ארכיון קטגוריה: צריך לדבר על הרבי

צריך לדבר על הרבי: בצריפים

כשהתחילו לבנות את מגדל נווה צדק לא הצלחתי להתעלם מזה. הוא צמח במעלה רחוב אבראבנל, קומה אחרי קומה, מנוף גדול צמוד לשלד ההולך ומטפס, מעלה מעלה, עוד קומה ועוד קומה, כאילו שזה לא יגמר אף פעם. חציתי את הרחוב הזה לפחות פעמיים ביום, הוא היה הגבול בין אזור התעשייה בו גרתי לבין שכונת פלורנטין, ופתאום השתנה קו הרקיע. המנוף לא הפסיק לנוע, קובע סדרי עולם חדש, מעביר תבניות יציקת בטון ומוטות ברזל ביהירות אדישה, יוצר משהו שונה לגמרי מכל מה שמקיף אותו, בניין שצומח כמו גידול טפילי המפנה את מרפסותיו לעבר נוף אותו יוכל לשווק לעשירים. שנאתי את זה.

בתקופה הזו, כפי הנראה, התחלתי להסתדר. התבגרתי קצת, צלחתי את השנים הנוראיות של להיות צעיר ומבולבל, השתחררתי מקשר שהרעיל את חיי. ויתרתי על מה שהיה חלק משמעותי מזהותי עד אז, היותי אוטודידאקט, שמזלזל קצת בכל המלומדים האלה, שבעצם לא מבינים הרבה, והפכתי לסטודנט. בחרתי ללמוד היסטוריה כי חשבתי שזה בטח מעניין. רכבתי לרמת אביב באופניים, דרך דרך אילת, חולף כל פעם מתחת לאותו מגדל ארור.

יום אחד נפלה זרוע המנוף העליונה, ואיתה שני פועלים. הם היו עסוקים בהגבהתו, בורג לא חוזק כראוי והופ, הכל למטה. גופותיהם נלכדו בתוך המתכת המעוקמת, שגם ריסקה את גג אחד המבנים הטמפלרים הישנים שהיזמים אולצו לשמר ונחתה על דרך אילת עצמה. שם קברה זרוע המנוף תחתה מכונית שעברה בכביש ובה אישה הרה. עוברי אורח, עובדים מחנויות ובתי מלאכה ברחוב והפועלים הנותרים הרימו בידיהם את זרוע המנוף וחילצו את האישה בפגיעות קלות. עברתי שם מעט אחר כך וראיתי אותם, יושבים על המדרכה, קסדותיהם לצידם, ראשיהם בין ידיהם, המומים. העבודה התחדשה כמה ימים אחר כך, אחרי שפינו מה שצריך, כאילו כלום. תיעבתי את המגדל הזה, ובזמן שעבר מאז לא למדתי לחבב אותו, להפך. אני חושב שכל מי שהיה מעורב ביזימתו, אישורו ותכנונו ראויים לבוז, ולו רק בגלל שהשתמשו בשני טריקים מלוכלכים עד כדי גועל נפש. הראשון: בעת אישור המגדל נקבע שיהיה בן 22 קומות, אבל גובה הקומה לא הוגבל. מאחר ובאזור הותרה, משום מה, בנייה עד גובה מקסימלי של 180 מ׳, נוצר המבנה המוזר הנוכחי, המשלב קומות כפולות ובודדות. השני: בעת שימור המבנים של בית החרושת ׳וגנר׳ הם לא חוברו לתשתיות בסיסיות, ולכן אין כל דרך לעשות בהם שימוש. שלושה מבנים יפים, הוילה של משפחת וגנר, בניין המשרדים של המפעל ואולם ייצור גדול, עומדים שם כמעין פסלים סביבתיים או תפאורה, בלי לתרום דבר לאיש. בנוסף, בגלל המגדל הגבוה נוצרת במהלך החורף מלכודת רוח בדרך אילת, ההופכת את ההליכה בו, בקטע החשוב ביותר שלו, הצומת הפונה לפלורנטין או לנווה צדק, לקשה עד בלתי אפשרית בימים מסויימים. היא מצליפה בפנים, מכה בך, מסיטה אותך מדרכך, וזה בגללו. המגדל הזה אלים לסביבתו. כל זה קרה בגלל תאוות בצע, ובגלל שמישהו מצא פרצות בכללי התכנון וניצל אותן באופן ציני.

כך אומר צבי גבאי, אדריכל הבניין, בראיון שכולל מגוון של ציטוטים שלא יאומנו ומתאר את התהליך השערורייתי שהוביל לבניית המגדל: ׳הנפח של המגדל לא נקבע על ידי. בתור אדריכל, כשתיכננתי אותו חשבתי איך מוכרים אותו. לכן חשבתי שאני צריך להפנות את החזית לכיוון הים ולסגור את החלק שפונה לג'נקייה למבני התעשייה שבדרום. אף אחד לא רוצה להסתכל על ג'יפה ופלורנטין.׳ כשאני קורא את זה אני מרגיש שהוא מקלל אותי. [קובי בן שמחון, "המגדל הצרפתי": סיפורו המלא של המגדל בנווה צדקהיזם, השכנים, הצרפתים והוועדה לתכנון ובנייהTheMarker, 29.05.2008] 

אולי בגלל הלימודים, אולי בגלל המגדל שניער אותי מאדישותי, אולי בגלל שהתבגרתי, מצאתי את עצמי מעורב בהתנגדות לתוכניות בנייה שפורסמו לגבי אזור התעשייה שהפריד בין ביתי לשכונת פלורנטין. למדתי מאנשים שפגשתי קצת על חוקי תכנון ובנייה, התעניינתי ולמדתי בעצמי על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין ושל אזור התעשייה שיועד להריסה, התחלתי לראות דברים שלא הבחנתי בהם קודם. שמעתי את המילה ׳ג׳נטריפיקציה׳, המתארת את התהליך בו שכונות משתנות ומאבדות את ייחודן ואופיין בעקבות הפיכתם לאופנתיות ומבוקשות. ראיתי את עצמי כמקומי הנאבק לשמר משהו שאפילו הוא עצמו לא בטוח מהו

המאבק ההוא היה זירת החניכה שלי בפעילות מול רשויות תכנון עירוניות ומחוזיות, ומקומי בו היה שולי למדי. אני אסיר תודה לליאת איזקוב, גורי נדלר, יונתן משעל ועוד רבים אחרים, שתרמו מזמנם ומרצם למען הכלל. כלום לא היה קורה בלעדיכם.

*

אתמול עלו דחפורים על שטח שבמשך שנים היה מגרש חנייה עירוני, בהמשך הרחוב שלי, מצידה השני של דרך שלבים. באופן מוזר, לא מתאים לזמנים האלה ולאיזור הזה, כאשר כל פיסת אדמה היא בעצם נדל״ן מניב פוטנציאלי, הדחפורים הללו לא מבשרים בנייה, אלא הקמת גינה גדולה וחדשה, בה יהיו דשא, גבעה קטנה, מתקני משחקים ומקום לעצים בוגרים לצמוח ולהתפתח. זה משמח אותי.

תיאור יפה ומקיף של המאבק להקמת הגינה, הכולל קרדיט ראוי ומוצדק להילה הראל ויונתן לבדינגר, מוביליו חסרי הלאות (אותם אני מעריץ), כתבה ציפה קמינסקי, אשר מלווה בצילומיה האוהבים ובכתיבתה הרגישה במשך שנים את השינויים שעוברת השכונה: ציפה קמינסקי, המאבק על גינת דרויאנוב: מה מסתתר מאחורי כל השצ"פ הזה, Xnet, 11.06.2016 

גם בצד השני של רחובי, לכיוון רחוב אבראבנל, עובדים במרץ. לפני כמה חודשים נהרס שם חלק עיקרי במתחם מבני התעשייה שנקרא ׳החרש והאומן׳, וכעת כבר כמעט סיימו לחפור שלושה בורות ענק, שישמשו יסודות וקומות חנייה לבנייני מגורים גדולים שייבנו שם בשנים הקרובות. אני חושש מאוד מכך.

לכאורה אלו שני קטבים, בנייה יזמית שמטרתה ליצור רווח מול פעולה ציבורית לתועלת הכלל, אבל זה מסובך יותר, גם מאחר ואחד איפשר את השני, וגם מאחר ויש ביניהם מן הדמיון.

הקמת הגינה היא שיאו של תהליך שהחל בזמן ההתנגדות לפרויקט הרס אזור התעשייה והחלפתו בבנייה צפופה למגורים. אישור תוכנית האב שלפיה נבנים כעת הבניינים הותנה במציאת פתרון לחוסר בשטח ירוק פתוח בשכונת פלורנטין, וזה, בערך, מה שהגינה אמורה לעשות. היה טוב יותר, כמובן, אם הייתה מוקמת קודם על שטח מה שהוא כעת בית הספר היסודי ׳דרויאנוב׳, בניין חדש שהוקם במקום בית הספר שנסגר שהיה שם קודם, אבל דברים לא תמיד הולכים בקלות, אין מה לעשות.

הם דומים מאחר ובשני המקרים יש כאן שינוי מוחלט של ייעוד, הרס ובנייה מחודשת. ומכיוון שהסיבה שיש שם מגרש חנייה, ושיש שם אזור תעשייה, נעוצה בעובדת היות האזור הזה חלק מיפו בשנות המנדט. הנסיבות המיוחדות של קרבה פיזית לתלאביב מחד וניתוק רגולטורי ממנה מאידך יצרו את אזור התעשייה, שנקרא אז ׳מרכז וולובלסקי׳. ומגרש החנייה שם בגלל שלפני כן עמד שם צבר צריפים שכונה בשם ׳שכונת הצריפים ״מכבי״׳.

*

השכונה הוקמה מאחורי מגרש הכדורגל שתואר קודם, מהצד השני של רחוב אל אמריקאן, ונקראה על שמו. ניתן להבחין בגגות צריפיה הצפופים מעבר לגדר המגרש בצילום נאומו של ז׳בוטינסקי שהובא קודם. שישים משפחות עניות שבאו ממזרח אירופה בנו מתחם משותף על פי דפוסים שהכירו במקומות מהם באו, ספק רחוב של עיירה ספק שכונת עוני, מקום שיאפשר להם לשרוד. תשעה וחצי דונם של אדמת פרדס בלתי מעובד, זה ששכן מעבר למשוכת הצבר שאת צילומה הראיתי קודם, נקנו על ידי אגודה שיתופית ונרשמו על שמה במרשם הקרקעות.IMG_5405 copy

המפה הזו מתארת את המצב בשטח בשנת 1925 בערך. מגרש ׳מכבי׳ מסומן בצד דרך שכם, השטח עליו תוקם שכונת הצריפים מעבר לקו המקוטע הדק, סימול לכך שהרחוב אינו סלול, ושהגבול בינו למגרש מטושטש. אדמתה רחבת הידיים של משפחת אבוח׳דרה, שביתו המפואר של אחד מראשיה ניצב מול בית הקפה של לורנס, בצומת המובילה לנווה צדק, נמצאת ממזרח. הקו המקוטע העבה מסמן את הגבול בין שכונת המרכז המסחרי, הנמצא בשטחה של תל אביב, לבין יפו. ניתן לראות כיצד  קו הגבול חוצה את הכביש מול צומת דרך אילת ורחוב לוינסקי של ימינו ומתפתל מסביב לשכונת וולהאלה ובית החרושת של ואגנר. הקולנוע המסומן במפה נקרא ׳ביתן׳ ומודעה שהתפרסמה בעיתון ידיעות עירית תל אביב מזמינה אליו את הקהל הרחב:

תשומת לב

אחרי תיקון יסודי באולם שסודר לגמרי עם רהיטים חדשים והכנסת מכונות חדשות של הפירמות הכי מפורסמות בעולם והמסודרות ע״י מומחים

נפתח הראינע ״ביתן״ תחת כיפת השמים, רחוב ת״א יפו, (מול ביהח״ר וגנר)

בהנהלת עבד אלרחמן טובג׳י את זלמן אלשונסקי

הנהלת הראינע שמה אל לבה להנעים לקהל מבקריהם הנכבדים את שעות בלותם במחיצתם

תמונות טובות ממדרגה ראשונה

אשר תופענה לעיני המבקרים בכל הבהירות האפשרית, ע״י מכונות משוכללות חדשות, תחת צלילי התזמורת הכי נעימה בתלאביב בהנהלת מר יצחק רובינשטיין.

מקוים אנחנו כי בני עירנו הנכבדים, השואפים לשעה של קורתרוח לאחר עמל היום, יכבדונו בבקוריהם.

בכבוד רב, בשם הנהלת הראינע ׳ביתן׳ זלמן אלשינסקי.

[יעת"א, מס' 17, אוגוסט 1926]

נוסח המודעה משעשע, כמובן, וזו בהחלט סיבה מספיק טובה להביאה כאן, אבל אבקש להצביע על מספר דברים נוספים: החיבה לטכנולוגיה, והשימוש בה ככלי לקידום מכירות, אופן ציון הכתובת, לא על ידי ציון מספר הרחוב אלא באמצעות שימוש בנקודת ציון עירונית ידועה, אזכור והדגשת שמות המנהלים ואפילו שמו של מנצח התזמורת כדי ליצור אמון ומחוייבות אישית לכאורה שלהם ללקוחות, אשר הפניה אליהם היא כ׳בני עירנו הנכבדים׳. יש כאן הנחת יסוד של זהות משותפת, למרות שהראינע נמצא ביפו, ולמרות שהוא בניהול משותף, יהודי וערבי. זה נראה לנו מוזר, ערבי ויהודי מנהלים יחדיו מקום בילוי שמפורסם בעיתון הרשמי של עירית תלאביב, מקום בילוי אשר משוחרר, עקב היותו ביפו, מהרגולציה שלה עצמה. אבל מסתבר שיש פה הגיון כלכלי, ושלבני התקופה זה נראה מובן מאוד. קולנוע ׳עדן׳ הסמוך, נהנה באותו זמן ממונופול שהעניקה לו אותה עיריה, תמורת תשלום דמי זיכיון, והייתה ביקורת בעיתונות על הדורסנות שלו ועל חוסר הכבוד שלו ללקוחות ולעיר. מיקום הקולנוע ביפו, על גבול תלאביב, איפשרה ליזמים, ואולי גם לעיריה, לעקוף את המונופול הזה, למשוך אליו את מאוכזבי ׳עדן׳ ובכך גם להפעיל לחץ על בעליו שיעמדו בהתחייבויותיהם וישפרו את יחסם אל הצופים.

גל ההגירה הגדול המכונה העלייה הרביעית שינה את דמותן של תלאביב ושל יפו. רוב המהגרים באו מפולין ומרוסיה, והגיעו אל הארץ כמשפחות שמחפשות הזדמנויות טובות יותר מאשר מה שסיפק להם המקום שנטשו. המהגרים היו זקוקים לדיור שיוכלו לעמוד בעלותו, לעבודה, לקהילה קולטת שמפעילה מוסדות מתפקדים: ייצור, מסחר, דת וחינוך. פתרונות זמניים כמו מחנות אוהלים או צריפים ארעיים מיתנו מעט את המצוקה, אבל הנהגת תלאביב חששה מכך שיהפכו קבועים. תמר ברגר, בספרה היפה ׳דיוניסוס בסנטר׳, מתארת מקרה כזה: נסיבות הקמתה של שכונת נורדיה, שאדמתה נקנתה מבעל אדמות יפואי ושהצריפים שהוקמו עליה בחופזה בשנת 1924 נהרסו רק בשנות ה– 70, כאשר על חורבותיה הוקם דיזינגוף סנטר. פטריק גדס, המתכנן המיתולוגי של תוכנית האב הראשונה של תלאביב, התייחס לכך ב׳דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב׳ שהקדים וליווה את הכנת התוכנית:

הצריפים הזמניים ואפילו האוהלים הם כנראה כורח המציאותכנראהשל גידול אוכלוסיה, מעל ומעבר לכמות המגורים הקיימת. עם זאת עלי להציג שאלה או שתיים:

1. האם לא רצוי להקים ביוזמה פרטית, (בקלות רבה יותר מאשר באמצעות הרשות העירונית) צריפים נוספים או, אוהלים, בצורה מאורגנת יותר ובתנאים סניטריים משופרים וביתר כלכליות וחסכון לכל הנוגעים בדבר; וכל זאת תמורת שכר דירה שיכסה את ההשקעה הדרושה ויאפשר תחזוקה ותיקונים כנדרש. קל להכין תכניות מתאימות וכלכליות לבניה כזו.

[דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב ע״י פרופ׳ פטריק גדס (1925), תרגום והקדמה אליעזר פרנקל, הוצאת סדנא לעיצוב ואדריכלות, תל אביב 1993, עמ׳ 7]

גדס, למעשה, קורא לעודד בנייה יזמית בסטנדט נמוך, תוך הקמת מנגנון פיקוח ורגולציה. עירית תלאביב אכן נקטה בשיטה זו, וקבעה כללי בינוי לצריפים. ב׳מודעה עירונית מס׳ 19׳ שהתפרסמה בפומבי ובעיתון העירוני תחת הכותרת ׳הוראות לשמירת הניקיון בשכונות הצריפים׳ נקבע כי על רצפת הצריפים להיות עשוית בטון ׳באפן שלא לתת מקלט לעכברים׳, שלצריפים צריכים להיות יסודות, שהם צריכים להיות צבועים מבפנים ומבחוץ וגם: ׳ג. על יד כל צריף צריך להיות בית כסא חימי מסויד מבפנים ובחוץ. דוגמא אפשר לראות במשרד המפקח העירוני (שדרות רוטשילד בנין המשטרה).׳ זה נחמד ומובן מאוד אבל מתאים למי שמסוגל לעמוד בתקנות הללו. יפו לא הציבה כל כך הרבה דרישות.

שרה בוכמן (לבית קרייר), נולדה בשכונה. בערוב ימיה ניהלה מאבקים עיקשים בעירית תל אביב בעניין הפיצוי לבעלי הקרקע, כמו גם בעניינים רבים אחרים. היא הייתה אורחת קבועה בישיבות מועצת העיריה, נהגה לקרוא קריאות ביניים רבות במהלכן וחולדאי, ראש העיר, הכיר אותה בשמה והקפיד לפנות אליה בכבוד גם כאשר הפריעה לדיונים והביעה דעה נחרצת כנגדו. כעשור לפני כן התראיינה ותיארה את נוף ילדותה, ואת תנאי החיים בשכונה:

ש. כמה צריפים היו?

ת. היו ששים משפחות שהתגוררו שם. היה חצי צריף, צריף מלא, היו כל מיני חלוקות.

ש. זה היה מתוכנן באיזה שהוא סדר? היה רחוב, משני הצדדים היו צריפים?

ת. כן, כן, כמו עיירה ברוסיה. ככה היתה השכונה.

ש. רחוב אחד?

ת. לא, היו הרבה רחובות. היה רחוב ראשי. אנחנו גרנו ברחוב הראשי.

ש. היה לו שם?

ת. לא, לא היו שמות לרחובות.

ש. כמה רחובות היו?

ת. היה רחוב ראשי, ברחוב הראשי היה לנו מקלט. מהרחוב הראשי התפצלו סמטאות. היו הרבה סמטאות.

ש. זה היה מתוכנן, או שזה היה ספונטני? איפה שכל אחד רצה?

