ארכיון תג: אמסטרדם

לרדת הפוך במדרגות

היו לי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, יומיים בעתיד אפשרי ואפוקליפטי, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.
הסיפור עוד יכתב, אני מקווה. לפחות יש התחלה.
והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי.
זה היה המרתון השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי במרתון ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי סביב תקופה זו. זה בידיים שלי, או אולי מוטב להגיד ברגליים שלי. אם אסיק את המסקנות ואיישמן אין סיבה אמיתית שכך יהיה. קצב ההזדקנות שלי אינו מהיר מיכולתי להתגבר עליו.
מרתון נחמד, אמסטרדם. אפשר להבין למה הוא פופולרי, ונראה שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. אומנם זה אינו מסלול עירוני טהור, והחלק היפה ביותר שלו הוא דווקא הריצה לצד נהר האמסטל, אבל הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה. התחושה היא שהעיר מחבבת ומכבדת את המרתון הזה, ושאין סתירה ועימות בינה ובין תושביה לבינו. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. הזינוק הוא בשעת בוקר סבירה והתחבורה הציבורית מתפקדת היטב. תחנות השתייה מסודרות ונוחות, עם המוני מתנדבים שמגישים בדיוק מה שהובטח. אירופה.
אירופה זה לא כאן, כמאמר השיר, לא רק מבחינת תרבות ומסורת אלא גם במזג האוויר. היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. ידעתי שכך יהיה, אבל טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.
באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה, שיש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), שהוא גר כעת בהולנד ושהוא מוביל את קבוצת המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.
בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, ובה, להערכתי, כשלושים רצים ורצות. רציתי להיות בינהם, אבל כבר מההתחלה היה ברור שלא אצליח. את זמן המטרה לריצה הזו עדכנתי כבר לפני מספר שבועות כשהבנתי שלא הצלחתי להתאמן כראוי. חשבתי שריאלי שאצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות, אבל שמהר יותר יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. לא עשיתי מספיק אימוני מהירות איכותיים הקיץ, בין השאר מכיוון שתוכניתי להשתמש במזגן חדר הכושר ובמסילת ריצה כתחליף מלא לריצות מהירות בחום הקיץ הסתברה ככושלת. רצתי כמה פעמים בחדר הכושר ואני מקווה שזו חוויה שלא תחזור על עצמה לעיתים תכופות מדי. הזעתי כל כך הרבה עד שהיה לי לא נעים מהמתאמנים האחרים. זה היה משעמם ומלחיץ.
שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. זה לא היה קל מספיק, והרגליים היו קצת כבדות, אבל גם לא קשה מאוד, מאמץ קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, רק דקות ספורות לפני. אחר כך באו קילומטרים קשים. חשבתי שרצתי מספיק ריצות ארוכות כהכנה למשבר הצפוי הזה אבל כנראה שלא. ויכול להיות שהקור השפיע. השעון החכם שלי סיפר לי שדווקא כאן הטמפרטורה צנחה בשתי מעלות, ואני הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. מהר מאוד אחרי שהתחיל המשבר הזה הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. במקביל החלטתי לא להתבאס.
הנקודה בה הייתי בדבוקה היא מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים מהרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, והתחושה הייתה של קו פרשת מים, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה וחלק דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי, עוקף קצת, נעקף אחרי קצת. החלטתי שלסיים בזמן טוב יותר מהזמן בו רצתי את המרתון הזה לפני שנתיים יהיה הישג מספיק שבו אצליח לעמוד. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אך נטול כל הילה של מצויינות. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד. מתסכל קצת, לדעת שבזה מסתכם המאמץ שעשיתי.
אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן. עוד אימוני מהירות מובנים, עוד קילומטרים. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק לתקן ולחדד, לפתח יכולות שבסיס שלהן יש לי.
כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי כך, באמסטרדם. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.
עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.

בתחילת הריצהבסוף הריצה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

ריצה זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר במרתון הזה, עבורי, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שיכולה לעבוד. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות. הייתי אמור לרוץ בסך הכל את הקילומטראז׳ הזה בחודשים שעד הטייפר בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים: משחקי קצב, עליות, אינטרוואלים ארוכים, ריצה ארוכה או חצי ארוכה. זה הלך טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. בנוסף, לא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה הארוכה, והספקתי רק אחת מעל 30 קילומטר עד המחלה. חזרתי לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. נשאר לי זמן לשלוש או ארבע ריצות ארוכות, וקצב הריצות המהירות שלי השתפר. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמישה.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי אותה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מבהיל.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, ובכל החודש האחרון לפני הטייפר הייתי כשיר אולי שבוע, וידעתי שמרתון טוב זה כבר לא יהיה.

המרתון נקבע ליומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר, למקום אותו אני פוקד בקביעות בכדי לנהל את הרכוש שהוריש לנו, הנסיעה לכאן כדי לרוץ לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, בתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שאני עברתי מאז מותו, הפיכתי לרץ. לא רציתי לוותר למרות שידעתי שאיני מוכן. התחלתי את הטייפר בלי שום ריצה ארוכה, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

החלטתי, עם עצמי, לא לוותר מראש על הריצה, כי היה לי כרטיס ומועד הביטול כבר עבר, ופשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש, ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי לחזור לנקודת הזינוק והסיום. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת הבוקר טוב, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

הזמן הצפוי שלי הביא לשיבוצי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי. גם הוא צנוע ומופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת, ובכל זאת קצת דומה. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, אנשי ונשות ברזל, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי על הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מעניקה, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי רוב הדרך. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, שהיא יותר שלי עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר צעיר שמוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי יותר משיאי האישי, יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי לפני המחלות, לפני תאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

לרגל מות אבי – אסופת רשימות

אני מצרף קובץ pdf הכולל אסופת רשומות מהתקופה האחרונה, לאחר עריכה מינימלית.

זו בעצם נובלה שלמה להורדה חופשית. יחי האינטרנט.

אבקש לא להפיץ מסחרית.

לרגל מות אבי

אין דרך יפה – רשימה אחרונה בסדרה

אין דרך יפה לספר את זה. סרטן הוא דבר מכוער.

בעצם, זה היה צפוי. אדם שמעשן שתי קופסאות סיגריות ביום יחלה בסוף, זו רק שאלה של זמן. ולכן, הדבר המוזר באמת הוא כמה כל זה היה מפתיע.

אספתי אותו משדה התעופה, בלילה. דיברנו בטלפון, לפני זה, והבנתי שהוא לא ממש בסדר. חשבתי שקיבל שבץ קטן. הוא נסע לבקר את בת הזוג שלו ואת ילדו הקטן בברלין, ואחר כך לאמסטרדם. כנראה ששם כבר היה דפוק לגמרי, לא מצליח לדבר ברור, צולע, כמעט משותק בחצי גוף. חשבתי שהכנתי את עצמי לקראת המפגש איתו, וכשיצא מהדלתות החלביות באולם קבלת הפנים ידעתי בדיוק מה לעשות. משהו קרה לו במוח, ידעתי. הוא נראה עלוב כל כך, זקוק לרחמים, עקום, חבוש כובע צמר, לא מגולח. יד אחת שלו הייתה תלויה לפנים, מעוותת. רציתי להרים אותו על הידיים, לערסל אותו כמו תינוק.

וכמו תינוק, הוא התמסר לי, נותן לי אחריות מלאה על גופו. במשך חודשי המחלה למדתי להכיר את הפרשותיו, את צבע הליחה, את הרכב הדם שלו, את גושי הגידול. הם היו שלי כמו שהיו שלו. מאותו רגע ראשון בו ראיתי אותו, חולה ומושפל, הרגשתי במבחן, ושהכל עומד להשתנות.

