Category Archives: כתבות מגזין

אנה פרנק

קם בבוקר, מדליק סי אן אן, שותה קפה, מעשן סיגריה.
יום גדול היום, יום בחירות, יום בו אני מגיש בקשה לקבלת דרכון גרמני, יום בו אבדוק אם אנה פרנק בבית.
אני באמסטרדם, אגב, מה שיותר נוח מבחינת אנה, אבל מונע ממני מלהשתתף בחגיגה העגומה לדמוקרטיה שמתרחשת שם אצלכם, בלבנט. לא נורא. אפילו כריסטיאן אוונפור טוענת שהכל כבר ידוע מראש. מה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר. הקטסטרופה המחכה מעבר לפינה מודחקת. זה פחות מסובך, ככה.
מה חשב אבא של אנה כשהכניס את משפחתו לדירה האחורית? האם חשב שיצאו משם לעולם נטול רוע ושאיפות גדלות של עם הרואה בכל השאר נחותים לו?
כן, רגש העליונות. איזה מניע נפלא להשפלה, רדיפה, רמייה, ניצול ורצח. איזו מדורת שבט. הגאווה הלאומית, אחוות האוהדים השונאים כל מי שהוא לא אנחנו, נשמע מוכר? בטח. רשעים הגרמנים האלה.

יום חורף אירופאי, שמש נמוכה מציצה מבעד לעננים החולפים ברוח מעבר לצריח הכנסיה. הפעמונים מצלצלים. חיים רגועים. ארוחת בוקר דשנה. מעבר לרחוב, בחלון שמולי, אישה בלונדינית ויפה מציירת ציור גדול בצבעי שמן, בשלב הליטושים האחרונים. הוא פונה אלי באלכסון, כך שכל שאני רואה הוא דמות שוכבת. לכאורה היא לא מבחינה בי, בחלון עליית הגג שמולה, יושב וכותב, לכאורה אני לא מבחין בה. המון חלונות יש בעיר הזו, והמון כבוד מפוקפק לפרטיות.
הקלפיות פתוחות כבר חמש שעות, ואחוז ההצבעה נמוך, כמה לא מפתיע, כמה לא רלוונטי, כאן, במקום בו הכל נראה כמושתת על מסורת, כאילו שום דבר לא יכול להשתנות. את הציירת הזו, על מנהגיה הקבועים והבעתה המרוכזת, אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, מפעמים קודמות בהן שהיתי כאן. הרחוב בן שלוש מאות. ההיסטוריה כאן אומנם לא נמדדת באלפי שנים, אבל היא רציפה, כמעט נטולת מהפכים.
פרט למהפך אחד דרמטי, כמובן, הזמן בו המכונה גברה על אלה שנוצרה לשרת, הזמן שלך, אנה. את היית באמצע של כל זה, כלואה בבית מלא אירופאים שעולמם התמוטט, שהקטסטרופה כבר הגיעה אליהם, אבל הרע מכל עוד לפניהם. אני צריך לבדוק אם את בבית, יש המון דברים שאני רוצה לשאול אותך.

קניתי בחנות הטבק השכונתית מפה כזאת, של לא מקומיים. צריך להקפיד שלא לתת לה להציץ מהכיס. זה אות קלון, כאן. אתה מסומן מייד כתייר, ולכן כמטרה. אבל יש לי פגישה בקונסוליה הגרמנית, צריך להגיש מסמכים שהבאתי מהארץ, תעודות שתורגמו בכסף רב, לגברת קניג, שנשמעה רשמית אך נחמדה בטלפון, לפני צאתה לחופשה. היא קבעה איתי שעה מדויקת, ומשום מה לא בא לי לאחר, ולכן אני רוצה לדעת איפה הקונסוליה נמצאת. אולי אספיק רק לעבור ליד הבית של אנה, זה קצת מאריך את הדרך אבל לא נורא, להציץ. אגב, במפה מסומן פאב מומלץ, ממש מול הבית. מסתמנת אופציה להשתכרות צהרים.

