ארכיון תג: אימפריאליזם זה גועל נפש

כולם קורבנות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

את תמונות הזוג בלית׳ לקחתי מאתר הנקרא ׳אירופאים במזרח אפריקה׳, בו יש מאגר ידע על ילידי אירופה שביקרו, גרו, ובמקרה של אודלי בלית׳ מתו במזרח אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה. מנהלת כעת את האתר היסטוריונית בריטית ותיקה שילדותה עברה עליה בקניה, בעולם שנכחד ונעלם. קשה להאמין שכל זה באמת קרה, מה? לא כל כך מזמן ובכל זאת רחוק כל כך. שיפצתי את התמונות והוספתי להן צבע באמצעות הטכנולוגיה של My Heritage, חברה שעוסקת בהנגשת כלי גינאולוגיה לציבור הרחב. כך בערך הם נראו, בן הברון השמנמן ואשתו היפה, ארוכת הצמה. 

הזוג היה חלק מזרם מתגבר של תיירים שהגיעו למזרח אפריקה בחיפוש אחרי ריגוש והרפתקאות. הם השאירו באנגליה את בנם הפעוט, בן השנתיים. אודלי היה בנו הבכור ויורשו המיועד של ג׳יימס בליית׳, איש עסקים ופוליטקאי, בעלים של מזקקת ג׳ין גדולה. מעט לפני הנסיעה לאפריקה הוענק לאב התואר ברון והוא כונה מאז הברון הראשון בלית׳ (1st Baron Blyth). זאת הייתה אצולה חדשה, מפוצצת בכסף.

המשרה של פאטרסון, מפקח על הציד במזרח אפריקה הבריטית, הייתה חשובה. היא נוצרה מאחר שהיה ברור שצריכה להיות רגולציה בתחום הציד, ושאוכלוסיית החיות, ובמיוחד הפילים, מצטמצמת. חטי הפילים הפכו לשנהב, חומר גלם חשוב ששימש לייצור חפצים שהדרישה אליהם רק עלתה: קלידי פסנתר, כדורי ביליארד, מסרקים,  תכשיטים ופסלונים מסוגננים. הפילים שילמו את מחיר הפריחה בחיי הפנאי והתרבות. מיסוי שנהב היה מקור ההכנסה העיקרי של מזרח אפריקה הבריטית, כך שלא הייתה כוונה לאסור כליל על הציד אלא למצוא דרך לפקח ולווסת אותו. לצורך שמירה על כמות יציבה של חיות הוחלט להקים שתי שמורות גדולות מימדים, אחת מדרום לניירובי ולמסילת הרכבת ואחת מצפון לה. השמורה הצפונית הייתה עצומה בגודלה, בדוגמת מרובע שכל צלע שלו בת כ-250 ק״מ. פעלו בה גם ציידים מקומיים:

יושבי האזור הזה הם למעשה כולם נוודים, וחלק מהם ציידים נלהבים מאוד. זה כמובן קשה מאוד להפסיק זאת, מאחר שמאז ימי קדם היו לאנשים אלה זכויות בלתי מעורערות לצוד ולהרוג חיות באזורם. השאלה איך כדאי לטפל בהם מטרידה. לדעתי יהיה זה מאוד לא חכם ולא צודק לאסור על היליד מלהוציא לפועל את הזכויות הבלתי מעורערות אותן הוא נושא מלידה, בלי לפצות אותו בדרך מתאימה על האובדן. אם יוחלט ששום ציד מאף סוג לא יעשה בשמורה, על ידי ילידים או אירופאים כאחד – ואני חושב שהחלטה כזו תהיה נכונה – אז המנהיגים של השבטים השונים שזה נוגע להם צריכים להיות מזומנים למועצה ויש להגיע להסכם. הם בוודאי יוותרו בשמחה על זכויותיהם רבות השנים תמורת מתנה שנתית קבועה של כמה פרות, כבשים ועזים.

אפשר לקנות את האפריקאים האלה בזול. הם חלק מהטבע, וצריך לדאוג לשמור עליהם כאלה, נחותים ואקזוטיים. גבולות השמורה שורטטו על המפה בקווים ישרים, בסגנון קולוניאליסטי. משימתו הראשונית של פאטרסון הייתה למצוא דרך להגדיר את הגבולות הללו באמצעות מאפיינים פיזיים ברורים:

… קיבלתי הוראות מפורשות למצוא, אם אפשר, גבול מזרחי מוגדר היטב לשמורה, בסביבות קו הרוחב 38, ובהתאם התחלתי לערוך הכנות למסע דרך הטבע הפראי והבלתי מוכר הזה. באותו זמן כוונתי הייתה לדווח על מספר ומגוון חיות הציד, לשרטט מפות של מסלולי היומי, לתעד את השבטים השונים שאפגוש, ולרשום בקצרה את המאפיינים הכלליים של השטח שאחצה. לא יכולתי להשיג אלא ידע מועט על הארץ או האנשים, חוץ מהעובדה שכל האזור היה חסר אוכל וחסר מים.

בנוסף לכך זו הייתה תקופת בצורת. הפתרון היה תוספת חמורים וגמלים שישכרו במהלך המסע ויוכלו לשאת מים עבור השיירה, ומשלוח מוקדם של חלק מהצידה לנקודה בה יעברו בדרך. 

בנוסף לסידורים אלה לאוכל ומים, היה עלי לקחת רובים, תחמושת, אוהלים, כלי מחנה, אמצעי בישול, גרזנים וכלי עבודה כדי לחטוב עצים, לפנות שבילי מעבר ולבנות גשרים זמניים מעל ערוצים, חבל כדי לעזור בחציית נהרות, ועוד אלף דברים שונים הדרושים לתמיכה מלאה בגוף אנשים המנותק לחלוטין לכמה חודשים מכל ציביליזציה ומקורות אספקה. כמובן שכסף יהיה חסר ערך בקרב השבטים של פנים הארץ, כך שהייתי צריך לקחת כמטבע לסחר חליפין חבילות אמריקאני (בד כותנה), סלילי פליז, נחושת וחוט ברזל, חרוזים בצבעים וצורות רבים שיתאימו לאופנות השונות בקרב יפהפיות השבטים השונים, והרבה מתנות קטנות וזולות שידעתי שערכן עבור הפראים רב.

ניירובי החליפה את מומבסה כעיר המרכזית של הקהילה הלבנה במזרח אפריקה. היא צמחה במהירות, וצריפי הפח אותם תיאר נחום וילבוש (המהנדס היהודי שהיה חלק ממשלחת אוגנדה) הפכו בינתיים למבנים שמתאימים לצרכי הממשל, המתיישבים והמבקרים האירופים והאמריקאים העשירים. בעיר נבנה מסלול מרוצי סוסים, היו בה חנויות שמכרו סחורה אירופית וציוד לציד, לבנייה ולחקלאות, מלונות בהם אפשר להפגש, לראות ולהראות. המלון המפואר ביותר בניירובי כונה ׳בית הלורדים׳, בשל כמות בני האצולה שהתארחו בו. 

הרכבת אפשרה את כל זה. וווינסטון צ׳רצ׳יל, אז עוזר שר המושבות, מתאר במכתב לאימו את ביקורו במזרח אפריקה הבריטית, שילוב בין מילוי דרישות התפקיד להרג סתמי של חיות:

עזבנו את מומבסה אחרי שני ימים של התעסקויות, בדיקות ונאומים והמשכנו לתוך הארץ ברכבת אוגנדה. הכל התגלגל באופן חלק ביותר עבורי – רכבת מיוחדת עם קרון שינה וקרון סעודה עמדו לרשותי בכל הדרך, ומתי שרציתי לעצור – היא עצרה. כאשר המשיכה, ישבנו על מושב לפני הקטר עם רובינו, ומייד כשראינו משהו לירות בו – נפנוף יד הביא את הרכבת לעצירה. לפעמים ניסינו אנטילופה אפילו בלי לרדת ממנה.

כיף חיים במשרד המושבות. כמובן שזה אינו ציד אתי. אין פה כל צורך, סכנה או שיוויון מדומיין בין החיה למי שהורג אותה. זאת חוויה קולוניאלית גסה, פריבילגית מעצם היותה. יציאת המשלחת של פאטרסון התעכבה במעט. מסעות הספארי הרבים שיצאו מניירובי פגעו בהיצע הסבלים, והוא נאלץ לשכור אנשים שעליהם לא סמך. אבל הוא גם התענג על המעמד שהגיע אליו, קנה סוס ערבי יפה שעליו ירכב במהלך המסע , לו קרא אלאדין, בלוויית כלב ציד בשם לארצ׳ר. הוא היה מגלה ארצות ושליחה של האימפריה.

כאשר הייתי באמצע הכנות אלה, וממש כאשר התכוונתי לצאת למסעי, חבר שלי, ב., ואשתו הגיעו לניירובי. לפני שעזבתי את אנגליה שאלו אותי ב. וחבר שלו אם אוכל לעזור להם לארגן את הספארי שלהם, כך שלא יבזבזו זמן כשיגיעו. הבטחתי לעשות זאת אבל ברגע האחרון החבר גילה שהוא לא יכול לעזוב את הבית. הספארי שלי היה כמעט מוכן כאשר ב. וגב׳ ב. הגיעו, ומאחר והם היו נלהבים מאוד מכך שנטייל יחדיו, ביקשתי וקיבלתי אישור רשמי לכך שיתלוו אלי.

אודלי בלית׳ שירת כקצין זוטר בגדוד הפרשים המתנדבים שפאטרסון היה אמור לפקד עליו במלחמת הבורים, זה שרק גוייס ולא חווה מלחמה. איני יודע אם פאטרסון היה יכול, או אם היה מעוניין, לסרב לו. תוספת הציוד של השניים אמנם הכבידה וסיבכה את השיירה, אבל הם לא היו אמורים להתלוות אליו לכל הדרך, רק לצוד קצת, לצבור כמה מזכרות ולחזור לבנם בן השנתיים. אולי חשב שישמשו לו קהל בעלילות הגבורה שמצפות לו. אבל הם לא ידעו למה הם נכנסים. 

* *

אודלי היה אז בן 35, את׳ל בת 29. מה הביא אותם לאפריקה? האם ניסו להציל את נישואיהם, לחוות משהו יחדיו, להעמיד את עצמם במבחן? איזה תפקיד ציפו שפאטרסון ימלא בהגשמת הציפיות הללו?

כבר התחלת המסע הייתה קשה. חלק מהסבלים נצלו את כך שקיבלו, כמקובל, מחצית משכרם מראש וערקו, כך שהנותרים היו צריכים לשאת משקל גדול עוד יותר. השיירה קרטעה ממחנה אחד לשני, מתרחקת לאיטה מניירובי. שני מורי דרך, צעירים משבט המסאי, להם פאטרסון היה מלא הערכה, הובילו. בכל בוקר התוו נאת הכיוון אליו יש ללכת, וסייעו לו במלאכת המיפוי כשהם מציינים את שמות ההרים והערוצים שעברו בדרכם. פאטרסון לא היה כבול לשיירה. הוא שוטט בסביבתה, לעתים לבד ולעיתים עם בני ליווייתו תאבי הציד.