ת. הצריפים היו דבוקים אחד לשני, כמו, את יודעת, כמו שהיום עושים קוטג׳ים טוריים. היו גושים כאלה של צריפים. והיו חצרות גם כן. בחזית היו חצרות. היו כאלה שגידלו קצת ירקות, אבל לא הרבה, מעט. היו גם תרנגולות וכלבים וכל מיני. לא שהתפרנסו מזה, זה היה ככה סתם. מפני שהשכונה נבנתה, אני חושבת, לפי מה שאני זוכרת, על המקסימום של האדמה. ניצול מקסימלי של אדמה למגורים, ורק השאירו שטח קטן לחצרות, לא שטח גדול לחצרות.

ש. מה היה שטח דירה?

ת. צריף שלם, אנחנו גרנו למשל בצריף שלם, היו לנו ארבעה חדרים. אפשר לומר שזה היה מאה מטר ארבעה חדרים. היה חצי צריף, אז זה חמישים מטר. אנחנו גרנו בצריף גדול, היה לנו צריף די גדול, היו לנו ארבעה חדרים. אבל השירותים לא היו בצריף. השירותים היו משותפים.

ש. בחצר?

ת. לא רק בחצר. בשני מקומות בשכונה עשו שירותים משותפים כאלה, כמו בקיבוץ שפעם היה. שני מקומות בלבד. אחר כך לאט לאט אנשים התחילו לעשות שירותים בתוך הבית ומקלחות. ומטבח גם כן. אמבטיה לא. אחר כך יותר מאוחר, אני זוכרת, מישהו נכנס, קנה צריף, והוא היה איש בעל יוזמה. קראו לו ברייר. לנו קראו קרייר ולו קרא ברייר. אז הוא בנה אמבטיה. וזה היה חידוש עצום האמבטיה הזאת.

[ראיון עם שרה קריירבוכמן, שכונת מכבי א׳, מראיינת שולה וידריך, אעת״א]

הרחוב הראשי שאותו היא מתארת היה בנקודה הנמוכה ביותר במגרש, כדי לנקז את מי הגשמים. רחוב אליפלט עדיין לא היה קיים. סמטאות צרות התפצלו מאותו רחובון ראשי מזרחה ומערבה, צריפים פשוטים, רחוקים מאוד מבתי העץ האמריקאים, בצידיהן. רוב המשפחות שהתגוררו בשכונה היו מרובות ילדים וקשות יום. הם דיברו בינהם בעברית, יידיש, פולנית ורוסית. הגברים עבדו כפועלים בבתי המלאכה הסמוכים, כעגלונים, או במקומות שונים בתלאביב. הפרנסה היתה בדוחק, ובשכונה היו מעמדות שהושפעו מהיכולת הכלכלית השונה של הדיירים. משפחתה של שרה בוכמן הייתה בעלת אחת משתי חנויות המכולת שבשכונה, ועשירה יחסית לסביבה הענייה. ד״ר צבי אלפלג, מזרחן ידוע שגר בשכונה בילדותו,  תיאר כך את ההבדל בין הצריפים:

ת. היו שני סוגי צריפים. היו צריפים של חסרי היכולת, צריך להגיד, שהיו בנויים מרצפות עץ, גם קירות עץ, וגגות פח. אני זוכר שאבא שלי קנה פחים ישנים ולכן היו בהם החורים של המסמרים הקודמים. ובלילות של חורף היינו מפזרים את כלי המטבח בבית. בכל מקום ידענו איפה המים יורדים. לא מפני שזה הפריע לנו, אלא כדי שהרצפה לא תרקב. וחלק אחר של השכונה היו בעלי מעמד יותר, בעלי יכולת יותר, להם היה בדרך כלל נייר זפת שהיה מודבק  בצד החיצוני של הצריף וסוגר על החריצים שמפרידים בין קרש לקרש, כך שאצלם הרוח לא היתה חודרת בחורף, וגם הגשם לא היה מטפטף להם על הרצפה.

ש. מי היה שותף לצריף שלכם, אמרת עגלון.

ת. לנו עגלון שהיתה לו עגלה, פשוט פלטפורמה רגילה עם סוס, שהיה נוסע בבוקר וחוזר בערב. לעתים קרובות הוא היה מנגן בכינור שהיה לו. אני חושב שהיתה לו מנגינה אחת שהוא היה חוזר עליה. אני בטוח בזה שהוא לא ידע שום דבר יותר מהמנגינה הזאת.

[ראיון עם ד״ר צבי אלפלג, מראיינת שולה וידריך]

אכן עיירה. שבה למשפחה גדולה אחת היה תנור אפייה בו כולם השתמשו, עם בית כנסת אחד, ואז גם שני, עם הווי פנימי וזהות מקומית. אין קשר בין מה שתואר כאן לבין תקנות הבנייה שהובאו קודם. אבל רוב הילדים התחנכו בתלאביב, ומעטים, ביניהם גם שרה בוכמן, למדו אפילו בגימנסיה העברית, פאר מערכת החינוך התלאביבית. מרכז תלאביב היה, כמו בימינו, במרחק הליכה, רכיבה על אופניים, נסיעה באוטובוס. תושבי השכונה היו מעורבים בחיי העיר מעצם קרבתם לה ובגלל שהעיר תפסה אותם כחלק ממנה.

צריף בשכונת מכבי א p-4913הנה עגלון ליד עגלתו. גלגלי העגלה עשויים עץ. הצריף שמאחור דל ובלוי, נייר הזפת שעל קירותיו מתקלף. ארגז ׳תנובה׳ המועמס על העגלה ממקם את התמונה הזו כאן, במגרש החנייה שיהפוך לגינה, ולא במזרח אירופה.

Screen Shot 2018-07-17 at 3.29.27 PMוהרי אחד מרחובותיה, עם אותם דקלים שממשיכים בינתיים לצמוח, לא מבינים שגם זמנם קצוב. שימו לב לעמוד החשמל בקצה הרחוב, לתעלת הניקוז הבוצית שבמרכז הדרך, לכלב המנמנם על גג המתכת בקדמת התמונה, לרווח הזעום בין החלונות לגדר המסמנת את הדרך. אין פרטיות במקום כזה. אני מנסה לדמיין את העליבות הציורית הזו ואת הקשיים המלווים את מציאות החיים. ארץ חדשה. נסיון להתבסס, להבטיח עתיד לדור הבא, לשרוד, כי דברים יסתדרו בסוף. כך מתארת שרה בוכמן את העזרה הקהילתית במלאכת השרידה:

אם היתה משפחה מעוטת יכולת, ובאמת היו הרבה אנשים אז שלא היה להם, אז היו עוזרים, היו אוספים כספים. כספים אולי לא כל כך, כי כסף לא היה. אבל אוכל.

ש. את מזכירה כל הזמן שאין כסף. אבל האנשים האלה הלכו וקנו חלקת אדמה קטנה באגודה שיתופית. היו אנשים הרי שגם את זה לא היה.

ת. הביאו מרוסיה. אני אומרת לך, מצבנו היה טוב כי לאבא שלי היה גם כסף לפתוח חנות מכולת. לאנשים אחרים לא היה כסף. גרה אצלנו בשכונה משפחת סלוצקי. גם הדולגינים, היו שלוש משפחות דולגין שגרו בשכונה. אחר כך אחת עזבה ונשארו שתים. סלוצקי גם היו שתיים. הייתה משפחת ציקליק, ציקליק האמא היתה האחות של הדולגינים. ממש היו משפחות חמולות. למשל, היתה גרה משפחת סלוצקי, שהבן שלהם אליהו היום הוא איש עשיר מאוד. אבל אז הם היו כל כך עניים, שלאמא שלהם כמעט ולא היה כסף לקנות להם אוכל. אז הם היו קונים רבע ליטר חלב. היא היתה קונה רבע ליטר חלב, היתה שמה את זה בתוך סיר, מוסיפה לסיר הרבה מים עם סוכר ועם קקאו. את זה היא היתה נותנת לילדים שלה לשתות. זה היה קקאו, מרבע ליטר היא נתנה למשפחה שלמה לשתות. היתה לוקחת אצלנו אצל אמא שלי. הרי כשעושים גבינה יוצא מהגבינה מים ירוקים כאלה. ביידיש קראו לזה ׳גרינן ואסר׳. את זה היא היתה מקבלת בלי כסף. אמא שלי לא היתה זורקת את זה, כי היא ידעה שהיא תבוא בבוקר לקחת את זה. ומזה היא היתה עושה לביבות, מה שהיום עושים פנקייק. איך עושים פנקייק היוםלוקחים לבן, קמח תופח וביצה. והיא היתה לוקחת את המים האלה שהיה בהם איזה חומר חמוץ, וזה היה תופח. היתה מוסיפה קמח וביצה ומזה היתה עושה לביבות. והיתה נותנת לביבות עם הקקאו הזה. זו היתה ארוחת בוקר של משפחה שלמה, משפחת סלוצקי, שהיום אחד הבנים שלה הוא עשיר גדול. ככה חיו.

אלו היו מהגרים, לא פליטים, ואמצעיהם היו אמנם מוגבלים אבל הם ניסו להוציא מהם את המיטב. לכן הגיעו לארץ עם סכום כסף שאפשר להם השתלבות כלשהי בכלכלה המקומית. אסטרטגיות השרידה, כמו המתכונים המנצלים עד תום את חומרי הגלם המוגבלים, היו תוצר של תרבות עוני מפותחת שהייתה אחד מהכלים המרכזיים שהמהגרים הביאו איתם. קהילה מקלה על קשיי ההגירה, והקהילה הראשונית היא המשפחתית. זו אחת הסיבות למבנה החברתי החמולתי שמתארת שרה בוכמן. ועוד דבר מעניין יש בעדות הזאת: אישה מספרת כאן על נשים שמנהלות אינטראקציות כלכליות/ חברתיות סימביוטיות. זאת קונה מזאת, ששומרת לזאת, שמבשלת לאלה. והתוצר הבלתי יאומן של כל זה, מה שמוכיח שכל הקשיים היו אתגר ששווה לעמוד בו, הוא העושר המופלג של אחד הבנים.

קשה להיות עני. אחרים מסתכלים עליך מלמעלה, תופסים אותך כנחות. כך מתאר צבי אלפלג את היחסים הבלתי קיימים עם השכנים, תושבי המושבה האמריקאיתגרמנית שבמעלה הגבעה.

ת. השכונה הגרמנית היתה מחוץ לתחום בשבילנו. לא מחוץ לתחום כי לא נתנו לנו לבוא לשם. יכלנו לבוא לשם. היא היתה בלתי רלוונטית לנו ואנחנו היינו בלתי רלוונטים להם. זה היה מקום מצוחצח, מבריק, מוריק, פרחים, אדניות במרפסות.

ש. והאנשים?

ת. ואנשים שלא היה לנו כל מגע אתם. אנחנו בודאי נראינו בעיניהם כמו איזה יחפנים שצריך להסב את העיניים מהם. והם בשבילנו באמת נראו ככה מעולם אחר. לא נוצרו מגעים בינינו.

כך שהחומה שהקיפה את המושבה הוסרה, אבל נותר קו גבול ברור וקשה לחציה בינה לסביבתה.  תושבי שכונת ׳מכבי׳ נמנעו מלהיכנס לשכונה הגרמנית לכאורה מתוך בחירה ובעצם מאחר וחשו נחותים תרבותית לתושביה. הלכלוך, חוסר הסדר וחוסר הטיפוח של שכונתם השתקף בנקיון ובטיפוח בשכונה שמעליהם. הם היו עמך, ושכניהם באו ממעמד גבוה יותר. אלפלג מתאר את המסע היומי לבית הספר שבתלאביב:

ש. כשהלכת בדרך לבית הספר חלפת על פני שכונת פלורנטין.

ת. בשביל להגיע לבית ספר ׳ביאליק׳, גם היום אני חושב על זה, זה מרחק די גדול. אנחנו תמיד הלכנו ברגל. האמת היא כשרשמו אותנו ל׳ביאליק׳ בעיריה, אני כבר בתור ילד של קצת מעל לעשר חשבתי שיש פה איזה קונספירציה בין העיריה לבין ׳המעביר׳. זה היה שם חברת האוטובוסים שהפכה לימים להיות ׳דן׳. שיש ביניהם איזהכדי לגרום לכך שנזדקק להגיע לבית ספר בזמן שלא יכלנו להגיע ברגל, אני לא זוכר מאיזה נסיבות, אבל אני זוכר את המחשבות. אז בטח שמה איזה מין קונספירציה בין העיריה ובין ׳המעביר׳ כדי לרוקן את כיסנו ולהוציא את כספנו על תשלום לאוטובוס.

ש. עברת על פני שכונת פלורנטין. אמרת שפלורנטין כבר נראתה לך כעיר.

ת. כן, חיים טופול מספר לכולם, וגם לי לפעמים, שהוא שוכח שאני נמצא דרומית ממנו.

ש. אתה מהצריפים והוא מהבתים המפוארים.

ת. כן, הוא מדבר על שכונת פלורנטין כשזה היה קצה העולם. הוא שוכח כשאנחנו היינו עוברים את מגרש הפועל ומגיעים לשכונת פלורנטין, ויכולים לגעת ביד בקירות הבטון, קירות הבטון המצופים בטיח, אז היתה לנו הרגשה שהגענו לבוורליהילס.

אלפלג אמנם מתלונן על התחבורה הציבורית, ועל כך ששובץ ללימודים בבית ספר רחוק, אבל עובדה היא שקו אוטובוס קיים, ומשרת את תושבי השכונה. ועירית תלאביב משבצת את ילדי השכונה בבתי הספר שהיא מפעילה, למרות שהוריהם אינם משלמים לה מיסים. שכונת פלורנטין הוקמה בשנת 1927, אולם רוב בתיה נבנו במהלך שנות ה– 30, זמן בו הפכה למאוכלסת עד להתפקע. גם במקרה זה נוצלה חסותה של יפו על מנת לבנות על פי כללי בנייה מקלים, בצפיפות מקסימלית וללא מבני ציבור ושטחים פתוחים. בדומה לשכונת ׳מכבי׳, היא סיפקה מקום קליטה ומגורים למהגרי העלייה החמישית, אם כי בקנה מידה גדול הרבה יותר. חיים טופול תיאר כך, בראיון לעיתון ׳ישראל היום׳, את ילדותו בה: ׳היינו עניים. אבא שלי, יעקב, היה טייח. אמא שלי, רלה, היתה תופרת. גרנו חמישה אנשים בחדרהוריי, אני ושתי האחיות שלי. 16 מטר מרובע. בדירה שלנו היה עוד חדר, ושם גרה משפחה אחרת. המטבח היה משותף, השירותים היו משותפים, אפילו האמבטיה.׳ זה באמת לא שונה בהרבה מהתנאים בשכונת ׳מכבי׳, אבל בדירה, לא בצריף.

IMG_5406מפה זו מתארת את המבנים הבנויים בראשית שנות ה– 30, ללא הצריפים שאינם מסומנים, תוך  קביעת קוי הגבול בין גושיהן השונים של הערים. חלוקה זו שימשה את שלטונות המנדט לצרכי מיסוי, ועל מנת לבצע רישום ומיפוי מדוייק של החלקות השונות. כך, למעשה, נקבעה שיטת הגוש והחלקה המשמשת עד היום לאיתור וסימון קרקעות. גוש 7051 כולל את פלורנטין והשטחים שממערב לה. רחוב אל אמריקאן מפריד בינו לבין גוש 7016, הכולל את שכונת הגרמנים ואת רשת הרחובות המסודרת של מתחם נגה של ימינו. מגרש הכדורגל המסומן כאן אינו מגרש ׳מכבי׳. זהו מגרש שחכרה אגודת הספורט ׳הפועל׳ בשנת 1927 וששימש מאז את קבוצת הכדורגל המתחדשת שלה וכמקום בו נערכו טקסים שונים. אני חושב שהעובדה ששתי הקבוצות, מכבי והפועל תלאביב, שבינהן יריבות עמוקה, נולדו במגרשים סמוכים כל כך זה לזה היא קוריוז משעשע. צבי אלפלג מתאר עד כמה היה המגרש הזה נוכח בחיי הילדים בשכונה:

ת. היינו מאוד מושפעים ממגרש הפועל. נודלמן היה דמות לחיקוי ולהזדהות. הוא היה שחקן כדורגל. השוער ברגר היה משהו אגדתי. כרטיסים לא היה לנו כסף לרכוש, וגם לא עלה על דעתנו לרכוש. או שהיינו מתפלחים דרך חורים שידענו איפה הם נמצאים בגדר, וזרים לא ידעו, או שגם היו מרשים לנו. היה שם איזה סלומון אחד שהוא היה איזה מין ככה שומר שנתן לנו להיכנס לפעמים. היתה לנו פרוטקציה. וכשרצינו לחקות את הכדורגלנים המקצועיים היינו מייצרים כדור מסמרטוטים. כלומר, ככל שאני מאמץ את הזכרון, אני לא זוכר שפעם אחת מישהו מאתנו היה לו כדור של גומי או איזה כדור אחר של ממש שאכן אפשר להקפיץ אותו.

היותם שכנים של המגרש קונה להם זכויות יתר, ומעניקה להם ידע מקומי שהוא שווה ערך לכסף. אלפלג ממשיך ומתאר את האווירה לפני המשחקים:

לרוב היו בשבתות מתקיימות התחרויות של הקבוצות השונות, הפועל, מכבי וכך הלאה. היה קהל גדול מתכנס ומתאסף ועובר דרך השער לתוך המגרש. והיה חם, ומכרו שם גלידות וגזוז, גזוז על קרח שהיו מגלגלים את הבקבוקים על הקרח כדי שהמשקה יהי קר. והיו שמה לא מעט הייקים האלה שהגיעו אז, שהם נראו כמו פרופסורים. כנראה שהם גם היו כאלה לרוב. אבל הם עשו הסבה מקצועית והיו מוכרים ׳טוטי פרוטי׳ בחצי גרוש, ״קצי גרוש״ אני זוכר תמיד, ואנחנו היינו מחקים וצוחקים. הם לא יכלו לבטא ׳ח׳. היו להם מגשים גדולים כאלה שהיו תלויים להם על הצוואר, ועל המגשים היו להם מסטיקים ושוקולדים וכל מיני דברים טובים שהיד לא משגת.

בני המהגרים העניים צוחקים על מבטאם הזר של המהגרים החדשים, לועגים להם ומשתוקקים למה שאינם יכולים לקנות. קלאסי.IMG_5407

מפה מפורטת משנת 1938 מראה את קוי המתאר של צריפי שכונת ׳מכבי׳, הגובלים ממזרח במגרש ׳הפועל׳. מגרש ׳מכבי׳ הישן מחולק כעת לחלקות משנה שעליהן מבני תעשייה. אני זוכר שכשמצאתי לראשונה את המפה הזו, לפני כעשור, הבנתי שהרחוב שלי , בחלק בו אני גר, מסומן פה אחרת ממה שאני מכיר. הרבי מבכרך, בימינו, הוא חיבור של רחוב אלאמריקאן, המגיע מכיוון שכונת ׳מכבי׳, עם הרחוב הפונה מזרחה, לכיוון שכונת וולובלסקי. החלק של רחוב אלאמריקאן הפונה לצפון מערב הפך לרחוב נפרד. צריף מסומן במקום בו עומד כעת הבניין שלי, נקודת המפגש בין שני הרחובות. בנייני מגורים חדשים נבנו לאורך דרך אילת של ימינו. מעבר למגרש ׳הפועל׳ ניתן לראת את סמטאותיה של שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שעדיין ניצבת שם בימינו. אפשר לראות שהמבנים קטנים, אבל בנויים היטב, יחסית לשכונת ׳מכבי׳. שמה של משפחת אבוח׳דרה, בעלת האדמות, מוזכר כשם הרחוב התוחם את מגרש ׳הפועל׳ ואת שכונת צריפי פלורנטין מצפון. זה רחוב המחוגה של ימינו. מעבר לרחוב אבראבנל של ימינו אפשר לראות את המבנים של שכונת פלורנטין.