המסמכים נמסרו, וגברת קניג התגלתה כצעירה, חביבה ומתעניינת, לובשת חצאית שבכלל לא מתאימה לה. היא הוליכה אותי במבוך החדרים והמסדרונות של הקונסוליה הגרמנית, דרך דלת תמימה שמאחוריה מתגלה גרם מדרגות נסתר, עד משרדה המרווח, שחלונו הגדול צופה אל גגותיה הנמוכים של העיר. תיקי קרטון שנשר הרפובליקה מתנוסס בראשם מסודרים על השולחן, פתק צהוב כתוב בכתב יד מהודק לכל אחד מהם. התיק שלנו כבר מוכן לפניה. היא אחראית על הגשת הבקשות לברלין, כאן כבר שנתיים, עוזבת עוד מעט, עדיין מרגישה זרה, ומובן שהחברים הכי טובים שלה ישראלים.
ניהלנו שיחה חד צדדית במקצת, בה אני מפרש לה את תוצאות הבחירות הצפויות, שנינו חולקים אנחות אכזבה מברק, ומהישראלים, ומהפלשתינאים, ובכלל. פרשתי בפניה חלק מהסיפור המשפחתי, קיצור נפתולי אובדן, או שמא גזל, אזרחותו של סבי.
האזרחות הגרמנית, ולכן האירופית, מגיעה לי בזכות ולא בחסד. אין טעם לשום רגשי אשם.
אבל כל זה לא ממש רלוונטי עבור גברת קניג, לא ממש מיתולוגי, רק סיפור מעניין. המסמכים הם שמשנים לברלין, והם מאומתים ומקוטלגים, נארזים בתיקייה, מונחים על השולחן כשפתק צהוב חדש מוצמד אליהם, וישלחו מחר לארכיון הראשי.

בדרך לפגישה עם הבירוקרטית הנחמדה עברתי דרך הבית של אנה, אבל רק חלפתי על פניו. אף פעם, למרות שהייתי רבות באמסטרדם, לא נכנסתי פנימה.
סתם בית, שצמוד אליו מבנה אנמי ממתכת וזכוכית, מוזיאון, חוסה בצילה של כנסייה גדולה. הרוח ליד כנסיות קרה במיוחד, וקבוצת צעירים וצעירות אירופאים, מעוצבים, שירדה מסירה המפליגה בתעלות במסלול מסומן בשלטים מעירי עיניים, נדחקה פנימה. הכתובת היא תעלת פרינס (Prinsengracht 263) למי שמתעניין. כולם יודעים איפה זה, רק תישאלו. זה הבית של אנה פרנק, תחנת חובה בסיור המוזיאונים בעיר התיירות הזו, שנראה שאין בה כמעט מקומיים, אלא זרים שגרים או עוברים פה, קשורים בעבותות של יחסי מוכר וקונה, מסורת והרגלים.
אנה, את אטרקציה תיירותית.
גרוע מזה. יש לך לוגו.
האייקון של פנייך, בצללית שחורה לבנה נוסטלגית, בסנטר צר, בעיניים גדולות ושקועות, בשיער לא מסודר, מופיע במפת התיירים שקניתי, מוטבע על ציור ביתך.
יש לך פוטנציאל להיות הצ'ה גווארה של היהודים.
מה את אומרת, אנה, אולי נריץ ביחד ליין של מוצרי אופנה, חולצות טריקו, תיקי צד לתקליטים, מציתים, קופסאות לקססה. נדפיס עליהם את הפנים שלך, בכחול לבן או בצהוב, קשה להחליט, ונוסיף כתובת למטה, הומאז' לעד לניצחון תמיד, משהו כמו: לזכור ולא לשכוח, "2REMEMBER & NOT 2FORGET" זה קליט, זה מעודכן, זה עכשווי. זה יתפוס. זו יכולה להיות החולצה הרשמית של המלחמה הבאה.
נתחלק חצי חצי ברווחים, ונגיד שאנחנו מעבירים עשרה אחוז לקרן נפגעי פעולות הטרור.
עשינו עסק? את ואני, מותק, נכבוש את מנהטן, את ברלין, את העולם כולו.
את סלבריטי, אל תצטנעי, לא סתם מקבלים תחנה בסיור המוזיאונים, את מנוף כלכלי ופוליטי.

