הגבוהה, אקצנטרי ובעל מוניטין מפוקפק, שאהב לפזר סביבו הילה של סכנה ומסתורין. טענו שרצח את אשתו השנייה כדי שיוכל לקיים ללא הפרעה רומן מתמשך עם קרובת משפחתו הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, אבל לא היו הוכחות מספיקות והמשטרה העדיפה לא לחקור את גיבור המלחמה. הוא היה אורניתולוג, חוקר ציפורים מפורסם, בעל אוסף פריטים ענק מכל רחבי העולם. מין ציפור נקרא על שמו, כמו גם חדר במוזיאון הבריטי לטבע. הוא היה גדול מהחיים, אדם חד פעמי, והוא היה לא רק רוצח פסיכופת אלא גם גוזמאי ובדאי, שקרן וגנב שגרם נזק אדיר לטבע, למדע ולמדינה אותה שירת.
חשיבותו בתולדות הציונות הביאה לכל עיריית ירושלים קראה על שמו כיכר, ממוקמת בצומת בצפון-מזרח העיר, ליד כביש הכניסה לבית החולים ׳הדסה׳ ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אולי השפיעה על ההחלטה גם הקרבה לבית הקברות הבריטי הצבאי הבריטי הגדול, הניצב בשיפולי ההר, בו קבורים כ-2500 חיילים שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. יש בה פסל חוצות גדול, עשוי צורות גיאמטריות של ברזל ובטון, הנקרא ׳אמונה׳, ומנסה לשקף את המגוון הירושלמי של אמונות וצורות חיים. השם ׳כיכר מיינרצהגן׳ נשמע מסובך וזר, כך שכולם קוראים למקום ׳גן הפסל הלבן׳. במדינות אחרות אולי היו משנים את השם באופן רשמי אבל כאן ההיסטוריה האפלה של מיינצרהגן לא מעניינת אף אחד. הוא היה קצין בריטי וציוני בעל שם מסובך. אין סיבה להעיר שדים מרבצם ועדיף לתת לדברים הרעים להשכח מעצמם.
הוא היה חייל-צייד. בשנים הספורות בהן שירת במזרח אפריקה הבריטית תיעד ביומנו 448 חיות שצד מ-57 מינים שונים, ובינהן 19 אריות, 16 קרנפים, 7 היפופוטמים, ועוד, ועוד. במקביל היה בין הראשונים שהציעו הקמת שמורות טבע וציד, בהן יהנו החיות מהגנה מסוימת וכל הרג יאושר ויפוקח. הוא הבין שהסכנה הגדולה ביותר לחיות הייתה לא הצייד אלא העלמות השטחים הפתוחים בעקבות התפשטות החקלאות וההתיישבות האירופית. לכן הציע לשמור על שטחים נרחבים חופשיים מפיתוח.
הוא היה אכזר בצורה בלתי נתפסת כמעט. ביומנו סיפר איך פעם, בזמן חופשה, יצא לטייל מחוץ לניירובי בליוויית כלבתו האהובה בייבי. באופן יוצא דופן לא לקח איתו רובה. כשהגיע לנהר שזרם שם הבחין בלהקת בבונים והוא וכלבתו החליטו להפחיד אותם לשם הבידור. אבל הקופים לא אהבו את התכנית הזאת, ובמקום לברוח מהכלבה המסתערת עליהם תקפו אותה בתגובה וקרעו את בייבי לגזרים. מיינרצהגן, שהיה קשור מאוד לכלבתו, החליט לנקום. הוא אסף 30 אנשי צבא, וביחד, מצויידים ב-100 כדורים לאדם, הם טבחו במושבת הקופים כולה, לא משאירים אף זכר בבון בחיים. נקמה קרה, עונש חסר תכלית, צדק מוחלט שרק הוא שולט בו.
זוכרים את הדעות שלו בקשר לאפריקאים, וההבנה שלו את התנגדותם לבריטים? בשנת 1905 נשלח לכפות את העברת שבט הנאנדי ממקום מושבם לתוך שטחי שמורות שיועדו להם, בכדי לפנות את השטח עליו ישבו להתיישבות אירופית. לשם כך הוחרמו עדרי הבקר והצאן של השבט ומאות מלוחמיו נהרגו. כאשר קבע פגישה עם מנהיג השבט, קויטלל ארפ סמוי (Koitalel Arap Samoei), בכדי לדון בהפסקת אש, התייחס אליה כמו מעשה רמאות לגיטימי, והזדמנות לצייד. כפי הנראה ירה בו כאשר ניגש אליו ללחיצת יד. איש מחברי משלחת השלום לא נותר בחיים. הוא טבח בכולם באמצעות מכונת ירייה. הדיכוי שלו את ההתנגדות לשלטון היה אכזרי מדי גם במונחים בריטיים והביא לשבר ביחס השבטים לנוכחות הבריטית. הוא נשלח חזרה לבריטניה ורק ייחוסו הגן עליו מחקירה ממצה. בכל זאת המשיך להתגאות בסיפורים האלה כל חייו.
הוא נחשב לאחד מחוקרי הציפורים הגדולים בבריטניה, ומעט לפני מותו בשיבה טובה, בשנת 1969, תרם את האוסף הענק שלו למוזיאון הטבע הבריטי. אבל בשנות ה-90 הסתבר שהאוסף כלל פריטים רבים שהושגו בגניבה או רמאות. חלק מהמוצגים נגנבו מהמוזיאון אליו תרם את האוסף. בשל כך נוצרו שגיאות רבות גם במחקרים שהתבססו עליו. מינים שנחשבו נכחדים בעצם עדיין קיימים, טעויות קשות נכנסו לספרי הלימוד. הוא התגלה כשרלטן מוחלט.
איך אפשר להבין את כל זה? איך אפשר לחיות חיים שלמים של רמייה? האם היה שם משהו שהעניק לו עונג? האם זה אות לקלקול המוסרי העמוק של המעמד העליון הבריטי או שההזדמנויות שהעניקה לו השייכות למעמד הזה, בזמן ובמקום בהם פעל, גרמו לו להתנהג כך? האם חשב שמותר לו, בשם היותו גבר, צייד, לוחם, לבן, להרוג, לנצל, לשקר?
הפרק הבא כאן
תיאור ממצה של פרשת תכנית אוגנדה: משבר ״אוגנדה״ בציונות (משה יגר, דבורה ברזילי-יגר)
על התרמית הגדולה של מיינרצהאגן בספר המטורף The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud (Brian Garfield)
עוד על ציידים לבנים ושחורים במזרח אפריקה הבריטית בספר המצויין Black Poachers, White Hunters (Edward I. Steinhart)
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
זהו צילום אוכל האדם הראשון שפאטרסון הרג, המופיע בספר שכתב, ושפורסם כמעט עשור אחר כך. פאטרסון הוא כפי הנראה הצלם, לא הגבר הממשוקף, מהודר השפם, היושב מאחורי גוויית האריה המובס, מביט ספק למצלמה ספק אל ראש המפלצת. האיש הזה שם כדי שנבין כמה גדול הוא האריה, כמה חסרת סיכוי ההתמודדות עמו. ראש הגופה נתמך במבנה עשוי מוטות עץ, המחוברים בדמות קורות מתמך, במה שהוא ודאי עבודה של מהנדס. קרש נתחב מתחת לרגלו הקדמית של האריה כדרך לזקוף את קומתו. הוא אמור להראות מאיים, להעביר אל המתבוננים בצילום משהו מהאימה שהטיל בחייו. עמדת המצלמה הנמוכה והזוויתית באה לשרת זאת.
ברקע מופיע בניין, אולי אחד מהמחסנים שנבנו ליד מסילת הרכבת. יש לו גג ישר, הנתמך על ידי קורות עץ, וקירותיו עשויים פח גלי. משטח פח כזה הוא גם מה שעליו מוצבת לראווה גופת האריה. ברקע ניתן לראות עור נמר שנפשט ונתלה למתיחה בעזרת רשת עכבישית של חבלים. אותו גורל מצפה לאריה הזה, אחרי שיצולם. עורו יפשט מעליו, יופרד מהבשר שיזרק, יקורצף וינוקה. מתיחה וייבוש בשמש יישרו אותו, בכדי שיתאים לשמש כשטיח רצפה בבית משפחת פאטרסון. הראש ייכרת לפני כן, ייובש בשמש ואז יארז בקופסא אטומה עם הרבה נפתלין וישלח לפחלוץ בחנות ובית המלאכה של רואולנד וורד, בכיכר פיקדילי שבלונדון. ישובצו לו עיניים מלאכותיות, לועו יקובע בשאגה קפואה והוא יחובר ללוח עץ כדי שיוכל להתלות על הקיר.
