הבעיה היא שאני מתחיל להתרגל שוב אל האופניים, אל תנוחת הרכיבה החצופה והמיומנת, שגורמת לי להרגיש כמו סייבורג, שילוב מוצלח בין גוף אנושי, שמספק כוח ושליטה, ומכונה שהופכת את זה לתנועה זורמת ויפה, מתואמת.
כבר כמעט חצי שנה מאז שרצתי לעבודה בפעם האחרונה. האם אשוב בכלל לעשות את זה? אולי הגוף שלי, המזדקן והחבוט, כבר לא מסוגל לעמוד במאמץ?
אולי זה יהפוך להיות משהו שעשיתי פעם, לפני שויתרתי ועברתי הלאה, אולי אהיה מישהו שפעם, במשך עשר שנים רצופות, רץ לעבודה, מעין ׳עובדה שאתם לא יודעים עלי׳, משהו מוזר שעבר ונגמר.
הגוף שלי מאכזב אותי. הוא לא עומד בציפיותי ממנו. ככה זה יהיה מעכשיו? ככה נראית ההזדקנות? האם אתגעגע למי שהייתי, אחסה בצל הישגים שאבד עליהם הכלח, פעם הייתי איש כזה, שהגוף שלו היה מסוגל לדברים, לא עוד, אבל אני יכול לעמוד בזה, אני יותר חכם עכשיו, נטול יכולת פיזית אבל בעל ניסיון. זה הרבה יותר שווה, שלא יהיה פה שום ספק, ואני לא מתגעגע בכלל.
אני רוכב! תראו כמה מגניב אני. סייבורג.
סייבורגגגגגג
חצי שנה לא רצתי.
האם ארוץ שוב?
לפני כמה ימים, באחד מהזמנים העייפים והנואשים שהמקום הזה מזמן, צפיתי עם בתי בהקלטת ריצה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, תחרות 10,000 מטר, באיצטדיון שהיה כמעט ריק מקהל בגלל הקורונה ובגלל שהריצות האלה, למרחקים הארוכים, נחשבות למשעממות ולכן נדחקות לזמנים שלפני או אחרי הדברים המעניינים.
ראינו יחדיו איך גופו המתורגל של המנצח, שרץ כמעט לבדו, מנותק מהשאר, דוחק את גבולותיו.
כמה זה יפה, רגל אחרי רגל, כמו ריקוד, והפנים צריכות להיות משוחררות כדי ששום מאמץ לא ילך לאיבוד, כדי לייצר ריצה מושלמת, הטובה ביותר האפשרית.
לפעמים הרגשתי ככה. האם תהיה לי עוד חוויה כזאת?
אולי זמני עבר?
אני רוצה להאמין שעוד אחזור לרוץ, וכל חוסר הבטחון הזה יתגלה כתופעת לוואי של התמודדות עם פציעה מעצבנת, אבל אי אפשר לדעת.
זו אינה שלווה של שבת או חג. אני מכיר את הרחובות האלו היטב. הרבה ריצות טיול שלי מתחילות ככה, פחות או יותר, לפני שאני פונה למקומות אחרים בעיר ובסביבותיה, אבל הפעם אני נשאר בסביבה, מסתובב במעגלים הולכים ומתרחבים, לא מתרחק יותר מדי מהבית. זאת השכונה שלי, המקום בו אני חי כבר המון שנים. והיא מוזרה עכשיו נורא, באמצע המשבר המבלבל הזה, היא משתנה והופכת למקום אחר.
בניינים חדשים, שתוכננו לפני שכל זה קרה, מפוזרים במקומות שונים. אני חולף על פניהם, משתאה מכך שלא ראיתי אותם קודם. אתרי בנייה גדולים דוממים כעת, אבל אני יודע שהעבודה בהם ממשיכה במרץ. פנטזיות נדל״ן שספק אם ישארו רלוונטיות מסמנות את התקווה והאופטימיות שהמגפה חיסלה. אנשים ישלמו ביוקר על כל זה, על היהירות שנראית עכשיו בלתי נתפסת. הדירות האלה מיועדות לעשירים, למי שיכולים להרשות אותן לעצמם. זה נגמר, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהנזק שתגרום התפוצצות הבועה הזו יהיה ניתן לתיקון.
למעלה ולמטה. שתי וערב דרך רשת הרחובות. אזור תעשייה ומלאכה שכבר כמעט אין בו תעשייה ומלאכה, נרקומנים, זונות רחוב, אנשים מטיילים עם ילדים וכלבים. המצלמה תגן עלי אם תעצור אותי המשטרה, כך אוכל להוכיח שלא הפרתי את ההנחיות.
זה לא באמת איכפת לאף אחד, כמובן. אני חסר משמעות, חולף ועובר, אפילו צעדי הריצה הקלים כמעט ואינם נשמעים. אבל האוויר מלטף אותי בעודי נע דרכו, וזכרונות מפעמים קודמות בהן חלפתי כאן מתערבלים ומתערבבים, מנחמים אותי. זאת השכונה שלי. בחרתי לגור כאן ואני אוהב אותה.