את׳ל התגלתה כציידת מוצלחת. היא הייתה קרת רוח ומחושבת. אבל אודלי התקשה להסתגל למסע. נהימות האריות בלילה הפחידו אותו. הוא פיתח שלפוחיות ברגליו ולא הצליח לשלוט בסוסו, כך שפאטרסון הציע שירכב על אלאדין. אחר כך חלה, ומאחר שאי אפשר היה לעצור את השיירה ולחכות שיחלים שני סבלים נאלצו לסחוב אותו, מיטלטל בערסל. גברת ב. צעדה לצידו, ופאטרסון ניסה לדאוג שבכל זאת תזכה במזכרות שרצתה:

בעוד אנחנו חוצים את חלקת ארץ המעניינת הזאת ראיתי קרנף בעל קרניים ארוכות מכל אלה בהן נתקלתי בשל מזלי הטוב. הייתי נלהב מכך שגברת ב. תוכל להשיג אותו, ומאחר והמקום בו נמצא הענק היה קרוב למסלול צעדתנו עצרתי את הספארי ודאגתי שהערסל של ב. יוצב במקום בטוח ליד עץ גדול לפני שיצאנו לעקוב אחריו.

הקרנף נח בצל עץ חלבלוב, והיינו צריכים לערוך חצי עיקוף מסביבו כדי שנהיה במורד הרוח ונוכל להתקרב אליו לטווח קצר בלי שנתגלה. היה סבך שיחים נוח במרחק של כארבעים מטר מהענק המנמנם, שקיוויתי שנוכל להגיע אליו ללא שיבחין בנו. הגענו למחסה החלקי הזה, אבל גילינו שביננו לקרנף יש גבעה קטנה, כך שכל שראינו היה את שדרת גבו. לכן התקדמנו במעלה הגבעה, מעבר לשיחים, ואז, לתדהמתנו, ראינו לא קרנף אחד אלא משפחה של שלושה! שלושתם היו ערניים ודרוכים, וחברנו בעל הקרניים הגדולות, שקיווינו למצוא ישן בבטלה, היה על המשמר, בראש וזנב זקורים, מוכן או להסתער על האויב או לברוח במורד העמק לכיוון הנהר.

סימנתי לגברת ב. לירות, והיא כרעה ברך, כיוונה בזהירות, ושחררה כדור שפגע ישר בגופו, כך ששמעתי את קול מכת העופרת כאשר חדרה את עורו הקשה. הוא מייד הסתובב ונעלם במורד המדרון, לוקח עמו, כפי שהאמנו, את השניים האחרים. עקבנו אחריהם במהירות, אבל, כשהגענו לראש הגבעה, מצאנו את עצמנו לפתע פנים אל פנים מול הנקבה והגור שלה, ששניהם מביטים בנו במשטמה. מייד אמרתי לגברת ב. לשכב ולא לזוז כלל, ובעוד אמא קרנפה עמדה להסתער יריתי בה כדור כדי לסלק אותה. בעקבות כך היא הסתובבה וצלעה משם עם בנה, כפי הנראה ללא נזק רציני.

מאוחר יותר, ליד מחנה הלילה, את׳ל יורה בראם במנוסה, ביריה מטווח של 150 מטר. 

כשראו זאת כל הספארי צעקו בשמחה גדולה כי הביבי (גברת) הייתה צלפית מעולה, וכי הבאוואנס (האדונים) לא יכלו לעשות זאת טוב כמוה. זאת היתה באמת ירייה מצויינת, והסבלים היו שמחים באופן טבעי על ההרג, אשר העניק להם בשר טרי לארוחת הערב.

לא רק אנשי הספארי, גם אנשי השבטים שהם פוגשים מתלהבים מאת׳ל:

כולם היו מאוד המומים לראות אנשים לבנים, ובמיוחד גברת לבנה, וכמות עצומה של פטפוט והשערות התחוללו ביניהם אודותינו. סיבת בואנו וצורת הופעתנו נידונו ובוקרו באופן חופשי למדי. גב׳ ב. הפכה במהרה למרכז תשומת הלב, והם הפגינו הערצה רבה לשיערה, שהיה ארוך מאוד, ואשר קלעה בצמה אחת במורד גבה. הלוחמים אהבו לקלוע את שיערם בצורה כזו, אבל מובן שהם לעולם לא הצליחו שיגדל לאורך שמתקרב לזה של גב׳ ב. אחד מהמבוגרים רץ לקרוא לחבר זקן, וכאשר הצביע לכיוון שיערה אמר ׳סידאי, סידאי?׳ (׳האם זה לא יפה, יפה?׳)

פאטרסון מנסה להפציר בזוג בלית׳ לשוב לניירובי. המסע מתקרב לחלק המסוכן שלו, חציית מדבר צ׳לבי הצחיח, אבל אודלי לא מוכן. הוא עדיין רוצה לצוד, בטוח שיחלים ויתחזק והכל יהיה בסדר, לא מבין שעוד מעט יהיה מאוחר מדי. הם ממשיכים. צדים קרוקודיל, נתקלים בשבטים שונים. פאטרסון קורא לאחת מהרמות בצד הנהר שבמסלולו הם הולכים על שמה של את׳ל. האם הוא מחזר אחריה? מה שקורה בספארי נשאר בספארי. 

לרוע המזל לאורך מסענו לאורך נהר הגוואסנו ניירו הבריאות של ב. לא השתפרה, וכעת מצאתי את עצמי במצב קשה ובלתי נעים. לא רציתי שבני ליוויתי ימשיכו איתי הלאה במסע; אבל בגלל מצב בריאותו של ב. לא יכולתי בשום אופן להשאיר אותו מאחור בארץ זרה, בלי רופא ובלי שום ידע של הילידים והשפה. היינו כעת ללא ספק בלפיתת הנייקה, ולאחר ששקלתי זאת החלטתי שיהיה זה עדיף אם נמשיך במסע יחדיו עד רמת מרסביט, שם קיוויתי שיבריא במהירות בשל האוויר הקריר.

לאחר השקיעה ישבתי בכיסא המחנה שלי וחשבתי על כל הדברים הללו. הירח העולה הטיל אור עדין וגרם לאוהל ולמחנה שלנו להראות מוזר מאוד בתוך הסביבה השוממה, כאשר לפתע נחרדתי על יד שריקת כדור שזמזם ליד אוזני, וקול ירי רובה שבא מיד אחר כך. בעודי צועק ׳מי ירה?׳ קפצתי על רגלי, מיהרתי בכיוון הקול, ומצאתי את נושא הנשק השובב שלי עם רובו בידו. מייד תפסתי אותו, פרקתי אותו מנשקו, ודרשתי הסבר לרצונו לירות בי. הוא רעד כולו ואמר שזו הייתה תאונה, ושהמחסנית נכנסה לרובה ללא ידיעתו, אבל כאשר שאלתי אותו למה כיוון לעברי ולחץ על ההדק לא הייתה לו תשובה מספקת.

מעמדו כאדון מחייב אותו להגיב באופן נחרץ והחלטי. הוא יודע לעשות זאת:

חוסר זהירות ופזיזות כאלה הם עניין רציני מאוד ואי אפשר שיעברו ללא עונש. אמרתי לו שיטופל בחומרה והוריתי לראש השיירה להצליף בו, מה שכמובן היה חוסר כבוד גדול עבור נושא הנשק. הוא היה פחדן ושובב, ולעתים קרובות נאלצתי לנזוף בו על שהתעכב מאחור או כשברח וטיפס על עץ עם הרובה באיום סכנה – כך, אכן, עשיתי בבוקר זה ממש. כעת יילל ובכה תחת עונשו, אבל הייתה לזה השפעה טובה עליו. מנעתי ממנו גישה במשך כמה ימים לכל כלי הנשק, ולעולם אחר כך לא הרשתי לו ללכת מאחורי, ותמיד גרמתי לו להיות מעט לפנים, כך שאוכל לפקח עליו, מאחר ולא ידעתי לאיזה מעשה פשע הוא עוד מסוגל. הוא השתפר באופן ניכר תחת המשמעת הקשוחה, והיה אדם אחר למדי כאשר שבנו לניירובי.

אני יכול להבין את השנאה של נושא הנשק לאדונו. אני יכול להבין את כל האפריקאים. זו לפיתת החנק האמיתית שמודגמת כאן. 

ההרפתקה הגדולה ביותר שלהם היא מפגש עם פיל פראי, בעל חט בודד, שמאיים לפגוע בשיירה. את׳ל מתכבדת לירות בו ראשונה בכדי שההרג ירשם על שמה, אבל סדרה של אירועים חסרי מזל מביאה לכך שהציד מסתבך. אודלי, המשתתף במרדף, כמעט חסר תועלת, נושאי הנשק מפחדים ולא מלווים את פאטרסון כשהוא יוצא לחפש אותו לבדו, והפיל הפצוע מסתער על השיירה. את׳ל ניצלת מרמיסה רק מאחר שסוסו של פאטרסון, אלאדין, מסב את תשומת ליבו של הפיל, וזה הורג אותו במכת חדק. פאטרסון, שגם כלבו מת קודם, מתאבל על מות ידידו הטוב, ונוקם על ידי חיסולו הסופי של הפיל. אתל מצטלמת כשהיא יושבת על הגופה הענקית, מזכרת מיום מהטיול.

את׳ל בלית׳ על גופת הפיל שרשום על שמה. צילום מעובד

המאורעות הבאים הם החלק בו קשה במיוחד לסמוך על עדותו של פאטרסון. 

השיירה המשיכה את דרכה במדבר הצחיח, ואודלי חלה שוב. סחבו אותו בערסל, ובלילה היה צריך להחליף תחבושות לחות על מצחו, כדי לסייע בהורדת החום. כשהתאושש במקצת יצא במרדף אחרי ג׳ירפה שניסה לצוד וכשל. פאטרסון אומר שנתן לאת׳ל לישון באוהל שלו כדי שתוכל לנוח בזמן שהוא מטפל בבעלה, אבל אני מאמין שהתחיל בינהם רומן חטוף. עדויות הסבלים, שנלקחו לאחר שהשיירה חזרה לניירובי, מספרות כי כשחזרה לפנות בוקר לאוהל שלה ושל בעלה, אחרי שבילתה באוהלו של פאטרסון, המתין לה בעלה ער וירה לעצמו בראש לעיניה. זה קרה בדיוק חודשיים מהיום בו יצאו לדרך. 

* *

מפת מסלול המסע פי שהופיעה בספרו של פאטרסון

פאטרסון לא מודה בהתאבדותו של אודלי בלית׳. הוא ממציא סיבה, האקדח הונח מתחת לכרית על ידי משרתו האישי, בלי ידיעת פאטרסון, כי בן הברון פחד מחיות טרף. המלריה בה חלה הגיעה למוחו וגרמה לו להזיות. בכל מקרה, כעת היה צריך לפתור את הבעיה. אודלי  נקבר במהרה, בקבר שהוגן מפני אוכלי הנבלות וסומן באבנים גדולות. ההתלבטות המשמעותית הייתה אם לשוב מייד לניירובי, מסע של חודש לכל הפחות, או להמשיך עוד כמה ימים עד השלמת המשימה, מה שיאריך את הדרך. רגש החובה ניצח. בכדי להשתחרר מלפיתת הנייקה צריך להמשיך קדימה. 

