לאולם הקטן בו גרתי היו שתי דלתות מתכת גדולות, שאחת מהן פנתה אל חדר המדרגות והשנייה אל המרפסת שתפסה את תשומת ליבי מלכתחילה. כשבנו את הבניין, באמצע שנות השבעים, הייתה מרפסת זו משותפת לכל המשתמשים בקומה, ונועדה לספק גישה למעלית לצורך פריקה וטעינה. כמו כן מוקמו בצידה האחד שירותים משותפים. אבל בשלב זה של חיי הבניין כל האולמות כבר התקינו להם שירותים מאולתרים פנימיים, כך שאיש לא עבר בחלק המרפסת שהקיף את ביתי והיא הייתה בפועל פרטית לגמרי.
ברוב הזמן שמרתי את דלת המתכת מוגפת והסתגרתי בפנים, צולל יותר ויותר למה שהיה, כפי הנראה, תקופת משבר עמוק. מדי פעם, כשהייתי זקוק לקצת אוויר, יצאתי למרפסת, הסתכלתי על הרחוב, ניסיתי להבין איפה אני נמצא.
הבניין ניצב בנקודה הנמוכה ביותר ברחוב, בצומת המפגש שלו עם רחוב קטן אחר, המחבר בינו לבין דרך אילת. בצומת הזו יש ברחוב עיקול קטן, ושתי זרועות נמתחות לשני כיוונים. מזרחה, הרחוב מטפס במעלה גבעה, לכיוון איזור תעשייה בנוי מבני בלוקים נמוכים, רחוב אברבנאל ושכונת פלורנטין. הצד השני פונה דרום מערבה, לכיוון רחוב אליפלט ויפו. שם נראה מהמרפסת צריח מחודד של מה שגיליתי מאוחר יותר שהוא ׳כנסיית עמנואל׳, שנמצאת במרכז שכונה קטנה, המושבה האמריקאית גרמנית. הרחוב רחב ופתוח בנקודה זו, ומאחר והמבנים שבעברו השני נמוכים ניתן היה לראות צמרות עצי שקמה גדולים המקיפים חצר בית ספר נטוש ואת מגדלי התאורה של איצטדיון בלומפילד. בזמן משחקים היו עולות משם נהמות הקהל, שירי עידוד, שאגות שמחה ואנחות אכזבה. גם קריאות המואזין הדהדו ממרחק בזמנים קצובים. לא היו מדרכות ברחוב, והולכי רגל, אופני משלוחים, אופנועים, מכוניות ומשאיות חלקו בו, במחול משותף, צורם לעיתים, של מי מוותר למי ומתי. סחורות וחומרי גלם הובלו מפה לשם, פלטות עץ, רהיטים בשלבי גימור שונים, גלילי בדים. אנשים הלכו משם לפה, לעבודה וממנה, או בדרך למרכז בריאות הנפש שנמצא בבניין מחופה שיש, זר ומוזר, באמצע איזור התעשייה. זה היה בלאגן מעניין לצפייה.
הרבי מבכרך, כך קוראים לרחוב, מספר 14. אתם מזומנים לבקר אבל לא תראו את אותם דברים. כמעט הכל השתנה. ככה זה, כמובן. דברים משתנים. הגעגועים לעבר אינם מצביעים על כך שהיה יותר טוב, רק אחר.
*
הרחוב שלי מופיע על מפה שהודפסה ב– 1880, ושהוכנה על ידי מישהו שגר לא רחוק מכאן, בבית עץ צבוע ירוק, במושבה האמריקאית גרמנית. הבית צבוע ירוק עכשיו, כמובן, אך אין שום סיבה להאמין שהיה כך כבר אז. והמושבה האמריקאית גרמנית הייתה למעשה גרמנית לגמרי בזמן הזה. זה סיפור מסובך, אבל לא בלתי ידוע, אחד מהקוריוזים של ראשית ההתיישבות המערבית בארץ. הוא קשור בתהליכים פנימיים שעברו חברות נוצריות במקומות רחוקים מאוד מכאן, שהובילו להגירה משיחית לארץ הקודש. רעיונות מופשטים, אמונה, שאפתנות ואומץ הובילו קהילות שלמות להרפתקאות בעלות סוף רע, וכל זה השאיר עקבות קונקרטיות לגמרי, בניינים ורחובות, במרחק שתי דקות הליכה ממרפסתי.