יהיה בסדר, כבר בסדר, צעד אחרי צעד, התנועה לא מפסיקה. צריך לשמור את הגוף קליל, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע ואוהב. צריך לרוץ כמה שאפשר עכשיו, ולקוות לטוב. כי הריצה נותנת חופש. היא אי הכרחי של בדידות, היא אינה לשם תועלת, היא הדבר עצמו.
אתמול בבוקר נסגר אחד הכבישים הראשיים שליד ביתי, וכל איזור פלורנטין נותק מתחבורה ציבורית. ניסיתי לא להילחץ. היה לי מרתון להגיע אליו. לבשתי בגדים של בני אדם מעל בגדי הריצה, הגוף הרגיש טעון. לא רציתי לאחר.
על אופניים שיתופיים לתחנת הרכבת, הרגליים מתאמצות קצת אבל לא נורא. ההתרגשות מניעה אותי. עוד מעט, פחות משעה, תתחיל הריצה. אשתתף בה. אני גאה בכך. זו הוכחה וסיבה לכך שגופי מסוגל לעמוד בזה. אימנתי והכנתי אותו יפה בחודשים האחרונים. זה לא היה תהליך אימון מושלם, אבל הוא היה טוב כפי שיכולתי.
רוב מי שנמצא ברכבת הזאת, מי שצועד על הרציף עכשיו, שותה עוד קצת מים, בודק בהליכתו כיצד הגוף מרגיש, עשה תהליך דומה. אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתכונן. זו ריצה שגובה מחיר ממי שרוצה לעמוד בה, זמן, מאמץ, שינוי באורח החיים, אבל מעניקה דברים בתמורה. מי שנמצא כאן איתי, מי שאזנק לצידם, יהיו אנשים שהסכימולתנאי העסקה הזו. אני רואה בהם את שאני חש בעצמי. הריצה היא טובה.
הריצה מלמדת אותי ענווה. גופי יכול להשתפר רק עד רמה מוגבלת. כעת הוא גם מזדקן. הנה, השנה אני כלול, לראשונה, בקטגוריית גיל שנשמעת בכלל לא מתאימה לי. גבר, בן 50 – 54, זה אני, מסתבר. כנראה שכבר לא אהיה מהיר כשהייתי לפני כמה שנים, אז סדרה של פציעות גרמה לי להבין את גבולותי. אבל אני במצב יותר טובמשהייתי לפני שנה, ובודאי מזה בו הייתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה בה השתתפתי במרתון הזה.
חזרתי לרוץ קצת אחרי שאבא שלי מת. אני חושב שידעתי שאעשה זאת כבר תוך כדי המחלה שלו. במהלכה הישלתי מעצמי אוסף של הרגלים שלא הייתי שלם איתם. הפסקתי לאכול חיות מתות והפכתי לצמחוני, נגמלתי מעישון. זה גרם לי להרגיש שאני שולט על חיי בזמן שחייו שלו התקרבו אל קיצם. תהליך האימון שלי למרתון הראשוןשרצתי היה כולו תהליך של אבל.
עשר שנים בדיוק מאז שהתגלתה המחלה שלו. שבע שנים וחצי מאז הפכתי אני לאבא. יצא לי טוב. האבהות טובה לי.
ביום רביעי האחרון לקחתי את תמר לריצת מיני מרתון ילדים, מין אירוע מוזר שמשלב אלמנטים שיווקיים עם רצון טוב, ובו חבורת אבות בבגדי ספורט ואמהות נושאות תיקים גדולים רדפו אחרי ילדיהם הלובשים חולצות בוב ספוג, ברחובות המרוצפים אבני מדרך מחליקות של מתחם שרונה המפוחלץ.
היא רצה יפה, והמסע לשם ובחזרה באוטובוס היה נחמד. ההתרגשות שלה לקראת הריצה הייתה משמעותית יותר מההשתתפות בה. הריצה עצמה הייתה קצרה נורא, רק מתחיל ותכף נגמר, היא לא רצתה לקחת את המדליה כי חשבה שלא התאמצה מספיק.
האם עשתה זאת כדי לרצות אותי, כדי שאחשוב שהיא ילדה טובה?
בחרתי לא לקחת אתי את המצלמה לריצת המרתון, ולהשאיר אותה בתיק שהפקדתי בשמירת החפצים. הייתה ריצה טובה בסך הכל, לא התרסקות כמו בשנה שעברה ולא התעלות יוצאת דופן. הייתי מסוגל ליותר, כמובן, אבל תמיד זה כך.
מתחם סיום המרתון נפרד ופנימי, והיציאה ממנו היא לתוך אירוע ריצה עממי והמוני, סותר בקצב שלו את זה של הגוף המותש. אחרי הריצה הארוכה שרירי הרגליים מאובנים, הצעדים עציים. זה נהייה קצת קל יותר, מפעם לפעם, אני יודע למה לצפות. הכאבים הללו הם חלק מהעניין, הם עדות לנזק שנגרם לשרירים, שאחריו יבנו מחדש, חזקים יותר. ככה זה להתאמן, לרוץ, לחיות. שמירה על איזון בין נזק לתיקון, לא קו רציף אלא תנודות. אני אוהב את זה, זה מתאים לי.
