Category Archives: כתבות שפורסמו במגזין 42 מעלות

התנצלות

חזרתי עכשיו מסיבוב קפה ולימונדה בבית הקפה, שם נתקלתי בגיליון יולי של המגזין 42 מעלות. יש לי שם כתבה, כלומר, שמי חתום ליד אחד הטקסטים, אבל אני חש בצורך להתנצל על התוצאה הסופית, השונה מאוד מכוונותיי הראשוניות. הטקסט נערך ושונה, דבר לגיטימי, שמה של הורם, גיבורת הסיפור, הוסב לחורם, כנראה כדי שיהיה קל יותר לקריאה, משהו הלך לאיבוד, אבל זה לא העיקר.
אל המאמר, שגרסא מלאה יותר שלו ניתן למצוא בפוסט הקודם שפורסם כאן, צורף איור קומיקסי באופיו, שצויר על ידי הילית שפר. גבר "מזרחי", חובש תרבוש (פריט אופנה בו החלו להשתמש רק במאה ה 19, שלוש מאות שנה אחרי הזמן בו מתרחש הסיפור, אבל למי איכפת) בעל שפם מפואר ושפתיים משורבבות כורע בצד מיטת אהבים, מציע שרשרת זהב לכוסית בלונדינית ומצובעת הרומזת לו באצבעה שיבוא כבר לזיין אותה, רצוי חזק. מאוד סקסי, לא? מאוד אוריינטאליסטי. אני מתנצל ומתבייש. סולימאן המפואר/ נותן החוק, המתואר במאמר, היה מוסלמי אדוק, משורר רגיש, ואחד מהמנהיגים החשובים ביותר בהיסטוריה. הורם, שפחתו ואישתו, הייתה עדינה ומלאת הדר, לא כוכבת פורנו. הכתיבה ההיסטורית וההתייחסות לאימפריה העוסמאנית ולמזרח התיכון סבלו רבות מהגישה האוריינטאליסטית המתנשאת והגזענית, ומתחילות להשתחרר מהכלא הזה רק לאחרונה. אוסף הקלישאות התרבותיות שהודבק ל "תורכים" ול "ערבים" הוא מבחיל ומוטעה ברובו. לא חשבתי שאמצא טקסט שאני חתום עליו בכפיפה אחת עם משהו שלוקה במחלה נגדה ניסיתי לצאת. ניסיתי לכתוב היסטוריה קלה לעיכול וצבעונית במידה, אבל היסטוריה. מה שנשאר זה גבב מילים ומסרים שאיני עומד מאחוריהם. סליחה.

ושוב, תמונתה של הורם, המופיעה על שולחן העבודה שלי. יש בה משהו, לא?

 

ועוד אחת. בכלל לא כוכבת פורנו, אבל דמות היסטורית מרתקת.

 

וסולימאן, הסולטן המפואר.

את הסולטן שלי

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

 

[הורם סולטן 1500(?) – 1558]

 

 