נתחיל באמריקאים. הם באו קודם. מרחבי ניו איגנלנד, צפון מזרח ארצות הברית, ובעיקר משתי עיירות דייג קטנות באזור שנקרא נהר האינדיאנים, Indian River, במדינת מיין, לא פחות, מקום שאין שונה ממנו ומיפו. זו הייתה קהילה שהורכבה ממשפחות של בעלי מלאכה, חקלאים, דייגים וסוחרים. מטרתם המוצהרת הייתה הקדמת הגאולה השנייה, שובו לעולם הזה של ישוע המושיע, וזאת באמצעות עידוד שיבת היהודים אל ארצם. מנהיגם היה מטיף כריזמטי, שחור שיער ועיניים, קפוץ שפתיים, שלרגל המסע אליו הוליך את צאן מרעיתו שינה את שמו, שהיה קודם סתם ג׳ורג׳ אדאמס, לג׳ורג׳ וושינגטון יהושע אדאמס.
העיירות האלה תמיד היו שוליות ומבודדות. היום הם מקומות עניים שאוכלוסיותן, הלבנה ברובה הגדול, מזדקנת. ויכוח עיקרי בישיבות מועצת העיר של אחת מהן היה אם לשפץ, או אולי פשוט לנטוש ולוותר על בית העירייה המתפורר. בסוף הוחלט לשפץ, ואתר האינטרנט העירוני כולל דיווחים מפורטים על התקדמות העבודה. פריט ההיסטוריה המוזר הקשור בהן, הספינה שהובילה את קודמיהם הרחק מזרחה, הוא חלק מהמיתולגיה המקומית.
[ניתן לראות דוגמא באתר זה, המרכז אתרים היסטוריים מקומיים ויוצאי דופן: https://www.atlasobscura.com/places/nellie-chapin-day-memorial, או בערכי הויקפדיה והאתרים העירוניים של הערים אדיסון: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Addison,_Maine וג׳ואנספורט: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Jonesport,_Maine]
מצבת אבן קטנה אך מטופחת מספרת על אותה ספינה שיצאה מכאן, נושאת עליה 157 מהגרים, שלקחו איתם כלי עבודה, מכונות חקלאיות, זרעים, רהיטים ואפילו בתים מוכנים להרכבה שיוצרו במפעל נגרות סמוך. זה היה כוח נחיתה המסוגל לספק את צרכיו בעצמו. המודל אותו חיקו היה של ה– ׳מייפלאוור׳, הספינה שהביאה את ׳האבות המייסדים׳ מאנגליה לאמריקה. המושבה שהתכוונו לייסד הייתה אמורה להיות מעין מגדלור שישנה את מהלך ההיסטוריה, לא פחות. 
קל לפטור כל זאת כאמונת הבל של כת מאמינים שנבעה ובאה לשרת את כשלי אישיותו של ג׳ורג׳ אדאמס, השחקן השייקספירי הכושל, השתיין והרמאי. ברור שהוא אחראי במידה רבה לטרגדיה שבאה עליהם, אבל המהגרים, החלוצים בעיני עצמם, לא היו קורבנות פאסיביים, והאמונה והנכונות שלהם לפעול על פיה צמחו במקום ובזמן בהם חיו – ניו אינגלנד, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. המלחמה הביאה איתה משבר כלכלי וחברתי, עודדה גל התעוררות רוחנית וערערה תפישות מסורתיות. ניתן היה להבין את המלחמה ולתת לה משמעות כחלק מדרמה אלוהית, הדורשת תיקון מוסרי בעולם הזה על מנת להביא לגאולה. חזרת עם ישראל לארץ הקודש הייתה תיקון שכזה. הטכנולוגיות שהתפתחו בזמן המלחמה, תיעוש ומיכון, היו חלק מכלי הגאולה העתידית. אדאמס הילל את ׳המחרשה הזזה של ג׳והנסון׳, ואת ׳המקדח בעל הפעולה החוזרת הכפולה של סמית׳׳ ככלים שיאפשרו את ההתיישבות ההמונית של בני ישראל בארץ שהובטחה להם על ידי האל. גם הבתים המוכנים שהביאו אותם המהגרים הם חלק מאותו הקשר. השמות שהוסיף אדאמס לשמו המקורי עוזרים להבהרת משמעות מעשה ההגירה: וושינגטון כמייצג של רוח אמריקאית ויהושע כמנהיג בני ישראל המתנחלים מחדש בארצם.
