ארכיון קטגוריה: ריצה ואופניים

טקסטים על ריצה ועל אופניים.

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

אני זז בעיר

אני זז בעיר ברגל, בריצה, באופניים, באוטובוס ולעיתים במכונית שאולה. זו גם, כמובן, דרך להגיע למקומות וגם חלק משמעותי בחיי. העיר היא הסביבה שלי ובאמצעות תזוזה בה אני מספק לעצמי את כל מה שחיה כמוני זקוקה לו. עיר זה לא טבע אבל גם לא מקום לגמרי מוסדר ומתוכנן, ובכדי לשרוד צריך קצת מזל, הגיון בריא והבנה של חוקי המשחק וכללי ההתנהגות. כי התזוזה בעיר מסוכנת, לא פשוטה בכלל, וזה רק מסתבך והולך.

כשהייתי בצבא קנו לי מתנה, מכונית קטנה, סיטרואן מדגם ׳דיאן׳, יפה, קטנה, עגלגלה ומוזרה בעיני מי שלא מכיר אותה. אהבתי לנהוג בה מאוד. זה דרש תיאום והבנה ביני למכונה, טלטולי הגוף ורעש המנוע הגבוה איפשרו להבין בדיוק מה היא רוצה ולמה היא מסוגלת. היה לה גג נפתח שאיפשר אשליית חוץ כמעט מושלמת. הפשטות הטכנית של המכונית הזו הפכה את גבולות הקשר ביני, לבינה, לעולם שבתוכו היא נעה, למובדלים פחות ממכוניות אחרות בהן נהגתי מאז. אנשים חייכו אליה והיא, ירוקה וקופצנית כצפרדע, נעה ברכות אלגנטית, לא מאיימת, משתלבת.

אבל מדי פעם היו לה תקלות שהיה קשה יותר ויותר לתקן, והגג הנפתח והחוסר במזגן הפכו את הנהיגה בה בקיץ לקשה מנשוא כך שבמקביל השתמשתי באופניים שמצאתי זרוקות במחסן הבית בו גרתי בפלורנטין ושיפצתי. גם הן היו ירוקות, בעלות הילוך אחד מקובע, מהירות למדי, נעימות מאוד לרכיבה. אין לי דרך לכתוב או לחשוב על אופניים שלא בלשון נקבה. פעם תפשתי מישהי גונבת אותן ממרפסת הבניין התעשייתי בו התגוררתי. רצתי אחריה והצלחתי להשיג אותה ולהציל את האופניים.

אף פעם לא רכבתי על מדרכות. היה לי ברור לגמרי שאופניים הן כלי תחבורה, ושהמדרכות מיועדות להולכי רגל. הייתי גם כזה. טיילתי המון, עם הכלב שאימץ אותי ובלעדיו, שיכור ופיכח. גיליתי חצרות אחוריות וקיצורי דרך, מקומות נסתרים שרק אני ידעתי להגיע אליהם. הליכה בעיר, מתוך בחירה, לא במתחם אחד אלא בין אזורים ומקומות, שיטוט שאינו מכוון מטרה, הוא מעשה חתרני כמעט. שיטוט מגלה רבדים סמויים, שלעיתים סותרים את הגלויים. גיליתי שחצרות אחוריות מעניינות אותי יותר מהחזיתות.

יום אחד נשברו האופניים תחתי כשהשלדה שלהם, שכבר תוקנה והולחמה מספר פעמים, התקמטה וקרסה. קניתי אופניים חדשים וגיליתי שאיתן אני יכול לנסוע עוד יותר מהר, להיות נינג׳ת כבישים, להיות חכם, זריז ואלגנטי הרבה יותר מהמכוניות הטיפשות והכבדות, שיודעות רק קדימה ואחורה, תופסות כל כך הרבה מקום ועושות כל כך הרבה עשן ולכלוך. באופניים אתה שווה ערך למכונה, מחובר אליה פיזית, והיא מתרגמת את תנועותיך האנושיות, רגליים זזות, גוף משנה שיווי משקל, לסיבוב גלגל, לתנועה בחלל. ברוב המכוניות הקשר הזה אינו קיים אלא להפך. הנהג הוא פאסיבי ככל הניתן. המאמץ נחסך ממנו, רק שיהיה לו נוח, שירגיש כמה שפחות. מפלצות ששוקלות יותר מטון נושאות גופות רופסים המבודדים מסביבתם באמצעות אקלים ומוזיקה פרטית. הנהג לא באמת ברחוב, הוא במכונית. אני חושב שמכוניות הן יצירות מופת של ייצור המוני ושלו היו נדירות ומוערכות יותר היה נחסך רוב הנזק האדיר שהן גורמות. ומכוניות שאינן נוסעות וסתם חונות, תופסות מקום שאפשר היה להשתמש בו אחרת, זה טמטום שלא יאומן, זה בזבוז משווע שאין שום דרך לתרץ אותו.

בערך אז גנבו את המכונית הירוקה, שהייתה כבר כמעט גרוטאה, וחנתה במגרש עפר ליד הבית בלי שאצליח לגייס את המשאבים או המוטיבציה לשפץ אותה שוב. כנראה שגרר של מוסך שמוכר חלפים הוא שלקח אותה, אבל לא טרחתי לחפש יותר מדי. הבנתי שפרידה מהבעלות על מכונית היא צעד טוב ונכון עבורי, ושבחיי, שכבר קיבלו צורה ואופי, אין צורך אמיתי בעלות על רכב.

רכבתי לעבודה, רכבתי למסיבות, הובלתי דברים על האופניים. זה לא היה מקובל כל כך, אז, ונדרשתי ללמוד לבד איך לעשות מה, איך להיות רוכב עירוני, מה זה דורש ואיך כדאי. למדתי איך להזהר מהולכי רגל, מזה שהם, שלא כמו מכוניות, זזים לכל הצדדים באופן לא ממש צפוי. לעולם לא פגעתי או סיכנתי הולכי רגל, שלהם, לדעתי, זכות קדימה ברורה ובלתי מעורערת מעצם היותם החלשים ביותר. כמה פעמים נפצעתי בעצמי, לרוב אחרי שנטלתי סיכונים מיותרים. האמנתי שהרכיבה משפרת אותי כאדם, המכונה מרחיבה את יכולותי הפיזיות והשליטה בה דורשת דיוק וריכוז. חשבתי שכל מי שרוכב שותף להכרות הללו, שהאופניים מעניקות חופש ואחריות, ושיום אחד כולם יבינו זאת.