בזכות מחלתו של אבי הפסקתי לעשן, אני כבר לא אוכל חיות מתות, התחלתי לרוץ. מחלתו ומותו שינו את חיי לטובה. זה עצוב מאוד. קשה לי לספר על זה. אני חש אשמה על זה שנשארתי בחיים.

לא הייתה לי ברירה אלא לחוות את משבר גיל ה- 40 הזה במלואו. השינויים שעברתי, ההרגלים הרעים עליהם ויתרתי, זה מה שאיפשר לי לשרוד את הזמן הזה. כך נפרדתי ממנו.

באותו לילה ראשון של מחלה לקחתי אותו משדה התעופה ישר לאיכילוב. חדר המיון היה עמוס, ואבי, עם הדיבור הלא ברור שלו והסיפור הזה, הגיע בטיסה מאמסטרדם, מבולבל, קצת מסריח, קיבל יחס של נרקומן, עד שסיפרתי לרופא הצעיר, היחיד שהיה קצת נחמד, שהוא גם משתעל דם. אז שלחו אותו לצילום ריאות, שאחריו הכל היה ברור. סרטן ריאות מתקדם, שכבר שלח גרורות, בין השאר למוח. גזר הדין היה ברור וחד, תוחלת החיים הצפויה קצרה וקצובה. אבל היה צריך לשחק את התקווה, את האמונה בנס, את חוסר הידיעה.

אבי היה צריך את ההדחקה הזו. כבר בהתחלה, אחרי שהוציאו בניתוח מסובך את גרורת הגידול שצמחה בתוך מוחו, והוא התאושש ומצבו השתפר זמנית, הכריז שהוא לא מכיר אף אחד שמת מסרטן ריאות. אני חושב שזה היה משחק, הכל, אני חושב שידע בדיוק אבל חשב שאולי חוקי הטבע, הרפואה והסטטיסטיקה יוותרו לו. פעם אחת התייפח בזרועותי, כשקילחתי אותו לפני ניתוח הראש שעבר. הבטחתי לו שאם יהפוך לצמח, אם יפסיק להיות בן אדם, כמו אבא שלו הלוקה בשיטיון שפתאום היה לו חשוב להזכיר, אני אהיה זה שיהרוג אותו. זה היה משמעותי עבורו, מרגיע, לדעת שאני מסכים לקחת אחריות על מותו.

בנסיעה ארוכה שהייתה לי אז, להביא דברים מהבית ביבניאל לתל אביב, שרתי לעצמי פזמון, שלא התפתח לשיר שלם: ולכאורה הכל היה טוב, והאמנו בשקר הלא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל ידענו שהגרוע בא.

אני שונא את הסרטן. זו מחלה טיפשה ואלימה, שאכלה את גופו של אבא שלי מבפנים עד שכילתה אותו. אני שונא את הסיגריות שגרמו למחלה הזו. כל כך מהר אבי נגמל מהן כשחשב שזה מה שיאריך את חייו. טיפש. מכור. קורבן. אני שונא את המוות, את אשליית השליטה בו.

איני יודע מה לספר ומה לא. אני לא רוצה לזכור את אבי במחלתו, אני לא רוצה שכך יזכר, כאיש חולה, מריר ועלוב, שההישג היחיד שלו היה שליטה ברגע מותו. אני מסרב להתייחס לסופו כאל רגע השיא של מערכת היחסים בינינו, של הקשר בין אב לבן.

באוקטובר הקרוב ימלאו שלוש שנים לזמן פטירתו. אהיה באמסטרדם בזמן הזה, יומיים לפני המרתון בו אני מתכוון לרוץ, החמישי שלי. אימונים לקראת מרתון סתיו, בחום ובלחות התל אביבית, דורשים יכולת התמדה שחורגת מהרגיל. זה לא טבעי או נוח לרוץ בתנאים האלה, ובכל זאת בקיץ הזה אני רץ הרבה. אני בכושר הטוב ביותר שהייתי בו בחיי. האבהות הטרייה מרגשת אותי מאוד. טוב לי. סדרת הרשימות הזו, סביב זכרון אבי, נסיון להשלים איתו, עכשיו שכבר אי אפשר, מסתיימת כאן.

רשימה אחרונה בסדרה. מעין המשך ל- “אי אפשר לחזור מהגלות”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

אי אפשר לחזור מהגלות

אבא שלי עזב את הארץ מהר אבל חזר לאט, בתהליך מהוסס, צעד צעד. הסתבר ששנאת ישראל אותה אימץ באמסטרדם לא הייתה אמיתית ומלאה, היא הייתה של אהוב ננטש, לא איזו ביקורת בעלת עומק. כרגיל אצלו, הייתה כאן איזו התקה, שיקוף מראה שבו הוא ומה שהוא מבקר מתערבבים יחד. הוא נטש את הארץ ובעצם ננטש על ידה, הוא חייב ובעצם חייבים לו, הוא משמר, בצורת חייו, בעקרונות הקשיחים שעל פיהם הוא מנהל אותם, משהו שכבר נעלם שמה, במדינה שעזב מאחור. היה בו משהו לא בוגר. הוא היה המדינה, הוא היה העולם.

פעם נסעתי לאמסטרדם לחודש, להחליף אותו. זה נועד למלא מספר צרכים: א. לאפשר לאבא שלי, לבת זוגו ולילדם המשותף חופש ראשון, שבו נסעו לאי הספרדי מדירה ואבי בדק אפשרות להקים שם מזקקת ברנדי, ב. לשמש כספק חופש ספק חופשת עבודה עבורי וג. להרחיק את אבי משם. עיריית אמסטרדם הוציאה צו סגירה למלון החדרים שאבי הצליח להקים מתחת לאפה וכנגד כל הסיכויים, ואני הייתי צריך להיות זה שסוגר את הכל בפועל, שפותח את הדלת בפני הביקורת הסופית שמוכיחה שזהו, אין מלון, אין חדרים להשכרה, אין אורחים, שכל זה היה כלא היה. אני חושב שאבי לא יכול היה להיות שם שזה קורה, שזה כאב לו מדי. הוא ביקש ממני ואני הסכמתי.

הונחיתי להתנהג בשבוע הראשון כרגיל, לענות ולקבל הזמנות בטלפון, לכתוב ביומן, להכניס את האורחים החדשים פנימה, להתייחס אליהם יפה, לדאוג שישלמו מראש. הכסף הזה היה אמור לשמש אותי למשך כל זמן השהיה שלי שם ואבי ציפה לקבל את היתרה שתיוותר.

הייתי כמוהו, אומר גוד איבנינג דיס איז אורי יואלי ספיקינג בנימוס הולנדי קריר כשעניתי לצלצול הטלפון. כל המטלפנים היו ישראלים, ותמיד היה רגע של הקלה כשגילו שמותר להם לדבר איתי בעברית. אבל נהניתי מהמבוכה שלהם, וכשהגיעו ישר משדה התעופה נהניתי להסביר להם, היה לי נאום מוכן, לאיפה ללכת ולאיפה לא, לקנות אוכל בסופרמרקט, להיזהר ממלכודות תיירים. ניסיתי לחקות את הרישומים המסודרים שלו ביומן המשרדי כחול העטיפה, שהכל נכתב בו, ספר הקודש שלו, שבו גם היה מסכם את ההוצאות וההכנסות החודשיות.

היה חורף ובכל מקרה לא היו הרבה אורחים. בשבוע השני כבר לא קיבלתי אורחים חדשים. את החדרים של מי שעזבו הייתי מרוקן, יוצר ערימות של מיטות, מזרנים, כלי מיטה ומגבות, ארגזי כלי מטבח, טלוויזיות קטנות מסך, בולבוסיות. כיביתי את ההסקה. הבית הפך שקט וקר.

