ארכיון קטגוריה: ריצה ואופניים

טקסטים על ריצה ועל אופניים.

אחרי המרתון הראשון

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ. רצתי קל, נינוח, שעה בקצב קל ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, מהגופניות שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני ומגופי, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים הזה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, למקום לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי, בדלקת בקרסול שהייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה, ד“ר שי קרונטל. הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שפורסמה באתר המרתון.

במקביל חזרתי לעשות פילאטיס, משהו שהציל אותי בעבר מבעיות גב כרוניות, ושידעתי שיכול להיות אימון משלים טוב עבורי. הקפדתי לקחת שיעורים קלים יחסית שסייעו לגוף להתאזן בין הריצות. הוספתי לכך מפגש פיזיוטרפיה קבוע עם איתי, גם הוא מסטודיו דרור רז. אני בטוח שבלי שני הדברים האלה לא הייתי מצליח להתמיד באימונים ונפצע.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש בו נקודות ציון יפות, אותן נהניתי לבקר, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. אתר ”שוונג“ היווה עבורי שער לקהילת רצים פורייה ומרתקת. ’במהירות האור‘, בלוג באתר, וכתיבתם של נחשון שוחט ואחרים היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר קהילתי. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, שמותר לי. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. תחילת הריצה הייתה קשה בהתחלה, הקילומטרים הראשונים מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. הרשיתי את זה לעצמי, להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. זה הפך לקל יותר. על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. זו כבר נראית לי רחוקה, זיכרון בלבד, אבל תהליך האימון שינה את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה חולה, ואישתו, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו או להרגע. מותו העציב אותי והוסיף לתחושת ההזייה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע – והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באפן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד האופרה אימא שלי קראה אלי מהצד. התרגשתי מאוד. דמעות עלו בי. רצתי עד הסוף. התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

שישה שבועות ויום למרתון

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.

הצהרת כוונה

אני חושב שאני הולך לעשות את זה, מאמסטרדם לאיסטנבול באופניים. זה נראה לי דבר שראוי לעשותו. מדובר ברכיבה של 3500 – 4000 ק"מ, להערכתי הבלתי בדוקה מספיק, מה שאומר 35 – 40 ימי רכיבה, בממוצע של 100 ק"מ ליום. בתוספת ימי המנוחה ההכרחיים המסע יארך כחודש וחצי. אצא אליו אחרי הבחינה האחרונה, בעוד יותר מחודש, מה שמשאיר מספיק זמן להתכוננות ולאימונים.
יש לי ניסיון מסוים, כבר עשיתי מסע דומה, קצר יותר, לפני שנתיים. בחלקו הראשון רכבנו, שני אנשים, בין וינה לאמסטרדם, בחלקו השני רכבתי לבד מקופנהגן לברמן. זו חווייה פיסית מאוד, מן הסתם, אך לא רק. האוהל והאופניים הם הבית, הגוף הוא המנוע שדוחף את הבית הזה בין נקודות החנייה, דרך עולם בלתי מסונן. הדבר היחיד המפריד בינך לבין הקרקע זה שני הסנטימטרים של הצמיג. עליות, רוח, שמש, גשם, אתה רוכב מול כולם, והמוח, והאני, הם מה שגורם לא לעצור גם כשכואב וקר ובודד, אך גם מה שעלול לגרום לוותר. הרי אף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה, ובשביל מה זה טוב בכלל, כל הסבל הזה.
להתכונן. מה זה אומר. לשפץ את האופניים, לאסוף את הציוד שיעשה את זה קל יותר, לתכנן מסלול, לקנות כרטיס. יש לי חנות אופניים קבועה – "סלאלום", והם היו נחמדים אלי מאוד, בינתיים. זה אפילו לא יהיה יקר מדי. בשנים האחרונות אני משתדל לקנות מדי פעם פריטי ציוד טובים, ואלו נוטים להישמר לאורך זמן. זה יהיה בסדר.
בקשר למסלול, כרגע הוא בגדר תכנון כללי, ויש בו ארבעה חלקים: אמסטרדם – בזל, בזל – וונציה, וונציה – בלגרד, בלגרד – איסטנבול. כחצי מהדרך לאורך נהרות, מה שהופך את הרכיבה לקלה יותר, אבל יש גם הרבה הרים בדרך, כולל את האלפים. הבטחתי לעצמי שאם יהיה לי קשה מדי אקח רכבת שחוצה אותם. הרבה אירופה אראה בקיץ הזה, על כל נופיה ותרבויותיה.
ברוב המסע אשן באתרי קמפינג. זה זול יחסית, ויש מקלחת. אני רק מקווה שיהיו בהם פחות קרוונים מאשר באתרים שבגרמניה. יהיה בסדר.
בקשר לאימונים, הכושר הבסיסי שלי סביר, אם כי לא טוב מספיק עדיין. עד הנסיעה עלי להגיע למצב בו רכיבה רצופה של 60 ק"מ לא תהיה טראומה פיסית אלא הרגל. צריך גם לאכול טוב, ולא לעשן או לשתות יותר מדי. החלק הזה הוא המסובך ביותר בתוכנית ההכנות.
אתמול רכבתי לראשונה עם קליטים – כאשר הנעליים מחוברות לדוושות. זה נחמד. ככה המנוע והמכונה משולבים בצורה היעילה ביותר, הופכים למכשיר אחד. טוב לי להיות חלק ממכשיר בקיץ הזה, משומש אבל עדיין סוחב. אני רוצה לא להיות כאן לזמן מה, להרפות מהיומיום, מכאבי המציאות, להיות קצת נווד. בהצלחה לי.

