ארכיון תג: אלכוהול

גמול

בבית הקפה בו אני כותב אסור לעשן.

אני, למזלי, גמול, אבל תוך כדי הקיץ שהעברתי כאן ראיתי איך כל מי שעדיין מעשן לוקח את ההפסקות הקצובות האלה, בחוץ, בצד השני של החלונות הגדולים. הצתה, שאיפה, עקצוץ בריאות, ואחר כך בתוך המוח, בתוך המחשבה. ככה זה צריך להיות. והסיגריה עצמה. להחזיק בה, לגלגל אותה בין האצבעות, אשר שומרות את הריח החמוץ והמנחם עוד הרבה אחר כך. והעשן, לפלוט אותו גבוה, לראות את הנשימה הופכת לסלסול מיתמר. אני מתגעגע, לפעמים, יודע שהשנים הרבות בהן עישנתי, מגוון החוויות אותן צלחתי עם ובעזרת הסיגריות, הפכו את העישון לחלק ממהותי, למשהו שלעולם לא אוכל להשלים לגמרי עם הויתור עליו.

אהבתי לעשן בזמן שרקדתי, ביחד עם המוזיקה. הייתי משתמש בסיגריה כדי להגדיל את התנועה, ככלי ביטוי. צברתי מגוון מחוות מסוגננות שעבדו עם הקצב, הרגשתי שאני משחק עם כל סיגריה טוב, שעליתי פה על משהו, שהיא ואני משלימים זה את זה. ברגע מתאים, זמן חילוף ביט, כשהיה נשאר רק בדל, הייתי שואף פעם אחרונה, עמוק ובהתכוונות, ואז מטיל את השארית באוויר, צופה במעופה, נקודה אדומה צהובה מהבהבת, מסתחררת בתוך החושך, ואז פוסע, בנעלי העור הגבוהות איתן אהבתי לצאת לרקוד, חייל של טכנו, ומועך בתנועה סיבובית וחדה את הפגר, מוכן לקצב הבא, לסיגריה הבאה. כשאני מדמיין את זה לעצמי, עכשיו, זה נראה לי מגוחך, משחק בפוזה של מישהו אחר.

לא חשבתי שאהיה מעשן, בצעירותי. אבי וסבתי היו מעשנים כבדים, וכילד חשבתי שזה מגעיל. כל העניין הזה גם נראה לא הגיוני, לעשות משהו לא בריא, לנשום עשן. התחייבתי בפני עצמי, כנער, לא להיות מבוגר שמן ומעשן. כשהתחלתי לכתוב השתמשתי לפעמים במקטרת. היה בזה יותר כבוד וכובד, אפשר היה לנשוך בפומית ולהרגיש בכף היד את ההתחממות הנעימה של גוף הבעירה. התעסקויות האלה טובות לריכוז. התרגלתי. כשכתבתי עישנתי.

בבית הספר בו אני מלמד יש שרואים בי דמות נלעגת. כבר כמה שנים, מאז מות אבי, אני במאבק דון קישוטי עם המעשנים והעישון. אני מכריח את מי שאני תופס לנקות את סביבתו, לפעמים את כל פינת העישון הלא רשמית, לפעמים צלע ממגרש הכדורסל האחורי אליו בורחים התלמידים שרוצים קצת שקט. בכל שנה, בישיבת המורים שלפני תחילת השנה, אני מבקש את זכות הדיבור, מקבל אותה רק אחרי התעקשות טרחנית, ומאיים על צוות המורים שינהגו על פי חוק, שלא יעשנו ליד תלמידיהם, שלא יתנו לתלמידיהם לעשן לידם, ושאתלונן עליהם אם יעשו כך. זה איום ריק. לא אמסור אף אחד מהם לידי הרשויות. אבל הם אינם יודעים זאת, ואני נראה ודאי מגוחך, קיצוני וקצת מפחיד. אני משחק את הדמות הזאת ולפעמים מתבלבל וגם מתנהג כמוה. יש יום בשבוע בו אני משתדל לנקות לבדי את ערימות הזבל שהשאירו אחריהם התלמידים המעשנים. זה מה שהם, הבדלים, זבל, אשפה שמטנפת את סביבתה, שריד למעשה של הנאה אסורה, שרגשי אשמה וסיכון מדומה הם חלק מסוד כוחה. הרבה מהם עברו לגלגל טבק לעישון והשאריות מרושלות, מקומטות וספוגות רוק. זה דומה לקונדומים המשומשים שמתגוללים לפעמים במגרש החנייה שליד ביתי. גועל נפש. פעם לא ראיתי את זה כך. הייתי זורק סיגריות ברחוב, בכביש, כולה חתיכת נייר, מה אתה עושה עניין.

כשהייתי בצבא עזבה אותי מי שהייתה חברה שלי שבארץ אחרת. התחתנתי איתה כדי שלא תצטרך לחזור לארץ ולהתגייס, ותוכל להמשיך להיות רחוקה ממני. חלק בי חשב שגם היא התחתנה איתי, ושהפרידה הזו, שהייתה צפויה והכרחית, פלסטר שצריך לסלק בתנועה חדה מעל פצע שכמעט החלים לגמרי, היא משמעותית, היא משבר גירושים. איני זוכר איך זה קרה, רק שהיו לי שלושה ימי חופש נדירים, ריקים ממנה, ושהחלטתי לנסוע למדבר.

קניתי סיגריות בלי פילטר, של גברים. צעדתי ברגל מהתחנה הסופית בערד אל תוך המדבר, במורד הכביש המוביל למצדה, לכיוון בית הקברות העירוני. טירונות היחידה שלי הייתה לא רחוק משם, בפנייה שמאלה, מערבה, שני קילומטר מהכביש. בטרטורים קשים במיוחד רצנו עד בית הקברות וחזרה, עד ׳מצודת השיש׳, זה היה הכינוי בו השתמשו המפקדים, שם הקוד לעונש הכי חמור, לרוץ עד מצודת השיש וחזרה, עם אלונקה, זוז. זה היה אפל, להגיד את זה ככה, בדיחה צינית.

לא הייתי אובדני, אז, כשנסעתי לבדי לטיול הזה, השארתי את הנשק בבית, לא הייתי זקוק לו. הייתי צריך רק קצת זמן לבד. החושך ירד. הייתי עייף.