אבל זו לא תקופת התנ״ך, והנחיתה בחוף יפו לא דמתה למעבר הירדן. כל ההכנות והתיאומים לקראת הגעת הקבוצה התגלו כלא רלוונטיים, ולאחר ימים ארוכים בהם נפרק כל ציודם והובל ברפסודות מאולתרות אל חוף הים נטשה הספינה התלת תרנית והמהודרת את המהגרים במחנה זמני שהקימו במה שהיה המזבלה של העיר, סמוך לבית קברות שבו נקברו בחופזה מתי מגפת כולירה שהכתה ביפו לאחרונה. בששת השבועות בהם שהו במחנה זה מתו כעשרה מהם.
הנה צילום המחנה הזה, עגום מאוד למראה, מגודר חביות וחלקי בתים עתידיים. ניתן לראות את בני הקהילה, מכונסים במרכז, חלק מהם נושאים מטריות, ואת האוהלים המאולתרים שהקימו, המשמשים כמחסות. הם מבודדים מסביבתם, מסוגרים במתחם הדחוס. האוהל הגדול ביותר הוא הכנסיה, אשר צלב עץ קטן מוצב על גגה וצלבים גדולים מצויירים על לוחות העץ שבצדדיה. משמאלה נמצא כפי הנראה שער הכניסה, הסגור כעת. סוס בודד, מאוכף, קשור לגדר החיצונית, ופרט לו אי אפשר להבחין בחיות משק. למרות שהמצולמים כאן אולי עדיין מאמינים שיצליחו בדרכם, זהו למעשה מחנה פליטים. כשישים מהם ימותו בשנה הקרובה, שאחריה רובם הגדול יהפכו חסרי כל, ויאלצו להתחנן לסעד ולחילוץ. ארבע ספינות שונות יובילו קבוצות קבוצות מהם חזרה לארצות הברית, כשעל אחת הספינות הללו יהיה מרק טוויין, שהתלווה לטיול תיירותי אל ארץ הקודש וכתב טור סאטירי על חוויותיו לעיתון קאליפורני, שפורסם אחר כך בספר שכותרתו ׳התמימים בחוץ לארץ׳. הוא תיאר בהומור ובלגלוג את קבוצת בני הקהילה האומללים, מוכי הגורל, ובכך קיבע את דימויים בהיסטוריה.
פחות משלושים מהם, חלק זעום ממי שיצא למסע, ישארו ביפו. ומאחור ישאר גם לא מעט נדל״ן, נכסי דלא ניידי, כלומר רכוש שאינו ניתן לטלטול, כמו האדמות שרכשו והמבנים שבנו. מצחיק שרוב המבנים הללו טולטלו בעצם לכאן, 10,000 קילומטר מהמקום בו יוצרו.
וישאר זכרון שלהם, טבוע במרחב באמצעות השם שנתנו בני המקום והעיר לרחוב הקטן שתחם את השכונה שנטשו, רחוב האמריקאים, אל אמריקאן.
האמריקאים היו קוריוז מאחר והשפעתם על המרחב העירוני הייתה, בסיכומו של דבר, שולית מאוד. השינויים שעברו העיר והאזור בתקופה זאת, סביב אמצע המאה ה– 19, היו דרמטיים, וההגירה המשיחית אליה הייתה גורם משני ומבוטל.