אופניים אחד

אני רוכב אופניים. זה כלי התחבורה שלי, אמצעי להגיע ממקום למקום, אבל לא רק, זה חלק מההגדרה שלי את עצמי, רוכב אופניים. אני אוהב את זה.
התחלתי ללמוד, בעוונותי, כך שהקילומטראז' שלי מורכב מחמש נסיעות שבועיות לאוניברסיטה ומתחנות נוספות, רמת השרון, גבעתיים, הבאר בו אני שותה, המקומות בהם אני רוקד, כאלה. זה יוצא בערך 140 קילומטר לשבוע. יש לי ספידומטר שבעזרתו אני יוצר סטטיסטיקות פרטיות וכלל לא חשובות. בסוף השבוע הבא יגיע הספידומטר ל- 5000. התקנתי אותו לאחר שכבר רכבתי עליהן 2500 ק"מ בערך. אני מטפל בהן טוב, מנקה, משמן, מחליף מה שצריך, משדרג אותן לאט לאט.
העירו לי פעם שאופניים הם זכר. אין לי מושג אם זה נכון לשונית, אבל מבחינת התחושה הפרטית שלי, לגבי האופניים הפרטיות שלי, הן נקבה לגמרי, ואנחנו זוג טוב, שמכיר זה את חולשתיו ומעלותיו של זה, זו שותפות מוצלחת.
אני אוהב את המתח הזה בין גוף לדרך, את הכוח שמתורגם לתנועה, את תחושת הלהיות מנוע, גם מפעיל וגם חלק מהמכונה. צריך להיות מרוכז מאוד – לרכיבה דרך תל אביב מתלווה התחושה של משחק הישרדות אכזרי, בו אני ואופני החוליה החלשה, אבל זה ריכוז ממקד, לא מתיש.
למזלי, מכוניות הן חיות מוגבלות, שיכולות לזוז רק קדימה ואחורה ומזנקות לאט. לרוב אני יותר חכם מהן, ונקודת המוצא שלי היא שאף אחד לא ינסה להרוג אותי בכוונה, ושעלי לנסות לחזות את כל הטעויות שיכולות לסכן אותי. אני מאותת, מדליק פנסים מנצנצים ואפילו לובש סרט צהוב מגוחך כזה, כמו של שוטרי תנועה. לרוב זה מספיק, לפעמים לא. לא נורא, הצלקות, בינתיים, שטחיות. באופן ביזארי וילדותי משהו אני גאה באותות הכבוד הללו, הן דומות לקעקועים בעיני, הן מזכירות לי שאני פגיע, שעלי להיות חכם יותר.
התאונה האחרונה של קרתה לפני שבועיים וקצת, בלילה של יום חמישי. חזרתי מהפאב, שתוי טיפה אבל בפוקוס, נהנה מהקור החדש. בפנייה מנחלת בנימין לדרך אילת הרשיתי לעצמי להאיץ קצת, הרחוב היה ריק, וזאת ירידה מתונה. מכונית שעמדה בצד ימין, ליד המדרכה, החליטה פתאום לבצע פניית פרסה על קו לבן, בלי לאותת. הצלחתי לבלום ולא לפגוע בה, אבל עפתי מעל מכסה המנוע ופגעתי עם הסנטר והכתף בכביש. אני זוכר שהרגשתי מתוסכל מאוד. זה היה מיותר לגמרי.
חבורת הנערים שיצאה ממכונית הייתה מבוהלת למדי. הם הביאו לי את המשקפיים, שלא נשברו למזלי, אבל הזגוגית שלהם נסרטה קצת, ואת הזיפו, השקו אותי מים, נתנו לי נייר טואלט לספוג את הדם. אחד מהם חתם לי ביד רועדת בפנקס, בו שרבטתי "פגע בי בדרך אילת 21". מזל שכתף שמאל נפגעה, אחרת היה לי קשה לכתוב. אחר כך רכבתי הביתה, וכשראיתי שצריך תפרים בסנטר רכבתי לאיכילוב. הייתי גאה בעצמי כשסירבתי שיצלמו אותי כדי לכסות את התחת שלהם. הנה, שבועיים אחר כך, וזה כבר כמעט לא כואב. מאז חזרתי לרכב עם קסדה (למרות שבתאונה הספציפית זה לא היה עוזר) והחלטתי להיזהר יותר בימי חמישי בלילה, מאחר וגם התאונה הקודמת, לפני שנה וקצת, אירעה במהלכו.
זה היה יכול להיגמר גרוע יותר, כמובן. זה יכול להיגמר גרוע יותר בכל פעם שרוכב קטנוע בהרעלת טסטסטרון חותך אותי בפנייה, או שמכונית מטומטמת מסרבת לתת לי זכות קדימה. בסדר. זה שווה את זה. אני רוכב אופניים.

נ.ב
לא כתבתי הרבה זמן, אני יודע. קבלו את התנצלותי. זה קרה מקומבינציה של סיבות, ניתוק של טלפון, שקיעה בכתיבה של רומן, התחלת לימודים. מגוון התירוצים הזה אמור לספק מסך עשן סמיך מספיק. אבל, זו במה לטווח ארוך, אני מקווה.