בוואדי שבין העיר לבית הקברות עצרתי. האוויר היה קר ויבש, ומסביב היה שקט של מדבר, של האיש היחיד פה, רק אני והעולם. העפר הרך שבמרכז תוואי הנחל התפצח תחת הרגליים, גומחה, בור לא עמוק, קערה אותה מלאו פעם מי שטפונות, שם בחרתי לישון, לבשל קפה, לעשן סיגריה.

היה לי על מה לחשוב. איך נתתי לעצמי להאמין? הייתי צריך להיפרד מהאני שחשב שאין לו חיים בלעדיה. הכל היה בכל מקרה כל כך מבולבל. אבא שלי ברח מהארץ שנה לפני כן, והוא גר אז בערד. שנאתי להיות חייל ולא יכולתי להודות בזה. הייתי צעיר וחסר נסיון והכל קרה לי. בלגן של סיפורים ועניינים. הייתי צריך לסדר דברים.

וישבתי בתוך הבור, והיה שקט של לילה, ונשמתי עמוק, עד כאבי הלחץ בצלעות, קצה היכולת. ואז הציץ ראש דורבן פנימה, מקצה הבור. ונבהלתי נורא, אבל הבהלה הזו, של הדורבן ושלי, צעקת הפחד המשותפת והריצה המגוחכת שלו משם, דורבן בורח, משיל קוצים, הוא מראה יפה, שחררה בי משהו. היה כיף.

וכשעישנתי סיגריה, אחר כך, קול האיושה שהעלתה היה מסוים מאוד. רשרוש חזק, ברור ומגוון בתוך השקט, לא יכול להיות שסיגריה היא שעושה את כל הרעש הזה, קולות של שריפה ממש, אש מאכלת. ואני הייתי שותף בתהליך הזה, כלי קיבול לעשן הבערה, אני והיא עובדים יחד. אני זוכר את החוויה והתחושה ולא יכול לנתק בינהן. מכשיר התמכרות ארור.

יעיל כל כך, ממלא כל כך הרבה צרכים. גם ביד וגם בפה וגם בתוך הגוף וגם מחוצה לו וגם איך שאתה נראה וגם איך שאתה מרגיש והכל ביחד, חלק מכל דבר, הכל יותר טוב עם סיגריה, זה הזמנים שבהם אני לא מעשן שקשה.

אמני תיכון, כמו חלק מהתלמידים בבית הספר בו אני מלמד, הם נחרצים מאוד, הם דוגלים בחופש ובזכות בחירה. מצחיק אותי, הטיעון הזה, איך משהו ממכר הוא סמל לייחוד, איך העקרונות פונים נגד עצמם. לפעמים אני מסביר להם למה אני מתעקש להפריע להם, לרוב לא. אין לי סבלנות. מה שעובד הוא העקשנות. מעשנים קצת פחות בבית הספר עכשיו, וזה קצת בזכותי. פחות תלמידים מעשנים פחות סיגריות. פחות חוויות ראשוניות, פחות רגעים של התבגרות ושל שינוי שהסיגריות הן חלק בלתי נפרד מהם.

להפסיק היה קשה, אבל הרגשתי שאין ברירה. הסיגריות היו סרטן ריאות, הן היו אבא שלי, הן היו השנאה העצמית שאכלה אותי מבפנים, הן היו כאבי השיניים ושיעולי הבוקר, הן היו גוף שיכול כל יום פחות. ובכל מקרה לא כתבתי אז, כבר הרבה זמן לא כתבתי, אז מה בעצם זה משנה.

ההתמכרות לסיגריות היתה מסך עשן, דברים נראו אחרת מאשר באמת.

לא ויתרתי על כלום. לא השתניתי. לא איבדתי דבר ממה שהופך אותי לאני ולא חסר כל גוון בסך הרגשות שלי. הכל יכול לקרות בלעדיהן. איני זקוק יותר לאשליית הבחירה שהן מעניקות.

כתבתי הקיץ הרבה, בבית הקפה. יומיים בשבוע באה שכנה לה שילמנו לשמור על התינוקת ואני יצאתי לכתוב. בלי לעשן, בלי לשתות, בבוקר, כמה שעות וחזרה הביתה. ולפרסם כמעט מיד את מה שכתבתי, כדי שלא אצטרך לחשוב, לא אוכל להתלבט. סדנת כתיבה, המצאה של מנהגים חדשים.

אני שמח שאיני צריך לצאת החוצה לעשן. אני שמח שכבר איני צריך לסחוב איתי סיגריות, שכבר איני תלוי בהן. אני שמח על הקיץ הזה ומרגיש שהוא הותיר בי חותם. סיפרתי דברים שרציתי, סידרתי מה שצריך.

שנת לימודים מתחילה עוד מעט. בתי התינוקת נכנסת לפעוטון. בעוד פחות מחודשים ארוץ עוד מרתון. עומס האימונים עולה כעת. מתחילה העייפות. אולי אקח הפסקה מכתיבה בגוף ראשון, נראה.

הרבה מילים בחינם

עדכנתי את עמוד הקבצים להורדה באתר.

נוסף אליו מתגעגע לכוס שלך, קובץ סיפורי זימה שפרסמתי כאן בעבר. הקריאה בו למבוגרים בלבד.

אקווה להוסיף קבצים נוספים בהמשך.

לכתוב על שתייה בלי לשתות

לקראת סוף לימודי בתיכון, בזמן בחינות הבגרות של כיתת י״ב, מתה דודתי, אחות אמי, אחרי שנים ארוכות של סרטן מוח ארור ועיקש. זה היה צפוי, ובכל זאת זעקותיה של אמי, מוקדם בבוקר, אחרי שהתקשרו להודיע לה, היו קורעות לב. קורעות לב כל כך עד שאני, חלש שכמותי, שהתעוררתי מהן, פחדתי להקשיב, קיוויתי שיפסקו. ידעתי שלא אצליח לעמוד במה שחשבתי שהבכי הזה אומר. יכולתי להיות שותף באבל אבל לא לשקוע אליו לגמרי. והיה לי תירוץ נפלא לזה כי כמה ימים אחר כך הייתה קבועה בחינת בגרות, ולא סתם אחת אלא בפיזיקה, ועם בגרות אסור לשחק.