יצאתי לטיול על אופניים באירופה. חודש, אלפיים וחמש מאות קילומטר על שבילים וכבישים בין וינה לאמסטרדם ובין קופנהגן להמבורג. כשלמדתי באוניברסיטה רכבתי לשם ובחזרה בכל מזג אוויר. זה היה כיף. זה לימד אותי דברים. נלחמתי עם המכוניות על מקום וכבוד. דאגתי שיוכלו לראות אותי וקיוויתי לא ליפול קורבן לחוסר תשומת לב פושע של נהגים מוסחי דעת. רכבתי מהר ותקיף. ידעתי בדיוק כמה דקות יקח לי להגיע לכל אחד מהיעדים הקבועים שלי ואת הדרך חוויתי כמו מירוץ, כמו משחק, מתמרן בין מכוניות, קופץ מעל מכשולים, שומר על שיווי משקל בעמידה על הדוושות כאשר צריך לעצור, תמיד צעד אחד לפני התנועה, מאתר את הסיכונים האפשריים, חכם יותר מהרחוב.

כשהתחלתי לרוץ היה נראה שהעניין הזה עם האופניים מתחיל לתפוס והופך לאופנתי. המון אנשים התחילו לרכב פתאום, גם כספורט, גם כאמצעי תחבורה וגם כהצהרה וביטוי אופנתי. קצת זילזלתי ברוכבי האינסטנט האלה, שמעתיקים דפוסים קיימים במקום לחפש אחרי דרך משלהם. פחדתי שהם חסרים את הנסיון שמעניק יכולת שליטה באופניים ושלא ישתלבו כראוי ברחוב העירוני. שבילי האופניים המוזרים שצוירו על מדרכות העיר לא סייעו לחנך את הרוכבים ולשלב בינהם לבין שאר הנעים ברחוב אלא להפך, העניקו לגיטימציה לרכיבה על המדרכה ורתיעה של הרוכבים משימוש בכביש. גם נהגי המכוניות הבינו שמקומן של אופניים הוא על המדרכה ולכן אין צורך להתחשב בהן תוך כדי נהיגה. סגנון הרכיבה שלקח לי זמן רב לפתח הפך למסוכן יותר. הכלים החשמליים התחילו כקוריוז משעשע לפני מספר שנים והתרבו מאז כנגיף. מדרכות העיר הפכו לזירת עימות גלוי ומתמיד.

האופניים החשמליים, מהירים מדי למדרכה ואיטיים מדי לכביש, הם יצור כלאיים מוזר. אתמול, בעת ריצת לילה, חלפתי על פני חבורת נערים ונערות במפגש שיטוט של חופש גדול. איזה כיף זה אופניים חשמליות, אמרה נערה אחת לכולם, הכל אפשר לעשות איתם. בקול שלה שמעו התרגשות. כמה חופש, ובלי שום כללים, ובלי שום אחריות. מסוכן נורא עכשיו, לזוז בעיר.

אני רץ לעבודה וממנה, אני רץ לסידורים. יש לי עגלת ריצה ומדי פעם אני רץ עם בתי התינוקת לגן המשחקים, לסבתא או סתם לריצת אימון. ואני רץ גם כספורט, זה חלק משמעותי מחיי שהופך אותם לטובים יותר. ריצה עירונית היא עמדת ביניים מעניינת, לא הליכה אבל בלי כלי מכני שמתרגם רצון לתנועה, כשאתה שולט על הכל. יש לי תחושת גילוי. מצאתי חופש וגילתי יכולות שלא ידעתי שיש לי. אני בטוח שכמו עם האופניים כך גם פה, וריצה כתחבורה, כאמצעי הגעה ותנועה, תהפוך לאופנתית הרבה יותר. בכלל, אני חושב שהתנועה בעיר תעבור מהפכה שאנו רק בתחילתה ושבעוד דור או שניים רחובותיה יראו ויתנהגו אחרת לחלוטין. כלי תחבורה בניהוג אוטומטי יהיו, אני מקווה, מה שיאפשר להרחיק את רוב המכוניות מהערים ובכך לפנות מקום ליותר אמצעי תנועה אישיים, הולכים ורצים. אבל בינתיים יש מהומה, והתרופפות כללי ההתנהגות וההפרדה, כלי תחבורה לכביש, הולכי רגל למדרכה, עדיין לא מלווה ביצירת כללים חדשים וברורים.

יהיה יותר רע עד שיהיה יותר טוב. התשתיות העירוניות, תכנון הכבישים והמדרכות, נקודות המפגש והתחזוקה שלהם אינם מותאמים למציאות התנועה בעיר ובודאי שלא לשינויים שעוד יבואו. רוב הקורבנות יהיו מקרב הולכי הרגל, אבל גם רוכבי אופניים וכלים חשמליים יסבלו. אני מקווה להיות חכם יותר, צריך קצת מזל ומשתדל להיות זהיר ומודע. העיר היא הסביבה שלי. אני זז בה. אני זז איתה ומשתדל להתאים את עצמי לשינויים שהיא עוברת.

רשימה ראשונה בסדרה. הרשימה השניה פה.

כמעט פודיום – עוד מחשבות על ריצה

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה- 34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל- 45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל רצתי לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב באמצעות המחשב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולדבר איתי על כך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהריצה היא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי. אני חושב שההנאה שלי מהריצה אינה קשורה לנקודת מבט חיצונית עלי, או למיקומי היחסי בתוך אותה ספק קהילה.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. יש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים. באף אחד מאירועי הריצה בהם השתתפתי לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. אני מקווה שמי שזוכה בגביעים הללו עושה זאת ביושר, כי אחרת מה הטעם, אבל יודע שזה לא כך. יש מי שמרמה.

בימים האחרונים היה באלגן מכוער ועצוב סביב רמאות כזו שנחשפה. נתן אופן, רץ עתיר זכויות, בן 74, סבא לעשרה נכדים, שהשתתף במאות אירועי ספורט במהלך חייו וזכה במקומות גבוהים בלא מעט מהן, נתפס מרמה בחצי מרתון ירושלים. כנראה שקיצר את המסלול ובוודאי שלא רץ את כולו בכדי להגיע ראשון בקבוצת הגיל שלו. זו אינה הסתבכותו הראשונה. לפני שלוש שנים נתפס כשהוא מסייע לרצה אחרת, ירדנה ליב, לזייף נצחון בקטגוריית הגיל שלה במרתון טבריה, כשנשא עבורה את שבב המדידה המאפשר ביקורת על הריצה. אז הגנו עליו חבריו להנהלת ’איילות‘, מועדון הריצה הגדול שהוא ממייסדיו, אבל הפעם הגדיש את הסאה, תוצאתו נפסלה והוא סולק מהמועדון.

בסרט וידאו שצילמה וביימה נכדתו (’לחזור בריצה‘/ עמית לרנר), נראים מדפי הגביעים העמוסים בביתו, מצולמים מהצד כי אין מקום אחרת. הוא לובש חולצה של מרתון תל אביב כשהוא נוסע לביקור קצר ועצוב אצל אימו הקשישה, שכמעט אינה זוכרת כלום. הוא בן של רב שהפסיק להאמין באלוהים אבל עדיין עורך קידוש בסעודה משפחתית רבת משתתפים. הוא השתתף בתחרות איש ברזל, הוא איש ברזל, אתלטי וקל תנועה, ילדותי כמעט. ועכשיו נתפס כרמאי. איזו בושה. מעשיו דרשו תכנון, אם כי גם זה היה ילדותי, של מי שלא מודע לכך שיש מי שיבדוק, שישים לב לחוסר היושרה, למלאכת הרמייה הבלתי מובנת. למה היה כל כך חשוב לו הניצחון? הגביע? את מי זה מעניין? המדפים הרי כבר עמוסים, כמעט אין בהם מקום. מה ערכו של נצחון שנקנה בשקר?