כבר אז תוכנן להרוס את שכונת ׳מכבי׳ ולהשתמש בשטחה למטרות אחרות.

בשנת 2011 נערך בעבור מחלקת השימור בעירית תלאביב סקר תיעוד מקדים לשימור בתים בשכונת פלורנטין. המחקר ההיסטוריתכנוני נכתב על ידי ד״ר אדר׳ טליה מרגלית, שעבדה בעבר בעיריה, והוא מציג באופן מרשים ומפורט את התוכניות השונות ואת האופן בו הושפעו והשפיעו על המציאות בשטח (טליה מרגלית, סקר תיעוד מקדים לשימור מבנים בפלורנטין, נספח לתוכנית תיקון בי יפו, נערך עבור מחלקת השימור בעיריית תל אביב, 2012. צילום מפות תוכנית יפו B המעובדות לקוח משם, עמ׳ 19)

תוכניות בינוי עיר קובעות את כללי המשחק, מה מותר ומה אסור. תוכניות בינוי מפורטות, לחלקה, מבנה או כביש, צריכות להתאים את עצמן לתוכניות האב הכלליות. הכלי התכנוני הראשון הוא קביעת רשת הרחובות שתשפיע על אפשרויות התנועה והקשר במרחב. השני הוא כללי הבינוי, צפיפות, גובה, מרחק בין בניינים ועוד. השלישי הוא השימושים המותרים בשטח, כולל, בדרך כלל, הקצאת שטחים מסויימים למטרות מסויימות שמשרתות את התושבים, כמו מבני ציבור ושטחים ירוקים. כפי שמראה מקרה מגדל נווה צדק, לעיתים ניתן למצוא דרך לעקוף ולנצל פרצות בתוכניות כאלה, והמציאות כופה שינויים והתאמות שיוצרים צורך לשנות תכניות אב מדי תקופה, אבל זהו בכל זאת כלי רב עוצמה, המשפיע רבות על כל מה שנבנה וקורה באזור עליו הוא מדבר.   

Screen Shot 2018-07-18 at 3.58.01 PMבשנת 1938 נכנסה לתוקף, כלומר ניתן מעמד חוקי מחייב, לתוכנית בינוי עיר ׳יפו B׳. תוכנית זו כללה את גושים 7051 ו– 7016 שהוצגו במפה קודמת, כלומר השטח שבתחום יפו הנמצא בין רחוב העלייה לשדרות המלך ג׳ורג׳, הן שדרות ירושלים של ימינו. התוכנית מתייחסת אל שני הגושים כאל מרחב אחד ומשרטטת את רשת הרחובות בהתאם. כיכר מרכזית, עתידית, מסומנת במפגש הרחובות אבראבנל, עמק יזרעאל ואבוח׳דרה, כאשר מבני המושבה הגרמנית מסומנים כמבני מגורים בעלי ערך מיוחד. השטח הצבוע בורוד מיועד להיות אזור תעשייה, ושתי גינות קטנות המשובצות בו, כמו גם רצועה ירוקה קטנה בשדרות וושינגטון, הם השטחים הירוקים היחידים המסומנים בתוכנית. אין שום סימון של מבני ציבור כמו בתי ספר, מרפאות, תחנת משטרה או משרדי עיריה. שכונת פלורנטין מסומנת לא כשכונת מגורים אלא כאזור מסחרי, שהמגורים אמנם מותרים בו, אך כך גם התעשייה הקלה והמסחר. גובה הבנייה המקסימלי נגזר מרוחב הרחובות, ומותר לבניין להגיע עד פי אחד ורבע מרוחב הרחוב בו הוא ניצב, בנוסף לבנייה נוספת על הגג.

למרות שלעולם לא בוצעה במלואה, תוכנית זו יצרה את המרקם המיוחד של שכונת פלורנטין, והובילה לחלק מהבעיות שהשכונה מתמודדת איתם עד היום. היא יהירה ואינה מתחשבת בכך שהאלפים הרבים של האנשים שגרו ומתגוררים בפלורנטין זקוקים למרחב פתוח ולמבני ציבור. היא מתעלמת משכונות ׳מכבי׳, ׳צריפי פלורנטין׳ וממגרש ׳הפועל׳, מוחקת אותם ומשרטטת דרכים חדשות ושטח תעשייה שיחליף אותם, הרחבה של ׳מרכז וולובלסקי׳, אזור התעשייה שכבר פועל בזמן תכנונה מצפון לרחוב אבוח׳דרה. היא מדמיינת את האזור כולו כפרבר מסחרי תעשייתי משותף לתלאביב וליפו, בו חיים בדוחק, בתנאים קשים למגורים, פועלים קשי יום, שאינם רצויים, בעצם. יותר טוב, בשבילם ובשביל העיר המתוכננת, שיעברו למקום אחר.

 *

מרכז וולובלסקי כלל כ– 200 אולמות תעשייה קטנים, שנבנו משני צידי רחוב אבראבנל ועל הגבעה שבראשו, בשטח פרדס שנקנה או הוחכר ממשפחת אבוח׳דרה. ניתן לראות, במפה שהצגתי קודם, כיצד בית הבאר שהיה במרכז הפרדס נעטף במבנים אבל מבנהו נשאר. מועדון ׳ג׳ה פאן׳ פעל בתוך בית הבאר הזה בראשית שנות האלפיים, וקשתות האבן שתמכו בקומתו השנייה היו מרשימות מאוד, למרות שאז לא הבנתי מה הם בכלל עושות שם. שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, הוא שיזם את הקמתו, בשנת 1933, וקלע בכך לצורך אמיתי. התעשייה המקומית המתפתחת הייתה זקוקה לבעלי מלאכה מומחים, בתחומי המתכת, הכימיה, ההלבשה והעץ. עירית תלאביב עדיין הושפעה מחזון תוכנית האב של גדס ומודל ׳עיר הגנים׳ שדמיין, ולא הייתה מעוניינת לקדם הקמת אזור תעשייה בשטחה. בין מהגרי העלייה החמישית, מגרמניה ומפולין, היו לא רק פרוספסורים או פועלים עניים פשוטים אלא גם בעלי מלאכה, והיו גם בעלי ידע ונסיון תעשייתי נדרש. באזור שליד דרך יפותלאביב הייתה קיימת תשתית חשמל ומסורת תעשייתית שנוצרה על ידי הטמפלרים ובית החרושת ׳וגנר׳. בינגו. הכל הסתדר במקום ובזמן.

אהבתי מאוד את תכנונו ומבנהו של אזור התעשייה הזה. היה בו וברחובותיו הצרים משהו פוטוגני, מחוספס אבל פשוט. אפשר היה לראות כמה עבודה נעשתה שם פעם, כשעוד ייצרו דברים. בתקופה בה עדיין עמד על תילו במלואו שימש לצילומי עשרות, אם לא מאות, קליפים, הפקות אופנה וצילומי בתמצווה. קירותיו התמלאו בגרפיטי והוא היה מוקד של סיורי אמנות רחוב שהפכו להיט לתיירים ולועדי עובדים. כעת, אחרי שהרסו את החלק העיקרי שלו, ראש הגבעה ובית הבאר, זה נראה עלוב למדי. כשהובלתי שם, לאחרונה, סיור משלי, במסגרת ׳הליכות ג׳יין׳, אחד המשתתפים לא הצליח להבין ממה אני מתפעל וכשבחנתי את עצמי נאלצתי להסכים איתו. בניית בלוקים זולה, גגות רעפים, שריד של משהו שעדיין, משום מה, לא עודכן.

אזור תעשייה הוא דבר חשוב, אבל גם מסוכן וגורם למטרדים למי שמתגורר בקרבתו. סכנת השרפות הייתה חמורה במיוחד, כפי שמראה ידיעה עיתונאית זו, שפורסמה בשנת 1935 בעיתון ׳דבר׳:

דליקה

שומר הלילה במרכז וולובלסקי ראה שלשום קרוב לחצות עשן בוקע מבית החרושת לסריגה של וייס. הבהיל מיד את הכבאים. חדר המכונות שנכנסו לתוכו אחרי שבירת הדלת, היה מלא עשן. הכבאים לא הרבו לשפוך מים, בחוסם על המכונות היקרות וכיבו את האש, שפרצה מסיבה בלתי ידועה, בראשיתה. אומדים את שווי המכונות שנצלו בעקב זריזותו של השומר כדי 4000 לא״י. הן היו מבוטחות בשתי חברות אחריות. יש לציין שבכל הסביבה יש נגריות לרוב וגג הבית כולו עץ וסכנה גדולה כרוכה בשריפה במקום זה. המשטרה חקרה ולא מצאה אשם.

[יוסף סקופסקי, דבר, 12.11.1935, עמ׳ 6]

יש שומר לילה, המקבל הערכה על פעולתו הטובה. יש שירותי כבאות המתחשבים בנזק הכספי אותו הם עלולים לגרום בפעולתם, למרות שהביטוח יכול לכסות עליו, ויש סכנה תמידית של שריפה שתכלה הכל. במאי 1936 יש שריפת עצים גדולה: ׳מחסני העץ במרכז וולובלסקי עלו כליל באש. עוד אחרי חצות נראו בשמי תלאביב להבות אש.׳ ובאפריל 1938 יש איום ממשי על שכונות הצריפים הסמוכות:

שריפה גדולה במרכז וולובלסקי

שריפה גדולה שהתפשטה במשך שעה קלה על תשעה מחסנים גדולים פרצה אמש בשעה 9.40 באחד מהאיזורים הקיצוניים של מרכז וולובלסקי.

השומר הרגיש בלהבות שפרצו מהנגריה הנמצאת במרכז הבינין והזעיק מיד את מכבי האש מת״א ומיפו.

הלהבות אחזו בגג הרעפים והתפשטו על כל החנויות ביניהן 3 נגריות, בי״ח לקופסאות פח של דיאמנט, גרז׳ של חברת ׳ספינס׳, אשר בו חנו שלש מכוניות של המחסן ביפו ות״א. הרוח המערבית שנשבה סיכנה את הבנינים מסביב. מאמצי מכבי האש נשאו פרי ובמשך שעה הצליחו למנוע בעד האש מלהתפשט.

האש נראתה בכל יפו ות״א וקהל של אלפים התקבץ מסביב למקום השריפה. משטרת יפו ואבו כביר הרחיקו את הקהל, ופתחו בחקירה מידית. בעלי המחסנים הגיעו למקום בחצות ונחקרו ע״י המשטרה. לפי הערכה משוערת נאמד הנזק לכמה אלפי לירות. רוב הרכוש היה מבוטח. לרגל הבהלה שקמה אצל דרי הצריפים ובעלי בתי החרושת אשר בסביבה שהוציאו את חפציהם החוצה הפקידה המשטרה משמר מוגבר בסביבה.

כמו כן ניצלו מאורוה סמוכה שעמדה להתלקח כעשרים סוסים ועגלות. שני עמודי חשמל שהיו ליד הבינין נשרפו אחרי שהופסק הזרם.

בחצות כובתה השריפה.

[הבקר, 29.4.1938, עמ׳ 6]

כמו הצגות הראינע, כמו משחקי הכדורגל או ההרצאה הפוליטית, כך גם השריפה, אירוע ציבורי, המכנס קהל צופים גדול שמגיע להשתתף בו. זה באמת מאוד יפה, חוויתי כמה שריפות ליד ביתי, ראיתי איך הלהבות מיתמרות לגובה אדיר, עד שנראה ששום דבר לא יכול לעצור את זה. אפילו פוניתי מהבית פעם, שוטר דפק בדלת ואמר קדימה, עכשיו, ללכת, עוד מישהו גר בבניין? הסתובבתי שעה שעתיים, הלכתי לשתות משהו וחזרתי הביתה, ראיתי את בעליו של המחסן שעלה באש עומד ליד הריסותיו העשנות, מתכנן את בנייתו מחדש. השריפות הן חלק מהחיים וסכנה מתמדת כאשר גרים לצד אזור תעשייה, ובמיוחד בצריפים.

אבל הסכנה האמיתית לאזור הזה ולתושביו הייתה הסכסוך הלאומי, שהתעקש להתפרץ גם בזירה העירונית. בסכסוך הזה תהיה עיר מנצחת ועיר מפסידה, כובשת ונכבשת. תושבי הרחוב שלי יהיו בדיוק באמצע של כל זה. אספר על כך עוד מעט.

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

אני מבטיח לספק גרסה מלא בסיום הפרויקט. יש עוד שני פרקים ככה, נראה לי. יהיו אז הפניות כמו שצריך, וקרדיטים ראויים בביליוגרפיה. תודה לעוקבים.

צריך לדבר על הרבי: לשווא – לחינם – אלמלא!…

מתישהו התחילו לבנות, ולא עצרו מאז.

אני זוכר שעליתי לגג הבניין, ממנו נשקף נוף פתוח ומרהיב, קו החוף שליד פארק צ׳ארלס קלור, גבעת יפו, צריח הכנסייה של המושבה הגרמנית, אופק השיכונים ומבני התעשייה בכיוון בת ים וחולון, מרבד הבניינים של פלורנטין, אבו כביר והכנסייה הרוסית במרחק, תל אביב, מגדל שלום, ופתאום שמתי לב שאני מוקף במנופי בנייה. עשרה, חמישה עשר, פסלי חוצות קינטיים, מעלים ומורידים דברים, זזים בעדינות ובהתמדה. 

גם בבניין שלי השתנו דברים. מפעל התיקים והארנקים הפך ליבואן, ופינה את הקומה ששימשה לו לייצור. היא הפכה, אחרי שיפוץ ארוך ורועש, ללופט מגורים מעוצב, דירת מגזינים של זוג שכספם קנה להם פנטזיה אורבאנית בחלק המוזר הזה של העיר. זה היה נראה לי מוזר, לא קשור לכאן, כי פה זה איזור תעשייה, כאן עובדים, לא הבנתי שאני נתלה בדימוי שכבר אין לו אחיזה במציאות, שזהו, נגמר. 

סדנאות התעשייה הזעירה נסגרו זו אחרי זו, ודיירים חדשים עברו אליהם. מועדון הופעות נפתח לא רחוק מביתי, ובלילות סוף השבוע צעירים חנו בצידי הרחוב, משמיעים מוסיקה ושותים וודקה לפני, ולפעמים במקום, הכניסה למועדון, פותחים בר בגאז׳. לפעמים התעצבנתי עליהם, אבל להם היה ברור שככה זה כאן, בדרום העיר, שפה מותר לשתות ולהרעיש ולהשתין ולרקוד ברחוב ומה אני רוצה בכלל, יאללה סע. 

הייתי תקוע. אנשים שהכרתי התקדמו בחייהם, ילדו ילדים, עברו דירות, שינו עבודות, ואני המשכתי לגור באותה כתובת, לישון על מקרר, להיות עני. חלק מהאנשים שפגשתי ברחוב היו צעירים ממני. הפכתי להבטחה שהכזיבה, שומר חומות מיושן ומקובע במקום מוביל שינוי. לא אהבתי את עצמי ככה. בדיעבד, אני חושב שהמשבר הזה היה הכרחי, ושיצאתי ממנו אחר. 

*

מלחמת העולם הראשונה הייתה דרמה אדירה ששינתה סדרי עולם, לא רק באירופה ובמזרח התיכון בכללותו אלא גם כאן, בפינה הקטנה והספציפית הזו. המעבר בין השלטון העות׳מאני לבריטי לא היה עוד כיבוש אחד מני רבים אלא מהפכה של ממש. שותפות הגורל בין הקיסרות הגרמנית ובין האימפריה העות׳מאנית הייתה ארוכת שנים, כפי שהדגים ביקור הקיסר שתואר קודם, והמלחמה חרצה את דין שתי הישויות הללו לאבדון. בזמן שפרצה, אופי המלחמה, תוצאותיה וזהות המנצחים בה לא היו בשום פנים צפויים או ברורים מאליהם. האימפריה הבריטית סבלה אבדות וכשלונות רבים בשנים הראשונות של המלחמה, והאימפריה העות׳מאנית ניצלה את יכולת שליטתה באוכלוסייה המקומית על מנת לגייס את כל משאבי הארץ לצורך המאבק. חסן בק, מושל יפו, השתמש ביכולת שלו לגייס עובדי כפייה על מנת לסלול את השדרה שתוארה קודם ולהקים את המסגד שיקרא על שמו בשכונת אל-מנשייה. לא עושים דברים כאלה אם חושבים שהקרב אבוד. חלק גדול מבעלי האדמות והרכוש ביפו ובסביבותיה היו ממשפחות שהיו משולבות באופן עמוק במנגנוני המדינה העות׳מאנית, ולכן לתבוסה ולהתפרקות האימפריה הייתה גם משמעות מקומית כבדה. רבים מהם עזבו בזמן המלחמה ובעקבותיה ורכושם נעזב או הוזנח. 

על פי הערכה, עד כרבע מהאוכלוסיה באזור סוריה הגדולה, א-שאם, מתה במהלך ארבע שנות המלחמה, כתוצאה מהקרבות, הרעב והמגפות שהביאה איתה. רבע. אחד מכל ארבעה. קשה לתפוס זאת. השטח שנכבש על ידי הבריטים היה מוכה לאחר טראומה קשה. כאשר התקרבו לארץ ישראל הוציא ג׳מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה, פקודת פינוי לתושבי ערי החוף עזה ויפו. 40,000 תושבי עזה גורשו מבתיהם והעיר הפכה לזירת לחימה עיקשת בין הצבאות. ביפו, גירוש היהודים היה כמעט מלא, בעוד שחלק מהאוכלוסיה הערבית הצליח להתחמק ממנו באמצעות בריחה לבתי הבאר והכפרים שהקיפו את העיר או ניצול פרצות שהותירו למי שעבד כחקלאי להישאר בביתו. חלק מהיהודים חשו שבהיותם ׳תרבותיים׳ הם אינם מתנהגים כפי שצריך במקום זה. כך כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב:

הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה, נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע״ד [על דבר] עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות והערבים יושבים להם בבתי הקהוה, ומעשנים את הנרגילות במנוחה. 

[…]

בני המזרח אמרו גזרה עבידא דבטלא […] יודעים[הם] את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים […] ג׳מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם […] היום הוא גוזר, ומחר יבטל, אבל אנחנו – אירופים לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג׳מל פחה גזר, ואיך לא יקיים?