אז הייתי חצי באבל וחצי לא, מבלה את הבקרים בבית דודתי, שם ישבו שבעה, תומך ומשתתף כמה שיכולתי, את אחרי הצהריים והערב בלימוד ושינון של נוסחאות ותרגילים ואת הלילה בפאב שנפתח זמן קצר לפני כן מתחת לפיצריה השכונתית. אני חושב שימי השבעה האלה, אבל, לימודים, שתייה עד שכחה וחוזר חלילה, שינו אותי. גיליתי את הכוח האפל של האלכוהול, את ההנאה מזה שהמוח מפסיק לעבוד, נותן מנוח, את איך אפשר להיות שני אנשים שונים.

אני לא בטוח איך קראו לפיצריה, כנראה דו רה מי. היא הייתה ברחוב הראשי של רמת השרון, ליד קולנוע כוכב. פרט לפיצות מכרו שם גם עוגיות שוקולד מצויינות. ובקומת המרתף, אליה הובילו מדרגות עץ צרות, היו כמה שולחנות ובר קטן, ושם אפשר היה לשתות בירה ולהקפיץ טקילה ומה לא. לאף אחד לא היה אכפת בן כמה אתה או אם הכל בסדר. יכולתי לשתות המון ותמיד היה עם מי לדבר, בפני מי להתוודות ועל מה להסתכל. זה היה במרחק הליכה קצרה מהבית, רק לרדת באחד הרחובות למטה, ואז שמאלה ימינה וימינה, בניין שני ולמעלה במעלית, אבל אני לא זוכר הרבה מהדרך, רק התנדנדויות, ואיך הגוף סוטה מהדרך לגמרי מעצמו, רגל אחרי רגל, בסוף אגיע.

ובבוקר הייתי קם כאילו כלום, רק קצת כאב ראש, אבל גם בו היה משהו נעים, כמו צלקת שמזכירה פציעת קרב הרואי, אתמול בלילה הייתי שיכור לגמרי ועכשיו אני לא, אף אחד לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדמיין, הייתי פרוע ולא כאב לי בכלל, או אולי דיברתי על הכאב שלי, אולי סיפרתי אותו, מי זוכר בכלל. הסוד נתן לי כוח לעבור עוד יום, השכחה שסיימה את אתמול בלילה, לתוכה צללתי באמצעות השתייה, איפשרה לי לשרוד ולתפקד, מתוך ידיעה שתמיד אוכל לצלול אליה שוב.

לשתות עד שזמן הולך לאיבוד, לשתות עד שלא בטוח מה קרה, לשתות עד שדברים שאסור לדבר עליהם יצאו החוצה. ולגלות, בדיעבד, ששום דבר רע באמת לא התרחש בחסות אבדן הזמן והשליטה, שהסודות האפלים שלי הם בסך הכל סיפור טוב למי ששומע אותם ושבשרפה העצמית, עד אפר, עד לא להיות, יש משהו מטהר.

אף פעם לא הייתי אלכוהוליסט, גם בתקופות בהן שתיתי כבד. עברתי על הסימנים ובדקתי את עצמי. נראה שתמיד היה חשוב לי מדי לתפקד ולחיות בעולם הלא שותה, ושזה עצר אותי מהתמכרות מלאה והרסנית. אבל בהחלט יש לי בעיית שתייה, שמתבטאת בעיקר בחוסר רצון ויכולת לעצור איפה שצריך, שנייה לפני הרגע של השכחה. אני נאבק בכדי לשמור על הבעייה הזו בשליטתי ויודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא לכבד את המקור שלה, ובעיקר את הצורך שמתמלא בעזרתה.

ראיתי אנשים שותים. צפיתי בהם כשותף וכמשרת. יש בשכרות רגעים יפים ומעוררי השראה. האלכוהול מדכא מעצורים. לפעמים זה טוב. חלק מהאנשים משתחררים משריון שמגביל אותם ומה שמתחת, נפשם השיכורה והלא מוגנת נחשפת. זה מעניין. לעתים נוצר דיאלוג אוהב בינם לבין עצמם ובין הסביבה. ולעתים זה מכוער מאוד.

ראיתי אנשים בוגדים זה בזה בחסות האיסורים שהתרופפו, ראיתי אנשים שוכחים הבטחות שהיה חשוב שיקיימו. ראיתי איך הם מתגלים בחולשתם, מוכנים לפגוע ולא רק להפגע. וגם זה, גם הכיעור, מעניין. כי בכל מקרה, כמעט תמיד, יש שינוי, תהליך מתגלגל בעל קצב משתנה.

תקופות ארוכות ניסיתי לשתות עד וסביב נקודת איזון, גמישה וחמקנית, בה המוח כבר חופשי אבל גבולות המותר והאסור ברורים. אבל גיליתי שמה שהגן עלי יותר מכל הוא חוסר הרצון שלי להיות תלוי באחרים. השיכורים העגומים ביותר הם אלה שצריך לטפל בהם, ואני תמיד רציתי להגיע הביתה על רגלי, לבד ובלי עזרה. רציתי להשאיר את אני השיכור מאחורי, בבר, ולהתעורר חדש וחופשי ממנו. כיבדתי את אותו אני שיכור, אהבתי להיות הוא לזמנים קצובים אבל לא כל הזמן.

היו תקופות ארוכות בחיי בהן ידעתי מה מטריד אותי על פי הדברים עליהם דיברתי רק כששתיתי. רגשות אשמה, חרטות וגעגועים. יש תשוקות בהן הודיתי רק כך. אני חושב שהתבגרתי ושכבר איני זקוק לשתייה ככלי עזר כדי להכיר בחולשותי.

בשנים האחרונות אני נזהר מאוד. ברור לי שאחת הסיבות בגללן התחלתי לרוץ אחרי מות אבי הייתה כי שמירה על שגרת ריצה ואימונים מגינה משתייה מופרזת. כבר קשה לי לעמוד במחיר הפיזי של שתייה כזו, וכבר אין לי רצון להמציא עצמי מחדש. אני השותה ואני הפיכח הם אותו אדם, ואני מעדיף להתעמת עם אשמת היותי שניהם ולא לעמעם אותה. לראשונה בחיי אני מסוגל לכתוב על שתייה בלי לשתות.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב’)

מעין רשימת המשך ל- “במשמרת הראשונה שלי, כנראה (א)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

האמת היא שאהבתי למזוג. אני מתגעגע לזה. והמשמרת הזו, הראשונה, והאגרוף שחטפתי, היו, כנראה, שלב הכרחי בתהליך החניכה והשינוי שהיה עלי לעבור. מלקוח קבוע לעובד, משתיין למי שמשרת שתיינים אחרים. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ספגתי מכות, שם ובכלל. העבודה הזו, ככל תפקיד שאתה לוקח על עצמך ורוצה לעשות טוב, שינתה אותי. התעצבתי בדמותה.

