ארכיון קטגוריה: סיפורים קצרים

מפגשי לילה 1

זה אמור להיות פרק ראשון בניסיון בסיפור בהמשכים. אזהרה – כולל סקס, סמים ואלכוהול (לא בהכרח על פי הסדר הזה) מי שזה לא מתאים לו – שלא יקרא.

————————————————————————————————

 

במראה העגולה שעל הקיר שמול הבר אפשר לראות את הלקוחות מאחורה, אני יכול לראות את עצמי, מזווית העין, רוכן אליהם, מקרב אוזן לפה.

מה תשתי?

היא חדשה כאן. עדיין לא יודעת איך להתנהג. יכולתי לתת לה עוד זמן. להתיישב על הכיסא הגבוה, לבדוק שהחולצה מסודרת טוב, להציץ מסביב. בר כמעט ריק. ניסיתי להפחיד אותה. אין לי כח לבחורות בודדות הלילה.

היא מפתיעה אותי בבטחון שלה, משועשעת קצת ממני, מזמינה ג‘ים בים עם מעט קרח, מחייכת כשאני מוזג לה מנה גדולה, שותה יפה. אני נסוג אל עמדת המחשב שליד הקופה, נותן לה שם בחשבון שאני פותח. סקסית בשחור. אבל אחרי מבט קצר נוסף בה, ובשיער המתולתל אותו היא פורעת ביד ארוכת אצבעות, לא לשחק את המשחק, לא ליפול לזה, אני מוחק את המילה הראשונה, והיא נשארת רק בשחור.

חוץ ממנה, כמו שאמרתי, די ריק, והמוזיקה חלשה מפחד השכנים ובעקבות זה שהיום, באופן כמעט חד פעמי, הצלחתי לא להשתכר. הבטחתי לעצמי בהתחלת המשמרת שהפעם אצליח לגמור אותה כמו שצריך. שכבשמונה בבוקר, כאשר תגיע גלי להחליף אותי, כבר יהיה פה נקי, והקופה תהיה ספורה ומאוזנת, ואני עוד אשתה איתה קפה נעים של בוקר ואחר כך אלך לישון. אני חייב לקום מחר בשעה נורמאלית. אסור לי לבזבז עוד יום. אז הסתפקתי בלעשן, ושתיתי רק ארבעה צ‘ייסרים עם טים עובד המטבח ועם חמוטל המלצרית, ועכשיו אני בסדר, באופן מפתיע, ויש סיכוי סביר שהמשמרת הזאת תהיה משעממת כראוי. כל עוד לא יהיו בחורות בודדות.

אני רועי, אגב, אם לא היכרנו. אני מוזג פה כבר ארבע שנים.

לא שהיא שואלת. לא איכפת לה ממני. היא אפילו לא מאלה ששולפות את הפלאפון שלהן ושמות אותו על הבר, מנהלות דיאלוג עם מי שלא מתקשר אליהן. היא שותה יפה, בריכוז, בהנאה, נשענת על הבר רק מעט, לא רכונה אליו. במראה הגדולה והעגולה, המעוותת, אפשר לראות אותי ואותה, משני צידי הבר. אני זוכר כשהביאו אותה.

זה היה לפני איזה עשר שנים. עוד הייתי לקוח, אחד מאלה שמסתובבים לבד ויושבים במקומות שפתוחים כל הלילה. זה היה לילה של שיכרות כבדה. אני חושב שניסיתי להתחיל עם מישהי. בטח סיפרתי לה על הצבא שלי, ניסיתי שתרחם עלי. הייתי די מפגר, אז, חיפשתי מי שתציל אותי. אבל היא לא העניין. העניין הוא שבשלוש בבוקר, שיכורים לגמרי, נכנסים פתאום שאול ומיקי, סוחבים איתם את המראה שהייתה תלויה…

זה סיפור די משעמם, בעצם. אני מוזג לעצמי צ‘ייסר, מתקרב אליה. היא פונה אלי. החיוך שלה אמיתי. אנחנו מרימים את הכוסות, מצליבים עיניים, לא צריכים אפילו להגיד לחיים.

הצייר יושב בפינת הבר, שעון על הקיר. אני קורא לו צייר למרות שעכשיו הוא לא, אבל לפעמים הוא כן. אני לא טוב בשמות, ודברים כאלה עוזרים לי לדעת איך לקרוא ללקוחות הקבועים בחשבונות שאני עורך להם. הצייר שותה ערק, גם שהוא מצייר וגם שלא, והוא אוהב הרבה קרח, וכוס מים ליד. הוא מסתכל עלינו מהצד, מרים גם הוא את כוסו.

יפים ביחד.

מה? אני מתבלבל לרגע ומנסה להבין מה הוא אמר.

אתם יפים ביחד.

הוא צודק. שונים מאוד אבל מתאימים, אני והיא, היא אמנם צעירה אבל לא מדי, אני אמנם מבוגר אבל לא זקן.

היא בטח מחכה למישהו. הן אף פעם לא באמת בודדות. הן תמיד מחכות למישהו, חבר, חברה, דייט. או שהן בדרך לאנשהו. היא בטח תלך עוד מעט. אני מוזג לעצמי עוד צ‘ייסר כשהיא מזמינה עוד מנה. אני מגביר קצת את המוזיקה, שייזדיינו השכנים.

*

בשמונה בבוקר, כשגלי מגיעה, הכל נקי. היא עזרה לי. היא נשארה איתי עד הסוף, שותה איתי, כמעט לא מדברת. חמוטל המלצרית הלכה בארבע, נפרדת ממני בחיבוק, אומרת לי להיזהר, וטים הלך בשש, משאיר אותנו לבד. הכנתי לנו קפה אחרי שגמרתי לנקות, ישבנו וחיכינו שגלי תבוא. הייתי שיכור מספיק כדי להניח יד על כתפה, לנסות ולמשוך אותה אלי. אבל היא נשענה לאחור.

אני כבר יודע את השם שלה, מרי. היא נשבעה שזה לא קיצור של מרים או מריה, ושההורים שלה קראו לה ככה בגלל השיר של צביקה פיק. רציתי לשים לה אותו לשמוע, אבל היא לא הסכימה. אני דיברתי הרבה, היא קצת. יכולתי לדמיין שהיא כל מיני דברים, יכולתי לחשוב שהיא תציל אותי.

כשהעיתון הגיע ישבנו וקראנו. הראתי לה את הקריקטורה, היא לא הבינה מה מצחיק והסברתי לה. מזגתי לה עוד מנה ולי עוד צ‘ייסר. הייתי שיכור מדי בשביל לספור את הקופה. בשבע בבוקר התקשר השכן מלמעלה ואמר שבפעם הבאה הוא יקרא למשטרה. גילגלתי לנו ג‘וינט.

כשהיא קמה להשתין היא התנדנדה, ותפסתי אותה במותניים, מרגיש איך העור שלה זז, איך היא מתפתלת מתחת לאגודלים שלי. היא נתנה לי להניח את הראש בין השדיים שלה, ליטפה לי את העורף. נתתי לה ללכת, נתתי לה לחזור. היא לא דיברה הרבה.

הסברתי לה דברים. אני לא יודע אם היא הקשיבה אבל היא הינהנה כשצריך. נשענתי על קיר השירותים כשהשתנתי, הסתכלתי על הזין שלי, חשבתי עליו בתוכה, שיננתי את השם שלה. מרי, מרי.

גלי לא הייתה מרוצה. היא מנסה לא להראות כשהיא עצבנית, אבל אני כבר מכיר אותה. היא לא אוהבת כשיש לקוחות בבוקר. לא סיפרתי לה שהשכן התקשר. הרגשתי שהמילים מתערבבות לי.

מרי באה איתי לקנות סיגריות. ספרתי את הכסף פעמיים לפני שנתתי למוכר, ובכל זאת יצא שטעיתי. הוא הסתכל עלי מוזר, כמו על שיכור שלצידו בחורה יפה מדי. אני באה לישון אצלך, היא אמרה לי, אני לא רוצה ללכת הביתה היום. נשענתי עליה והיא תמכה בי שלא אפול. כשלנו בצוותא כשאנשים שמתחילים את יומם מפנים לנו את הדרך. אני לא זוכר יותר מהבוקר הזה.

*

אני מתעורר בתוכה. הזכרונות מלפני זה קטועים. היא מפשיטה אותי, עוזרת לי לטפס אל המיטה. רעש מהרחוב חודר אל הבית. שקע הצוואר שלה. התקרה מסתחררת. גוף עירום וחלק שצמוד אלי. רסיסים של שינה. חלום קטוע שבו אני עדיין בבר, משרת גבר נטול שם, שרוצה שאבין אותו. פיטמה שלה, מזדקרת בתוך כף ידי. התחת שלה מתחכך בי. אני נכנס אליה.

יכול להיות שהיא עדיין ישנה, אבל הגוף שלה מגיב, זז איתי, עם הסחרחורת, העדינה עכשיו, מערסלת. והיא רטובה וחמה, עוטפת את כולי, מתאימה לי בדיוק, כאילו שהכוס שלה יוצר בהזמנה לפי מידת הזין שלי. השד שלה מוצק וקטן, קשה למגע. היא נאנחת כשאני חופן אותו. היא ערה. היא מתפתלת עלי.