קל להאמין לקול שמביע בן הלל הכהן, ולראות את היהודים כקורבנות תמימותם. ג׳מאל פאשה עצמו טען כי החלטתו הייתה מבוססת על שיקולים צבאיים טהורים וכי לא הייתה בה כל אפלייה. בכל מקרה, חוויית המלחמה הייתה קשה ולאחריה נדרש לא רק שיקום של הקיים אלא אתחול של ממש, הסתגלות למצב שהשתנה מהיסוד. ה-׳אירופיאיות׳ של היהודים, שהייתה סיבה להפלייתם בעיני בן הלל הכהן, הפכה לאחד הדברים שקירבו בינם לבין השלטון החדש. ואחת הדרכים להתקרב, להוכיח את התרבותיות הזו, הייתה באמצעות ספורט.

גם האזור שסמוך לביתי סבל תוך כדי המלחמה ואחריה. בית החרושת למנועים שבמושבת וולהאלה הופגז פעמיים מהים. הפרדסים ניטשו והתייבשו. תחנת הרכבת לירושלים הייתה מרכז צבאי משמעותי, כך שחיילים חנו באזור. בסוף המלחמה הוגלו הטמפלרים, שהיו אזרחים גרמנים ולכן נתיני מדינת אויב מובסת, למצרים, והורשו לחזור רק בשנת 1921. זה אומר שבמשך שלוש שנים רכושם עמד נטוש ועזוב. גן הברון בוודאי נבל לגמרי. המסיון האנגליקני – ׳החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים׳ רכש מאלמנתו את ׳מלון דו פארק׳ ואת שטח הגן, ושם נמצא היום ׳בית עמנואל׳, אכסנייה ומרכז מסיונרי.

באזור השטוח שמתחת למושבה, התחום בין המשך רחוב אל אמריקאן ודרך שכם, נותר כעת שטח פתוח. מישהו הציב בו שערי כדורגל, הוא הפך למגרש ספורט, שכונה ׳מגרש הדקלים׳, בגלל עצי התמר שהקיפו אותו. 

הצילום הבא, משנת 1926, צולם על ידי אברהם סוסקין, ׳הצלם של תל אביב׳, אשר התגורר בעבר במושבה הגרמנית. מתואר בו מסדר של משטרת תל אביב שנערך במרכז המגרש הזה. בתי העץ האמריקאים וחומת המושבה נראים ברקע, מאחורי השער. מדי השוטרים מעוצבים בסגנון מדי צבא בריטיים. ויש פה משהו מוזר מאוד, כי זו אמנם משטרת תל אביב, אבל הם ניצבים למעשה ביפו.  Screen Shot 2018-07-11 at 10.47.47 AM

תל אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית נפרדת בשנת 1921, כתוצאה ותגובה מהירה למעשי האלימות המזעזעים שפרצו ב- 1 במאי ביפו, ושנודעו בשם ׳מאורעות תרפ״א׳. אך תהליך קביעת הגבולות המדוייקים בין תל אביב ליפו נמשך זמן רב, כאשר בעלויות על קרקע וחוסר הרצון של הגרמנים להשתלב בתל אביב משפיעים עליו. מפת קו הגבול לוותה בתיאור מילולי. את הצד הדרומי שלו אביא כאן, מכיוון שזה מצחיק נורא, ומכיוון שזה מבהיר כמה מסובך הכל זה בזה, ועד כמה הבעלות האישית משפיעה על המציאות הפוליטית:

דרום: משם מערבה מחוצה לפרדסו של עטאל אך נמשך הוא לאורך גדר משוכת השטים ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לפרדס. משם חוצה הקו את השביל בואכה משוכת הצבר המשמשת גבול מזרחי לפרדסו של חסן אפנדי עלי מחמוד שאינו נכלל בזה, משם צפונה עד לקרן הצפונית מזרחית של פרדס זה, משם מערבה לאורך הגדר ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לאותו פרדס עד לקרן הצפונית המערבית שלו, משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי לפרדס הנ״ל עד למקום שבו הוא גובל עם פרדסו של שיך עלי אבו זלאף ועד לקרן הצפונית מערבית שלו. משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי של אותו הפרדס עד לקרן הדרומית מערבית של אותו הפרדס בדרך המלך יפו-סלאמה. משם מערבה לאורך הגבול הצפוני של כביש זה עד לרחוב העליה, משם בכיוון מערבי כללי לאורך הגבולות של המרכז המסחרי של תל אביב עד לכביש יפו-תל אביב, משם בכיוון צפוני מזרחי לאורך הגבול הדרומי של דרך יפו-תל אביב עד לקרן הדרומית מערבית של שכונת ולהלה, משם בכוון צפוני לאורך הגבול המזרחי של שכונת ולהלה עד לקרן הצפונית מזרחית שלה. משם בכיוון דרומי מערבי לאורך מרכז מסלות הברזל עד לגשר הרכבת. ומשם צפונה-מערבה דרך רחוב שלוש עד לנקודת ההצטלבות שלו עם רחוב אברבאנל, משם דרומית מערבית לאורך הגבול הצפוני של רחוב אברבאנל עד לרכבת, משם צפונית מערבית דרך רחוב ברנט בואכה נקודת ההצטלבות שלו עם רחוב המנשייה, משם בכיוון צפוני מזרחי דרך רחוב המנשייה, אך לא בית עקאד, עד לתחנת זכריה ולא עד בכלל. מכאן בכיוון מזרחי מחוצה לטחנת ג׳בר, מכאן צפונה בואכה נכסיהם המשותפים של דבאס וחומצי אך בלעדיהם. מכאן צפונה לביתו של אל עיש ומשם הוא פונה מערבה, משם צפונה לאורך הגבול המערבי של מעבר כביש סומיל אך אין הקו כולל את ביתו של יחיה אבו סית. מכאן בכוון מערבי לגבול הצפוני של בית חג׳ זוהדי עבדו, משם בכיוון דרומי לאורך כביש מסעודייה, משם בכיוון מערבי לאורך נכסי אמין ביי נציף עד לקרן הצפונית-מערבית של הנכסים הנ״ל על שפת הים.

[גבולותיה של תל-אביב כיום הזה, ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 8-9, 1934, עמ׳ 373]

משוכות הצבר והפרדסים שהם תוחמות, על שמות בעליהם המסויימים, הם חלק מרכזי בנוף ובתפישת המציאות הפוליטית, איפה תל אביב ואיפה יפו. באזור אל-מנשייה ההפרדה מתבצעת על סמך בתים בודדים ומסויימים. נקודות האחיזה שלנו כקוראים המבקשים להבין על מה מדובר הן מה שנשאר מאותה תקופה, הדרכים הראשיות, מסילת הברזל והגשר שמעליה, הים. אבל רבדים שלמים במה שהוא למעשה מעין מפה מנטלית, החושפת את המידע המלווה לנוף אותו חוו בני התקופה, של מי הבית הזה, של מי הפרדס הזה, איך קוראים לו, נעלמו כמו אותם פרדסים ומשוכות צבר. 

כך תיאר ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב, את תהליך קביעת הגבולות, ואת הקשיים שעמדו בפני העיר שחפצה להתרחב:

כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.

[ישראל רוקח, הרחבת גבולות תל-אביב – מה פירושה? ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 12, 1943, עמ׳ 150. המאמר פורסם לאחר שגבולותיה של תל-אביב הורחבו באופן משמעותי ונכללו בהן שרונה ושטחים גדולים מעבר לירקון. על התהליך שהוביל לכך, ועל חשיבות מאבק שכונותיה היהודיות של יפו בהתפשטותה צפונה דווקא כתבתי כאן]

רוקח, מתוקף מעמדו, שואף לזיהוי מוחלט בין ההבדלה הלאומית לעירונית. יהודים צריכים להיות בתל אביב, מאחר והם קשורים אליה באופן ׳הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי׳. הוא מתעלם, כמובן, מכך שקשריהם של אנשים יכולים בהחלט להיות מסובכים יותר, ומכך שעבור מי שאינו מודע לגבולות או אפילו מודע אליהם אבל אינו מזדהה עם העיריה, הישות העירונית השלטת, הגבול המדוייק כלל אינו רלוונטי. מבחינת הכרתו של אותו אדם בודד תל-אביב היא איפה שאתה מרגיש בתל-אביב, בדיוק כפי שיפו היא איפה שאתה מרגיש יפו. גם האנקדוטה אודות המיסוי שמעלה רוקח מעניינת. המיסוי ביפו היה בדרך כלל נמוך יותר, מאחר והיא סיפקה פחות שירותים עירוניים לתושביה. שיקול כלכלי הגיוני מוביל לכך שמאחר והגבול מטושטש, אין כל סיבה לחיות מצדו היקר.

שמואל קורבמן היה ידידו של סוסקין וחלק איתו את התשוקה לצילום, אבל היה אחר ממנו כמעט בכל. הוא היה צלם חובב, גבר כעור, הומוסקסואל, עני, מהגר חדש לפלסטינה (א״י) שהתפרנס ממתן שיעורי אנגלית פרטיים. הספר שכתבה בתיה כרמיאל בעקבות תערוכה מעבודותיו שאצרה מציג את צילומיו, ומשקף דרכם עיר מרתקת ובלתי צפויה, בה תרבות מתערבבת בתרבות. קורבמן, שאהב לצפות ולתעד אירועי ספורט, הזדמן רבות לקרבת ביתי. ׳מגרש הדקלים׳, אשר הוא קרא לו ׳מגרש מכבי׳, מאחר והוא היה המגרש הקבוע של קבוצת מכבי תל-אביב, היה חלק ברור מעולמו.

אחד האירועים המתועדים בצילומיו הוא משחק שנערך בסוף ינואר 1925 בין מכבי תל אביב לבין קבוצת גדוד לנסרס – גדוד ׳נושאי הרמחים׳, חיילים מהצבא הבריטי שהוצב בארץ.

מכבי תל אביב הוקמה בשנת 1906, ונקראה תחילה אגודת הראשון לציון-יפו, כקבוצת גברים שעסקה בתרבות הגוף, ברוח ׳יהדות השרירים׳. היא לא היתה שונה בהרבה מאגודת הספורט הגרמנית שהוצגה קודם, ובתקופה הראשונה התנדב ׳מורה נוצרי גרמני׳ לשמש כמאמן. התווספות קבוצת כדורגל בעלת זהות מובחנת, קהל אוהדים ושגרת משחקים באה אחר כך. הכיבוש הבריטי היה בוודאי אחד המניעים לפופולריות לה זכה המשחק בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנותיו הראשונות של המנדט המשחק שימש כאמצעי ליצירת קירבה בין השליטים החדשים ופלח האוכלוסייה היהודי ההולך וגדל. המצב בחברה הערבית היה שונה. במצרים, שחוותה קולוניאליזם מוקדם יותר, התפתחה מסורת מקומית של כדורגל, אבל בארץ ישראל המשחק היה זר כמעט לגמרי לאוכלוסיה הילידית, וספורט קבוצתי לא נתפס כבעל ערך. צמיחת קבוצות הספורט הערביות פלסטיניות התעכבה, בדיוק כמו השתלבותם בתרבות הבריטית מנדטורית.

המשחק בין מכבי תל-אביב ובין הקבוצה הצבאית הבריטית היה אחד מסדרת משחקי ראווה שהתקיימו במקומות שונים, והוא משך אליו קהל רב. בתמונה שצילם קורבמן בדרך יפו, אותה תיאר ביומנו כ- ׳לוריא עושה סדר על-יד מגרש מכבי תל-אביב׳, ניתן לראות את השוטר העירוני יצחק לוריא, הדור מדים, רוכב על סוס במורד דרך אילת הבלתי סלולה, שאדמתה המחורצת מעידה על תנועת העגלות הרבה העוברת בה בימים כתיקונם. קהל צופים רב גודש את הרחוב, מפנה לו את הדרך. הוא רואה וודאי את קורבמן, המצלם אותו, ומביט ישר אליו. כפי הנראה זהו אותו שוטר שמופיע ראשון משמאל בשורה השניה בצילום של סוסקין שהוצג קודם. הגברים הצעירים הניצבים בשולי הדרך לבושים היטב, וכמעט כולם חובשים כובעים, הרוב כובעי ברט, חלק  קטן במגבעות ובכובעי קש. רובם חמורי מבט, רציניים, פרט לילד משועשע אחד מאחור. בצד הכביש קבוע שלט פרסומת בעברית, אנגלית ותמונות, לרהיטים מהודרים, בסגנון מצועצע. במעלה הגבעה ניתן להבחין בעמוד חשמל, המוביל ליפו ותל-אביב, מאז 1923, את החשמל שמיוצר בתחנת ׳חברת החשמל ליפו׳ שבהמשך הדרך. זוהי יפו, אני שב ומזכיר, ואלו תל-אביביים, הרואים במקום זה חלק מעירם.

[כל הצילומים מעתה והלאה הם מהספר : בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004]

new doc 2018-07-11 14.31.14_2

בהמשך הדרך, ליד שער הכניסה למגרש, רוכלים ערבים, מזוהים על פי תלבושותיהם הלא אירופיות, מוכרים שתייה וכיבוד מעגלות נגררות ביד. יש גם נשים, מסתופפות יחדיו, לבושות בגדי יום טוב, וחבורת ילדים יחפנים הנועצים מבט בצלם. כל הדרך חסומה. זה אפשרי כי זהו יום שבת, שבו, מסתבר, העסקים סגורים. עמדת מכירת הכרטיסים עשויית העץ מזוהה על ידי שלט עם סמל ׳מכבי׳ המוצמד לגגה. אנשים מבלים ביום החופשי שלהם, רואים ונראים. IMG_5008

בכניסה למגרש בודקים את הכרטיסים, שנרכשו בעמדת המכירה שנראית עכשיו מצידה השני. השוטר והסדרן המטורזן נועלים מגפיים גבוהות, שמסמנות כי הם עובדים כעת. הם שומרים על הכניסה ועל הגדר המאולתרת, עשויית שאריות הקרשים, עליה נשען גבר עונד עניבת פפיון. כנראה שנעליים לבנות לגברים אופנתיות עכשיו, ומסמלות פנאי ונינוחות. הן וודאי אינן מתאימות לאדמה החולית. אבק מכסה את נעלי העקב של האישה שבקדמת הצילום, ששערה אסוף במטפחת. כנראה שרוח החלה מנשבת, מאחר וצמרות הדקלים מוטות. new doc 2018-07-11 14.31.14_3

והנה המשחק עצמו, מצולם מהזווית המקבילה לזו בה השתמש סוסקין, מכיוון המושבה הגרמנית מזרחה. עננים יפים של חורף ישראלי במרום. שחקני מכבי בחולצות הבהירות, אולי תכולות לבנות, והבריטים בכהות. לא ברור מי תוקף ומי מגן. ספסלים מקיפים את כל המגרש, וכולם עמוסים בצופים. טריבונה מרכזית ומוצלת נמצאת משמאל, מוסתרת בחלקה בצילום הזה. מתחם הכניסה, עם גדר העץ ודוכן הכרטיסים, מאחורי השער הרחוק. אני חושב שזה בדיוק המקום בו ניצב כעת ביתי. new doc 2018-07-11 14.31.14_1

המשחק הסתיים בניצחון בריטי, 4:2, אבל לא נראה שהדבר העיב על היחסים בין השחקנים, שנאספו אחרי שנגמר לצילום משותף שאחריו אף התכנסו יחדיו לסעודה. אחד ממפקדיהם של החיילים הבריטים נראה עומד בשורה השנייה. שימו לב כמה דומים מדיו לאלה של השוטר לוריא. שוער מכבי,  שוורץ, חובש גם הוא כובע מצחייה צבאי. כולם מנסים להיראות קשוחים מאוד, עם הידיים המשולבות האלה, ורק חייל בריטי אחד מחייך חיוך גדול, נבוך.IMG_5007

*

בחול המועד פסח, יותר משנה אחר כך, נערך במגרש כינוס לציון עשרים שנים להקמת אגודת המכבי. כחודשיים לפני כן התפרסם בעיתון ׳דאר היום׳ מאמר שהסביר את חשיבות הספורט ואת מטרתו:

דור מכבים! להעמיד דור מכבים בארצנו, זוהי מטרת הסתדרות ׳המכבי׳. אדישות מכאיבה מצד מנהיגינו, מצד ראשי הישוב להגשמת רעיון פתוח גוף הנוער, עומדת לפנינו כקיר ברזל. אולם בסבלנות עקשנית אנו ממשיכים לעמוד על עמדתנו, קוראים לעם העברי. קוראים למנהיגים שלנו: גוף בריא לנוער העברי! דרכנו קשה היא. אך מאחורנו עומד מחנה-המילואים, צעירים חדשים שכחם רענן, באים להמשיך את העבודה, לישר את הגב-הגלותי ולהכניס חיים בגוף העברי החלש.

[צבי לוי, חגיגת יובל העשרים של ׳מכבי׳ בארץ-ישראל, דאר היום, יום רביעי, 10 לפברואר, 1926, עמ׳ 2]

הפאתוס הנמרץ מגוחך קצת, כמובן, אך גם מדבק ומעורר לפעולה. ביום פתיחת הכינוס יצאה תהלוכה למגרש שביפו ובה אופנועים ומכוניות מקושטות ענפי דקל, וצועדים בסך נושאי דגלים וכרזות, לבושים לבן. על הכרזה הגדולה שהודפס לכבוד החגיגה נראה צילום גברתן זורק דיסקוס.

תזמורת משטרת תל-אביב הובילה את הנכנסים לאיצטדיון, אשר גדרותיו הוגבהו בינתיים, ונוספו סביבו מבנים נוספים. לאחר שהספורטאים והספורטאיות נעמדו דום ברחבת המגרש החולית, אשר מסלול ריצה סומן סביבה באמצעות דגלוני בד, נערך טקס חגיגי, ובו נאמו קולונל פרדריק קיש, איש צבא בריטי ופעיל ציוני, אשר שימש כנשיא כבוד של התאגדות ׳המכבי׳, וממלא מקום ראש עירית תל-אביב. הקהל הריע לכבודה של ביאטריס, רעייתו של סיר הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הראשון של שלטון המנדט, שבאה לצפות בתחרויות.  

בתמונה שצילם קורבמן בזמן נאומו של קיש, שנישא ללא כל הגברה, כך שקשה מן הסתם לשמוע משהו, ניתן לראות כיצד ענפים מעטרים את טריבונת הצופים המרכזית. ספורטאים וספורטאיות עומדים בצוותא, לובשים מדי תלבושות אחידות, מאחורי ניסים המסמנים את האגודות מהם הגיעו. קהל המכובדים חבוש כמעט כולו במגבעות, אבל ניתן להבחין גם בכומתות ובכובעי מצחייה צבאיים, ואף במה שנראה ככובע של רב, אותו חובש האדם המזוקן היושב מאחורי קולונל קיש. במרחק ניתן להבחין שחלק מהיושבים בצד המגרש נושאים שמשיות.new doc 2018-07-11 14.31.14_6 

תחרויות האתלטיקה נמשכו אחר הצהריים ובבוקר היום שאחר כך. רמת התוצאות אינה גבוהה במיוחד, אבל שניים מתבלטים בה, ד״ר סימון מחיפה, הזוכה גם בהדיפת כדור ברזל, גם בריצת 1500 מ׳ וגם בריצת 400 מ׳, והזוכה במקום השני בתחרות הקפיצה למרחק לנערים, המצוין בעיתון כ- שפיק (ערבי), מתל-אביב. 