נשמע טוב, נכון? טוב מדי, עוד קלישאת אוהבים צפויה. אבל במקרה הזה יש בה גרעין של אמת. סולטן ושיפחה מתאהבים, ובכך משנים את עתיד העולם. לא מאמינים? תנו לי לנסות ולשכנע אתכם.
הימים הם ימי גדולתה של האימפריה העוסמאנית, הכוח החזק ביותר בעולם הידוע. לאחר יותר ממאתיים שנה של התפשטות ומאבקים, הפכה המשפחה העוסמאנית ממנהיגת שבט נוודים השולטת בנסיכות ספר נידחת לסמל ומהות השלטון בנחלה אדירה, הכוללת כמעט את כל המזרח התיכון, ואת כל ארצות הבלקן. עיר הבירה המפוארת שלה, איסטנבול, שהיתה סמל הנצרות, נכבשה רק לפני כמה עשרות שנים, וכעת היא טבור העולם המוסלמי. ב 1520 עולה אל כס השלטון סולטן צעיר, רק בן 26, אשר נועד לגדולות. כבר בהיותו ילד נשלח לשלוט על פרובינציות רחוקות, בחסות אימו וחונך עתיר ניסיון, כדי להכינו ולחשלו. לחולשות אנושיות כמו רגשות לא היה מקום בשיטת החינוך העוסמאנית, שדגלה במצויינות, במאבק ובניפוי מתמיד, אכזרי וחסר רחמים, של המוצלחים פחות. בשליט הצעיר נתגלו צדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז ואכזר, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים ולא היסס להוציא להורג אלפי שבויי מלחמה, אך גם משורר וצורף. על פי תפישת השלטון העוסמאנית, האימפריה הענקית הייתה נחלתו הפרטית, וכל נתיניה שייכים לו. עליו היה מוטל לשלוט בצדק ובכוח, ולהתרבות, על מנת שהשושלת תבטיח את הישרדותה. לצורך כך, כמו כל הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות. עוד בימי נסיכותו כבר ילדה לו אחת מהן בן, יורש עצר אפשרי. הוא הגיבור, אשר ייזכר בספרי ההיסטוריה כסולימאן המפואר, ועוד מעט יפגוש במי שתשנה לא רק את חייו, אלא גם את ממלכתו.
היא, הגיבורה, נולדה כנראה בארץ ספר רחוקה, אוקראינה של היום, והייתה ביתו של כומר אורתודוכסי. האסלאם אסר על החזקת מוסלמים כעבדים או כשפחות, וארצות הגבול של האימפריה שימשו כבנק אנושי. סוחרים אכזריים היו משיגים את הסחורה המבוקשת בכוח הזרוע. גם היא, שנקראה כנראה אלכסנדרה ליסובסקה, נחטפה בעודה ילדה והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק השפחות באיסטנבול. מאוחר יותר, כאשר תהיה חופשייה ומוסלמית, היא תבנה מסגד שמשקיף על אותה כיכר ארורה.
למזלה הטוב, ובזכות יופיה ועדינותה, מי שקנתה אותה הייתה אימו של סולימאן, אז עוד נסיך צעיר, שפחה לשעבר בעצמה, כמתנה המיועדת לבנה כשיגדל. שם חדש ניתן לרכישה המבטיחה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". אבל השפחה הצעירה הבינה שיופיה אינו מספיק. בעודה סגורה בהרמון, מעין כלא נשים מבודד מהעולם החיצון, שהכניסה אליו מותרת רק לגברים ממשפחת הסולטן ולסריסים שחורים, הצליחה ללמוד קרוא וכתוב בשפות שנכפו עליה. זה היה יוצא דופן, והידע העניק לה כוח אותו תנצל באומנות בשנים שאחר כך.
במסורת העוסמאנית היחס לנשים היה תועלתי. הן נועדו לתענוג ולרבייה, כאשר כוחן ועצמאותן נקבע על פי הצלחת ילדן. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו מקום. ארמון הנשים שכן במרחק מה מארמונו של הסולטן, והוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. לסולטן הייתה אומנם אישה מועדפת, אך לאחר שילדה לו בן זכר תפקידה במיטתו היה מסתיים וגורלה הפך לתלוי בעתיד בנה הנסיך.
עכשיו, כאשר הסולטן הצעיר פוגש את מתנתו המיועדת, בת העשרים, קורה משהו שמתכנני השיטה הזו לא צפו לו. המסורת עתידה להשתנות. מעתה ועד יום מותו יהיה הסולטן נאמן רק לשפחתו. הסולטן מתאהב.
כבר בתחילת יחסיהם מפגינה הורם שליטה מופתית באומנות המניפולציה. לאחר שהיא הופכת לפלגש המועדפת על ידי הסולטן מתפתח מאבק מר בינה לקודמתה, אימו של יורש העצר. זו מעליבה אותה, קוראת לה בפני כל שאר הנשים "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קורא הסולטן להורם אל משכבו, היא מסרבת, ואומרת כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת מגורשת מהארמון ונשלחה עם בנה לפרובינציה רחוקה.
הורם יולדת לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, אבל, תוך שבירה ראשונה של המסורת, השניים לא מסכימים לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל מצור על וינה, הורג וטובח, הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
בצעד כמעט בלתי נתפס ומתוך רצון להוכיח את אהבתו, הסולטן משחרר את שיפחתו, ולאחר שהיא מתאסלמת נושא אותה לאישה. זוהי חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. יתרה מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט אוהבת אותו, והוא אותה. נולדים להם עוד שלושה בנים ובת. הצעיר שבהם הוא גיבן, אבל אביו אוהב אותו גם כך. הם מאושרים.
זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לש
עבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי ששימש כחונכו כשעוד היה נסיך צעיר, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. גם היא לא טומנת את ידה בצלחת. במכתב שהיא שולחת אליו היא כותבת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה." הורם מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר המיועד במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו. איברהים פאשה מתנגד. המאבק בין השניים הופך לבלתי נמנע. האהבה, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק לה הסולטן.
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן- הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס, משפחתיות (וודאי שאהבה) לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, נשאר אומנם כלא של זהב, אבל הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה ויישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה נוחים ויציבים. האושר המשותף שלהם משפיע על האימפריה, גורם לה להשתנות בדמותם.
דחף הכיבושים של האימפריה מתמתן. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לכבוש את וינה ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה של המאה ה 16 קורעת את עצמה לגזרים, מדממת עקב מלחמות דת מיותרות. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מנצלת את כוחה כד לקדם את סינאן, האדריכל הגאון, ויוזמת בניית בנייני פאר מרהיבים. פעולותיה כוללות גם תרומת הקדשי צדקה שונים, בינהם גם הקדש ענק בירושלים, שמעניק אוכל ולינה לעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. אך גם זה איננו הפי אנד.
כי למרות כל היופי והשקט, התחרות בין יורשי העצר עדיין שרירה וקיימת. על פי המנהג העוסמאני תחרות הירושה מסתיימת רק ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות, לאחר שבנה הבכור, סיבת כל חטאיהם, חלה ומת, לא נותנת הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה מבלים השניים יחדיו בארמונם באדריאנפול, ובאביב הם שבים לאיסטנבול, שם היא מתה. שמונה שנים אחר כך, לאחר ארבעים ושש שנות שלטון, נפטר גם סולימאן, ונקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
למזלם של האוהבים הם לא ראו כיצד בנם הצעיר, שייזכר בשם סלים השיכור, ועתיד לסיים את חייו כשיחליק שיכור על רצפת בית המרחץ וישבור את מפרקתו, רוצח את אחיו המבוגר בכדי לזכות בירושה. מיהרימה, הבת שבכתה למקרא מכתבו של אביה, הופכת לדמות המשמעותית ביותר בפוליטיקה של הארמון.

תקופתו של סולימאן זכורה כתקופת השיא בתולדות האימפריה. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כאישה תככנית, שההידרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק באמצעות תככים וניצול של כוח הפיתוי, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אולי, אחרי הכל, אפשר להאמין לקלישאות הרומנטיות. היא היתה הסולטנית שלו.