בת זוג חדשה, שבעזרתה ובזכותה נגמלתי מהתמכרות ארוכת שנים לאישה אחרת, שלא החזירה לי אהבה, באה לבקר אותי בשבוע השלישי, אחרי שהביקורת של העירייה חלפה. אני לא זוכר הרבה מזה, פקידים אטומים, מנומסים רק למראית עין, הם באו והלכו.

היא הגיעה לבית ריק. סידרתי לה חדר זמני, הכי יפה במלון, רק כדי שתוכל לשים את התיק שלה ולהשתמש בשירותים רחוק ממני. איחרתי לאסוף אותה משדה התעופה כי התבלבלתי בין שעון תל אביב לשעון אמסטרדם. היא נראתה אבודה כשמצאתי אותה בשדה התעופה, כמו ילד ששכחו לקחת אותו מהגן, ולעולם לא סלחה לי על זה. אבל היו לנו ימים נפלאים, של עונג וקרבה. אחרי שנסעה נהיה עוד יותר קר והכסף כמעט נגמר. הייתי שומע יוסי בנאי. מדי פעם בכיתי. לא היו לי בגדים מתאימים וגופי כאב מקור בטיולים היומיים לסופרמרקט.

טסתי חזרה יום אחרי שאבי ומשפחתו החדשה חזרו מחופשתם. הוא לא היה מרוצה מכך שבזבזתי את כל הכסף אבל לא דיברנו על זה. היו לו תוכניות, איך להציל את העסק, אבל היה ברור שמשהו חייב להשתנות. הם החליטו לחיות בישראל.

בת הזוג הזו, הגרמנייה במוצאה, וילדם המשותף באו לארץ קודם, חיים פה כמעט שנתיים בלעדיו. הוא שלח כסף ודיבר איתם בטלפון. לא הייתי קרוב אליהם במיוחד. הולנד זה לא מקום לגדל בו ילדים, במיוחד לא אמסטרדם, במיוחד לא לאימא גרמנית. ההולנדים שונאים גרמנים. הולנד גזענית והביורוקרטיה שלה דורסת כל מי שלא מתאים, כל מי שמיוחד. המזג אוויר בארץ הרבה יותר טוב. בכל זאת, זו המולדת. הוא חיסל את עסקיו לאט לאט, מתייחס לשובו לכאן כמו אל יציאה לפנסיה, כמו אל התחלה של קריירה נוספת, מסכמת.

החלום שלו הפעם היה יצירת הליקר הישראלי האולטימטיבי, עירוב של ריחות וטעמים שיהיו ייצוג ופירוש שלו לכותרת הזו. הוא הביא איתו מזקקת אלכוהול קטנה ושכר מבנה תעשייה ושדה ליד טבעון, ובו התחיל לגדל עשבי תיבול לצורך נסיונותיו. היו לו תוכניות גדולות. כל חייו הכינו אותו לדבר הזה, לאתגר החדש. למרות כל הסיגריות היה לו אף טוב, והרבה נסיון בהתססה ובזיקוק אלכוהול. תמיד עשה את זה, זה מי שהיה אמור בעצם להיות, וזו תהיה המורשת שלו, העסק הענק שיעביר הלאה, שישמור את שמו ויבטיח את עתיד משפחתו. בהתחלה עוד היה מהוסס אבל מהר מאוד שקע בזה לגמרי.

תמצית הישראליות הייתה נענע, זוטה, קורנית, זעתר. כל מה שהיה צריך זה למצוא את טכניקת הייצור, את המינון הנכון לתערובת. ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, זה היה מי שחשב שהוא. הבתים המושכרים בהולנד המשיכו בינתיים לספק לו פרנסה.

תמיד היה ליברל, איש של אמצע הדרך מבחינת בחירותיו הפוליטיות. ב- 77 הצביע ד״ש. בבחירות האחרונות בהן הצביע זה היה עבור קדימה. היום ודאי היה תומך ביאיר לפיד. מפלגות של שוחרי ויודעי טוב יהירים, שבעצם אין להם מושג. נזהרתי מלהתווכח איתו על פוליטיקה. הוא טען שאני כמו כל הסופרים, לא יודע להקשיב, לא מוכן להודות בטעות. הוא היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים, על זה שבכלכלה יש חוקים, שבעצם זה הדבר היחיד שמשמעותי. לא הייתה לו סבלנות למי שחשב אחרת. מי שלא צודק, טועה, אין באמצע. צריך לשנות דברים, צריך לעשות משהו.

הוא היה מוזר ויוצא דופן. שנות הגלות רק הקצינו את זרותו. הוא אסף והוסיף גינונים והרגלים אירופאים לכאורה. הוא היה מתקלח ללא סבון. את רוב כספו שמר במזומן. הוא קרא לעצמו בשם משפחתו בלבד. ובאותה מידה נשתמרה אצלו התלישות של מי שנעקר ממקומו כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן, שתהליך השינוי שעבר לא היה מסונכרן לשינויים שעבר המקום אליו שב לבסוף. הוא לא יכול היה לחזור מהגלות. בת זוגו עזבה, חוזרת לגרמניה, לוקחת איתה את בנם המשותף. הוא נסע לשם מדי פעם, לבקר, אבל החליט להשאר כאן, בינתיים. הוא עבד קשה על האלכוהול, חובר לשותף ששידכתי לו, שהבין ואהב את העולם הזה. הייתה לו בת זוג חדשה, אותה הכיר דרך אתר הכרויות באינטרנט שאחותי סייעה לו להרשם אליו. הוא גר ביבניאל, מושבה בגליל. הייתה לו סדנת זיקוק בחצר, הוא עבד קשה ועישן הרבה. הכל היה מוכן.

מעין רשימת המשך ל- “העניין הזה עם הנשים”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

העניין הזה עם הנשים

נהגתי להתהדר בכך שאני דור חמישי למשפחות הרוסות. שאבתי מזה כוח, מהיכולת להציג את עצמי כבעל תירוץ גנטי, טבוע באני בצורה שאין יכולת לוותר עליו, להיות דפוק בעניין הזה. בשביל זה המצאתי עובדות מפוקפקות, מספר בביטחון לכל מי שרצה לשמוע שכבר האבא של סבא של סבא שלי התגרש ונטש, ומאז לא ניתקה השרשרת. חלק מזה היה ודאי נכון.

סיפור הילדות של אבי בצל גירושי הוריו תמיד היה שם. פרטים שונים נוספו לו כל העת, אבל הוא מעולם לא סופר במלואו. היו לו צדדים רבים, וכל אחד מהם ראה אותו אחרת. אבי תפש עצמו כקורבן. הוא לא סלח.

הוריו נפרדו וכל אחד מהם נישא מחדש, כך שלי היו, כשגדלתי, שלושה סבים וסבתות. גם בזה התגאיתי. זה היה יוצא דופן ומעורר סקרנות, זה הפך אותי למיוחד. סבי וסבתי לא דיברו זה עם זה. אסור היה להזכיר את קיומם בבית האחר. במפגשים המשפחתיים הספורים הם לא רק התעלמו אלא שנאו מכל הלב. הם היו שונים מאוד.

בילדותי אבי ניסה לרצות את אביו. ביקוריו אצלו היו מסודרים ותכופים. היה לו מה להוכיח. הכעס, שכנראה היה שם תמיד, נחשף רק שהתבגרתי, ולמרות שהיה צודק הפתיע אותי בנחרצותו ובכך שרק התגבר. אבי תפש את עצמו כמי שעומד בהתחייבויותיו, כמי שלא נתן לקשיים להכריע אותו. חלק משמעותי מתחושת ההישג הזו נגזר מאיך שחשב שהתמודד עם משא ילדותו. הוא ניצח את אביו בכך שלמד לא לצפות ממנו לדבר.