אה, כן, וחוצמזה, אה, אני קצת נמשך אלייך.
טוב, אמרתי את זה, את לא נפגעת? צריך להיות עדין אתך. בכל זאת, נערה מתבגרת, על סף אובדן התמימות. אבל אני לא רוצה לחשוב על האובדן עכשיו, על הסוף הרע, על האימא של הסופים הרעים, על מגפת הטיפוס בברגן בלזן בחורף הקר של 1945, לא רחוק, חודשיים, מהאפשרות לסוף טוב.
למרות שחייבים להודות שהסוף הזה, המוות האלמוני שלך, הוא מה שהביא לך את תהילתך.
את כתבת על התבגרות בעולם מוזר, מצמרר וסוטה, אך ניתן להבנה, על חוויות נעורים. נעורים קשים עם סוף רע של נערה רגישה זה פשוט מספיק כדי להפוך לתחנה בסיור מוזיאונים. אפשר להזדהות עם זה, זה נתפס.
אני צריך לבדוק אם את בבית, אבל אחר כך, טוב? אני רוצה להסתכל מה המצב בסי אן אן, וסערה עומדת להתחיל. הולך ונהייה קר.

הצלחתי להתחמק מהגשם, בישלתי לי ארוחת אחר צהרים דשנה, התיישבתי מול חלון עליית הגג, בהיתי בציירת. גם את כתבת יומן. קניתי אותו, בגרסא האנגלית המעודכנת ביותר, בחנות ספרים גדולה בדרך הביתה. מאחור מופיעות המחמאות: "אחד מהספרים הגדולים ביותר של המאה העשרים", "קלאסיקה מודרנית", מלפנים, שוב, פנייך, ובצילום ניתן לראות יותר פרטים, ניתן לאפיין את ההבעה הילדותית והבוגרת בו זמנית, את המבט התלוי במרחק. לא כתוב מי צילם, אבל מוזכר למי שייכות הזכויות.
הספר שלך, אנה, חשוב ככל שיהיה, קיים בחנות הענקית בעלת חמשת הקומות העמוסות רק במהדורה הזו, וגם אותה הייתי צריך לבקש במיוחד. הגרסה הזו שונה מזו שהביאה לך את תהילתך, בשנות החמישים והשישים. מה שפורסם אז היה נוסח מקוצר שנערך בידי אביך, והושמטו בו קטעים שעלולים לפגוע בניקיון המוסרי של דמותך.
כעת זה היומן השלם, ללא קיצורים, כולל ניסיונות העריכה שעשית את, אז, כשחשבת שיום אחד הוא יפורסם. שנתיים וקצת, מיוני 1942 ועד אוגוסט 1944, בחייך. 333 עמודים. הספק נאה. בהקדמה מציינים שזהו לא סתם ספר אלא מסמך היסטורי. האם רצית להיות מפורסמת, או שהיית מסתפקת בלהיות כותבת טובה?

בשעה תשע כאן, ועשר אצלכם, כריסטיאן מבשרת על הצפוי מראש. אנטי קליימקס. הציירת הזמינה מישהו לארוחת ערב, דשנה או לא איני יודע, וכעת היא הסיטה את הוילונות האדומים והאטומים, כך שאי אפשר לדעת מה הם עושים, או אם הם בכלל שם.
את השתכרות הצהריים פספסתי, אך נראה לי שכעת אשלים פערים.
העיר הזו מאפשרת לי בדידות מזהרת. שולחן בעליית גג, מחשב, כוסית וויסקי. אני שומר כאן על העסק של אבא שלי בזמן שהוא בחופשה, מטפל בעניינים, כלוא קצת. הכלא של אנה כלל בתוכו אנשים אחרים, אסירים גם הם. הבדידות שלה מצאה את דרכה ליומן. מה שהמתין מחוץ לחלון עליית הגג שלה היה המוות.
היא הייתה מקומית ככל שרק ניתן להיות במקום הזה, המוקום, כפי שנקראה אמסטרדם בידי תושביה, היהדות שלה הייתה שייכות גזעית, דתית ותרבותית מתונה, לא לאומנית. לאומנות של עם אחר הפכה את השייכות הזו לחטא שדינו מיתה.
אני שונא לאומנות.
אנה, מה היית מצביעה?
האם היית מרגישה זרה ומוזרה פתאום, כאשר החדשות היו מבשרות לך שהלאומנות והאמונה בצדקת דרכינו שולטים ברמה?
תתחתני איתי, אנה, אחרי שתתבגרי?
נכתוב יומן משותף, נשתמש בכתיבה כמגן מול מהומת האלוהים שתיפול על ראשנו.
אני צריך לבדוק אם את בבית.
אני שיכור ומאוכזב מספיק, ויש לנו כמה דברים לברר.