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.

ריצה זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר במרתון הזה, עבורי, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שיכולה לעבוד. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות. הייתי אמור לרוץ בסך הכל את הקילומטראז׳ הזה בחודשים שעד הטייפר בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים: משחקי קצב, עליות, אינטרוואלים ארוכים, ריצה ארוכה או חצי ארוכה. זה הלך טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. בנוסף, לא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה הארוכה, והספקתי רק אחת מעל 30 קילומטר עד המחלה. חזרתי לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. נשאר לי זמן לשלוש או ארבע ריצות ארוכות, וקצב הריצות המהירות שלי השתפר. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמישה.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי אותה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מבהיל.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, ובכל החודש האחרון לפני הטייפר הייתי כשיר אולי שבוע, וידעתי שמרתון טוב זה כבר לא יהיה.

המרתון נקבע ליומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר, למקום אותו אני פוקד בקביעות בכדי לנהל את הרכוש שהוריש לנו, הנסיעה לכאן כדי לרוץ לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, בתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שאני עברתי מאז מותו, הפיכתי לרץ. לא רציתי לוותר למרות שידעתי שאיני מוכן. התחלתי את הטייפר בלי שום ריצה ארוכה, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

החלטתי, עם עצמי, לא לוותר מראש על הריצה, כי היה לי כרטיס ומועד הביטול כבר עבר, ופשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש, ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי לחזור לנקודת הזינוק והסיום. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת הבוקר טוב, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

הזמן הצפוי שלי הביא לשיבוצי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי. גם הוא צנוע ומופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת, ובכל זאת קצת דומה. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, אנשי ונשות ברזל, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי על הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מעניקה, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי רוב הדרך. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, שהיא יותר שלי עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר צעיר שמוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי יותר משיאי האישי, יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי לפני המחלות, לפני תאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.

העניין המגוחך הזה של הריצה

יש משהו קצת מגוחך בכל העניין הזה של הריצה בכלל, ובריצת מרתון בעיר גדולה בפרט. רצתי אחד כזה ביום ראשון שעבר, בפראג, ואפילו הלך לי די טוב.

ההמלצה המקובלת, בניסיון להגדיר מה יהיה הישג במרתון ומה כישלון, היא לקבוע טווח זמן לתוצאה אותה מתכוון הרץ להשיג, שנע בין מטרה אופטימית לריאלית ולמטרת נסיגה. המנעד הזה אינו גדול כל כך, כחמש דקות, וחרגתי ממנו לטובה בלמעלה משלושים שניות,  כך שקבעתי שיא אישי למרחק הזה, שיפור משמעותי לזמן אותו קבעתי במרתון הקודם בו השתתפתי. ושוב, יש בזה משהו מגוחך, בספירת השניות והדקות בריצה שנמשכת למעלה משלוש שעות. אבל קיימת חשיבות שאיני מצליח להתעלות עליה לשיא האישי, למטרה אותה קבע הרץ, אותה קבעתי אני, בזמן כשהתכונתי למרוץ מסוים. הם חלק משמעותי מתחושת הסיפוק או המפלה שמגיעה אחרי סוף הריצה.

בנוסף, ובכדי להמחיש עוד כמה כל חשיבות הריצה והתוצאה והתחרות מנותקים מהגיון, הרי ברור שבעצם, עבור רוב הרצים, זו אינה תחרות אלא אתגר פרטי שמתחזה לתחרות, שבה אותו רוב מוחלט של רצים הם רק ניצבים, תפאורה, תיירים מיוזעים שבאו לבזבז לא רק זמן וכסף, אלא גם זיעה. כן, יש בזבוז אדיר בזה: אירוע ענק, מופק ברמה של לא חסכנו בכלום, עם מגזינים, פרסומות, חסויות בטוב טעם, בלונים מיוחדים עם הדפסות למעודדים, אלפי רצים בתלבושות הכי טובות שלהם, המוני כוסות מים שמפוזרות בסופו על הכבישים, המון לכלוך שינקו פועלים קשי יום. המון אנרגיה ומשאבים יוצאים על כלום, על משהו שחשוב, בעצם, רק למי שמעורבים בו, תחביב מעצם הוויתו.

אני לא מפעיל כאן טריק. אני באמת מודע לגיחוך. אני מודע לזה גם היום, בשרירים כואבים ואחרי שעמדתי באתגר, וגם כשאני יוצא לרוץ למרות שלא בא לי. אני מכבד את הגיחוך הזה ומקבל אותו באהבה.

אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה מכיוון שהשלמתי עם הפיכתי לרץ. לא, רץ זה יהיר: למי שחי עם ריצה.

זו הייתה שנה מוזרה, עם הריצה. את מרתון תל אביב שלפני שנה גמרתי בסדר, בשולי פציעת שריר ירך אחורי. הגעתי אל המרתון ההוא למרות הפציעה וכנגד כל הסיכויים, וידעתי שהתוצאה שהשגתי לא מספקת אותי. כך שחזרתי להתאמן מהר יחסית, מהר מדי, ופציעה אחרת, ברצועת כף הרגל, הופיעה במהירות. פלירטטתי עם הפציעה הזו, רץ למרות שכואב כי יהיה בסדר, מבין מהר מאוד שזה פלנטר פאשיאטיס, שלפעמים קוראים לו דורבן. השם של הדלקת הזו מבלבל, אבל ברור לגמרי שהיא עונש ההיבריס של רצים נלהבים מדי, כמוני, שהגוף לא הצליח להסתגל לגמרי לשינוי ולעומסים בהם העמדתי אותו, תוך שנתיים ממעשן כבד לרץ של 60 ק״מ בשבוע, ושהדבר היחידי שיכול לעזור הוא השבתה מוחלטת. ובסוף, למרות שהתמכרתי לשטות המגוחכת הזו, למרות שהפכתי את הריצה לחלק משמעותי מחיי, עד שליוותה אותי תוך לידת בתי, ועד שהפכה לצורת ההגעה שלי לעבודה, הפסקתי לרוץ למשך למעלה מחודש.

זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי השנה עם הריצה, קשה יותר מכל תקופות האימונים. דכדוך ורצון למות, כמה פעמים ביום. החזרה הייתה קשה. רק אחרי חצי מרתון תל אביב האחרון הבנתי שהדברים מתחילים להסתדר, שהגוף חוזר להיות בשליטתי. התמכרויות הן איכסה. עושים בגללן דברים לא רציונאליים. הן קשורות גם בסבל. אני לא רוצה להיגמל.