החנות הזו, רואולנד וורד, הייתה מרכזית עבור אנשי הספורט, הציידים שהתחרו זה בזה על השגים ותהילה. החל משנת 1892 היא נהגה להוציא ספרים שתיעדו מידות והשגים בציד חיות גדולות, מעין קטלוג מדורג שמבוסס על דיווחים מאומתים שנשלחו מאנשי ספורט. בכך הפכה את התחרות לפומבית ויצרה לה כללים ואתיקה: רק חיות שנצודו ׳באופן הוגן׳ נכללו בספירה. כך גם סייע הספר בהפצת הספורט הנורא הזה. הספר נקרא תחילה ׳מידות קרניים ומשקלים של חיות הציד הגדולות שבעולם׳ וכלל נתונים מדוייקים של חיות מסויימות, המקום בו נצודו ויום מותן, וכמובן גם את שם בעל ההישג. במהדורה השנייה שונה השם ל-׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ והוא המשיך להופיע ברציפות, מלווה את התדלדלות החיות ואת שינוי היחס אל הציד. הוא עדיין יוצא, והמהדורה ה-31 שלו מתוכננת לשנת 2023. ציידים העומדים בתנאי ה׳צייד ההוגן׳ מתבקשים לשלוח את תיעוד ומידות החיות שצדו מאז פרסום המהדורה הקודמת, בשנת 2019. החנות אמנם נסגרה אבל השם והמוניטין שלה נמכרו לתאגיד אמריקאי, שמוציא לאור גם מגזיני ציד רבי תפוצה. הם מקדמים אידיאולוגיה שמתרצת את הציד ככלי לשימור מערכות אקולוגיות ומקדמת דימוי שלו כספורט ובילוי פנאי לגיטימי, חלק מרכזי מהתרבות האנושית, בעל מסורת ואתיקה. בדף הבית של האתר הנושא את שם החנות ההיסטורית מופיעים זה לצד זה פילים, נשים וילדים אפריקאים וצייד מחייך. כותרת הדף היא: ׳משמרים את חיי הטבע באמצעות מעורבות חברתית׳ . זה מופרע בעיני.
האריה שבתמונה לא זכה לתהילה בגלל מידותיו, למרות שנמדד בדיוק ונשקל. הוא תמיד ייזכר ויזוהה על פי רגע תבוסתו והאיש שהביא לה, ויהיה האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון. כאשר, אחרי 25 שנים, ימכור אותו פאטרסון למוזיאון הטבע בשיקגו, יתווסף לו שם מוצג, FMNH 23970. מומחי המוזיאון ישחזרו את צורת גופו ויעטפו אותו בשטיח הפרווה שיחזור להיות מעטפת לפסל הגוף, יחברו שוב בין חלקיו ויהפכו אותו לפוחלץ שיוצב, קפוא בסצנת ציד, בדיורמה, מודל תלת מימדי המעוצב כנוף ערבה אפריקאית. המוני מבקרים יעברו על פניו, יתרשמו ויפחדו. הנה האריה שאכל בני אדם, מגיע לו שהוא מת.
לפוחלץ צפויים חיים ארוכים, מוגבלים על ידי תהליך הבלאי ויכולת השימור של עובדי המוזיאון. שלא כמותו, הצילום הזה ישאר לנצח. מתועדות בו גאוות הצלם/צייד וחרפת המוות של החיה. ככל שאפשרויות הצילום ישתפרו חשיבות התיעוד תגדל, כמזכרת והוכחה לציד מוצלח שיכול אפילו להחליף וליתר את ההרג עצמו. גם כאן, כמו במונחי הספורט המתייחסים לציד, הטרמינולוגיה האנגלית, לפיה צילום הוא Shoot, מקשרת בין משמעויות.
מתועדים בצילום גם דברים נוספים, שוליים לכאורה אבל חשובים. הפח הגלי שמונח על הקרקע, חומר גלם מתועש, עמיד וחזק, שהרכבת הביא למקום הזה, תוצר מובהק של האימפריאליזם האירופי, יתפשט כפי שהתפשט בכל המושבות הבריטיות, ישנה את הארכיטקטורה המקומית, ישתלב בה, יחליף חומרי גלם מקומיים. הפח הגלי יהפוך לחומר בנייה עיקרי במזרח אפריקה ובדרומה, כמו בהודו ובאוסטרליה. צריפי פועלים, בקתות מאולתרות, גדרות, שכונות עוני שלמות, הכל אפשר לבנות ממנו. לפני כמה ימים ראיתי כתבה שתיעדה את מחנות הפליטים המוקמים כעת בסומליה למי שנמלטו מהבצורת הקשה. נבנו בהם בקתות עגולות, בדוגמא מסורתית, אבל חומר הבנייה לא היה כפות דקלים אלא פח גלי ישן, שרוקע וכופף. כפי שסלילת קו הרכבת בין יפו לירושלים שינתה את הארכיטקטורה של הארץ, ואיפשרה לבנות גגות שטוחים תוך שימוש בקורות מתכת, כך מסילת הרכבת לאוגנדה שינתה את הבנייה בכל מזרח אפריקה.
* *
השמחה על מות האריה הראשון היתה גדולה, אבל לא שלמה. אחרי הכל, טורף אדם נוסף עדיין הסתובב באזור. פאטרסון ניסה להשתמש במלכודת האריות שבנה, לא כדי ללכוד את האריה אלא ככלוב הגנה. הוא הסתגר בתוכה וקשר למוט ברזל כבד שלוש עיזים ששימשו לחליבה. האריה הערים עליו, חטף את העיזים וגרר אותן אל הסבך. במארב נוסף הצליח פאטרסון לירות ולפגוע באריה, אבל לא באופן חמור, ואחרי כמה ימי הפוגה הוא שב לילה אחד לחפש טרף בסביבת המחנה, מותיר את עקבותיו סביב עץ שעליו בנו הפועלים מחסה.
הערב הבא היה לילת אל-קאדר, מועד חשוב עבור הפועלים המוסלמים, שמציין את הלילה בו קיבל מוחמד את נוסח הקוראן מהמלאך גבריאל. זה זמן מקודש, המועד להתרחשות דברים טובים והתגשמות משאלות. במקום לחגוג הסתגרו הפועלים במחסות שבנו, מתפללים שהסיוט בתוכו חיו יגיע לקיצו. פאטרסון החליט לארוב לאריה, בליווית משרתו האישי, על העץ אותו הקיף בלילה הקודם.
הלילה החל בסימן רע, כי שעה שטיפסתי לעלות על משמרתי, כמעט שהנחתי את ידי על נחש ארסי, שהתפתל סביב אחד הענפים. כפי שניתן לשער, ירדתי במהירות למטה, ואחד מאנשי הצליח להוריד את הנחש במקל ארוך. לשמחתי היה הלילה צח ללא עננים והירח האיר הכל כבאור היום. עמדתי על משמרתי עד שעה שתים אחרי חצות, ואז עוררתי את מהינה להחליפני. כשעה לערך ישנתי במנוחה, כשאני נשען עם גבי אל העץ, ואחר נתעוררתי מתוך הרגשה מוזרה, כי משהו אינו כשורה. מהינה היה ער ולא ראה דבר, ואף על פי שהסתכלתי בזהירות סביבי מכל הצדדים לא יכולתי אף אני לגלות שום דבר בלתי רגיל. לא בלב שלם עמדתי לשכב שוב, כשלפתע נדמה היה לי, שראיתי משהו מתנועע במרחק בין השיחים הנמוכים. כשלטשתי את מבטי אל מרכז אותה נקודה במשך כמה שניות מצאתי, שאמנם לא טעיתי. היה זה ״אוכל-האדם״, שהתגנב לעברנו חרש.
השטח שמסביב לעצנו היה נקי למדי ורק שיחים נמוכים היו מפוזרים פה ושם. היה זה מחזה מרהיב עין לראות מנקודת-התצפית שלנו את חיית-הטרף הגדולה, המתגנבת בלאט לעברנו, כשהיא מנצלת כל צל-מחסה בהתקרבה. תבונתה גילתה, כי יד מאומנת לה בציד האדם. על כן החלטתי שלא להסתכן יתר על המידה ולא לאבד זמן. המתנתי עד שהתקרב האריה אלינו קרוב למדי – כעשרים אמות לערך – ואז יריתי ברובי אל חזהו. שמעתי את פגיעת הכדור בגופו, אך לא היתה זו מהלומת מוות; תוך נהמת פרא עזה היפנה האריה את גופו אחורה וברח ממקומו בצעדי-ענק.
עם שחר יוצא פאטרסון לחפש אחרי האריה הפצוע.
לקחתי עמי גשש מילידי-המקום, כך שהייתי בן חורין להסתכל סביבי כהלכה, בעוד שמהינה הולך מאחורינו שהוא מחזיק בידו רובה מסוג מרטיני. שלוליות הדם נמצאו שם בשפע, ועל כן יכולנו להיחפז בדרכנו; לא הרחקנו יותר מרבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהמת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל האדם״, כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך כדי רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו בשנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה, אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת אל העץ, מבלי לאבד דקה.
ומשם, מהעץ עליו טיפס בפחד, יורה פאטרסון עוד ירייה שמפילה את האריה לקרקע.
ברוב כסילותי ירדתי מיד מן העץ והלכתי לקראתו. לתמהוני ולחרדתי קפץ האריה על רגליו שוב וניסה להסתער עלי בהתקפה מחודשת. אך הפעם גמר את חייו לנצח כשחדרו כדורי מרטיני לחזהו ולראשו; הוא צנח על השביל במרחק של לא יותר מחמש אמות ממני ונפח את נשמתו בגבורה, כשהוא מכרסם בחמת-פרא את אחד הענפים שנפל ארצה.
