Tag Archives: אופניים

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

אני זז בעיר

אני זז בעיר ברגל, בריצה, באופניים, באוטובוס ולעיתים במכונית שאולה. זו גם, כמובן, דרך להגיע למקומות וגם חלק משמעותי בחיי. העיר היא הסביבה שלי ובאמצעות תזוזה בה אני מספק לעצמי את כל מה שחיה כמוני זקוקה לו. עיר זה לא טבע אבל גם לא מקום לגמרי מוסדר ומתוכנן, ובכדי לשרוד צריך קצת מזל, הגיון בריא והבנה של חוקי המשחק וכללי ההתנהגות. כי התזוזה בעיר מסוכנת, לא פשוטה בכלל, וזה רק מסתבך והולך.

כשהייתי בצבא קנו לי מתנה, מכונית קטנה, סיטרואן מדגם ׳דיאן׳, יפה, קטנה, עגלגלה ומוזרה בעיני מי שלא מכיר אותה. אהבתי לנהוג בה מאוד. זה דרש תיאום והבנה ביני למכונה, טלטולי הגוף ורעש המנוע הגבוה איפשרו להבין בדיוק מה היא רוצה ולמה היא מסוגלת. היה לה גג נפתח שאיפשר אשליית חוץ כמעט מושלמת. הפשטות הטכנית של המכונית הזו הפכה את גבולות הקשר ביני, לבינה, לעולם שבתוכו היא נעה, למובדלים פחות ממכוניות אחרות בהן נהגתי מאז. אנשים חייכו אליה והיא, ירוקה וקופצנית כצפרדע, נעה ברכות אלגנטית, לא מאיימת, משתלבת.

אבל מדי פעם היו לה תקלות שהיה קשה יותר ויותר לתקן, והגג הנפתח והחוסר במזגן הפכו את הנהיגה בה בקיץ לקשה מנשוא כך שבמקביל השתמשתי באופניים שמצאתי זרוקות במחסן הבית בו גרתי בפלורנטין ושיפצתי. גם הן היו ירוקות, בעלות הילוך אחד מקובע, מהירות למדי, נעימות מאוד לרכיבה. אין לי דרך לכתוב או לחשוב על אופניים שלא בלשון נקבה. פעם תפשתי מישהי גונבת אותן ממרפסת הבניין התעשייתי בו התגוררתי. רצתי אחריה והצלחתי להשיג אותה ולהציל את האופניים.

אף פעם לא רכבתי על מדרכות. היה לי ברור לגמרי שאופניים הן כלי תחבורה, ושהמדרכות מיועדות להולכי רגל. הייתי גם כזה. טיילתי המון, עם הכלב שאימץ אותי ובלעדיו, שיכור ופיכח. גיליתי חצרות אחוריות וקיצורי דרך, מקומות נסתרים שרק אני ידעתי להגיע אליהם. הליכה בעיר, מתוך בחירה, לא במתחם אחד אלא בין אזורים ומקומות, שיטוט שאינו מכוון מטרה, הוא מעשה חתרני כמעט. שיטוט מגלה רבדים סמויים, שלעיתים סותרים את הגלויים. גיליתי שחצרות אחוריות מעניינות אותי יותר מהחזיתות.