האגן שלי זז מעצמו, מזיין אותה לאט, עדין בהתחלה ומתגבר לאט לאט. הפה שלי מוצא את העורף שלה. בלי נשיכות, היא מבקשת, פשוט תזיין אותי, תזיין אותי חזק.

אני הופך אותה על הבטן, כורע מעליה על ברכי, נכנס אליה עד הסוף, עד הרחם. היא נאנקת. כואב? כואב טוב. יותר חזק. והיד שלה נשלחת מתחתיה, נוגעת בעצמה. על הגב שלה יש קעקוע גדול, מלא בפרטים. הראייה שלי עדיין מעורפלת. אני לא מצליח להבין מה מצוייר שם. התחת שלה רך, לחוץ אל ירכי.

אני אוחז במותניים שלה, משתמש בה כמו שהיא משתמשת בי, חולב מהגוף שלה צמרמורות ורעשים. היא מאוננת בשתי ידיים עכשיו, הראש שלה מוטה הצידה, לחוץ אל המזרון, והשיניים שלה חשוקות. לאט עכשיו, לאט וחזק, עוד קצת, עוד קצת.

היא מתחילה לרעוד מבפנים, והכוס שלה נהיה חם יותר. היא מתפתלת מתחתי. קצות האצבעות שלה נוגעות בי. אני קרוב נורא. אל תצא. בתוכי. תגמור עכשיו.

יכול להיות שאני צועק, יכול להיות שהיא. אי אפשר לדעת כי הכל מעורבב. ההתכווצויות שלנו משותפות. היא חולבת אותי לתוכה. אני ממשיך לזוז עד שהרעידות נפסקות. אני מתגלגל לצידה, ממשיך לכרבל אותה אלי, בלי לצאת ממנה.

*

כשאני מתעורר שוב כבר כמעט ערב, והיא איננה. מרי. אני נזכר בשם שלה,  יורד מהמיטה, מחפש אחרי פתק שהשאירה, מספר טלפון. אבל ההוכחה היחידה לכך שהייתה פה בכלל היא בקרום היבש שנותר על הזין שלי. הראש עדיין כבד והגוף שלי כואב. אני בוחן את פני במראה לפני הכניסה למקלחת. גבר נאה, שלא יכול לעמוד בפיתויים. מתחת למים החמים אני מחליט שוב שעלי לשתות פחות.

 

הכוס שלך

עזבת אותי, מתגעגע לכוס שלך.

כך הגדרת מה שכתבתי פעם,

בקיץ שיכור.

ועכשיו עזבת אותי, ונו, כן,

מתגעגע,

אבל לא רק לכוס שלך,

הוא רק אחד מסך האיברים,

והתחושות,

והגעגועים,

רק אחד מסך יותר גדול,

כזה מין סך הכל,

שכולל את כל אותם,

הגעגועים.

שותה כאן, לזכרך,

ולזכר הכוס שלך,

אמרתי לך פעם שאני אוהב את הכוס שלך?

במשמרת

היא נכנסת לפאב ופונה ישר אל הבר. אני יודע מה היא רוצה, את הוויסקי הזול, מהבקבוק הגדול שתלוי על הקיר ומשחרר כמות מדודה, חמישים מיליליטר, בלי קרח. יש לה שיער שחור שמגיע עד הכתפיים ועיניים שקועות. היא יפה ועגומה. אני כועס על עצמי, מבין שאם לא היתה יפה לא הייתי שם לב אליה.

היא שותה מהר, בלגימות גדולות, ואחר כך מכניסה יד אל הכיס ושולפת משם ערימת מטבעות, אותן היא מניחה על הבר. אחר כך היא מבקשת עוד אחד, ושותה גם אותו מהר, ומחייכת אלי, נראית כמעט מאושרת, ויוצאת.

אני סופר את הכסף לפני שאני מתקתק אותו בקופה. תמיד היא משאירה טיפ, חמישה שקלים, לפעמים יותר. גם כשאין לה כסף והיא מבקשת לרשום, או לחזור יותר מאוחר, היא עדיין משאירה טיפ. המטבעות מצלצלות כשאני מטיל אותן לכוס המתכת. היא משלמת רק במטבעות, חצאים, שקלים, חמישיות. היא אוספת אותן ברחוב, מבקשת מאנשים. לא ראיתי אותה אף פעם עושה את זה אבל אנשים סיפרו לי. הם פגשו אותה, היא ביקשה מהם כסף, ואחר באה לשתות אותו אצלי. הנדבות שהיא אוספת הן הפרנסה שלי.

עדיין מוקדם. היא עוד תחזור הלילה.

צביקה וזהבה: אל הבטחון ואלת ההון

כתבתי את הטקסט הזה מזמן. הוא נשלף מקופסא בה התחבא עם הטקסט הקודם שפרסמתי כאן. הוא שייך לתקופה בחיי בה נעתי על קו תל אביב ירושלים, ובוודאי יועד להיות חלק מפרוייקט גדול יותר. משהו בו עדיין משעשע אותי.

צביקה וזהבה, אל הבטחון ואלת ההון

צביקה, אל הבטחון, הוא גבר יהיר ושחצן. פלג גופו העליון נפוח ובולבוסי, זרועותיו וצווארו עבים ופרצופו אדום תמיד. הוא מתלבש כמו כולם, בבגדי קניונים, אבל עליו זה נראה רע במיוחד. הטעם הגרוע שלו מתבטא גם במקדשים שנבנו לרומם את שמו. אלה מצביעים על תכונות אופיו הבסיסיות, שהן הסתגרות, פחד קיצוני משינוי המלווה ביצר התפשטות שאינו יודע שובע. בצעירותו עשה דברים גדולים, והוא חוזר אל הזכרונות המתוקים האלה בכל פעם שהמציאות הופכת מסובכת מדי. אין ספק שפעם, כאשר עדיין נקרא אל המלחמה, היה פופולרי עוד יותר מהיום, אבל הוא במאבק מתמיד על מקומו בהיררכיה האלוהית, ומאמין ביכולתו לשמור על מעמדו השולט. אחרי הכל, האלים האחרים זקוקים לו. בלעדיו ייפלו השמיים.
אמונה בלתי מעוערת בנחיצותה היא גם תכונה בולטת של זהבה, אלת ההון, זוגתו של צביקה. היא אישה לא יפה אך מטופחת, בעלת בעיית השמנה קשה באזור אגן הירכיים. אחד התסכולים הגדולים שלה הוא שבשמיים אין רפואה קוסמטית, ולכן שאיבת שומן אינה אופציה. כך היא נאלצת ללבוש חצאיות גדולות, הגורמות לה להראות זקנה מכפי שהיא. בניגוד לבעלה, יש בה רצון עז להיות נאהבת, ובמקביל להישאר מסתורית ובלתי מובנת. מקדשיה הם מכמה סוגים, היכלות פאר ושעשועים מצועצעים מול אולמות תפילה מלאי סוד. שני קצוות אלה באישיותה אולי אינם שונים כל כך, מאחר ואת שניהם מוביל רצון זהה, יצר הצבירה. אלת ההון, בניגוד לבעלה, אינה נכנסת ללחץ בקלות. היא צוברת כוח בנועם ובהתמדה, ללא לאות. לעולם לא יהיה לה מספיק, יש לה חסכים כבדים מדי למלא.
צביקה וזהבה חיים בנוחות, מתוך השלמה הדדית. הוא אמנם לא מבין את המשיכה שלה לתורתו של שד השינוי, אבל הקשר ביניהם חזק ויציב. הם משלימים זה את זו, כאשר הוא העוגן והיא יצר ההתפשטות. תשוקתם ניצתת רק בזמן מאבקי שליטה, ואז מתגלה כוחם האמיתי, דורסני ובלתי ניתן לעצירה. ארמונם בשמיים גדוש במזכרות מלחמה, טנקים שרופים וגוויות מרקיבות, אך גם בפאר ובדר שאין דומים להם, שיש, זהב וקטיפה. צלצול הקופה הרושמת הוא המנגינה המקודשת של זהבה, קול דריכת נשק ואור כחול מהבהב הם סימני פולחנו של צביקה.