מצנע זכה בבחירות בנאום התבוסה שלו. חבל שהם עוד לא יודעים את זה, שם, בסי אן אן. הצד המפסיד, זה שבטוח בסוף הרע, הוא צד מעניין יותר להיות בו. אנה הייתה אלטרנטיבה. רצון החיים המהורהר שלה, רצונותיה, סקרנותה ותשוקותיה המתפרצות קיימים למרות המוות המצפה מעבר לפינה. שמח באלטרנטיבה.

בסוף לא הגעתי אל הבית שלך, אתמול. היה קר מדי. במקום זה עצרתי בפאב של האנרכיסטים, המקום הקבוע שלי כאן. כדי להיכנס פנימה צריך לצלצל בפעמון ולחכות שדלת גדולה תיפתח בפניך. ככה הרחוב התיירותי נשאר בחוץ, וכל מי שבפנים שותף לאחוות יודעי הסוד.
דפים ששוכפלו במכונת צילום מסמכים מונחים על שולחן. ציור של צלב קרס ענק על פני אירופה, מחאה נגד היחס של האיחוד האירופי לבעלי אזרחויות זרות.
כל כך קל לעשות הקבלות, זה קורה מעצמו. מיתולוגיה היא משהו שהחיים הרגילים מפוענחים דרכו. אנה פרנק היא דמות מיתולוגית.
אם אשתמש במהלך ששרטט פה אבי פיטשון בחודש שעבר, אנה היא אנורקטית פוטנציאלית שבסוף נעלמה לגמרי, ודמותה הזדככה, הפכה לסימבול, לכלי בידי אחרים.
זאת מחמאה, אנה. אני יודע שהיית אדם אמיתי, עם תאריך לידה מדויק ותאריך מוות משוער, ויומן מוקפד. מזלך הוא שכתבת יפה וחשוף מדי בכדי להפוך לפרה קדושה. בגלל זה אי אפשר לכעוס עליך, או על השימוש שנעשה בדמותך.
את היית קורבן אדם ללאומנות, להתרפסות בפני הכוחנות. כל כך חבל עלייך, אנה, כל כך חבל על כל הקורבנות.
אני הולך להיות אזרח גרמני. גברת קניג הבטיחה שיהיה בסדר. האופציה האירופאית מרגיעה, במיוחד לאור פולחן המולך המשתולל בארץ הקודש.

בוקר. גשם יורד. הציירת פתחה את הוילון. היא סובבה את כן הציור, והעמידה אותו כך שתוכל לצלם את פרי עבודתה. זה פורטרט עצמי ענקי, בו היא שרועה בערום על הספה שגם אותה אני רואה בחדר. מציצנות על גבי מציצנות.
אז מה בקשר לביקור אצלך, מה את אומרת?
נוותר, לא? עדיף לקרוא את הספר שלך במקום.
יש חידוד לשון אמסטרדמי שכזה, בדיחה של מקומיים, מה עונים כאשר תייר גרמני שואל במבטא כבד: "סליחה, האם אתה יודע איפה הבית של אנה פרנק?"
מצביעים לעבר הכנסיה, ואומרים משהו כמו: "מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שהיא בבית."