הם נפרדו כשהיה בן שנתיים, בפלסטינה של אחרי מלחמת העולם ולפני 48, וסבתי הייתה אם חד הורית לילד בן ארבע בזמן מלחמת העצמאות, נושאת אותו במשוריינים, מבשלת במחנות צבא. סבי היה קצין חשוב, מפקד שירות המפות והצילומים, אחראי על תיעוד המלחמה, תורם משמעותי לנצחון בה. הוא התחתן מחדש עם פסלת יפה שהייתה חיילת בפיקודו. מאוחר יותר נולד להם ילד והם נסעו לשווייץ, שם למד סבי והפך לדוקטור. כנראה שסבתי עברה לגור עם אבי בפנימייה לילדים נטושים, שם עבדה כמבשלת. היא תמיד הייתה ענייה ומרירה.

על עניין הפנימייה למדתי רק בבגרותי, אחרי שאבי חזר לארץ. נסענו יחד בהוד השרון או רעננה, איני זוכר בדיוק ואיני זוכר למה, והוא הצביע על המקום בו גדל אבל לא סיפר שום דבר נוסף.

גם אחרי שחזר לארץ סבי, שננטש בעצמו על ידי אביו, לא ידע איך עושים את זה, לא התאמץ במיוחד, זלזל באבי ובמי שהפך להיות. ובכל זאת, אבי בחר בשם משפחתו של אביו כשמו. אף פעם לא באמת הבנתי את זה.

לאבי היה קסם אישי והוא היה מוכשר מאוד. הוא היה גבר יפה, גבוה, ממנו אי אפשר להתעלם. ידעתי את זה, ראיתי איך הגיב אליו העולם, איך הגיבו אליו הנשים בעולם. קינאתי בו על ביטחונו העצמי שנראה מופרז לעתים, הובכתי מביטויו הפומבי של הבטחון הזה. לידו הייתי תמיד בצל, מי שצריך ללמוד, לחקות בדיוק. לא הייתה דרך להתנגד אליו. הוא סחט מחמאות, דרש וקיבל תשומת לב. אי אפשר היה לא לרצות להיות כמוהו.

תמיד היו לו עצות. כל מה שסיפרת לו הפך לבעיה שאותה רק הוא מסוגל לפתור. הפתרונות האלה היו לוגיים, מצעד לצעד, מפעולה לפעולה, ותמיד הייתה בהם נקודה עיוורת, התעלמות ממשהו שבעצם משנה הכל. למדתי להסתיר מפניו את כל מה שקשור לעניינים שלי עם נשים. הביקורת שלו, המחמאות שלו, בחרתי להתעלם מהן, כי מה הוא מבין בכלל.

הורי התגרשו כשהייתי בן 9. איני זוכר מזה הרבה, ותמיד חשבתי שזה היה לטובה. אני עדיין חושב כך. חיים לצידו נראים לי כחוויה קשה, שאין אישה שהצליחה לעמוד בהם לאורך זמן. מכולן גבה מחיר, מכולן דרש לעשות דברים, בשבילו ובשביל עצמן, מכולן דרש אמונה בלתי מסויגת בו וביכולותיו.

היו תקופות קצרות בהן לא הייתה לו בת זוג. ביקרתי אותו פעם באמסטרדם בזמן כזה. הוא דאג אז לעצמו, והיה גאה מאוד באיך הוא מסתדר לבד, כמה זול לחיות ככה. בערב הזמין אותי לארוחה שבישל. אכלנו ספגטי רך עם קטשופ ועוף שלא בושל מספיק, שהפנים שלו עוד היה ורוד וקר. בלעתי בקושי, מחמיא לו מתי שדרש שאעשה כך. לשקר ככה היה לא נעים, פיזית. המילים נתקעו בגרון. אחר כך ירדתי לאכול עוד משהו ברחוב.

את בת הזוג הנוכחית שלי קיבל ואהב. כבר לא היה לי מאוד אכפת, אבל זה בכל זאת שימח אותי. הוא עזר לנו לקנות את הדירה בה אנו חיים והיה נדיב, אמין ואחראי. אבא שלו אף פעם לא עזר לו ככה, ובכל זאת הגיע לאן שהגיע, לבד, כי רק על עצמך אפשר לסמוך.

אני מקווה שאהיה אבא טוב. בינתיים ההורות באה לי טבעי, לא משנה אותי אלא משתלבת בחיי. לבתי אספר שהיה לה סבא שמת, שהוא היה איש מצחיק וטוב לב, קשה ומעניין, שבוודאי היה אוהב אותה מאוד. את העתיד שלה ושלי נוכל לבנות במנותק ממנו.

מעין רשימת המשך ל- “החלומות של הראש הקטוע (ב’)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

החלומות של הראש הקטוע (ב’): אי אפשר לסמוך עלי

רשימת המשך ל- ‘החלומות של הראש הקטוע (א’)’. אין הכרח לקרוא ע”פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

אוצרות

מעין רשימת המשך ל- “במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

אבא שלי אהב לחפש אוצרות.

כנראה שהתחיל בזה כבר כשהיה ילד. סבתא שלי סיפרה איך יצא לשוטט בחוף הים של חיפה, באיזור תל שקמונה, מרים כל זכוכית שראה, ואיך כשחזר הביתה גילה בין כל שברי הבקבוקים חותם רומי זערורי, יפה להפליא, ובו מגולפת אלת האהבה. הוא נתן לה את החותם הזה במתנה, ומאוחר יותר, כשהפך לתכשיטן, שיבץ אותו בטבעת אותה ענדה בגאווה. זה היה אוצר.

למצוא משהו שהיה שם כל הזמן, ורק צריך להרים אותו מהקרקע, לגלותו. ברקע לכל זה היה פחד העוני הרבה יותר מאשר התשוקה לעושר. כי הערך של האוצרות אחריהם חיפש היה תמיד ערטילאי, גדול מכפי שאפשר לדמיין, בעוד שחרדת הדלות, הצורך לחסוך כי מי יודע מה יהיה, היה נוכח וברור. אבא שלי היה קמצן בהווה ועשיר כקורח בעתיד. הוא אהב לחפש אחרי אוצרות ענק שאותם אי אפשר למצוא.

הייתה תקופה בה חיפש אחרי אוצרות שודדי הים היהודים באמריקה הדרומית. היו כאלה, כתבו עליהם אפילו ספר, שילוב של מחקר היסטורי שטחי וסיפור הרפתקאות, שאבי התייחס אליו כאל כתב חידה הממתין לפתרון. הוא השיג צילומי אוויר של קו החוף בפרו, תכנן את הכל לפרטי פרטים, דרכי מילוט והכל, ואסף סביבו חבורה מוזרה שיצאה למסע חיפושים שנמשך חודשיים. כשחזר סיפר שמצאו את האוצר, אבל הוא הוטמן מאחורי חומת אבן במערה שכרגע עוד אי אפשר לחפור בה, ושזה היה מסוכן, מסובך ובעיקר יקר מדי להמשיך. החיפוש הזה ננטש אך לא נשכח לגמרי. זה הפך לאוצר פוטנציאלי, תעודת ביטוח שכדי לממש אותה צריך רק עוד טיפה עבודה, כי הרי התעלומה כבר נפתרה, ומעכשיו אלו רק קשיים טכניים.