השמחה הפעם מלאה. שותפים לה התושבים המקומיים, שגם הם סבלו ממורא האריות, והפועלים ההודיים. השובתים חוזרים ממומבסה לצאבו, והעבודה מתחדשת. גם האריה הזה נמדד ונשקל, מצולם ונפשט מעורו. עלילת אוכלי האדם מגיעה עד הפרלמנט בלונדון, שם מספרים עליהם במהלך דיון על התמשכות העבודות על מסילת הברזל.
באתר העבודה, תוך שהוא מתאמץ להתגבר על הפער שנוצר עקב השביתה ולהשלים את הגשר המסובך לפני שתתחיל עונת הגשמים שעלולה להביא איתה שטפונות, פאטרסון משועשע וגאה בהשתנות היחס של הפועלים אליו:
במקום להתנכל אלי להמיתני, כפי שאירע פעם אחת לפני כן, לא ידעו במה לפצותני כעת, וכסמל לתודתם הגישו לי קערת-כסף יפה ואף שיר ארוך חיברו בלשון הינדוסטן, המתאר את תלאותינו ואת נצחוני הסופי. השיר מספר על צרותינו בלשון מוזרה במקצת ובנסוח תנ״כי. את הקערה אראה כל ימי חיי כשלל שלא יסולא בפז, שלחמתי קשה ביותר להשיגו.
השיר מצורף כנספח בסוף הספר, ויוסף נדבה, המתרגם והמעבד לעברית, בחר להשמיט אותו. הוא בגוף ראשון, מסופר על ידי רושאן, מנהיג בני השבט המוסלמי שעובד תחת פאטרסון, יליד עיר קטנה במחוז ג׳לום שבפקיסטן של ימינו.
אני, רושאן, באתי לארץ זו של אפריקה, ובאמת מצאתי אותה משונה;
סלעים רבים, הרים, ויערות צפופים שבהם אריות ונמרים בשפע;
גם באפאלו, זאבים, איילים, קרנפים, פילים, גמלים, וכל אויביו של האדם;
גורילות, קופים פראיים שמתקיפים בני אדם, בבונים שחורים בגודל ענק, רוחות, ואלפי סוגים של ציפורים;
סוסי פרא, כלבי פרא, נחשים שחורים, וכל החיות שצייד או איש ספורט יכול לחשוק בהן.
היערות כה חשוכים ומטילי אימה עד שאפילו הלוחמים האמיצים ביותר מתכווצים מול עומקם הנורא.
הטבע הוא אויב, הוא זר ומאיים גם ללא האריות, אבל הופעתם של אלה הופכת את המציאות לבלתי אפשרית. רושאן מתאר את הפחד, איך האריות אוכלים את העצמות, הבשר, העור והדם של הקורבנות, לא משאירים להם זכר, את הפועלים היושבים בלילות, בוכים ורועדים מפחד, מסביב למדורות שהם מדליקים בכדי להגן על עצמם.
המהנדס, סאהיב פאטרסון, מספר השיר, מחליט לנקום באריות אחרי שהם טורפים את העיזים שנותנות לו חלב. הוא חזק, גבוה, צעיר ואמיץ. הוא מכנה את הפועלים ׳ילדי׳ כשהוא קורא להם להמשיך ולהסתגר במקומות המסתור שלהם עד שיעלה הבוקר, אחרי שהוא יורה באריה. רושאן מתאר את הציד האחרון, ואיך פאטרסון מסכן את חייו בכדי להגן על חייהם כשהוא יוצא במרדף אחרי האריה אל תוך היער.
האמונה הזו, שהוא הסתכן בעבורם, היא שגורמת לפועלים לאסוף כסף שהם תורמים מתוך משכורותיהם הזעומות כמנחה עבורו. אבל פאטרסון מסרב לקבל את הכסף. הפועלים קונים לו במקום זה מתנה, צלחת כסף חרוטה. כך כתוב עליה (שוב, בתרגום יוסף נדבה):
אדוני, – אנו, המפקח על העבודה, הממונים על זמני העבודה, ה״מיסטריס״ ופועליך, מגישים לך בזה את הקערה הזאת כסמל לתודתנו לך על אומץ לבך בהריגת שני אריות ״אוכלי-אדם״ מתוך הסתכנות גדולה לחייך, ועל שהצלת אותנו על-ידי-כך מהיות טרף לשיני מפלצות נוראות אלו, אשר פרצו לתוך אהלינו מדי לילה בלילה וגזלו את אחינו-לעבודה מקרבנו. בהגישנו לך את הקערה הזאת הננו מצרפים כולנו את תפילותינו לאריכות ימיך, לאושרך ולהצלחתך. כולנו נשאר, אדוני, עבדיך הנאמנים.
זאת הייתה מתנת הפרידה שלהם מפאטרסון. משימתו בצאבו הגיעה לסופה. רושאן נפרד ממנו כך, בסוף השיר:
פאטרסון סאהיב עזב אותי, ואתגעגע אליו בכל ימי חיי, ועכשיו
על רושאן לנדוד ולהסתובב באפריקה, עצוב ומלא בחרטה.
הפרק הבא כאן
מהדורת 1903 של ׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳
בלוג מוזיאון פילד בשיקגו, המתאר את תצוגת האריות מצאבו
מהדורת 1909 של ׳אריות אוכלי אדם׳
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
זה לא דבר רגיל, אריות אוכלי אדם. יש מספיק חיות בטבע האפריקאי שישמשו כטרף ובני אדם החיים באיזורים בהם יש אריות יודעים להזהר מהם. בני האדם מאיימים על האריות לא פחות מאשר אלה מאיימים עליהם. חברות ציידים אפריקאיות צדו אריות בחניתות וברעל כאות של כבוד וטקס גבריות וכדרך להגן על עדריהן. לבני שבט המסאי יש מסורת כזו, שהשתמרה עד ימינו. הגברים הצעירים בשבט משתייכים לקבוצות לוחמים, שמקדישים את חייהם ולתהילה. בחמש השנים שבין 2001-2006 נצודו בשטחי השמורה שמקיפה כעת את נהר צאבו לפחות 108 אריות על ידי לוחמים כאלה, מתוך אוכלוסיה של כ-2000 אריות ששרדו בקניה בכלל. המסורת איימה להכחיד את החיה הזו, שמהווה את אחד מסמליה הלאומיים ומקורות משיכת התיירות הגדולים של קניה. רק פרויקט מעורר השראה, שאליו עוד אחזור אחר כך, הצליח להלחם במנהג הזה ולחסלו כמעט לחלוטין. הבעיה הגדולה עכשיו היא הבצורת, שתחסל ותפגע בחיות ובבני אדם כאחד.
אריות אוכלי אדם הם יוצאי הדופן, הם הפחד הגדול, הם הרגע שבו הטבע מתמרד בהיררכיה שאנו מנסים לכפות עליו, אדם מעל חיה, תמיד. במובן מסוים כל ה-Big Five כאלה. זה לא רק גודלן הפיזי אלא הסכנה שבציד אותן. מאחר והן מאיימות על הצייד, מאחר והן מסוגלות להרוג אותו, הרי שגם הוא מסתכן במהלך הציד. בכך הציד הופך לספורט מאחר והוא מערב את שני הצדדים ונשאר לכאורה הוגן. אבל לאריות אוכלי אדם יש גם רצון לתקוף אותך, הם לא רק מגיבים להתקפות עליהם אלא תוקפים בעצמם. משוואת הצייד-ניצוד מתערערת כך.
שני האריות אוכלי האדם מצאבו הפכו למיתולגיים מאז שפאטרסון פרסם את הספר שכתב על הרפתקאותיו. פוחלציהם הם חלק חשוב בתצוגת מוזיאון הטבע של שיקגו. נכתבו מחקרים על כמות הקורבנות המדוייקת שלהם, 28 שזוהו בוודאות, יותר ממאה על פי ההערכה. גולגולותיהם נבחנו והסתבר שהיו להם מחלות חניכיים, שאולי מסבירות את חיבתם לבשר בני האדם הרך. אולי הופעתם הייתה תגובה של הטבע לשינויים שנכפו עליו, למסילת הברזל הזאת, לגשר, לפיצוצים, לכך שפתאום הופיעו המוני בני אדם חסרי ידע וחלשים במקום שבו החולשה הופכת אותך לטרף. אצל הפועלים עצמם, האריות נתפסו כשדים, בני שטן, אות אלוהי לכך שאסור להם להיות פה.
פאטרסון מנסה כל מיני פתרונות. הוא חושב כמו אירופי, ממציא ובונה מעין מלכודת עכברים ענקית, בנויה אדני רכבת, מוטות מסילה וחוט תיל, ומתנדב לשמש בה כפתיון למשך יומיים. מבקרים שעוברים במקום צוחקים עליו. לזמן מה נראה שהאריות עזבו את המקום ולא ישובו. אבל ההפוגה לא נמשכת זמן רב.
הטרור שב למחנות העבודה. לילות חסרי שינה, מרדפים עקרים בלויית משתתפים שונים ומשונים, כל מי שרק מוכן להשתתף בציד. ללא תועלת.