העבודה המסוימת, המקום המסוים. משמרת ארוכה, שמתחילה בעשר בלילה ונגמרת בשמונה בבוקר. ברמן יחיד במקום שלפעמים מלא עד להתפקע וכמעט אף פעם לא רגוע ושקט, מקום של אנשים שותים.

וגם אני שתיתי, כל הזמן. זו הייתה דרך טובה ללוות את הלחץ המתמיד, זה היה אחד האתגרים הגדולים של העבודה הזו. לשתות כמו כולם, יותר מכולם, ובכל זאת להמשיך לתפקד, להיות האחרון שעומד על הרגליים, זה שנשאר ולא הולך הביתה, ולא מתרסק לגמרי, המבוגר האחראי. השיכרות, כשנוהלה נכון, הייתה גם מסכה, גם שריון וגם כלי הכרחי כדי לשרוד את ליל המשמרת הארוך.

באתי לעבוד. בנעליים גבוהות, לדרמן על החגורה ופנס אופניים שמוכן לכל צרה, הייתי איש תחזוקה ולא רק משרת ציבור שתיינים. אחרי כמה משמרות למדתי להכיר את אחורי הבר, את מדפי המשקאות, את המקררים, את ברזי הבירה, מיכלי הגז והחביות. זו הייתה הכרות של בעל מלאכה עם הסדנא שלו, עם כלי וחומרי עבודתו. כשמשמרת הלכה טוב, בשיא הלחץ, כשהצלחתי בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, למזוג ולשרת את כולם, להיות יעיל ומתפקד, בשליטה בתוך מה שנראה כפרוע וחסר גבולות, בעצם רקדתי, נותן לגוף, לזיכרון החושי של המטלות הטכניות להוביל ולשלוט בי. הייתי מכונת מזיגה יעילה ככל שרק ניתן, בלי שום אני שעלול להפריע. אהבתי את הרגעים האלה, של העבודה הקשה, הרגשתי כפועל טוב. ובסופם הגיעה תמיד ירידת לחץ, שתיית כוסית עם המלצריות, תחושת הישג.

בניגוד לברמנים אחרים, רק לעיתים נדירות הצלחתי לנהל שיחה או להשתתף בהתרחשות החברתית. איני איש רעים, אבל זה לא בהכרח הפריע לי בעבודה. ראיתי עצמי כמלווה של הלקוחות בתהליך השתייה שלהם, כמי שתפקידו ליצור להם תנאים טובים ככל הניתן למסע שהחלק שלי בו מוגבל. ורק לפעמים הרגשתי שזה לא מספיק, ושמצפים ממני ליותר.

כי יש ציפיות מהברמן. הוא צריך להכיר את כל הלקוחות הקבועים, לדעת, פחות או יותר, מה שלומם, אם הכל בסדר ואם יש משהו שאפשר לעשות בשבילם. הוא צריך לדאוג לזה שהמוזיקה לא תהרוס ואם אפשר גם תעזור. שיהיה מי שיתרגש ממנה, שתהיה מוכרת אך לא מדי, שהמעברים בין השירים לא יהיו גסים, שאפשר יהיה להקשיב לה, לרקוד איתה לפעמים אבל גם לשמוע ולהישמע, ושלא תפריע לשכנים.

הוא צריך למזוג את הבירות והמשקאות כמו שצריך, מתוך כבוד והערכה לאלכוהול ולשתייה. הוא צריך לדעת לבחור בשביל מי שלא יכול להחליט או לא יודע מה טוב. שתייה פשוטה תמיד עדיפה על מתחכמת, צריך לעזור לאנשים, ללמד אותם לשתות, ללמד אותם להיות שיכורים.

הוא צריך לשמור גם על הניקיון וגם על הכללים. מותר ואסור ממשיכים להתקיים גם תוך כדי שתייה כבדה. לרוב יכולת הבחירה רק מתחדדת, ומה שהשיכרות חושפת הוא את תשתית המוסר הבסיסית של השתיין. רוב האנשים מתגלים כשוחרי טוב, אצל חלק קטן מהם פורץ החוצה צד אפל, עגום יותר מאשר מאיים. הוא צריך להגן על הלקוחות, גם מאחרים וגם מעצמם, הוא צריך לדעת מתי הם צריכים ללכת ולעזור להם לעשות את זה.

אף פעם לא הצלחתי למזוג בירה משני ברזים במקביל. ברמנים וברמניות אחרים היו טובים בטריק הזה, שדורש לפתוח את הברז ולהחזיק את הכוס באותה היד. פחדתי לנסות את זה בשיא הלחץ, כי אם הייתי נכשל והכוס הייתה נשמטת מידי לא יהיה זמן לנקות, ובשאר הזמן זה לא היה הכרחי. לא אהבתי כשמלצריות נכנסו מאחורי הבר בניסיון לעזור לי. העדפתי להיות בשליטה.

פעם תפשתי מישהו שגנב לי את הטלפון הנייד. המכשיר היה מונח על משטח המקרר שמאחורי הבר והוא שלח לשם יד, לקח אותו ויצא במהירות. הבחנתי בכך מאוחר מדי, אבל החלטתי לא לוותר, ביקשתי מאחת המלצריות שתשמור ויצאתי למרדף.

זיהיתי אותו בכניסה לשוק הכרמל, צעקתי לו לעצור וכשברח רצתי אחריו. הוא היה מהיר אבל אני יותר. תפסתי אותו באחד הרחובות המתפצלים מהשוק, מטיח אותו לתוך סורג שהגן על חלון חנות. השומר של הבר, שבא בעקבותי, התנשף. יכולנו להרביץ לו, לגנב, הגיע לו. הוא היה מוכן לזה, גוף הנרקומן שלו כבר התכדרר, ממתין לעונש. לקחתי ממנו את המכשיר וחזרתי לבר בריצה קלה. הברכיים כאבו לי עוד שבוע אחר כך.