 

[סולימאן המפואר/ נותן החוק 1494 – 1566]

 

אפילוג

במבט לאחור ניתן להגדיר את תקופת האושר והשגשוג הזו כמלכודת דבש. שיא הוא גם התחלה של מדרון. בתקופה זו מתחיל היפוך התפקידים, כאשר אירופה השסועה והחלשה מנצלת את יבשת אמריקה, יונקת ממנה את הכוח להפוך למפלצת אימפריאליסטית. השינוי שעובר על האימפריה בתקופתם של סולימאן והורם הוא הכרחי, והוא אחת מהסיבות לכך שהיא שורדת יותר משלוש מאות וחמישים שנה אחרי מותם, אבל לאחר זמנם הבעיות הישנות, שסיפור האהבה יוצא הדופן הצליח למתן, צצות אל פני השטח.
האימפריה העוסמאנית לא מצליחה להתאים את עצמה לזמנים החדשים. מנגנוני השלטון המפוארים ושיווי המשקל המתקיים כל העת בין המוסדות השונים הם אלמנטים שמרניים. למרות השינוי הגדול שעובר על האימפריה בפועל, האתוסים שמובילים אותה מסרבים להתעדכן. מלחמת קודש ודבקות באיסלאם, שהיו סמלים יותר מאשר מניע אמיתי לפעולה בימי התפשטות האימפרייה, הופכים פתאום למשהו שמעכב את התפתחותה. ההסתגרות התרבותית ותחושת העליונות המוצדקת על פני האירופים המפגרים מעכבת את ההבנה שאותם אירופים הם שליטי העולם החדשים. סולימאן והורם, שני אוהבים, נפשות תאומות, הופכים לדמויות היסטוריות ומיתולוגיות, זכר לתקופת זוהר שכבר לא תחזור.

אגדת הסולטן והשפחה

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

הורם סולטן. יפה, לא?

מה צריך בשביל סיפור אהבה טוב? שני הפכים שמשלימים זה את זה, מוכנים להסתכן בשם אהבתם, זירת התרחשות שמעצימה את הרומנטיקה. אלו החומרים מהן בנויות האגדות. תנו לי לספר לכם אגדה כזו, שקרתה באמת, אגדת הסולטן והשיפחה.

פעם, לא כל כך מזמן, הייתה אימפריה אדירה, בשיא כוחה, חזקה כל כך עד ששליטה היה בטוח שהוא קיסר העולם. שליט זה, הסולטן, ידע כי נועד לגדולות. המסורת המשפחתית הכינה אותו לכך. היא סיפרה על חלום שחלם מייסד השושלת, בו צומח עץ פרי מטבורו, מצל ומזין את העולם כולו. מסלול חייו של סולימאן היה הגשמה של הייעוד הזה. הוא הוכשר בכדי להיות שליט אבסולוטי ונאור, הוא נועד להיות שליט. כאשר ירש את אביו והפך לסולטן היה רק בן 26, אבל מאחוריו כבר היה ניסיון כמושל בפרובינציות שונות. כשליט, אסור היה שדברים פחותי ערך כמו אהבה או משפחתיות יטרידו אותו. כמו הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות, ואחת מהן כבר ילדה לו בן, יורש עצר.
אישיותו של סולימאן, כמו כל גיבר רומנטי, הורכבה מצדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים, למצור על וינה ולכיבוש עיראק, אך גם משורר וצורף. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית יחסית. אז הוא הגיבור, ועוד מעט יפגוש בגיבורה היפה, מי שתשנה את חייו ואת מהלך ההיסטוריה של האימפריה.

הסולטן סולימן המפואר/נותן החוק

היא, הגיבורה, נולדה בארץ ספר רחוקה, כנראה שבאוקראינה של היום, רוסיה של אז, בת לכומר אורתודוכסי. כנראה שנחטפה בעודה ילדה על ידי סוחרי עבדים טאטאריים והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק הנשים באיסטנבול. למזלה, וכנראה מאחר ובלטה מעל שאר הילדות, נקנתה על ידי ההרמון האימפריאלי, שם חונכה, ושם למדה לקרוא ולכתוב, דבר יוצא דופן לנשים בנות זמנה, המעיד על כך שהייתה חכמה ושאפתנית. השם שניתן לה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". היא הייתה קטנה ועדינה, לא יפהפייה קלאסית. הורם, או רוקסלנה, כפי שנקראה במערב, הוענקה לסולטן במתנה לרגל הכתרתו והפכה לרכושו. כנראה שאימו, שגם היא הייתה פעם שיפחה, היא זו שרכשה אותה עבורו.
היחס לנשים היה תועלתי למדי במסורת האימפריאלית. הן נועדו לתענוג, ובעיקר לרבייה, כאשר לסולטן יש אישה מועדפת, אך לאחר שהיא יולדת בן זכר, יורש עצר פוטנציאלי, היא מפסיקה להיות בת זוג של הסולטן וגורלה הופך לתלוי בעתיד בנה. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו ארמון. הוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. המפגש בין הורם לסולימאן עתיד לשנות את המסורת הזו. מאז ועד יום מותה יהיה הסולטן נאמן רק לה. משהו שלא אמור לקרות אירע. הסולטן התאהב.
הורם הפכה לאישה המועדפת על ידי הסולטן, לאחר מאבק מר עם קודמתה. זו העליבה אותה, קוראת לה "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קרא הסולטן להורם אל משכבו, היא סירבה, באמרה כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת, אמו של יורש העצר, גורשה מהארמון ונשלחה לפרובינציה רחוקה. הורם ילדה לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, ובכך היה אמור להסתיים תפקידה במיטתו, אבל השניים לא הסכימו לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן היה יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל אימה על אירופה, על איראן ועל עיראק, היו הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
כדי להוכיח את אהבתו הסולטן עושה דבר בלתי נתפס כמעט. הוא משחרר את הורם, והופך אותה משפחה נוצרית למוסלמית חופשייה. יותר מזה, הוא מתחתן איתה, חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. בנוסף מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב, ובכך מעניק לה מעמד גבוה בקרב מקבלי המשכורות באימפריה. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט מבינה לליבו, ושולטת בכל סודות מלאכת הפיתוי והמניפולציה. כך היא כותבת לו, לאחר שילדה לו עוד בת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה."
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן, הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס ומשפחתיות לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה, וישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". זה כלוב של זהב, מבודד פיסית מהעולם החיצון. החלון היחיד במתחם היה שמור לאשת הסולטן. סריסים שחורים היו הגברים היחידים המותרים בכניסה להרמון, פרט לבני משפחת הסולטן. הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה יציבים. היא יולדת לו עוד בנים ובנות. הילד הצעיר ביותר הוא גיבן, אבל לא נורא, אביו אוהב אותו גם ככה. הם משפחה מאושרת. הכל טוב.