השינוי העיקרי הייתה התפתחות של חקלאות מסחרית, מבוססת יצוא, בעיקר של תפוזים. אדמת השטחים שהקיפו את יפו התאימה מאוד לכך, ומפלס מי התהום היה גבוה, כך שהיה קל מאוד לחפור בארות שיספקו מים רבים לעצי ההדר הצמאים תמיד. עיבוד השטח נעשה במאות גינות נפרדות – יחידות שטח בינוניות, שמשפחה אחת ומספר פועלים קטן מסוגלים לטפל בהן, פרדסים מתוחמים שמבנה באר במרכזם, רובן בבעלות משפחות עשירות מקומיות או מוסדות דת. אוכלוסיית העיר צמחה במהירות, כשהרוב הגדול של המהגרים אליה היו פלאחים, חקלאים ממצרים, כמו גם מחפשי הזדמנויות מאזורים אחרים בסוריה הגדולה, בילאד א–שאם. מצד אחד צמחו בה שכונות עירוניות צפופות, שאל–מנשייה היא העיקרית שבהן, ומצד שני כפרים חקלאיים קטנים, כמו אבו כביר. לאירופה היה תפקיד חשוב בתהליך הזה, כיעד השוק העיקרי של היצוא החקלאי, אבל אין לטעות ולהתעלם מכך שהוא הובל על ידי יוזמות מקומיות. הזלזול וההתעלמות של אדאמס ובני מושבתו מהתנאים והנסיבות המסויימים, המחשבה היהירה לפיה ניתן ורצוי להסתמך רק על מה שהביאו איתם, גרם לזה שהמקומיים ניצלו אותם ככל שרק יכלו. המשפחות ששרדו ונשארו היו אלה שהצליחו להשתלב בפעילות הכלכלית המקומית תוך ניצול יתרונותיהם היחסיים, בעיקר בענפי התיירות והתחבורה. הן עסקו במלונאות ובאירוח, כמו גם בשירות כרכרות, וכל זה בשוליה של יפו, על גבול רצועת הפרדסים. הסתבר שלגבעה הזו, שנדמתה כמקוללת כאשר בנו עליה החלוצים ממיין את בתי העץ שלהם, היה מיקום לא רע בכלל.
[סיפור המושבה האמריקאית ידוע ומוכר, כשאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא פעילותם של בני הזוג ג‘יין וריד הולמס, תושבי מדינת מיין, אשר רכשו בשנת 2002 את אחד מהבתים המקוריים של המושבה שהיה מיועד להריסה, שיפצו ושימרו אותו בדקדקנות והקימו במקום את ׳בית ידידות מיין׳: http://www.jaffacolony.com. זה מקרה מרתק של יוזמת שימור ומחקר ׳מלמטה׳, אשר משפיעה על הנראטיב ההיסטורי. גרסה מעניינת של הסיפור, כתובה היטב וכוללת מקורות ראשוניים מרתקים אפשר למצוא כאן: https://downeast.com/strange-pilgrimage/ . מיכאל אורן, שהיה שגריר ישראל בארצות הברית, וכעת משמש כסגן שר במשרד ראש הממשלה וכחבר כנסת מטעם מפלגת ׳כולנו׳, פרסם ספר הסוקר בפרוטרוט את מעורבותה המתמדת והעניין המתמשך של ארצות הברית ותושביה במזרח התיכון: Michael B. Oren, Power, Faith and Fantasy, America in the Middle East, 1776 to the Present, W. W. Norton & Company, New York, 2007]
האפיזודה של מושבת אדאמס האמריקאית נמשכה כשנה, בשנים 1866 – 1867. הנוכחות של הטמפלרים, מי שהחליפו אותם על הגבעה, ושבגללם היא נקראת המושבה האמריקנית גרמנית, נמשכה למעלה משבעים שנה.
סיפורם פרוש כולו, ברמת פירוט מפתיעה, בתיק תיעוד שכתב ד״ר איל יעקב איזלר, בהזמנת מחלקת השימור של עירית תל–אביב יפו. הכל כתוב שם, על השכונה והבניינים הבודדים, מי שהתגורר או השתמש בהם לאורך השנים, פרטי הבינוי, השינויים וההתאמות שנערכו. יש שם מפות וצילומי אוויר, מסמכים וצילומים אישיים, עדויות עשירות ומגוונות, פרי של מחקר מעמיק. הוא נכתב לפני כעשר שנים, ומהווה תשתית תכנונית למהפכה הגדולה שעברה השכונה, שהשתמשה בסיפור ההיסטורי ובבניינים המשומרים בכדי ליצור תדמית יוקרתית למגוון הפרוייקטים שנבנו ועוד ייבנו בה. חלק מהפרוייקטים הללו כוללים שימור ושחזור של הבניינים הישנים, שמצבם היה בכי רע לפני שהשכונה התגלתה על ידי יזמי נדל״ן. המגוחך בינהם הוא פרויקט של בנייה חדשה הנראית ׳כאילו׳ ישנה, שמותג כ–״The Village״, ושאיכלוסו סימן כמה קיצוני הוא מהלך הג׳נטריפיקציה שעבר על השכונה.