בשש בבוקר הייתי מתחיל לנקות.

המלצריות כבר הלכו הביתה, ואם נשארו לקוחות הם היו ספורים ושיכורים, וכל מה שהיה צריך לעשות זה להזיז אותם מפה לשם, שלא יפריעו. היו תקופות בהן הגיע מנקה שעזר לי, לפעמים הייתי לבד. להכין את המקום ליום החדש, למחוק את שאריות הלילה, כאילו כלום לא קרה פה בעצם. למלא את מדפי המשקאות, לספור את הכסף בקופה, את הטיפים שהרווחתי. העייפות והשיכרות נטרלו זה את זה. הייתי מי ששרד את הלילה, יושב וקורא עיתון ליד השולחן הצופה אל הרחוב. בשמונה הייתה מגיעה ברמנית הבוקר להחליף אותי. אף פעם לא ישנתי טוב, יום אחרי משמרת. המשכתי לחלום על מזיגה.

באחת מהמשמרות האחרונות שלי השתכרתי יותר מדי. הלכתי הביתה לפני הזמן, נטשתי את הבר לחסדי המנקה, לא זכרתי כלום. אבל ידעתי שהגיע הזמן לעזוב, שאם אשאר האלכוהול יכלה אותי. ידעתי שאיני חזק מספיק בכדי לשלוט ברצון שלי לשתות עד בלי די.

חזרתי להיות לקוח.

בשנים הראשונות עוד הכרתי את כולם, את הצוות והלקוחות, וקיבלתי הנחה קבועה על כל מה ששתיתי. היא כבר פקעה, וגם חלק גדול מבאי הבר ועובדיו התחלפו. כשאני מגיע לשם, לרוב בבוקר או בצהריים, לפעמים עם ילדתי התינוקת, כבר איני ברמן לשעבר אלא סתם עוד לקוח מהמניין. טוב לי עם זה. הציפיות מלקוח פשוטות יותר, ואני יכול לעמוד בהן.

אני צופה במי שעומד מאחורי הבר, מוזג או מוזגת בירה אחרי בירה, שותה כוסית ויסקי עם המלצריות. אני מתגעגע אבל לא מקנא, או אולי להפך. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

הייתי פעם ברמן. לא עוד.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה

מעין רשימת המשך ל- “זכרונות מהעשור האבוד של- לרוץ בשביל אבא“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

במשמרת הראשונה שלי כברמן חטפתי אגרוף בפנים.

למרות שעבר לא מעט זמן מאז, יותר מעשר שנים, אני זוכר את זה לפרטי פרטים.

זה קרה קצת אחרי תחילת המשמרת, והיה לחץ. אנשים רצו לשתות. בפינת הבר, ליד עמדת הברזים, היו מגשי מתכת, עליהם הנחתי את הכוסות שמזגתי כדי שהמלצריות יוכלו לקחת אותן משם. אבל הפינה הזו הייתה גם המקום היחידי הפנוי, ואחד מהלקוחות הקבועים, בריטי מעצבן שכבר היה שיכור למדי, התעקש לשבת דווקא שם. אחת המלצריות, נקרא לה ס׳, ממש לא סבלה אותו. הוא היה מטרידן כרוני, גס ורודף כבוד, ובנוסף לכך גם קמצן שסירב להשאיר טיפים. והוא בא באותו יום עם שתי זונות אותן ניסה להרשים, וזה הפך אותו לקולני וגס רוח עוד יותר מכרגיל. נקרא לו פ׳.

ס׳ ו- פ׳ לא דיברו. הם רבו כמה זמן לפני כן ומאז התעלמו בהפגנתיות זה מזה. היא ביקשה ממני לבקש ממנו לזוז. הייתה לי תחושה שזה לא יגמר טוב.

בבר היה כלל, שאומר שמי שמודיעים לו שאסור לו להיכנס יותר, שהוא מנוע כניסה, לא יכול לערער. זו הייתה סנקציה קיצונית, שמשתמשים בה רק כשהגבול נחצה בצורה שאין דרך להעלים ממנה עין. עבור הלקוחות הקבועים, מי שהמקום היה בשבילם בית שהוא גם קצת כלא, כי השתייה היא גם הדבר הכי בטוח וגם המלכודת הכי גדולה, זו הייתה הודעה שמשנה באחת את סדר החיים. לא הייתה לי ברירה אלא להשתמש באיום הזה.

אנשים רצו לשתות, ואני מזגתי בירה אחרי בירה. זו הייתה כנראה המשמרת הראשונה שלי כברמן, והמלצריות היו השותפות שלי באחריות, וגם מי שהייתי צריך לגונן עליו מפני כל המניאקים, כל המטרידנים, כל מי שעבר את הגבול. לא היה לי ממי לבקש עזרה, אבל גם לא רציתי. אני הייתי אחראי, ו- פ׳ הפריע. ס׳ ביקשה ממני שאדאג שיזוז, ראיתי אותו מסתכל עליה מלוכלך, מתעקש לשמר את זכויות היתר שלו כלקוח ותיק וקבוע. בקצה השני של הבר ישבו לקוחות קבועים אחרים. ראיתי אותם בוחנים אותי. האם אני ברמן טוב מספיק? זו הייתה, כנראה, המשמרת הראשונה שלי, ולפני כן לא הייתי ברמן, רק לקוח קבוע, בדיוק כמוהם. פ׳ הפריע. הוא עבר את הגבול. אנשים רצו לשתות והוא עיכב את העבודה, הוא היה מניאק. הגיע הזמן שיזוז, שילך.

ביקשתי ממנו. הוא סירב. למה מי אני, ברמן חדש, עד לפני רגע לקוח כמוהו, פחות ותיק ממנו, תמזוג בירות ותשתוק, תן כבוד. ס׳ באה לקחת כוסות שהכנתי בשבילה, כי אנשים רוצים לשתות. פ׳ הפריע. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאודיע לו שהוא מנוע כניסה. ידענו שהוא עבר את הגבול, שאני עכשיו ברמן, לא לקוח, ושהוא מטריד את המלצרית, שהרצון שלו להרשים את הזונות איתן בא גורם לו לעשות דברים שיצטער עליהם, שלי ולו אין ברירה אלא לשחק קשוח, שהגיע הזמן שלי לאלץ אותו, לכפות עליו ללכת.