זה לא רק שהחלפתי התמכרות אחת באחרת. זה אולי נכון אבל פשטני מדי, ולא מלמד כלום על הריצה אלא מרמז ומעיד על מבנה הנפש ההתמכרותי שלי. וזו לא רק הוכחה לסגולות הפיזיות של הריצה, לכוחם של הסמים אותם הגוף מייצר באמצעותה, ולכמה זה בריא לרוץ, כי הרי גם זה נכון רק בחלקו ובכלל לא משנה בעצם. אני לא רץ כדי להיות בריא, ולא בהכרח בריא בגלל שאני רץ, כפי שמעידות הפציעות ומוכיחים הכאבים. וזה גם לא רק תוצר ישיר של משבר גיל המעבר או טראומת מחלת ומות אבי. זה אינו שלב בדרך, קרקפת מרתון שהייתי צריך לתלות על החגורה.

האינטרנט הזה, שכולנו מוקפים בו, בנוסף לאמזון והקינדל והאייפד איפשרו לי ללמוד לא מעט במשך הזמן הקצר בו אני רץ. יש המון כתיבה, החל מפורומים ובלוגים דרך מגזיני ריצה וספרות מקצועית. יש אפילו פרוזה, מעוררת השראה לעיתים, מגוחכת במקצת לרוב. מתי שהוא אכתוב רשימת ביקורת והמלצות. אבל מכל מלמדי השכלתי. בתקופה בה אני רץ, פחות משלוש שנים, הפכתי ממתחיל, כזה שההישג העיקרי שלו הוא עצם הריצה והפיכתה להרגל, למתקדם, שמשיג תוצאות שנחשבות לטובות יחסית. זו התקדמות שתיפסק מתישהו אבל עדיין לא, כי אני עדיין לומד ומתפתח כרץ, וכי נראה שהגוף מסכים, בינתיים, לשתף איתי פעולה בעניין הזה.

כל עוד אני מצליח לזכור שזה תחביב, מיותר ומגוחך אך גם ראוי לכבוד ככל תחביב אחר, וכל עוד בהתמכרות מעורבת בחירה ולא רק כורח, וכל עוד העונג עולה על הכאב, וכל עוד הריצה משתלבת בחיי ולא משתלטת עליהם, אז הכל בסדר. מטרה חדשה, תוצאה חדשה אליה אני שואף: יש לי כבר כאלה. המרתון הבא אותו ארוץ יהיה כנראה באוקטובר, באמסטרדם. זה יהיה ארוע מגוחך, מיותר על פי כל קנה מידה הגיוני. אלפי אנשים ירוצו יחד, יבזבזו זמן, כוח וכסף כדי להוכיח לבדוק או להינות ממתיחת גבולות יכולתיהם, ממה שהגוף יכול לעשות. גם אני אהיה ביניהם.

זכרונות מהעשור האבוד שלי – לרוץ בשביל אבא

מעין רשימת המשך, או אולי מבוא עצמאי, או אולי התחלה של משהו חדש, ל- “זכרונות מהעשור האבוד שלי“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

לרוץ בשביל אבא

המלון של אבא שלי היה בעצם חדרים מאולתרים להשכרה, חוקיים רק בערך. הבית שלו באמסטרדם היה חיבור של שלושה בניינים עתיקים, עקומים וזערורים. בקומה התחתונה של אחד מהם הייתה חנות התכשיטים והמתנות, מתוכה ניהל אבי את האופרציה המסובכת שעיקרה לדאוג לכך ששום דבר לא יתמוטט, שלקוחות יבואו וילכו, שהחובות ישולמו, לאט לאט, צריך המון סבלנות, צריך להיות קצת משוגע.

ח׳ הייתה זו שעשתה את רוב העבודה הפיזית, סחבה, ניקתה, הקטינה טבעות, עשתה כביסה וקניות, כאלה. אבא שלי מכר בחנות שמעליה גם גר עם בת זוג שרק בזכותה התירה לו העירייה להשכיר חדרים.

העסק הלך טוב. הייתה עונת תיירות ואנשים באו כי שמעו מפה לאוזן, כי ישראלים ידעו שהם יכולים לשלוח את הילדים ליואלי באמסטרדם והוא כבר ידאג שהם לא יסתבכו. בשביל למלא את החדרים האחרים היה לאבא שלי עוד עובד, צעיר מקדוני שמתלבש יפה, עם פרצוף שועלי וחוכמת רחוב, שתמיד חושבים שהפעם אפשר לסמוך עליו. היה לו אלבום עם תמונות של החדרים, והוא היה הולך לתחנת הרכבת, מחכה לתיירים שמגיעים ומנסה לשכנע אותם להגיע לראות. החדרים היו עסקה הוגנת ומשתלמת, ומה שהובטח הוא שסופק, כך שאנשים היו מרוצים, לרוב. הצעיר הזה היה מקבל עמלה על כל לקוח שהביא, כך שגם הוא היה מרוצה, לרוב.

ולפעמים ממש לא, וגם אבא שלי לא היה ממש שמח ממי שהוא הביא, ואיזה עוד עסקאות ניסה לעשות, ומזה שאי אפשר היה לסמוך עליו ומזל שיש את מי להאשים, ובסוף הוא החליט לפטר אותו, ואפילו קרא לי שאשב איתו במהלך שיחת הפיטורים, אולי אלמד משהו.

אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו, רק את פרצופו של הצעיר המקדוני, שידע שזה מגיע וקיבל עליו את הדין בלי כעס, רק עצב ועיניים מתרוצצות כי צריך להמשיך לשרוד, והוא חייב לחפש ולמצוא את התחנה הבאה, כי כאן זה לא הלך.

ואבא שלי חשב שהיה שקט וסמכותי, אבל היה ברור שלפטר זה לא משהו שהוא עושה הרבה או טוב. ופתאום התברר שהוא בכלל לא דאג למחליף, ומי ימלא את החדרים, וכך הסתבר שבינתיים, עד שימצאו מישהו חדש, אני אעשה את העבודה הזאת, כי מה הבעייה בעצם.

לעבודה קוראים runner, רץ, כי הוא זה שרץ ומביא לבעלי המלונות את הלקוחות. היא באמת לא מסובכת, רק קצת בזויה במונחים מקומיים, עבודה של זרים ועניים. מחכים מחוץ לתחנה, אי אפשר בפנים כי אז זה לא חוקי אבל בחוץ כנראה מותר, וכשמישהו, יחיד זוג או קבוצה, יוצאים עם מזוודות ונראים קצת אבודים צריך לגשת אליהם, ולשאול בטון אדיב אם הם מחפשים אקומודיישן, שזה אומר מקום לישון בשפה יותר מכובדת. ורובם עושים עם הראש תנועה של תעזוב אותי, ובכל מקרה זה צריך להיעשות בלי להטריד, אבל מדי פעם מישהו כן מבין אותך, ואז צריך לספר, ולפאר, ולסחוב להם את התיקים לשם, ולקוות שלא יחשבו שאתה עוד אחד שרוצה לרמות אותם.