אבל בינתים מרדה בו שיירת הספארי. זה הספיק להם לגמרי, חוסר המזל, המוות של האדון הלבן, המסע הקשה והמתיש, המים המעופשים, המשמעת החמורה שהטיל עליהם, הציוד הרב שהיה עליהם לשאת. השומרים ניצלו את העדרותו של פאטרסון מהמחנה בזמן הלוויה והשתלטו על מחסן הנשק. כמו אז, בצאבו, פאטרסון הגיב במהירות ובאומץ, ומייד בשובו התעמת עם המורדים:

כאשר הגעתי למרכז המורדים שאלתי מה זה המעשה הטיפשי הזה ששמעתי שהם עושים. אני לא מוכן לשטויות, ועל כולם להיות מוכנים לתזוזה בשתיים בצהריים. בעקבות זאת כולם, כולל האסקאריז, השיבו בצעקה גדולה שאין בכוונתם להמשיך עוד לתוך המדבר, היכן שימותו מרעב ומצמא. ברשותם כעת כל הרובים והם יעשו כרצונם.

אמרתי להם שזה יהיה עניין רציני מאוד עבורם אם לא יחזרו למשמרתם תכף ומייד, ושאלתי אם הם מבינים שיענשו בחומרה מאוחר יותר על שהשתתפו במרד נגד קצין המעורב בעבודה ממשלתית. הם צריכים לזכור כי זוהי משלחת רשמית, ומאחר שיש לי עבודה ממשלתית לעשות במרסביט כוונתי להגיע לשם ולהשלים אותה, לא משנה אילו מכשולים יעמדו בדרכי, והם חייבים לבוא או לשאת בתוצאות.

אם יסרבו לציית אגייס מאה נושאי חניתות מהילידים ומהאזור ובמהירות אאסוף את כולם ואקח אותם כאסירים לניירובי, היכן שיטפלו בהם כראוי.

היו זעקות רמות ואיומים מכמה מהחצופים ברקע כאשר הודעתי על כוונתי.

אז פניתי להגיון של בעלי הרוח הטובה מבין האנשים, ואמרתי להם שלמרות שאנחנו בטבע הפראי דאגתי להם כאילו היו ילדי, והבעתי עניין רב ודאגה לבטחון ולרווחה שלהם. האכלתי אותם כאשר היו רעבים, טיפלתי בהם כאשר חלו, והענשתי אותם רק אם זה הגיע להם. יצער אותי מאוד לפנות לאמצעים קשוחים, אבל אם לא יחזרו למלא את חובתם מייד, לא אהסס לטפל בהם באופן חמור. 

המורדים נכנעים. השיירה יוצאת לדרכה בשתיים בצהריים, אחרי ששרפו חלק מהציוד המיותר כדי להקל על המשא, ובין השאר גם את האוהל מוכתם כתמי הדם והמוח של אודלי בלית׳. מעתה ועד שיחזרו לניירובי האלמנה האבלה תישן באוהלו של פאטרסון. 

בשארית המסע את׳ל מתאוששת מהטראומה שחוותה לאיטה. פאטרסון דואג שתשתה תה ותאכל ביסקוויטים. כאשר קרנף מתקרב לשיירה ומאיים עליו היא מטפסת עם שאר הסבלים על עץ גדול. בלילה אריה טורף את אחד מחמורי המשא. ככה זה באפריקה. הם מצליחים להגיע ליעדם ולזהות גבול צפוני לשמורה. המשימה הושלמה, וכעת ניתן רק לחזור בשלום.

הבא לחלות הוא פאטרסון עצמו. הוא נתקף בדיזינטריה, מגיע עד סף מוות ומתאושש, עקב טיפולה המסור של את׳ל. הם חוצים שוב את המדבר, מלווים בשיירת גמלים נושאי מים, מגיעים בסופו אל נהר זורם שעליהם לחצות.

דאגתי שגב׳ ב. תנשא מעבר לנהר על כתפיהם של ארבעה מהאנשים החסונים ביותר בספארי, כאלה שלא ייסחפו בקלות במערבולות ובזרם המסוכן. גם כך, היא כמעט וטבלה בו כאשר ברגע אחד כמעט והופלו על ידי המים השוצפים. היא עצמה ביקשה לחצות באמצעות החבל, אבל לזאת לא הסכמתי כי פחדתי שתתקרר ותחלה.

היא מתאוששת מספיק כדי להצטרף אליו להרפתקה אחרונה. זה לא אמור ציד אלא הזדמנות צילום של עדר באפלו אפריקאי שנראה ליד מקום חנייתם. פאטרסון ואת׳ל מנסים להתקרב ככל יכולתם, אבל מתגלים על ידי מנהיג העדר. פעם, לפני בוא הציידים, המנהיג היה בורח, אבל כעת הוא עצבני ומר לב ומגיב בהסתערות. את׳ל מראה אומץ וקור רוח כשהיא יורה ומצליחה לעצור את הפר הדוהר. אבל אז מסתבר שזו רק תחילת ההרפתקה. העדר כולו, כ-150 פרי ענק, מתעורר לדהרה ומתקרב אליהם. ׳עלינו לפגוע בפר הראשון או שאנחנו גמורים׳, אומר פאטרסון לאת׳ל ושניהם ממתינים עד שהעדר במרחק שלושים מטר בלבד ויורים בצוותא. הפר נופל ממש למרגלותיה של את׳ל. כאשר אני חושב על כך, זה קרוב מאוד לסיפור שמספר המינגווי ב׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומרמק׳, שם הבעל הנבגד מגלה בסצנה דומה את אומץ ליבו. פאטרסון מתפעל מאומץ ליבה של בליית׳:

כאשר כל ההתרגשות נגמרה שאלתי את גב׳ ב. מה היו תחושותיה כאשר העדר דהר לעברנו, והיא ענתה: ׳משהו כמו שאני מניחה שחייל רגלים חש כאשר הוא עומד מול התקפת פרשים – מקרה של הבס אותם או תירמס׳ – מה שאני מחשיב כסיכום טוב מאוד, בהתחשב בסכנה שזה עתה התמודדה איתה בלי להרתע ולו לרגע.

הם נפרדים בחטף. מצבו הפיזי של פאטרסון רע כל כך בשובו לניירובי עד שהרופא מורה על החזרתו המיידית לאנגליה. כך לפחות הוא מספר בספר שכתב. אבל כנראה שגורש בבושת פנים בזמן שהשלטון ניסה לחקור את הפרשה. הוא סולק מתפקידו. הפרשה פגעה קשות בהתפתחות מנגנון הפיקוח על הצייד במזרח אפריקה הבריטית, ואיפשרה את המשך הבלאגן עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

פאטרסון לא ישוב עוד לעולם לאפריקה. הוא ואת׳ל כנראה לא יפגשו עוד. המסע הזה שינה לנצח את חיי שניהם. היא תמות צעירה, בת 50 בלבד, כפי הנראה כתוצאה מהתאבדות, בניו-זילנד אליה תהגר. היא תנודה על ידי החברה שבערכיה בגדה ותאבד כל קשר לבנה היחיד. זה יהפוך בבגרותו להיות הברון בלית׳ השלישי. כן, גם היא קורבן, כי הרי כולם קורבנות.

הפרק הבא כאן

ספרו של פאטרסון : בלפיתת סבך הפרא

עם ללא ארץ

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

ניקח הפסקה קטנה מפאטרסון. נחזור אליו עוד מעט, מבטיח . אני צריך הפוגה ממנו, מזחיחות הדעת בה הוא רואה את העולם, ומפחד שמשהו מזה ידבק בי אם לא אזהר ואתרחק לרגע. 

אתמול בלילה קפצתי עם הכלבה ל׳אוגנדה׳, בר פופולארי לא רחוק ממני. זה גלגול והמשך של חנות תקליטים ובר ירושלמית מיתולוגית בעלת שם זהה. אוגנדה. זה מתנגן טוב על הלשון. אידי אמין בא מאוגנדה. לשם נחטף מטוס אל על ששוחרר באנטבה ושם נהרג יוני נתניהו. אבל היא מוכרת במיוחד ככותרת מושג הנמצא בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כך שכל בוגר מערכת החינוך אמור לדעת אותו, ׳תוכנית אוגנדה׳. 

אני כותב את הטקסט הזה במהלך חופשת הקיץ מעבודתי כמורה. בשנת הלימודים הקודמת הדרכתי תלמידים בזמן שלמדו על כך, כחלק מהמשברים שפקדו את הציונות בראשיתה. סיפור המסגרת שהוצג בפניהם ברור וידוע: הרצל הסכים, משלל סיבות, להצעה הבריטית להתיישבות יהודית באפריקה, יהודי מזרח אירופה התנגדו לכך מאחר ולא היו מוכנים לוותר על חלום השיבה לציון, הכל התפוצץ בקונגרס הציוני השישי (המכונה לכן ׳קונגרס אוגנדה׳) ומעט אחר כך הרצל שבור הלב מת. 

אוגנדה מסמלת פנטזיה כושלת, מופרכת ורחוקה. מה היה קורה אם היינו מוצאים את עצמנו באוגנדה? באופן מוזר אוגנדה הוא מקום משא לב, ארץ לעולם לא מיתולוגית. לכן השם מתאים לבר בו שותים עד שיכחה. 

בלימודי ההיסטוריה המקובלים ההקשר הקולוניאלי הברור מאליו של התכנית הזאת מצוין כהערת שוליים לסיפור הפנים ציוני והציוני-בריטי. יצא לי להסביר ולהבהיר לתלמידי שלמרות הכינוי, קונגרס אוגנדה התקיים בשוויצריה ולא באפריקה. באמת קשה להבין איך ומדוע 600 יהודים מתווכחים בינהם על שטח במזרח אפריקה ללא הבנה שזה ביטוי של ההגיון הקולוניאלי בשיאו: בריטניה מאמינה שזו זכותה המלאה לחלק או להחכיר אדמות בארץ שחלקה הגדול אפילו לא ממופה לגמרי, ולהגשים כך אינטרסים שונים של האימפריה. פתרון ׳הבעיה היהודית׳ הוא אינטרס אחד כזה, לא גדול במיוחד אבל מטריד. 

ג׳וזף צ׳מברלין היה שר המושבות של האימפריה. הוא ערך תהליך מודרניזציה במשרד המושבות, שהתבטא באופן סימלי בהחלפת מנורות השמן שהאירו את המשרד המרכזי בלונדון לנורות חשמל. קידמה ויעילות השתלבו ברצון לחיזוק השליטה הבריטית במושבות והעמקת הניצול שלהן לטובת ארץ האם. עקב כך פרצה מחאה בדרום אפריקה, שם מושבות מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, הבורים, מרדו בהגמוניה הבריטית המתרחבת. זה הוביל למלחמה קשה, ארוכה ואכזרית שנקראה ׳מלחמת הבורים׳ והסתיימה בתבוסת המתיישבים הלבנים הלא בריטים. זה קרה בשנת 1902.

מעט אחר כך יצא צ׳מברלין למסע באפריקה כדי לתכנן את שיקום דרום אפריקה לאחר המלחמה וכדי להעריך את המתרחש בשאר המושבות הבריטיות. ׳הפרוטקטוראט של אפריקה המזרחית הבריטית׳ לא היה עדיין מושבה רשמית, והיה באחריות משרד החוץ הבריטי, כשלב מעבר לקראת העברתו לידי משרד המושבות שתוכננה ל-1905. 