כך היה גם עם אוצרות מגילת הנחושת, שריד מסתורי מתקופת חורבן הבית השני, בו תוארו, לכאורה, מקומות המסתור של אוצרות המקדש. אבי לא היה היחיד שניסה לפתור את תעלומת המגילה, שאף אחד מהרמזים וממראי המקומות בה לא פוענח בבירור, ושאף אחד מאוצרות הענק המתוארים בה לא נמצא. הוא ידע שכולם טועים, שעד עכשיו לא חיפשו טוב מספיק, ושהוא יצליח.

באותה תקופה עבד כמנכ״ל החברה הממשלתית לפיתוח חוף ים המלח, ערד וסדום. הרי מדבר יהודה ונחליו, המצוק המתנשא מעל בקעת ים המלח ואינספור המערות שבו היו המקום בו הוסתר כל העושר האגדי שתואר במגילה, שהבנתה דרשה גם עבודה אינטלקטואלית מאומצת וגם מלאכת חיפוש עקבית ומדוקדקת.

אבי לא היה הרפתקן ובור, אלא מהנדס יצור מוכשר ומיומן, בעל יכולת ניתוח מרשימה ואינטואיציה טכנית יוצאת דופן. מעלות אלו השתלבו בחוסר היכולת שלו להבין או לקבל מגבלות ומוסכמות חברתיות. הוא ניצל את סגולותיו בכדי לחדור לעומקי הטקסט הסתום של המגילה, הוא פתר את סודותיה וכל מה שנשאר הוא לחפור ולהוציא את האוצרות מהקרקע.

הייתי נער צעיר. הערצתי את אבי ובאותו זמן גם זלזלתי בו. לא יכולתי לסרב לו. בזמן חופשת הקיץ, כשבאתי לבקר אותו ביישוב הרפאים בו גר, על גדות ים המלח, מלווה בחבר ילדות שלא ידע לתוך איזו צרה נכנס, אבי החליט להשתמש בנו כחופרים, כמי שיהיו שותפים לניצחון הגדול שלו, מי שיחשפו עבורו, סוף סוף, את האוצר.

בוקר אחד הסיע אותנו בדרך עפר שהתפתלה בצד מצוק ההעתקים, עד מערה שהתאימה בדיוק לאחד התיאורים במגילת הנחושת. איני זוכר כמה כיכרות כסף וזהב היו טמונים שם. חפרנו במקום בו הורה לנו. האבק היה מחניק והאדמה פריכה. היה חם מאוד. הוא לא השאיר לנו מספיק מים. כשחזר לבחון את שעשינו קבע שהשכבה אליה הגענו היא מלאכותית, שמישהו יצק אותה שם בכדי למנוע את הגישה. הוא הבין שלהמשיך יהיה קשה מדי, שזה דורש הקמת מחנה חפירה אמיתי, עם מים, צל ואישורים, כך שנטשנו את המקום הזה והתקדמנו לאתגר הבא.

בלילה בא איתנו לבית הקברות העתיק שליד חורבת קומראן. גם בת הזוג שלו באותה עת התלוותה אלינו, הכל בכדי לעזור. היה לו מגלה מתכות שקנה, יד שנייה ובזול, והוא סימן את מקום החפירה. המון זהב, המון כסף, כלי פולחן מבית המקדש, עושר אינסופי. אבי לא יכול היה לחפור בעצמו כי הייתה לו פריצת דיסק, אבל הוא יכול היה לפקח על העבודה ולהנחות אותה. לפעמים זה חשוב יותר.

הוא הביא אתים ודליים ואנחנו התחלנו לחפור. היה לילה אפל וזה היה טוב, כי ככה קטן הסיכוי שיבחינו בנו. מדי פעם אבי ירד לתוך הבור, בדק במגלה המתכות. היה צריך להעמיק עוד. אוצרות גדולים קבורים עמוק. מילאנו דלי אחרי דלי, העמקנו עד גובה מותנינו, עד גובה כתפינו, האוצר חיכה לנו שם, עוד מאמץ קטן.

מתישהו, כשכבר היה קשה להרים את הדליים עד שפת הבור, באו הנמלים. כנראה שפגענו בקן גדול, כי פתאום הופיעו המונים מהן, עוקצות באכזריות, נכנסות לתוך הבגדים, ממלאות את כל הבור.

אבא שלי ניסה בהתחלה לשכנע אותנו שלא נורא, שאלה רק נמלים, אבל הן פרצו מחוץ לבור וטיפסו גם עליו ועל בת זוגו, ואנחנו הצלחנו להימלט החוצה, ולהוריד את הבגדים ולברוח משם באוויר הלילה הקריר והמנחם. מאוחר יותר, בדרך חזרה, באוטו, כשאנחנו עדיין מתגרדים ומגלים נמלים בודדות שלא הצלחנו לנער, אבי העלה את ההשערה שקן הנמלים הזה לא נמצא שם במקרה, שהן שומרות על האוצר ושצריך להתעקש ולחזור לשם, שהן יתייאשו בסוף. אכזבתי אותו בכך שסירבתי.

לא חזרנו. האוצר הזה נשאר במקומו, ממתין לחופרים אמיצים יותר, ואבי המשיך לחפש אחרי אוצרות אחרים. הוא אהב לחפש אוצרות.

זכרונות מהעשור האבוד שלי – לרוץ בשביל אבא

מעין רשימת המשך, או אולי מבוא עצמאי, או אולי התחלה של משהו חדש, ל- “זכרונות מהעשור האבוד שלי“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

לרוץ בשביל אבא

המלון של אבא שלי היה בעצם חדרים מאולתרים להשכרה, חוקיים רק בערך. הבית שלו באמסטרדם היה חיבור של שלושה בניינים עתיקים, עקומים וזערורים. בקומה התחתונה של אחד מהם הייתה חנות התכשיטים והמתנות, מתוכה ניהל אבי את האופרציה המסובכת שעיקרה לדאוג לכך ששום דבר לא יתמוטט, שלקוחות יבואו וילכו, שהחובות ישולמו, לאט לאט, צריך המון סבלנות, צריך להיות קצת משוגע.

ח׳ הייתה זו שעשתה את רוב העבודה הפיזית, סחבה, ניקתה, הקטינה טבעות, עשתה כביסה וקניות, כאלה. אבא שלי מכר בחנות שמעליה גם גר עם בת זוג שרק בזכותה התירה לו העירייה להשכיר חדרים.

העסק הלך טוב. הייתה עונת תיירות ואנשים באו כי שמעו מפה לאוזן, כי ישראלים ידעו שהם יכולים לשלוח את הילדים ליואלי באמסטרדם והוא כבר ידאג שהם לא יסתבכו. בשביל למלא את החדרים האחרים היה לאבא שלי עוד עובד, צעיר מקדוני שמתלבש יפה, עם פרצוף שועלי וחוכמת רחוב, שתמיד חושבים שהפעם אפשר לסמוך עליו. היה לו אלבום עם תמונות של החדרים, והוא היה הולך לתחנת הרכבת, מחכה לתיירים שמגיעים ומנסה לשכנע אותם להגיע לראות. החדרים היו עסקה הוגנת ומשתלמת, ומה שהובטח הוא שסופק, כך שאנשים היו מרוצים, לרוב. הצעיר הזה היה מקבל עמלה על כל לקוח שהביא, כך שגם הוא היה מרוצה, לרוב.

ולפעמים ממש לא, וגם אבא שלי לא היה ממש שמח ממי שהוא הביא, ואיזה עוד עסקאות ניסה לעשות, ומזה שאי אפשר היה לסמוך עליו ומזל שיש את מי להאשים, ובסוף הוא החליט לפטר אותו, ואפילו קרא לי שאשב איתו במהלך שיחת הפיטורים, אולי אלמד משהו.

אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו, רק את פרצופו של הצעיר המקדוני, שידע שזה מגיע וקיבל עליו את הדין בלי כעס, רק עצב ועיניים מתרוצצות כי צריך להמשיך לשרוד, והוא חייב לחפש ולמצוא את התחנה הבאה, כי כאן זה לא הלך.

ואבא שלי חשב שהיה שקט וסמכותי, אבל היה ברור שלפטר זה לא משהו שהוא עושה הרבה או טוב. ופתאום התברר שהוא בכלל לא דאג למחליף, ומי ימלא את החדרים, וכך הסתבר שבינתיים, עד שימצאו מישהו חדש, אני אעשה את העבודה הזאת, כי מה הבעייה בעצם.

לעבודה קוראים runner, רץ, כי הוא זה שרץ ומביא לבעלי המלונות את הלקוחות. היא באמת לא מסובכת, רק קצת בזויה במונחים מקומיים, עבודה של זרים ועניים. מחכים מחוץ לתחנה, אי אפשר בפנים כי אז זה לא חוקי אבל בחוץ כנראה מותר, וכשמישהו, יחיד זוג או קבוצה, יוצאים עם מזוודות ונראים קצת אבודים צריך לגשת אליהם, ולשאול בטון אדיב אם הם מחפשים אקומודיישן, שזה אומר מקום לישון בשפה יותר מכובדת. ורובם עושים עם הראש תנועה של תעזוב אותי, ובכל מקרה זה צריך להיעשות בלי להטריד, אבל מדי פעם מישהו כן מבין אותך, ואז צריך לספר, ולפאר, ולסחוב להם את התיקים לשם, ולקוות שלא יחשבו שאתה עוד אחד שרוצה לרמות אותם.

לא הייתי כל כך טוב. חסרה לי החוצפה הראשונית. לא הייתי רעב מספיק. התעקשתי להישאר עם ה ׳אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן׳ העצי הזה, שחצי מהתיירים גם ככה לא מבינים, מצליח בעיקר להפחיד אותם, עוד אחד מהאנשים שמתנפלים עליהם בעיר הזאת, חומר הגלם של תעשיית התיירות.

אלה שהצלחתי לפתות היו הפשוטים שבהם, הקלים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן, ואז מבט מופתע ושמח של איך ידעת, טוב שיש השגחה עליונה ואני פותר להם את הבעיה. לא היו הרבה מקרים כאלה. לרוב זה היה עוד ועוד מבטים מתעלמים, ולפעמים מזלזלים ממש, כשהכי גרוע זה לפנות אל מישהו שעונה לך בהולנדית, והוא נפגע מכך שאתה לא יודע מה הוא אמר לך בתשובה ומכך שאתה לא הולנדי, מהזרים האלה שלא מתנהגים לפי הכללים ומשתלטים על הרחובות, ושחשבת שהוא עצמו זר, תייר, והרי אין האשמה גרועה יותר. והאמת שהבנתי והזדהיתי עם אלה שכעסו עלי. באמת לא הייתי צריך להיות שם, צד תיירים ברחבה הפרוצה לרוחות ולגשם של תחנת הרכבת המרכזית. זה לא יפה.

אבא שלי לא הראה את האכזבה שלו ממני באופן בולט מדי. אני חושב שהבין שהעבודה הזו לא ממש מתאימה לי. אפילו בלמכור בחנות התכשיטים והמתנות, שהסחורה בה הייתה בעיקר דברים שנשלחו מהארץ על יד סבתי, אם אבי, הייתי כישלון חרוץ. המשפטים והטקטיקות שעבדו כל כך טוב לאבי, כשנכנסת אישה בדלת לפלרטט, להראות התלהבות, כאילו הנרות הזוהרים מבפנים, פור וויין איט לייטס איט גלואוס, הם באמת מאוד יפים, המשפטים הללו פשוט לא התאימו לי. אני ואבא שלי היינו שונים מאוד. לא הצלחתי לא להחליף אותו ולא להשלים אותו. היה ברור שבשביל למלא את החדרים צריך רץ מקצועי, לא בן משפחה נטול עבודה.

נראה שח׳ אהבה אותי בכל מקרה, בלי קשר, שהיא מקבלת את זה שקשה לי למצוא את מקומי. לא ידעתי מה לעשות עם האהבה הפשוטה שלה. לא הכרתי קודם אנשים כמו ח’. היא באה משכונה קשה של עיר קשה, יש כאלה אפילו בסקנדינביה, ורכבה על אופניים משבדיה לאמסטרדם. היו לה קעקוע לוחמני של מסיכת חתול מחוברת מקרעי עור וטבעות בפטמות. היא לא אכלה בשר. היא הייתה שומעת זמרי מחאה שבדים ולהקות שהמוזיקה שלהם נשמעה לי אז רועשת מדי. אבא שלי העביד אותה בפרך, כל מה שרק צריך לעשות, והיא לא חשבה שלהיות בעיר הזאת, לצידו ולצידה, ממש מתאים לי אבל שמחה שאני קרוב אליה.

כשהיה לה זמן וכוח הייתה הולכת לרקוד, והיא לקחה אותי איתה. אלה היו מסיבות הטכנו הראשונות שהייתי בהן.

לא הבנתי כלום, כנראה שלא הייתי מוכן. התרגשתי יותר מלראות אותה מתכוננת, משתמשת במכונה שעושה את השיער שלה גלי, מאשר מהמוזיקה, מאשר מזה שאני נמצא במסיבת שוליים במועדון באמסטרדם, ומה ששומעים לא דומה למה שאני מכיר.

היא רקדה, אני לא. הבטתי בה מהצד, כולה פיתוי מסוגר בתוך עצמו. מי שרוקדת ככה לעולם לא תהיה שייכת לאף אחד. לא היה לי שום דבר לתת לה ועדיין לא הייתי מוכן ללמוד ממנה.

אני אפילו לא זוכר איך הגיבה, או מה אמר אבי כשהודעתי לו שאני חוזר לארץ. אני מתאר לעצמי שטרדות השגרה, מחר מגיעים אורחים, היום עוזב זוג שעדיין לא שילם, דרשו טיפול. החיים שלהם היו מלאים. זה היה המקום שלהם, וכל השאר היו זרים. גם אני, בעיקר אני, עם החוסר נוחות הזו למכור משהו שאיני מאמין בו. כל כך זר הייתי בעיר התיירות הזו, כל כך בודד הרגשתי מחוץ לתחנת הרכבת, כשגשם מתחיל לרדת ושוטרים מתקרבים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן?

הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרואה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חיר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך קדימה הסתער” – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צהל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחול ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחול ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – קדימה הסתער“, שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את הקדימה הסתערוהיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את הקדימה הסתערולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצא משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך קדימה הסתעראתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחול ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצאנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצאנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחול למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צהל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא נפל בעת שירותו“… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר יזכורסביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו”ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים קדימה הסתעראז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו קדימה הסתעריסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

אנה פרנק

קם בבוקר, מדליק סי אן אן, שותה קפה, מעשן סיגריה.
יום גדול היום, יום בחירות, יום בו אני מגיש בקשה לקבלת דרכון גרמני, יום בו אבדוק אם אנה פרנק בבית.
אני באמסטרדם, אגב, מה שיותר נוח מבחינת אנה, אבל מונע ממני מלהשתתף בחגיגה העגומה לדמוקרטיה שמתרחשת שם אצלכם, בלבנט. לא נורא. אפילו כריסטיאן אוונפור טוענת שהכל כבר ידוע מראש. מה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר. הקטסטרופה המחכה מעבר לפינה מודחקת. זה פחות מסובך, ככה.
מה חשב אבא של אנה כשהכניס את משפחתו לדירה האחורית? האם חשב שיצאו משם לעולם נטול רוע ושאיפות גדלות של עם הרואה בכל השאר נחותים לו?
כן, רגש העליונות. איזה מניע נפלא להשפלה, רדיפה, רמייה, ניצול ורצח. איזו מדורת שבט. הגאווה הלאומית, אחוות האוהדים השונאים כל מי שהוא לא אנחנו, נשמע מוכר? בטח. רשעים הגרמנים האלה.

יום חורף אירופאי, שמש נמוכה מציצה מבעד לעננים החולפים ברוח מעבר לצריח הכנסיה. הפעמונים מצלצלים. חיים רגועים. ארוחת בוקר דשנה. מעבר לרחוב, בחלון שמולי, אישה בלונדינית ויפה מציירת ציור גדול בצבעי שמן, בשלב הליטושים האחרונים. הוא פונה אלי באלכסון, כך שכל שאני רואה הוא דמות שוכבת. לכאורה היא לא מבחינה בי, בחלון עליית הגג שמולה, יושב וכותב, לכאורה אני לא מבחין בה. המון חלונות יש בעיר הזו, והמון כבוד מפוקפק לפרטיות.
הקלפיות פתוחות כבר חמש שעות, ואחוז ההצבעה נמוך, כמה לא מפתיע, כמה לא רלוונטי, כאן, במקום בו הכל נראה כמושתת על מסורת, כאילו שום דבר לא יכול להשתנות. את הציירת הזו, על מנהגיה הקבועים והבעתה המרוכזת, אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, מפעמים קודמות בהן שהיתי כאן. הרחוב בן שלוש מאות. ההיסטוריה כאן אומנם לא נמדדת באלפי שנים, אבל היא רציפה, כמעט נטולת מהפכים.
פרט למהפך אחד דרמטי, כמובן, הזמן בו המכונה גברה על אלה שנוצרה לשרת, הזמן שלך, אנה. את היית באמצע של כל זה, כלואה בבית מלא אירופאים שעולמם התמוטט, שהקטסטרופה כבר הגיעה אליהם, אבל הרע מכל עוד לפניהם. אני צריך לבדוק אם את בבית, יש המון דברים שאני רוצה לשאול אותך.

קניתי בחנות הטבק השכונתית מפה כזאת, של לא מקומיים. צריך להקפיד שלא לתת לה להציץ מהכיס. זה אות קלון, כאן. אתה מסומן מייד כתייר, ולכן כמטרה. אבל יש לי פגישה בקונסוליה הגרמנית, צריך להגיש מסמכים שהבאתי מהארץ, תעודות שתורגמו בכסף רב, לגברת קניג, שנשמעה רשמית אך נחמדה בטלפון, לפני צאתה לחופשה. היא קבעה איתי שעה מדויקת, ומשום מה לא בא לי לאחר, ולכן אני רוצה לדעת איפה הקונסוליה נמצאת. אולי אספיק רק לעבור ליד הבית של אנה, זה קצת מאריך את הדרך אבל לא נורא, להציץ. אגב, במפה מסומן פאב מומלץ, ממש מול הבית. מסתמנת אופציה להשתכרות צהרים.

המסמכים נמסרו, וגברת קניג התגלתה כצעירה, חביבה ומתעניינת, לובשת חצאית שבכלל לא מתאימה לה. היא הוליכה אותי במבוך החדרים והמסדרונות של הקונסוליה הגרמנית, דרך דלת תמימה שמאחוריה מתגלה גרם מדרגות נסתר, עד משרדה המרווח, שחלונו הגדול צופה אל גגותיה הנמוכים של העיר. תיקי קרטון שנשר הרפובליקה מתנוסס בראשם מסודרים על השולחן, פתק צהוב כתוב בכתב יד מהודק לכל אחד מהם. התיק שלנו כבר מוכן לפניה. היא אחראית על הגשת הבקשות לברלין, כאן כבר שנתיים, עוזבת עוד מעט, עדיין מרגישה זרה, ומובן שהחברים הכי טובים שלה ישראלים.
ניהלנו שיחה חד צדדית במקצת, בה אני מפרש לה את תוצאות הבחירות הצפויות, שנינו חולקים אנחות אכזבה מברק, ומהישראלים, ומהפלשתינאים, ובכלל. פרשתי בפניה חלק מהסיפור המשפחתי, קיצור נפתולי אובדן, או שמא גזל, אזרחותו של סבי.
האזרחות הגרמנית, ולכן האירופית, מגיעה לי בזכות ולא בחסד. אין טעם לשום רגשי אשם.
אבל כל זה לא ממש רלוונטי עבור גברת קניג, לא ממש מיתולוגי, רק סיפור מעניין. המסמכים הם שמשנים לברלין, והם מאומתים ומקוטלגים, נארזים בתיקייה, מונחים על השולחן כשפתק צהוב חדש מוצמד אליהם, וישלחו מחר לארכיון הראשי.

בדרך לפגישה עם הבירוקרטית הנחמדה עברתי דרך הבית של אנה, אבל רק חלפתי על פניו. אף פעם, למרות שהייתי רבות באמסטרדם, לא נכנסתי פנימה.
סתם בית, שצמוד אליו מבנה אנמי ממתכת וזכוכית, מוזיאון, חוסה בצילה של כנסייה גדולה. הרוח ליד כנסיות קרה במיוחד, וקבוצת צעירים וצעירות אירופאים, מעוצבים, שירדה מסירה המפליגה בתעלות במסלול מסומן בשלטים מעירי עיניים, נדחקה פנימה. הכתובת היא תעלת פרינס (Prinsengracht 263) למי שמתעניין. כולם יודעים איפה זה, רק תישאלו. זה הבית של אנה פרנק, תחנת חובה בסיור המוזיאונים בעיר התיירות הזו, שנראה שאין בה כמעט מקומיים, אלא זרים שגרים או עוברים פה, קשורים בעבותות של יחסי מוכר וקונה, מסורת והרגלים.
אנה, את אטרקציה תיירותית.
גרוע מזה. יש לך לוגו.
האייקון של פנייך, בצללית שחורה לבנה נוסטלגית, בסנטר צר, בעיניים גדולות ושקועות, בשיער לא מסודר, מופיע במפת התיירים שקניתי, מוטבע על ציור ביתך.
יש לך פוטנציאל להיות הצ’ה גווארה של היהודים.
מה את אומרת, אנה, אולי נריץ ביחד ליין של מוצרי אופנה, חולצות טריקו, תיקי צד לתקליטים, מציתים, קופסאות לקססה. נדפיס עליהם את הפנים שלך, בכחול לבן או בצהוב, קשה להחליט, ונוסיף כתובת למטה, הומאז’ לעד לניצחון תמיד, משהו כמו: לזכור ולא לשכוח, “2REMEMBER & NOT 2FORGET” זה קליט, זה מעודכן, זה עכשווי. זה יתפוס. זו יכולה להיות החולצה הרשמית של המלחמה הבאה.
נתחלק חצי חצי ברווחים, ונגיד שאנחנו מעבירים עשרה אחוז לקרן נפגעי פעולות הטרור.
עשינו עסק? את ואני, מותק, נכבוש את מנהטן, את ברלין, את העולם כולו.
את סלבריטי, אל תצטנעי, לא סתם מקבלים תחנה בסיור המוזיאונים, את מנוף כלכלי ופוליטי.