פגשתי את אהובתי ובתי פעמיים, בדרך הלוך וחזור, בכיכר השעון, ליד הבית. זה היה כיף גדול. אני חושב שהיא תזכור לטובה את הפעמים שבהם באה לעודד את אבא.
האירוע הזה מוזר. הוא מייצר כל כך הרבה טינופת ובלגן, תוקע עיר שלמה בשם איזה דימוי של מסיבת כושר צעקנית. אני, כמשתתף בו, שותף לכל הטעם הרע הזה שמשתולל ברחובות. לא נורא, עשיתי כבר דברים גרועים יותר.
אחרי הריצה, בדרך הביתה, דרך הרכבת הדחוסה ופקקי התנועה הבלתי אפשריים, אני נושא את המדליה בגאון על חזי. לא איכפת לי ממנה אחר כך, והיא הופכת לעוד אחת באוסף ששייך לבתי, אבל את הטקס הזה אני אוהב לעשות, משום מה.
הריצה עושה לי טוב. אני קצת מתבייש בזה, אבל לא נורא.
מרתון תל אביב מתקרב, וכמו כמעט תמיד אני מגיע אליו לא מוכן. שפעת מעצבנת, קשה, השביתה אותי מאימונים ופגעה בכושרי. כשאני סוקר את גרף המעקב באפליקציית הריצה שהשתמשתי בה בקנאות בחודשים האחרונים ניתן לראות כיצד העמודות מטפסות בקצב יפה משבוע לשבוע, איך בניתי את הגוף ואת הסיבולת למרחקולמאמץ בצורה של אלכסון מטפס בקצב קבוע, כמו שצריך, ופתאום באה המחלה הזאת והכל התחרבש. נסיגה במקום התקדמות, החמצה של הזדמנות. אני צריך להשלים עם זה.
זאת ריצה לא פשוטה, מרתון תל אביב הזה, עם מסלול שיוצר אתגרים גופניים ומנטליים. ביום שבת, פחות משבועיים לפני שארוץ שם כאחד המשתתפים, יצאתי אל החלק הקשה ביותר שלו עבורי, בתקווה שזה יעשה את ההתמודדות לקלה יותר. רציתי להיזכר ולהזכיר לעצמי ממה עלי להיזהר, מאחר ובמצב הכושר הנוכחי שלי כל דבריכול לעזור.
מקום המפגש הקבוע שלי עם משפחתי הוא ליד כיכר השעון. ׳האיש הזה שרץ, זה אבא שלי׳, אמרה בתי בגאווה בשנה שעברה, לכל מי שרצה לשמוע. אני מרגיש ויודע שגם אהובתי גאה בי, וזה עושה לי טוב. וכיף לי שהן באות מהבית, מרחק עשר דקות הליכה, ושכל החצי הראשון של המרתון הוא בעצם מסע לכיוונן.
ההתחלה של המרתון הזה, או בעצם של כל מרתון בו השתתפתי, משקרת. תקופת המנוחה והחידוד שלפניו, ההתרגשות, ויותר מכל, היוהרה, מביאים לכך שקצב הפתיחה נוטה להיות מהיר מדי. בהתחלה זה קל, ואתה רוכב על רגליך שרק רוצות לשעוט קדימה. הסכנה היא שפתאום, מוקדם מדי, זה הופך לקשה. אני כבר מכיר את זה, אבל נופל למלכודת הזאת שוב ושוב.
את המחיר על פתיחה מהירה מדי משלמים בחצי השני של הריצה, כשהרגליים עייפות והשרירים מרוקנים. אז עליות וגבעות קטנות מרגישות כמו הרים והרגליים הופכות כבדות. העליה ברחוב אלנבי, מהים ועד ביאליק, מייאשת אותי בכל פעם מחדש. כאשר המסלול חוזר דרכה זו ירידה שמאבנת את שרירי הירך. הריצה, אחר כך, היאדשדוש כואב, שיגמר כבר, ומה הטעם בכלל.
בדרך כלל מתגבר אצלי בשלב זה משבר אמונה בעצמי ובכל העניין הזה של הריצה. הניכור שלי מהגוף הדואב שבוגד בי מצטרף לתחושת ניכור מהרחוב, מהעיר, ומכל האירוע המופרך הזה. מוזיקה רועשת מדי. עוברי אורח שמביטים בך בזלזול. אני, וכל הרצים האחרים, הם הפרעה להתנהלות העיר, מיטרד. מה הטעם בכלל, למה זהטוב, כמה בזבוז של אנרגיה ומאמץ. לפעמים אני מפסיק לרוץ ועובר להליכה, מוותר כמעט לגמרי.