אבל רגע, אני קופץ קדימה מהר מדי. הטמפלרים, השם המקובל לקהילה הגרמנית שישבה ביפו ובעוד מספר מושבות ברחבי הארץ, הוא למעשה קיצור של טמפלגזלשאפט, ארגון המקדש. כמובן שהשם מהדהד את שמו של מסדר האבירים שנוסד בירושלים בתקופה הצלבנית. מטרתו הראשונית של המסדר ההוא הייתה להגן וללוות את עולי הרגל הנוצרים במסע המסוכן מיפו לירושלים, ואחד מסמליו היה ציור שני אבירים הרוכבים על סוס בודד, סימן למסירותם וסגפנותם של האבירים הנזירים, אבל הוא הפך מהר מאוד למסדר לוחם, אימתני ועשיר מאוד. הטמפלרים המודרנים היו שונים לגמרי, והיו כת נוצרית פרוטסטנטית שהתנתקה מהכנסייה הלותרנית הלאומית של ממלכת וירטנברג שבדרום גרמניה. אמונתם הבסיסית הייתה בכך שהקמת ׳קהילת מקדש׳ בארץ הקודש תקרב את הגאולה ואת שיבתו של ישוע. הקירבה האידיאולוגית בינם לבין קבוצתו של אדאמס ברורה, אבל אופן הפעולה המסודר והשיטתי שלהם, כמו גם גודל הקהילה ומגנוני הפצת הידע, הניהול והשליטה שהשתמשה בהם הפכו את ההתיישבות הטמפלרית, לפחות בתחילתה, לסיפור הצלחה מרשים.
הגבעה ביפו הייתה המושבה השנייה שהקימו הטמפלרים בארץ הקודש, פחות משנה אחרי שייסדו את הראשונה בחיפה, שמהווה היום את אחד ממתחמי התיירות היפים בעיר. בחיפה המושבה נבנתה מהיסוד, ע״פ תכנית מדוקדקת ובשליטה מלאה. ביפו השתמשה הקהילה במבנים הקיימים אותם רכשה והתאימה לצרכיה. זה נבע גם מצורך דחוף להפריד בין שני מנהיגי הקהילה שהסתכסכו בינהם, וגם משיקולים מעשיים. יפו הייתה נקודת הכניסה הראשית לארץ ונוכחות בה הייתה חשובה להמשך התפתחות התנועה. תוך שנים ספורות הפכה המושבה ביפו למרכז הרוחני והמינהלי של הטמפלרים, כאשר המושבה החקלאית שנבנתה בהמשך דרך שכם, שרונה, משמשת לה כעורף תומך.
תיאודור זנדל היה בנו של הרופא של המושבה, אחד ממנהיגי הקהילה ומי שהקים את בית החולים הגרמני בעיר, שבתקנון שלו נקבע שישרת חולים חסרי אמצעים בחינם, ושיהיה פתוח בפני כל, אבל בפועל שירת בעיקר את המהגרים הגרמנים. ככלל, הטמפלרים העדיפו לבדל עצמם מבני המקום. ההשתלבות שלהם במרחב הייתה כלכלית, לא חברתית או תרבותית חלילה. המושבה ביפו הוקפה חומה, ושעריה היו ננעלים לעת ערב. זו הייתה בועה במתכוון. הבנת הסביבה הייתה חיונית על מנת לשמור ולאפשר את התרחבות בועה זו. תיאודור זנדל הוכשר כמהנדס ואדריכל בבית הספר המלכותי הטכני הגבוה בשטוטגרט כהכנה להגירתו לארץ. הוא נשא לאישה את ביתו של אחד ממנהיגיה הרוחניים של הכת, וגר בבית שנבנה על ידי המתיישבים האמריקאים, שמרפסת יפה מקיפה את כל צדדיו, ועיטור עץ מסוגנן קבוע בכרכוב גגו. הוא לקח על עצמו משימה חלוצית, מיפוי ראשוני ומדויק של יפו וסביבותיה.