לאחר הפסקת צהריים קצרה ביום השני נערך משחק כדורגל בין שתי הקבוצות המובילות, מכבי יפו והחשמונאי-ירושלים. הנציב העליון, לורד הרברט פלומר ורעייתו הגיעו לצפות במשחק ותזמורת המשטרה ניגנה לכבודם את ההמנונים הבריטי והעברי. במהלך ההפסקה במשחק, כאשר הקבוצה מתל-אביב מובילה 3-1, הגיע גם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לביקור במגרש:

במשך החצי הזה הופיע הד״ר ויצמן מנהיגנו החביב. כל הקהל קם על רגליו ובתנועות הידד הוא מלוהו עד מקומו ע״י הנציב. שניהם יחד התענינו מאד במשחק והביעו את שביעות רצונם מזריזות המשחקים. הם שוחחו ביניהם על ענינים שונים אגב גמיעת הקהוה וטעימת מגדנות שהגישו לפניהם.

[חגיגות ה- 20 של המכבי בת״א, דאר היום, יום שישי, 2 באפריל 1926, עמ׳ 1]

מעניין לראות שביקורו של וייצמן ושיחתו עם פלומר נתפסים על ידי הכתב והקהל כחלק מתוך המופע הספורטיבי-פוליטי. החצי השני של המשחק מתואר על פי נורמות עיתונות הספורט, כמותח וגורלי:

ת״א מקבלת את השער השני ע״י מכת עונש – המכה רייזי. ההתקפה עוברת שוב לצד החשמונאי. ווילסון מצליח להעביר את השער הרביעי. החשמונאים משיבים מצדם שלישי. אקרמן יוצא לרגעים אחדים מהמשחק ממכה חזקה שקיבל ברגל. ונדמה שת״א הולכת ויורדת. החלוצים שבים, אבל דוקא אז מחזקים את הקשר והכדור אינו חוזר כמעט לשער של המכבים. המכבי מעביר אז את השער החמישי.

התלהבות התל-אביבים עוברת כל גבול, והם מריעים למנצחים, צועקים ומתחילים לשיר – הגביע הוא שלנו… ומסיימים בשירי-עם.

התוצאות הסופיות של המשחק הן:

3:5 לטובת המכבים מתל-אביב

הלורד פלומר מוסר במילים אחדות חמות את הגביע לקבוצה המנצחת ועוזב את המגרש לקול תרועות ההמונים.

[שם]

*

הבריטים והציונים השתמשו בכדורגל ובספורט למטרות פוליטיות, שהיו, מסתבר, חופפות למדי בתקופה זו. הבריטיות הייתה מודל לחיקוי ולהעתקה, כאשר מיתוס הגדודים העבריים שפעלו לקראת סוף המלחמה במסגרת הצבא הבריטי, ואף לקחו חלק שולי בכיבושה, משמש כסיפור מגשר ומכונן בין התרבות הציונית הארץ-ישראלית המתגבשת ובין הבריטים. הגדודים הפכו דוגמא ליכולת של צעירים יהודים שאפילו הגנרל אלנבי הזכיר בתור ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳. 

זאב ז׳בוטינסקי, אחד מיוזמי הקמת הגדודים, אשר שירת תחת פיקודו של ליוטננט קולונל ג׳ון פאטרסון, מפקדם המיתולוגי של הגדודים שהפך למעריצו, גיבש בהשראתו מודל היברידי: יהודי מזרח אירופי ובריטי קולוניאלי, בעל הוד והדר אך גם חוצפה, אומץ, ונכונות יהירה לקרב.

סיפורו של פאטרסון, אירי פרוטסטנטי, צייד אריות באפריקה, שחלק קטן מעורות החיות שצד נמצא כעת במוזיאון הגדודים שבמושב אביחיל, מרתק בכל קנה מידה, ולצערי הוא חורג מחיבור זה. בדעתי לפנות אליו בקרוב. גם הוא ביקר במגרש ׳מכבי׳, לסקור בחברת ז׳בוטינסקי מסדר כבוד של תנועות נוער עבריות, בשנת 1929, וגם ביקור זה תועד ע״י קורבמן, אבל לא אציג זאת כאן.

ז׳בוטינסקי ביקר בארץ ישראל בשלהי שנת 1926, כשהוא מגייס תמיכה לברית הציונים הרוויזיונסטים שבהנהגתו. מפלגה זו ניסתה לגרום לשינוי בעמדה הפייסנית של וייצמן כלפי ממשלת המנדט, כשהיא קוראת בין היתר להקמה מחודשת של הגדודים העבריים כחיל מצב מקומי, שיאפשר הגירה רחבה והקמת קהילה יהודית בעלת רוב משני עברי הירדן. 

בראשית אוקטובר צפה במשחק שהתקיים, ביום ראשון הפעם, בין מכבי תל-אביב וקבוצת הכדורגל של ספינת המלחמה הבריטית ׳רויאל אוק׳. קורבמן תיעד אותו בחברת השחקנים לאחר שניצחו את הבריטים 3:0. הוא שאף להפוך את מכבי לארגון פוליטי וצבאי למחצה, שאיפה שיגשים בסופן של דבר באמצעות הקמת בית״ר. לחולצות השחקנים נוספו בינתיים סמלי חזה גדולים. אחד מהם מחייך, גבוה מעל כתפו של ז׳בוטינסקי. הוא אחר מהם, כמובן, אבל נמרצותם, נחישותם וגבריותם מתגלמת בו. ערכי הספורט הם לכאורה גם ערכיו. Screen Shot 2018-07-11 at 10.22.08 AM

עשרים יום אחר כך, ביום שבת, נשא הרצאה פומבית במגרש מכבי, בכינוס אליו הזמינה מפלגת הצה״ר את הקהל הרחב. כותרת הנאום הייתה ׳על דרישותינו הכלכליות והמדיניות׳. כך מתאר זאת כתב ׳דבר׳:

קהל בן אלפים רבים נאסף אתמול אחה״צ על מגרש המכבי לשמוע את נאומו של ז׳בוטינסקי. שוטרים מיפו, רוכבים ורגלים, ערבים ויהודים שמרו על הסדר מחוץ למגרש. בתוך המגרש היה סדר כזה, שהנואם עצמו מצא לו בקושי דרך אל הבמה. המכון לרדיו של ׳חברת העובדים׳ סידר בתשלום את השמעת קול הנואם על פני המגרש. שני מקרופנים הועמדו על השולחן מול פני הנואם וחוברו אל מגביר הקול, שנעשה בחדשים האחרונים במכון ע״י רדיו-טכנאי מ. אברמוביץ. מגביר הקול שעל יד הבמה היה מחובר אל 4 רמקולים שעמדו באמצע המגרש, ומהם נשמע הקול בבהירות במרחק לאלה, אשר קול הנואם לא הגיע אליהם.

הנאום החל ב- 4, בקירוב ונמשך גם בחשכה, כחצי שעה. אחרי הנאום הושרה ׳התקוה׳.

[נאום ז׳בוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]

באופן משעשע, מעט מתחת לידיעה הזו, המערבבת בין הפוליטי לטכנולוגי, יש מודעה גדולה ל- ׳מכון לרדיו ולאלקטרוטכניקה׳, אבל איני חושב שהסיבה להופעתה בעיתון היא כפרסומת נוספת. בצד המודעה הזו מוצבת גם מודעה פרסום לד״ר יצחק סגל, מומחה למחלות העור והמין, אשר בה מצוין: ׳בשביל גברות חדר קבלה מיוחד׳. הייתי חייב להכניס את הקוריוז הזה, המדגים שאת הצעירים ששמעו וקראו על נאומו של ז׳בוטינסקי עניינו גם דאגות בריאות פרוזאיות.

החידוש הטכנולוגי כאן הוא באמת גם חידוש פוליטי וציבורי, מאחר והוא מאפשר קיום אספת עם בהיקף כזה. נאומו של ז׳בטינסקי משמש פה, כמו משחקי הכדורגל שהוצגו קודם, כפעילות פנאי המונית, בה משתתפים אלפי אנשים ואחרים לומדים עליה באמצעות העיתון. new doc 2018-07-11 14.31.14_11

הרי הוא, מתכונן לנאום, אחרי שכבר תפס את מקומו ליד שולחן הכבוד לצד צמרת מפלגתו שתשמש קהל נוסף לנאומו. על השולחן ניצבים המקרופונים, מבודדים מרעידות וממכות באמצעות בד מקופל ברשלנות. שניהם פונים לנקודת מרכז בודדה, המקום ממנו ידבר. הוא מוזג לעצמו דבר מה ביד יציבה, דפיו מוכנים מולו, למרות שכפי הנראה לא יזדקק להם. הוא הרי נואם בחסד. 

וכאן הוא כבר פונה לאותו קהל אדיר, גברים ונשים, צעירים, כולם מביטים אליו ומרותקים למוצא פיו, עומדים צפופים, ממלאים את כל המגרש, עד הגדר ששכונת צריפים חדשה נראית מאחוריה. יש לו מה להגיד להם. [כל הציטוטים מכאן להלאה מתוך: דרישותיו המדיניות והכלכליות של זבוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]

new doc 2018-07-11 14.31.14_12

ז׳בוטינסקי קרא לחיזוק ועידוד תהליך ההתיישבות וההגירה היהודית לארץ, מאחר וכפי שמוכיחה תל-אביב, ׳אחת היצירות היותר נשגבות ומוצלחות, שראה בחייו׳, ׳עם ישראל הראה את עצמו במשך השנים האחרונות קולוניוזאטור יוצא מן הכלל, אך כל מה שנעשה עד היום אינו מוביל ליצירת הרוב העברי בא״י׳. הוא הציג תוכנית הקוראת להלאמת כל האדמות הבלתי מעובדות משני עברי הירדן, וחלוקתן למי שיהיה מוכן ויכול לעבדן על פי עקרונות הצהרת בלפור, כלומר בכדי ליצור בית לאומי לעם היהודי. לכאורה הוא מעודד שיוויון ושותפות בשלטון ובמוסדות הארץ בין ׳תושבי הארץ יהודים וערבים ועם ישראל׳ אבל:

הגנת הארץ יכולה להמסר רק לאלה הנאמנים לקונסטיטוציה שלה, והקונסטיטוציה היא המנדט, הקובע את זכות עם ישראל על א״י, את הגנת ההתישבות הצפופה על אדמות בור של הממשלה ואת העזרה לעליה. אסור לממשלת א״י למסור את הנשק לאותו חומר אנושי בארץ המתנגד לקונסטיטוציה של הממשלה.

תפקיד המוני היהודים, ו- ׳הדיפלומטיה של היום היא מגע המונים בהמונים׳, היא להביא לתמיכה בפעולות אלה של אנגליה, ועל התנועה הציונית לנקוט בצעדים ארגוניים וכלכליים בכדי לעודד את ההגירה וההתיישבות. ׳את עבודת הבנין בארץ צריך להמשיך בכל כוח, לקנות קרקע ולישב בכל מחיר ובכל תנאי, כי אם אין זו קולוניוזציה הריהי קולוניאל-פוליטיק. כל ההתישבות היא עבודה פוליטית׳. 

ז׳בוטינסקי מתייחס בהתנשאות לעקרון העומד בבסיס תנועות הפועלים: ׳בראשית ברא אלוהים את הרוב העברי בא״י. על כסא הרעיון הזה הננו יושבים ממעל למלחמת המעמדות׳. לפועלים עצמם מותר אמנם לשגות באשליות: ׳אם לפועלים מנעים את חייהם ומקיל לעבודתם אותו דגל בעל צבע זר לי, יערב להם׳, אבל ׳לנו הרביזיוניסטים, אדישות אריסטוקרטית שאין כמוה כלפי  מלחמת המעמדות׳. דימויי האצולה משמשים אותו גם כשהוא מסבר את הבדל התפישה העצמית בין חברי תנועתו לבין אנשי תנועת הפועלים:

הטמפרמנט שלנו הוא הטמפרמנט של השמאל, אולם ההבדל שבינינו הוא ההבדל שבין קיסרות ומעמד. כשראיתי את תנועת ההתנדבות בא״י לגדודו העברי ובראשם הפועלים המתנגדים מעיקרם למלחמה ולדיסציפלינה צבאית, קויתי כי תנועת הפועלים בא״י תתפתח לתנועה קיסרית. כל פועל – קיסר בעמו, דואג לעתיד האומה כולה.

תנועה זו מכזיבה כעת בגלל מנהיגותה קצרת הרואה, ובגלל חוסר נכונותה להלחם למען מטרותיה. גם לספקות בקשר ליכולתם של יהודי העולם לתמוך ולממן את מפעל ההתיישבות וההסתה למחלוקת בין בעלי הרכוש לבין הפועלים אין מקום:

שקר הדבר: עם ישראל נדב הרבה בשביל א״י, וינדב עוד יותר. חזק הוא ויש לו השפעה גדולה בעולם. שקר, כי אנגליה גרועה, כולם – אול-רייט, א״י – אול-רייט, עם ישראל – אול-רייט, אנגליה – אול-רייט, אבל המנהיגים אינם אול-רייט. היהודים עשו בא״י דברים נשגבים אבל הכל לשווא, לחינם, אלמלא… 

טפש יהודי בא״י, אינך יודע מה יצרת! האנגלים, הצרפתים, הספרדים עם אמצעיהם הענקים לא יצרו בארצות הים התיכון ישובים שכאלה, בזמן כל-כך קצר, כאשר יצרת אתה. רק עם חזק יכול ליצור את אלה. אל יאוש, אתנו הצדק, ויש בנו כוח ועוד ננצח. שלום, תל אביב!

אפשר לדמיין את מחיאות הכפיים, את קריאות הברבו, כיצד, בחשכה שכבר ירדה, אלפי קולות שרו את ׳התקווה׳, כיצד הצעירים המשולהבים חשו שמישהו נתן משמעות לחייהם ולקשייהם. איני מסכים לדבר ממה שאמר ז׳בוטינסקי, זהו מלל לאומני שהמאמינים בו עתידים לשפוך עוד דם רב ולגרום לסבל נורא. אבל אני גאה בכך שהנאום נישא מתחת לחלוני ומנסה למצוא את עצמי ואת בני דמותי בתוך הפרצופים הפונים אל הנואם, בצילום של קורבמן שהצגתי קודם. ׳לשוא – לחינם – אלמלא!…׳, קורבמן כתב על גבי הצילום של ז׳בוטינסקי מנופף בידו מול הקהל. הוא בטח האמין בזה.

הספר העיקרי בו השתמשתי לפרק זה הוא:

בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

אני מתנצל שאין הערות שוליים והפניות מסודרות, ומבטיח שאלה קיימות בגרסת הבסיס, אותה אפרסם אם וכאשר אצליח להביא את הפרוייקט הזה לגמר. תודה על התגובות החמות.

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

היו דברים שיכולתי לעשות רק איפה שגרתי.

לחזור הביתה שיכור לגמרי, לכשול במורד הרחוב, ללכת בזיג זג, לשיר בקול רם, ושאף אחד לא יראה אותי. לשמוע מוזיקה חזק מאוד. להשתמש בביתי גם כסדנת מלאכה, לדפוק, לנסר ולקדוח בלי שזה יפריע לשכנים. היו תקופות בהן לא היה לי הרבה כסף, אבל בסוף הצלחתי להסתדר עם בעל הבית שהבין שככה זה לפעמים. חוזה השכירות שהיה ביננו פקע אחרי השנה הראשונה, אבל המשכנו לקיים אותו בפועל כי לא הייתה כל סיבה לשנותו. יכולתי לעשות מה שאני רוצה כי לא באמת עניינתי איש.

פלורנטין המשיכה להיות מרכז חיי, השכונה אליה טיילתי עם פפ, הכלב שאימץ אותי. בה עשיתי קניות ושתיתי קפה, תמיד באותו שולחן, צופה לצומת פלורנטין ויטל. בדרכי לשם חלפתי דרך בניין מרכז בריאות הנפש שבמעלה הרחוב שלי ואזור התעשייה הצמוד אליו. בתי המלאכה היו פתוחים אל הרחובות ששימשו כשטחי פריקה וטעינה וכמרחב ציבורי משותף בו נפגשים, משוחחים ומנהלים מערכות יחסים מתמשכות בין אנשים שעבדו זה לצד זה שנים רבות. עכשיו כבר לא היתה הרבה עבודה, ורוב מי שעדיין הפעילו את הנגריות ומפעלי עיבוד המתכת היו מבוגרים. החלפנו נידות ראש לשלום כשחלפתי על פניהם, ברכות ונימוסים, הם קיבלו את נוכחותי כמבקר קבוע בעולמם, אבל הייתי זר ושונה מהם.

ניהלתי חיים כפולים. מצד אחד הייתי איש שוליים שמתמודד עם בעיית שתייה ושגלריית השינה בביתו היא מקרר תעשייתי. כל מי ששמע על זה התלהב, עד כדי כך שהוזמנתי פעם לפגישה במערכת תכנית הטלוויזיה ׳חלומות בהקיציס׳, שם ניסו לברר אם אוכל להיות הדאחקה התורנית, האדם המוזר שעליו צוחקים, ׳קבלו אותו, האיש שישן על מקרר׳. סירבתי, למזלי. ומצד שני תפקדתי בעולם, לימדתי בתיכון ועשיתי את עבודתי נאמנה, כתבתי, ניסיתי לעשות יותר טוב מאשר רע. השוליים בהם חייתי, והעובדה שברגעי משבר יכולתי לבקש עזרה כספית מאימי, אפשרו את השניות הזו.

דברים השתנו לאט. סגרו את בית היציקה לראשי פרימוס ובמקומו נפתח סטודיו של צלם. חלק מבתי המלאכה הפכו למחסנים. מפעל שנסגר בבניין לידי הפך ללופט מגורים, אליו עבר יזם חיי לילה עליו קראתי במדורי רכילות. מדי פעם פרצו שריפות באזור, ואנשים אמרו שזה בגלל הביטוח.

*

דרך שכם הייתה ציר ההתפתחות העיקרי של השכונות האירופיות של יפו. אדמת הכרמים החולית שמצפון לה הייתה פורייה פחות מזו שמדרומה, ואפשר היה להצמיח שם בתים. נווה צדק קמה בפנייה הראשונה צפונה אחר המושבה הגרמנית, תל אביב קמה פנייה אחר כך. אבל את הסיפור הזה כולם מכירים, ובאמת שאין לי כוח לכתוב עוד פעם על העיר העברית הראשונה וכל הדברים האלו. אחרים עשו את זה טוב ממני, ונראה שכמעט הכל כבר נאמר. אני מעדיף לחזור אל המקומי והאנקדוטאלי, סיפורים קטנים, בטווח הליכה מביתי, כאלה שמגניב אותי לדעת שאכן קרו כאן.

גן הברון. זו הייתה אחת מהאטרקציות של מושבת הגרמנית. ובשביל זה אספר על שני אנשים, הגנן והבוס שלו, שגם הם, לשמחתי, שכנים שלי.

נתחיל בגנן, ניסים בכור אלחדיף, יליד רודוס, בן למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, אשר התייתם מאביו, שהיה סוחר ואבד בים כשטבעה בו ספינתו. אימו העגונה היגרה עם בנה היחיד לירושלים, בה גרה אחותה, ושם, כשהיה כבן שתיים עשרה, פגש ביהודי צרפתי, שארל נטר, אשר ניסה לגייס תלמידים לפרוייקט שהקים בשליחות חברת כי״חכל ישראל חברים  (אליאנס), שהוא היה ממיסדיה: בית ספר חקלאי אשר יחנך את תושבי הארץ לעבודה יצרנית ומועילה. נטר נפגש עם אימו של אלחדיף ושכנע אותה שישמור על בנה, וכך הפך הנער הצעיר לתלמיד הראשון של בית הספר, שמבניו עדיין לא הוקמו. בזמן הביניים הזה התגוררו המנהל ותלמידו במערה שנחפרה בסלע הכורכר במרכז מה שיהפוך להיות בית הספר החקלאי ׳מקווה ישראל׳.