מסילת הרכבת אותה אותה עזר פאטרסון להקים הגיעה לאגם ויקטוריה כבר בשנת 1901, והשינוי שהביאה איתה רק התחיל להתברר. ניירובי, שהיתה קודם כפר קטן שניצב על אדמת ביצה, הפכה לעיר הבירה של המזרח אפריקה הבריטית, מרכז של תיירות ציד ומסחר, ושירתה גם את המתיישבים הלבנים שהחלו להגיע אל מזרח אפריקה. אבל הנוף היה עדיין פתוח, ריק לכאורה פרט לחיות וליישובים המקומיים. כנראה שהרעיון להציע להרצל, איתו נפגש בלונדון לפני שיצא לדרך, להתיישב באזור זה עלה בראשו של צ׳מברלין בזמן הנסיעה בקו הרכבת החדש. הוא היה אנטישמי הרואה ביהודים גזע נחות, אבל בשם הגשמת האינטרסים הבריטיים, ובינהם הבאת מתיישבים לאזור שהוא תפס כבלתי מנוצל כראוי, היה מוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית. 

תנאי ההצעה הכלליים היו הענקת שטח נרחב ומתאים להתיישבות למהגרים ממזרח אירופה, כדי שיהפכו בו לחקלאים. הובטחה להם אוטונומיה בניהול עינינהם הפנימיים. ההתיישבות תמומן ע״י ׳אוצר התיישבות היהודים׳, שנקרא באנגלית ׳הקרן הקולוניאלית היהודית׳ (Jewish Colonial Trust). ההתנגדות לתכנית החלה מיד כשהוצגה, וכללה לא רק גורמים מתוך התנועה הציונית אלא גם התנגדות נרגשת של המתיישבים הבריטיים ושל רוב אנשי המנגנון האימפריאלי. 

לורד דלאמר (Lord Delamere), מי שנחשב לאבי ההתיישבות הלבנה בקניה, תואר מפוקפק מאוד, היה בן אצולה וחובב ציד, שהרג המוני חיות ובמיוחד פילים לפני שהפך לנושא דגל ההגנה עליהם. הוא קיבל את אישור הכתר להתיישב בשטח גדול במרכז הארץ, והמשיך כל חייו לקיים חיים שמשלבים בין הרג חיות ותחושת בעלות על הטבע, תוך אמונה עיקשת בעליונות הלבנה ולוקאל פאטריוטיזם המערב בין אהבת הטבע המקומי לזהות בריטית אליטיסטית. כך כתב על האווירה בקרב המתיישבים הלבנים במכתב לעיתון ה׳טיימס׳:

הרגשות כאן חזקים מאוד נגד הכנסת יהודים זרים. אזור מסילת הברזל מתאים להתיישבות של בריטים. הצעת משרד החוץ [לציונים] מעניקה מרחב של 200 מילין לזרים בלתי רצויים. האם למטרה זו נסללה מסילת ברזל יקרה זו וכספים כה רבים בוזבזו על ארץ זו? אין ספק שזרם של אנשים ממעמד זה יגרום לצרות עם הילידים המתורבתים למחצה שיהיו קנאים לזכויותיהם. פירוש הדבר שיהיה צורך בכוח-אדם נוסף כדי לפקח עליהם. האם משלם המיסים הבריטי, בעליה של אפריקה המזרחית, יסכים לכך שארץ יפה ורבת-ערך זו תמסר לזרים? האם אין לנו מתיישבים מבני הגזע שלנו? הארץ מתאכלסת לאט ובביטחון על ידי מתיישבים בריטים רצויים. האנגלים כאן פונים אל דעת הקהל, בייחוד אל אלה המכירים ארץ זו, שיפעלו נגד המהלכים השירותיים שיעיבו על העתיד המזהיר של הארץ.

בחוברת פנימית שפרסם והפיץ עם נימוקים נגד ההצעה הוא מכנה את היהודים ׳אביונים׳, ׳פרזיטים׳ וגזע לבן נחות. הוא מפחד שהם יהרסו את מה שהוא וחבריו מנסים להקים, מושבה של אדונים לבנים השולטים בנחלות גדולות ומשתמשים בכוח העבודה המקומי והזול. זאת הייתה האווירה השלטת בקרב המתיישבים, שמנו אז כמה אלפים. 

ההתנגדות גרמה לשינוי בשטח המיועד להתיישבות הציוני ולהרחקתו ממסילת הרכבת ומהאזורים שהמתיישבים הבריטים לטשו אליהם עיניים. הנציב הבריטי, סר צ׳ארלס אליוט, החליט להציע לתנועה הציונית חבל ארץ מרוחק ומיושב בדלילות בצפון הארץ. גם מקום זה היה בתחומי קניה של ימינו. אוגנדה רק נתנה את שמה לתוכנית, שלעולם לא כללה אותה.

ריצ׳רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen) היה אז קצין זוטר בכוח הצבאי הבריטי ששמר על בטחון המתיישבים, ׳רובאי המלך האפריקאים׳ (King’s African Rifles). כקרוב משפחה, התארח בביתו של הנציב והם שוחחו על התוכנית. אליוט סיפר לו על התוכניות לפיתוח המושבה באמצעות הבאת עוד אלפי מתיישבים שיקימו חוות בהם יעבדו אפריקאים.

הערתי שהארץ שייכת לאפריקאים ושהאינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים של זרים. הוא [אליוט] לא קיבל זאת. הוא הרבה להשתמש במילה ׳עליונות׳ בהתייחסו לתביעות של אירופאים. אמרתי שיום אחד יהיו האפריקאים מחונכים וחמושים. זה יוביל להתנקשות. אליוט סבר שיום זה כה רחוק עד שאין לו חשיבות, ושעד שיגיע כבר יהיה היסוד האירופי חזק דיו לדאוג לעצמו. אבל אני בטוח שבסוף ינצחו האפריקנים ושמדיניותו של אליוט רק תגרום צרות ואכזבה.

נראה עוד מעט כיצד תחזיותיו של מיינרצהגן מתגשמות מוקדם משחשב, ואת החלק הבלתי נתפס באכזריותו שהוא מילא בביצוע המדיניות הבריטית. האיש בעל העמדות המתקדמות לכאורה יתגלה כשטן.

התקדמות ההתיישבות היהודית הותנתה בביקור משלחת בדיקה מטעם התנועה הציונית. מותו של הרצל ושאלות מימון הוצאות הנסיעה עיכבו הקמת משלחת כזו ורק תרומה אנונימית איפשרה את יציאתה לדרך. זו הייתה חבורה קטנה ומוזרה בת שלושה אנשים בלבד. בראשה עמד קצין צבא בריטי מלנכולי, מייג׳ור א. סנט-היל גיבונס, ותחתיו פעלו פרופ׳ אלפרד קייזר, חוקר טבע שוויצרי שהתאסלם ומהנדס יהודי-רוסי צעיר בשם נחום וילבוש. מטרתם הייתה לפרסם דו״ח שיקבע אם וכיצד ניתן להגשים התיישבות יהודית בחבל הארץ המוצע. הם נפגשו בבאזל ויצאו משם לאפריקה.

ספר הזכרונות שכתב, ׳המסע לאוגאנדה׳, נפתח כך:

אוגאנדה הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגאנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז ליהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגאנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, והיא ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ומיושבת בצפיפות… והארץ המוצעת שמה וגאס-נגישו, בקצה הצפוני-מזרחי של קניה של היום (אפריקה הבריטית המזרחית של אז), והיא חבל-ארץ בגודל של 15,000 קילומטר מרובע, שאינו רשום אפילו על מפות רגילות, ארץ ערבה חד-גונית… בלי ישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת, המכוסה עשבי-פרא ומלאה חיות-בר, נראתה כגן-עדן רק בעיני אנגלי חובב-ציד.

וילבוש מתאר את ההכנות החטופות ליציאה לדרך, את הברכות והתקוות התלויות במשלחת. יש לו עין סקרנית ורגישה לפרטים והוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה. כך הוא מתאר את רשמיו שלו ושל חבר המשלחת השוויצרי כאשר הרכבת מביאה אותם לניירובי:

קייזר חושב, כי השלטונות לא בדקו קודם את טיב הקרקע לפני שהחליטו לבנות, הקימו את הבירה על בנייניה הרבים בשביל פקידי הממשלה ומסילת הברזל בפעם אחת, ועתה נראה שטיב הקרקע אינו מתאים לנטיעות; הם הביאו כמויות גדולות של פח גלני ועשו הכל מפח זה, הבתים, הצריפים, הגדרות וחביות המים, הבניינים הגדולים של הרכבת והמחסנים, הכל פח גלני.

מתיישב יהודי במזרח אפריקה הבריטית כפי שצולם ע״י המשלחת לבדיקת התכנות ׳תכנית אוגנדה׳

בכדי להגיע לחבל הארץ המרוחק שיועד להם היה על חברי המשלחת לנסוע לתחנה המרוחקת כ-700 ק״מ מהחוף, ומשם לצאת למסע רגלי מלווים בעשרות סבלים מקומיים. בדרך עוד פגשו במתיישב יהודי בודד, שהבהיר להם שהאיזור אינו מתאים להתיישבות המונית אלא רק לגידול בקר. היה לרשותם זמן מוגבל, כך שהם החליטו להתחלק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן תובל על ידי אדם לבן בודד מלווה במורי דרך משבט המסאי וקבוצת סבלים. השוטטות בערבה האפריקאית הניבה חוויות יפות:

במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם קרניים ובלי קרניים, וביניהם הרבה דישונים עם קרנייים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, וגם הם עמדו על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה ואלופיהם בראשם, והתבוננו בנו, היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטן ויפה, בקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. אך התחלנו לצעוד, פנו כולם וברחו במהירות.

רואים שהוא אוהב חיות. אני מחבב אותו. אבל הוא היה צעיר ובלתי מנוסה, כך שהמסע התארך יותר מהמתוכנן, ואספקת המזון שלקח איתו נגמרה:

…ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. נשבה רוח חזקה כל כך, שלא היה אפשר לעמוד על הרגלים. הסבל שהחליף את הנער המשרת שלי הציע שיביא אייל, אם אתן לו את הרובה. הוא טען שהוא יודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בדרכם קרנף וירו בו.

אדם לבן שמוותר על ציד, שנותן לאדם שחור לצוד עבורו! למה הוא עושה את זה? האם אינו מבין שבכך הוא מוותר על עליונותו? הצעד הזה חותר תחת כל מערכת יחסי הכוח שמשמרים את השליטה הלבנה. וילבוש, שמגיע מתרבות רוסית-יהודית, שהתחנך בתחנת הקמח המכנית שהפעיל אביו ושהפך לאיש תעשייה המסוגל לתכנן ולנהל מפעל גדול (הוא היה ממקימי תעשיית השמן בארץ ישראל), היה עיוור לכללים הבלתי כתובים ביחסי סאהיב ומשרתיו. הוא הניח שמי שמצהיר שהוא יודע לצוד יעשה זאת טוב יותר ממי שאין לו נסיון בכך, ולא מבין שבכך הוא יוצר היפוך תפקידים, והרובה יהפוך את המשרת לאדון.  הירי המיותר בקרנף הוא ביטוי להיפוך הזה. כך המשרת מנצל את ההזדמנות לבצע מסע ציד ׳אמיתי׳, כמו של האדונים הלבנים. 