נחיל הרצים שזינק כשעתיים לפני כן כקבוצה אחת דחוסה ליד הלונה-פארק הופך עכשיו לאוסף פרטים שכל אחד מהם מנסה לשרוד לבדו. אנשים עוקפים אותך. אתה עוקף אחרים. מה המשמעות של כל זה. ברחוב דיזינגוף מסלול המרתון עובר במקביל למסלול ריצת העשרה קילומטרים. אלה שני מקצים שונים בתכלית והמפגש שלהםמשעשע. רצי עשרת הקילומטרים נהנים מהחיים, רצי המרתון סובלים. אלה מצטלמים למזכרת ואלה רק רוצים שייגמר. זה כבר כמעט הסוף, ואני מחשב את המרחק שנותר לאחור, משווה אותו למסלולים הקבועים שלי. הנה, זה כמו הדרך מהבית לבית הספר, בכל יום ובכל מצב אוכל לעמוד בזה, לא נשאר הרבה.
אימא שלי גרה ליד כיכר רבין, והמפגש האפשרי איתה ועם בן זוגה הוא שאלה פתוחה. האם יהיו שם, בפנייה לרחוב אבן גבירול? במבט מבחוץ אני יכול להבין מדוע הם טורחים לעשות זאת. הרי רק לפני עשור הייתי מעשן כבד, שתיין שלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה דקות ברציפות. אמי גאה בי ושמחה בשמחתי מכיוון שהיאיודעת שהעובדה שאצליח לסיים את המרתון המתקרב אינה מובנת מאליה. יותר טוב ככה.
כן, כפי הנראה אגמור את המרתון המתקרב. אחצה את קו הסיום, אדע שלמרות שהתוצאה שאשיג הייתה יכולה להיות יותר טובה היא עדיין עדות לכך שאעמוד באתגר. הריצה הופכת אותי לבן, אב ואהוב טוב יותר. בעוד פחות משבועיים אחגוג את זה.
מספיק יום בו איני רץ כדי שזה ירגיש מוזר שוב. למה בכלל לזוז, כל כך יותר פשוט לא לצאת, לוותר על זה. המנהג הזה שלי, הריצה למקומות, פותר חלק גדול מההתלבטות הזאת. ברוב הבקרים אני יוצא מהבית כי אחרת לא אגיע לעבודה, ואני רץ לשם כי זו הדרך הטובה ביותר עבורי לעשות את זה. אני יודע, מנסיון, שזה יהיה בסדר, שכמעט בוודאות לא אצטער על זה שרצתי, במקום לנסוע באוטובוס, או חלילה, במכונית.
אבל עכשיו, המרחק אותו אני רץ עולה כל שבוע, כהכנה למרתון שיהיה בעוד כעשרה שבועות. עכשיו לא מספיק רק לרוץ למקומות. אני רוצה לרוץ מרתון טוב, אני מרגיש שאני יכול לרוץ מרתון טוב. אבל בשביל זה צריך להתאמן, אין ברירה, צריך לקחת את עניין הריצה הזה ברצינות.
יש לי גוף חזק ועמיד, אבל איני מהיר במיוחד. ככה זה, אני חמור, לא סוס מרוץ. הדהרה שלי, אפילו במיטבה, היא גם קצת דישדוש. אבל התנועה עצמה טבעית לי, עד כדי כך שנראה שהיא חלק ממי שאני. חמור נועד להליכה ולריצה, כמוני. בריצות אימון כאלה, ביום סגרירי, אביך וקר, לפני סערה, אני נזכר בזה שוב מעט אחרי שהגוף עצמו נזכר שהוא בעצם יודע איך לזוז. אז, אני מפסיק לחשוב על הריצה ומתחיל פשוט לחוות אותה.
ריצות האימון האלו הן מותרות. אני מסוגל להרשות אותן לעצמי וזה גורם לי להרגיש בר מזל. שעה וחצי, שעתיים, וביום של ריצה ארוכה אפילו שלוש שעות, מנותקות ממטרה. זה בזבוז מוחלט של זמן ושל מאמץ, שאני היוזם והאחראי היחיד לו. אני משתדל לזכור שזו אינה מטלה אלא בחירה, ושהריצה, כל ריצה, גם ברגעים קשים שלה, מעניקה לי חוויות שלא הייתי מסוגל לקבל בשום דרך אחרת. הריצה משנה את גופי, ואני חושב שבכך משנה גם אותי. זה מהותו של תהליך האימון.
הריצה הזו היא גם טיול, מסע מעגלי קצר, מהבית, דרך רחובות העיר וסביבותיה, וחזרה הביתה. הקצב נינוח, מאפשר לי מצד אחד לחוות את החוץ במלואו ומצד שני לא להתעכב במקום אחד. קדימה, קדימה, רגע אני פה ואחריו כבר במקום אחר, לא צריך להיות מאוד מהיר, רק להתמיד, לתת לתנועה לגלגל את עצמה, צעד אחר צעד. הרוח יכולה לשאת אותי קדימה או להיות מין קפיץ אותו אני מנסה לדחוס. המושג הערטילאי הזה, מזג אוויר, מתורגם לתחושות גופניות. רצתי כבר בקור שבו אדי הנשימה קופאים על הזקן ובחום ולחות שבהם הגרביים הופכות ספוגות זיעה. איני מפחד ממזג האוויר אלא מתענג על אתגר ההתמודדות איתו.