זוכר אני בבהירות לילה אחד במיוחד, כשחיות-הטרף הוציאו אדם אחד מתחנת הרכבת והביאוהו סמוך למחנה שלי כדי לטרפו. יכולתי להאזין, פשוטו כמשמעו, לכרסום העצמות ולקול נהמתם המאיים הממלא את חלל האוויר; קולות אלה צלצלו באוזני במשך ימים רבים לאחר מכן. הדבר הנורא ביותר היתה עצם ההרגשה של רפיון-ידים; לא היה עוד כל טעם לנסות ולצאת החוצה, הואיל והמסכן בודאי לא היה עוד בחיים; ונוסף על כך, מחמת האפלה המוחלטת, אי אפשר היה לראות דבר.
חוסר היכולת לפעול, הצורך להמשיך במשחק, לשחקו עד תומו. פאטרסון חייב לעשות זאת. אבל לא הפועלים. הם בוחרים בכלי היחיד העומד לרשותם, שביתה, כי כך זה לא יכול להמשיך. פאטרסון מבין לליבם. הם מוותרים, אבל לא הוא, לא עד שינצח.
אף האנשים אמיצי -הלב ביותר בעולם לא היו יכולים לעמוד בפני נסיונות-אימים אלו לאורך ימים, לא כל שכן סבלים הודים רגילים. מעתה עמד כל האיזור בסימן של פחדי-בעתה, ועל כן לא תמהתי כלל, כשראיתי בשובי יום אחד אחרי-הצהרים למחנה, את האנשים שובתים ממלאכתם ומצפים לשמוע ממני דבר. כשקראתי להם נתקבצו כולם ב״בומה״ שלי כגוף אחד והודיעוני, שאין בדעתם להשאר בצאבו אפילו יום אחד נוסף, ולו גם יתנו להם אוצרות קורח; הם באו מהודו לפי הסכם שעליהם לעבוד בשביל הממשלה, אך לא לשמש כאספקת מזון לאריות, או ל״שטנים״. אך הציגו לי את האולטימטום הזה, והנה פרצה בהלה כללית. כמה מאות מהם עצרו את הרכבת הראשונה שעברה על פניהם, על ידי שהטילו עצמם על הפסים לפני הקטר, ואחר נצטופפו בתוך הקרונות עם מטעני חפציהם, ונמלטו כל עוד נפשם בם מן המקום הארור.
עזיבת הפועלים והשבתת העבודה היו אולי תנאי יסוד להיפוך בין הצדים לניצודים. זה דורש אומץ, לקום וללכת, לא לקבל את התנאים החורגים מהסביר ולהיות מוכנים לשאת בתוצאות. פאטרסון לא מסוגל לראות זאת. אבל הוא מסוגל להתאים את עצמו ולחפש הזדמנויות. הוא מעמיד פיתינות, מסייר בשטח ומחפש אחר האריות בלוויית מדריך מקומי, סוואהילי. כאשר הם עולים על עקבותיו של אחד מהם הוא מנצל את הפועלים שנותרו במחנה על מנת שיקימו רעש וינחו אותו לקראת נקודת המארב.
הוא התקדם לאורך השביל לאט-לאט ועמד מלכת בכל כמה דקות כדי להתבונן סביבו. רק חלק מגופי היה סמוי ממנו, ואלמלא הוסחה תשומת לבו ממני מחמת הרעש מאחוריו, אין ספק, שהוא היה מבחין בי. ואולם, נואיל והסיח את דעתו ממני, הנחתי לו שיתקרב בכיוון אלי כדי חמש עשרה אמות ממקום-משכבי, ואז כיוונתי אליו את רובי. ברגע שעשיתי זאת הבחין בי האריה ונראה כמשתומם מאד מהופעתי הפתאומית; הוא תקע את רגליו הקדמיות בקרקע, הטיך עצמו לאחור על ירכיו ונהם נהימות-פרא. כשכיוונתי את רובי לקדקדו הרגשתי, כי לבסוף נתון גורל חייו כולו לרחמי… אך לעולם אל תסמוך על כלי-הנשק שטרם ניסית אותו! לחצתי על ההדק ולחרדתי הגדולה שמעתיח נקישה עמומה – הכלי מקולקל!
למרות הכשלון הזה, שנראה כצידוק לכך שאלה באמת שדים, בלתי ניתנים לעצירה, עליונים על המוות עצמו, פאטרסון מתמקם למארב עוד באותו הלילה בראש מגדל ענפים בגובה ארבע מטרים, שבסמוך לו נקשר פגר חמור שהאריות החלו לטרוף. למארב זה יוצא פאטרסון לבדו. עוזרו ההודי משתעל, והוא חושש שזה יבריח את האריות.
האפלה נשתררה כמעט בבת אחת ושקט מוחלט הושלט בכל. כדי להכיר את טיבה של דממת יער-בראשית אפריקני בליל אפלה, יש להתנסות בה. רבת רושם היא ביותר, ביחוד כשאתה יושב בודד לחלוטין ומנותק מכל יצירי-אנוש, כאשר הייתי אני אז. הבדידות והדממה ותכלית משמרתי הטביעו עלי את חותמן, וממצב של ציפיה ממרטת עצבים שקעתי בהדרגה לתוך הווי של חלום, שהלם להפליא את סביבותי. לפתע נחרדתי מהרהורי עם נפילתו של ענף, כאשר עשיתי את אזני כאפרכסת להקשיב רוב קשב, דימיתי בנפשי, כי יש לאל ידי לשמוע את רשרוש תנודותיו של גוף עב-בשר, המפלס את דרכו מעבר לשיח. ״אוכל האדם״, חשבתי בלבי, ״אין ספק בידי, שהלילה ישתנה מזלי ואפיל אחת מחיות-טרף אלו״, ושוב נשתררה דממת-מות.
חולפות עוד שעתיים. בלילה האפריקאי פאטרסון יכול לשמוע איך האריה ממשיך להתקרב. הוא הצייד, והוא מתכונן להתקפה.
בקושי יכולתי להבחין בדמותו בזחלו בינות לשיחים המלבינים, אולם ראיתיו זה הצורך, ועוד לפני שניתן לו להתקרב אלי, כיוונתי כנגדו את רובי בזהירות ולחצתי על ההדק. בעקבות קול היריה באה שאגה נוראה ביותר, ואותה שעה יכולתי לשמוע איך הוא מקפץ לכל הכיוונים. שוב לא יכולתי לראותו, הואיל וקפיצתן הראשונה הטילה אותו לתוך סבך השיחים, אולם כדי להבטיח את התוצאה במשנה-ודאות הוספתי לירות אש בכיוון אותו מקום, שמשם הגיע אלי קול התרוצצותו. לבסוף הגיעו עדי אנקום עצומות, שנצטמצמו בהדרגה לאנחות עמוקות עד שפסקו כליל.
כשהוא מודיע בצעקות לפועלים המבוצרים במחנה כי אחד מאוכלי האדם מת, הם מגיבים בהתלהבות:
אותה שעה פרץ קול-תרועה כה אדיר מכל המחנות, עד כי בודאי היה בו כדי להפתיע את תושבי היער במרחק של כמה מילין מסביב. זמן קצר לאחר מכן ראיתי עשרות לפידים מהבהבים מבעד לשיחים: אנשי המחנה יצאו בהמוניהם, הקישו בתופים והריעו בשופרות ובאו במרוצה למקום המערכה. הם הקיפו את נקודת התצפית שלי ולתמהוני הגדול השתחוו על פניהם כשהם קוראים לעומתי: ״מברק! מברק!״, שפירושו, סבורני, ״המבורך״ או ״המושיע״.
כך הפך פאטרסון מסאהיב קשוח לגיבור ולאל. בהביסו את אחד מהשדים התעלה עליו. גופת האריה נטול הרעמה, שהיה גדול עד שנדרשו שמונה אנשים לשאת אותו למחנה, הפכה לאטרקציה שמשכה מבקרים רבים. מנהלי הרכבת, אנשי המנגנון שהפעיל את הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, כל החשובים שצחקו וביקרו אותו, באו כעת להסתכל, להעריץ, לשמוע את הסיפורים. החיה הובסה. פאטרסון, המהנדס נטול הייחוס, הצליח, לבדו, להרוג את מי שהשליט אימה באזור במשך יותר מתשעה חודשים. נותר עוד אריה אחד, אבל עכשיו, כשנשבר הכישוף, זמנו היה קצוב.
הפרק הבא כאן
דו״ח על הרג האריות בשנים 2001-2006
הגרסה המקורית והמלאה של ספרו של פאטרסון: אריות אוכלי אדם
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת.
פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד.
לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם.
מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:
הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.
כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב
לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:
דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה.
הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה.
גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.
כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:
כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.
פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.
מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?
פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון.
אבל האריות, מה יהיה איתם?
הפרק הבא כאן
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
להשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה היו גם מניעים נאצלים, ובראשם המחוייבות המוסרית העמוקה של הבריטים להילחם בסחר העבדים, אותו תפסו, בצדק, כרוע מוחלט וכמנהג שחייב לעבור מן העולם.
האיור המצורף הופיע בספר שכלל את זכרונותיו של מגלה הארצות ליווינגסטון ופורסם בשנת 1874. מתוארת בו שיירת עבדים שעושה את דרכה לחופי מזרח אפריקה, מובלת על ידי סוחרי עבדים חמושים. אחד מסוחרי העבדים רוצח במכת גרזן עבד, אבל השיירה אפילו לא עוצרת. העבדים מפחדים אפילו להסתכל. גברים, נשים וילדים קשורים בצווארם זה בזה, מובלים בחבל. זו זוועה. סוחרי העבדים אינם אירופים, הם מוסלמים, ערבים סוואהילים. כל צופה בתמונה הזו יודע שאת זה אי אפשר לקבל.
שורשי ההתנגדות לעבדות הם בנאורות ובהתגבשות התפישות התרבותיות, הפוליטיות והכלכליות שעצבו את המודרניות. אדם סמית, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, בן המאה ה-18, היה פסימי באשר לאפשרות ביטול העבדות בימיו שלו. הוא ראה את העבדות כחלק מתוך תהליך התפתחות תרבותי, כאשר חברות פרימיטיביות חייבות להסתמך עליה מאחר ואין בהן כסף או שווה ערך כסף שיכול לשמש כשכר. היווצרות מכשירים כלכליים חדשים, מעמדות חדשים ועובדים חופשיים מערערת את ההסכמה החברתית לעבדות: ׳ככל שהחופש של האדם החופשי יגדל, כך העבדות של העבד תעשה ליותר בלתי נסבלת׳.
סמית קורא לאמפטיה, להבנה של האחר והזדהות איתו. בעיניו, ככל שהאמפטיה מתרחבת לשונה ממך כך היא מוסרית יותר, והעבד אחר מהאדם החופשי בכל. אמפטיה לעבדים מביאה לשנאת מי שגורמים את העבדות ואחראים להמשכה, האדונים. אדונים שילכו בדרך מחשבתית ומוסרית זו ישנאו בסופה את עצמם. למרות זאת, לדעתו, העבדות תמשיך להתקיים, מאחר והיא משרתת את רצונם הבסיסי של בני האדם בשליטה על אחרים.
בספר ׳על עושר האומות׳ שהתפרסם בשנת 1776, ונחשב לטקסט המכונן של הכלכלה הקפיטליסטית, סמית מנסח טיעונים כלכליים נחרצים בגנות העבדות. היא לא רק לא מוסרית אלא גם בזבזנית ולא ריווחית. העובדה שהאדון צריך לאלץ את העבד לעבוד מנטרלת את התחרות הבריאה המתקיימת בין עובדים חופשיים, שמוזילה ומייעלת את העבודה. האדון צריך לדאוג לעבדיו לכל צרכיהם, בעוד שהמעסיק אחראי לעובד רק בזמן העבודה עצמה. ׳השחיקה והבלאי של עבד… היא על חשבון האדון שלו, אבל זו של משרת חופשי באה על חשבונו שלו׳.
עובדים בשכר נמוך הם תחליף מושלם לעבדים, אבל האדונים עדיין לא מוכנים לכך. העסקת העבדים לא נובעת מהגיון כלכלי אלא מהתשוקה לכוח, שעליה בעצם מסרב האדון לוותר.
בריטניה אסרה את סחר העבדים בתחומי האימפריה בשנת 1808, והוציאה מחוץ לחוק את העבדות עצמה בשנת 1833. אבל באיסור הזה לא נכללו השטחים הנרחבים שהיו בשליטת ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳ שהכלכלה בהם הייתה מבוססת על מטעים שעובדו ע״י עבדים. החיסול האיטי של העבדות היה כרוך כל העת במציאת פתרונות כלכליים שיבטיחו את המשך הפעילות הכלכלית, ובראשם התרחבות גדולה במעמד עובדי הכפיים השכירים. היה כינוי לעובדים הללו, שהגיעו ממקומות שונים, ובעיקר ממדינות בהודו ומסין. הם היו קוליז (Coolies), עובדים פשוטים, חומים, בסיס הפירמידה הכלכלית והחברתית. הם היו המנוע שאיפשר את התפתחות הכלכלה האימפריאליסטית.
מול המעמד הזה, המוגדר גם גזעית, וכתמונת מראה שלו הוגדרו הלבנים. האדון, מי שהיה פעם בעל עבדים, הפך כעת, עם בטול העבדות, לסהיב (Sahib), מילה שמקורה הערבי סאחב (صَاحِب). פרוש המילה היא אדם שקרוב למישהו אחר, חבר, ובסמיכות הכוונה היא בעלות שאינה ניתנת לערעור על משהו. כך, בערבית מדוברת של ימינו, סאחב הוא חבר וסאחב אל בית הוא בעל הבית. סהיב הוא עמדה של אדנות אימננטית, הנובעת מצבע העור ולכן נובעת מהטבע, שאין בה מקום לשיוויון.
האימפריה של עומאן ששלטה במזרח אפריקה, והיתה בת בריתם של הבריטים, הסכימה לאמץ, לפחות באופן הצהרתי, את המדיניות הבריטית, ולצמצם את הסתמכות הכלכלה על סחר ועבודת עבדים. בשנת 1856 האימפריה פוצלה לשניים, וסולטנות זנזיבר, שמרכז השלטון שלה היה באי זנזיבר שמול חופי טנזניה של ימינו, המשיכה לשלוט ברצועת החוף האפריקאי ובסחר עם פנים היבשת. יותר ויותר קוליז הובאו מהודו על מנת לעבוד במטעי האי. הודים נוספים בחרו להגר לאי ולרצועת החוף האפריקאית ולהשתתף בצמיחת הכלכלה והמסחר. אבל העבדות המשיכה להתקיים. עלייה בסחר העבדים בשנת 1888 הובילה לכך שבריטניה כפתה על סולטנות זנזיבר להפוך לפרוטקטוראט בריטי: מדינת חסות שאינה יכולה לנהל מדיניות נפרדת.
במקביל, התפתח מירוץ אימפריאליסטי בין גרמניה לבריטניה בשאלת השליטה ותחומי ההשפעה בסחר ובפנים הארץ. גרמניה הצטרפה מאוחר למרוץ האימפריאלי, וחלוקת היבשת בין מדינות אירופה הייתה ההזדמנות האחרונה עבורה לזכות בנחלות מעבר לים. בשיא התפשטותה תשלוט גרמניה בנחלות אדירות באפריקה ויהיו בה שש מושבות גרמניות נפרדות (בורונדי, קמרון, נמיביה, רואנדה, טנזניה וטוגו). ׳חברת מזרח אפריקה הגרמנית׳ התחרתה ב-׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, כאשר רק ההסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1890 קבע את הגבולות בין שטחי ההשפעה שלהן. תחומי השפעה אלה, שיהפכו להיות קניה וטנזניה, נקבעו על בסיס חלוקת דרכי השיירות ההיסטוריות שחיברו בין החוף לאגמים הגדולים שבפנים היבשת. החלק הבריטי, שיהפוך להיות קניה ואוגנדה, התבסס על הדרך שהובילה מעיר הנמל מומבסה לאגם ויקטוריה.
הבריטים הצהירו והאמינו שהפעילות שלהם במזרח אפריקה היא מסיבות ׳הומניטריות ומסחריות׳. נתיבי השיירות היו גם נתיבי סחר העבדים, והשתלטות עליהם היתה הדרך הטובה ביותר להילחם בסחר הזה, ולעודד את הסחר בסחורות שאמור להחליף אותו. תוכניות הפיתוח כללו גם הצעה להקמת מסילת רכבת שתסלל בנתיב דרך השיירות העתיקה. אבל זה היה פרוייקט יקר ומסובך מאוד, בלתי אפשרי לביצוע על ידי ׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, שלא הצליחה להגיע לאיזון כלכלי, והיתה כל הזמן על סף פשיטת רגל.
בשנת 1896 מת סולטן זנזיבר, ובנו, שלא נתמך על ידי הבריטים, ירש את מקומו. הבריטים, שדרשו שליטה מוחלטת במדיניות הסולטנות, העמידו לו אולטימטום ודרשו שיפנה את מקומו. כאשר סרב פתחו נגדו במלחמה, שנחשבת לקצרה ביותר בהיסטוריה המתועדת. היא נמשכה בין 38 ל-45 דקות, ובמהלכה הפגיזו ספינות מלחמה בריטיות את ארמון המלוכה בנוי העץ של הסולטן, בו התבצר עם נשותיו, משפחתו ונאמניו. כ-500 מהם נהרגו או נפצעו כתוצאה מההפגזה, מול פצוע בריטי בודד. זו לא סתם תבוסה אלא מחיקה מוחלטת של כל אשלייה של שיוויון. הסולטן ברח לשטח שבשליטה גרמנית, והיורש אותו מינו הבריטים ויתר על השליטה ברצועת החוף האפריקאית והסתפק בשליטה הסמלית שהעניקו לו הבריטים באי זנזיבר עצמו. ההיסטוריה של משפחתו של פרדי מרקורי, שנולד בזנזיבר ומשפחתו היא ממוצא פרסי-הודי שהיגרה אל האי בעקבות ההזדמנויות הכלכליות והקרבה לתרבות הבריטית, משקפת את הגיוון התרבותי שנוצר במקום זה.