יום אחד נשברו האופניים תחתי כשהשלדה שלהם, שכבר תוקנה והולחמה מספר פעמים, התקמטה וקרסה. קניתי אופניים חדשים וגיליתי שאיתן אני יכול לנסוע עוד יותר מהר, להיות נינג׳ת כבישים, להיות חכם, זריז ואלגנטי הרבה יותר מהמכוניות הטיפשות והכבדות, שיודעות רק קדימה ואחורה, תופסות כל כך הרבה מקום ועושות כל כך הרבה עשן ולכלוך. באופניים אתה שווה ערך למכונה, מחובר אליה פיזית, והיא מתרגמת את תנועותיך האנושיות, רגליים זזות, גוף משנה שיווי משקל, לסיבוב גלגל, לתנועה בחלל. ברוב המכוניות הקשר הזה אינו קיים אלא להפך. הנהג הוא פאסיבי ככל הניתן. המאמץ נחסך ממנו, רק שיהיה לו נוח, שירגיש כמה שפחות. מפלצות ששוקלות יותר מטון נושאות גופות רופסים המבודדים מסביבתם באמצעות אקלים ומוזיקה פרטית. הנהג לא באמת ברחוב, הוא במכונית. אני חושב שמכוניות הן יצירות מופת של ייצור המוני ושלו היו נדירות ומוערכות יותר היה נחסך רוב הנזק האדיר שהן גורמות. ומכוניות שאינן נוסעות וסתם חונות, תופסות מקום שאפשר היה להשתמש בו אחרת, זה טמטום שלא יאומן, זה בזבוז משווע שאין שום דרך לתרץ אותו.

בערך אז גנבו את המכונית הירוקה, שהייתה כבר כמעט גרוטאה, וחנתה במגרש עפר ליד הבית בלי שאצליח לגייס את המשאבים או המוטיבציה לשפץ אותה שוב. כנראה שגרר של מוסך שמוכר חלפים הוא שלקח אותה, אבל לא טרחתי לחפש יותר מדי. הבנתי שפרידה מהבעלות על מכונית היא צעד טוב ונכון עבורי, ושבחיי, שכבר קיבלו צורה ואופי, אין צורך אמיתי בעלות על רכב.

רכבתי לעבודה, רכבתי למסיבות, הובלתי דברים על האופניים. זה לא היה מקובל כל כך, אז, ונדרשתי ללמוד לבד איך לעשות מה, איך להיות רוכב עירוני, מה זה דורש ואיך כדאי. למדתי איך להזהר מהולכי רגל, מזה שהם, שלא כמו מכוניות, זזים לכל הצדדים באופן לא ממש צפוי. לעולם לא פגעתי או סיכנתי הולכי רגל, שלהם, לדעתי, זכות קדימה ברורה ובלתי מעורערת מעצם היותם החלשים ביותר. כמה פעמים נפצעתי בעצמי, לרוב אחרי שנטלתי סיכונים מיותרים. האמנתי שהרכיבה משפרת אותי כאדם, המכונה מרחיבה את יכולותי הפיזיות והשליטה בה דורשת דיוק וריכוז. חשבתי שכל מי שרוכב שותף להכרות הללו, שהאופניים מעניקות חופש ואחריות, ושיום אחד כולם יבינו זאת.

יצאתי לטיול על אופניים באירופה. חודש, אלפיים וחמש מאות קילומטר על שבילים וכבישים בין וינה לאמסטרדם ובין קופנהגן להמבורג. כשלמדתי באוניברסיטה רכבתי לשם ובחזרה בכל מזג אוויר. זה היה כיף. זה לימד אותי דברים. נלחמתי עם המכוניות על מקום וכבוד. דאגתי שיוכלו לראות אותי וקיוויתי לא ליפול קורבן לחוסר תשומת לב פושע של נהגים מוסחי דעת. רכבתי מהר ותקיף. ידעתי בדיוק כמה דקות יקח לי להגיע לכל אחד מהיעדים הקבועים שלי ואת הדרך חוויתי כמו מירוץ, כמו משחק, מתמרן בין מכוניות, קופץ מעל מכשולים, שומר על שיווי משקל בעמידה על הדוושות כאשר צריך לעצור, תמיד צעד אחד לפני התנועה, מאתר את הסיכונים האפשריים, חכם יותר מהרחוב.