אישיותו ופולחנו של צביקה מוארים על ידי בחינה של אחד ממקדשיו החשובים ביותר בעת הזו, בית ראש הממשלה. מקום זה הותאם בשנים האחרונות ליעודו, וכעת חזותו מסמלת, אולי יותר מאשר כל מקדש אחר, את עיקרי הפולחן.
המקדש עומד בלב שכונה שקטה בירושלים, זירת המאבק העיקרית של האלים. למרות זאת השכונה נעימה למראה. הבתים הנמוכים מקיפים גינות ציבוריות קטנות, האבן ממנה הם בנויים מסותתת בקווים מעוגלים. גם תרבות לא חסרה. צמוד למקדש יש אקדמיה למוזיקה ולמחול, ומעברו השני של הכביש ניצב בניין ספרייה רבנית פשוט אך הדור. שרידים אלה לימים בהם אלים בעלי טעם טוב יותר היו בעמדות השפעה אין בהם בכדי לגרוע מהרושם אותו מטיל המקדש בעיני המתבונן.
חומות מקיפות את הבית הפינתי, חומות גבוהות שהוגבהו עוד, בכדי למנוע כל אפשרות לדעת אם מישהו אכן מתגורר כאן. פולחן הביטחון הוא גם פולחן הסודיות, עד שאפילו הקרבת הקורבנות נעשית לעתים בחשאי. מגדל שמירה מברזל שולט על החומה, ועמדת פיקוח משוריינת מזדקרת מתוכו. שני כוהנים יושבים בתוכה, צופים על הרחוב דרך חלונות גבוהים, מוכנים, כתמיד, לרע ביותר.
הבית פשוט ורבוע, בעל מרפסת פינתית מעוגלת. ניכר שפעם,ל פני שאומץ כמקדש לצביקה, היו בו מידות ארציות כענווה ורצון להשתלב בסביבה המקיפה אותו, אולם כעת כל אלה נעלמו. אבן הציפוי של הבית לבנה ובוהקת, ללא כל סימן של גיל. החלונות המוגפים עשויים זכוכית כהה, סולמות מתכת מטפסים על הגג. הפשטות הפכה ליוהרה, והריבועיות לתחושה ברורה של יעד מבוצר, הממתין לניסיון כיבוש.
דבר לא מכריז על ייעודו של הבית, לא שלט ולא שם על תיבת דואר. אפילו כתובת הרחוב אינה מצוינת על החומה הנישאת. מי שיודע יודע. אבל שורת מחסומים מיותמים הניצבת על המדרכה רומזת כי הפולחן בכל זאת גולש אל הרחוב. במרחק של מאה מטרה מהמקדש יש מקום ארעי של עבודת אל פרטית, ארגזי קרטון מהם נבנה חדר תפילה והתבודדות. זוג רגלי אישה שמנות, גרובות גרביים צבעוניות, מציץ החוצה, והכתובת "קריית שמונה מזיקה לבריאותי!" מסבירה את רצון המאמינה מהאל.
מקדש זה מסמל את הכיוון הנוכחי של צביקה. לא עוד מחנות צבא עגומים או אנדרטאות מתפוררות, אלא סימני שליטה ברורים ועקביים. פיזורם המקיף של הכוהנים, אנשי הביטחון, האבטחה והשמירה, מבטיח את קיומו של הפולחן, את האמונה הנצחית שרק אל הביטחון מגן עלינו, בני התמותה, מהאבדון.
פולחנו של צביקה מזין את עצמו. עצם קיומו מדגיש את הצורך בו, ובמקדשים וכוהנים רבים כל כך. לכאורה, אין דבר כמו יותר מדי בטחון, והרדיפה אחרי אשליית השקט יוצרת את חוסר הנחת שנמצא בבסיס הפולחן. בטחון אישי, בטחון לאומי, בטחון כלכלי, בטחון אזורי, בטחון עולמי, תמיד תהיה סכנה מרחפת להסתמך עליה. צביקה יודע את זה ומתענג. זו תקופה טובה עבורו, ושיאו עוד לפניו.

גם עבור זוגתו אלו זמנים טובים. מספר מאמיניה ומקיימי פולחנה עולה בהתמדה, ומקדשיה החדשים מפוארים מאי פעם.
מרכזי הקניות הגדולים הנבנים, נפתחים ומתרחבים כל העת הם סימו מובהק לכוח אותו צוברת זהבה. במקדשים אלה מתבצע הפולחן בצורתו הבסיסית ביותר.
החללים הגבוהים ומלאי ההוד, הממוזגים ומוארים תמיד, מאפשרים למאמין להתנתק מחרדות מזג האוויר, שעת היום והקיום, ולשקוע בפעולת פולחן ההון היסודית, הצרכנות. ה
שפע מוצג לראווה, מותר לכל אדם אשר עומד בתנאי הקבלה לעדת המאמינים. חשבון בנק, כרטיס אשראי, כוח קנייה. ללא אלה אין איש יכול לקחת חלק בפולחן.
העלייה לרגל למקדשי הקניונים יוצרת אצל המאמינים תחושת שייכות ומשפחתיות. כרטיסי החבר הגוררים מבצעים והנחות הם סממני פולחן אשר לא מותירים ספק – הקהילות עליהן פורשת זהבה את חסותן מגובשות ומתבדלות, ולא יסכימו לקבל לתוכן כל אחד ככה סתם.
בתוך המקדשים הענקיים יש חללי תפילה ופולחן קטנים יותר. סניפי בנקים ומכונות למשיכת כסף הם המקום בו מתבצע חלקו השני של הפולחן, הכולל צבירה והשתעבדות. אף פעם אין מספיק, תמיד צריך עוד. מי שעומד בתנאים אלה יכול להעפיל בסולם המעמדות של הקהילה, ולזכות, נניח, בכרטיס אשראי מוזהב, שיבטיח לו קרבה רבה יותר אל האלה, אם כי לעולם לא יתקרב אליה דיו. מי שנכשל נפלט החוצה, היישר אל זרועותיו של איציק, אל הרחמים העצמיים. זהבה אינה זקוקה למאמינים חסרי יכולת. היא אוהבת אותם חמדניים וקלים לשכנוע.

זוגיותם של צביקה וזהבה מתבטאת במקדשים שלה יותר מבשלו. אחרי הכל, דימוי האישה הכנועה, אשר רק משרתת את רצונות בעלה, היטיב עם זהבה עד כה. פולחן הבטחון מעודד את פולחן ההון, ולשניהם מאמינים משותפים רבים. לשם כך בנויים גם מקדשיה של זהבה כיעדים מבוצרים, ובכך מעצימים את פולחנו של צביקה. כל אדם נבדק בידי כהניו לפני שייכנס למקדש, ובכל קניון יש מקלט ענק, שמטרתו לכאורה להגן על המאמינים. חוסר הנחת שהוא גורם שוכך מעט על ידע פולחן הצרכנות. הם טובים ביחד.

מובן שראשית כל זה עצובה. צביקה וזהבה נושאים זכרונות קשים, עליהם הם מרבים להתרפק. עוני ומחסור, כניעה ופחד, פינו את מקומם להתרברבות בסממני עושר, לתוקפנות וליוהרה. מכוח תסביך זה, יחדיו, הם אדונינו, הזוג המוביל בחברת האלים.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה

זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.

ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.

הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.

רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.

זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.

דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.

– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.

– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.

צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.

רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.

הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג'וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.

דרך שכם – רחוב יפו

בעוד זמן מה, קרוב או רחוק, אין לדעת, יותנע מנוע הדחפור. עשן שחור ייפלט מארובתו כשיתחיל לנוע, איטי אך נחוש, לעבר בנייני התעשייה הזעירה שסיימו את תפקידם. קירות ייפלו לפניו, אבק יעלה השמיימה. בסוף יום העבודה לא יוותר דבר מכל מה שהיה פה.  משאיות יעמיסו את פסולת הבנייה שהייתה פעם מקום בו עבדו, יצרו וחיו אנשים. הקרקע תוכן לקראת יעודה הבא, שכונת מגדלים צפופה, בה יגורו אנשים שלא ידעו מה היה כאן קודם. חלקם וודאי יתגאו בכך שהם גרים ליד נווה צדק, שכונה שכבר הפכה למותג המסמל פסטוראליות ואיכות חיים גבוהה בלב העיר. חלק אחר יזדהה דווקא עם פלורנטין, מותג שונה, מלוכלך, אורבאני וצעיר. כולם יתפסו עצמם כתל אביביים, למרות שהשטח עליו ייבנו אותן קופסאות שיערמו זו על זו היה בכלל שייך ליפו, העיר שהולידה את נווה צדק, ואת אחוזת בית, ואת פלורנטין.

דרך שכם, המוליכה מהים שבמערב אל האופק שבמזרח, הייתה ציר ההתפתחות הטבעי של עיר הנמל העתיקה, שמרכזה בצוק הנישא מעל צוקי אנדרומדה. השכונות שקמו לצד הדרך הזו, המושבה האמריקאית שהפכה לטמפלרית, נווה צדק, אחוזת בית, היו פרברים שלא חפצו בזהות בלבדית אלא רק באוטונומיה תרבותית המתבטאת בשליטה על אורחות ותנאי חייך. רוב האנשים שגרו בשכונות אלו ניזונו מיפו, מהים שהביא איתו סחורות ואנשים. גם כאשר התפתחו השכונות הללו נותרה דרך יפו תל אביב מקף מחבר בין שתי זהויות שהן אחת, בין שכונה והעיר לה היא שייכת.

אבל, תל אביב המציאה את עצמה מחדש, כעיר וכאם. המקף המחבר הפך למפריד. כיוון התפתחותה היה שונה. לא עוד מערב ומזרח, היא ילדה את שכונותיה צפונה, לאורך שדרות רוטשילד והרחובות אלנבי ובן יהודה. דרך שכם ההיסטורית, ומסילת הברזל לירושלים שלצידה, הפכו מציר התפתחות לקו גבול בין הצפון, בו הייתה אמורה לקום עיר גנים שלווה, לבין הדרום, המרכז המסחרי והפועל שאיפשר את ההתפתחות הזו.