מבט אוריינטליסטי על ההרמון. מה זה כיף שם

זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר והסולטנית הנערצת של היום, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לשעבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי שהיה החונך שלו והכין אותו לשלטון, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. כאשר היא מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו, המאבק הופך לבלתי נמנע. הורם, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק הסולטן לחורם.
במקומו של איברהים פאשה ממונה לווזיר בעלה של בתם של סולימאן וחורם, אשר נמצא בשליטתה של חמותו. בכך מגיע כוחה הפוליטי לשיא. היא שולטת בסולטן בכוח אהבתו אליה ובממשלתו דרך קשריה המשפחתיים. באופן מוזר, ואולי בהשפעתה, בתקופה זו מתמתן דחף הכיבושים של האימפריה. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לקרבות ולכיבושים, על החלום לכבוש את וינה, ואולי גם את רומא, ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה מדממת באותה עת עקב מלחמות הדת. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האיסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מטפחת את האדריכל הגאון סינאן, שבונה את מסגד הסולימאניה באיסטנבול, ותורמת הקדש צדקה ענק בירושלים, שמטפל בעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. הזוג האוהב משרה מטובו על כל ממלכתו.
לפי המנהג העוסמאני התחרות בין יורשי העצר האפשריים חייבת להסתיים ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות לא נתנה הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה בילו יחדיו בארמונם באדריאנפול, מתרחקים מצרות השלטון ונפרדים זה מזה, ובאביב שבו לאיסטנבול, שם מתה. הסולטן שרד עוד שמונה שנים, ומת בשנת 1566, לאחר ששלט במשך 36 שנים, בעת שבא לעודד את חייליו במסע מלחמה מיותר בהונגריה. הוא נקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
זה סוף האגדה, אבל יש גם אפילוג. במסגרת מאבק הירושה על כס הסולטן דאג בן אחד של סולימאן והורם לרציחתו של השני. המנצח תואר כחדל אישים ורודף תענוגות. הוא מת כאשר החליק בבריכת הארמון ונחבל בראשו, כאשר היה מבוסם. לא בכדי הכינוי שניתן לו היה "סלים השיכור". בהיסטוריוגרפיה העוסמאנית נזכרת תקופתו של סולימאן כתקופת השיא בתולדות האימפריה. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כגורם זר בתוך תקופת השיא הזו, אישה תככנית, שההדרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק מתוך ובאמצעות תככים, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אחרי הכל, היא היתה הסולטנית שלו.

אנה פרנק

קם בבוקר, מדליק סי אן אן, שותה קפה, מעשן סיגריה.
יום גדול היום, יום בחירות, יום בו אני מגיש בקשה לקבלת דרכון גרמני, יום בו אבדוק אם אנה פרנק בבית.
אני באמסטרדם, אגב, מה שיותר נוח מבחינת אנה, אבל מונע ממני מלהשתתף בחגיגה העגומה לדמוקרטיה שמתרחשת שם אצלכם, בלבנט. לא נורא. אפילו כריסטיאן אוונפור טוענת שהכל כבר ידוע מראש. מה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר. הקטסטרופה המחכה מעבר לפינה מודחקת. זה פחות מסובך, ככה.
מה חשב אבא של אנה כשהכניס את משפחתו לדירה האחורית? האם חשב שיצאו משם לעולם נטול רוע ושאיפות גדלות של עם הרואה בכל השאר נחותים לו?
כן, רגש העליונות. איזה מניע נפלא להשפלה, רדיפה, רמייה, ניצול ורצח. איזו מדורת שבט. הגאווה הלאומית, אחוות האוהדים השונאים כל מי שהוא לא אנחנו, נשמע מוכר? בטח. רשעים הגרמנים האלה.

יום חורף אירופאי, שמש נמוכה מציצה מבעד לעננים החולפים ברוח מעבר לצריח הכנסיה. הפעמונים מצלצלים. חיים רגועים. ארוחת בוקר דשנה. מעבר לרחוב, בחלון שמולי, אישה בלונדינית ויפה מציירת ציור גדול בצבעי שמן, בשלב הליטושים האחרונים. הוא פונה אלי באלכסון, כך שכל שאני רואה הוא דמות שוכבת. לכאורה היא לא מבחינה בי, בחלון עליית הגג שמולה, יושב וכותב, לכאורה אני לא מבחין בה. המון חלונות יש בעיר הזו, והמון כבוד מפוקפק לפרטיות.
הקלפיות פתוחות כבר חמש שעות, ואחוז ההצבעה נמוך, כמה לא מפתיע, כמה לא רלוונטי, כאן, במקום בו הכל נראה כמושתת על מסורת, כאילו שום דבר לא יכול להשתנות. את הציירת הזו, על מנהגיה הקבועים והבעתה המרוכזת, אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, מפעמים קודמות בהן שהיתי כאן. הרחוב בן שלוש מאות. ההיסטוריה כאן אומנם לא נמדדת באלפי שנים, אבל היא רציפה, כמעט נטולת מהפכים.
פרט למהפך אחד דרמטי, כמובן, הזמן בו המכונה גברה על אלה שנוצרה לשרת, הזמן שלך, אנה. את היית באמצע של כל זה, כלואה בבית מלא אירופאים שעולמם התמוטט, שהקטסטרופה כבר הגיעה אליהם, אבל הרע מכל עוד לפניהם. אני צריך לבדוק אם את בבית, יש המון דברים שאני רוצה לשאול אותך.