כאשר חזרו לבסוף אל תחנת הרכבת, אחרי תלאות נוספות שהוכיחו כמה מיותר היה המסע מלכתחילה ואת חוסר יכולת הארגון של מפקד המשלחת, המתין לו מכתב ארוך מבני משפחתו, ובו גם תוספת מהמורה המשפחתי לעברית, שהכשיר את כל המשפחה לעלייה לארץ:

…ובו הוא מדגיש כי מצב היהודים הוא בכל רע, וכי ארץ-הגירה נחוצה להם, ולכן עלי לחקור את התנאים בלי משוא-פנים מפלגתי, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו, כי עיני כל ישראל צופות אלינו ומחכות לתשועה; אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי העם היהודי כולו, והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה, ועלינו להיות זהירים ונאמנים למשימה ההיסטורית שהוטלה עלינו.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה. מחבל-ארץ שגם הכושים אינם רוצים בו, ומה מסכן העם, שמנהיגיו מסרו משלחת כה חשובה בידי חוקר כמו המאיור גיבנס. אבל בעצם, מה תוכל להגיד המשלחת, ומה יוכל להיות הדו״ח שלה? במקום שיש ספיקות, יכולות להיות דעות בעד ונגד; אבל במקרה הזה שלנו לא תוכלנה להיות שתי דעות, כי במקום שאין כלום אין לעשות כלום.

הדו״ח השלילי שכתב חיסל את סיכויי תכנית אוגנדה לזכות באישור הקונגרס הציוני. כאשר התכנס הקונגרס השביעי הדבר המרכזי בו עסק היה בחירת הנהגה חדשה שתוביל את התנועה במקום הרצל. התכנית נגנזה והבעיות שגרמה נפתרו מאליהן. נוסחה תודה מנומסת לממשלת בריטניה על ההצעה, אבל הייתה הסכמה גורפת שיש להתמקד בנסיון להגשים את תוכנית בזל, ושיהודים לא מתאימים לאפריקה כמו שאפריקה לא מתאימה ליהודים. קבוצה קטנה, מובלת על ידי הסופר הבריטי ישראל זנגוויל, החליטה לפרוש במחאה מהקונגרס, ולהקים תנועה חדשה, ׳ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית׳, שהוסיפה לחפש אחרי מקומות התיישבות פוטנציאליים שאינם ארץ ישראל, בה הם חשבו שהסיכוי להצלחה נמוך. תנועה זו המשיכה לבדוק אפשרויות התיישבות יהודים בקנדה, אוסטרליה, ארם נהריים ואנגולה, כמו גם בבוליביה, קולומביה, ברזיל ופרגוואי, רודזיה הצפונית, נבאדה ואיידהו. הצהרת בלפור הפכה אותה ללא רלוונטית. 

הצהרת בלפור התבססה על הנסיון שנצבר ועל ההנחות המוקדמות שהובילו לתכנית אוגנדה. אלו שני אירועים שונים בתכלית ובכל זאת יש בינהם קשר. אחד האנשים שמחברים בינהם הוא ריצ׳רד מיינרצהגן, הקצין הזוטר שהוזכר בתחילת הפרק, שחשב שיום אחד האפריקאים יתקוממו נגד הניצול הבריטי. שווה להתעכב על סיפורו כי הוא בלתי יאומן, וכי הוא חשוב ומושתק, מפחיד במה שהוא מגלה על תכונותיהם של בני אדם.

מיינרצהגן היה כאמור איש צבא, בן מעמד עליון חובב ציד שהתשוקה לציד חיות גדולות הובילה אותו לבקש להיות מוצב במזרח אפריקה הבריטית. הוא היה בוגר מלחמת הבורים, בה התחוללה מלחמה מטונפת שכללה לוחמת גרילה ופגיעה באזרחים. הוא היה אנטישמי מושבע על פי עדותו שלו, אבל כאשר שירת כקצין מודיעין בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר קשר בינו ובין אהרן אהרונסון, מקים מחתרת ניל״י. מיינרצהגן היה מי שהפעיל את המחתרת הזאת, ובעקבות כך הפך לחסיד גדול של הציונות. אחרי המלחמה, אותה סיים בדרגת קולונל המקבילה לאלוף, ובה זכה באות כבוד על שירותו המצויין, תמך וליוה את ניסוח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא היה גבוה ומרשים מאוד, איש החברה הגבוהה, אקצנטרי ובעל מוניטין מפוקפק, שאהב לפזר סביבו הילה של סכנה ומסתורין. טענו שרצח את אשתו השנייה כדי שיוכל לקיים ללא הפרעה רומן מתמשך עם קרובת משפחתו הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, אבל לא היו הוכחות מספיקות והמשטרה העדיפה לא לחקור את גיבור המלחמה. הוא היה אורניתולוג, חוקר ציפורים מפורסם, בעל אוסף פריטים ענק מכל רחבי העולם. מין ציפור נקרא על שמו, כמו גם חדר במוזיאון הבריטי לטבע. הוא היה גדול מהחיים, אדם חד פעמי, והוא היה לא רק רוצח פסיכופת אלא גם גוזמאי ובדאי, שקרן וגנב שגרם נזק אדיר לטבע, למדע ולמדינה אותה שירת. 

הפסל ׳אמונה׳, אלכסנדר ליברמן, 1984 – כיכר מיינרצהגן, ירושלים

חשיבותו בתולדות הציונות הביאה לכל עיריית ירושלים קראה על שמו כיכר, ממוקמת בצומת בצפון-מזרח העיר, ליד כביש הכניסה לבית החולים ׳הדסה׳ ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אולי השפיעה על ההחלטה גם הקרבה לבית הקברות הבריטי הצבאי הבריטי הגדול, הניצב בשיפולי ההר, בו קבורים כ-2500 חיילים שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. יש בה פסל חוצות גדול, עשוי צורות גיאמטריות של ברזל ובטון, הנקרא ׳אמונה׳, ומנסה לשקף את המגוון הירושלמי של אמונות וצורות חיים. השם ׳כיכר מיינרצהגן׳  נשמע מסובך וזר, כך שכולם קוראים למקום ׳גן הפסל הלבן׳. במדינות אחרות אולי היו משנים את השם באופן רשמי אבל כאן ההיסטוריה האפלה של מיינצרהגן לא מעניינת אף אחד. הוא היה קצין בריטי וציוני בעל שם מסובך. אין סיבה להעיר שדים מרבצם ועדיף לתת לדברים הרעים להשכח מעצמם. 

הוא היה חייל-צייד. בשנים הספורות בהן שירת במזרח אפריקה הבריטית תיעד ביומנו 448 חיות שצד מ-57 מינים שונים, ובינהן 19 אריות, 16 קרנפים, 7 היפופוטמים, ועוד, ועוד. במקביל היה בין הראשונים שהציעו הקמת שמורות טבע וציד, בהן יהנו החיות מהגנה מסוימת וכל הרג יאושר ויפוקח. הוא הבין שהסכנה הגדולה ביותר לחיות הייתה לא הצייד אלא העלמות השטחים הפתוחים בעקבות התפשטות החקלאות וההתיישבות האירופית. לכן הציע לשמור על שטחים נרחבים חופשיים מפיתוח. 

הוא היה אכזר בצורה בלתי נתפסת כמעט. ביומנו סיפר איך פעם, בזמן חופשה, יצא לטייל מחוץ לניירובי בליוויית כלבתו האהובה בייבי. באופן יוצא דופן לא לקח איתו רובה. כשהגיע לנהר שזרם שם הבחין בלהקת בבונים והוא וכלבתו החליטו להפחיד אותם לשם הבידור. אבל הקופים לא אהבו את התכנית הזאת, ובמקום לברוח מהכלבה המסתערת עליהם תקפו אותה בתגובה וקרעו את בייבי לגזרים. מיינרצהגן, שהיה קשור מאוד לכלבתו, החליט לנקום. הוא אסף 30 אנשי צבא, וביחד, מצויידים ב-100 כדורים לאדם, הם טבחו במושבת הקופים כולה, לא משאירים אף זכר בבון בחיים. נקמה קרה, עונש חסר תכלית, צדק מוחלט שרק הוא שולט בו.

זוכרים את הדעות שלו בקשר לאפריקאים, וההבנה שלו את התנגדותם לבריטים? בשנת 1905 נשלח לכפות את העברת שבט הנאנדי ממקום מושבם לתוך שטחי שמורות שיועדו להם, בכדי לפנות את השטח עליו ישבו להתיישבות אירופית. לשם כך הוחרמו עדרי הבקר והצאן של השבט ומאות מלוחמיו נהרגו. כאשר קבע פגישה עם מנהיג השבט, קויטלל ארפ סמוי (Koitalel Arap Samoei), בכדי לדון בהפסקת אש, התייחס אליה כמו מעשה רמאות לגיטימי, והזדמנות לצייד. כפי הנראה ירה בו כאשר ניגש אליו ללחיצת יד. איש מחברי משלחת השלום לא נותר בחיים. הוא טבח בכולם באמצעות מכונת ירייה. הדיכוי שלו את ההתנגדות לשלטון היה אכזרי מדי גם במונחים בריטיים והביא לשבר ביחס השבטים לנוכחות הבריטית. הוא נשלח חזרה לבריטניה ורק ייחוסו הגן עליו מחקירה ממצה. בכל זאת המשיך להתגאות בסיפורים האלה כל חייו. 

מיינרצהגן בזמן ציד ציפורים בקניה

הוא נחשב לאחד מחוקרי הציפורים הגדולים בבריטניה, ומעט לפני מותו בשיבה טובה, בשנת 1969, תרם את האוסף הענק שלו למוזיאון הטבע הבריטי. אבל בשנות ה-90 הסתבר שהאוסף כלל פריטים רבים שהושגו בגניבה או רמאות. חלק מהמוצגים נגנבו מהמוזיאון אליו תרם את האוסף. בשל כך נוצרו שגיאות רבות גם במחקרים שהתבססו עליו. מינים שנחשבו נכחדים בעצם עדיין קיימים, טעויות קשות נכנסו לספרי הלימוד. הוא התגלה כשרלטן מוחלט.

איך אפשר להבין את כל זה? איך אפשר לחיות חיים שלמים של רמייה? האם היה שם משהו שהעניק לו עונג? האם זה אות לקלקול המוסרי העמוק של המעמד העליון הבריטי או שההזדמנויות שהעניקה לו השייכות למעמד הזה, בזמן ובמקום בהם פעל, גרמו לו להתנהג כך? האם חשב שמותר לו, בשם היותו גבר, צייד, לוחם, לבן, להרוג, לנצל, לשקר? 

הפרק הבא כאן

תיאור ממצה של פרשת תכנית אוגנדה: משבר ״אוגנדה״ בציונות (משה יגר, דבורה ברזילי-יגר)

על התרמית הגדולה של מיינרצהאגן בספר המטורף The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud (Brian Garfield)

עוד על ציידים לבנים ושחורים במזרח אפריקה הבריטית בספר המצויין Black Poachers, White Hunters (Edward I. Steinhart)

חמש החיות הגדולות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חמש החיות הגדולות בציור רחוב בעיר בקניה

35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת. 

פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה  מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד. 

לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם. 

מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:

הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.

כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב

לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:

דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה. 

הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה. 

גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.

כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:

כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.

מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?

פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון. 

אבל האריות, מה יהיה איתם?

הפרק הבא כאן

חלק ב – פאטרסון באפריקה/ מטען אנושי

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני רוצה לחטט עוד בדמותו של איש שאני שונא ומעריך, מחבב ומתעב. הוא אחר לגמרי ממני, ובכל זאת אני מרגיש אליו קרבה, ואנו חולקים דברים שעדיין איני יכול לנסח או להודות בהם.

כבר כמעט נטשתי את פאטרסון, הסתפקתי במה שכבר כתבתי עליו, בהתייחסותי אליו כקוריוז, כסך כל מוזרויותיו, והנה אני שב אליו. אולי אני מצפה שהניסיון להבין אותו יעזור לי להבין את עצמי ואת המקום בו אני חי, מכיוון שהוא קשור לכאן בדרך מפותלת ומוזרה, דמות אב נעלמה שזכרה הודחק והתעמעם.

איש גבוה, זוויתי, לא יפה אבל מרשים. גבר שאנשים ונשים נמשכים ונרתעים ממנו.

הצד האפל שלו, האלימות הקהה שהוא מפעיל, עטוף בכללי התנהגות, מוסתר על ידי הרגלים ותפישות עולם שמשקפות באופן ברור, כמעט ברור מדי, את נורמות החברה בה הוא חי, שלהי המאה ה-19, ראשית המאה העשרים. הוא גבר ויקטוריאני. או, אולי, קריקטורה מוגזמת של גבריות ויקטוריאנית. 

יהיר, אמיץ וצודק, בטוח בעצמו עד בלי די. אדון לטבע, אכזר לעיתים, נדיב ומיטיב ברגעים אחרים, שליט מיועד על הנחותים ממנו. כל מי שאחר ממנו נחות ממנו. 

אך הוא גם זר ומוזר, והסביבה והתרבות אותה הוא מייצג לעולם לא תקבל אותו באמת. כמו אל, כמו יוצא הדופן שהוא, הוא בן אלמוות ובודד.

ג׳ון הנרי פאטרסון הוא בן אשפתות, שנולד מחדש כחייל קולוניאלי לאחר שהתייצב לבדו בלשכת גיוס במחוז כפרי באירלנד בגיל 17 וחתם על חוזה לשבע שנות שירות. אתה עושה דבר כזה אם יש לך ממה לברוח, אם אין מה שמצפה לך במקום בו גדלת. במשך חייו מחק והעלים כל זכר לעברו. אולי היה בנו הלא חוקי של כומר שסרח, אולי צאצא נסתר של איש אצולה. הבטחון העצמי ותחושת הנבחרות ודאי הגיעו מהיכן שהוא, כמו הצורך להוכיח את עצמו, לשחק את המשחק ולנצח בו, להגן על כבודו.

דבר ברור אחד בזהותו: הוא אירי.

זה ניכר מייד, מסמן אותו כבן מיעוט נחות ומעט נלעג בעיני הבריטים ה׳אמיתיים׳, מזוהה במראהו, באופן דיבורו, במבטא הברור. האיריות שלו מתבטאת בצורה בה הוא מתנהל, ומשפיעה על האופן בו הוא נתפס על ידי הסביבה. הגזענות המעמדית הבריטית לא תוותר לו לעולם. הוא לעולם לא יהיה בריטי באמת, לעולם לא יהיה מהמעמד הגבוה גם כשיתקבל בו כאורח, וההשתלבות והקבלה שלו בחברה תמיד תהיה על תנאי. הנה סיבה לכבד אותו. הנה סיבה לא לשנוא אותו לגמרי. 

הוא לא רק חייל אלא גם מהנדס. הצבא הכשיר אותו לכך. זה מצביע על כשרון ויכולת גבוהים. שירות צבאי הוא בחירת קריירה שמאפשרת לעתים לאנשים שאינם באים מהמרכז החברתי לממש פוטנציאל שלא היה מתגשם אחרת. פאטרסון ניצל את ההזדמנויות שנקרו בפניו והיה מוכן לסכן את חייו לשם כך. הוא שיחק את המשחק עד תומו. 

כמהנדס צבאי בהודו הבריטית, היהלום בכתר האימפריה, התמחה בסלילת מסילות רכבת. הרכבת היתה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בהרחבה ובחיזוק השליטה במושבה. המרד ההודי בשנת 1857, שפרץ במחאה על הפעילות הבלתי מרוסנת של ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳, שהביא לאחר שדוכא לכך שהמדינה הבריטית תקח אחריות מלאה על הודו ותהפוך אותה למושבה בריטית, ושבמהלכו מתו כ-6000 חיילים בריטים וכ-800,000 הודים, אזרחים ברובם, הבהיר את הצורך ביכולת שינוע מהיר של כוחות צבאיים למרחקים גדולים. הפיתוח הכלכלי והאורבאני, יצירת מעמד שלם של פועלים נודדים, התפתחות קשרי המסחר והזמינות של חומרי גלם ובנייה חדשים, כל אלה היו תוצאות לוואי של המטרה הצבאית הבסיסית. החברה ההודית השתנתה מהיסוד בעקבות כך. טענה נפוצה היא שהרכבת יצרה את הודו המודרנית, על תחלואיה. 

מסילות ברזל בהודו 1909, עורקי הדם של האימפריה

הרכבות בהודו הבריטית ביססו ושימרו את הבדלי המעמדות בין הלבנים והמקומיים ובין המעמדות השונים בתוך החברה ההודית. חלוקת המחלקות ברכבת שיקפה את המבנה החברתי, המחלקה הראשונה ללבנים ולמי שהשלטון חפץ ביקרו, השנייה למקומיים בעלי אמצעים והשלישית למטען ולדלת העם, שהיו מעין מטען אנושי שאין שום סיבה להתייחס אליו בכבוד. מהאטמה גנדי, אבי האומה ההודית, נהג לנסוע במחלקה השלישית בדיוק בגלל זה. 

פאטרסון, כאמור, היה יציר של המערכת הזו, שקשרה בין עליונות צבאית וטכנולוגית לעליונות תרבותית וגזעית. ככל מהנדס טוב, עולמו היה בנוי מאתגרים טכניים, מבעיות שצריך לפתור, שנותנות טעם לחיים. הוא התענג עליהן, עד שנראה שלעתים יצר לעצמו צרות ובעיות רק לשם כך.

בהודו גם פגש באשתו, פרנסס הלנה גריי, בת אירלנד כמוהו. אבל שלא כמו פאטרסון, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים. היה לה תואר אוניברסטאי במדעים, והיא הייתה אחת מהנשים הראשונות שהשלימו תואר דוקטור למשפטים בבריטניה. מאוחר יותר תהיה מנהלת בית ספר. פאטרסון לא היה בחירתה הראשונה כבן זוג. ארוסה היה רופא, והוא מת ממחלה ביום בו היו אמורים להנשא. חתונתה עם פאטרסון, בזמן חופשה באירלנד, בשנת 1895, לא הייתה מתרחשת ללא הטרגדיה הזאת. בתם הראשונה, אותה ילדה אחרי ששבו להודו, מתה כשהייתה תינוקת בת ארבעה חודשים.

מעט אחר כך, בשנת 1898, כשהוא בן 31, נשלח למשימה שתשנה את חייו.

אפריקה היא המקום שקבע את גורלו של פאטרסון. בה הפך לאל בדמות אדם, ובה התרחשו המאורעות שהפכו אותו לבזוי ומנודה.

הפרק הבא כאן

רשימה קצרה על האופן שבו הרכבות שינו את הודו

הנה באה הרכבת

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

להשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה היו גם מניעים נאצלים, ובראשם המחוייבות המוסרית העמוקה של הבריטים להילחם בסחר העבדים, אותו תפסו, בצדק, כרוע מוחלט וכמנהג שחייב לעבור מן העולם.

האיור המצורף הופיע בספר שכלל את זכרונותיו של מגלה הארצות ליווינגסטון ופורסם בשנת 1874. מתוארת בו שיירת עבדים שעושה את דרכה לחופי מזרח אפריקה, מובלת על ידי סוחרי עבדים חמושים. אחד מסוחרי העבדים רוצח במכת גרזן עבד, אבל השיירה אפילו לא עוצרת. העבדים מפחדים אפילו להסתכל. גברים, נשים וילדים קשורים בצווארם זה בזה, מובלים בחבל. זו זוועה. סוחרי העבדים אינם אירופים, הם מוסלמים, ערבים סוואהילים. כל צופה בתמונה הזו יודע שאת זה אי אפשר לקבל. 

שורשי ההתנגדות לעבדות הם בנאורות ובהתגבשות התפישות התרבותיות, הפוליטיות והכלכליות שעצבו את המודרניות. אדם סמית, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, בן המאה ה-18, היה פסימי באשר לאפשרות ביטול העבדות בימיו שלו. הוא ראה את העבדות כחלק מתוך תהליך התפתחות תרבותי, כאשר חברות פרימיטיביות חייבות להסתמך עליה מאחר ואין בהן כסף או שווה ערך כסף שיכול לשמש כשכר. היווצרות מכשירים כלכליים חדשים, מעמדות חדשים ועובדים חופשיים מערערת את ההסכמה החברתית לעבדות: ׳ככל שהחופש של האדם החופשי יגדל, כך העבדות של העבד תעשה ליותר בלתי נסבלת׳. 

סמית קורא לאמפטיה, להבנה של האחר והזדהות איתו. בעיניו, ככל שהאמפטיה מתרחבת לשונה ממך כך היא מוסרית יותר, והעבד אחר מהאדם החופשי בכל. אמפטיה לעבדים מביאה לשנאת מי שגורמים את העבדות ואחראים להמשכה, האדונים. אדונים שילכו בדרך מחשבתית ומוסרית זו ישנאו בסופה את עצמם. למרות זאת, לדעתו, העבדות תמשיך להתקיים, מאחר והיא משרתת את רצונם הבסיסי של בני האדם בשליטה על אחרים.

בספר ׳על עושר האומות׳ שהתפרסם בשנת 1776, ונחשב לטקסט המכונן של הכלכלה הקפיטליסטית, סמית מנסח טיעונים כלכליים נחרצים בגנות העבדות. היא לא רק לא מוסרית אלא גם בזבזנית ולא ריווחית. העובדה שהאדון צריך לאלץ את העבד לעבוד מנטרלת את התחרות הבריאה המתקיימת בין עובדים חופשיים, שמוזילה ומייעלת את העבודה. האדון צריך לדאוג לעבדיו לכל צרכיהם, בעוד שהמעסיק אחראי לעובד רק בזמן העבודה עצמה. ׳השחיקה והבלאי של עבד… היא על חשבון האדון שלו, אבל זו של משרת חופשי באה על חשבונו שלו׳. 

עובדים בשכר נמוך הם תחליף מושלם לעבדים, אבל האדונים עדיין לא מוכנים לכך. העסקת העבדים לא נובעת מהגיון כלכלי אלא מהתשוקה לכוח, שעליה בעצם מסרב האדון לוותר. 