להתנכרות להורים יש תוצאות, ותל אביב ההיסטורית נענשה בכך שננטשה מאחור, והפכה ממרכז פועם וגאה לצל דהוי. הדרום, ממנו כה רצתה להיבדל, השתלט עליה. מגדל שלום, מצבת הקבורה הענקית לגימנסיה הרצליה של פעם, הרחם של העיר העברית הראשונה, שייך כיום באופן מובהק לדרום העיר, לאחוריה הבלתי מחמיאים. רק נווה צדק, שנבנתה בכלל כבתי רכבת צפופים, שהמחראות שלהם פונות אל הרחוב, ניצלה משיוך זה באמצעות מהפכת נדל"ן, שהפכה את משכנות העוני מלאי החיים של פעם לשכונת יוקרה אקסקלוסיבית, המתנכרת, בתורה, לסביבותיה.

זה סיפור די יפה, דווקא, על נטישה וחטאי התנכרות, אם כי הוא מעט עצוב. הנשארים מאחור, הבתים, האנשים שחיו וחיים בהם, אינם חזקים מספיק בכדי לדרוש את זכות בכרותם. העיר מבטלת את דרומה, מבקשת להמציאו כמשהו אחר, לשפרו, להרוס ולבנות מחדש. הדחפורים כבר מוכנים לתזוזה. לאנשים שיגורו בשכונות החדשות שיוקמו על חורבות המקום שהוליד את העיר, את המדינה ואת התרבות העברית והישראלית יהיו חניונים תת קרקעיים וגינות ציבוריות קטנות אך מטופחות. הן יהיו נטע זר ומנוכר. אבל הדרום ימשיך להתקיים לצידן, מכיר בערכו למרות הכל. מערבה הים, מזרחה האופק.

המכונה האחרונה

כשירדתי עם הכלב ראיתי שהוציאו את המכונה האחרונה מחנותו של החרט הזקן. אני חושב שכבר הזכרתי אותו כאן, באחת מהרשימות המלוות את מות השכונה המתקרב. זה היה תהליך איטי אבל עקבי. זה כבר כמה שנים שהוא מתקשה להרים לבדו את תריס המתכת הכבד. יצא לי, לפעמים, להבחין בו, מחפש אחרי מישהו שיתנדב לעזור. לעיתים אני הייתי האדם הזה, והוא, לאחר שהציב במקומו מקל זקן שנים, מן אלתור שהפך לקבוע, שימנע מהתריס ליפול חזרה, תמיד הקפיד להודות לי.

כשעברתי לשכונה עוד היה בחצר מפעל ללחצנות מתכת בשם יזמברג, אבל הם סגרו לפני כמה שנים, זורקים ארגזים מלאים בגופי פנסים צבאיים שמזמן אף אחד כבר לא משתמש בהם. לפני כן אני זוכר שראיתי אותו עובד, ניצוצות ניתזים ממכונת החריטה. בשנים האחרונות כבר לא. היה לו שם כיסא, ומכונות דוממות בחברתן עבד קרוב לחמישים שנה. דלת עץ רעועת מסילה, פתוחה תמיד, איפשרה לו להציץ אל הרחוב, ולי להציץ פנימה. הוא תמיד התעסק במשהו, תיקן, שיפץ. לפני כמה חודשים נתלשה דלת העץ ממקומה. במשך שבוע – שבועיים הייתה מונחת בצד החנות, שעונה על קיר הבניין. אחר כך נפלה אל השביל הסלול המשמש את בעל מועדוני הריקודים שגר במה שהיה פעם מפעל אחר שנסגר, ושמחנה את מכונית הפאר השחורה שלו בתוך ההאנגר הנטוש שהיה פעם חלק ממפעל המתכת. כנראה שהוא זה שהזיז אותה אל יד מכולת הזבל, אבל היא נאספה משם רק כשבועיים אחר כך. קצת התלבטתי, בהתחלה, אולי לקחת אותה ולנסות להשתמש בה לצורך פרוייקט שיפוץ המרפסת עליו אני מפנטז כבר זמן רב, אבל ויתרתי. היה בה חן מסויים, ניכרו בה אותות השנים והעקבות לתיקונים האינסופיים שעברה, אבל היא לא הייתה מיוחדת. סתם דלת.

מעט אחר כך נתלשה גם שארית מסגרת העץ שעמדה בכניסה לחנות. המכונות והחרט הזקן נחשפו אל הרחוב. פלטות עץ שהציב בכניסה סוככו עליו מהגשם והרוח. אבל כנראה שזה מה שאיפשר למנוף להכניס זרוע פנימה ולשלוף אותן. אני משער שהמכונות נמכרו להתכה, או שאולי נמצא להן שימוש בבית מלאכה אחר, במקום בו עדיין מייצרים דברים.

החרט לא היה בחנותו היום, כשעברתי לידה. הצצתי פנימה, בכדי לצלם. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של הנשיא קצב, ומעליה פוסטר של ירושלים, בירה כמו שבירה צריכה להיות.

כאשר התרחקתי משם ראיתי אותו חוזר, נושא שקית פלסטיק, בוודאי לסידורים אחרונים. מעניין מי יעבור לחנות הזו בקרוב.

קניות

זה כבר כמה שנים שאת הקניות שלי אני עורך במכולת השכונתית. היא נטולת שם או הדר, כוך עמוס מדי, גבב של ערמות בקבוקי שתייה, קופסאות שימורים ומקררים דחוסים, שתמיד צריך לבדוק אם לא פג תוקפו של החלב שמוציאים מהם. יש בה דלפק מכוסה פורמייקה, עליו מכינים סנדוויצ'ים בבוקר. מפעילה אותה משפחה שלמה, אימא מזדקנת, דועכת, שאת הצ'קים כותבים על שמה מאז שנפטר בעלה, לפני קצת יותר משנה, בן מבוגר, שהתחתן עם אישה אוקראינית, ושיש לו ילדה ממנה (אבל לא מדברים על זה), שתי אחיות מקסימות שעובדות תמיד יחד ובן צעיר, שהצטרף לצוות רק לאחרונה, לפני שנה או שנתיים, ועדיין נראה קצת מתוסכל מזה.

זה נוח, מכולת. יש מקום קבוע בו אני קושר את הכלב, שמקבל שם ליטופים מכל מי שרק עובר ברחוב. הוא אוהב ללכת לשם. הם מחזיקים את הסיגריות שאני מעשן, מכירים אותי בשמי, רושמים לי. אני מצטייד כל פעם במה שאוכל ואעשן באותו יום, ומחדש את מלאי מצרכי היסוד, קפה, חלב, סבון, כאלה. יותר פשוט כאשר ההיצע מוגבל. ככה גם מתבלט כל שינוי וחידוש. מקרר הקפואים החדש, לדוגמא, שהצליחו איכשהו למצוא לו מקום, שינה לגמרי את התפריט שלי.

ההיכרות השטחית שלי עם מי שמתפרנסים ממה שאני מבזבז יכולה להיות מעיקה לפעמים. לעיתים המכולת מלאה בחלכאי השכונה, שותים בירות, יושבים מול הכניסה על ארגזים. אבל דווקא טוב לי, לרוב, לדעת שאני אחד ממשלמי המשכורות למוסד השכונתי הזה, שהוא מעין שריד לפלורנטין של פעם. מאבק השרידה של משפחת אברהם ושל המכולת שלהם ניראה לי הרואי, דווקא בגלל שהוא יומיומי ומתמשך, ומתנהל דרך סנדוויצ'ים ולחם אחיד פרוס. לאחרונה הוא הפך לנואש.

לפני חודש בערך פתחה רשת AMPM סופרמרקט בסניף הנטוש של בנק מזרחי, מאה מטר מהמכולת. אתם בטח מכירים את הרשת הזו, על הטוב והרע שבה. זה כבר סניף שלישי שלהם שנפתח באזור בחצי השנה האחרונה. נראה שמישהו שם החליט לכבוש את פלורנטין, החלטה עסקית קרה ומנומקת שכזו. אודה, ואבוש, שבארנקי יש כרטיס מועדון שלהם, ושמדי פעם, כשהמכולת סגורה או שמתחשק לי כדורי שוקולד או בייקון, אני זונה בשדותיה. אני מתרץ את זה לעצמי בכך שבסך הכל מדובר על קניות, שהסופרמקט הרבה יותר נוח, ושגם בו יש מוכרות נחמדות, גם אם צעירות ומתחלפות תדיר, שפחות שמחות בחלקן, מרוויחות משכורות מינימום. זאת לא שאלה מוסרית, אני מרגיע את תחושת חוסר הנוחות, עושה עיקוף בדרך הביתה כדי לא לעבור מול המכולת עם השקיות העמוסות עליהן מתנוסס סמל הרשת, ובכלל, נורא התדרדר שם בזמן האחרון.

זה תהליך כלכלי פשוט, בלתי נמנע כנראה. המכולת לא יכולה להתמודד עם ההיצע, המחירים ושעות הפתיחה של הרשת. הלקוחות המשלמים, אלה שלא רושמים או שמשלמים את חובותיהם בסדירות, נוטשים לאט לאט את מה שהופך למפלט האחרון של מי שלא יכול להרשות לעצמו את המותרות הללו. התושבים החדשים של השכונה, הצעירים האופנתיים שחושבים שמגניב וזול בדרום העיר, לא נכנסים אל הכוך המלוכלך. זה מקום של עניים, כאלה שמוכנים להסתפק בהיצע נמוך ובמחירים גבוהים תמורת האפשרות לשלם כשיהיה להם. המכולת תצטרך להסתגל לתנאי התחרות הבלתי הוגנת הזו או להיעלם. אבל ההגיון הקר הזה אינו מרגיע את המצפון.