לא הייתי כל כך טוב. חסרה לי החוצפה הראשונית. לא הייתי רעב מספיק. התעקשתי להישאר עם ה ׳אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן׳ העצי הזה, שחצי מהתיירים גם ככה לא מבינים, מצליח בעיקר להפחיד אותם, עוד אחד מהאנשים שמתנפלים עליהם בעיר הזאת, חומר הגלם של תעשיית התיירות.

אלה שהצלחתי לפתות היו הפשוטים שבהם, הקלים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן, ואז מבט מופתע ושמח של איך ידעת, טוב שיש השגחה עליונה ואני פותר להם את הבעיה. לא היו הרבה מקרים כאלה. לרוב זה היה עוד ועוד מבטים מתעלמים, ולפעמים מזלזלים ממש, כשהכי גרוע זה לפנות אל מישהו שעונה לך בהולנדית, והוא נפגע מכך שאתה לא יודע מה הוא אמר לך בתשובה ומכך שאתה לא הולנדי, מהזרים האלה שלא מתנהגים לפי הכללים ומשתלטים על הרחובות, ושחשבת שהוא עצמו זר, תייר, והרי אין האשמה גרועה יותר. והאמת שהבנתי והזדהיתי עם אלה שכעסו עלי. באמת לא הייתי צריך להיות שם, צד תיירים ברחבה הפרוצה לרוחות ולגשם של תחנת הרכבת המרכזית. זה לא יפה.

אבא שלי לא הראה את האכזבה שלו ממני באופן בולט מדי. אני חושב שהבין שהעבודה הזו לא ממש מתאימה לי. אפילו בלמכור בחנות התכשיטים והמתנות, שהסחורה בה הייתה בעיקר דברים שנשלחו מהארץ על יד סבתי, אם אבי, הייתי כישלון חרוץ. המשפטים והטקטיקות שעבדו כל כך טוב לאבי, כשנכנסת אישה בדלת לפלרטט, להראות התלהבות, כאילו הנרות הזוהרים מבפנים, פור וויין איט לייטס איט גלואוס, הם באמת מאוד יפים, המשפטים הללו פשוט לא התאימו לי. אני ואבא שלי היינו שונים מאוד. לא הצלחתי לא להחליף אותו ולא להשלים אותו. היה ברור שבשביל למלא את החדרים צריך רץ מקצועי, לא בן משפחה נטול עבודה.

נראה שח׳ אהבה אותי בכל מקרה, בלי קשר, שהיא מקבלת את זה שקשה לי למצוא את מקומי. לא ידעתי מה לעשות עם האהבה הפשוטה שלה. לא הכרתי קודם אנשים כמו ח’. היא באה משכונה קשה של עיר קשה, יש כאלה אפילו בסקנדינביה, ורכבה על אופניים משבדיה לאמסטרדם. היו לה קעקוע לוחמני של מסיכת חתול מחוברת מקרעי עור וטבעות בפטמות. היא לא אכלה בשר. היא הייתה שומעת זמרי מחאה שבדים ולהקות שהמוזיקה שלהם נשמעה לי אז רועשת מדי. אבא שלי העביד אותה בפרך, כל מה שרק צריך לעשות, והיא לא חשבה שלהיות בעיר הזאת, לצידו ולצידה, ממש מתאים לי אבל שמחה שאני קרוב אליה.

כשהיה לה זמן וכוח הייתה הולכת לרקוד, והיא לקחה אותי איתה. אלה היו מסיבות הטכנו הראשונות שהייתי בהן.

לא הבנתי כלום, כנראה שלא הייתי מוכן. התרגשתי יותר מלראות אותה מתכוננת, משתמשת במכונה שעושה את השיער שלה גלי, מאשר מהמוזיקה, מאשר מזה שאני נמצא במסיבת שוליים במועדון באמסטרדם, ומה ששומעים לא דומה למה שאני מכיר.

היא רקדה, אני לא. הבטתי בה מהצד, כולה פיתוי מסוגר בתוך עצמו. מי שרוקדת ככה לעולם לא תהיה שייכת לאף אחד. לא היה לי שום דבר לתת לה ועדיין לא הייתי מוכן ללמוד ממנה.

אני אפילו לא זוכר איך הגיבה, או מה אמר אבי כשהודעתי לו שאני חוזר לארץ. אני מתאר לעצמי שטרדות השגרה, מחר מגיעים אורחים, היום עוזב זוג שעדיין לא שילם, דרשו טיפול. החיים שלהם היו מלאים. זה היה המקום שלהם, וכל השאר היו זרים. גם אני, בעיקר אני, עם החוסר נוחות הזו למכור משהו שאיני מאמין בו. כל כך זר הייתי בעיר התיירות הזו, כל כך בודד הרגשתי מחוץ לתחנת הרכבת, כשגשם מתחיל לרדת ושוטרים מתקרבים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן?

סיכום מרוץ קריית גת

40:37. זו תוצאה טובה, אבל היא קרובה כלהכאיב למטרה האופטימלית שלי, לרדת מ- 40 דקות. גם המקום, בסביבות 30, ישר אחרי האישה השנייה, 5 בקטגוריית הגיל שלי, הוא טוב אבל מתסכל. האם לכך מכינה אותי הריצה, להיות מתוסכל מהישגים שאחרים היו מקנאים בהם?

חוויה מוזרה, מרוץ מחוץ לתל אביב, אליו הגעתי ברכבת. קפיצה קטנה ומעצבנת, עם אנשים שמעשנים ברציף ואיחור צפוי אבל מלחיץ. ואיך אני עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול כל הרצים האלה, שלבושים כמו שצריך ויודעים איך מתנהגים בעוד אני רק משחק בכאילו, אורח, זר. אחרי החימום בו כבר התחלתי להזיע כהוגן החלטתי להשאיר את המשקפיים בתיק אותו הפקדתי במתנ״ס. זה בודד אותי מהסביבה עוד יותר. לא יכולתי לראות את פרצופי האנשים המעטים שהיו ליד המסלול, שליחך את שוליה של העיר הרבה יותר משחצה אותה. אותה אישה בעקבותיה רצתי הייתה צללית בלבד, שמעתי רק את צפצופי המכוניות שעצרו במחסומים שבודדו את המסלול. רק פעם אחת החלקתי על ידי ילדים שעמדו בצד, אבל לא הייתי בטוח אם הם לועגים לי, הזר שבא לביקור, או שמחים על החוויה.

בנקודת הסיום היה כיבוד, היו מים. מישהו התמוטט והכרוז קרא שוב ושוב למגן דוד. האמבולנס הגיע בסוף, נוסע לאיטו. הייתה תחושה של עיר פיתוח, של מרוץ שמפחד שיגידו עליו שלא השקיע. את המדליה חילקו כבר בהתחלה. היו גם פירות, גם יוגורטים, גם חולצה, גם תיק, וגם מים בשפע, והכל ב- 70 שקל בהרשמה המוקדמת. בעל הבית השתגע.