בריטניה אסרה את סחר העבדים בתחומי האימפריה בשנת 1808, והוציאה מחוץ לחוק את העבדות עצמה בשנת 1833. אבל באיסור הזה לא נכללו השטחים הנרחבים שהיו בשליטת ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳ שהכלכלה בהם הייתה מבוססת על מטעים שעובדו ע״י עבדים. החיסול האיטי של העבדות היה כרוך כל העת במציאת פתרונות כלכליים שיבטיחו את המשך הפעילות הכלכלית, ובראשם התרחבות גדולה במעמד עובדי הכפיים השכירים. היה כינוי לעובדים הללו, שהגיעו ממקומות שונים, ובעיקר ממדינות בהודו ומסין. הם היו קוליז (Coolies), עובדים פשוטים, חומים, בסיס הפירמידה הכלכלית והחברתית. הם היו המנוע שאיפשר את התפתחות הכלכלה האימפריאליסטית. 

מול המעמד הזה, המוגדר גם גזעית, וכתמונת מראה שלו הוגדרו הלבנים. האדון, מי שהיה פעם בעל עבדים, הפך כעת, עם בטול העבדות, לסהיב (Sahib), מילה שמקורה הערבי סאחב (صَاحِب). פרוש המילה היא אדם שקרוב למישהו אחר, חבר, ובסמיכות הכוונה היא בעלות שאינה ניתנת לערעור על משהו. כך, בערבית מדוברת של ימינו, סאחב הוא חבר וסאחב אל בית הוא בעל הבית. סהיב הוא עמדה של אדנות אימננטית, הנובעת מצבע העור ולכן נובעת מהטבע, שאין בה מקום לשיוויון. 

האימפריה של עומאן ששלטה במזרח אפריקה, והיתה בת בריתם של הבריטים, הסכימה לאמץ, לפחות באופן הצהרתי, את המדיניות הבריטית, ולצמצם את הסתמכות הכלכלה על סחר ועבודת עבדים. בשנת 1856 האימפריה פוצלה לשניים, וסולטנות זנזיבר, שמרכז השלטון שלה היה באי זנזיבר שמול חופי טנזניה של ימינו, המשיכה לשלוט ברצועת החוף האפריקאי ובסחר עם פנים היבשת. יותר ויותר קוליז הובאו מהודו על מנת לעבוד במטעי האי. הודים נוספים בחרו להגר לאי ולרצועת החוף האפריקאית ולהשתתף בצמיחת הכלכלה והמסחר. אבל העבדות המשיכה להתקיים. עלייה בסחר העבדים בשנת 1888 הובילה לכך שבריטניה כפתה על סולטנות זנזיבר להפוך לפרוטקטוראט בריטי: מדינת חסות שאינה יכולה לנהל מדיניות נפרדת.

במקביל, התפתח מירוץ אימפריאליסטי בין גרמניה לבריטניה בשאלת השליטה ותחומי ההשפעה בסחר ובפנים הארץ. גרמניה הצטרפה מאוחר למרוץ האימפריאלי, וחלוקת היבשת בין מדינות אירופה הייתה ההזדמנות האחרונה עבורה לזכות בנחלות מעבר לים. בשיא התפשטותה תשלוט גרמניה בנחלות אדירות באפריקה ויהיו בה שש מושבות גרמניות נפרדות (בורונדי, קמרון, נמיביה, רואנדה, טנזניה וטוגו).  ׳חברת מזרח אפריקה הגרמנית׳ התחרתה ב-׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, כאשר רק ההסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1890 קבע את הגבולות בין שטחי ההשפעה שלהן. תחומי השפעה אלה, שיהפכו להיות קניה וטנזניה, נקבעו על בסיס חלוקת דרכי השיירות ההיסטוריות שחיברו בין החוף לאגמים הגדולים שבפנים היבשת. החלק הבריטי, שיהפוך להיות קניה ואוגנדה, התבסס על הדרך שהובילה מעיר הנמל מומבסה לאגם ויקטוריה. 

הבריטים הצהירו והאמינו שהפעילות שלהם במזרח אפריקה היא מסיבות ׳הומניטריות ומסחריות׳. נתיבי השיירות היו גם נתיבי סחר העבדים, והשתלטות עליהם היתה הדרך הטובה ביותר להילחם בסחר הזה, ולעודד את הסחר בסחורות שאמור להחליף אותו. תוכניות הפיתוח כללו גם הצעה להקמת מסילת רכבת שתסלל בנתיב דרך השיירות העתיקה. אבל זה היה פרוייקט יקר ומסובך מאוד, בלתי אפשרי לביצוע על ידי ׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, שלא הצליחה להגיע לאיזון כלכלי, והיתה כל הזמן על סף פשיטת רגל.

בשנת 1896 מת סולטן זנזיבר, ובנו, שלא נתמך על ידי הבריטים, ירש את מקומו. הבריטים, שדרשו שליטה מוחלטת במדיניות הסולטנות, העמידו לו אולטימטום ודרשו שיפנה את מקומו. כאשר סרב פתחו נגדו במלחמה, שנחשבת לקצרה ביותר בהיסטוריה המתועדת. היא נמשכה בין 38 ל-45 דקות, ובמהלכה הפגיזו ספינות מלחמה בריטיות את ארמון המלוכה בנוי העץ של הסולטן, בו התבצר עם נשותיו, משפחתו ונאמניו. כ-500 מהם נהרגו או נפצעו כתוצאה מההפגזה, מול פצוע בריטי בודד. זו לא סתם תבוסה אלא מחיקה מוחלטת של כל אשלייה של שיוויון. הסולטן ברח לשטח שבשליטה גרמנית, והיורש אותו מינו הבריטים ויתר על השליטה ברצועת החוף האפריקאית והסתפק בשליטה הסמלית שהעניקו לו הבריטים באי זנזיבר עצמו. ההיסטוריה של משפחתו של פרדי מרקורי, שנולד בזנזיבר ומשפחתו היא ממוצא פרסי-הודי שהיגרה אל האי בעקבות ההזדמנויות הכלכליות והקרבה לתרבות הבריטית, משקפת את הגיוון התרבותי שנוצר במקום זה. 

הבריטים לא היו בטוחים ברצונם להשתלט על אוגנדה, שנמצאת בפנים הארץ, סמוך לשפך אגם ויקטוריה ומקורות הנילוס. פרוייקט מסילת הרכבת, שנועד לפרוץ לשם דרך, עורר ביקורת רבה כאשר התנהל עליו דיון בפרלמנט. זה קרה לאחר שחברת אפריקה המזרחית הבריטית העבירה את השטח לסמכות הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, שנודע בשם הפשוט יותר: מזרח אפריקה הבריטית. כעת היה על בריטניה להחליט אם היא לוקחת אחריות על השטח הזה ומה תכנית הפעולה שלה לגביו. האופוזיציה האשימה את הממשלה בכך שהיא מונעת מרצון לתהילה שמתעלם מחוסר הטעם בהשקעות גדולות באזור נידח כל כך. הנימוקים לתמיכה בסלילת הרכבת שהייתה הכרחית בכדי לאפשר את ההשתלטות על אוגנדה נכרכו זה בזה: הצורך להלחם בעבדות, מאבק הכבוד עם גרמניה, שהחלה לסלול קו רכבת בטריטוריה שבשליטתה, רצון להבטיח שליטה על מקורות הנילוס ובכך להגן על עורפה של מצרים, השולטת בתעלת סואץ. לא היה הגיון מוחלט באף אחת מהטענות, אבל הן הספיקו.

בעת דיון אישור התקציב לסלילת הרכבת בפרלמנט הבריטי, בשנת 1896, קרא הנרי לבושר, חבר אופוזיציה, שיר המתאר את מסילת הרכבת המתוכננת:

אין מילים שיכולות לתאר כמה היא תעלה,

אין מוח שיכול לתפוס מה המטרה שלה,

אין דרך לנחש מאיפה תצא,

אין לדעת לאן תגיע,

אין יכולת להעריך מה מטרתה,

אין אפשרות להגדיר מה יהיה מטענה,

ולמרות הרצאתו המלומדת של ג׳ורג׳ קרוזון,

זו מסילת רכבת מטורללת ללא כל ספק.

למרות הביקורת המושחזת ההצעה אושרה ברוב גדול. 

כעת נותר רק לבצע את העבודה, לסלול מסילה באורך של יותר מ-1000 ק״מ, דרך שטח שחלקו לא ממופה כלל וחוצה נהרות, הרים ושטחי טבע עצומים. וכאן בעצם מתחיל הסיפור שאני רוצה לספר, על איש אחד, שהמשימה הזאת תשנה את חייו.

הנה באה הרכבת.

סוף חלק ראשון.

הפרק הבא כאן.

ג׳ק ראסל ויינשטיין על גישתו של אדם סמית לעבדות (משם ציטוטיו של סמית)

ספרו היפה והממצה של צ׳ארלס מילר על הרכבת, The Lunatic Express (משם מצוטט השיר)

מאמר על מניעי ההשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה

הגבול הדק

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

משלחת המיפוי הקנייתית-טנזנית בעת התלבטות

 

בחודש אפריל האחרון נפגשה קבוצת מומחי מיפוי מקניה וטנזניה לסיור על קו הגבול בין שתי המדינות. בתמונה שפורסמה בעיתון ׳המזרח אפריקאי׳ (The EastAfrican) ניתן לראות אותם נאספים סביב עמוד יצוק בטון, שאותיות מוטבעות מסמנות את צדדיו השונים. בידיים מתנופפות הם מצביעים אל האופק, מלאי בטחון וספקות, מנהלים דיון מקצועי שיש לו משמעות אמיתית, כי הרי משני עברי הגבול יש מטבע ומערכת חוק שונה. שאלות לגבי מקומו המדוייק של הגבול באזור זה, פארק סרנגטי ושמורת מסאי מארה, הביאו לחיכוכים בין מפעילי מסעות ספארי מקניה ומטנזניה. זו יחידה גיאוגרפית אחת, סוואנה, ערבה רחבת ידיים, שבה מתרחשת אחת מתופעות הטבע המחזוריות המרשימות ביותר, הנדידה הגדולה של של החיות אוכלות העשב בעקבות השינויים העונתיים בזמינות המזון והמים. עדרי זברות וגאנו אדירים, ובעקבותיהם גם טורפים ואוכלי נבלות הניזונים מהם, נעים במסלול מעגלי העיוור לקו הגבול המתעתע. זו אטרקציה המושכת אליה עשרות אלפי תיירים, ומהווה חלק חשוב בכלכלה המקומית. 

קו הגבול באזור זה ישר לגמרי, סימון בסרגל על גבי מפה שמתעלם מהאופן בו הוא בא לידי ביטוי בשטח. אין לו שום משמעות או הגיון גיאוגרפי והוא תוצר של הסכם פוליטי בין שתי ישויות מדיניות שכבר אינן קיימות היום, מזרח אפריקה הבריטית ומזרח אפריקה הגרמנית. לורד סיילבורי, פוליטיקאי שמרן ששימש כראש ממשלת בריטניה שלוש פעמים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה שר החוץ בזמן חתימת הסכם הלגולנד-זנזיבר, שהעניק לגרמניה את השליטה באיים זעירים אבל חשובים בים הצפוני ליד דנמרק בתמורה להסכמה לשליטה בריטית בשטחים אדירים במזרח אפריקה שנתפסו אז כשוליים ונידחים. כך תיאר את תהליך קביעת קווי הגבול בין המדינות השונות:

היינו עסוקים בשרטוט קווים על מפות במקומות בהן כף רגלו של אדם לבן לא צעדה מעולם; הענקנו הרים ונהרות ואגמים זה לזה, מתעכבים במעט בעקבות חוסר הידיעה השולי, היכן בדיוק נמצאים אותם הרים, נהרות ואגמים.