והודעתי לו, והוא הפך את כוס הבירה שלו, אותה הצלחתי לתפוס לפני שהתנפצה, ואז היכה אותי, באגרוף שהתלבש על לחי ימין, חזק מספיק בכדי לזעזע אבל לא בכדי להפיל, אחזתי בבר ולא נתתי לעצמי ליפול. הלקוחות הקבועים האחרים ראו אותי סופג את האגרוף, מצליח לא להחזיר, לא רק לא ליפול, ראו את פ׳ יוצא, יודע שעכשיו באמת עבר את הגבול, כי הטרדת מלצרית היא משהו שאפשר לסלוח עליו אבל לא הכאת ברמן, והוא הפך למנוע כניסה, כבר לא לקוח קבוע אלא מנודה.

וצעקתי על שתי הזונות במקום עליו, וסילקתי אותן, והלחי שלי התנפחה ובערה, אבל המשכתי לעמוד, המשכתי למזוג בירות, כי אנשים רוצים לשתות.

המשמרת נמשכה עד שמונה בבוקר. הלחי כאבה, אבל האגרוף התלבש ל- פ׳ טוב, ככה ששום דבר לא נשבר. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה.

המשכתי להיות ברמן עוד חמש שנים. אני עדיין לקוח קבוע, אם כי כבר איני שותה כל כך הרבה. את פ׳ אני רואה מדי פעם, ומתעלם. אין לי כלום איתו. יכול להיות שבמקומו הייתי מתנהג באותו אופן. זה היה מזמן, הייתי רוצה לשכוח מזה.

במשמרת

היא נכנסת לפאב ופונה ישר אל הבר. אני יודע מה היא רוצה, את הוויסקי הזול, מהבקבוק הגדול שתלוי על הקיר ומשחרר כמות מדודה, חמישים מיליליטר, בלי קרח. יש לה שיער שחור שמגיע עד הכתפיים ועיניים שקועות. היא יפה ועגומה. אני כועס על עצמי, מבין שאם לא היתה יפה לא הייתי שם לב אליה.

היא שותה מהר, בלגימות גדולות, ואחר כך מכניסה יד אל הכיס ושולפת משם ערימת מטבעות, אותן היא מניחה על הבר. אחר כך היא מבקשת עוד אחד, ושותה גם אותו מהר, ומחייכת אלי, נראית כמעט מאושרת, ויוצאת.

אני סופר את הכסף לפני שאני מתקתק אותו בקופה. תמיד היא משאירה טיפ, חמישה שקלים, לפעמים יותר. גם כשאין לה כסף והיא מבקשת לרשום, או לחזור יותר מאוחר, היא עדיין משאירה טיפ. המטבעות מצלצלות כשאני מטיל אותן לכוס המתכת. היא משלמת רק במטבעות, חצאים, שקלים, חמישיות. היא אוספת אותן ברחוב, מבקשת מאנשים. לא ראיתי אותה אף פעם עושה את זה אבל אנשים סיפרו לי. הם פגשו אותה, היא ביקשה מהם כסף, ואחר באה לשתות אותו אצלי. הנדבות שהיא אוספת הן הפרנסה שלי.

עדיין מוקדם. היא עוד תחזור הלילה.

מה עשיתי בחופש הגדול

מה עשיתי בחופש הגדול

ללורד אלנבי
שיחקת אותה

כל קשר בין הדמויות, המעשים, המקומות והרחובות המוזכרים כאן למציאות הוא מופרך מיסודו.
אין מציאות.

Continue reading

בעד ונגד המלחמה בסמים

לפני מספר שנים הוטל עלי, במסגרת עבודתי כמורה לקולנוע, להנחות את התלמידים בפרוייקט של עשיית סרטי פרסומת “בעד המלחמה בסמים”.
לא זכור לי שהגבתי בהתלהבות יתרה. קולנוע מגויס נראה לי תמיד כדבר חסר טעם ומיותר, במיוחד במסגרת מגמת קולנוע בתיכון. לגבי, תיעול של יצירתיות לאפיקים דידקטיים מהווה סתירה.
בנוסף, היה ברור לי שהציפייה של יוזמי הפרוייקט היא לא רק לתוצאה- סרטוני פרסומת ברמה טכנית ירודה, אותם יוכלו להציג כהישג אישי, אלא גם כי במסגרת העבודה ייחשפו התלמידים לערכים פדגוגיים מסוימים, התואמים את גישת ה”בעד המלחמה בסמים”. גם כאן, הסתירה הבסיסית בין רצוי למצוי הייתה ברורה וצורמת.
בית הספר בו מדובר שכן במרכז תל אביב, הכיתה עליה הוטלה המשימה הייתה י”א, והתלמידים היו ברובם המוחלט בוגרים ואינטיליגנטים. עובדות אלה לבדן די בהם בכדי להעלות את ההשערה שסמים והשימוש בהם לא היו זרים לפחות לחלק מהתלמידים.
השערה זו לא גובתה אומנם על ידי ידיעה ברורה, אך היא הספיקה בכדי לעורר שאלה- אם מי מהתלמידים השתמש, משתמש או ישתמש בסמים, הרי שהוא הופך למטרת המלחמה, האויב. האם אפשרי לאדם להלחם נגד עצמו?
גורם נוסף לפקפוקים ותהיות היה שאלת היכולת שלי להנחות פרוייקט כזה. האם עלי, כמורה, להזדהות עם הערכים וההנחות שביסודו, השונים כל כך מאלו שלי? הנחת היסוד היא שלא חייב להיות קשר מובהק בין דעותיו הפרטיות של המורה ובין אלו אותן הוא מביע בכיתה מאחר ובמקרה השני הוא פועל כמייצגה של מערכת, לה הוא מחויב לויאלית. כל זה טוב ויפה כהנחת יסוד, אולם מצאתי שהיישום הוא בעייתי יותר.
הצלחתי ללבוש את מסיכת המורה, להפעיל כוח בשם המערכת, לייצג את יתרונותיה ומגבלותיה, אולם לא יכולתי להטיף למטרה בה איני מאמין.