חשבתי שארגיש טוב יותר. את מרתון תל אביב עשיתי פצוע, כך שהתוצאה, למרות שהייתה שיא אישי, לא שיקפה את היכולת שלי. המרוץ הזה היה האחרון בעונה, וקיויתי להפתעה, לתוצאה חלומית, שתפצה אותי, שתוכיח שבאמת השתפרתי, שתתרגם את החשיבות שתפשה הריצה בחיי למספר פשוט. פחות מ- 40 דקות זה רץ מהיר, טוב. כנראה שאני עוד לא כזה.

המסלול לא היה קל. היו בו עליות מתונות אך מתמשכות וכיכרות מעצבנות. והיה חם. נהייה כבר חם מדי לרוץ מהר, הגוף לא מצליח להתקרר.

אבל אני מתאר לעצמי שבשנה הבאה יהיה קל יותר. עוד אחזור. עוד אשתפר. זה לא באמת תסכול, מה שאני מרגיש, זו מעורבות. מתישהו בריצה, כשהיה קשה, הזכרתי לעצמי כמה מעט זמן אני רץ, שנים בודדות, ושהייתי מעשן כבד לפני כן. זה לא תסכול, זאת ציפייה.

זה היה מרוץ טוב.

סוף עונה – עוד מחשבות על ריצה לעבודה

התחלתי לרוץ לעבודה לפני כשמונה חודשים, בשלהי אוקטובר. התמדתי בכך מאז, כאשר השגרה שלי הורכבה משלושה עד חמישה ימים בשבוע של ריצה הלוך ושוב לבית הספר בו אני מלמד או לאוניברסיטה. ממוצע המרחק אליו הגעתי כך היה כ- 60 ק“מ שבועיים, שלהם נוספו ריצות נוספות במסגרת הכנה למרתון תל אביב. בסך הכל רצתי בתקופה הזו בין כ- 200 לכ- 350 קילומטר בחודש. התרגלתי לזה מאוד.

עכשיו מתחיל קיץ, ואיתו חופש גדול, שישמש גם כפגרת ריצה לעבודה עבורי. אנצל זאת כדי לנסח מספר לקחים והתרשמויות מהחוויה המצטברת הזו.

במשך השנה הריצה הפכה לקלה ומהירה יותר, גם מבחינת קצב וגם מבחינת המאמץ הנדרש. קצב השיוט שלי ירד מכ- 5:30 דק‘ לק“מ לכ- 4:50 דק‘ לק“מ. הגוף התרגל לריצה עם התרמיל. תהליך השינוי היה טבעי והדרגתי, ואני מרגיש שהוא עדיין לא הסתיים, למרות שקצב השיפור מתמתן. כשהתחלתי לרוץ לעבודה כל ריצה כזו הייתה אתגר שרק לצאת אליו ולהשלים אותו – הלוך ושוב לאוניברסיטה – נראה קשה מספיק. היום, חוץ מאשר בזמן פציעה, יש לי את היכולת לבחור ברמת האתגר אותו אני רוצה להציב לעצמי. המשימה עצמה – הריצה לעבודה – הפכה למובנת מאליה. אני יכול לרוץ מהר או לאט, אני יכול להאריך את הדרך או לקצר אותה, אני יכול לעשות קניות בדרך חזרה. זה כבר אורח חיים והגוף סיגל את עצמו לדרישות הפיזיות המלוות אותו.

וזה עדיין לא קל לפעמים. בחורף היו ריצות, בגשם, מול רוח, ובהם רגעים של סבל פיזי. היו כבר כמה ימים חמים, בהם לרוץ בצהריים זה לא ממש כיף. אבל בינתיים לא הייתה עוד אף ריצה עליה הצטערתי, ורק פעם אחת, בעקבות פציעה שלא הספיקה להחלים, נאלצתי להפסיק ריצה באמצע. אבל במידת הצורך, במקרה של כאב או תנאים קשים, ויתור או הפסקת ריצה הם אפשרויות שאני לוקח בחשבון. אני לא רץ לעבודה בשביל לסבול אלא מכיוון שזה גורם לי הנאה, מכיוון שזה פשוט וטבעי ומכיוון שזה עושה לי טוב, פיזית ונפשית.

היה לי קשה מאוד לשמור על שגרת ריצה לעבודה אם לא הייתה מקלחת בבית הספר, ואם לא היה לי מקום לשמור בו נעליים להחלפה. שימוש במגבונים הוא אפשרי, ויש רצים שזה הפתרון המתאים להם אבל עבורי המקלחת לפני התחלת יום העבודה היא טקס מעבר כמעט הכרחי. הייתי שמח אם היה לי גם תא להשאיר בו בגדים וכלי רחצה ואם המקלחת היתה נקייה ומתוחזקת טוב יותר. אולי אצליח לדאוג לזה בשנת הלימודים הבאה. במקלחות באוניברסיטה אמנם הושקעו משאבים לא קטנים וקיומם פורסם בהרחבה (כמקלחות לרוכבי אופניים, כמובן) אבל נראה שכמעט ולא משתמשים בהן והן מתוחזקות בצורה מחפירה. זה ביצוע כושל ומרגיז לרעיון טוב, ולמרות זאת הן הפכו את הריצה לאוניברסיטה וממנה לקלה יותר.

שנים רבות אופניים היו כלי התחבורה הראשי שלי. אני גאה בכך שאני רוכב מנוסה וטוב. העלייה בכמות הרוכבים העירוניים והתשתית המתרחבת לרכיבה עירונית הם דבר מבורך ומרגש, שינוי מתבקש שטוב שבא. גם האופניים החשמליים למינהם יכלו להיות אמצעי תחבורה עירוני ידידותי ונוח. אבל חלק גדול מהרוכבים והרוכבות לא יודעים להתנהג ולא שומרים על כללי נהיגה, נימוס וזהירות בסיסיים. עצוב שהסכנה הגדולה ביותר בריצה בעיר היא אופניים ולא מכוניות. המפגשים עם הרוכבים והנהגים הללו מוציאים ממני אגרסיביות וגסות שאני מתבייש בהם, אבל לא מצליח לשלוט בהתפרצותם. כאשר רוכבת באה מולי, מדברת בטלפון תוך כדי דיווש מקרטע לרוחב כל המדרכה ומתוך הנחת יסוד שאני צריך לפנות לה את הדרך, זה מעצבן אותי נורא. כאשר נהג בוחר לא לעצור במעבר חצייה למרות שראה אותי וראה שביקשתי לחצות זהו בעיני מעשה אלים ופושע. שניהם מטומטמים, אבל אני צריך ללמוד להתעצבן פחות. גם זו מטרה לשנה הבאה.

הקיץ הגיע. יש עוד מרוץ אחד בו אשתתף ביום חמישי הזה, ואחר כך אקח הפסקה מלאה של כשבועיים מריצה בכלל. אחר כך אתחיל בהכנות לשנת הריצה הבאה, בה ישנם מספר מרוצי מטרה אפשריים. ברור לי שהריצה לעבודה תמשיך להיות הבסיס עליו אסתמך ושאלמד עוד דברים באמצעותה. אני כבר קצת מתגעגע.