קרמבו

אני מביט על הקופסא. נערה זהובת שיער ותכולת עיניים בכובע מצחייה אדום נועצת בי מבט תמים. לחייה סמוקות ושפתיה משוחות באודם. היא כמו מעודדת אותי, "אתה יכול לעשות את זה, טייגר". אני מצית עוד סיגרייה, חוכך בדעתי. יכול להיות שהאתגר גדול מדי. אבל ההתלבטות מוכרעת לבסוף, ובידיים רועדות אני מסיר בזהירות את המדבקה, נזהר שלא לפגוע בלוליטה הבלונדינית.
בנות דמותה הממוזערות מציצות אלי מתוך הקופסא הפתוחה, מסודרות בארבע שורות של חמש. אני בוחר להתחיל בפינה השמאלית העליונה. קדימה. עכשיו נותרה רק הספירה לאחור.

40

העטיפה מתקלפת בקלות, והצורה המושלמת נגלית, תפוחה ונשית. בלי להשתהות אני נוגס בכיפה הכהה, נותן למתיקות להתמוסס בפה. פריכותו של הביסקוויט היא קונטרסט נאה לנימוחות של הקרם הלבן והמתוק. זה קל. קדימה, הלאה.

39

הוא עטוף מעט ברשלנות, הבסיס מציץ מבעד לנייר האלומיניום הכחול. הפעם אני ממתין לפני אכילת הביסקוויט, בוחן את הציור שעליו, מעין פרח בעל שמונה עלים. זה יכול להיות קעקוע נחמד.

38

גם כאן העטיפה רחוקה מלהיות מושלמת. מה קורה להם שם, במפעל? איך יכול להיות שבמוצר תעשייתי כל כך כל עטיפה היא שונה? צריך לברר את זה. שני ביסים מספיקים כדי לחסל את החלק העליון, ואחר כך אפשר להתענג על טעם הלוואי בעת הכרסום העדין בבסיס.

37

שורה אנכית אחת הסתיימה. אני מנסה לאכול לאט, ומשום מה זה מענג פחות. יכול להיות שלא הייתי צריך לבחור בוניל. חבל שאין בקיוסק אריזות של 40 בטעמים שונים, יכול היה להיות נחמד לגוון קצת.

36

ביס אחד, וללקק את השאריות מהאצבעות. אני אוהב את השיטה הזו. היא תאוותנית, מתאימה למי שאינו צריך לחסוך. ערימת עטיפות כחולות כסופות כבר מתחילה להצטבר על שולחן העבודה שלי. אני מיישר אותן, אחת אחת. הן יוצרות משטח מרהיב כשהן מונחות זו ליד זו. חידת חשבון קצרה, לגיוון: רוחבה של עטיפת קרמבו הוא 16 ס"מ וגובהה 19 ס"מ. כמה קרמבואים יידרשו בכדי לצפות את קירותיו של חדר שגובהו 2.3 מ', רוחבו 3 מ' ואורכו 4 מ', ויש בו דלת אחת בגובה 2 מ' וברוחב 90 ס"מ?

35

הקרמבו הזה עטוף ממש ברישול, עד כדי כך שציפוי השוקולד נסדק. ככה זה לא יכול להיות. אני מרים טלפון לשירות הלקוחות. ורד בעלת הקול הייצוגי לא ממש מבינה מה העניין בהתחלה, ואחר כך מעבירה אותי להמתנה קצרה, תוך הקשבה לשיר דביק המפאר את הקונצרן המעסיק אותה. היא חוזרת עם בשורה מפתיעה. הקרמבו נארז ידנית. לטענתה אין מכונה מספיק עדינה בכדי לעטוף קרמבו. היא מבררת בדאגה כנה אם הפריכות נפגעה, ואני מרגיע אותה כי מדובר בתהייה אסתטית בלבד. אנו נפרדים כידידים.

34

אי שם, במפעל בעכו, יושבים אנשים עדינים יותר מכל מכונה שעושים דבר אחד: עוטפים קרמבואים. מקצוע ביזארי, אין ספק, אם כי בודאי מרגיע. כל העדינות הזו.