כשהתחלתי לרוץ היה נראה שהעניין הזה עם האופניים מתחיל לתפוס והופך לאופנתי. המון אנשים התחילו לרכב פתאום, גם כספורט, גם כאמצעי תחבורה וגם כהצהרה וביטוי אופנתי. קצת זילזלתי ברוכבי האינסטנט האלה, שמעתיקים דפוסים קיימים במקום לחפש אחרי דרך משלהם. פחדתי שהם חסרים את הנסיון שמעניק יכולת שליטה באופניים ושלא ישתלבו כראוי ברחוב העירוני. שבילי האופניים המוזרים שצוירו על מדרכות העיר לא סייעו לחנך את הרוכבים ולשלב בינהם לבין שאר הנעים ברחוב אלא להפך, העניקו לגיטימציה לרכיבה על המדרכה ורתיעה של הרוכבים משימוש בכביש. גם נהגי המכוניות הבינו שמקומן של אופניים הוא על המדרכה ולכן אין צורך להתחשב בהן תוך כדי נהיגה. סגנון הרכיבה שלקח לי זמן רב לפתח הפך למסוכן יותר. הכלים החשמליים התחילו כקוריוז משעשע לפני מספר שנים והתרבו מאז כנגיף. מדרכות העיר הפכו לזירת עימות גלוי ומתמיד.

האופניים החשמליים, מהירים מדי למדרכה ואיטיים מדי לכביש, הם יצור כלאיים מוזר. אתמול, בעת ריצת לילה, חלפתי על פני חבורת נערים ונערות במפגש שיטוט של חופש גדול. איזה כיף זה אופניים חשמליות, אמרה נערה אחת לכולם, הכל אפשר לעשות איתם. בקול שלה שמעו התרגשות. כמה חופש, ובלי שום כללים, ובלי שום אחריות. מסוכן נורא עכשיו, לזוז בעיר.

אני רץ לעבודה וממנה, אני רץ לסידורים. יש לי עגלת ריצה ומדי פעם אני רץ עם בתי התינוקת לגן המשחקים, לסבתא או סתם לריצת אימון. ואני רץ גם כספורט, זה חלק משמעותי מחיי שהופך אותם לטובים יותר. ריצה עירונית היא עמדת ביניים מעניינת, לא הליכה אבל בלי כלי מכני שמתרגם רצון לתנועה, כשאתה שולט על הכל. יש לי תחושת גילוי. מצאתי חופש וגילתי יכולות שלא ידעתי שיש לי. אני בטוח שכמו עם האופניים כך גם פה, וריצה כתחבורה, כאמצעי הגעה ותנועה, תהפוך לאופנתית הרבה יותר. בכלל, אני חושב שהתנועה בעיר תעבור מהפכה שאנו רק בתחילתה ושבעוד דור או שניים רחובותיה יראו ויתנהגו אחרת לחלוטין. כלי תחבורה בניהוג אוטומטי יהיו, אני מקווה, מה שיאפשר להרחיק את רוב המכוניות מהערים ובכך לפנות מקום ליותר אמצעי תנועה אישיים, הולכים ורצים. אבל בינתיים יש מהומה, והתרופפות כללי ההתנהגות וההפרדה, כלי תחבורה לכביש, הולכי רגל למדרכה, עדיין לא מלווה ביצירת כללים חדשים וברורים.

יהיה יותר רע עד שיהיה יותר טוב. התשתיות העירוניות, תכנון הכבישים והמדרכות, נקודות המפגש והתחזוקה שלהם אינם מותאמים למציאות התנועה בעיר ובודאי שלא לשינויים שעוד יבואו. רוב הקורבנות יהיו מקרב הולכי הרגל, אבל גם רוכבי אופניים וכלים חשמליים יסבלו. אני מקווה להיות חכם יותר, צריך קצת מזל ומשתדל להיות זהיר ומודע. העיר היא הסביבה שלי. אני זז בה. אני זז איתה ומשתדל להתאים את עצמי לשינויים שהיא עוברת.

רשימה ראשונה בסדרה. הרשימה השניה פה.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.