אני רץ דרך מקומות מוכרים פחות בעיר, שוליים. השכונות האלה, עם בתי המגורים נטולי ההוד, הגינות הנסתרות, הפארקים, החנויות המקומיות, בתי הספר ובתי הכנסת, הם רוב רובה של תל אביב. יש בהן עבר שמשתקף בתוכנית הרחובות ובשרידים שצריך לדעת לחפש, והן נמצאות, כמו כל המקום הזה, בתהליך שינוי דרמטי, שאין לדעת לאן יוביל. כוחות סותרים פועלים בשולי העיר, הרצון להידמות למרכז והרתיעה מכך, גאוות היותך בשוליים מול הבושה הבלתי נמנעת על זה שאתה כזה. הקונפליקט הפנימי הזה מגוחך ומרהיב, כי הכל כל כך קרוב בעצם. שלוש דקות ריצה ואתה ברחוב ובשכונה אחרת, עשר דקות ואתה בלב העיר. והנה, גם שם הכל בעצם שוליים, כי הרי אין כאן מרכז אמיתי, רק חלום עליו, דמיונות של עיר גדולה בתוך מרחב מצומצם ודחוס.
אהיה בן חמישים בשנה הבאה. לפני עשור עוד הייתי מעשן כבד, שתיין, שלא מסוגל לרוץ יותר מדקות ספורות בלי כאבי ברכיים ואובדן נשימה. סרטן הריאות שהרג את אבא שלי הציל אותי. אני אדם אחר עכשיו, לא שונה מאוד במהותי אבל בכל זאת, טוב יותר, ולריצה יש בכך חלק חשוב. היא עזרה לי להתמיד בהפסקת העישון, להתאבל ולהתמודד עם המוות המיותר שלו ועם רצון ההרס העצמי שלי. הריצה שמרה עלי ושינתה אותי. החמור התקוע שהייתי אז, עקשן וממורמר, למד להתנועע, ובכך השתחררתי לא רק מהרגלים רעים אלא גם ממשא כבד של תסכול.
בהתחלה רצתי מתוך סבל וכאב, אבל למדתי לוותר על זה. יותר כיף להינות, מסתבר, וקשיים רגעיים אינם סותרים זאת, להפך, הם רק הופכים את ההנאה לעמוקה יותר. למדתי לכבד את מגבלות גופי, לדעת מתי להרפות ולתת לו לנוח, לאהוב אותו כפי שהוא, פגום אבל שלי. בכך, למדתי גם לאהוב את עצמי. מזל, יותר טוב ככה.
הגשם ישטוף עוד מעט את האובך. האוויר יחזור להיות צלול. גם מחר ארוץ, בין ובתוך שלוליות, ואנשים מסוגרים במכוניות ינעצו בי מבטים מלאי רחמים. אבל אני זה שמרחם עליהם. הם תקועים, אני זז, הם יושבים ואני רץ. הם מפחדים מהחוץ ומגנים על עצמם מפניו ואני חולף בו, אדון לעצמי.
ובסוף הריצה אשוב הביתה, והכל יראה כאילו לא התרחש בעצם. אשכח מכל המחשבות וההרהורים שעברו בראשי, מהרגעים, מהמראות ומהאנשים שראיתי. רק הגוף יזכור משהו, ויהפוך את הקילומטרים האלו לעוד שלב בתהליך האימון וההכנה לאתגרים שעוד יבואו. כמעט כל יום ככה. אף פעם לא מצטערים על זה.
בתוך ההנאה הגדולה של הריצה לעבודה יש אזור אחד מחורבן, רכבת מרכז. זה מקום מסוכן של אנרכיה בלתי נתפסת ורשלנות תכנונית מתמשכת.
עבודות ההכנה לקו הירוק של הרכבת הקלה חוסמות חלקים מרחוב ארלוזרוב, והמדרכות תחומות ברשתות מתכת שהופכות אותן למעברים צרים. בני אדם מתקשים לעבור שם כשהם באים זה מול זה, אבל גם אופניים וקורקינטים משתמשים בהם, מתעקשים לעקוף את הולכי הרגל האיטיים שמעכבים אותם, כי יש להם לאן להגיע.
בצמתים, המכוניות והאוטובוסים לא מהססים לחסום את מעברי החצייה, נדחקים לפקק שתמיד שם בשעות האלה, פגוש לפגוש, גז ברקס. זאת תחנת אוטובוסים ורכבת ראשית, המוני אנשים עוברים שם ברגל, אבל נראה שאף אחד לא חשב על טובתם אורווחתם. סככות ההמתנה פרוצות לרוח ולגשם ולא מצלות מהשמש. המדרכה תוכננה כך שאין בה שום התחשבות בתנועת אנשים עוברת, ומכיוון שגם כאן היא הפכה לנתיב תנועה של אופניים וקורקינטים היא מקום מאיים שבו כל הזמן צריך להזהר. כשאנירץ שם אני יורד לכביש, ומשתמש בנתיב משל עצמי. בכל שנותי כרץ עירוני מעולם לא פגעתי באדם. אני אורח בעולמם של הולכי הרגל, ודווקא בגלל שאני מהיר יותר מהם אני נותן להם זכות קדימה תמידית. תמיד אעצור או אאט ליד תחנת אוטובוס, אפנהדרך למי שצריך לעבור, אשתדל לא להפתיע או לסכן, לא אותם ולא אף אחד אחר, מכונית או אופניים. על פרקי ידי אני לובש מעין צמידים שמחוברים להם סרטי בד זוהר מתנפנפים, ואני מאותת בעזרתם כשאני חוצה כביש או משנה נתיב. זה נראה קצתמגוחך אבל לא ממש איכפת לי. ככה רואים אותי ושמים אלי לב, ועצם זה מגן עלי, כי קשה לי להאמין שיש מי שיבחר לפגוע בי בכוונה, לאחר שהבחין בי.