33

הייחוד בעטיפתו של כל קרמבו כבר אינו מפתיע אותי, אבל הוא עדיין מפעים. כל אחד שונה, כל אחד מיוחד, בעל מגע אישי, תרתי משמע. אני מנסה, לאחר שהורדתי את העטיפה ויישרתי אותה, לעטוף את הקרמבו מחדש. כשאני מוריד את העטיפה בשנית אני מגלה שסדקתי את השוקולד. חוסר בטכניקה או חוסר רגישות? האם יש לי את מה שנדרש או שהייתי נכשל בבחינות הכניסה?

32

זה מתחיל להיות קשה. רק חמישית מאחורי, וכבר מתוק לי מדי. אבל לא נורא, או, כמו שאמרו כבר מ"כים רבים מדי – קצת קשה אז נשברים? ביסים קטנים אך נחושים, זה הטריק.

31

לקחתי הפסקה, וטוב שכך. למרות זאת אני נתקף בחילה קלה כבר בעת קילוף העטיפה. המתיקות מוגזמת עכשיו, חולנית. טעם הלוואי מתכתי. אני לא בטוח שאצליח לעמוד במשימה. אולי עדיף להרים ידיים עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי?

30

1000 קרמבואים. זה מה שצריך כדי לצפות את החדר. 25 חבילות של 40. המון. יקח לי לפחות חודש לאכול כל כך הרבה. מצד שני, חדר כזה, שאין בו אפילו חלון וכולו מצופה בנייר כסף כחול, יכול להיות אטרקציה מטורפת אצל בחורות. האם שווה לצבור את העטיפות בשביל זה? אני מחליט לוותר, ומכווץ את ערימת העטיפות לכדי כדור אלומיניום נוצץ. חלקים מפניה התמימים של נערת הקרמבו השובבה מציצים אלי ממנו. מה את רוצה? שאוכל עוד אחד? טוב, בסדר. האחריות מוטלת עלייך.

29

קצת קלישאות, אם לא איכפת לכם. החיים הם כמו קרמבו: ציפוי עדין ושביר שמכסה על קצף מתוק מדי, ובסיס קשה. הם גם נגמרים מהר מדי, בדרך כלל, ואחריהם נשארת רק עטיפה מקומטת. כל זה טוב ויפה, אבל אכילת הקרמבו הזה מתמתחת. הקרמבו הזה הוא חיים ארוכים ומתסכלים. שייגמר כבר.

28

ועוד חידת חשבון: כל קרמבו מכיל 115 קלוריות, ובכל ארגז יש 40 יחידות. פעילות גופנית מתונה, סקס למשל, שורפת כ- 96 קלוריות לשעה. כמה שעות צריך להזדיין כדי לשרוף את ערכו הקלורי של ארגז קרמבואים?

27

אני שונא אותו, את גוש קצף הביצים מכוסה השוקולד הנחות שניצב מולי, ממתין לנגיסה הראשונה. אני שונא אותו ולכן אני אוכל אותו, שיראה מה זה.

26

כשאני מקלף את העטיפה הכלב מתקרב אלי, תוהה ומתעניין. ברגע של שטות אני מקרב אליו את הגוש התפוח והוא לא מתבלבל, ונוגס ממנו. אין לי ברירה, ואני מניח בקערה שלו את מה שנותר. הוא מכשכש בזנב ומלקק את שפתיו. עבורו, זהו רגע של אושר טהור.

25

חיפוש באינטרנט מניב 1360 איזכורים למילה "קרמבו". יש שם סיפורים קצרים המשתמשים בממתק כמטאפורה למשהו טוב או רע, ציור קטן של דגל ישראל עם קרמבו במרכזו, ומתכון לקרמבו גורמה, באדיבות השף חיים כהן. זה לא מסובך, ויש שם המון ביצים וסוכר. בא לי להקיא.

24

זה לא יכול להיות בריא. אני מטלפן שנית למוקד הלקוחות. עמוס שם, כך שאני זוכה להקשיב שוב לשיר המציג את הקונצרן כאבא הגדול האוהב ומחבק את כולנו. לצערי, ורד כבר לא נמצאת, ובת שבע נחמדה פחות, קורקטית. אני שואל אותה כמה קרמבואים מותר לאכול ביום, והיא, לאחר שביררה אם בריאותי תקינה, מרגיעה אותי. אין הגבלה, בתיאבון. חבל שלא הקלטתי את השיחה. מעכשיו הבחילה המתגברת היא באחריותה.