מצוטט אצל: Herbst, Jeffrey. “The Creation and Maintenance of National Boundaries in Africa.” International Organization, vol. 43, no. 4, 1989, pp. 673–92. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/2706803.

מאיפה באה החוצפה הזו? כיצד ומדוע יכלו הכוחות האירופים לשאת לתת, לחלק בינהם ולסחור בחבלי ארץ בהם לא הייתה להם כל שליטה בפועל? כיצד הסבירו לעצמם את העוול והיוהרה? האם לא היה ברור להם כי זהו היבריס, וכי זה למעשה סחר בחבלי טבע שיקבע גורלות של בני אדם? 

גבולותיהן של מדינות אפריקה, כמו הגבולות באיזורינו בין ירדן, סוריה, עירק וערב הסעודית, קוים ישרים ומשורטטים שנמשכים לאורך מאות קילומטרים, משמרים את ההגיון האימפריאליסטי, והם נקבעו בתקופה קדחתנית של השתלטות אירופית, אמריקאית ויפנית על נחלות בכל רחבי העולם, העשורים האחרונים של המאה ה-19 והראשונים של המאה ה-20. זה היה מרוץ על שליטה, כבוד והזכות לנצל ולהשפיע. היו לו מנגוני צידוק אפקטיביים, בעלי הגיון פנימי שנראה אז מוצק. כדי לישמו בפועל נדרשו לא רק ועידות דיפלומטיות ושרטוטים על גבי מפה אלא גם מעשי הקרבה ואומץ של מי שביצעו את העבודה עצמה, שליחי האימפריות ומי שפעלו בשמן.

בשיר ׳משא האדם הלבן׳ מאת רודיארד קיפלינג (באנגלית: The White Man's Burden), שפורסם בשנת 1899, כאן בתרגומו היפה של צור ארליך, מוצגים בשני הבתים הראשונים הקושי והצידוק אליו: 

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

לִדְאֹג וּלְרַחֵם

וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

וְרֶוַח לַזּוּלַת.

לבני העור מספרים לעצמם שעליונותם הבסיסית והמולדת, המתבטאת בגוון עורם, על פני הפראים פירושה שחובתם לדאוג להם למרות הקשיים והביקורת, אפילו אם הנעזרים עצמם, אותם פראים כפויי טובה, מתנגדים לכך. כמו בני ישראל, שהתקוממו נגד משה שהוציאם ממצרים, כך גם הביקורת וההתנגדות של המקומיים היא בעצם התקוממות מול תכנית האלוהית. עמידה באתגר הקשה הזה דורשת בגרות וגבריות, כפי שמבהיר הבית האחרון של השיר:

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

וּתְהִלָּה קַלָּה.

תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

עבור שליחי האימפריות, החיילים, השוטרים, החוקרים, המהנדסים ואנשי המנגנון שיישם את המדיניות האימפריאליסטית, היה מדובר באתגר אמיתי, במסיכה תמידית של עליונות שלא הייתה אפשרות אמיתית להסיר. הסיפור המבריק ׳לירות בפיל׳ (שפורסם בשנת 1936. באנגלית: Shooting an Elephant) מאת ג׳ורג׳ אורוול מתאר את חוויותיו כקצין משטרה בבורמה, מיאנמר של ימינו, אז מושבה בריטית. אני ממליץ לקרוא אותו במלואו כי זו ספרות מעולה, וכי הוא מצליח לתאר חוויה על זמנית ורלוונטית עד מאוד. אורוול מתאר את העבודה הקשה וכפויית הטובה, את השנאה הקרה שהילידים, ׳צהובי הפנים׳ מפגינים כלפיו. למרות שהוא מזדהה עם הביקורת על עצם השלטון הבריטי ושונא את האימפריאליזם והוא גם שנוא בעקבותיו. אני מכיר את התחושה הזאת מהחוויות שלי כחייל שהשתתף בפעולות השיטור והדיכוי של האינתיפאדה הראשונה. שנאת הכיבוש לא גרמה לי לפחד פחות ממי שרצו לפגוע בי כמייצג שלו. 

אורוול מספר כיצד נקרא לטפל בפיל, חיית משא שברחה מהמוביל שלה, שהשתולל ופגע ברכוש ואף הרג אדם. כך, בתרגומו היפה של אמיר אור, הוא מתאר את הקורבן:

האנשים אמרו שהפיל תקף אותו מעבר לפינת הבקתה, אחז בו בחוזקה בחדקו, הניח עליו את רגלו ורמס אותו לארץ. היתה זו עונת הגשמים, האדמה היתה רכה, ופניו של האיש חרשו בה תלם שעומקו כשלושים סנטימטר ואורכו שני מטרים בקירוב. הוא היה סרוח על בטנו, ידיו מוצלבות, וראשו מעוקם בחדות הצידה. פניו היו מצופים בבוץ, עיניו פקוחות לרווחה ושיניו נחשׂפו בחוזקה בהבעה של ייסורים נוראים.

אורוול יוצא בעקבות הפיל, ובני המקום עוקבים ומלווים אותו בהמוניהם. הוא חש כמשתתף במופע בידור בעל סוף ידוע מראש. הנה, השוטר הלבן הולך לירות בפיל. לצורך כך הוא שולח להביא את רובה הפילים המיוחד מתחנת המשטרה. אבל כשהוא מוצא את הפיל זה כבר נרגע, ואין שום סיבה אמיתית להרגו, פרט לאכזבת הקהל. מה שאורוול מגלה הוא שהציפייה הזו, שיהרוג את הפיל, שיגשים את שמצופה ממנו, והפחד הגדול להתפס כחלש, הם מהות מערכת היחסים האיפריאליסטית בין שולט ונשלט:

באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את "הילידים". בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש"הילידים" מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.

הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים – לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.

ולכן, כדי לא להצטייר כשוטה ולפגוע באשליית השליטה, זו שמאפשרת את התמשכותה, הוא יורה בפיל.

כשלחצתי על ההדק לא שמעתי את הנפץ ולא חשתי במכת ההדף כפי שקורה תמיד כשהקליעה פוגעת, אבל שמעתי את נהמת החדווה השטנית שעלתה ממן ההמון. כהרף עין, תוך זמן שנדמה קצר אף מכדי שיגיע הכדור אל הפיל, חל בו שינוי מסתורי ואיום. הוא לא זע ולא נפל, אבל כל קו בגופו השתנה. הוא נראה לפתע הלום ומכווץ, זקן לאין שיעור, כאילו שיתקה אותו מכת הכדור מבלי להפילו. לבסוף, בתום רגע ארוך, אולי חמש דקות, הוא שקע ברפיון אברים וכרע על ברכיו. פיו הזיל ריר, ישישות מופלגת כמו אחזה בו, ונדמה היה שהוא בן אלפי שנים. יריתי שוב, אל אותה נקודה. הוא לא התמוטט בירייה השנייה אלא התרומם באטיות נואשת והתייצב בלאות, רגליו רופסות וראשו שחוח. יריתי בשלישית, וזאת הייתה הירייה שחיסלה אותו. יכולת לראות את כאב מכתה מזעזע את כל גופו ומסלק את שארית הכוחות מרגליו. אבל בנופלו הוא נראה לרגע כמתרומם, כי כשקרסו תחתיו רגליו האחוריות נדמה היה שהוא מתנשא מצוּק מתנודד, וחדקו שלוח אל השמים כמו עץ. הוא הריע תרועה, בפעם הראשונה והיחידה, ואז נפל כשבטנו כלפי בחבטה שהרעידה את האדמה אפילו במקום שבו שכבתי.

קמתי. הבורמזים כבר חלפו על פני, רצים על הבוץ. היה ברור שהפיל לא יקום עוד, אבל הוא לא היה מת. הוא התנשף קצובות בשימות מקוטעות, כשצדו העצום כהר עולה ויורד בכאב. פיו היה פעור לרווחה ויכולתי להביט עמוק פנימה אל מחילות הגרון הוורדרד חיוור. זמן רב חיכיתי לו שימות, אבל נשימתו לא נחלשה. לבסוף יריתי את שני הכדורים הנותרים אל הנקודה שבה חשבתי שנמצא לבו.

הדם הסמיך ביעבע ממנו כמו קטיפה אדומה, אך הוא עדיין לא מת. גופו אפילו לא הרתיע כשפגעו בו היריות, ונשימתו המיוסרת נמשכה בלי הפסק. הוא גסס לאט מתוך סבל נורא, אבל באיזשהו עולם רחוק שבו גם כדור לא יכול היה לפגוע בו עוד. הרגשתי שאני חייב לשים קץ לקול המזוויע הזה. היה נורא לראות את החיה העצומה שוכבת שם בלי כוח לזוז ועם זאת בלי כוח למות, ולא להיות מסוגל אפילו לשים לזה קץ. שלחתי להביא את הרובה הקטן שלי והמטרתי ירייה אחר ירייה לתוך לבו ולאורך גרונו, אבל לא נראה שהן השפיעו במשהו. ההתנשפויות המיוסרות נמשכו, מתמידות כתקתוקו של שעון.

החיה משלמת בחייה על הצורך לקיים את תיאטרון השליטה והעליונות הלבנה. אורוול, מי שביצע את הרצח, אינו מסוגל לשאת את תוצאות מעשיו ולצפות בגסיסה המתמשכת וחוזר לתחנת המשטרה. הסדר נשמר.

להיות מוכן להרוג כדי לא לצאת טמבל, כי האלים אף פעם לא טועים. זאת מהות האימפריאליזם. לפעול בלי להסס, לשנות ולהזיז מה שמפריע. לסמן גבולות ולקבוע כללים, לפתח, לפתח, לעזור לילידים להגיע לרמתך, תוך ידיעה שאף פעם לא יהיו מסוגלים לכך, לא באמת, ותמיד ישארו פראים במהותם, נחותים. 

במזרח אפריקה הבריטית הרצון והכורח הזה לשלוט ולשנות, שמתעלם מהגיון ופועל כהגשמה של ערכים נעלים, התבטא בסלילת קו הרכבת בין מומבסה לאגם ויקטוריה, ׳הרכבת המשוגעת׳. עוד מעט נגיע אליה.

הפרק הבא כאן.

סכנה באפריקה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳

כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015). 

כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:

באפריקה השפיפונים, 

והקרנף וסוס-המים, 

באפריקה התנינים 

יומם וליל חורקים שינים, 

באפריקה הקוף גורילה 

ירצה לנשוך אתכם חלילה! 

אל תלכו-נא, קטנטנים, 

לאפריקה בשום פנים!

מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.

אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה. 

אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה  הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים. 

חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.  

גליון מתוך מפת העולם של ולדזמילר, 1507

אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס  מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.  

בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות. 

במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.

מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon's Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת. 

כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?

הפרק הבא כאן.

עופרה עופר אורן על ׳מכרות המלך שלמה׳

מכרות המלך שלמה, מהדורת 1901

לובנגולו מלך זולו

מפת ולדזמילר (1507)