קניתי בחנות הטבק השכונתית מפה כזאת, של לא מקומיים. צריך להקפיד שלא לתת לה להציץ מהכיס. זה אות קלון, כאן. אתה מסומן מייד כתייר, ולכן כמטרה. אבל יש לי פגישה בקונסוליה הגרמנית, צריך להגיש מסמכים שהבאתי מהארץ, תעודות שתורגמו בכסף רב, לגברת קניג, שנשמעה רשמית אך נחמדה בטלפון, לפני צאתה לחופשה. היא קבעה איתי שעה מדויקת, ומשום מה לא בא לי לאחר, ולכן אני רוצה לדעת איפה הקונסוליה נמצאת. אולי אספיק רק לעבור ליד הבית של אנה, זה קצת מאריך את הדרך אבל לא נורא, להציץ. אגב, במפה מסומן פאב מומלץ, ממש מול הבית. מסתמנת אופציה להשתכרות צהרים.

המסמכים נמסרו, וגברת קניג התגלתה כצעירה, חביבה ומתעניינת, לובשת חצאית שבכלל לא מתאימה לה. היא הוליכה אותי במבוך החדרים והמסדרונות של הקונסוליה הגרמנית, דרך דלת תמימה שמאחוריה מתגלה גרם מדרגות נסתר, עד משרדה המרווח, שחלונו הגדול צופה אל גגותיה הנמוכים של העיר. תיקי קרטון שנשר הרפובליקה מתנוסס בראשם מסודרים על השולחן, פתק צהוב כתוב בכתב יד מהודק לכל אחד מהם. התיק שלנו כבר מוכן לפניה. היא אחראית על הגשת הבקשות לברלין, כאן כבר שנתיים, עוזבת עוד מעט, עדיין מרגישה זרה, ומובן שהחברים הכי טובים שלה ישראלים.
ניהלנו שיחה חד צדדית במקצת, בה אני מפרש לה את תוצאות הבחירות הצפויות, שנינו חולקים אנחות אכזבה מברק, ומהישראלים, ומהפלשתינאים, ובכלל. פרשתי בפניה חלק מהסיפור המשפחתי, קיצור נפתולי אובדן, או שמא גזל, אזרחותו של סבי.
האזרחות הגרמנית, ולכן האירופית, מגיעה לי בזכות ולא בחסד. אין טעם לשום רגשי אשם.
אבל כל זה לא ממש רלוונטי עבור גברת קניג, לא ממש מיתולוגי, רק סיפור מעניין. המסמכים הם שמשנים לברלין, והם מאומתים ומקוטלגים, נארזים בתיקייה, מונחים על השולחן כשפתק צהוב חדש מוצמד אליהם, וישלחו מחר לארכיון הראשי.

בדרך לפגישה עם הבירוקרטית הנחמדה עברתי דרך הבית של אנה, אבל רק חלפתי על פניו. אף פעם, למרות שהייתי רבות באמסטרדם, לא נכנסתי פנימה.
סתם בית, שצמוד אליו מבנה אנמי ממתכת וזכוכית, מוזיאון, חוסה בצילה של כנסייה גדולה. הרוח ליד כנסיות קרה במיוחד, וקבוצת צעירים וצעירות אירופאים, מעוצבים, שירדה מסירה המפליגה בתעלות במסלול מסומן בשלטים מעירי עיניים, נדחקה פנימה. הכתובת היא תעלת פרינס (Prinsengracht 263) למי שמתעניין. כולם יודעים איפה זה, רק תישאלו. זה הבית של אנה פרנק, תחנת חובה בסיור המוזיאונים בעיר התיירות הזו, שנראה שאין בה כמעט מקומיים, אלא זרים שגרים או עוברים פה, קשורים בעבותות של יחסי מוכר וקונה, מסורת והרגלים.
אנה, את אטרקציה תיירותית.
גרוע מזה. יש לך לוגו.
האייקון של פנייך, בצללית שחורה לבנה נוסטלגית, בסנטר צר, בעיניים גדולות ושקועות, בשיער לא מסודר, מופיע במפת התיירים שקניתי, מוטבע על ציור ביתך.
יש לך פוטנציאל להיות הצ'ה גווארה של היהודים.
מה את אומרת, אנה, אולי נריץ ביחד ליין של מוצרי אופנה, חולצות טריקו, תיקי צד לתקליטים, מציתים, קופסאות לקססה. נדפיס עליהם את הפנים שלך, בכחול לבן או בצהוב, קשה להחליט, ונוסיף כתובת למטה, הומאז' לעד לניצחון תמיד, משהו כמו: לזכור ולא לשכוח, "2REMEMBER & NOT 2FORGET" זה קליט, זה מעודכן, זה עכשווי. זה יתפוס. זו יכולה להיות החולצה הרשמית של המלחמה הבאה.
נתחלק חצי חצי ברווחים, ונגיד שאנחנו מעבירים עשרה אחוז לקרן נפגעי פעולות הטרור.
עשינו עסק? את ואני, מותק, נכבוש את מנהטן, את ברלין, את העולם כולו.
את סלבריטי, אל תצטנעי, לא סתם מקבלים תחנה בסיור המוזיאונים, את מנוף כלכלי ופוליטי.