אני חוזר הביתה, מניח את השקיות על הרצפה, מתחיל לפרוק את תכולתן לתוך המקרר והארונות. הכלב מתיישב לצידי, בוחן בסקרנות את הרכישות. הוא אוהב בייקון, יודע שתמיד אני מבשל אחרי קניות, ושהוא יקבל חתיכה. לא נורא. מחר אקח אותו אל המכולת.

יורים באלנבי

יורים באלנבי. צלף התמקם באחת הקומות העליונות של שלד הבניין השרוף ברחוב ברנר, וכל היום מנסים להוריד אותו. עכשיו, סוף כל סוף, החליטו לגמור עם הבלגאן, ובמעלה הרחוב מתגלגל לו טנק פחוס, מלווה בשלוש שריוניות. זחליו גורסים עוד את החצץ החום שנשאר מהכביש של פעם. אנשים למדו מהר מאוד לזהות את הכוחות השונים, לכל אחד מהם יש את הבעיות שלו. הפעם אלו הצרפתים, והם הכי גרועים, יותר אפילו מהאמריקאים, סתם יורים, בלי לכוון בכלל, אף אחד מהן לא מדבר אנגלית, וכל דבר מעצבן אותם.
הטנק עוצר במרכז כיכר מגן דוד, מכוון את התותח שלו כלפי מעלה. רעש חריקת השרשראות אומנם נרגע, אבל עכשיו הוא מפעיל את המנוע בכל הכוח, ועשן סמיך נפלט מאחוריו, עוטף את הכל, יוצר ערפל מלאכותי שבחסותו פורקות השריוניות את החיילים המפוחדים, הכושלים אל חסות הכניסות לבתים והחנויות הנטושות, כורעים כמעט תחת נטל כל המיגון והחימוש והאיבזור המועמס עליהם.
הצלף הבודד לא נכנע. זמזום כדור וצליל פגיעתו בשריון הטנק נשמעים. ואחר כך קול ירי התותח, חזק כל כך עד שהאוזניים מצלצלות, שכל האוויר רועד. העשן מתפזר. יש רגע של דממה, והאנשים, או הלא לוחמים, כפי שנוהגים לקרוא להם עכשיו, שהמתינו לסיום הדרמה הקטנה הזו מחוץ לטווח האש, ממהרים לנצל אותה בכדי לחצות את זירת הלחימה, בדרכם מכאן לשם. הכל נרגע, לפחות לבינתיים. הצלף לא יירה יותר. חזרה לשגרה.

איך מסתירים

 

 

איך מסתירים ג'יפ

 

מתי הייתה הפעם הראשונה בה רקדתי בנוכחות אנשים אחרים?

כנראה שזה קרה כשהייתי בצבא, בדיסקו של קיבוץ חמדיה.

מלחמת המפרץ עמדה לפרוץ, ולאיש ביחידה בה שירתי, סיירת גבעתי, לא היה מושג קלוש כיצד להתמודד עם האיום המתקרב. היחידה הייתה נטולת גיבוי כלשהו מצד מי ממקבלי ההחלטות, כך שהדרך היחידה להתמודד על מקום בספר התהילה של המבצע הצבאי האפשרי הייתה למצוא פתרון יצירתי, איזו נוסחה שתוכל לסיים את הפיאסקו.

*

ובכן, נשלחנו לבצע את הבלתי ניתן להשגה, לבנות מצינורות אינסטלציה ומוטות למתיחת חממות את האביזר שיפתור את הסתירה, זה שיאפשר ל- "שועלי שמשון" (כי זה היה הכינוי שלנו. יצירתי, לא?) להתמודד מול שאר ספק קבוצות הכדורגל ספק יחידות צבאיות מובחרות בליגת האליפות של המוכנות לביצוע.

ובהתחלה אפילו הצלחתי להאמין ביכולתנו להתיר את הקשר הגורדי.

הייתי צעיר וטיפש, כמעט שנתיים בצבא, לכוד בין גדרות השאיפות שנכזבו.

רציתי להיות חייל, רציתי להיות גיבור, רציתי להיות חלל.

רציתי להיות חייל מת, כזה שסביב קברו מספרים כמה טוב היה, כזה ששוכחים את כל מגרעותיו.

למען הגשמת השאיפה הזו הייתי מוכן להתעלם מההגיון הפשוט ולשמש כעלה תאנה. ובשם יכולת זו, לא לראות את המובן מאליו, נבחרתי להוביל את כוח המשימה המצומצם והמבולבל הזה. הייתי המפקד.

*

נסענו בטרמפים אל הקיבוץ, יוצאים עם השקיעה מהבסיס שליד באר שבע, מגיעים בלילה אל חמדיה, חמישה קילומטרים מבית שאן, בקצה הכביש, על ראש גבעה. ישנו בשקי שינה על רצפת הסלון בחדר הצעירים של אחד מחברי לצוות, מסגר לשעבר. החדר היה מחומם מדי, ומשקי השינה עלה אד ריחות סולר ואבקת ניקוי כימי, לתוכו התעוררתי. השמש רק עלתה. צריך לקום לעבודה.

חדור בתחושת הבהילות והחובה ניסיתי להעיר את חברי. גם זה היה תפקיד אותו נטלתי על עצמי, המעיר, אותו אחד שמקיץ בבהלה עם קריאת ההשכמה הראשונה, ומתעקש שלא לחזור לישון.

אולם הפעם, בהיעדר סמכות בכירה, הדבר היה בלתי אפשרי. טלטלתי, אמרתי, הצעתי קפה, אך ללא הועיל. כל הניסיונות הללו נתקלו בסירוב, אשר לא הופיע בצורתו הקולנית דווקא אלא דרך התעלמות כוללת, המלווה במשיכות כתף אקראיות וזועמות.

בחרתי להשלים עם המצב במקום להיכנס לעימות כולל. שלפתי מהתרמיל בגדים רגילים, אזרחיים, ועטוי בתחפושת יצאתי אל הבוקר הקיבוצי.

*

שבילי אספלט נמתחו כמו קורי עכביש, נפגשים כולם בבניין חדר האוכל. בתים נמוכים, דשא, צעצועי מתכת מחלידים, הכל היה שקט כל כך.

תחושת פריקת העול הייתה כובשת.

התחלתי לעשן זמן לא רב לפני כן, אך הצלחתי לצחצח מיומנות זו במהירות. הסיגריה הראשונה של היום, נובלס, נולדנו ובחרנו לעשן סמים, כפי שפירש את שמה חבר צוות אחר, קיבוצניק גם הוא, צרבה את ראותי בדיוק במידה הנכונה. עשנה התמזג עם אדי הבל הפה, מוחשי למגע באוויר הצונן.

היה יום שישי, יום של שינה עד מאוחר בקיבוץ, כך שהייתי כמעט בודד בתוך חדר האוכל הענקי.

על קיר האולם נתלו שטיחים מדובללים, אותם רקמו המשפחות השונות. במארג שמיכת הטלאים זיהיתי את שם משפחתו של חברי לצוות. פיסת הבד שלהם הייתה דהויה במיוחד.

שתיתי שוקו קר, ואכלתי עגבנייה, מלפפון וגבינה לבנה, יושב יחידי ליד שולחן ארוך מדי.

*

ואז ראיתי אותה.

היא עברה שם, ליד עגלות המזון, קרחת ועגולת פרצוף. כתובת קעקע כהה הציצה אלי מכתפה, נחשפת לרגע כאשר כתפיית המעיל שלה נשמטה. היא הייתה דומה כל כך לאהובה אותה איבדתי זמן מה לפני כן. לא ידעתי מה אני מרגיש.

המשכתי לבהות בה כאשר אספה אל מגשה לבן, ריבה ופרוסות לחם. דומה כל כך, עטופה בהילה של רוגע. שמחתי כאשר התיישבה בגבה אלי, גם היא בודדה בשולחן אחר. נשמתי.

אבל לא עשיתי כלום. נגסתי בפרוסת העגבנייה האחרונה, מתקשה לבלוע, וקמתי ממקומי. בדרכי אל נקודת פינוי המגשים שלחתי מבט חפוז לכיוונה. מבטה חלף דרך שלי, ללא זיהוי או תגובה. כל כך דומה, כל כך הרבה שלווה.

*

כאשר חזרתי אל החדר היו חברי שקועים בפולחן נס הקפה של הבוקר. הצטרפתי אליהם, שתקנו בצוותא, מתכוננים ליום העבודה.

הגענו לקיבוץ בסוף השבוע בכדי לנצל את העובדה שבימים אלה איש לא עבד במסגרייה. כך יכולנו לשמור על מראית עיין של סודיות. מבין שלושתנו, רק אני ידעתי מה המטרה הסופית של העבודה. כחייל נאמן, נמנעתי מלשתף את חברי בידיעה הזו. לא נראה שהדבר הפריע להם, כל עוד הסוד התבטא באופן פרקטי, נפרט למעות של דברים שצריך לעשות.

