Tag Archives: אוניברסיטה

גן עדן פה

זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.

הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.

יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.

אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?

זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.

וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.

השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.

יש בצורת, התחלנו.

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.