היי, זה קצת אינטימי מדי, זועק המורה הפנימי שבי. מנהל לא אמור לחלוק מערה עם תלמידו לעתיד, אבל הזמנים היו אחרים, כנראה, והקשר בין אלחדיף לנטר היה חזק כל כך עד שכשנפל נטר מסוסו ונאלץ לחזור לצרפת על מנת לטפל בפציעתו לקח איתו את תלמידו האהוב. שם השתלם באגרונומיה, בגננות ובגידול פרחים לתעשיית הבושם. לאחר מכן חזר לארץ.

הביוגרפיה של אלחדיף, נתין עות׳מאני, אשר התחנך ושלט בשתי תרבויות שונות, הכינה אותו למשרה המשמעותית הראשונה שלו, הקמת גינה גדולה ליד ביתו של הברון פלאטו פון יוסטינוב. יוסטינוב היה בן אצולה רוסי, והייתה לו אחוזה גדולה באזור כפרי, על גדת אחד הפלגים של נהר הדון. הוא סבל ממחלת ריאות, ורופאיו המליצו לו לנסוע למקום חם יותר על מנת להרפא, וכך הגיע ליפו. כאן פגש במשפחת מצלר, מיסיונרים פרוטסטנטים, אשר ניהלו את האכסניה בה התגורר. גורלו נקשר בגורלם. הוא העניק להם כסף על מנת שירכשו שטחים בעיר ויקימו בה בית ספר מסיונרי וטחנת קמח. כששב וביקר אותם כמה שנים אחר כך שכנע אותם לשוב עמו לרוסיה ולסייע בפיתוח אחוזתו שם, והם מכרו את רכושם לטמפלרים, ובכך איפשרו את היאחזות הקהילה בעיר. אבל ברוסיה חלתה אם המשפחה ומתה, משביעה את יוסטינוב על ערש דווי כי ישא לאישה את ביתה הצעירה. יוסטינוב מכר את אחוזתו, נטש את הדת הרוסית אורתודוקסית והפך לפרוטסטנטי ובכך ויתר למעשה על תואר האצולה ואזרחותו הרוסית. אולגה, מלכת ויטנבורג, ארץ מוצאם של הטמפלרים, שהייתה רוסיה במוצאה, הציעה ליוסטינוב אזרחות חלופית, והעניקה לו תואר ברון. הוא מילא את הבטחתו והתחתן עם מרי מצלר בת ה– 16, ושנתיים אחר כך חזר ליפו, שם קנה והתיישב בבית ששימש בעבר את ג׳ורג אדאמס, מייסד המושבה האמריקאית.

בשלב זה שכר יוסטינוב את שירותיו של אלחדיף, על מנת שיקים עבורו גינה, אשר עתידה להשתרע על פני חלק נרחב ועיקרי משטח השכונה. במפה הזו, משנת 1899, מסומנים שבילי הגינה במספרים 5, 11 ו– 12, כך שהמושבה למעשה כמעט מוקפת בו. ביתו הראשון של הברון הפך להיות ׳מלון הפארק׳, והוא, שהתגרש בינתיים, לאחר סכסוך ממושך ויקר, והתחתן שוב עם מגדלנה הול, ביתו של יהודי פולני שהתנצר ואשת חצר בבית המלוכה האתיופי, גר בבית המסומן במספר 4, שגם בחצרו נבנתה גינה. Screen Shot 2018-07-06 at 4.41.04 PM

בזמן שמפה זו צוירה אלחדיף כבר עבר לשרת את הברון רוטשילד, אשר לאחר שביקר ביפו והתרשם מהגן שטיפח הציע לו לעבוד כמנהל הנטיעות והעבודה החקלאית במושבותיו, ולאחר מכן לנסות ולהקים מיזם תעשיית בושם במושבה יסוד המעלה, שבעמק החולה מוכה הקדחת. הפרויקט נכשל, ואלחדיף מת מסיבוך של מחלת המלריה כשהיה רק בן 55. אבל הוא נזכר כאחד ממכובדי המושבה, שידע לגשר בין התושבים היהודים המזרח אירופים והערבים הבדואים והיה מכובד על הכל. צאצאיו מפעילים בביתו שבמושבה מתחם צימרים יוקרתי, הנושא את שמו׳חצר אלחדף׳, ובפרסומים אודותיו כותבים כי: ׳גן מופלא, רחב ידיים, עוטף סביב את הסוויטות המקסימות. עצים גדולים מצלים על הגן, ובין שביליו צומחים עצי הדר וערוגות פרחים מרהיבות. ריהוט גן ותאורה רומנטית לצד בריכת הנוי המקסימה, הופכים אותו למקום קסום במיוחד לבילוי בערב אינטימי׳.

את גינת הברון עיצב אלחדיף, בעשר שנות עבודתו בו, בסגנון צרפתי, בהתאם להכשרתו, עם שבילים רחבים ובתשומת לב לסימטריה, כאשר לצורך השגת צמחים נדירים נסע לאפריקה ולהודו. שולבו בו ברכות מים ופריטים ארכיאולוגים, עמודי כותרת, כתובות עתיקות וארונות קבורה, אותם אסף פון יוסטינוב. כך כתב עליו שכנו של הברון, רולה פלויד, מדריך התיירים שהיה אחד מהמהגרים האמריקאים הבודדים שנשארו במושבה, שהתגורר וניהל אכסנייה בבית המסומן במספר 13 במפה שהוצגה קודם:

ליד ביתנו מתגורר ברון רוסי. יש לו גן פרחים נפלא אשר מקיף את ביתנו משלושה צדדים. בגנו יש מאה ושבעים סוגים שונים של פרחים, של שושנים, וורדים וזנים שונים של עצים. מדי יום אחרהצהריים באים אנשים רבים להתבונן בגן. תענוג הוא לראות סוגים כה רבים של פרחים מלבלבים בעונה זו של השנה. לאדם זר מעניין במיוחד לראות את האנשים השונים המגיעים לבקר בגן ולהאזין למגוון השפות הנשמע שם: אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, רוסית, יוונית, ספרדית, עברית, הודית, תורכית, ערבית ורבות אחרות רבות מכדי שנוכל למנותן. (מצוטט אצל איזלר, תיעוד, עמ׳ 165)

ברור מתיאור זה שהגן היה פתוח לציבור ושהיווה מקום מפגש יוצא דופן בין אוכלוסיות שונות. מצד שני, אין לשכוח שהיה ממוקם בתוך המושבה הגרמנית מוקפת החומה, כך שהיה למעשה בועה בתוך בועה, נוף מומצא הזקוק לתחזוקה מתמדת, בעל הקשר מקומי מוגבל. הוא גם היה, כמו ב׳חצר אלחדף׳, חלק מהחוויה שהציע המלון, שהיה מקור ההכנסה העיקרי של פון יוסטינוב, אשר התרושש בעקבות גירושיו.

ואמנם, כאשר קיסר גרמניה וילהלם השני ביקר בארץ ישראל, בשנת 1898, ׳מלון הפארק׳ היה המוסד המקומי היחיד בו לן עם רעייתו, והוא אף טייל בשביליו וישב על אחד הספסלים. שם גם נפגש עם ראשי אגודות הטמפלרים בארץ, בינהם תיאודור זנדל, משרטט המפה שהוצגה בפרק הקודם, והם העניקו לו אלבום ובו ציורים בצבעי מים של ארבעת מושבותיהם בארץ, שצוירו על ידי גוזטאב באוארנפיינד. על ציור המושבה ביפו ׳אמרה הוד מעלתה הקיסרית: הרי זה נווה מדבר, והוד מעלתו הקיסר אמר: בעיות המים של ארץ זו מעניינות אותי במיוחד׳. בוקר אחר כך יצאה שיירתו של הקיסר לירושלים, היעד הראשי של המסע, מתעכבת בדרך לביקור קצר ב׳מקוה ישראל׳, ולפגישה החטופה שערך עם הרצל.Screen Shot 2018-07-06 at 4.40.53 PM

ציורו של באוארנפיינד מתאר את המושבה מכיוון דרום, מדרך סלמה ורחוב ווסרמן של ימינו. לא רואים בו את גן הברון, מאחר שזהו מבט מהפרדסים המקיפים את המושבה אליה. היא לכאורה נטועה בתוך הפרדסים אבל למעשה נפרדת מהם. היא נווה המדבר, לא הבוסתן הפורח הנמצא בחזית התמונה. חומת המושבה נראית בבירור, כקו תוחם המפריד בין האוריאנטלי לאירופי, כמו גם הדגל הגרמני המתנוסס מעל בית הקונסוליה הניצב בה (מס. 3 במפה שהוצגה קודם). צילום מראה את הצד השני של אותה חומה, מכיוון צפון מזרח. אני מאמין שעץ הדקל שבראש הגבעה זהה בציור ובצילום, כמו גם העץ שמעבר לחומת המושבה, שבצילום נמצא בשלכת. זה רחוב אל אמריקאן, שתחום בין החומה ובין משוכות צמחייה, כפי שמתארת המפה שהוצגה קודם. ללא צבעים הכל עלוב ועגום. הרחוב שליד החומה נראה כאן כמו חפיר או שטח הפקר לצד קו גבול, שמטרתו העיקרית להפריד בין המושבה לסביבתה. הגבר המצולם לבוש בגדים מקומיים ניצב במקום הרחוק ביותר ממנה, כמו מכריז על שייכותו התרבותית. לא מתאים שיעמוד בצד של החומה, הוא אינו משם. חציית הרחוב היא מעבר בין תרבויות, אשר מתבטאות בין השאר ביחסן לגינון. הצמחים מהם בנויה הגדר החיה בצד המקביל לחומה אינם מיועדים לנוי, הם פונקצינאליים, מקומיים, ומרכיבים חומה בלתי עבירה כמעט. הבוסתן המתועד בציור אינו סימטרי ועיצובו נובע ממסורות מקומיות. כשהקיסר דיבר על בעיות המים של האזור הוא התייחס או למתקן השאיבה הנמצא על גג בית הבאר, בקדמה השמאלית של הציור, או לשביל שבקדמה הימנית, שאפשר לטעות בינו לפלג מים. הוא ודאי פיענח והבין את הציור דרך הנוף המוכר לוScreen Shot 2018-07-06 at 4.40.42 PM

*

הקמת קו הרכבת לירושלים בשנים 1890 – 1892 ומיקום התחנה והמסילה בקרבת המושבה הגרמנית יצרו שינוי משמעותי במרחב. צורת הבנייה המקומית עצמה השתנתה, מאחר שקורות מתכת, כלומר פסי רכבת, אשר גם בימינו מכונים בשם העממי ריילסים, כחומר בנייה זמין וזול יחסית, איפשרו בניית גגות שטוחים במקום כיפות מקושתות. בשיטוט ביפו העתיקה ובבחינת הבניינים ששרדו בה ניתן להבחין כיצד משתנה טכניקת הבנייה בקומות שניות ובהרחבות של בניינים מהמאה ה– 19. 

קו הרכבת הזה היה יוצא דופן בתוך תהליך סלילת מסילות הברזל שעברה האמפריה העות׳מאנית. הקמתו קדמה לפרויקט האדיר של הקמת הרכבת החיג׳אזית, שהיה במהותו מיזם משולב, עות׳מאניגרמני, ושמטרתו היתה קישור בין חלקיה השונים של האימפריה. קו יפוירושלים היה יוזמה מקומית ומבודדת של יוסף נבון, יהודי יליד ירושלים שהיה חלק מהאליטה היהודיתעות׳מאנית ושאחרי חינוך בסיסי בתלמוד תורה ספרדי נשלח להשלים את לימודיו בצרפת. הוא השיג רשיון מהסולטן להקמת הקו, שנועד בעיקרו לשמש צליינים ולהחליף את תנועת העגלות בין שתי הערים. חברה צרפתית שקנתה ממנו את הזיכיון ביצעה את העבודה, אבל הוא עצמו התרושש, נאלץ לנטוש את אשתו ובנותיו בחוסר כל בירושלים, וסיים את חייו כעני מרוד בפריז.

קו הרכבת, שנבנה במתכונת קוי רכבת צרפתיים פנימיים, עם מסילה בודדת וצרה ברוחב 100 ס״מ, לא היה הצלחה כלכלית גדולה. רק נסיעה אחת לכל כיוון התאפשרו בו בכל יום, והיא ארכה בין ארבע לשש שעות. היו בו אמנם תחנות ביניים, בלוד וברמלה, ערים שהקשר בינהן ובין יפו היה חשוב ואמיץ, אבל הרכבת כמעט ולא פנתה לאוכלוסייה המקומית. שליח מגזין אירופי שכתב על הרכבת תיאר את האזור כך:

התחנה ממוקמת מצפון לעיר, ליד ההתיישבות הגרמנית, סוג של מבצר שבתוכו רוב האירופאים ביפו גרים, שלצורכי בטחון שעריו ננעלים כל לילה בשעה עשר. בתוך המתחם המוגן נמצאים המלונות העיקריים, כנסיות פרוטסטנטיות, ומשרד שירותי התיירות של קוק. כמה צעדים מחוצה לו נמצאים המשרדים הראשיים של הרכבת. (מצוטט אצל: Anthony S. Travis, On Chariots with Horses of Fire and Iron. Hebrew University Magnes Press, 2009, p. 132. הספר הוא בפורמט אלבומי, וכולל צילומים מרהיבים ומידע רב על קו הרכבת)

 

בתקופה זו כבר היה פילוג פנימי בקהילה הגרמנית. המושבה האמריקאית גרמנית הפכה למרכזה של הקהילה האוואנגלית שפרשה מכת ההיכל הטמפלרית. רוב הטמפלרים שנשארו ביפו עברו לשכונה חדשה, שנבנתה בצד הצפוני של דרך שכם ובשטח שבין הדרך למסילת הברזל. שביל פנימי חיבר בין החלקות והיא נקראה בתחילה על שמו:  ׳הדרך המובילה לטחנה שליד הים׳, ואח״כ ׳הדרך המובילה לטחנה ׳וולהאלה׳׳, ולבסוף פשוט ׳וולהאלה׳, שזה, מכל הדברים, מקום משכנם של הלוחמים המתים במיתולוגיה הנורדית. בשכונה זו נבנו גם בתי מידות מוקפי חצרות, גם בתים בעלי חזיתות מסחר ומלאכה הפונים לדרך שכם, גם בית קפה גדול, גם בניין חדש ומפואר לקונסוליה הגרמנית וגם בית חרושת גדול למנועים ומכונות.

נהוג ליחס לגרמנים תפקיד חשוב בתהליך המודרניזציה שעבר המרחב, כסוכנים מובהקים של תיעוש, פיתוח התיירות והתחבורה ושיטות העיבוד החקלאיות. אין ספק שזה כך גם בהקשר העירוני היפואי למרות שהמחיר שהעיר שילמה על כך היה כבד. ההתבדלות של הקהילה הגרמנית וחוסר הרצון שלהם להשתלב במרחב עוררו התנגדות בקרב האוכלוסיה המקומית, שחשה מנוצלת מהיחס הגרמני אל המקומיים כלקוחות נחותים וכנותני שירותים לאוכלוסיה האירופית. ההתיישבות האירופית לאורך דרך שכם, אופיה המסחרי תעשייתי ומסילת הברזל שלצידה שימשו כקו חיץ להתפתחות העיר, כגורם שלא רק מקשר אלא גם מפריד בין חלקיה השונים. הרובע הגרמני איפשר לתושבי תל אביב לחשוב שהם רחוקים ומנותקים מיפו.

והנה, שוב חזרתי אל תל אביב. אי אפשר להתחמק מזה, מה? מעכשיו יהודים הם הגיבורים הראשיים של הסיפור הזה, והם שיגרמו לשינויים הגדולים ביותר במרחב.

עם כשלון מהפכת 1905 ברוסיה ובעקבותיה, מתגברת מאוד הגירת יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל, בגל שיקרא העלייה השנייה. נקודת הכניסה שלהם אל הארץ היא יפו. חלק גדול מהם נשארים בעיר ומשתקעים בה באופן זמני או קבוע. קשר הרכבת בינה לירושלים, וקשרי הכרכרות והדרכים למושבות היהודיות שהוקמו בזמן העלייה הראשונה הופכים אותה למרכז היישוב המתחדש.

הרומן ׳תמול שלשום׳ מאת שמואל יוסף עגנון פורסם בשנת 1945, ומבוסס על זכרונותיו מהתקופה הראשונה בה בילה בארץ, בשנים 1908 – 1912. יצחק, מהגר מגליציה, מגיע ליפו, משוטט בה ובסביבותיה, עוקר לירושלים, חוזר ליפו ושב לירושלים, עד שהוא מת מוות סתמי מכלבת. הוא בתנועה מתמדת אבל מגיע לשום מקום.

שכונת הגרמנים, ובמיוחד גן הברון שבה, נזכרים ברומן מספר פעמים, והם מהקודקודים העיקריים במסלולי תנועתו של יצחק. שם הוא פוגש במי שכתוצאה מטעות או מזל מעניק לו את עבודתו הראשונה: ׳מעשה, פעם אחת היה משוטט בעיר. הגיע לשכונת הגרמנים ונכנס לגן הברון לפוש. נפלה עליו שינה ונתנמנם. כשניער ראה לזקן אחד שהוא עומד עליו וקדירה ירוקה בידו ומכחול של צבעים נתון בתוכה. אמר לו הזקן טול את הכלים וכלה את מלאכתך.׳

מאוחר יותר הוא משוטט בגן בחברת הנערה בה הוא מתאהב: ׳בראשונה מטיילים היו בין הבריות אחר כך פונים לצדדין, אחר כך מסתלקים ובאים לגן הברון, זה הגן שנעשה בו ישועה ליצחק, שמצאו הברון הזקן וסעד אותו להרוויח את לחמו. פעם אחת מצאו הברון כשהוא מטייל עם סוניה. הסביר לו פנים ותלש פרח ונתן לסוניה.׳ כלומר, הברון עצמו הוא שנתן לו את העבודה, והגן הוא מקום בו דברים שאינם אפשריים במקום אחר יכולים להתרחש.