אה, כן, וחוצמזה, אה, אני קצת נמשך אלייך.
טוב, אמרתי את זה, את לא נפגעת? צריך להיות עדין אתך. בכל זאת, נערה מתבגרת, על סף אובדן התמימות. אבל אני לא רוצה לחשוב על האובדן עכשיו, על הסוף הרע, על האימא של הסופים הרעים, על מגפת הטיפוס בברגן בלזן בחורף הקר של 1945, לא רחוק, חודשיים, מהאפשרות לסוף טוב.
למרות שחייבים להודות שהסוף הזה, המוות האלמוני שלך, הוא מה שהביא לך את תהילתך.
את כתבת על התבגרות בעולם מוזר, מצמרר וסוטה, אך ניתן להבנה, על חוויות נעורים. נעורים קשים עם סוף רע של נערה רגישה זה פשוט מספיק כדי להפוך לתחנה בסיור מוזיאונים. אפשר להזדהות עם זה, זה נתפס.
אני צריך לבדוק אם את בבית, אבל אחר כך, טוב? אני רוצה להסתכל מה המצב בסי אן אן, וסערה עומדת להתחיל. הולך ונהייה קר.

הצלחתי להתחמק מהגשם, בישלתי לי ארוחת אחר צהרים דשנה, התיישבתי מול חלון עליית הגג, בהיתי בציירת. גם את כתבת יומן. קניתי אותו, בגרסא האנגלית המעודכנת ביותר, בחנות ספרים גדולה בדרך הביתה. מאחור מופיעות המחמאות: "אחד מהספרים הגדולים ביותר של המאה העשרים", "קלאסיקה מודרנית", מלפנים, שוב, פנייך, ובצילום ניתן לראות יותר פרטים, ניתן לאפיין את ההבעה הילדותית והבוגרת בו זמנית, את המבט התלוי במרחק. לא כתוב מי צילם, אבל מוזכר למי שייכות הזכויות.
הספר שלך, אנה, חשוב ככל שיהיה, קיים בחנות הענקית בעלת חמשת הקומות העמוסות רק במהדורה הזו, וגם אותה הייתי צריך לבקש במיוחד. הגרסה הזו שונה מזו שהביאה לך את תהילתך, בשנות החמישים והשישים. מה שפורסם אז היה נוסח מקוצר שנערך בידי אביך, והושמטו בו קטעים שעלולים לפגוע בניקיון המוסרי של דמותך.
כעת זה היומן השלם, ללא קיצורים, כולל ניסיונות העריכה שעשית את, אז, כשחשבת שיום אחד הוא יפורסם. שנתיים וקצת, מיוני 1942 ועד אוגוסט 1944, בחייך. 333 עמודים. הספק נאה. בהקדמה מציינים שזהו לא סתם ספר אלא מסמך היסטורי. האם רצית להיות מפורסמת, או שהיית מסתפקת בלהיות כותבת טובה?

בשעה תשע כאן, ועשר אצלכם, כריסטיאן מבשרת על הצפוי מראש. אנטי קליימקס. הציירת הזמינה מישהו לארוחת ערב, דשנה או לא איני יודע, וכעת היא הסיטה את הוילונות האדומים והאטומים, כך שאי אפשר לדעת מה הם עושים, או אם הם בכלל שם.
את השתכרות הצהריים פספסתי, אך נראה לי שכעת אשלים פערים.
העיר הזו מאפשרת לי בדידות מזהרת. שולחן בעליית גג, מחשב, כוסית וויסקי. אני שומר כאן על העסק של אבא שלי בזמן שהוא בחופשה, מטפל בעניינים, כלוא קצת. הכלא של אנה כלל בתוכו אנשים אחרים, אסירים גם הם. הבדידות שלה מצאה את דרכה ליומן. מה שהמתין מחוץ לחלון עליית הגג שלה היה המוות.
היא הייתה מקומית ככל שרק ניתן להיות במקום הזה, המוקום, כפי שנקראה אמסטרדם בידי תושביה, היהדות שלה הייתה שייכות גזעית, דתית ותרבותית מתונה, לא לאומנית. לאומנות של עם אחר הפכה את השייכות הזו לחטא שדינו מיתה.
אני שונא לאומנות.
אנה, מה היית מצביעה?
האם היית מרגישה זרה ומוזרה פתאום, כאשר החדשות היו מבשרות לך שהלאומנות והאמונה בצדקת דרכינו שולטים ברמה?
תתחתני איתי, אנה, אחרי שתתבגרי?
נכתוב יומן משותף, נשתמש בכתיבה כמגן מול מהומת האלוהים שתיפול על ראשנו.
אני צריך לבדוק אם את בבית.
אני שיכור ומאוכזב מספיק, ויש לנו כמה דברים לברר.

מצנע זכה בבחירות בנאום התבוסה שלו. חבל שהם עוד לא יודעים את זה, שם, בסי אן אן. הצד המפסיד, זה שבטוח בסוף הרע, הוא צד מעניין יותר להיות בו. אנה הייתה אלטרנטיבה. רצון החיים המהורהר שלה, רצונותיה, סקרנותה ותשוקותיה המתפרצות קיימים למרות המוות המצפה מעבר לפינה. שמח באלטרנטיבה.

בסוף לא הגעתי אל הבית שלך, אתמול. היה קר מדי. במקום זה עצרתי בפאב של האנרכיסטים, המקום הקבוע שלי כאן. כדי להיכנס פנימה צריך לצלצל בפעמון ולחכות שדלת גדולה תיפתח בפניך. ככה הרחוב התיירותי נשאר בחוץ, וכל מי שבפנים שותף לאחוות יודעי הסוד.
דפים ששוכפלו במכונת צילום מסמכים מונחים על שולחן. ציור של צלב קרס ענק על פני אירופה, מחאה נגד היחס של האיחוד האירופי לבעלי אזרחויות זרות.
כל כך קל לעשות הקבלות, זה קורה מעצמו. מיתולוגיה היא משהו שהחיים הרגילים מפוענחים דרכו. אנה פרנק היא דמות מיתולוגית.
אם אשתמש במהלך ששרטט פה אבי פיטשון בחודש שעבר, אנה היא אנורקטית פוטנציאלית שבסוף נעלמה לגמרי, ודמותה הזדככה, הפכה לסימבול, לכלי בידי אחרים.
זאת מחמאה, אנה. אני יודע שהיית אדם אמיתי, עם תאריך לידה מדויק ותאריך מוות משוער, ויומן מוקפד. מזלך הוא שכתבת יפה וחשוף מדי בכדי להפוך לפרה קדושה. בגלל זה אי אפשר לכעוס עליך, או על השימוש שנעשה בדמותך.
את היית קורבן אדם ללאומנות, להתרפסות בפני הכוחנות. כל כך חבל עלייך, אנה, כל כך חבל על כל הקורבנות.
אני הולך להיות אזרח גרמני. גברת קניג הבטיחה שיהיה בסדר. האופציה האירופאית מרגיעה, במיוחד לאור פולחן המולך המשתולל בארץ הקודש.