*

חתכנו ושייפנו, עובדים באולם הנטוש, העמוס בפסולת מתכת מחלידה. ריח הריתוך וברקי האור שמלווים אותו הגדירו את גבולות הבועה.

חיברנו צינורות קטנים לגדולים יותר, בונים קיפודי מתכת מסוגננים. ככל שהתקדמנו נראתה אפשרות השימוש במתקנים המסורבלים מופרכת יותר.

האם מותר כבר לגלות? האם מותר לספר שהגענו אל הקיבוץ בכדי למצוא פתרון טכני לרצון להעלים ג'יפ, להסוות אותו כך שלא יתגלה על ידי האויב? האם הסוד כבר איבד את משמעותו?

אתייחס לתשובה לכל השאלות הללו כחיובית, לא מתוך ידיעה אלא בשם הרצון.

חוסר המשמעות של המטרה היה ברור כבר אז. הדרך הייתה החשובה, העבודה. ההלחמות היו צריכות להיות חזקות ומקצועיות. הצינורות היו צריכים להיות מלוטשים. וצריך גם לצבוע את הכל, וצריך לייצר כמה שיותר. כל הצרכים הללו החליפו את הצורך לדעת, להבין או לחשוב.

*

אכלנו צהריים בחדר האוכל, אבל לא ראיתי אותה.

הפעם כבר פגשנו את כל הקיבוץ, ונראה היה שכולם מתעקשים להתעניין בשלומנו, לברר מה מתבשל, מה קורה. חייכתי הרבה, שתקתי, מחפש כל העת אחריה. לבסוף העזתי לשאול אודותיה את חברי לצוות. הוא לא ידע על מה אני מדבר. לא פירטתי, לא הבעתי התעניינות גדולה מדי, התביישתי.

אחרי האוכל הלכנו אל מועדון הצעירים, מבנה עץ אשר בנייתו לא הושלמה הצופה אל מעבר לגדרות הקיבוץ. מהמרפסת אפשר היה לראות את ההרים המקיפים את עמק בית שאן. לא רציתי לחזור אל המסגרייה. אנקות המתכת עדיין צלצלו באוזני. העדפתי להיבלע באחת מהכורסאות הישנות, לעשן עוד סיגריה ולשתוק. וזה באמת מה שעשינו, לזמן מה, עד שרגש החובה התעקש להתעורר ממנוחתו.

*

אחר צהריים של עבודה, של חיתוך, ריתוך, ליטוש וצביעה, עד שיורד הערב.

חזרנו אל החדר, נושאים בשקיות ניילון את פרי העמל היומי, מתכת מעובדת שתפקידה להעלים ג'יפים.

ובדרך שוב ראיתי אותה, הולכת על שביל מקביל לשלנו, לבדה. ושוב לא עשיתי כלום, אבל עוררתי אליה את תשומת ליבו של חברי לצוות. לא. הוא בהחלט לא הכיר אותה, וחוץ מזה, היא בכלל לא משהו.

לא ניסיתי להסביר לו את משמעותה של נוסטלגיה. נתתי לה להיעלם בין שורות הבתים, בתוך אפלת הערב.

*

קיבוץ אמור להיות מקום קטן, בו כולם יודעים הכל על כולם. זו הנחת יסוד, הבסיס לשיחה עם כל בן משק. חשבתי על זה בזמן שהתקלחתי, שוטף מעצמי את הנסורת המתכתית. לא אכזבה הייתה כאן, אלא תימהון והתרגשות אל מול האתגר. המים החמים האדימו את בשרי, מדגישים את בהירותו של העור, אשר כמעט ולא נחשף לשמש, נידון להיות כלוא תחת המדים.

בשנתיים הללו, שנות החיילות, עטה עליו גופי מעטה זר. הכוחות שאפשרו לי ללכת מאה ועשרים קילומטר, לסחוב תרמיל ששוקל חמישים קילו ולבצע עשרים עליות מתח היו חלק מאותו מעטה, מעין שריון צב חיצוני. אומנם נתתי את ההוראות לביצוע הפעולות, אבל המעבר של התחושות אלי היה מגומגם וקטוע. זה לא היה הגוף שלי, זה לא הייתי אני, זה היה חייל זר, עמו אני חולק בעיקר את הכאב.

*

נאלצתי לעזוב את הצוות כחצי שנה קודם לכן מכיוון שלא יכולתי לעמוד בכאב.

הגב שלי לא הצליח להסתגל לשריון. לא יכולתי לישון יותר מאשר ארבע שעות מאחר והייתי מתעורר כאשר גופי מכווץ בכוח לאחור, כמו קשת הפוכה. הפכתי להיות מש"ק, מפקד שאינו קצין, כותרת חסרת חשיבות, מדריך במחלקת הסיור, אחראי על ניווטים והסתוות.

הכאב לא הפסיק אף פעם, כמו גם התחושה שאם אוותר, ולו לרגע, על הריכוז ואשמוט את השריון שוב לא אצליח להרים אותו. אבל עכשיו זה היה נסבל, רק בעירה מתמשכת המקיפה את השכמות, שום דבר שאי אפשר להתמודד אתו. ברגעים כגון זה, אל מול המראה בחדר המקלחת הזעיר, היה בכאב גם משהו מרגיע ומוכר, בדומה לריח הכבד והעוקץ של הסיגריות, אותו ריח העוזר למעשן להכיר את עצמו.

אפשר לומר שהסוויתי את עצמי מפני הכאב, כדי שלא ימצא אותי. השתמשתי במחשבות מלאכותיות, בדפוסי התנהגות מושאלים, בנהלים ובפקודות כדי לבנות את האשליה ולהסתיר את עצמי מפניו, ולפעמים הצלחתי.

*

שתינו וורמוט זול בכוסות זכוכית גבוהות, קר מהמקרר. נרדמתי.

כשהתעוררתי חברי לצוות אמר לי שיכול להיות שהיא תהיה בדיסקו, כי הרי כל הצעירים הולכים לשם.

זה היה שעתיים אחר כך, לא חלמתי על כלום, והייתי צלול ושקט.

מתקני המתכת היה מונחים על השולחן. שושנה לג'יפ, כך צריך לקרוא להם, פרי פיתוח ומחשבה משותפת של כל צוות מחלקת הסיור, פתרון שנראה פשוט ואלגנטי כאשר שרטטנו אותו, ומסורבל וגמלוני עכשיו.

בכדי להעלים ג'יפ צריך משהו מעט יותר מתוחכם מזה.

כל העבודה שהשקענו היא חסרת משמעות, מאחר והתוצאה עלובה למדי, ובלתי שמישה בעליל. ראיתי את זה רק עכשיו, ומשום מה הדבר לא העכיר את מצב רוחי כלל.

יכול להיות שהיא תהיה בדיסקו. וזה מספיק.

*

לבשתי בגדים יפים שהקפדתי לקחת איתי בתרמיל. כנראה שבכל זאת לא הייתי שלם לחלוטין עם תחפושת החייל. המכנסיים היו מקומטות לגמרי אבל זה לא היה נורא. השאלתי חגורה ומעיל מחברי לצוות. נראיתי בסדר.

שתינו עוד קצת לפני שהלכנו, שמענו קסטות, כמעט ולא דיברנו על הצבא.

יצאנו אל הלילה, הסתובבנו בין בתי הקיבוץ.

יום שישי בערב הוא זמן המפגש היחידי של החיילים שבחופשה. מידע מועבר, מערכות יחסים שמתנהלות מדי שבת שנייה מוצאות דרכים להתפתח.

הייתי חיצוני לכל זה, הולך בשולי חבורת החברים הנאספת בדרך אל הדיסקו.

כשישנתי פספסתי את ארוחת הערב, האירוע המרכזי של השבוע. אבל לא הייתי רעב. אורות צבעוניים נראו מרחוק, הדיסקו.

*

אף פעם לפני כן לא הצלחתי לרקוד בציבור, אלא רק בבית, לבד, צמוד אל הרמקול של מערכת הסטריאו. כשהיו עוד אנשים בסביבה לא הצלחתי להשתחרר. אפילו האלכוהול לא עזר לי. כשהייתי שיכור דיברתי ולא זזתי. נמשכתי אל אהבת התנועה, אך הכרתי אותה בעיקר דרך הקושי והכאב.

אהובתי לשעבר הייתה רקדנית. בתנועותיה היה משהו רך ונהנתני. התגעגעתי אליה.

*

הדיסקו שכן בלול עופות ישן בפאתי הקיבוץ. קירותיו הפנימיים של מבנה הבטון הארוך היו צבועים שחור, וכדור מראות הניע עליו נקודות אור צבעוניות. נצמדתי אל הבאר, שתיתי בירה. היא לא הייתה שם.

והיא לא הייתה גם אחרי עוד שתי בירות.

*

המוזיקה הייתה פשוטה, רוקנרול בסיסי וחסר זהות. ידעתי שהיא כבר לא תבוא. האנשים סביבי היו שקועים בשלהם, רוקדים ומדברים. לא הייתי חלק מהם ומזיכרונותיהם המשותפים. נתתי לקצב להשתלט עלי.