דרך הולכי הרגל הראשית מתל אביב, לרמת גן ולגבעתיים עוברת דרך הצומת הזאת, שבה מוקמת תחנת הרכבת הקלה. לפני שבועיים בערך סגרו את שביל המעקף שהיה שם מאז תחילת העבודות ויצרו מעקף אחר. השביל הקודם היה נוראי, עם פניותצרות, תחום בלוחות מתכת אטומים. רק מראות פנורמיות שהותקנו שם אחרי תלונות חוזרות ונשנות המעיטו מעט מסכנת המעבר בו.
המעבר החדש עדיין לא מוסדר לגמרי. הוא מאריך עוד את הדרך, ובתכנונו, עם האספלט היפה הזה ובלי שום שילוט, הוא ממש מזמין אליו את האופניים והקורקינטים בלי ליצור כל הפרדה, לא בינם לבין הולכי הרגל ולא בין כיווני התנועה. הפניות בוחדות כך שאין בהן כל שדה ראייה פתוח. עברתי שם כבר מספר פעמים וידעתי שזה תכנון וביצוע שמייצרים תאונות.
אתמול באמת ראיתי תוצאות של תאונה כזו, קטנה וללא נזק רב אבל בכל זאת. שני קורקינטים התנגשו זה בזה, אחד הגיע מהמעקף החדש, השני מדרך בגין, הם לא ראו זה את זה ובום.
הגעתי לשם זמן קצר אחרי שהתרחשה, כאשר שני הקורבנות ישבו על המדרכה, מנסים להתעשת. אני שמח שלא נפגעו קשה, ומקווה שהם למדו את הלקח, אבל יודע שזו לא התאונה האחרונה במקום הזה. עזרתי להם במה שיכולתי, ואז המשכתי בדרכי. צריך להזהר, להזהר מאוד, והלוואי שמתכנני התחבורה, הדרכים, השיפוצים והעבודות לא היו כל כך מטומטמים. הייתי רוצה לראות את המהנדס שאישר את המדרכה והמעקף הזה מוטל כואב על המדרכה. אולי אז היו נמנעות התאונות הבאות.
אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. יש נקודת שיא אליה אשתדל להגיע, מרתון תל אביב הקרוב, אי שם בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. זה ממש מעבר לפינה. כושר הריצה בו אני נמצא כעת הוא שיקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.
הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וממנה חזרה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. רץ עירוני הוא יצור ביניים עילאי, גם אדם שחווה את סביבתו ללא חיץ וגם בתנועה, גם נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו וגם עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות.
המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע בכל זאת שונה בכל פעם בה אני עובר בו. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.
חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים. אני גאה בזה.
כדי לכסות את כל העניין הזה של דברים שטוב וצריך לומר, תרגמתי ועיבדתי מתוך מדריך המופיע באתר חברה שוודית משובחת, המוכרת תיקים וציוד המיועדים להתניידות בריצה. אלו עצות ותובנות פשוטות ואפקטיביות.
הם בשבוע האחרון בפרויקט קיקסטארט ומוכרים בו את התרמיל החדש והמשופר שלהם. אני, כמובן, קניתי, ואתם מוזמנים גם: http://kck.st/2kMvtds
בואי ננסה לרוץ לעבודה!
הדרך העיקרית לשמור על כושר היא להיות בתנועה ולעשות בחירות טובות הנובעות מסגנון חיים בריא. קרועים בין עבודה תובענית ומחוייבויות משפחתיות, רבים מאיתנו נאבקים למצוא את הזמן, ההתלהבות והמוטיבציה להתמיד בשגרת הכושר שלהם. החלטות טובות שעשינו ימצאו עצמן בתחתית ארון הבגדים, לצד בגדי הספורט והנעליים החדשות שקנינו. אחת הדרכים הקלות ביותר לשלב את תוכנית האימון שלך בחיי היום יום הוא על ידי התניידות בריצה לעבודה או ללימודים. יותר מעוד טרנד כושר, התניידות בריצה היא בחירה בסגנון חיים אשר סוחפת את העולם בסערה, ולמרות שלונדון נחשבת כעיר הטובה ביותר להתניידות בריצה בעולם כולו, מאות קהילות ריצה אחרות צצות בכל רחבי הגלובוס. קראי עוד על התניידות בריצה בגרמניה, או את הסיפור מעורר ההשראה של מתניידת בריצה משטוקהולם.