בוקר. גשם יורד. הציירת פתחה את הוילון. היא סובבה את כן הציור, והעמידה אותו כך שתוכל לצלם את פרי עבודתה. זה פורטרט עצמי ענקי, בו היא שרועה בערום על הספה שגם אותה אני רואה בחדר. מציצנות על גבי מציצנות.
אז מה בקשר לביקור אצלך, מה את אומרת?
נוותר, לא? עדיף לקרוא את הספר שלך במקום.
יש חידוד לשון אמסטרדמי שכזה, בדיחה של מקומיים, מה עונים כאשר תייר גרמני שואל במבטא כבד: "סליחה, האם אתה יודע איפה הבית של אנה פרנק?"
מצביעים לעבר הכנסיה, ואומרים משהו כמו: "מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שהיא בבית."

קצת קולטורה – ביקור במוסיאון

 ביקור במוסיאון  

בדרך אילת תתחיל המהפכה, הוא לוחש באוזנה, הבל פיו מלטף את עורפה, זיקפתו לחוצה בין אחוריה. נקרא לכולם, כל מי שנגד, וכל אחד יתפוס רובה, או טנק. יש פה מספיק. כפות ידיה שעונות על הזכוכית הקרירה של ארון תצוגת המקלעים שיוצרו במחתרת, והיא נדחקת אליו, מניעה את עכוזה מצד לצד. הם לבד בתוך האולם הענק והממוזג, הם וחמש מאות רובים. נשק עושה לך חשק, מה? היא שואלת, והוא מגחך בתשובה, מתרחק ממנה, סוקר אותה, תשוקה בעיניו. לא, זאת את. בואי, נמצא איזה סליק.
 
[ מוסיאון בתי האוסף (לתולדות צה"ל) נמצא בפינה נידחת של העיר, על קו התפר בין תל אביב ליפו. מוצגים בו כלי הזין השונים ששימשו את צבא ההגנה מאז ועד היום, כמו גם נשקי שלל, פירטי ציוד, מסמכים, בולים ובכלל, כל מה שצבאי. בהתאם לכך, קיום המוסיאון הוא מעין סוד שמעטים שותפים לו. המקום נטוש רוב הזמן, פרט לסיורי תרבות יזומים של קבוצות חיילים עייפים. אבל הביתנים ממוזגים, ובשער יש בודק בטחוני וקופאית משועממת, שגובה עשרה שקלים ומתעקשת לחלק עלון הדרכה צבעוני. ]
 
הוא מגיף מעליהם את דלת המתכת של מיכלית הנפט ששימשה להעברת רובים טרם קום. הצירים חורקים. חשוך בפנים, וצר, אף אחד לא ימצא אותם כאן. בובת לוחמת ההגנה השולפת רובה קרבין מהמגרה הסמויה שבאחוריו של ארון מסמכים ממתכת שלחה בהם מבט תוכחה קפוא כשנדחקו לכאן, הוא מסייע לה תוך העברת יד על פנים ירכיה והתענגות על העור הרך. אין ספק, המכנסיים הצבאיים הקצרים הללו מתאימים לה. כעת הוא מפשיט אותה בחושך, מוריד את גופייתה, מוצא במישוש את קרסי החזייה, ממולל פטמה זקורה ונחושה בין אצבעותיו. אנחה קטנה נפלטת משפתיה, מהדהדת בחלל המתכת העוברי. די הרבה רובים אפשר היה לדחוף כאן.
לפתע הם שומעים דלת נפתחת, וקולות רגליים השועטות פנימה. אולי זה חיפוש, אולי מישהו הלשין, היא לוחשת לו, נצמדת אליו, שיגן עליה, אבל קול ילד מאנפף מרגיע את שניהם. מה זה, הוא שואל, איפה התותחים? ככה היו מחביאים אותם, עונה לו כל נשי ודידקטי, כמו של מורה להיסטוריה בעלת ותק של חמש עשרה שנה. מהערבים? שואל קול ילדותי אחר בתקווה.  לא, מהבריטים. אה, לא מעניין. והרגליים שועטות החוצה.
 
[ המוסיאון ממוקם בתחנת הרכבת העותומנית של יפו, ממנה יצא הקו המתפתל לירושלים. אחרי הכיבוש היה כאן מחנה צבא בריטי. בשנת 1959 החליט דוד בן גוריון שעל המדינה הצעירה לשמר עבור הדורות הבאים את כלי המאבק של עם הבחירה. המשוריינים, מרגמות הדווידקה, התותחים והרובים המאולתרים נאספו במבנים הישנים, שוחזרו ושופצו, כאשר כל תקופה במאבק המתמשך נגד הרעים תרמה כלי משחית ושלל חדשים. המוצגים חולקו לביתנים ולסככות, כגון סככת שריון מלחמת העצמאות, ביתן נשק וציוד מחבלים, ביתן רובים ומקלעים, כאלה. בעלון המחולק למבקרים כתוב כי: "חשיבות האוסף לא רק בעצם כמותו, רבגוניותו וליקוטם השקדני של כלי הנשק, שימורם והצגתם, אלא במיוחד בגבורה המפוארת המסתתרת מאחורי הכלים אשר הודות ללוחמים האלמונים שהפעילום, זכינו לנצחונות מזהירים."
בחצר המוסיאון מוצגים נשקי שלל החדשים, המעידים על כך שגם לרעים יש תעוזה ותושיה, מיכל ציפה מהאונייה קארין איי ורקטת קאסם 2. הדמיון לסליקים של ימי המחתרות ולפצצות המרגמה המאולתרות של ההגנה מטריד, כאילו שהטכנולוגיה לא התקדמה מאז. אבל עדיין, יש לפלסטינים מה ללמוד בדרך למוסיאון משלהם. מסתבר שהגניוס היהודי מתבטא במלוא תפארתו בפיתוח מקומות מסתור ואמצעי הרג.]
 