חברי לצוות תפס אותי ומשך אותי אל הרחבה. מעגל שבטי נוצר שם, מגיב אל הקצב בתנועות מכניות. לא היה אכפת לי. הייתי שביר מדי בכדי להתבייש. התנועות סחפו אותי.

ומתוך התנועה עלה פתאום אושר, חלקי ורגעי אומנם, אך צלול ושלוו.

*

רקדתי, ולא עניין אותי שום דבר אחר.

התנתקתי, או אולי להפך.

הניתוק כבר לא הפריע לי, הסתירה המתמשכת בין מה שאני רוצה למה שאני עושה כאילו חדלה להתקיים לרגע. השריון נעלם.

הנוסטלגיה, הרדיפה אחרי הבלתי ניתן להשגה, הכמיהה, כל אלו נפרטו למעות של תזוזות ותחושות.

רקדתי, ושיזדיין העולם.

 

מה עשיתי בחופש הגדול

מה עשיתי בחופש הגדול

ללורד אלנבי
שיחקת אותה

כל קשר בין הדמויות, המעשים, המקומות והרחובות המוזכרים כאן למציאות הוא מופרך מיסודו.
אין מציאות.

להמשיך לקרוא

סיפור קצר על אישה שמתה

מרי גרה בחדר אשפה שהפך לדירת חדר

מרי גרה בחדר אשפה שהפך לדירת חדר, מתחת לבניין מטופח, כזה שאין בו יותר מדי דירות עם שותפים, ברחוב שהתיאור מרכזי ושקט הולם אותו. שביל צר, מרוצף ברשלנות באבנים בלתי מסותתות, מתפצל מהרחבה שליד האינטרקום, ומוביל אותי, דרך הגינה שהשתילים בה מסודרים בערוגות תחומות היטב, אל צדו האחורי של הבניין. ספסל שיש מסיבי, הבנוי מגושים רבועים המשתלבים לצורת מצבה, עומד ליד קיר הבית. ניכר שספסל זה אינו משמש לישיבה, אך נוכחותו שם אינה מעשית דווקא. זוהי הצהרה – לבניין הזה יש גינה, ובגינה הזו יש ספסל. כאן גרים אנשים רגועים, כאלה שיודעים להעריך, אם כי לא בהכרח להשתמש או ליהנות, מגינה, ספסל וטיפוח.

אני מחכה שמרי תפתח את הדלת, מתלבט מה לעשות כשזה יקרה. האם עלי להיות נחמד וקורקטי, כי הרי שלשום היה רק חלום, פנטזיה משותפת, אין דברים כאלה במציאות, או אולי אוהב וחושק, כי שלשום היה, משום מה, טוב ומסעיר, ואני רוצה עוד. מי אני היום?
סבך העציצים כמעט חוסם את הכניסה לבית, צמחים דהויים ומאובקים משתרגים על שלדת ברזל, מעין מרפסת פרטית ממנה ניתן לצפות אל חצר בניין השגרירות הסמוך. שלט רחוב בשפה זרה, כתוב באותיות קיריליות, תלוי על הקיר, ליד הדלת.
אני מדליק סיגריה, כדי להרגיע את הנשימה, נשען על המעקה, בוהה בדלת.
תפתחי כבר, מה את עושה שם כל כך הרבה זמן?
אני אגיד לה שזהו, שזה לא היא, זה אני, שלא מתאים לי כרגע.
אני אשחק את המנייק, אהיה מי שהיא רוצה שאהיה.
אם רק תפתח את הדלת.
דלת עץ חומה ומתקלפת, ללא חריר הצצה, ללא שם או ציון כלשהו.
אני מקיש בה שוב.

אנחנו מתחבקים בכוח, כאילו לא עבר שום זמן, כאילו לא קרו דברים, כאילו אין חיים מחוץ לדלת החומה שנסגרה מאחורי.
את אור הצהריים הבוהק החליפה האפלה. אין חלונות בבית של מרי, רק חרכים מאורכים, מכוסים בזכוכית אטומה.
אצבעותיה ננעצות בגבי, מצמידות אותי אליה.
היא ישנה, ועורה לח מזיעה.
כשאנו נפרדים לרגע, ומביטים זה בעיני זו, קשה לי לזהות את עצמי. אני רוצה אותה, חושק בה, אוהב אותה.
ואז היא אוחזת בידי ומובילה אותי אל המיטה.

מרי ואני עושים אהבה.
אנחנו מזדיינים, ומעשנים, ושוב מזדיינים, ושוב מעשנים.
ליד המיטה, על השולחן הקטן שעליו מונחת גם קערת הגראס, יש צלחת גדולה מלאה באבנים קטנות. חילזון אפור קונכייה מסתתר בינן, זז רק כשאיני מבחין בכך. בכל הפוגה ברצף המתמשך אני מחפש אחריו, ומוצא אותו כל פעם בפינה שונה של מבוך האבנים, מחופר בתוך קונכייתו. שביל רירי, כמעט סמוי מעין, הוא הרמז היחידי לכך שמדובר ביצור חי.
עוד זיון, עוד ג'וינט, עוד תנועה נסתרת של החילזון.
מרי מושכת אותי שוב אליה.

הבית של מרי, קטן ככל שיהיה, הוא מוזיאון עשיר ומגוון של חפצים ישנים, צעצועי פח, גלויות ותמונות. כל פינה בחדר, כל מדף וכל ארון עמוסים בשכיות חמדה זערוריות. ג'יפ ששני חיילים בריטים נוהגים בו, רובוט בעל עיניים מהבהבות, תמונות פורנוגרפיות מראשית המאה, כל אלה מקיפים את המיטה, אשר למראשותיה תלוי פוסטר ענק של קורט קוביין.
מרחוק כל זה בודאי נראה כגבב מקרי של פרטים שנדלו מהאשפה, בלגן בלתי אפשרי, עומס שאין כל דרך להתמודד אתו, אולם מקרוב, מבפנים, אי הסדר מתברר כתוכנית מדוקדקת, עמוסת משמעויות נסתרות ובדיחות פרטיות.
חתן וכלה מפלסטיק בוהים בסוס זכוכית בעל רגל שבורה, המנסה להמריא אל מנורת הלוויין, הקולטת את כוחותיה ממקדש הנרות שמתחת לפוסטר.
חושך כבר ירד בחוץ, העלטה בחדר מתגברת, ומרי מכינה את עצמה אל הלילה.

מהארון שבקיטון המטבח היא שולפת שני נרות אדומים, מנצלת את הזמן בכדי להאכיל את משפחת החתולים עמה היא גרה, אם, אח ואחות. אלה, המכירים את הטקס ובטוחים בארוחתם הבאה, אפילו אינם מתרגשים מהמחווה, אך בכל זאת עושים בעצלתיים את דרכם, כל חתול מהפינה בה היה מכורבל, לכיוון הקערה.
מרי מתכופפת אליהם, מעבירה יד בפרוותם, לפי הסדר.
– רק ככה הם נותנים לי ללטף אותם.
אני מרגיש איך אני רוצה בה שוב, בגלל האופן בו היא רוכנת, בגלל פגיעותה, בגלל שעדיין לא פענחתי אותה, לא לגמרי.
היא מתקרבת אל המיטה, אבל הפעם לא נצמדת אלי ובמקום זה נועצת את הנרות בפמוט המכוסה כולו בנטיפי חלב, מתחת לפוסטר. אחר כך היא מדליקה אותם בעזרת גפרור, מליטה את פניה בידה.
– זאת קבלת שבת?
לא הייתי צריך לנסות ולהתבדח, אבל היא לא כועסת כשהיא פונה אלי, שיערה לוהט לאור הנרות, פניה חבויות בצל.
– אתה יפה.
ושוב אנו נצמדים.

זה כבר לא משנה אם אני גומר, מאחר ולזיונים שלנו אין סוף או התחלה ברורים, מאחר והם בעצם זיון אחד מתמשך. שנינו מתנהגים קצת כאילו אנו מנסים לשבור שיא כלשהו, לעבור גבול בלתי מוגדר. ההנאה מתעצמת מפעם לפעם, נמהלת בכאב, בתשישות, בתחושת הפחד. הסקס טוב מדי, ולכן הוא הופך להיות רע.
אנחנו לא מפסיקים לעשן. העיניים של שנינו זגוגיות ואטומות. אי אפשר לדבר עכשיו, רק לגעת.
אני הולך לשירותים. אור הנרות מהבהב, מטיל על קטעי הרצפה הבודדים הריקים מחפצים צללים חדים. הקירות זזים, הבניין נושם.

קירות האמבטיה צבועים שחור. מדרגות מובילות אליה. היא תוספת לחדר האשפה הישן, חפורה בין יסודותיו של הבניין, כך שהתקרה עשויה בטון בלתי מסותת, לח למראה, שמוטות ברזל בולטים ממנו. הדרך הטובה ביותר לפוצץ את הבניין תהיה לשים את חומר הנפץ כאן, בתוך היסודות.
מראה מכורכמת מצפה את ארון התרופות, בו אני מוצא אוסף של כדורי שינה והרגעה, כמו גם שלוש אריזות חתומות של פרוזאק.
הזין שלי כואב ומשופשף, נטול הדר ומדולדל. אני חש בנתק הברור ביני לבינו, ברצונות השונים. הוא היה רוצה להישאר, אולי לנוח קצת, אבל להישאר, בעוד שאני רוצה לברוח.
פנטזיות אינן אמורות להתגשם.
אני איני יפה.
אני בודד.
אני חושק, אולם איני מממש את התשוקה הזו.
צריבת השתן מנערת אותי. אני משעין את מצחי על הקיר, והקרירות מנחמת ומגינה.