23

בריא, אך קצת חדגוני. אני מחליט לנצל את אחת העצות המופיעות ברשת, ולחמם את הקרמבו במיקרוגל. הוראות הזהירות מזכירות כי צריך להקפיד להוריד את העטיפה. מייד עם הפעלת המכשיר מתחילה הכיפה הכהה להתנפח, ומהר מאוד פורץ החוצה הקצף הלבן. אני נותן לו להמשיך ולהתנפח, עד שכל המבנה המרהיב קורס על הצלחת. התוצאה, במפתיע, מצויינת, אם מוכנים לפשרות אסתטיות מסויימות. הקצף החמים מאבד מעט ממתיקותו, וחוויית האכילה מתמשכת, כשלכל ביס יש טעם שונה. יפה, הגיעה עת הוואריאציות.

22

עוד פעם במיקרו, בדרגה נמוכה יותר, בכדי לתת יותר שליטה. אבל עווית מעיים פתאומית שולחת אותי אל השירותים, וכשאני חוזר משם, מותש, תוהה אם אולי בכל זאת בת שבע טעתה, או אולי אכלתי משהו מקולקל לפני שפצחתי באתגר, כבר עולה עשן מתוך הגוויה הנפולה שהייתה פעם מבנה מתוח ומוקפד. כשהיא מתקררת אני מבחין שהמרקם הפך ספוגי אך קשיח, בדומה למרשמלו. גם הטעם דומה. לא רע, אבל לא הטעם שלי. הניסוי הקולינרי מושלך אל הפח.

21

כדור העטיפות שלי הוא כבר בגודל של כדור מטקות. אני נזהר בעת הוספת כל שכבה, משתפר והולך. פרט לעדינות הסוד הוא בשימוש בכל שטח היד. אולי עוד יש תקווה. חצי כבר עבר.

20

בקומה התחתונה של הארגז ממתינים לי עוד 20 קרמבואים. שלושה מהם שוכבים על הצד. בוודאי התעייפו. לעוטפי ואורזי הקרמבואים יש כנראה חופש מסויים להביע את היצירתיות שלהם, והכל למען הקונצרן, כמובן.

19

48 שעות של סקס, עם חמש דקות להפסקה. אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה, בוודאי לא עכשיו. הראש שלי מסוחרר מדי, הרעלת סוכר, כנראה. אבל אני חייב להודות לעצמי שיש בו משהו ארוטי, בקרמבו, שד זעיר משוקולד בעל פטמה קשיחה וקטנה, אימון אוראלי משובח. מעניין כמה קלוריות שורפות פנטזיות. אני רוצה למעוך לך קרמבו על הבטן וללקק לך אותו מהטבור. איזה משפט מנצח, שצריך להיאמר בקול עוגבני במיוחד, ובסיטואציה מתאימה, כמובן. מעניין אם נערת הקרמבו הבלונדינית עושה דברים כאלה. העיניים התמימות הללו בודאי מסתירות משהו.

18

הכנסתי קרמבו למקפיא. אני שולף אותו משם. השוקולד הפך פריך יותר, והוא מתנתק בקלילות מהקצף הלבן. לא רע. הטעם והמרקם דומים לזה של גלידה פרווה. טעם הלוואי הזה לא עוזב לי את הפה.

17 – 14

אני מנסה לבנות מגדל מקרמבואים, להעמיד אותם זה על זה. מבנה של שלושה כבר מתחיל לאבד את יציבותו, ולצורה המתקבלת יש קונוטציות פאליות ברורות. ארבע קומות כבר דורשות הנדסה מורכבת, אבל התוצאה מרשימה. זרג כהה ומסוקס זקור בגאון על שולחן העבודה שלי. אבל אז השוקולד קורס והזקפה מתמוטטת. קנאת הפין המתפרצת ללא שליטה גורמת לי לזרוק את כל מרכיביה אל הפח.