אין דבר שמדכא לו את התשוקה יותר מאשר קולות ילדים. היא אפילו ניסתה למצוץ לו קצת, אבל האיבר שלו הידלדל בפיה, וראשו נחבט במתכת, והוא הרגיש  איך תכף נגמר האוויר. בואי נצא, נלך לראות מדים, הוא אומר, מרים את המכסה ומציץ החוצה, לוודא שהסכנה חלפה, כמעט קופץ החוצה, רוכס את מכנסיו. תעזור לי, היא אומרת בתחינה, והוא מניף אותה אליו, עדיין חשופת חזה, מניח אותה על שולחן העץ בעל הדופן הכפולה. הנה, הוא כבר מתאושש, שוב עומד לו, אבל עכשיו היא מתפתלת מתחת לידיו, קמה, לובשת את הגופייה המנומרת, זורקת את החזייה בעלת דוגמת ההסוואה לעברו. היא לא מדייקת, וכשהוא פונה להרים אותה ממודל בית המלאכה לרימונים היא כבר ליד הדלת. נראה אם תוכל למצוא אותי, היא מצחקקת אליו ובורחת החוצה.
 
[ בביתן התחזוקה מוצגת תערוכה קבועה של מדים וציוד צבאי, המדוגמנים בחן על ידי בובות תצוגה ישנות, בעלות שיער מלאכותי וריסים ארוכים. בובת אישה בחצאית יושבת מאחורי שולחן מתקפל, בוהה בצנחן שחגורות הרתמה מבליטות את מבושיו. פעם היו מדים מנומרים גם בצה"ל, מסתבר, ויפים דווקא. אולי שווה להחזיר אותם. זה יכול להעלות את שיעור ההתנדבות ליחידות לוחמות.]
 
הוא מחפש אחריה בשדרת התותחים, הוא מחפש אחריה בביתן המרגמות, הוא מחפש אחריה בסככת האוטובוסים המשוריינים. בביתן הנשק הראשוני הוא פוגש את מי שהפריעו להם קודם. משפחה דתית, תינוק בעגלה ושני דרדקים שמטפסים על תותח הנ"ט בעל גלגלי העץ. האם, או אולי זו הסבתא, מנסה להסביר את פשר ראשי התיבות. נגד מה התותח הזה, אתם יודעים? היא שואלת בטון דידקטי. נגד ערבים! הילדים צוהלים בצוותא, והיא מתקנת אותם, נגד טנקים של ערבים. כשהוא פונה לצאת מבטו של האב, או אולי זה הסבא, חורך אותו. הוא מבחין שכתפיית החזייה שלה משתרבבת מכיס מכנסיו.
 
[ בנוסף לנשק מיוחד במוסיאון ביתן לשרי הביטחון והרמטכ"לים. זה אולם עצום, עמוס בתמונות והסברים עת
ירי סופרלטיבים על כל מי שמילא את התפקידים הנישאים הללו. תעודת ראש הממשלה של בן גוריון מונחת בארון תצוגה, דיוקנותיו של פרס מחייכים מהקיר. מתנות שהוענקו לבעלי השררה דחוסות זו לצד זו, חרבות מעוטרות ומגינים ותמונות ואקדחים, והמון לוחיות שמסבירות ממי ומדוע, והמון מחמאות, ואף לא רמז לסבל, לשכול ולכאב, ואף לא צל של ספק. פורנוגרפיה של דם, יזע, ציונות וגבריות. ]
 
הוא מחפש אותה בסככת הטנקים, מאחורי מודל הדיקט של טנק המרכבה. הוא מתכופף להציץ בין הזחלים, נדחק בין גושי הפלדה הלא אנושיים. בסככת המשוריינים הוא עוצר, מתיישב על כיסא הג'יפ של שועלי שמשון, נח קצת. מקלע האפס שלוש מזדקר לפנים, מוכן להסתערות נועזת. הוא לא ייתן לה להתחמק ממנו.
חצר המוסיאון ריקה. שמש צהרים מכה בכלי המשחית הדוממים. הוא נזכר בסרט הילדים שראה פעם, "המיטה המעופפת", איך קמו לתחייה כל שריוני הלוחמים העתיקים. זה יכול לקרות כאן. מפה יכולה להתחיל המהפכה.
ופתאום הוא שומע את קולה, קוראת לו, מזכירה לו שהקרב הפרטי שלהם עוד לא נגמר. היא ממתינה לו, פסוקת רגליים, זקורת פטמות, כראוי, ליד צמד תותחי הענק, אלה שחסמו את מיצרי טיראן, ששימשו סיבה ותירוץ למלחמת סיני המפוארת.
בוא, תעשה לי חייל קטן, היא נוהמת באוזנו, כשהוא דוחף את כלי הזין שלו עמוק למטרה.
 
[ מוסיאון בתי האוסף (לתולדות צה"ל): רח' אילת 35 פינת רח' אליפלט, יפו. טל.  5172913 . פתוח בימים א' – ה',  מ – 8:30 עד 15:00 ]