יתרונות הריצה לעבודה
אולי היתרון הגדול ביותר של התניידות בריצה, הוא שהשלמת את אימון הבוקר שלך עוד לפני שיום העבודה שלך התחיל. זה גורם לך להיות מלאת אנרגיה ומוטיבציה ומוכנה להתמודדד עם כל דבר שהבוס שלך מחליט להפיל עלייך. זו גם אחת הדרכים הטובות ביותר להתמיד בשגרת כושר יומית. מחקרים מראים שלאנשים שמתאמנים באופן סדיר יש רמות נמוכות יותר של מתחים ושבחירות המזון שלהם בריאות יותר. אם את חיה במרחק התניידות סביר ממקום העבודה שלך, ריצה לעבודה היא דרך מצויינת להוסיף אימון לתוך סדר היום הדחוס שלך. התיידות ברצה היא בחינם, היא קלה והיא ידידותית לסביבה. דרך זו של התניידות ברת קיימא עולה על האפשרויות האחרות כמו תחבורה ציבורית או התמודדות עם התנועה ברכיבה באופניים.
יתרונות ההתניידות בריצה. אני אוהב את האזכור לכבוד שאתה מקבל מחבריך לעבודה.
הדרך הטובה ביותר להתחיל להתנייד בריצה
איך מתחילים להתנייד בריצה? טוב, פשוט עושים זאת. היופי בריצה היא שזה יכול להיות פשוט או מסובך לפי רצונך.
נתחיל עם הדרך הפשוטה ביותר של התניידות בריצה: ריצה מהעבודה הביתה. יש ארבעה שלבים שצריך לעבור לצורך כך:
סעי לעבודה כרגיל, עם המכונית שלך או בתחבורה ציבורית.
אחרי העבודה, החליפי לבגדי הריצה שלך וארזי את הדברים שלך.
רוצי הביתה.
הרגישי תחושת סיפוק.
עכשיו כשהתוכנית הכללית ברורה, עליך לחשוב על הפרטים מאחר ואלו חיוניים להצלחתה. הנה העצות העיקריות שלנו לריצת ההתניידות הראשונה שלך:
בחרי יום בשבוע ודבוק בו.
מצאי תרמיל גב מתאים.
ארזי את בגדי הריצה שלך יום לפני כן.
חשבי כיצד לסחוב את הדברים ההכרחיים המשמשים אותך.
השארי דברים שאינך צריכה בבית.
בדקי את המסלול בו את רוצה לרוץ.
זהי נקודות בהן תוכלי לעבור לתחבורה ציבורית אם תזדקקי לכך.
תמיד קחי איתך כרטיס אשראי, כרטיס רב קו וטלפון – למקרה צורך.
אכלי משהו קל שיושב לך טוב בבטן שעה-שעתיים לפני שאת יוצאת לדרך.
המנעי מתוכניות גדולות בלילה של הריצה הראשונה שלך מהעבודה. כך אינך צריכה למהר.
הגיעי הביתה, אכלי משהו ותהני מערב נחמד.
רשימת ציוד: מה לארוז
נעליים ובגדי ריצה
כסף
טלפון ואוזניות אם את אוהבת להקשיב למוזיקה
דברים שקשורים לעבודה כמו מחשב נייד ומטען
מפתחות הבית
קופסת אוכל וחטיפים
בקבוק מים
בימים גשומים מעיל גשם
סרטים זוהרים או וסט זוהר לצרכי בטיחות
אם את רצה לעבודה: דברי מקלחת וטואלטיקה, סט בגדי עבודה
התרמיל המתאים
התרמיל המתאים להתניידות בריצה צריך להיות קל משקל וארגונומי. פרט לזה, וודאי שלתרמיל יש איזושהי טכנולוגיה נגד קפיצות ותזוזות, כדי למנוע תנועות מעצבנות. צריך גם לבדוק שכל מה שאת זקוקה לו נכנס לתרמיל. אם את מתכוונת לרוץ גם בגשם, חומר עמיד במים מומלץ.
כשמצאת את התרמיל המתאים עבורך, שימי לב לארוז אותו באופן חכם! השאירי דברים שאינך זקוק להם בבית מכיוון שהם רק יכבידו עליך. דבר חשוב נוסף הוא איך לארוז את בגדי המשרד שלך. חולצות מתקמטות בקלות, כך שדחיסתן לתרמיל ריצה רגיל כנראה אינן הרעיון הטוב ביותר.
אני חושב שיותר אנשים צריכים לרוץ לעבודה, אני חושב שיותר אנשים צריכים להשתמש ברגליהם כאמצעי התנועה וההתניידות העיקרי שלהם, ושריצה תועלתית, מפה לשם, אינה רק חלק מהעבר של בני האדם אלא חלק מעתידם. ואני קורא לך, הרץ או הרצה החובבת, שרואים בזה ספורט בלבד, להצטרף למהפכה, להפוך את החיים שלכם לטובים יותר. בסדרת הרשימות הבאה, אשר התחלתי לכתוב במהלך הקיץ האחרון, ואקווה לסיים לאחר שאשתתף במרתון תל אביב המתקרב, אנסה לתאר את חויית ההתניידות בריצה שלי, וכיצד היא משתלבת בחיי.