13

גלית, מנהלת המוצר מטעם הקונצרן, סיפרה לי בגאווה כי מדובר בפיתוח ישראלי מקורי, וכי כמאה וחמישים מליון קרמבואים נמכרים בארץ בכל שנה, וכל זאת ללא פרסום מאסיבי. כבעלת סמכות, אני מנסה לברר איתה עוד פרטים על הסוד האקזוטי שנגלה לי, על עוטפי הקרמבו המסתוריים. עוטפות, היא מתקנת אותי מייד, בקול מחוייך. אני בודק אפשרות לראיין אחת מהן, לשאול על העדינות, על הטכניקה, ולמעשה לברר אם היא דומה במשהו לנערה המצודדת המצויירת על העטיפה. היא תוהה אם מישהי מהן מדברת עברית, מבטיחה לברר וחוזרת אלי עם תשובה מגבוה: לא. עוטפות הקרמבו אינן מייצגות את הקונצרן. מותר לדבר איתה, או עם מהנדס המזון. העוטפות הן מחוץ לתחום. טוב, כנראה שיש להן עבודה לעשות. מאה וחמישים מליון קרמבואים לעטוף, תמורת שכר מינימום, מן הסתם. זו חידת החשבון האולטימטיבית, אבל היא מסרבת לספק לי את נתוני היסוד. כמה עוטפות? כמה כסף? כמה עדינות?

12

לפני הביס הבא אני מצית סיגריה, נח קצת. איני יודע למה, אך אני מוצא עצמי מאפר במרכז הכיפה הכהה. ריח נעים מתפשט בחדר, של קרמל ושל שוקולד נמס. הבדל כבר נתחב פנימה. יש לי מאפרה חדשה.

11

הוא נמעך נעים בין הידיים, במיוחד כאשר משאירים את העטיפה. לאכול אותו אחר כך זו כבר משימה מלוכלכת, הדורשת יותר ליקוק מאשר נגיסות.

10-4

אם מורידים את הביסקוויט, הקרמבו יכול לשמש כנשק בלתי קטלני מושלם, לפיזור הפגנות של אנשי שלומנו, לדוגמא, או כתחליף תעשייתי, ישראלי ומקורי, לעוגת הקצפת במאבקי אנטי גלובליזציה. הוא יושב טוב ביד וקל לכוון אותו. אני בונה לי מטווח, מעמיד את הארגז המתרוקן על צדו כך שפניה של לוליטת הקרמבו משמשים כמטרה. קילוף, תלישת הבסקוויט ביד שמאל, כיוון ואש. פיסות שוקולד וקצף לבן ניתזות על פניה. בחמישי אני מצליח לבסוף לכוון קליעה מדוייקת, ישר לתוך העין. את כבר לא כל כך נקייה עכשיו, מה? הכלב מצליח ללקק חלק מהנתזים. הוא משתעל. מתוק לו מדי.
הנה סצנה בלתי אפשרית מתוך סרט שלא יעשה: עוטפות הקרמבו מחליטות למרוד. חומר הגלם הופך לכלי נשק. בידיהן העדינות כל כך, המתורגלות בליטוף שוקולד, הן משליכות קרמבואים לכל עבר, מפלסות את דרכן מאולם הייצור אל משרדי ההנהלה, משאירות אחריהן שובל של פיסות קצף לבן, חום ותותי פרוטי. קולן יישמע.

3

זה כבר כמעט הסוף. כדור העטיפות שלי הוא בגודלו של כדור טניס. העטיפה היא הערך המוסף של הקרמבו, היא מה שנשאר בסוף, היא ההוכחה שבכלל היה כאן. הקרמבו הוא זמני, העטיפה נצחית.

2

ביס אחרי ביס, בנחישות, בהתמדה, עד הסוף. ואז, לפתע, עולה הבחילה בגרון. ברגע האחרון אני מצליח להגיע אל השרותים, ומי האסלה מתמלאים בנוזל צמיג, לבנבן ועכור.

1

קצת אחר כך, כוס תה ביד, אני מתמודד עם הקרמבו האחרון. שלום לך, נערה צעירה ופתיינית, שלום לך, קצף ביצים, שלום לך, ביסקוויט מעוטר, שלום לכן עוטפות כנועות, שלא ימרדו לעולם. אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים.