Tag Archives: אלנבי

יפו אילת

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.

הרבה מילים בחינם

עדכנתי את עמוד הקבצים להורדה באתר.

נוסף אליו מתגעגע לכוס שלך, קובץ סיפורי זימה שפרסמתי כאן בעבר. הקריאה בו למבוגרים בלבד.

אקווה להוסיף קבצים נוספים בהמשך.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב')

מעין רשימת המשך ל- "במשמרת הראשונה שלי, כנראה (א)". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

האמת היא שאהבתי למזוג. אני מתגעגע לזה. והמשמרת הזו, הראשונה, והאגרוף שחטפתי, היו, כנראה, שלב הכרחי בתהליך החניכה והשינוי שהיה עלי לעבור. מלקוח קבוע לעובד, משתיין למי שמשרת שתיינים אחרים. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ספגתי מכות, שם ובכלל. העבודה הזו, ככל תפקיד שאתה לוקח על עצמך ורוצה לעשות טוב, שינתה אותי. התעצבתי בדמותה.

העבודה המסוימת, המקום המסוים. משמרת ארוכה, שמתחילה בעשר בלילה ונגמרת בשמונה בבוקר. ברמן יחיד במקום שלפעמים מלא עד להתפקע וכמעט אף פעם לא רגוע ושקט, מקום של אנשים שותים.

וגם אני שתיתי, כל הזמן. זו הייתה דרך טובה ללוות את הלחץ המתמיד, זה היה אחד האתגרים הגדולים של העבודה הזו. לשתות כמו כולם, יותר מכולם, ובכל זאת להמשיך לתפקד, להיות האחרון שעומד על הרגליים, זה שנשאר ולא הולך הביתה, ולא מתרסק לגמרי, המבוגר האחראי. השיכרות, כשנוהלה נכון, הייתה גם מסכה, גם שריון וגם כלי הכרחי כדי לשרוד את ליל המשמרת הארוך.

באתי לעבוד. בנעליים גבוהות, לדרמן על החגורה ופנס אופניים שמוכן לכל צרה, הייתי איש תחזוקה ולא רק משרת ציבור שתיינים. אחרי כמה משמרות למדתי להכיר את אחורי הבר, את מדפי המשקאות, את המקררים, את ברזי הבירה, מיכלי הגז והחביות. זו הייתה הכרות של בעל מלאכה עם הסדנא שלו, עם כלי וחומרי עבודתו. כשמשמרת הלכה טוב, בשיא הלחץ, כשהצלחתי בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, למזוג ולשרת את כולם, להיות יעיל ומתפקד, בשליטה בתוך מה שנראה כפרוע וחסר גבולות, בעצם רקדתי, נותן לגוף, לזיכרון החושי של המטלות הטכניות להוביל ולשלוט בי. הייתי מכונת מזיגה יעילה ככל שרק ניתן, בלי שום אני שעלול להפריע. אהבתי את הרגעים האלה, של העבודה הקשה, הרגשתי כפועל טוב. ובסופם הגיעה תמיד ירידת לחץ, שתיית כוסית עם המלצריות, תחושת הישג.

בניגוד לברמנים אחרים, רק לעיתים נדירות הצלחתי לנהל שיחה או להשתתף בהתרחשות החברתית. איני איש רעים, אבל זה לא בהכרח הפריע לי בעבודה. ראיתי עצמי כמלווה של הלקוחות בתהליך השתייה שלהם, כמי שתפקידו ליצור להם תנאים טובים ככל הניתן למסע שהחלק שלי בו מוגבל. ורק לפעמים הרגשתי שזה לא מספיק, ושמצפים ממני ליותר.

כי יש ציפיות מהברמן. הוא צריך להכיר את כל הלקוחות הקבועים, לדעת, פחות או יותר, מה שלומם, אם הכל בסדר ואם יש משהו שאפשר לעשות בשבילם. הוא צריך לדאוג לזה שהמוזיקה לא תהרוס ואם אפשר גם תעזור. שיהיה מי שיתרגש ממנה, שתהיה מוכרת אך לא מדי, שהמעברים בין השירים לא יהיו גסים, שאפשר יהיה להקשיב לה, לרקוד איתה לפעמים אבל גם לשמוע ולהישמע, ושלא תפריע לשכנים.

הוא צריך למזוג את הבירות והמשקאות כמו שצריך, מתוך כבוד והערכה לאלכוהול ולשתייה. הוא צריך לדעת לבחור בשביל מי שלא יכול להחליט או לא יודע מה טוב. שתייה פשוטה תמיד עדיפה על מתחכמת, צריך לעזור לאנשים, ללמד אותם לשתות, ללמד אותם להיות שיכורים.

הוא צריך לשמור גם על הניקיון וגם על הכללים. מותר ואסור ממשיכים להתקיים גם תוך כדי שתייה כבדה. לרוב יכולת הבחירה רק מתחדדת, ומה שהשיכרות חושפת הוא את תשתית המוסר הבסיסית של השתיין. רוב האנשים מתגלים כשוחרי טוב, אצל חלק קטן מהם פורץ החוצה צד אפל, עגום יותר מאשר מאיים. הוא צריך להגן על הלקוחות, גם מאחרים וגם מעצמם, הוא צריך לדעת מתי הם צריכים ללכת ולעזור להם לעשות את זה.

אף פעם לא הצלחתי למזוג בירה משני ברזים במקביל. ברמנים וברמניות אחרים היו טובים בטריק הזה, שדורש לפתוח את הברז ולהחזיק את הכוס באותה היד. פחדתי לנסות את זה בשיא הלחץ, כי אם הייתי נכשל והכוס הייתה נשמטת מידי לא יהיה זמן לנקות, ובשאר הזמן זה לא היה הכרחי. לא אהבתי כשמלצריות נכנסו מאחורי הבר בניסיון לעזור לי. העדפתי להיות בשליטה.

פעם תפשתי מישהו שגנב לי את הטלפון הנייד. המכשיר היה מונח על משטח המקרר שמאחורי הבר והוא שלח לשם יד, לקח אותו ויצא במהירות. הבחנתי בכך מאוחר מדי, אבל החלטתי לא לוותר, ביקשתי מאחת המלצריות שתשמור ויצאתי למרדף.

זיהיתי אותו בכניסה לשוק הכרמל, צעקתי לו לעצור וכשברח רצתי אחריו. הוא היה מהיר אבל אני יותר. תפסתי אותו באחד הרחובות המתפצלים מהשוק, מטיח אותו לתוך סורג שהגן על חלון חנות. השומר של הבר, שבא בעקבותי, התנשף. יכולנו להרביץ לו, לגנב, הגיע לו. הוא היה מוכן לזה, גוף הנרקומן שלו כבר התכדרר, ממתין לעונש. לקחתי ממנו את המכשיר וחזרתי לבר בריצה קלה. הברכיים כאבו לי עוד שבוע אחר כך.

בשש בבוקר הייתי מתחיל לנקות.

המלצריות כבר הלכו הביתה, ואם נשארו לקוחות הם היו ספורים ושיכורים, וכל מה שהיה צריך לעשות זה להזיז אותם מפה לשם, שלא יפריעו. היו תקופות בהן הגיע מנקה שעזר לי, לפעמים הייתי לבד. להכין את המקום ליום החדש, למחוק את שאריות הלילה, כאילו כלום לא קרה פה בעצם. למלא את מדפי המשקאות, לספור את הכסף בקופה, את הטיפים שהרווחתי. העייפות והשיכרות נטרלו זה את זה. הייתי מי ששרד את הלילה, יושב וקורא עיתון ליד השולחן הצופה אל הרחוב. בשמונה הייתה מגיעה ברמנית הבוקר להחליף אותי. אף פעם לא ישנתי טוב, יום אחרי משמרת. המשכתי לחלום על מזיגה.

באחת מהמשמרות האחרונות שלי השתכרתי יותר מדי. הלכתי הביתה לפני הזמן, נטשתי את הבר לחסדי המנקה, לא זכרתי כלום. אבל ידעתי שהגיע הזמן לעזוב, שאם אשאר האלכוהול יכלה אותי. ידעתי שאיני חזק מספיק בכדי לשלוט ברצון שלי לשתות עד בלי די.

חזרתי להיות לקוח.

בשנים הראשונות עוד הכרתי את כולם, את הצוות והלקוחות, וקיבלתי הנחה קבועה על כל מה ששתיתי. היא כבר פקעה, וגם חלק גדול מבאי הבר ועובדיו התחלפו. כשאני מגיע לשם, לרוב בבוקר או בצהריים, לפעמים עם ילדתי התינוקת, כבר איני ברמן לשעבר אלא סתם עוד לקוח מהמניין. טוב לי עם זה. הציפיות מלקוח פשוטות יותר, ואני יכול לעמוד בהן.

אני צופה במי שעומד מאחורי הבר, מוזג או מוזגת בירה אחרי בירה, שותה כוסית ויסקי עם המלצריות. אני מתגעגע אבל לא מקנא, או אולי להפך. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

הייתי פעם ברמן. לא עוד.

יורים באלנבי

יורים באלנבי. צלף התמקם באחת הקומות העליונות של שלד הבניין השרוף ברחוב ברנר, וכל היום מנסים להוריד אותו. עכשיו, סוף כל סוף, החליטו לגמור עם הבלגאן, ובמעלה הרחוב מתגלגל לו טנק פחוס, מלווה בשלוש שריוניות. זחליו גורסים עוד את החצץ החום שנשאר מהכביש של פעם. אנשים למדו מהר מאוד לזהות את הכוחות השונים, לכל אחד מהם יש את הבעיות שלו. הפעם אלו הצרפתים, והם הכי גרועים, יותר אפילו מהאמריקאים, סתם יורים, בלי לכוון בכלל, אף אחד מהן לא מדבר אנגלית, וכל דבר מעצבן אותם.
הטנק עוצר במרכז כיכר מגן דוד, מכוון את התותח שלו כלפי מעלה. רעש חריקת השרשראות אומנם נרגע, אבל עכשיו הוא מפעיל את המנוע בכל הכוח, ועשן סמיך נפלט מאחוריו, עוטף את הכל, יוצר ערפל מלאכותי שבחסותו פורקות השריוניות את החיילים המפוחדים, הכושלים אל חסות הכניסות לבתים והחנויות הנטושות, כורעים כמעט תחת נטל כל המיגון והחימוש והאיבזור המועמס עליהם.
הצלף הבודד לא נכנע. זמזום כדור וצליל פגיעתו בשריון הטנק נשמעים. ואחר כך קול ירי התותח, חזק כל כך עד שהאוזניים מצלצלות, שכל האוויר רועד. העשן מתפזר. יש רגע של דממה, והאנשים, או הלא לוחמים, כפי שנוהגים לקרוא להם עכשיו, שהמתינו לסיום הדרמה הקטנה הזו מחוץ לטווח האש, ממהרים לנצל אותה בכדי לחצות את זירת הלחימה, בדרכם מכאן לשם. הכל נרגע, לפחות לבינתיים. הצלף לא יירה יותר. חזרה לשגרה.