המיטה של מרי נוחה באורח יוצא דופן. היא מספרת לי שאימא שלה קנתה לה אותה בהמון כסף, כדי שתישן טוב, כדי שיהיה לה כוח, ושאבא שלה קנה לה את הדירה הזאת כדי שידע שהיא בסדר, שהיא מסודרת בחיים. אבל כשאני שואל עוד היא לא עונה, מתיישבת ומגלגלת עוד ג'וינט.
– הוא שוב זז.
– הוא אף פעם לא זז. זה רק נדמה לך.
גבה כפוף, שערותיה שזורות לצמות מדובללות, אבל היא עדיין יפה. היא מציתה את הג'וינט, נשענת לאחור.
– אתה לא צריך אותי. אני דפוקה.
לוקח לי זמן לענות. הג'וינט עובר אלי.
– אבל אני רוצה.
היא מחייכת. האוויר מלא בריח של סקס וגראס.
– אנחנו אף פעם לא רוצים מה שטוב בשבילנו.

אנחנו נרדמים מחובקים, אולם כמעט ואיננו ישנים.
במקום זה אנו מתכרבלים זה בזה, מלטפים, נצמדים ומרפים. מי אנו, זה לזו? מי אני בשבילה, ומי היא בשבילי? האהבה זורמת ממני בכלל בלי להתאמץ, כאילו מישהו שכח את השיבר פתוח. והמשמעות – זה חייב להיות בדוי.
הבית, כמונו, איננו נח.
החתולים, שהיו רדומים במשך כל היום, התעוררו לחיים, והם מנהלים את מערכות היחסים המשפחתיות יותר ופחות שלהם בכל רחבי החדר. מדי פעם אחד מהם בוחר לנוח לזמן מה, ולצפות במהומה במקום להשתתף בה. לצערי, נראה שנקודת התצפית המועדפת היא דווקא הכרית שמתחת לראשי. ניסיתי לרמות ולהזיז אותה הצדה, אבל הם לא אהבו את זה, ולכן אני נאלץ להסתגל למגע החמים והפרוותי, הנעים דווקא, בעורפי.
מדי פעם, כששקט, אני חושב שאני שומע את החילזון.

עורה של מרי מול עורי, גב אל בטן, וידי מונחות על צלעותיה. עיני החתולים מנצנצות בחשיכה.
הגוף כבד, נטוע במזרון כאילו גם מנוף לא יוכל להזיזו, אך במקביל גם קל, חסר משקל. חוסר התנועה מאפשר את השניות, מאחר ושתי התחושות נובעות מתוך אותו מקור, הידיעה שהמוח והגוף אינם קשורים עכשיו. הניתוק הושלם ועבר בהצלחה. ועכשיו, כל מה שצריך זה לאפשר למחשבה לפרוץ החוצה מתוך הכלא. אולם זה יאלץ להידחות, מאחר ולמחשבה כרגע אין יכולת להפעיל שום רצון שהוא, ובודאי שלא רצון לפעולה.
המחשבה היא מעגלית, אם כי לא אקראית. להפך, יש בה דפוס קבוע, תחנות מעבר שחוזרות על עצמן. מרי, הפחד ממרי, התשוקה אל מרי, תחושת הריקנות, כאילו נחלבתי עד תום, הדחף הפתאומי לברוח, לקום ולהתלבש, חוסר היכולת לפעול וגם, פתאום, הלנה. אופס. מה היא עושה כאן? וחוזר חלילה.
תחנות ידועות, ידועות מדי.
חום גופה של מרי חורך את עורי.

התעוררנו ביחד, ועכשיו היא מארגנת ארוחת בוקר, למרות שאי אפשר לדעת בדיוק מה השעה, ואולי כבר אחר הצהריים, ואני מכין קפה.
שנינו עדיין עירומים, אבל עכשיו זה שונה, למרות שעדיין לא ממש בלתי נעים. אך המבוכה כבר קיימת, מתגלה בפרטים הקטנים, ברגעי השתיקה הרבים מדי.
היא קוטעת פתאום הכל, ופונה אל המיטה, בוחנת את קערת הגראס הריקה, מחטטת קצת בקופסא שמונחת על המדף.
– מה, גמרנו אתמול את הכל?
למרות המאמץ, איני מצליח לזהות נואשות רבה מדי בקולה.
– לא נורא.
היא מסכמת את החיפוש, מתיישבת על המיטה, כפופת גוף, תופסת בסדין ומתעטפת בו.
– אני כזאתי בבוקר. אל תתרגש.
הקפה כבר מוכן. היא שותה חזק עם סוכרזית אחת. אני מדליק סיגריה.

– אתה לא צריך אותי. רק צרות אני אביא לך.
– אז את רוצה שאני אלך?
– לא. בכלל לא.
– אז מה את רוצה?
– למה שאתה רוצה ולמה שאתה צריך לרוב אין שום קשר.
– אני חושב שלרוב זה אותו הדבר.
היא צוחקת, צחוק אמיתי, לא כאילו.
– אתה עוד צעיר.
היא מרצינה לפתע.
– בת כמה אני, אתה חושב?
זה אתגר. לא חשבתי על זה עד עכשיו.
– מה זה משנה?
– זה משנה.
היא לא נותנת לדממה להיות ארוכה מדי.
– שלושים ושתיים.
והיא מגחכת, נותנת למילות החנופה שלי להתחלק מעליה.
– אני יודעת שלא רואים, אבל מרגישים.

כשכבר כמעט עומד לי, ואנחנו באמצע גישושי מגע ראשונים, מגומגמים, דופקים פתאום בדלת. מרי נדרכת לרגע, אבל מייד מתרפה, קמה מהמיטה, לוקחת את הסדין ומתעטפת בו.
– תחכה לי רגע.
ואז היא ניגשת אל הדלת, פותחת אותה רק קצת ומנהלת שיחת לחישות עם מישהו מעברה השני.
זה לוקח קצת זמן. ממקום משכבי, עירום על המיטה, אני רואה איך היא זזה בחוסר נוחות. יד גברית נשלחת פנימה, טובלת באור הבהיר מדי, מנסה ללטף את ראשה של מרי, אולם היא נרתעת, והיד לא מתעקשת. החתולים חומקים החוצה, רודפים זה אחרי זה.
בגדי מוטלים ליד המיטה, ממתינים לי.

– זה היה עודד.
– ההוא מהבאר?
היא מגחכת. שנינו כבר חצי לבושים, והיא מראה לי את אוסף ברכות השנה טובה שלה, קופסת קרטון גדושה מתוכה היא דולה ברכות נבחרות, מדהימות ביופיין, כשלכולן היא מתייחסת באותו שיוויון נפש מזלזל.
– פעם חשבתי שאני יעשה עם זה משהו.
– והיום?
– היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה. לא נורא.
אני מנסה לחזור לנושא הקודם.
– הוא בסדר, עודד?
– לא יודעת. הוא יסתדר. קשה לו.
היא הפסיקה להוציא ברכות מהקופסה, ועכשיו היא מעבירה את ידה על בטנה בתנועות איטיות. אני מרים אליה את ראשי, והיא מתנערת, מחייכת אלי.
– אל תפחד. הוא לא חבר שלי.
עיניה צוחקות אלי, מכווצות, דומעות.
– אבל הוא היה. הוא היה האבא של התינוק שלי.
היא נותנת לי לחבק אותה, אבל נשארת מרוחקת.
– אבל זה כבר לא משנה עכשיו.
היא נותנת לי נשיקה על המצח.
– אתה טוב.
המחמאות האלה מביכות אותי. איני יודע מה לענות.

היא מלווה אותי אל הדלת, אוחזת בדל של ג'וינט שהוצל מבין קפלי הכריות שעל המיטה.
– אני צריך להוציא את הכלב לטיול.
פניה מתכרכמות.
– למה לא אמרת לי קודם? הוא כזה חמוד, הכלב.
אנחנו נצמדים לנשיקה קצרה, בפיות שעדיין לא צחצחו שיניים.
– את רוצה לקבוע משהו?
– בוא נדבר יותר מאוחר.
היא מתרחקת ממני, משחררת אותי, אבל אז פתאום הופכת לנחמדה ורכה, תלותית.
– אז מבטיח שתתקשר אלי?
אני מגחך.
– מבטיח.
– יופי.
היא מקרבת את פיה אל אוזני, לוחשת אלי.
– היה לי נורא כיף.
ועוד חיבוק, ועוד מחמאה הדדית, ודלת חומה שנסגרת אחרי, ושביל מרוצף בשברי אבנים, וספסל שיש בצורת מצבה, עליו אני מתיישב, מצית סיגריה, מביט ברחוב הריק מאנשים, תוהה אם עוד אשוב לבקר בבית של מרי.