מחשבות לקראת מרתון תל אביב המתקרב

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

רץ לעבודה

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין לזה הרבה התייחסויות, בודאי שלא בעברית.  חבל, כי זה נראה לי מנהג הגיוני לגמרי, והוא משתלב מצויין בחיי. כשהתחלתי לרכב  על אופניים לעבודה זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, לא מעט אנשים משתמשים באופניים גם ככלי תחבורה, כך שיש לי תחושה שגם הריצה כאפשרות הגעה ממקום למקום (יוממות, התרגום העברי למושג קומיוטינג, זו מילה כל כך מכוערת! זה חבל, כי צריך אותה) תהפוך לפופולרית. אספר על זה קצת.

בית הספר בו אני מלמד נמצא כארבעה וחצי קילומטר (בדרך הקצרה) מביתי. מסלול בין כ- 6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. זמן הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה- מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בדגם ריצת שבילים של חברת גרגורי. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו”ל. אבל לפני חודש וחצי הוא היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. במשך הדרך אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה אינו מהיר במיוחד. לרוב ריצה זו משמשת לי לצורך שחרור והרגלת הגוף לתנועה. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקים כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה חם, והגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כתכנית אימונים, אני מוסיף משחקי קצב לריצה. אני מגיע הביתה רעב אבל לא הרוס. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה בתוך העיר משתנה, עירני ומותאם אליה. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת, אבל הדבר הכי חשוב בה זה להיזהר. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה, תשעה קילומטרים (בדרך הקצרה). לשם אני רץ  דרך הים, הנמל, ופארק הירקון, במסלול של כ- 11 קילומטר. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה. אני סוחב בתרמיל כיסוי גשם ומעיל גשם ובינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. גם באוניברסיטה יש מקלחות, שהושקו בתרועת יחסי ציבור מרשימה. רכשתי לי מפתח באגודת הסטודנטים ואני, להרגשתי, המשתמש היחיד בהן. אני משאיר שם את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. מרק ושוקולטה הם קומבינציית תזונה לא רעה, שבזכותה הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנסון מהבהב שרכשתי בברוקס מרתוניה. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. המסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ- 70 ק”מ, בעשר ריצות. שוב, לא נורא. אני מרגיש שהגוף של התחזק מכמות הריצות הזו, ושרמת הבסיס שלי כרץ – ובעיקר היכולת לעמוד במאמץ, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ- 120 ק”מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים. זו העצימות המקובלת לתכניות אימונים למתקדמים למרתון. זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז’ נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף ולהקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם – פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

וחוץ מזה, יש עוד טובות הנאה. תופעה כיפית במיוחד היא שהזמן הלוקח להופעת ‘סוטול הרצים’ – תחושת האופוריה הקשורה לכימיקלים אותם מפריש המוח בעקבות הריצה – זמן זה התקצר מאוד. אולי בעקבות זה אני רגוע יותר. גם השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו.  דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. עבור רובם, החלק השני של המשפט הוא בכל מקרה חסר חשיבות. טוב שכך. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר “Lore of Running” מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס ממליץ לשמור בסוד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי ‘ספורטאי’. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל אני חושב שכבר לא אוותר על הרצון להמשיך להיות אדם רץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

אתר ריצה לעבודה אמריקאי: http://theruncommuter.net/

אחרי המרתון הראשון

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ. רצתי קל, נינוח, שעה בקצב קל ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, מהגופניות שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני ומגופי, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים הזה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, למקום לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי, בדלקת בקרסול שהייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה, ד“ר שי קרונטל. הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שפורסמה באתר המרתון.

במקביל חזרתי לעשות פילאטיס, משהו שהציל אותי בעבר מבעיות גב כרוניות, ושידעתי שיכול להיות אימון משלים טוב עבורי. הקפדתי לקחת שיעורים קלים יחסית שסייעו לגוף להתאזן בין הריצות. הוספתי לכך מפגש פיזיוטרפיה קבוע עם איתי, גם הוא מסטודיו דרור רז. אני בטוח שבלי שני הדברים האלה לא הייתי מצליח להתמיד באימונים ונפצע.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש בו נקודות ציון יפות, אותן נהניתי לבקר, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. אתר ”שוונג“ היווה עבורי שער לקהילת רצים פורייה ומרתקת. ’במהירות האור‘, בלוג באתר, וכתיבתם של נחשון שוחט ואחרים היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר קהילתי. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, שמותר לי. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. תחילת הריצה הייתה קשה בהתחלה, הקילומטרים הראשונים מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. הרשיתי את זה לעצמי, להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. זה הפך לקל יותר. על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. זו כבר נראית לי רחוקה, זיכרון בלבד, אבל תהליך האימון שינה את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה חולה, ואישתו, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו או להרגע. מותו העציב אותי והוסיף לתחושת ההזייה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע – והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באפן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד האופרה אימא שלי קראה אלי מהצד. התרגשתי מאוד. דמעות עלו בי. רצתי עד הסוף. התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

שישה שבועות ויום למרתון

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.