הבריטים לא היו בטוחים ברצונם להשתלט על אוגנדה, שנמצאת בפנים הארץ, סמוך לשפך אגם ויקטוריה ומקורות הנילוס. פרוייקט מסילת הרכבת, שנועד לפרוץ לשם דרך, עורר ביקורת רבה כאשר התנהל עליו דיון בפרלמנט. זה קרה לאחר שחברת אפריקה המזרחית הבריטית העבירה את השטח לסמכות הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, שנודע בשם הפשוט יותר: מזרח אפריקה הבריטית. כעת היה על בריטניה להחליט אם היא לוקחת אחריות על השטח הזה ומה תכנית הפעולה שלה לגביו. האופוזיציה האשימה את הממשלה בכך שהיא מונעת מרצון לתהילה שמתעלם מחוסר הטעם בהשקעות גדולות באזור נידח כל כך. הנימוקים לתמיכה בסלילת הרכבת שהייתה הכרחית בכדי לאפשר את ההשתלטות על אוגנדה נכרכו זה בזה: הצורך להלחם בעבדות, מאבק הכבוד עם גרמניה, שהחלה לסלול קו רכבת בטריטוריה שבשליטתה, רצון להבטיח שליטה על מקורות הנילוס ובכך להגן על עורפה של מצרים, השולטת בתעלת סואץ. לא היה הגיון מוחלט באף אחת מהטענות, אבל הן הספיקו.
בעת דיון אישור התקציב לסלילת הרכבת בפרלמנט הבריטי, בשנת 1896, קרא הנרי לבושר, חבר אופוזיציה, שיר המתאר את מסילת הרכבת המתוכננת:
אין מילים שיכולות לתאר כמה היא תעלה,
אין מוח שיכול לתפוס מה המטרה שלה,
אין דרך לנחש מאיפה תצא,
אין לדעת לאן תגיע,
אין יכולת להעריך מה מטרתה,
אין אפשרות להגדיר מה יהיה מטענה,
ולמרות הרצאתו המלומדת של ג׳ורג׳ קרוזון,
זו מסילת רכבת מטורללת ללא כל ספק.
למרות הביקורת המושחזת ההצעה אושרה ברוב גדול.
כעת נותר רק לבצע את העבודה, לסלול מסילה באורך של יותר מ-1000 ק״מ, דרך שטח שחלקו לא ממופה כלל וחוצה נהרות, הרים ושטחי טבע עצומים. וכאן בעצם מתחיל הסיפור שאני רוצה לספר, על איש אחד, שהמשימה הזאת תשנה את חייו.
הנה באה הרכבת.
סוף חלק ראשון.
הפרק הבא כאן.
ג׳ק ראסל ויינשטיין על גישתו של אדם סמית לעבדות (משם ציטוטיו של סמית)
ספרו היפה והממצה של צ׳ארלס מילר על הרכבת, The Lunatic Express (משם מצוטט השיר)
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
בחודש אפריל האחרון נפגשה קבוצת מומחי מיפוי מקניה וטנזניה לסיור על קו הגבול בין שתי המדינות. בתמונה שפורסמה בעיתון ׳המזרח אפריקאי׳ (The EastAfrican) ניתן לראות אותם נאספים סביב עמוד יצוק בטון, שאותיות מוטבעות מסמנות את צדדיו השונים. בידיים מתנופפות הם מצביעים אל האופק, מלאי בטחון וספקות, מנהלים דיון מקצועי שיש לו משמעות אמיתית, כי הרי משני עברי הגבול יש מטבע ומערכת חוק שונה. שאלות לגבי מקומו המדוייק של הגבול באזור זה, פארק סרנגטי ושמורת מסאי מארה, הביאו לחיכוכים בין מפעילי מסעות ספארי מקניה ומטנזניה. זו יחידה גיאוגרפית אחת, סוואנה, ערבה רחבת ידיים, שבה מתרחשת אחת מתופעות הטבע המחזוריות המרשימות ביותר, הנדידה הגדולה של של החיות אוכלות העשב בעקבות השינויים העונתיים בזמינות המזון והמים. עדרי זברות וגאנו אדירים, ובעקבותיהם גם טורפים ואוכלי נבלות הניזונים מהם, נעים במסלול מעגלי העיוור לקו הגבול המתעתע. זו אטרקציה המושכת אליה עשרות אלפי תיירים, ומהווה חלק חשוב בכלכלה המקומית.
קו הגבול באזור זה ישר לגמרי, סימון בסרגל על גבי מפה שמתעלם מהאופן בו הוא בא לידי ביטוי בשטח. אין לו שום משמעות או הגיון גיאוגרפי והוא תוצר של הסכם פוליטי בין שתי ישויות מדיניות שכבר אינן קיימות היום, מזרח אפריקה הבריטית ומזרח אפריקה הגרמנית. לורד סיילבורי, פוליטיקאי שמרן ששימש כראש ממשלת בריטניה שלוש פעמים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה שר החוץ בזמן חתימת הסכם הלגולנד-זנזיבר, שהעניק לגרמניה את השליטה באיים זעירים אבל חשובים בים הצפוני ליד דנמרק בתמורה להסכמה לשליטה בריטית בשטחים אדירים במזרח אפריקה שנתפסו אז כשוליים ונידחים. כך תיאר את תהליך קביעת קווי הגבול בין המדינות השונות:
היינו עסוקים בשרטוט קווים על מפות במקומות בהן כף רגלו של אדם לבן לא צעדה מעולם; הענקנו הרים ונהרות ואגמים זה לזה, מתעכבים במעט בעקבות חוסר הידיעה השולי, היכן בדיוק נמצאים אותם הרים, נהרות ואגמים.
מצוטט אצל: Herbst, Jeffrey. “The Creation and Maintenance of National Boundaries in Africa.” International Organization, vol. 43, no. 4, 1989, pp. 673–92. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/2706803.
מאיפה באה החוצפה הזו? כיצד ומדוע יכלו הכוחות האירופים לשאת לתת, לחלק בינהם ולסחור בחבלי ארץ בהם לא הייתה להם כל שליטה בפועל? כיצד הסבירו לעצמם את העוול והיוהרה? האם לא היה ברור להם כי זהו היבריס, וכי זה למעשה סחר בחבלי טבע שיקבע גורלות של בני אדם?
גבולותיהן של מדינות אפריקה, כמו הגבולות באיזורינו בין ירדן, סוריה, עירק וערב הסעודית, קוים ישרים ומשורטטים שנמשכים לאורך מאות קילומטרים, משמרים את ההגיון האימפריאליסטי, והם נקבעו בתקופה קדחתנית של השתלטות אירופית, אמריקאית ויפנית על נחלות בכל רחבי העולם, העשורים האחרונים של המאה ה-19 והראשונים של המאה ה-20. זה היה מרוץ על שליטה, כבוד והזכות לנצל ולהשפיע. היו לו מנגוני צידוק אפקטיביים, בעלי הגיון פנימי שנראה אז מוצק. כדי לישמו בפועל נדרשו לא רק ועידות דיפלומטיות ושרטוטים על גבי מפה אלא גם מעשי הקרבה ואומץ של מי שביצעו את העבודה עצמה, שליחי האימפריות ומי שפעלו בשמן.
בשיר ׳משא האדם הלבן׳ מאת רודיארד קיפלינג (באנגלית: The White Man’s Burden), שפורסם בשנת 1899, כאן בתרגומו היפה של צור ארליך, מוצגים בשני הבתים הראשונים הקושי והצידוק אליו:
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.
לבני העור מספרים לעצמם שעליונותם הבסיסית והמולדת, המתבטאת בגוון עורם, על פני הפראים פירושה שחובתם לדאוג להם למרות הקשיים והביקורת, אפילו אם הנעזרים עצמם, אותם פראים כפויי טובה, מתנגדים לכך. כמו בני ישראל, שהתקוממו נגד משה שהוציאם ממצרים, כך גם הביקורת וההתנגדות של המקומיים היא בעצם התקוממות מול תכנית האלוהית. עמידה באתגר הקשה הזה דורשת בגרות וגבריות, כפי שמבהיר הבית האחרון של השיר:
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.
עבור שליחי האימפריות, החיילים, השוטרים, החוקרים, המהנדסים ואנשי המנגנון שיישם את המדיניות האימפריאליסטית, היה מדובר באתגר אמיתי, במסיכה תמידית של עליונות שלא הייתה אפשרות אמיתית להסיר. הסיפור המבריק ׳לירות בפיל׳ (שפורסם בשנת 1936. באנגלית: Shooting an Elephant) מאת ג׳ורג׳ אורוול מתאר את חוויותיו כקצין משטרה בבורמה, מיאנמר של ימינו, אז מושבה בריטית. אני ממליץ לקרוא אותו במלואו כי זו ספרות מעולה, וכי הוא מצליח לתאר חוויה על זמנית ורלוונטית עד מאוד. אורוול מתאר את העבודה הקשה וכפויית הטובה, את השנאה הקרה שהילידים, ׳צהובי הפנים׳ מפגינים כלפיו. למרות שהוא מזדהה עם הביקורת על עצם השלטון הבריטי ושונא את האימפריאליזם והוא גם שנוא בעקבותיו. אני מכיר את התחושה הזאת מהחוויות שלי כחייל שהשתתף בפעולות השיטור והדיכוי של האינתיפאדה הראשונה. שנאת הכיבוש לא גרמה לי לפחד פחות ממי שרצו לפגוע בי כמייצג שלו.