בקיץ שלפני כן הנחיתי סדנה יומית בנושא מניעת השימוש בסמים, בכדי להשלים פרנסה בזמן החופשה. אותן התלבטויות עלו בי גם אז, והצגתי אותן בפני האדם שארגן את הסדנה, איש חינוך ותיק וחכם.
תשובתו הייתה שמטרת הסדנאות היא העברת מידע ושבירת דעות קדומות, תוך שאיפה להיווצרות דיון אמיתי. ההנחיה פירושה עזרה בבירור דעותיהם הפרטיות של משתתפי הסדנה, כאשר עלי להיות זה שמספק את המידע ואת הסדר, הכלים ההכרחיים לצורך בירור שכזה.
קראתי את החומר שהוא חילק למנחים, מידע רפואי על השפעותיהם של הסמים השונים. טיפלתי בבורותי שלי, ניסיתי להתעלם מהשאלות המוסריות הפרטיות. זה היה מספיק, אז, אולם כאשר ניסיתי להשתמש באותם לקחים הפעם מצאתי שאין בהם די.
כי הפעם המטרה הייתה יצירה, מילה גדולה ומפחידה, ומול פחד איני יכול להסתפק בתפקוד פסיבי. עלי ליזום.

ברצוני להסיר ספקות אפשריים בדבר מידת ההתעמקות שלי בטרדות התפקיד. ההתלבטויות שתיארתי קודם לא מנעו ממני מלמהר ולקבל על עצמי את המשימה, מתוך האינסטינקט הגורם לצמית להיכנע לכל משובותיו של הפטרון.
זה בסדר, ניחמתי את עצמי, אינך לבד. כי הרי ברור לחלוטין שקמפיין ה- “מלחמה בסמים” ספוג ונוטף את הנוזל העכור הנקרא לצאת ידי חובה. הסרטים הם שמשנים. עליהם להיות חביבים, לא מתוחכמים מדי, בעלי מסרים פשטניים ובלתי אפקטיביים, כרגיל בתחום הזה. עוד כיסוי תחת, אחד מני רבים, לא הראשון ובודאי שלא האחרון.
נקבע תאריך לתחילת עבודה, תאריך אותו היטבתי להדחיק עד הערב שלפני השיעור המיועד. יהיה בסדר הוא הלך מחשבה מקובל וצפוי, המקל על החיים בכך שהוא מאפשר לחסוך בהכנות מקדימות.

באותו הלילה התכוונתי ללכת לישון מוקדם ולהשלים שעות שינה אותן איבדתי בלילות הילולה קודמים, אולם רגע לפני סגירת היום נתקפתי בגל של צדקנות טורדת שלווה, אשר הפכה את השינה לאופציה בלתי פרקטית. ירדתי אל הבאר שמתחת לבית, הזמנתי “גרנד 41” והתחלתי לחשוב.

מה הופך את “המלחמה בסמים” לכותרת כה קשה לפענוח?
החיבור בין המילה מלחמה למושגים הרחוקים ממנה ומאפיוניה כמרחק מזרח ממערב אומנם מוזר, אך הוא מתחולל תדירות.
הפעילות המהנה הזו מחייבת את קיומם של מספר גורמים, אשר החשובים שבהם הם נפגעים, אויב וצבא. אם נוציא מהמשוואה אפילו גורם אחד, נאבד את כל הכיף.
ובכן, מי הנפגעים, מי האויב, ואיפה לעזאזל הצבא?
נתחיל באויב. מי הוא כאן? האם אלו הסמים? אולי הם, האבקות, הכדורים, העשבים, אולי הם הרוע המוחלט, אולי הם האויב שיש להכחידו?
אבל תשובה זו, משום מה, נראתה לי פשוטה מדי.
ראשית, ההגדרה של מה הוא סם ומה איננו סם היא שאלה רפואית ומוסרית מסובכת למדי, שאלה המזמינה דיון מעגלי ועקר.
היכן עובר הגבול בין אויב לידיד? האם גם אלכוהול הוא סם? וניקוטין? וקפאין? באותו היום השתמשתי בכמויות נכבדות משלושתם, כך שהתקשיתי לנקוט בעמדה השוללת את החומרים הללו, ומגדירה אותי כנרקומן. נראה כי כמעט כל חומר מעורר הנאה נחשב רפואית כסם, כאשר ההגדרה המוסרית מתייחסת לתוצאות השימוש, ולא לחומר עצמו.
שנית, הדמוניזציה של אובייקט דומם עוררה בי סלידה מיידית. חומר, תרכובת כימית, אינו יכול להיות רע או טוב, אלא רק קיים. לא הסכמתי לוותר על הרציונאליות בשם ההתחסדות הממלכתית.
ליל השתייה הסתיים בשתי מסקנות-
ויתור על מושגים המגיעים מתורת הקרב והמלחמה, וזאת לפחות עד שאבין מי האויב.
התמקדות בנזקי הסמים, ולמעשה בהתמכרות, אשר נתפסה אצלי אינסטינקטיבית כאויב הקל ביותר להגדרה.

יום אחר כך, תוך התמודדות מרשימה עם הנגאובר טורדני, העברתי שיעור בנושא.
ביקשתי מהתלמידים לחשוף ולחקור את ההתמכרויות שלהם ושל סביבתם. המסקנה הייתה ברורה מאליה. כולנו מכורים, כאשר השאלה היא רק למה. עבודה, שוקולד, אהבה או סמים, מושא ההתמכרות אומנם משתנה, אך היא עצמה קיימת כמושג עצמאי. זה היה סיכום השיעור. טוב, יפה, מעניין במקצת, לחלוטין לא פרקטי. כי אם כולנו מכורים, מה מבדיל בין התמכרות טובה לרעה?
אולם גם עכשיו העדפתי להסתפק במטרת הביניים, קלושת כוונות ככל שתהיה. סוכם שאחד מהסרטים שייעשו על ידי הכיתה יהיה רצף של וידויים של אנשים שונים על התמכרויותיהם, רצף אשר יוקרן בלופ, ובו ישולבו וידויי שימוש בסמים באופן אקראי וספורדי. האמירה הבלתי ברורה הייתה כי כולנו מכורים, אולם רצוי שנתעל את ההתמכרות לכיוון הרסני כמה שפחות.
אי אפשר להסתכן ולהגדיר אמירה זו כמועילה במיוחד בתור לקח לחיים, אולם היא נשמעת מתוחכמת מספיק בכדי ליצור אשליה של טיפול מעמיק בבעיה.