הריצה גואלת אותי. היא הופכת את חיי, ולכן גם את חיי הקרובים אלי, לטובים יותר. היא מגינה עלי מפני צדדים שאיני אוהב בעצמי ועוזרת לטפח ולשמר דברים בהם אני גאה. היא לא מרכז חיי, אבל היא חלק משמעותי בהם.
מכיוון שגם דברים אחרים חשובים לי, והשילוב בין הריצה לשאר חלקי חיי הוא מובן מאליו עבורי, התניידות בריצה, כלומר הגעה בריצה למקומות, שימוש ברגלי הרצות כאמצעי תחבורה אישי, נראית לי בחירה מובנת מאליה.
כמו רוב הרצים החובבים, יש לי יעדי ריצה, אירועי ריצה בהם אני רוצה להשתתף, זמני מטרה שאני חולם להגיע אליהם. אלו אתגרים חמקמקים, שדורשים עמידה בתוכנית אימון ארוכת טווח. הכנה למרתון לוקחת כארבעה חודשים, ואני משתתף בריצת מרתון אחת לשנה לפחות, אבל גם בשאר השנה משתדל לעקוב אחרי מסגרת כללית של אימון, קילומטראז׳ שבועי וחודשי בו אני משתדל לעמוד. אני שומר על הדפוס הזה כמעט תשע שנים. ההתניידות בריצה היא שמאפשרת לי לעשות זאת בלי להקריב את סגנון חיי ולהשתעבד אל הספורט. אמנם גם עכשיו, בודאי במהלך הכנה למרתון, אני יוצא לאימוני ריצה, הכוללים ריצות ארוכות ומתמשכות, ואימוני מהירות שונים. אבל שאר הריצות שלי נעשות אל העבודה וממנה. יוצא שגם בתקופות האינטנסיביות ביותר של האימון כשלושה רבעים מהסך הכולל של הקילומטרים שאני רץ נעשה כך, עם תרמיל, סביב עיסוקי האחרים.
אבל זה לא רק פתרון טכני החוסך זמן אלא חלק ממשהו רחב יותר. התניידות בריצה היא הגשמה של ייעוד בסיסי שטבוע בנו כבני אדם.
בחנו רגע מבחוץ, במבט חיזרי, את החיה הזאת שהיא אנחנו. חצי ממנה הוא רגליים. ברור לגמרי שזו חיה שגופה נועד להליכה ולריצה. כל צורת תנועה אחרת שלה ממקום למקום הוא בזבוז של תכליתה הגופנית.
מובן שגופנו יודע גם לעמוד ולשכב, וכשהוא יושב נוח לו יותר להשתמש ביכולתיהן הנפלאות של ידינו ואצבעותינו (איזה דבר נפלא זה, גוף. כמה דברים הוא יודע ויכול לעשות!). ומובן שאדם יכול לחיות חיים מלאים ושלמים גם אם תנועת רגליו מוגבלת, אבל הרגליים הזזות הן האיברים החזקים ביותר שלנו והם חלק מרכזי, הכרחי, בכך שהמין שלנו הצליח כל כך.
כי אנחנו חיה זזה, תמיד היינו, והרגליים שלנו ליקטו, צדו, נדדו, הובילו את בני מיננו ממקום למקום. להשתמש ברגלינו כדי להגיע למקומות זו הגשמה של מסורת אנושית בסיסית כל כך עד שהיא במרכז הווייתנו כבני אדם: אנחנו, בכוח גופנו ורגלינו, נעים בחלל שבו אנחנו חיים, חווים אותו במלואו.
אבל כעת אנו לא משתמשים מספיק ברגליים שלנו, ושימוש בהם ככלי תנועה נחשב נחות ומשני.
הולך רגל. שם תואר שהוא גם תיאור פעולה. זה אדם המתנייד באמצעות רגליו, להבדיל מנהג במכונית, רוכב אופניים או נוסע באוטובוס. החלוקה הזו מניחה, בתור התחלה, שהתניידות באמצעות הרגליים נעשית רק בהליכה. רץ היא קטגורייה נפרדת מאלה, והוא נחשב כמי שעוסק פעילות ספורט או פנאי.
השם המוזר הזה, התניידות בריצה, הוא תרגום מסורבל של המונח באנגלית: Run Commuting. זה נשמע לא משהו, אבל מסביר מה חשוב פה, ההתניידות, מצב בו הריצה היא אמצעי תחבורה ולא עיסוק ספורטיבי. זה מה שאני רוצה לשכנע אותך לעשות, להשתמש ברגליים שלך כדי להגיע למקומות, אבל לא להיות בהכרח הולך רגל. כי מי שקבע את ההגדרה המגבילה הזו לא מבין כלום. תלכו, תרוצו, תקפצו, תגיעו למקומות שאתם צריכים להגיע אליהם באמצעות גופכם ורגליכם, צעד אחרי צעד. רוצו לעבודה, ללימודים, לקניות, לסידורים, התייחסו לרגליים הרצות הנפלאות שלכם כאל ברירת המחדל של התנועה שלכם בחלל, הדרך הטובה, ובודאי הטבעית ביותר בדרככם מנקודה אחת לשנייה.