הצהרת כוונה

אני חושב שאני הולך לעשות את זה, מאמסטרדם לאיסטנבול באופניים. זה נראה לי דבר שראוי לעשותו. מדובר ברכיבה של 3500 – 4000 ק”מ, להערכתי הבלתי בדוקה מספיק, מה שאומר 35 – 40 ימי רכיבה, בממוצע של 100 ק”מ ליום. בתוספת ימי המנוחה ההכרחיים המסע יארך כחודש וחצי. אצא אליו אחרי הבחינה האחרונה, בעוד יותר מחודש, מה שמשאיר מספיק זמן להתכוננות ולאימונים.
יש לי ניסיון מסוים, כבר עשיתי מסע דומה, קצר יותר, לפני שנתיים. בחלקו הראשון רכבנו, שני אנשים, בין וינה לאמסטרדם, בחלקו השני רכבתי לבד מקופנהגן לברמן. זו חווייה פיסית מאוד, מן הסתם, אך לא רק. האוהל והאופניים הם הבית, הגוף הוא המנוע שדוחף את הבית הזה בין נקודות החנייה, דרך עולם בלתי מסונן. הדבר היחיד המפריד בינך לבין הקרקע זה שני הסנטימטרים של הצמיג. עליות, רוח, שמש, גשם, אתה רוכב מול כולם, והמוח, והאני, הם מה שגורם לא לעצור גם כשכואב וקר ובודד, אך גם מה שעלול לגרום לוותר. הרי אף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה, ובשביל מה זה טוב בכלל, כל הסבל הזה.
להתכונן. מה זה אומר. לשפץ את האופניים, לאסוף את הציוד שיעשה את זה קל יותר, לתכנן מסלול, לקנות כרטיס. יש לי חנות אופניים קבועה – “סלאלום”, והם היו נחמדים אלי מאוד, בינתיים. זה אפילו לא יהיה יקר מדי. בשנים האחרונות אני משתדל לקנות מדי פעם פריטי ציוד טובים, ואלו נוטים להישמר לאורך זמן. זה יהיה בסדר.
בקשר למסלול, כרגע הוא בגדר תכנון כללי, ויש בו ארבעה חלקים: אמסטרדם – בזל, בזל – וונציה, וונציה – בלגרד, בלגרד – איסטנבול. כחצי מהדרך לאורך נהרות, מה שהופך את הרכיבה לקלה יותר, אבל יש גם הרבה הרים בדרך, כולל את האלפים. הבטחתי לעצמי שאם יהיה לי קשה מדי אקח רכבת שחוצה אותם. הרבה אירופה אראה בקיץ הזה, על כל נופיה ותרבויותיה.
ברוב המסע אשן באתרי קמפינג. זה זול יחסית, ויש מקלחת. אני רק מקווה שיהיו בהם פחות קרוונים מאשר באתרים שבגרמניה. יהיה בסדר.
בקשר לאימונים, הכושר הבסיסי שלי סביר, אם כי לא טוב מספיק עדיין. עד הנסיעה עלי להגיע למצב בו רכיבה רצופה של 60 ק”מ לא תהיה טראומה פיסית אלא הרגל. צריך גם לאכול טוב, ולא לעשן או לשתות יותר מדי. החלק הזה הוא המסובך ביותר בתוכנית ההכנות.
אתמול רכבתי לראשונה עם קליטים – כאשר הנעליים מחוברות לדוושות. זה נחמד. ככה המנוע והמכונה משולבים בצורה היעילה ביותר, הופכים למכשיר אחד. טוב לי להיות חלק ממכשיר בקיץ הזה, משומש אבל עדיין סוחב. אני רוצה לא להיות כאן לזמן מה, להרפות מהיומיום, מכאבי המציאות, להיות קצת נווד. בהצלחה לי.

אופניים אחד

אני רוכב אופניים. זה כלי התחבורה שלי, אמצעי להגיע ממקום למקום, אבל לא רק, זה חלק מההגדרה שלי את עצמי, רוכב אופניים. אני אוהב את זה.
התחלתי ללמוד, בעוונותי, כך שהקילומטראז’ שלי מורכב מחמש נסיעות שבועיות לאוניברסיטה ומתחנות נוספות, רמת השרון, גבעתיים, הבאר בו אני שותה, המקומות בהם אני רוקד, כאלה. זה יוצא בערך 140 קילומטר לשבוע. יש לי ספידומטר שבעזרתו אני יוצר סטטיסטיקות פרטיות וכלל לא חשובות. בסוף השבוע הבא יגיע הספידומטר ל- 5000. התקנתי אותו לאחר שכבר רכבתי עליהן 2500 ק”מ בערך. אני מטפל בהן טוב, מנקה, משמן, מחליף מה שצריך, משדרג אותן לאט לאט.
העירו לי פעם שאופניים הם זכר. אין לי מושג אם זה נכון לשונית, אבל מבחינת התחושה הפרטית שלי, לגבי האופניים הפרטיות שלי, הן נקבה לגמרי, ואנחנו זוג טוב, שמכיר זה את חולשתיו ומעלותיו של זה, זו שותפות מוצלחת.
אני אוהב את המתח הזה בין גוף לדרך, את הכוח שמתורגם לתנועה, את תחושת הלהיות מנוע, גם מפעיל וגם חלק מהמכונה. צריך להיות מרוכז מאוד – לרכיבה דרך תל אביב מתלווה התחושה של משחק הישרדות אכזרי, בו אני ואופני החוליה החלשה, אבל זה ריכוז ממקד, לא מתיש.
למזלי, מכוניות הן חיות מוגבלות, שיכולות לזוז רק קדימה ואחורה ומזנקות לאט. לרוב אני יותר חכם מהן, ונקודת המוצא שלי היא שאף אחד לא ינסה להרוג אותי בכוונה, ושעלי לנסות לחזות את כל הטעויות שיכולות לסכן אותי. אני מאותת, מדליק פנסים מנצנצים ואפילו לובש סרט צהוב מגוחך כזה, כמו של שוטרי תנועה. לרוב זה מספיק, לפעמים לא. לא נורא, הצלקות, בינתיים, שטחיות. באופן ביזארי וילדותי משהו אני גאה באותות הכבוד הללו, הן דומות לקעקועים בעיני, הן מזכירות לי שאני פגיע, שעלי להיות חכם יותר.
התאונה האחרונה של קרתה לפני שבועיים וקצת, בלילה של יום חמישי. חזרתי מהפאב, שתוי טיפה אבל בפוקוס, נהנה מהקור החדש. בפנייה מנחלת בנימין לדרך אילת הרשיתי לעצמי להאיץ קצת, הרחוב היה ריק, וזאת ירידה מתונה. מכונית שעמדה בצד ימין, ליד המדרכה, החליטה פתאום לבצע פניית פרסה על קו לבן, בלי לאותת. הצלחתי לבלום ולא לפגוע בה, אבל עפתי מעל מכסה המנוע ופגעתי עם הסנטר והכתף בכביש. אני זוכר שהרגשתי מתוסכל מאוד. זה היה מיותר לגמרי.
חבורת הנערים שיצאה ממכונית הייתה מבוהלת למדי. הם הביאו לי את המשקפיים, שלא נשברו למזלי, אבל הזגוגית שלהם נסרטה קצת, ואת הזיפו, השקו אותי מים, נתנו לי נייר טואלט לספוג את הדם. אחד מהם חתם לי ביד רועדת בפנקס, בו שרבטתי “פגע בי בדרך אילת 21”. מזל שכתף שמאל נפגעה, אחרת היה לי קשה לכתוב. אחר כך רכבתי הביתה, וכשראיתי שצריך תפרים בסנטר רכבתי לאיכילוב. הייתי גאה בעצמי כשסירבתי שיצלמו אותי כדי לכסות את התחת שלהם. הנה, שבועיים אחר כך, וזה כבר כמעט לא כואב. מאז חזרתי לרכב עם קסדה (למרות שבתאונה הספציפית זה לא היה עוזר) והחלטתי להיזהר יותר בימי חמישי בלילה, מאחר וגם התאונה הקודמת, לפני שנה וקצת, אירעה במהלכו.
זה היה יכול להיגמר גרוע יותר, כמובן. זה יכול להיגמר גרוע יותר בכל פעם שרוכב קטנוע בהרעלת טסטסטרון חותך אותי בפנייה, או שמכונית מטומטמת מסרבת לתת לי זכות קדימה. בסדר. זה שווה את זה. אני רוכב אופניים.

נ.ב
לא כתבתי הרבה זמן, אני יודע. קבלו את התנצלותי. זה קרה מקומבינציה של סיבות, ניתוק של טלפון, שקיעה בכתיבה של רומן, התחלת לימודים. מגוון התירוצים הזה אמור לספק מסך עשן סמיך מספיק. אבל, זו במה לטווח ארוך, אני מקווה.