רבינוביץ׳, חברו של יצחק גיבור הרומן, מתגורר בחדר שהוא שוכר מבעלת בית גרמניה, צאצאית של יהודים שיתנצרו, שגרה עם בנותיה ׳בבית עץ שלהן שירשו מאבותיהן בשכונת הגרמנים׳. בנות אלה נמשכות לצעירים הזרים והאידיאליסטים השונים מהיהודים שקדמו להם: ׳נפל פתאום דבר ונשתנו פני הארץ. מרוסיה ומרומניא ומשאר ארצות עלו בחורים יהודים, ולא כאבותיהם לחצוב להם קברים בארץ, אלא לחרוש ולשדד אדמתה׳. הן מחזרות אחריהם, אבל הם לא נענים.Screen Shot 2018-07-12 at 4.47.43 PM

שבילי גן הברון היו מקום צילום מועדף, למי שיכלו להרשות לעצמם את התחביב החדש והיקר הזה. בתיק התיעוד של איזלר מופיעות דוגמאות רבות לצילומי ילדים וילדות, כאשר נראה שההעמדה  המועדפת היא הושבתם על כותרת עמוד קורינתי שעץ דקל נמוך מאחוריו, נוף מומצא וייחודי. חלק מהילדים מצטלמים עם התוכים שהביא הברון לגן. יש בו אפילו קופים. זה מקום נפלא לבילוי. צילום אחר ומעניין הוא זה של אגודת הספורט, שהיא חלק מ- ׳האגודה הגרמנית׳ שפעלה ביפו ושהיו חברים בה לא רק נוצרים, אלא גם חברים יהודים, ובינהם ארתור רופין. אגודת הספורט התעסקה בטיפוח תרבות הגוף ולאו דווקא בספורט תחרותי. כותרות העמודים העתיקות משמשות כמושבים, אביזרי האימון מסודרים במרכז. אף אחד לא מחייך כי צילום זה דבר רציני, וכי צריך להראות גבריים, חזקים ובטוחים. צמחיית הגן נראית פראית למדי. עציצי חרס תוחמים את השביל, מוגבהים מעט מהקרקע. 

צילום האוויר הבא, משנת 1917, שצולם ע״י מטוס צילום צבאי גרמני ובא לשרת את המטרה הצבאית של ההגנה על העיר מפני צבא אלנבי המתקרב, מתעד את המרחב שבו שוטטו גיבוריו של עגנון ותושביה האירופיים של יפו.Screen Shot 2018-07-05 at 10.49.02 PM

גבעת העיר העתיקה של יפו ברקע, על נמלה הטבעי, מוקף הסלעים. רחוב בוסטרוס המסחרי נמתח מכיכר השעון והופך לדרך שכם, המובילה אל המושבה הגרמנית. תחנת הרכבת גובלת בבתי נווה שלום ואלמנשייה, שהגבול בינהן מטושטש. במושבה כבר ניצבת הכנסייה האוונגלית, שנחנכה בשנת 1904. שביל ישר תוחם את שכונת וולהאלה מדרום ומחבר בין המושבה לתחנת הרכבת. חומת המושבה ורחוב אל אמריקאן נראים בבירור, בצידו שמאלי התחתון של הצילום.

שבילי גן הברון אינם ברורים, כמו גם קו המתאר שלו. יכול להיות שזה מאחר והברון פון יוסטינוב עזב את הארץ ב– 1913, שנה אחרי עגנון. הוא עתיד למות ברוסיה, בשלהי מלחמת העולם.  ערך הוויקיפדיה בעברית המקדש לו טוען שמת מרעב, אבל לא מצאתי לכך סימוכים אחרים. הוא זכור בעיקר כסבו של השחקן הבריטי פיטר יוסטינוב. ללא טיפוח מתמיד לא שרד הגן. האם בכלל יכול להיות ׳גן ברון׳ ללא ברון? פרוייקט הווילג׳ המופרך, שהוזכר בפרק הקודם, קם על חורבותיו. הרחבה המגוננת שהוקמה במרכזו, מעל החניון שמשרת את דייריו, אינה מזכירה בדבר את הגן שהיה שם פעם.

בנוסף, רואים בצילום את השדרה שסלל חסן בק, מושל העיר, בעזרת עבודות כפייה, בשנת 1915, אשר עד סוף המלחמה תיקרא שדרת ג׳מאל פאשה, על שם המפקד הצבאי של אזור סוריה הגדולה. ניתן לראות שהרחוב הרחב, שבנוי במתכונת של בולבארד צרפתי, סלול בשטח בלתי בנוי.

[פרויקט תיעוד ומחקר מרשים ביותר של השדרה, הכולל מפות, צילומים, תוכניות ומאמרים נעשה על ידי הסטודיו לשימור, בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי, אוניברסיטת תלאביב, ומוצג באתר האינטרנט ׳השדרה הראשונה׳]

השדרה תהפוך לאחד מהצירים המשמעותיים במרחב, כמעין קו גבול נוסף בין החלק האירופי של העיר לזה הילידי. היא לא מחברת ומקשרת בין מקומות אלא מפרידה בין מרחבים. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם במקומה היה נסלל רחוב אל אמריקאן ומחבר בין יפו לתל אביב.

אז אני מדמיין, אבל אז נזכר שאין בזה תועלת. ההיסטוריה רצה קדימה, דברים משתנים. רחובי שלי, רחוב אל אמריקאן, נשאר שולי וקטן. אבל עוד מעט יגורו בו אנשים אחרים. ועוד מעט ישחקו לצידו כדורגל.

#    #    #

הפרק הבא כאן.

זו רשימת המשך. הרי הפרק הקודם והרי ההקדמה. אני שב ומתנצל על כך שאין הערות שוליים והפניות מסודרות ומבטיח לפרסם גרסה מלאה וביבליוגרפיה מסודרת אם וכאשר אביא את הפרויקט לגמר.

משמעותי לשוב ולהזכיר את תיק התיעוד של המושבה האמריקנית גרמנית, שכתב וערך ד״ר איל יעקב איזלר. אני משתמש בו רבות ומגיעה לו הערכה רבה על העבודה הרצינית שביצע.

צריך לדבר על הרבי – התחלות

לאולם הקטן בו גרתי היו שתי דלתות מתכת גדולות, שאחת מהן פנתה אל חדר המדרגות והשנייה אל המרפסת שתפסה את תשומת ליבי מלכתחילה. כשבנו את הבניין, באמצע שנות השבעים, הייתה מרפסת זו משותפת לכל המשתמשים בקומה, ונועדה לספק גישה למעלית לצורך פריקה וטעינה. כמו כן מוקמו בצידה האחד שירותים משותפים. אבל בשלב זה של חיי הבניין כל האולמות כבר התקינו להם שירותים מאולתרים פנימיים, כך שאיש לא עבר בחלק המרפסת שהקיף את ביתי והיא הייתה בפועל פרטית לגמרי.

ברוב הזמן שמרתי את דלת המתכת מוגפת והסתגרתי בפנים, צולל יותר ויותר למה שהיה, כפי הנראה, תקופת משבר עמוק. מדי פעם, כשהייתי זקוק לקצת אוויר, יצאתי למרפסת, הסתכלתי על הרחוב, ניסיתי להבין איפה אני נמצא.

הבניין ניצב בנקודה הנמוכה ביותר ברחוב, בצומת המפגש שלו עם רחוב קטן אחר, המחבר בינו לבין דרך אילת. בצומת הזו יש ברחוב עיקול קטן, ושתי זרועות נמתחות לשני כיוונים. מזרחה, הרחוב מטפס במעלה גבעה, לכיוון איזור תעשייה בנוי מבני בלוקים נמוכים, רחוב אברבנאל ושכונת פלורנטין. הצד השני פונה דרום מערבה, לכיוון רחוב אליפלט ויפו. שם נראה מהמרפסת צריח מחודד של מה שגיליתי מאוחר יותר שהוא ׳כנסיית עמנואל׳, שנמצאת במרכז שכונה קטנה, המושבה האמריקאית גרמנית. הרחוב רחב ופתוח בנקודה זו, ומאחר והמבנים שבעברו השני נמוכים ניתן היה לראות צמרות עצי שקמה גדולים המקיפים חצר בית ספר נטוש ואת מגדלי התאורה של איצטדיון בלומפילד. בזמן משחקים היו עולות משם נהמות הקהל, שירי עידוד, שאגות שמחה ואנחות אכזבה. גם קריאות המואזין הדהדו ממרחק בזמנים קצובים. לא היו מדרכות ברחוב, והולכי רגל, אופני משלוחים, אופנועים, מכוניות ומשאיות חלקו בו, במחול משותף, צורם לעיתים, של מי מוותר למי ומתי. סחורות וחומרי גלם הובלו מפה לשם, פלטות עץ, רהיטים בשלבי גימור שונים, גלילי בדים. אנשים הלכו משם לפה, לעבודה וממנה, או בדרך למרכז בריאות הנפש שנמצא בבניין מחופה שיש, זר ומוזר, באמצע איזור התעשייה. זה היה בלאגן מעניין לצפייה.

הרבי מבכרך, כך קוראים לרחוב, מספר 14. אתם מזומנים לבקר אבל לא תראו את אותם דברים. כמעט הכל השתנה. ככה זה, כמובן. דברים משתנים. הגעגועים לעבר אינם מצביעים על כך שהיה יותר טוב, רק אחר.

*

הרחוב שלי מופיע על מפה שהודפסה ב– 1880, ושהוכנה על ידי מישהו שגר לא רחוק מכאן, בבית עץ צבוע ירוק, במושבה האמריקאית גרמנית. הבית צבוע ירוק עכשיו, כמובן, אך אין שום סיבה להאמין שהיה כך כבר אז. והמושבה האמריקאית גרמנית הייתה למעשה גרמנית לגמרי בזמן הזה. זה סיפור מסובך, אבל לא בלתי ידוע, אחד מהקוריוזים של ראשית ההתיישבות המערבית בארץ. הוא קשור בתהליכים פנימיים שעברו חברות נוצריות במקומות רחוקים מאוד מכאן, שהובילו להגירה משיחית לארץ הקודש. רעיונות מופשטים, אמונה, שאפתנות ואומץ הובילו קהילות שלמות להרפתקאות בעלות סוף רע, וכל זה השאיר עקבות קונקרטיות לגמרי, בניינים ורחובות, במרחק שתי דקות הליכה ממרפסתי.

נתחיל באמריקאים. הם באו קודם. מרחבי ניו איגנלנד, צפון מזרח ארצות הברית, ובעיקר משתי עיירות דייג קטנות באזור שנקרא נהר האינדיאנים, Indian River, במדינת מיין, לא פחות, מקום שאין שונה ממנו ומיפו. זו הייתה קהילה שהורכבה ממשפחות של בעלי מלאכה, חקלאים, דייגים וסוחרים. מטרתם המוצהרת הייתה הקדמת הגאולה השנייה, שובו לעולם הזה של ישוע המושיע, וזאת באמצעות עידוד שיבת היהודים אל ארצם. מנהיגם היה מטיף כריזמטי, שחור שיער ועיניים, קפוץ שפתיים, שלרגל המסע אליו הוליך את צאן מרעיתו שינה את שמו, שהיה קודם סתם ג׳ורג׳ אדאמס, לג׳ורג׳ וושינגטון יהושע אדאמס.

העיירות האלה תמיד היו שוליות ומבודדות. היום הם מקומות עניים שאוכלוסיותן, הלבנה ברובה הגדול, מזדקנת. ויכוח עיקרי בישיבות מועצת העיר של אחת מהן היה אם לשפץ, או אולי פשוט לנטוש ולוותר על בית העירייה המתפורר. בסוף הוחלט לשפץ, ואתר האינטרנט העירוני כולל דיווחים מפורטים על התקדמות העבודה. פריט ההיסטוריה המוזר הקשור בהן, הספינה שהובילה את קודמיהם הרחק מזרחה, הוא חלק מהמיתולגיה המקומית. 

[ניתן לראות דוגמא באתר זה, המרכז אתרים היסטוריים מקומיים ויוצאי דופן: https://www.atlasobscura.com/places/nellie-chapin-day-memorial, או בערכי הויקפדיה  והאתרים העירוניים של הערים אדיסון: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Addison,_Maine וג׳ואנספורט: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Jonesport,_Maine]

מצבת אבן קטנה אך מטופחת מספרת על אותה ספינה שיצאה מכאן, נושאת עליה 157 מהגרים, שלקחו איתם כלי עבודה, מכונות חקלאיות, זרעים, רהיטים ואפילו בתים מוכנים להרכבה שיוצרו במפעל נגרות סמוך. זה היה כוח נחיתה המסוגל לספק את צרכיו בעצמו. המודל אותו חיקו היה של ה׳מייפלאוור׳, הספינה שהביאה את ׳האבות המייסדים׳ מאנגליה לאמריקה. המושבה שהתכוונו לייסד הייתה אמורה להיות מעין מגדלור שישנה את מהלך ההיסטוריה, לא פחותScreen Shot 2018-06-27 at 3.02.15 PM

קל לפטור כל זאת כאמונת הבל של כת מאמינים שנבעה ובאה לשרת את כשלי אישיותו של ג׳ורג׳ אדאמס, השחקן השייקספירי הכושל, השתיין והרמאי. ברור שהוא אחראי במידה רבה לטרגדיה שבאה עליהם, אבל המהגרים, החלוצים בעיני עצמם, לא היו קורבנות פאסיביים, והאמונה והנכונות שלהם לפעול על פיה צמחו במקום ובזמן בהם חיוניו אינגלנד, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. המלחמה הביאה איתה משבר כלכלי וחברתי, עודדה גל התעוררות רוחנית וערערה תפישות מסורתיות. ניתן היה להבין את המלחמה ולתת לה משמעות כחלק מדרמה אלוהית, הדורשת תיקון מוסרי בעולם הזה על מנת להביא לגאולה. חזרת עם ישראל לארץ הקודש הייתה תיקון שכזה. הטכנולוגיות שהתפתחו בזמן המלחמה, תיעוש ומיכון, היו חלק מכלי הגאולה העתידית. אדאמס הילל את ׳המחרשה הזזה של ג׳והנסון׳, ואת ׳המקדח בעל הפעולה החוזרת הכפולה של סמית׳׳ ככלים שיאפשרו את ההתיישבות ההמונית של בני ישראל בארץ שהובטחה להם על ידי האל. גם הבתים המוכנים שהביאו אותם המהגרים הם חלק מאותו הקשר. השמות שהוסיף אדאמס לשמו המקורי עוזרים להבהרת משמעות מעשה ההגירה: וושינגטון כמייצג של רוח אמריקאית ויהושע כמנהיג בני ישראל המתנחלים מחדש בארצם.

אבל זו לא תקופת התנ״ך, והנחיתה בחוף יפו לא דמתה למעבר הירדן. כל ההכנות והתיאומים לקראת הגעת הקבוצה התגלו כלא רלוונטיים, ולאחר ימים ארוכים בהם נפרק כל ציודם והובל ברפסודות מאולתרות אל חוף הים נטשה הספינה התלת תרנית והמהודרת את המהגרים במחנה זמני שהקימו במה שהיה המזבלה של העיר, סמוך לבית קברות שבו נקברו בחופזה מתי מגפת כולירה שהכתה ביפו לאחרונה. בששת השבועות בהם שהו במחנה זה מתו כעשרה מהם.

הנה צילום המחנה הזה, עגום מאוד למראה, מגודר חביות וחלקי בתים עתידיים. ניתן לראות את בני הקהילה, מכונסים במרכז, חלק מהם נושאים מטריות, ואת האוהלים המאולתרים שהקימו, המשמשים כמחסות. הם מבודדים מסביבתם, מסוגרים במתחם הדחוס. האוהל הגדול ביותר הוא הכנסיה, אשר צלב עץ קטן מוצב על גגה וצלבים גדולים מצויירים על לוחות העץ שבצדדיה. משמאלה נמצא כפי הנראה שער הכניסה, הסגור כעת. סוס בודד, מאוכף, קשור לגדר החיצונית, ופרט לו אי אפשר להבחין בחיות משק. למרות שהמצולמים כאן אולי עדיין מאמינים שיצליחו בדרכם, זהו למעשה מחנה פליטים. כשישים מהם ימותו בשנה הקרובה, שאחריה רובם הגדול יהפכו חסרי כל, ויאלצו להתחנן לסעד ולחילוץ. ארבע ספינות שונות יובילו קבוצות קבוצות מהם חזרה לארצות הברית, כשעל אחת הספינות הללו יהיה מרק טוויין, שהתלווה לטיול תיירותי אל ארץ הקודש וכתב טור סאטירי על חוויותיו לעיתון קאליפורני, שפורסם אחר כך בספר שכותרתו ׳התמימים בחוץ לארץ׳. הוא תיאר בהומור ובלגלוג את קבוצת בני הקהילה האומללים, מוכי הגורל, ובכך קיבע את דימויים בהיסטוריה.

Screen Shot 2018-06-27 at 6.05.31 PM 

פחות משלושים מהם, חלק זעום ממי שיצא למסע, ישארו ביפו. ומאחור ישאר גם לא מעט נדל״ן, נכסי דלא ניידי, כלומר רכוש שאינו ניתן לטלטול, כמו האדמות שרכשו והמבנים שבנו. מצחיק שרוב המבנים הללו טולטלו בעצם לכאן, 10,000 קילומטר מהמקום בו יוצרו.

וישאר זכרון שלהם, טבוע במרחב באמצעות השם שנתנו בני המקום והעיר לרחוב הקטן שתחם את השכונה שנטשו, רחוב האמריקאים, אל אמריקאן.

האמריקאים היו קוריוז מאחר והשפעתם על המרחב העירוני הייתה, בסיכומו של דבר, שולית מאוד. השינויים שעברו העיר והאזור בתקופה זאת, סביב אמצע המאה ה– 19, היו דרמטיים, וההגירה המשיחית אליה הייתה גורם משני ומבוטל.

השינוי העיקרי הייתה התפתחות של חקלאות מסחרית, מבוססת יצוא, בעיקר של תפוזים. אדמת השטחים שהקיפו את יפו התאימה מאוד לכך, ומפלס מי התהום היה גבוה, כך שהיה קל מאוד לחפור בארות שיספקו מים רבים לעצי ההדר הצמאים תמיד. עיבוד השטח נעשה במאות גינות נפרדותיחידות שטח בינוניות, שמשפחה אחת ומספר פועלים קטן מסוגלים לטפל בהן, פרדסים מתוחמים שמבנה באר במרכזם, רובן בבעלות משפחות עשירות מקומיות או מוסדות דת. אוכלוסיית העיר צמחה במהירות, כשהרוב הגדול של המהגרים אליה היו פלאחים, חקלאים ממצרים, כמו גם מחפשי הזדמנויות מאזורים אחרים בסוריה הגדולה, בילאד אשאם. מצד אחד צמחו בה שכונות עירוניות צפופות, שאלמנשייה היא העיקרית שבהן, ומצד שני כפרים חקלאיים קטנים, כמו אבו כביר. לאירופה היה תפקיד חשוב בתהליך הזה, כיעד השוק העיקרי של היצוא החקלאי, אבל אין לטעות ולהתעלם מכך שהוא הובל על ידי יוזמות מקומיות. הזלזול וההתעלמות של אדאמס ובני מושבתו מהתנאים והנסיבות המסויימים, המחשבה היהירה לפיה ניתן ורצוי להסתמך רק על מה שהביאו איתם, גרם לזה שהמקומיים ניצלו אותם ככל שרק יכלו. המשפחות ששרדו ונשארו היו אלה שהצליחו להשתלב בפעילות הכלכלית המקומית תוך ניצול יתרונותיהם היחסיים, בעיקר בענפי התיירות והתחבורה. הן עסקו במלונאות ובאירוח, כמו גם בשירות כרכרות, וכל זה בשוליה של יפו, על גבול רצועת הפרדסים. הסתבר שלגבעה הזו, שנדמתה כמקוללת כאשר בנו עליה החלוצים ממיין את בתי העץ שלהם, היה מיקום לא רע בכלל.