אה, כן, וחוצמזה, אה, אני קצת נמשך אלייך.
טוב, אמרתי את זה, את לא נפגעת? צריך להיות עדין אתך. בכל זאת, נערה מתבגרת, על סף אובדן התמימות. אבל אני לא רוצה לחשוב על האובדן עכשיו, על הסוף הרע, על האימא של הסופים הרעים, על מגפת הטיפוס בברגן בלזן בחורף הקר של 1945, לא רחוק, חודשיים, מהאפשרות לסוף טוב.
למרות שחייבים להודות שהסוף הזה, המוות האלמוני שלך, הוא מה שהביא לך את תהילתך.
את כתבת על התבגרות בעולם מוזר, מצמרר וסוטה, אך ניתן להבנה, על חוויות נעורים. נעורים קשים עם סוף רע של נערה רגישה זה פשוט מספיק כדי להפוך לתחנה בסיור מוזיאונים. אפשר להזדהות עם זה, זה נתפס.
אני צריך לבדוק אם את בבית, אבל אחר כך, טוב? אני רוצה להסתכל מה המצב בסי אן אן, וסערה עומדת להתחיל. הולך ונהייה קר.

הצלחתי להתחמק מהגשם, בישלתי לי ארוחת אחר צהרים דשנה, התיישבתי מול חלון עליית הגג, בהיתי בציירת. גם את כתבת יומן. קניתי אותו, בגרסא האנגלית המעודכנת ביותר, בחנות ספרים גדולה בדרך הביתה. מאחור מופיעות המחמאות: “אחד מהספרים הגדולים ביותר של המאה העשרים”, “קלאסיקה מודרנית”, מלפנים, שוב, פנייך, ובצילום ניתן לראות יותר פרטים, ניתן לאפיין את ההבעה הילדותית והבוגרת בו זמנית, את המבט התלוי במרחק. לא כתוב מי צילם, אבל מוזכר למי שייכות הזכויות.
הספר שלך, אנה, חשוב ככל שיהיה, קיים בחנות הענקית בעלת חמשת הקומות העמוסות רק במהדורה הזו, וגם אותה הייתי צריך לבקש במיוחד. הגרסה הזו שונה מזו שהביאה לך את תהילתך, בשנות החמישים והשישים. מה שפורסם אז היה נוסח מקוצר שנערך בידי אביך, והושמטו בו קטעים שעלולים לפגוע בניקיון המוסרי של דמותך.
כעת זה היומן השלם, ללא קיצורים, כולל ניסיונות העריכה שעשית את, אז, כשחשבת שיום אחד הוא יפורסם. שנתיים וקצת, מיוני 1942 ועד אוגוסט 1944, בחייך. 333 עמודים. הספק נאה. בהקדמה מציינים שזהו לא סתם ספר אלא מסמך היסטורי. האם רצית להיות מפורסמת, או שהיית מסתפקת בלהיות כותבת טובה?

בשעה תשע כאן, ועשר אצלכם, כריסטיאן מבשרת על הצפוי מראש. אנטי קליימקס. הציירת הזמינה מישהו לארוחת ערב, דשנה או לא איני יודע, וכעת היא הסיטה את הוילונות האדומים והאטומים, כך שאי אפשר לדעת מה הם עושים, או אם הם בכלל שם.
את השתכרות הצהריים פספסתי, אך נראה לי שכעת אשלים פערים.
העיר הזו מאפשרת לי בדידות מזהרת. שולחן בעליית גג, מחשב, כוסית וויסקי. אני שומר כאן על העסק של אבא שלי בזמן שהוא בחופשה, מטפל בעניינים, כלוא קצת. הכלא של אנה כלל בתוכו אנשים אחרים, אסירים גם הם. הבדידות שלה מצאה את דרכה ליומן. מה שהמתין מחוץ לחלון עליית הגג שלה היה המוות.
היא הייתה מקומית ככל שרק ניתן להיות במקום הזה, המוקום, כפי שנקראה אמסטרדם בידי תושביה, היהדות שלה הייתה שייכות גזעית, דתית ותרבותית מתונה, לא לאומנית. לאומנות של עם אחר הפכה את השייכות הזו לחטא שדינו מיתה.
אני שונא לאומנות.
אנה, מה היית מצביעה?
האם היית מרגישה זרה ומוזרה פתאום, כאשר החדשות היו מבשרות לך שהלאומנות והאמונה בצדקת דרכינו שולטים ברמה?
תתחתני איתי, אנה, אחרי שתתבגרי?
נכתוב יומן משותף, נשתמש בכתיבה כמגן מול מהומת האלוהים שתיפול על ראשנו.
אני צריך לבדוק אם את בבית.
אני שיכור ומאוכזב מספיק, ויש לנו כמה דברים לברר.

מצנע זכה בבחירות בנאום התבוסה שלו. חבל שהם עוד לא יודעים את זה, שם, בסי אן אן. הצד המפסיד, זה שבטוח בסוף הרע, הוא צד מעניין יותר להיות בו. אנה הייתה אלטרנטיבה. רצון החיים המהורהר שלה, רצונותיה, סקרנותה ותשוקותיה המתפרצות קיימים למרות המוות המצפה מעבר לפינה. שמח באלטרנטיבה.

בסוף לא הגעתי אל הבית שלך, אתמול. היה קר מדי. במקום זה עצרתי בפאב של האנרכיסטים, המקום הקבוע שלי כאן. כדי להיכנס פנימה צריך לצלצל בפעמון ולחכות שדלת גדולה תיפתח בפניך. ככה הרחוב התיירותי נשאר בחוץ, וכל מי שבפנים שותף לאחוות יודעי הסוד.
דפים ששוכפלו במכונת צילום מסמכים מונחים על שולחן. ציור של צלב קרס ענק על פני אירופה, מחאה נגד היחס של האיחוד האירופי לבעלי אזרחויות זרות.
כל כך קל לעשות הקבלות, זה קורה מעצמו. מיתולוגיה היא משהו שהחיים הרגילים מפוענחים דרכו. אנה פרנק היא דמות מיתולוגית.
אם אשתמש במהלך ששרטט פה אבי פיטשון בחודש שעבר, אנה היא אנורקטית פוטנציאלית שבסוף נעלמה לגמרי, ודמותה הזדככה, הפכה לסימבול, לכלי בידי אחרים.
זאת מחמאה, אנה. אני יודע שהיית אדם אמיתי, עם תאריך לידה מדויק ותאריך מוות משוער, ויומן מוקפד. מזלך הוא שכתבת יפה וחשוף מדי בכדי להפוך לפרה קדושה. בגלל זה אי אפשר לכעוס עליך, או על השימוש שנעשה בדמותך.
את היית קורבן אדם ללאומנות, להתרפסות בפני הכוחנות. כל כך חבל עלייך, אנה, כל כך חבל על כל הקורבנות.
אני הולך להיות אזרח גרמני. גברת קניג הבטיחה שיהיה בסדר. האופציה האירופאית מרגיעה, במיוחד לאור פולחן המולך המשתולל בארץ הקודש.

בוקר. גשם יורד. הציירת פתחה את הוילון. היא סובבה את כן הציור, והעמידה אותו כך שתוכל לצלם את פרי עבודתה. זה פורטרט עצמי ענקי, בו היא שרועה בערום על הספה שגם אותה אני רואה בחדר. מציצנות על גבי מציצנות.
אז מה בקשר לביקור אצלך, מה את אומרת?
נוותר, לא? עדיף לקרוא את הספר שלך במקום.
יש חידוד לשון אמסטרדמי שכזה, בדיחה של מקומיים, מה עונים כאשר תייר גרמני שואל במבטא כבד: “סליחה, האם אתה יודע איפה הבית של אנה פרנק?”
מצביעים לעבר הכנסיה, ואומרים משהו כמו: “מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שהיא בבית.”