התוצאה הייתה מפה שהיא הישג מרשים, בעיקר בהתחשב באמצעים הפשוטים שעמדו לרשות זנדל. את רוב איסוף המידע עשה כפי הנראה לבדו, בסיורים רגליים ורכובים בעיר ובשטחים המקיפים אותה. היא צורפה כנספח למאמר שפורסם על יפו וסביבותיה ברבעון הקרן הגרמנית לחקירת ארץ ישראל בשנת 1880. מובן שעצם קיום במת פרסום כזו מעיד על העניין הרב שעוררה הארץ בגרמניה. רבעון זה ממשיך להתפרסם עד ימינו באופן כמעט רציף.
המיפוי של זנדל מושפע ממה שמעניין אותו. בעיר יפו גופה, שמיפוי המבנים וגושי הבניה בה מדויק כל כך עד שהוא משמש למחקר ארכאולוגי גם בימינו, הוא מציין 64 מבנים ומוקדי עניין מסויימים כמו ׳41. בית בודרוס עכווי וגם משרד דואר וטלגראף תורכי׳, או ׳22. בית וטחנת קיטור של ברייש מקודם מצלר׳. במיפוי סביבותיה של יפו בולטת טבעת הפרדסים המקיפה אותה והבחירה שעשה, להתמקד באזור שמצפונה של העיר, שבו ברור לעין צלב הרחובות של המושבה שרונה, שזנדל היה שותף עיקרי בתכנונה. בין 62 המקומות שהוא מציין במקרא קיימים ׳26. גינה של סלים קאסר המבוגר׳, ׳49. מקום של אוניות טרופות׳ ו– ׳55. סחנת סומיל (כפר פלאחים)׳. צריך לבקר במקומות האלה בכדי לתאר אותם כך.
בתקריב של אזור מגוריו של זנדל אפשר להבחין בצלב הרחובות של המושבה, בה מצויינים ׳6. מלון ירושלים של א׳ הרדג׳׳, ׳7. בית וגן של הברון אוסטינוב׳ ו– ׳8. בית החולים הגרמני׳. המושבה מוקפת פרדסים, ושוכנת בצד דרך שכם היוצאת מכיכר השוק שבשולי יפו הצפופה. בכך היא משתלבת במרחב העירוני המתפתח, כאשר אזורי מסחר ומלאכה, כמו גם שכונות קטנות ומבודדות צומחים לאורך הדרכים הראשיות המובילות מהעיר. דרכים משניות מובילות לבתי באר וחוות חקלאיות. מס׳ 11 הוא ׳גינה של המנזר הפרנציסקאני׳, ומס׳ 37 הוא ׳משטח נמוך (נקרא בצת א–שאקירה)׳. שם נמצא היום אצטדיון בלומפילד.
והנה הוא, הרחוב שלי, אל אמריקאן, קטן, נחמד ומתעקל, מחבר בין הדרך המוליכה לכפר סלמה לזו הפונה לשכם, תוחם את המושבה הגרמנית מדרום מזרח.
כאשר פורסמה המפה הזו כבר עקר זנדל לירושלים, למושבה החדשה שהוקמה שם. הוא יהפוך להיות אחד ממנהיגיה הבולטים, ויתכנן מבנים מרשימים בעיר, ביניהם בית החולים ׳שערי צדק׳ ובית הספר ׳למל׳. הוא גם יקבר בירושלים בשנת 1902, ויזכר כאחד מהאדריכלים שהשפיעו רבות על דמותה. אני חש אליו קרבה מרוחקת, הערכה וקנאה. הוא היה שכן שלי, פעם, הלכנו באותן דרכים, בתקופות שונות.
הקמת המושבה בירושלים והעברת המרכז הטמפלרי אליה הפכה את המושבה היפואית למשנית, ראש גשר בלבד בתוך מפעל התיישבות רחב. היא עתידה להפוך שכונה אירופית, מסתגרת ומנומנמת, בתוך העיר הצומחת. עוד מעט מגיעה המאה ה– 20, על כל תלאבותיה. וויי וויי, כמה בלאגן עוד יהיה פה.
*
הרשימה הבאה בסדרה כאן.
רשימת המשך ל:צריך לדבר על הרבי – הקדמה
ביבליוגרפיה מלאה תפורסם בהמשך. בתרגומי שמות המקומות המופיעים במפת זנדל השתמשתי ב: רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר, 1917-1799, אריאל, ירושלים, 2003
צר לי על החוסר בהפניות מסודרות – לא מצאתי את האפשרות הטכנית ליצור הערות שוליים נוחות לקריאה.