אורוול מספר כיצד נקרא לטפל בפיל, חיית משא שברחה מהמוביל שלה, שהשתולל ופגע ברכוש ואף הרג אדם. כך, בתרגומו היפה של אמיר אור, הוא מתאר את הקורבן:
האנשים אמרו שהפיל תקף אותו מעבר לפינת הבקתה, אחז בו בחוזקה בחדקו, הניח עליו את רגלו ורמס אותו לארץ. היתה זו עונת הגשמים, האדמה היתה רכה, ופניו של האיש חרשו בה תלם שעומקו כשלושים סנטימטר ואורכו שני מטרים בקירוב. הוא היה סרוח על בטנו, ידיו מוצלבות, וראשו מעוקם בחדות הצידה. פניו היו מצופים בבוץ, עיניו פקוחות לרווחה ושיניו נחשׂפו בחוזקה בהבעה של ייסורים נוראים.
אורוול יוצא בעקבות הפיל, ובני המקום עוקבים ומלווים אותו בהמוניהם. הוא חש כמשתתף במופע בידור בעל סוף ידוע מראש. הנה, השוטר הלבן הולך לירות בפיל. לצורך כך הוא שולח להביא את רובה הפילים המיוחד מתחנת המשטרה. אבל כשהוא מוצא את הפיל זה כבר נרגע, ואין שום סיבה אמיתית להרגו, פרט לאכזבת הקהל. מה שאורוול מגלה הוא שהציפייה הזו, שיהרוג את הפיל, שיגשים את שמצופה ממנו, והפחד הגדול להתפס כחלש, הם מהות מערכת היחסים האיפריאליסטית בין שולט ונשלט:
באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את “הילידים”. בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש”הילידים” מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.
הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים – לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.
ולכן, כדי לא להצטייר כשוטה ולפגוע באשליית השליטה, זו שמאפשרת את התמשכותה, הוא יורה בפיל.
כשלחצתי על ההדק לא שמעתי את הנפץ ולא חשתי במכת ההדף כפי שקורה תמיד כשהקליעה פוגעת, אבל שמעתי את נהמת החדווה השטנית שעלתה ממן ההמון. כהרף עין, תוך זמן שנדמה קצר אף מכדי שיגיע הכדור אל הפיל, חל בו שינוי מסתורי ואיום. הוא לא זע ולא נפל, אבל כל קו בגופו השתנה. הוא נראה לפתע הלום ומכווץ, זקן לאין שיעור, כאילו שיתקה אותו מכת הכדור מבלי להפילו. לבסוף, בתום רגע ארוך, אולי חמש דקות, הוא שקע ברפיון אברים וכרע על ברכיו. פיו הזיל ריר, ישישות מופלגת כמו אחזה בו, ונדמה היה שהוא בן אלפי שנים. יריתי שוב, אל אותה נקודה. הוא לא התמוטט בירייה השנייה אלא התרומם באטיות נואשת והתייצב בלאות, רגליו רופסות וראשו שחוח. יריתי בשלישית, וזאת הייתה הירייה שחיסלה אותו. יכולת לראות את כאב מכתה מזעזע את כל גופו ומסלק את שארית הכוחות מרגליו. אבל בנופלו הוא נראה לרגע כמתרומם, כי כשקרסו תחתיו רגליו האחוריות נדמה היה שהוא מתנשא מצוּק מתנודד, וחדקו שלוח אל השמים כמו עץ. הוא הריע תרועה, בפעם הראשונה והיחידה, ואז נפל כשבטנו כלפי בחבטה שהרעידה את האדמה אפילו במקום שבו שכבתי.
קמתי. הבורמזים כבר חלפו על פני, רצים על הבוץ. היה ברור שהפיל לא יקום עוד, אבל הוא לא היה מת. הוא התנשף קצובות בשימות מקוטעות, כשצדו העצום כהר עולה ויורד בכאב. פיו היה פעור לרווחה ויכולתי להביט עמוק פנימה אל מחילות הגרון הוורדרד חיוור. זמן רב חיכיתי לו שימות, אבל נשימתו לא נחלשה. לבסוף יריתי את שני הכדורים הנותרים אל הנקודה שבה חשבתי שנמצא לבו.
הדם הסמיך ביעבע ממנו כמו קטיפה אדומה, אך הוא עדיין לא מת. גופו אפילו לא הרתיע כשפגעו בו היריות, ונשימתו המיוסרת נמשכה בלי הפסק. הוא גסס לאט מתוך סבל נורא, אבל באיזשהו עולם רחוק שבו גם כדור לא יכול היה לפגוע בו עוד. הרגשתי שאני חייב לשים קץ לקול המזוויע הזה. היה נורא לראות את החיה העצומה שוכבת שם בלי כוח לזוז ועם זאת בלי כוח למות, ולא להיות מסוגל אפילו לשים לזה קץ. שלחתי להביא את הרובה הקטן שלי והמטרתי ירייה אחר ירייה לתוך לבו ולאורך גרונו, אבל לא נראה שהן השפיעו במשהו. ההתנשפויות המיוסרות נמשכו, מתמידות כתקתוקו של שעון.
החיה משלמת בחייה על הצורך לקיים את תיאטרון השליטה והעליונות הלבנה. אורוול, מי שביצע את הרצח, אינו מסוגל לשאת את תוצאות מעשיו ולצפות בגסיסה המתמשכת וחוזר לתחנת המשטרה. הסדר נשמר.
להיות מוכן להרוג כדי לא לצאת טמבל, כי האלים אף פעם לא טועים. זאת מהות האימפריאליזם. לפעול בלי להסס, לשנות ולהזיז מה שמפריע. לסמן גבולות ולקבוע כללים, לפתח, לפתח, לעזור לילידים להגיע לרמתך, תוך ידיעה שאף פעם לא יהיו מסוגלים לכך, לא באמת, ותמיד ישארו פראים במהותם, נחותים.
במזרח אפריקה הבריטית הרצון והכורח הזה לשלוט ולשנות, שמתעלם מהגיון ופועל כהגשמה של ערכים נעלים, התבטא בסלילת קו הרכבת בין מומבסה לאגם ויקטוריה, ׳הרכבת המשוגעת׳. עוד מעט נגיע אליה.
הפרק הבא כאן.
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
סרט הטבע הדוקומנטרי ׳מלכת הפילים׳ (באנגלית: The Elephent Queen),יצירתם של ויקטוריה סטון ומארק דיבל משנת 2018, אשר מוקרן כעת ב-Apple Tv, מתאר את המתרחש במהלך שנה אחת, דרמטית אך גם רגילה לגמרי, בפינה מסויימת של הערבה המזרח אפריקאית. זוהי נחלתה של להקת פילות, המובלת על ידי פילה מבוגרת ומנוסה הנקראת אתנה. מי נתן לה את השם? אולי פקחי השמורה בה צולם, אולי יוצרי הסרט. בכל מקרה הוא מתאים לה, והיא מוצגת כמעין גלגול חייתי של האלה היוונית. הסרט שב ומגדיר את המקום כממלכתה, ואת אתנה כמטריארכית, השולטת ואחראית לכל היצורים הנמצאים תחת חסותה. הוא מייחס לה את כל תכונות ההנהגה הנגזרות מכך. אתנה, הפילה המלכה, נועדה לכך מאחר שהיא באה משושלת מלוכה. היא ירשה את חוכמתה של אימה, הפילה ששלטה בלהקה לפניה, את נסיונה, את הידע שנאצר על ידה. היא מנהיגה את עדר הפילות והגורים הקטן שנאלץ להתמודד עם עונה יבשה שהופכת לשנת בצורת, תוך שילוב של חכמת חיים, הפעלת סמכות שקטה, אהבה וחום. אין אף בעל חיים שמפקפק בה כי היא מעל כל זה. הלוואי שכולנו היינו מונהגים על ידי אתנה.
הפילים הם העליונים בשרשרת ארוכה של חיות אחרות המתגוררות בממלכה. משפחת צבים המפחדת להמעך בבור המים המתרוקן לאיטו, סטיבן, גוזל אווז בעל נשמה חופשית, צפרדעי קצף מגוחכות, חיפושית זבל גיבורה: אלו חלק מדמויות המשנה. למרכזיות בהן ניתנים שמות, מערביים או ספק מערביים, מילי, מימי, וויי ווי. החיות לא מואנשות לחלוטין, אבל המניעים והרגשות שלהן מוצגים כאנושיים. הן רוצות בטוב, הן חומלות, הן אמיצות. למעשה, תכונות החיות בסרט הן גרסא טהורה של התכונות האנושיות. החיות חופשיות ממה שהופך את בני האדם למסוכנים ואומללים. הן חיות לשם החיים, ללא כל רוע. הטבע והחיות אינם נפרדים. המלכה הפילה מקבלת את סמכותה מאלוהים, שסומך עליה לשמור ולפקח על העולם שיצר.