את השבוע שעד השיעור הבא העברתי בשלוות נפש יחסית. העדפתי להתעלם ממה שידעתי.
ידעתי ששימוש בסמים בפני עצמו אינו בהכרח דבר שלילי.
ידעתי שלעתים שימוש כזה מוביל להתמכרות.
ידעתי שהתמכרות לסמים פירושה סכנה.
ידעתי שעל הסכנה יש להתריע.
ידעתי שהתרעה כזו לא תפגע בערכה העצמאי של הסכנה, ממנו לא יכולתי להתעלם.
כי הסכנה היא מטרת הכל, אם אין סכנה אין עניין, ואם אין עניין אין טעם.
חוץ מבמקרה של סמים, כי כאן “מתים מזה”.
וזה המסר הסמוי של רוב מסעות הפרסום בנושא “המלחמה בסמים”. סמים הורגים. מתים מזה.
פשוט מאוד, לא? אם מתים מזה זה רע, ואם שורדים אז לא. טיעון אפקטיבי ומשכנע.
אבל רגע, כי הרי להסתכן בצבא זה “טוב”, למרות שגם סכנה זו יכולה להוביל למוות. מוות כזה הוא “מות גיבורים”, מאחר והוא מתרחש כחלק מאינטרס לאומי, ודבר זה מכשיר אותו, הופך אותו ממוות “רע” ל”טוב”, אולם טיעון זה בפני עצמו אינו מספק. הכרתי את תחושת הסכנה הממכרת הכרוכה בחוויה הצבאית וידעתי היטב שבאדרנלין שהיא מייצרת אין ולו מיליגרם ציוני אחד.
וסיגריות? הרי כולם יודעים שמתים מזה, זה כתוב על החפיסה שמוטלת עכשיו מולי, אזהרה, משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. מתים מזה, וכולם יודעים. ובכל זאת קיים שיעור מסוים, כמעט בלתי משתנה, אשר ממשיך לעשן. יתרה מזאת, על פי תחושתי הסובייקטיבית יותר בני נוער מתחילים לעשן עכשיו מאשר בזמן בו אני הייתי נער, וזאת למרות שהמודעות לנזקי העישון רק התגברה, ומחירן עלה באופן משמעותי. נראה שלגבי אחוז מסוים מאותם מתבגרים הסכנה לא מהווה גורם מרתיע. ברור היה לי, אינסטינקטיבית, שאותם אנשים הם גם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ולהתמכר לסמים.
לשיעור הבא הגעתי מבולבל וטרוד, בלי שמץ של מושג מה אומר.

מתים מזה. אבל האם טיעון זה אפקטיבי? אולי עצם העלאתו מגבירה את המשיכה אל הסכנה.
כי המוות הוא אירוע מושך, חשוב, ובעיקר משמעותי בעולם שבו סף הגירוי המינימלי עולה בקצב מסחרר כל כך.
“אני מתה עליך” – “אני מת עלייך”, ורק אז אהבת הנעורים מתחילה באמת לרגש. במקרה זה הסכנה אינה מבהילה, אלא מאפשרת את ההפרדה בין העיקר והתפל.
משאלת המוות היא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של כל האנשים אותם אני מכיר, היכולים להיות מתוארים על ידי שם התואר- מעניינים. אינני מכיר ולו אדם מעניין אחד אשר המוות לא היה קיים ומושך עבורו בדיוק בשנים בהם נקבעים הרגלי ההתמכרות. הטיעון היחידי נגד ההתמכרות הוא שהיא הורגת. איפה פה ההגיון?

ועל זה מצאתי את עצמי מדבר, על חוסר ההגיון בהתייחסות לסמים כאל הבעיה ולא כאל סימפטום, על משאלת המוות הקיימת בכל אחד, מחפשת אפשרות לפרוץ, ועל הצורה בה היא מתגשמת לעתים בצורה הנסתרת של התמכרות לדברים אשר במילא כבר הוגדרו כ- “הורגים”- אהבה, צבא, סמים או סיגריות.
בודאי שזה הורג, אבל זה כל העניין. אומנם המטרה המוצהרת היא הנאה, אבל זו יכולה לנבוע מסבל. כאן כבר אין סתירה. חוויית ההתאהבות הראשונה, ההשתכרות הראשונה, ההקאה הראשונה, ההנגאובר הראשון- חוויות אלו מערבות כמעט תמיד את שני הקצוות- את הטוב ואת הרע, ואולי זה מה שהופך אותן לתחנות מעבר הכרחיות כל כך.

בצורה כזו מקודשות חוויות טריוויאליות, כמו עישון סיגריות או בליעת כדור. מעשים אלו הם צעדים מהם אין חזרה, כי לכאורה אחריהם משתנה הגדרתו של האדם, ונוספים אליו ערכים נלווים, אותו ערך מוסף שמאפשר התעלמות מפשטותו של הרגע.
המוות מושך ומסקרן, דרך נפלאה להפוך את הבנאלי למעניין, במיוחד כאשר לא חייבים ממש למות, ואפילו די נהנים בדרך.

בסוף השיעור הרגשתי קצת פחות מבולבל. יצאתי מהכיתה בכדי לעשן סיגריה ולשתות קפה. אחת מתלמידותיי, בין המוכשרות שבהן, התלוותה אלי. בפנים סמוקות היא שאלה אותי כיצד אני יכול להעביר שיעור נגד סמים בעודי לובש חולצה עליה מצויירת כתובתו של קופישופ באמסטרדם.
לא ידעתי שאני לובש דווקא את החולצה הזו, אשר ניתנה לאחותי על ידי ידיד שלה, בעליו של אותו קופישופ. התעוררתי מאוחר מדי, וחטפתי את החולצה העליונה מהערמה שעל המדף.
אבל לא הצלחתי להסביר לה את הסתירה.

הפרוייקט הושלם בהצלחה חלקית. הסרטים נעשו, והיו, כצפוי, באנאליים עד כלות, מלאי סתירות ומבולבלים כמעט כמוני.
חודשיים אחר כך, ומסיבות אחרות לגמרי, קעקעתי את המילה “חי” על כתפי השמאלית, למען יראו וייראו.