[סיפור המושבה האמריקאית ידוע ומוכר, כשאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא פעילותם של בני הזוג ג'יין וריד הולמס, תושבי מדינת מיין, אשר רכשו בשנת 2002 את אחד מהבתים המקוריים של המושבה שהיה מיועד להריסה, שיפצו ושימרו אותו בדקדקנות והקימו במקום את ׳בית ידידות מיין׳: http://www.jaffacolony.com. זה מקרה מרתק של יוזמת שימור ומחקר ׳מלמטה׳, אשר משפיעה על הנראטיב ההיסטורי. גרסה מעניינת של הסיפור, כתובה היטב וכוללת מקורות ראשוניים מרתקים אפשר למצוא כאן: https://downeast.com/strange-pilgrimage/ . מיכאל אורן, שהיה שגריר ישראל בארצות הברית, וכעת משמש כסגן שר במשרד ראש הממשלה וכחבר כנסת מטעם מפלגת ׳כולנו׳, פרסם ספר הסוקר בפרוטרוט את מעורבותה המתמדת והעניין המתמשך של ארצות הברית ותושביה במזרח התיכון:  Michael  B. Oren, Power, Faith and Fantasy, America in the Middle East, 1776 to the Present, W. W. Norton & Company, New York, 2007]

האפיזודה של מושבת אדאמס האמריקאית נמשכה כשנה, בשנים 1866 – 1867. הנוכחות של הטמפלרים, מי שהחליפו אותם על הגבעה, ושבגללם היא נקראת המושבה האמריקנית גרמנית, נמשכה למעלה משבעים שנה.

סיפורם פרוש כולו, ברמת פירוט מפתיעה, בתיק תיעוד שכתב ד״ר איל יעקב איזלר, בהזמנת מחלקת השימור של עירית תלאביב יפו. הכל כתוב שם, על השכונה והבניינים הבודדים, מי שהתגורר או השתמש בהם לאורך השנים, פרטי הבינוי, השינויים וההתאמות שנערכו. יש שם מפות וצילומי אוויר, מסמכים וצילומים אישיים, עדויות עשירות ומגוונות, פרי של מחקר מעמיק. הוא נכתב לפני כעשר שנים, ומהווה תשתית תכנונית למהפכה הגדולה שעברה השכונה, שהשתמשה בסיפור ההיסטורי ובבניינים המשומרים בכדי ליצור תדמית יוקרתית למגוון הפרוייקטים שנבנו ועוד ייבנו בה. חלק מהפרוייקטים הללו כוללים שימור ושחזור של הבניינים הישנים, שמצבם היה בכי רע לפני שהשכונה התגלתה על ידי יזמי נדל״ן. המגוחך בינהם הוא פרויקט של בנייה חדשה הנראית ׳כאילו׳ ישנה, שמותג כ״The Village״, ושאיכלוסו סימן כמה קיצוני הוא מהלך הג׳נטריפיקציה שעבר על השכונה.

אבל רגע, אני קופץ קדימה מהר מדי. הטמפלרים, השם המקובל לקהילה הגרמנית שישבה ביפו ובעוד מספר מושבות ברחבי הארץ, הוא למעשה קיצור של טמפלגזלשאפט, ארגון המקדש. כמובן שהשם מהדהד את שמו של מסדר האבירים שנוסד בירושלים בתקופה הצלבנית. מטרתו הראשונית של המסדר ההוא הייתה להגן וללוות את עולי הרגל הנוצרים במסע המסוכן מיפו לירושלים, ואחד מסמליו היה ציור שני אבירים הרוכבים על סוס בודד, סימן למסירותם וסגפנותם של האבירים הנזירים, אבל הוא הפך מהר מאוד למסדר לוחם, אימתני ועשיר מאוד. הטמפלרים המודרנים היו שונים לגמרי, והיו כת נוצרית פרוטסטנטית שהתנתקה מהכנסייה הלותרנית הלאומית של ממלכת וירטנברג שבדרום גרמניה. אמונתם הבסיסית הייתה בכך שהקמת ׳קהילת מקדש׳ בארץ הקודש תקרב את הגאולה ואת שיבתו של ישוע. הקירבה האידיאולוגית בינם לבין קבוצתו של אדאמס ברורה, אבל אופן הפעולה המסודר והשיטתי שלהם, כמו גם גודל הקהילה ומגנוני הפצת הידע, הניהול והשליטה שהשתמשה בהם הפכו את ההתיישבות הטמפלרית, לפחות בתחילתה, לסיפור הצלחה מרשים.

הגבעה ביפו הייתה המושבה השנייה שהקימו הטמפלרים בארץ הקודש, פחות משנה אחרי שייסדו את הראשונה בחיפה, שמהווה היום את אחד ממתחמי התיירות היפים בעיר. בחיפה המושבה נבנתה מהיסוד, ע״פ תכנית מדוקדקת ובשליטה מלאה. ביפו השתמשה הקהילה במבנים הקיימים אותם רכשה והתאימה לצרכיה. זה נבע גם מצורך דחוף להפריד בין שני מנהיגי הקהילה שהסתכסכו בינהם, וגם משיקולים מעשיים. יפו הייתה נקודת הכניסה הראשית לארץ ונוכחות בה הייתה חשובה להמשך התפתחות התנועה. תוך שנים ספורות הפכה המושבה ביפו למרכז הרוחני והמינהלי של הטמפלרים, כאשר המושבה החקלאית שנבנתה בהמשך דרך שכם, שרונה, משמשת לה כעורף תומך.

תיאודור זנדל היה בנו של הרופא של המושבה, אחד ממנהיגי הקהילה ומי שהקים את בית החולים הגרמני בעיר, שבתקנון שלו נקבע שישרת חולים חסרי אמצעים בחינם, ושיהיה פתוח בפני כל, אבל בפועל שירת בעיקר את המהגרים הגרמנים.  ככלל, הטמפלרים העדיפו לבדל עצמם מבני המקום. ההשתלבות שלהם במרחב הייתה כלכלית, לא חברתית או תרבותית חלילה. המושבה ביפו הוקפה חומה, ושעריה היו ננעלים לעת ערב. זו הייתה בועה במתכוון. הבנת הסביבה הייתה חיונית על מנת לשמור ולאפשר את התרחבות בועה זו. תיאודור זנדל הוכשר כמהנדס ואדריכל בבית הספר המלכותי הטכני הגבוה בשטוטגרט כהכנה להגירתו לארץ. הוא נשא לאישה את ביתו של אחד ממנהיגיה הרוחניים של הכת, וגר בבית שנבנה על ידי המתיישבים האמריקאים, שמרפסת יפה מקיפה את כל צדדיו, ועיטור עץ מסוגנן קבוע בכרכוב גגו. הוא לקח על עצמו משימה חלוצית, מיפוי ראשוני ומדויק של יפו וסביבותיה.

התוצאה הייתה מפה שהיא הישג מרשים, בעיקר בהתחשב באמצעים הפשוטים שעמדו לרשות זנדל. את רוב איסוף המידע עשה כפי הנראה לבדו, בסיורים רגליים ורכובים בעיר ובשטחים המקיפים אותה. היא צורפה כנספח למאמר שפורסם על יפו וסביבותיה ברבעון הקרן הגרמנית לחקירת ארץ ישראל בשנת 1880. מובן שעצם קיום במת פרסום כזו מעיד על העניין הרב שעוררה הארץ בגרמניה. רבעון זה ממשיך להתפרסם עד ימינו באופן כמעט רציף

המיפוי של זנדל מושפע ממה שמעניין אותו. בעיר יפו גופה, שמיפוי המבנים וגושי הבניה בה מדויק כל כך עד שהוא משמש למחקר ארכאולוגי גם בימינו, הוא מציין 64 מבנים ומוקדי עניין מסויימים כמו ׳41. בית בודרוס עכווי וגם משרד דואר וטלגראף תורכי׳, או ׳22. בית וטחנת קיטור של ברייש מקודם מצלר׳. במיפוי סביבותיה של יפו בולטת טבעת הפרדסים המקיפה אותה והבחירה שעשה, להתמקד באזור שמצפונה של העיר, שבו ברור לעין צלב הרחובות של המושבה שרונה, שזנדל היה שותף עיקרי בתכנונה. בין 62 המקומות שהוא מציין במקרא קיימים ׳26. גינה של סלים קאסר המבוגר׳, ׳49. מקום של אוניות טרופות׳ ו׳55. סחנת סומיל (כפר פלאחים)׳. צריך לבקר במקומות האלה בכדי לתאר אותם כך.

מפת סנדל.jpg

בתקריב של אזור מגוריו של זנדל אפשר להבחין בצלב הרחובות של המושבה, בה מצויינים ׳6. מלון ירושלים של א׳ הרדג׳׳, ׳7. בית וגן של הברון אוסטינוב׳ ו׳8. בית החולים הגרמני׳. המושבה מוקפת פרדסים, ושוכנת בצד דרך שכם היוצאת מכיכר השוק שבשולי יפו הצפופה. בכך היא משתלבת במרחב העירוני המתפתח, כאשר אזורי מסחר ומלאכה, כמו גם שכונות קטנות ומבודדות צומחים לאורך הדרכים הראשיות המובילות מהעיר. דרכים משניות מובילות לבתי באר וחוות חקלאיות. מס׳ 11 הוא ׳גינה של המנזר הפרנציסקאני׳, ומס׳ 37 הוא ׳משטח נמוך (נקרא בצת אשאקירה)׳. שם נמצא היום אצטדיון בלומפילד.

מפת סנדל תקריב

והנה הוא, הרחוב שלי, אל אמריקאן, קטן, נחמד ומתעקל, מחבר בין הדרך המוליכה לכפר סלמה לזו הפונה לשכם, תוחם את המושבה הגרמנית מדרום מזרח.   

כאשר פורסמה המפה הזו כבר עקר זנדל לירושלים, למושבה החדשה שהוקמה שם. הוא יהפוך להיות אחד ממנהיגיה הבולטים, ויתכנן מבנים מרשימים בעיר, ביניהם בית החולים ׳שערי צדק׳ ובית הספר ׳למל׳. הוא גם יקבר בירושלים בשנת 1902, ויזכר כאחד מהאדריכלים שהשפיעו רבות על דמותה. אני חש אליו קרבה מרוחקת, הערכה וקנאה. הוא היה שכן שלי, פעם, הלכנו באותן דרכים, בתקופות שונות.

הקמת המושבה בירושלים והעברת המרכז הטמפלרי אליה הפכה את המושבה היפואית למשנית, ראש גשר בלבד בתוך מפעל התיישבות רחב. היא עתידה להפוך שכונה אירופית, מסתגרת ומנומנמת, בתוך העיר הצומחת. עוד מעט מגיעה המאה ה– 20, על כל תלאבותיה. וויי וויי, כמה בלאגן עוד יהיה פה

*

הרשימה הבאה בסדרה כאן.

רשימת המשך ל:צריך לדבר על הרבי – הקדמה

ביבליוגרפיה מלאה תפורסם בהמשך. בתרגומי שמות המקומות המופיעים במפת זנדל השתמשתי ב: רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר, 1917-1799, אריאל, ירושלים, 2003

צר לי על החוסר בהפניות מסודרות – לא מצאתי את האפשרות הטכנית ליצור הערות שוליים נוחות לקריאה.

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

עברתי לבניין בו אני גר כעת לפני כ- 25 שנים, בקיץ 1995. אני זוכר כמעט הכל. 

בשנים הקודמות גרתי בשכונת פלורנטין, שעברה אז גל של התעוררות עירונית. בתי קפה וברים נפתחו במקום רפדיות ובתי מלאכה שנסגרו, תושבים חדשים עברו אליה. בת זוגי ואני גרנו במה שהייתה נגרייה שהתמחתה בייצור כיסאות. הבעלים החליט לנסות לפתוח מפעל ברומניה, והשכיר לנו בזול אולם תעשייה קטן בבניין ששינה את פניו בתקופה הקצרה בה גרתי בו. איני זוכר מה היה שמו של אותו נגר שהפך לאיש עסקים. הוא היה שמנמן ומשופם, איש ששיאו מאחוריו, שעלה מרומניה, היה פעם צעיר ועני, וכעת נהנה מהמעמד שקנה לו כספו. דמי השכירות הנמוכים ששילמנו בפלורנטין היו שווים הון בבוקרשט. הוא פיזר רמזים עבים ומלוכלכים על הנשים הצעירות שהוא קונה שם, על החגיגה המתמשכת, לא כמו פה. זה היה מגעיל אבל נסבל, ובכל מקרה לא ראינו אותו הרבה. הוא היה חלק מעברה של השכונה, ואנחנו היינו העתיד.

היה כיף לגור שם, מרגש וראשוני. התאמתי את החלל למגורים על ידי שימוש בגלריית אחסון לשינה וסגירת חלק מתחתיה בוילון אמבטיה בכדי שישמש כארון בגדים. בניתי מטבח. התקרה הייתה גבוהה, ואהבתי את זה, הרבה יותר טוב ככה מאשר דירות המגורים הנמוכות בהן עברה עלי ילדותי. מהחלון, שמסגרתו הייתה עשוייה מתכת, לא פרופיל בלגי מפונפן כמו היום, חלילה, אלא חלון תעשייתי, פשוט ויעיל, היה מבט יפה ופתוח על צומת הרחובות ויטאל וקורדובירו, שהפך להיות מרכז חייהם של התושבים החדשים, כמונו. בימי שישי אחר הצהריים מתחו רשת כדורעף בין שני צידי הרחוב, ובלילות שתיתי כבד בבר שפתחו בקומת הקרקע של הבניין. היה מאוד כיף, למרות שלא פשוט ונוח. במרפסת התעשייתית שאליה פנו כל האולמות בבניין בו גרנו ניצבה חבית בה היו שורפים את החולדות שהצליחו לתפוס. בדירה בצד השני של הרחוב גרו אם וביתה שהיו צורחות זו על זו, והבת נהגה לקרוע מעליה את בגדיה בהתקפים פסיכוטיים יומיומיים. מי שגר לפנינו בשכונה הכיר וקיבל את הדברים הללו, הזוהמה, רעש מכונות הייצור שעדיין עבדו בחלק מחללי הבניין, העוני, וגם רוב הדיירים החדשים למדו לאהוב את הסביבה המסובכת הזו ולהשתלב בה. לא ידעתי שזו ג׳נטריפיקציה. לא הכרתי את המילה.

ואז עברתי משבר. נפרדתי מבת זוגי, בדקתי אפשרות לעזוב את הארץ ולהצטרף לאבי, שחי אז בהולנד, הייתי צריך מקום זול לשים בו דברים, להיזרק בינתיים, עד שאכניס קצת סדר לחיי. רציתי להישאר קרוב, והמחירים בשכונה, שהפכה בינתיים לאופנתית ונחשקת, התחילו לעלות.

פלורנטין נבנתה כשכונת מגורים צפופה. התעשייה הזעירה והמלאכה דחקו חלק גדול מתושביה למקומות אחרים, עד שבשנות השבעים והשמונים רוב החללים שנבנו למגורים שימשו בפועל לתעשייה, ובנייה חדשה הייתה תעשייתית לגמרי. לא היו בשכונה מפעלים גדולים אלא בעיקר בתי מלאכה מתמחים בענפי הריהוט וההלבשה, נגריות, רפדיות ומצבעות, מתפרות, מגזרות ומחסני בדים. כנראה שהייתה עבודה לכולם. אבל בשנות השמונים הכלכלה השתנתה. הגלובליזציה ופתיחת השוק לתחרות פגעו בייצור המקומי, ובתי המלאכה הקטנים היו הקורבנות הראשונים במה שיתברר מאוחר יותר כמהפכה של ממש. כשעברתי לשכונה התהליך הזה היה בשיאו, ולא רק דירות מגורים ששימשו במשך עשרות שנים למלאכה שבו ליעודן המקורי אלא אפילו חללים שנבנו כתעשייתיים, כמו זה שבו גרתי, שינו את ייעודם. רציתי להמשיך לגור בחלל כזה, דומה לזה שהכרתי ולמדתי לאהוב, אבל יותר בזול ובלי שכנים מעצבנים. 

לשכונה היה קו גבול, רחוב אבארבנל, שהתפצל מדרך יפו וירד עד דרך סלמה. מעבר אליו, לכיוון יפו, היה אזור תעשייה מהוה, בו לא גר אף אחד. טיילתי שם. ברחוב קטן היורד ליפו היה בניין תעשייה רבוע, בן שלוש קומות, עם מרפסות מקיפות יפות. בקומת הקרקע שלו הייתה חנות דגים מסחרית. נכנסתי. שאלתי את הבעלים, איש מבוגר ונחמד, בעל קול רועם, אם הוא יודע על מישהו שמשכיר משהו באזור. הוא לקח אותי לראות מחסן קטן בקומה שמעל חנותו, ששימש בזמן האחרון את בנו לניסויים בעישון דגים. שיכבת שומן עבה כיסתה את רצפת הבטון. מקרר תעשייתי גדול, בנוי כחדר בתוך חדר, ניצב במרכז החלל, שבו היו גם שירותים ומקלחון מזוהמים ושולחן נירוסטה גדול. התקרה הייתה גבוהה. זו הייתה חורבה מקסימה שאינה ראויה למגורים. לא התמקחתי, למרות שאולי הייתי יכול. סיכמנו שאשלם אלף שקל בחודש, סכום שיכולתי לעמוד בו. הלכתי לחנות כלי כתיבה וקניתי חוזה שכירות סטנדרטי, חתמנו. פחות משבוע אחר כך, אחרי שניקיתי את הטינופת בחומצה וצבעתי את רצפת הבטון בירוק עברתי לגור שם. כתובתי לא השתנתה מאז. 

הרבי מבכרך, זה שם הרחוב, והייתי הדייר היחיד בו. זה באמת לא נראה הגיוני, שמישהו יבחר לגור במקום כזה. בשנת 1995 נערך מפקד אוכלוסין שמטרתו המוצהרת הייתה ״להגיע לכיסוי מלא של כל האוכלוסייה. כלומר, להבטיח קבלת שאלון מכל אדם ומכל משק בית״, וגם ״להבטיח שכל אדם יפקד בכתובת הקבועה בה הוא מתגורר״. למרות כל ההבטחות הללו אותי לא פקדו. יכולתי לדווח ולבקש שיגיעו אלי על מנת שאמלא את השאלון, אבל בחרתי שלא. נהניתי מכך שלא סופרים אותי, זה הפך אותי לאיש שוליים בעיני עצמי. 

ליד הבניין היה מגרש עפר ששימש כחניון מאולתר. המכונית הישנה שלי, שהייתה מושבתת רוב הזמן, חנתה שם. בבניין עצמו היו, פרט לחנות הדגים, מפעל לתיקים וארנקים, אולמות סטודיו של ארכיטקט ומוסיקאי, חלל איכסון וחזרות של תיאטרון בובות ובית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה וחישוב. למעלה מ- 30 אנשים עבדו שם, נראה לי, ובמשך היום הכל היה פעלתני מאוד, אנשים עולים ויורדים במדרגות ובמעלית, מכונות שפעולתן מרעידה את הכל, צפירות, צעקות ודיבורים. אבל בערב היה שקט לגמרי. פלורנטין הייתה במרחק חמש דקות הליכה, יפו עשר דקות ומרכז תל אביב רבע שעה. מהר מאוד הפכתי מקומי, הרשיתי לעצמי להתרגל. לא הבנתי כמה הכל ישתנה.

הרשימה הבאה בסדרה כאן.