הסרט, שאני מוצא משעמם ומייגע, למרות הנופים עוצרי הנשימה, למרות הסצנות המעולות והמשעשעות, לא כולל התייחסות לטורפים או אוכלי נבלות, למשבר האקלים שהופך את האזור הזה לצחיח יותר ומאיים על עולם הטבע כולו. יש רגעים מרגשים ויפים למכביר, אבל הכל לעוס ומעובד לכדי סיפור שמתאמץ להיות מיתולוגי. מרגישים את הזיעה. יש בו מוזיקה נפוחה, קריינות עמוסת רגש, מסרים פשטניים ושמרניים שמכתיבים את המהלכים הקולנעיים. עבורי, הטבע יפה, אבל הוא אינו מושלם או טוב מוחלט. ההרמוניה בו הופרה כבר מזמן.
ובני אדם חיו כאן, בצד וכחלק מהטבע, מאז ראשית היותם ועד היום. הבחירה של יוצרי הסרט להתעלם מהם היא גם גישת יסוד מקובלת בסרטי טבע וגם הצהרה אידיאולוגית, לפיה בני אדם וטבע הם שני הפכים, בני האדם הם סכנה לטבע, והאינטראקציה שלהם איתו תהיה תמיד הרסנית.
מסע משפחת הפילים, המצולם בשתי שמורות טבע סביב נהר צאבו שבקניה, בין בור המים החרב בבצורת למעיין נובע, בו אפשר לשתות אבל לא להשיג אוכל, בין צמא לרעב, מהדהד את סיבות הנדידה האנושיות הבסיסיות ביותר, חיפוש אחרי מים ואוכל על מנת להבטיח את השרדות הדור הבא. ההומו סאפיינס, האדם, הגזע שלנו, החיה שהיא אנחנו, נוצרה בפינה הזו בדיוק, מזרח אפריקה, ומכאן, לפני כ-300,000 שנים, התפשטו בני האדם לשאר העולם. כולנו ילדיה של אפריקה, כולנו הגענו מהערבות הללו, עליהן שולטת עכשיו אתנה, תחנה אחרי תחנה, דור אחרי דור. הטבע הזה הוא נוף הבראשית שלנו.
ובני האדם צדו פילים מאז ועד היום. הבשר, הפרווה, העצמות, החטים: אלו חומרי הגלם שאיפשרו לגזע האנושי לשרוד ולהפוך לחיה הדומיננטית שהוא. מסורת הציד עצמו, התרבות שהוא יוצר, הכלים שמתפתחים כדי לסייע בו, אני מגזים וקובע כי הציד יצר את התרבות האנושית.
ובאפריקה תרבות זאת המשיכה להתקיים, להתפתח ולהשתנות, להתאים עצמה לנסיבות, לשינויים באקלים ובטבע. במזרח אפריקה היו שבטים שצדו פילים כחלק מרכזי בתזונה ובכלכלה עד לפני פחות ממאה שנים. שלטונות מושבת קניה הבריטית אילצו את השבטים הללו לוותר על המנהג הזה מתוך אוסף של אינטרסים, שהשמירה על חיי הפילים הוא רק אחד מהם.
לשבטים היו מסורות ציד שונות. שבט הוואטה (Waata) התמחה בשימוש בקשתות וברעל. ציידים מומחים, שזכו להערצה כבירה, היו מבשלים רעל צמחי מרוכז שגורם לקרישת דם מהירה על פי מתכון שעבר אליהם בירושה. על מנת לוודא שהרעל עובד נהג הצייד לבצע בדיקה פומבית ותיאטרלית. בחוד חץ נקי וחדש היה דוקר את רגלו, עד שזרזיף דם ניגר במורד השוק. אז הניח מעט רעל על טיפת הדם הנוטפת, רואה אותה מתמצקת ואת קרישת הדם מטפסת מעלה בעקבות שובל הדם שנזל. צייד אמיץ היה ממתין עד הרגע האחרון ממש בכדי לנגב את הדם ולמנוע מהרעל להכנס לתוך גופו.
הציד עצמו לא נעשה ממרחק, להפך. הצייד, נושא קשת ענקית ומספר חיצים קטן, היה מסווה עצמו בגללי פילים, ואז חודר לתוך עדר הפילים הזכרים בזמן שהיו עסוקים באכילה. כשבחר קורבן היה מתגנב אל מתחת לבטנו, מותח את הקשת באמצעות רגליו ומשחרר את החץ המורעל לתוך אבריו הפנימיים. מטרת החץ לא הייתה להרוג את הפיל אלא לחדור את שריון העור והעצמות ולהכניס את הרעל לתוך מחזור הדם. הפיל היה מנסה לברוח מכאב הדקירה בריצה, והצייד היה צריך להזהר שלא להרמס, אבל המוות היה מהיר, ברגע שהרעל הגיע אל הלב. אני יכול להעריך את האומץ הנדרש לכך. אני יכול אפילו לראות איך ציד כזה משתלב במערכת האקולוגית בלי לאיים למוטט אותה.
פנים הארץ היה קשור אל החוף בשיירות סחר שגם נתיביהן היו חלק משמעותי מהתרבות האנושית וממערכת היחסים שלה עם הטבע. סבלים נשאו סחורות מפה לשם, שנהב, עבדים ושפחות מתוך היבשת, שהוחלפו במוצרים וסחורות שהגיעו לנמלי החוף. לאחר שביססו את הנתיב הימי להודו הפורטוגזים הם ששלטו ופיתחו את הסחר הזה, אבל בשנת 1730 השתלטה על חופי אפריקה המזרחית וחצי האי ערב האימפריה הימית הערבית-מוסלמית של עומאן. האימפריה הזו התחרתה ראש בראש בכוחות האירופיים, תוך שילוב של ידע מקומי ונכונות לישם את שיטות העבודה הסחר והשליטה האירופיות. עומאן השתלטה על האי זנזיבר, והקימו בו מטעים שבהם עבדו עבדים אפריקאים רבים. האימפריה של עומאן סחרה גם עם הודו וגם עם הכוחות האירופים השונים ושימשה כגורם המתווך העיקרי במרחב וכמי שהגבירה את ניצול פנים הארץ.
בשנת 1840 הגיעה הספינה ׳אל-סולטאנה׳, שנשלחה עלי ידי שליט האימפריה, אימאם עומאן, לנמל ניו-יורק, לאחר מסע שנמשך חמישה חודשים. הספינה נשאה תבלינים, שנהב, שטיחים פרסיים ותמרים, סחורות יוקרה שהוחלפו במתנות שהעניק השלטון האמריקאי. מטרת הביקור, שארך ארבעה חודשים, היה ביסוס קשרים דיפלומטיים שאולי יובילו למסחר ישיר בין שתי המדינות. זה קוריוז היסטורי משעשע, אבל בזמן אמת הוא נתפס כבעל משמעות וערך. עבור האמריקאים, האימפריאליזם הערבי היה דומה לאימפריאליזם האירופי, ולא הייתה כל מניעה לשתף איתו פעולה.
האימפריה של עומאן אחראית גם לכך ששפת התקשורת, הלינגואה פרנקה של מזרח אפריקה היתה הסוואהילית, המשלבת בין תחביר שבטי מפושט ומילים ערביות. שפה זו היא שפת פידג׳ין, שנוצרת מצורך של דוברי שפות שונות לתקשר לצורך מסחר והתנהלות שוטפת. שפות כאלה נוצרו במקומות בהם התהוו קשרים קולוניאליים, בין השאר בהוואי, באוקיאנוס השקט ובאיים הקאריביים, ממזיגה של השפות המקומיות עם אנגלית, יפנית ופורטוגזית, והיא נוצרה בערי הנמל ובשיירות המסחר. היום היא מהשפות הנפוצות ביותר בכל המרחב המזרח אפריקאי.
סיפור האימפריה של עומאן, שירדה מגדולתה אחרי חלוקתה בין בניו של הסולטן אחרי מותו בשנת 1856, ועליית כוחם של הבריטים, מראה שהאימפריאליזם האירופי לעולם לא פעל באופן מוחלט וחד כיווני ושתמיד היה אחד מתוך מארג כוחות וגורמים, מקומיים וזרים, בעלי אינטרסים שונים, שניהלו יחסי גומלין מסובכים. אין פה רק מנצלים אירופים מול מנוצלים אפריקאים ואסייתיים אלא קשת שלמה של מערכות שליטה וניצול וחילופי תרבות וידע.
ועדיין, הבריטים הם האחראים המרכזיים לשינויים הגדולים שעברה מזרח אפריקה במהלך המאה ה-20. הנה הם באים.
הפרק הבא כאן
סיפורי הציד וההקשר המקומי של הציד מתבססי על הספר: Edward I. Steinhart, Black Poachers, White Hunters, Ohio University Press, 2006, במיוחד עמ׳ 24-29
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳
כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015).
כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:
באפריקה השפיפונים,
והקרנף וסוס-המים,
באפריקה התנינים
יומם וליל חורקים שינים,
באפריקה הקוף גורילה
ירצה לנשוך אתכם חלילה!
אל תלכו-נא, קטנטנים,
לאפריקה בשום פנים!
מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.
אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה.
אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים.
חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.
אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.
בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות.
במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, “ד”ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.
מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon’s Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת.
כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?
הפרק הבא כאן.
