קם בבוקר, מדליק סי אן אן, שותה קפה, מעשן סיגריה.
יום גדול היום, יום בחירות, יום בו אני מגיש בקשה לקבלת דרכון גרמני, יום בו אבדוק אם אנה פרנק בבית.
אני באמסטרדם, אגב, מה שיותר נוח מבחינת אנה, אבל מונע ממני מלהשתתף בחגיגה העגומה לדמוקרטיה שמתרחשת שם אצלכם, בלבנט. לא נורא. אפילו כריסטיאן אוונפור טוענת שהכל כבר ידוע מראש. מה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר. הקטסטרופה המחכה מעבר לפינה מודחקת. זה פחות מסובך, ככה.
מה חשב אבא של אנה כשהכניס את משפחתו לדירה האחורית? האם חשב שיצאו משם לעולם נטול רוע ושאיפות גדלות של עם הרואה בכל השאר נחותים לו?
כן, רגש העליונות. איזה מניע נפלא להשפלה, רדיפה, רמייה, ניצול ורצח. איזו מדורת שבט. הגאווה הלאומית, אחוות האוהדים השונאים כל מי שהוא לא אנחנו, נשמע מוכר? בטח. רשעים הגרמנים האלה.
יום חורף אירופאי, שמש נמוכה מציצה מבעד לעננים החולפים ברוח מעבר לצריח הכנסיה. הפעמונים מצלצלים. חיים רגועים. ארוחת בוקר דשנה. מעבר לרחוב, בחלון שמולי, אישה בלונדינית ויפה מציירת ציור גדול בצבעי שמן, בשלב הליטושים האחרונים. הוא פונה אלי באלכסון, כך שכל שאני רואה הוא דמות שוכבת. לכאורה היא לא מבחינה בי, בחלון עליית הגג שמולה, יושב וכותב, לכאורה אני לא מבחין בה. המון חלונות יש בעיר הזו, והמון כבוד מפוקפק לפרטיות.
הקלפיות פתוחות כבר חמש שעות, ואחוז ההצבעה נמוך, כמה לא מפתיע, כמה לא רלוונטי, כאן, במקום בו הכל נראה כמושתת על מסורת, כאילו שום דבר לא יכול להשתנות. את הציירת הזו, על מנהגיה הקבועים והבעתה המרוכזת, אני מכיר כבר יותר מעשר שנים, מפעמים קודמות בהן שהיתי כאן. הרחוב בן שלוש מאות. ההיסטוריה כאן אומנם לא נמדדת באלפי שנים, אבל היא רציפה, כמעט נטולת מהפכים.
פרט למהפך אחד דרמטי, כמובן, הזמן בו המכונה גברה על אלה שנוצרה לשרת, הזמן שלך, אנה. את היית באמצע של כל זה, כלואה בבית מלא אירופאים שעולמם התמוטט, שהקטסטרופה כבר הגיעה אליהם, אבל הרע מכל עוד לפניהם. אני צריך לבדוק אם את בבית, יש המון דברים שאני רוצה לשאול אותך.
קניתי בחנות הטבק השכונתית מפה כזאת, של לא מקומיים. צריך להקפיד שלא לתת לה להציץ מהכיס. זה אות קלון, כאן. אתה מסומן מייד כתייר, ולכן כמטרה. אבל יש לי פגישה בקונסוליה הגרמנית, צריך להגיש מסמכים שהבאתי מהארץ, תעודות שתורגמו בכסף רב, לגברת קניג, שנשמעה רשמית אך נחמדה בטלפון, לפני צאתה לחופשה. היא קבעה איתי שעה מדויקת, ומשום מה לא בא לי לאחר, ולכן אני רוצה לדעת איפה הקונסוליה נמצאת. אולי אספיק רק לעבור ליד הבית של אנה, זה קצת מאריך את הדרך אבל לא נורא, להציץ. אגב, במפה מסומן פאב מומלץ, ממש מול הבית. מסתמנת אופציה להשתכרות צהרים.
המסמכים נמסרו, וגברת קניג התגלתה כצעירה, חביבה ומתעניינת, לובשת חצאית שבכלל לא מתאימה לה. היא הוליכה אותי במבוך החדרים והמסדרונות של הקונסוליה הגרמנית, דרך דלת תמימה שמאחוריה מתגלה גרם מדרגות נסתר, עד משרדה המרווח, שחלונו הגדול צופה אל גגותיה הנמוכים של העיר. תיקי קרטון שנשר הרפובליקה מתנוסס בראשם מסודרים על השולחן, פתק צהוב כתוב בכתב יד מהודק לכל אחד מהם. התיק שלנו כבר מוכן לפניה. היא אחראית על הגשת הבקשות לברלין, כאן כבר שנתיים, עוזבת עוד מעט, עדיין מרגישה זרה, ומובן שהחברים הכי טובים שלה ישראלים.
ניהלנו שיחה חד צדדית במקצת, בה אני מפרש לה את תוצאות הבחירות הצפויות, שנינו חולקים אנחות אכזבה מברק, ומהישראלים, ומהפלשתינאים, ובכלל. פרשתי בפניה חלק מהסיפור המשפחתי, קיצור נפתולי אובדן, או שמא גזל, אזרחותו של סבי.
האזרחות הגרמנית, ולכן האירופית, מגיעה לי בזכות ולא בחסד. אין טעם לשום רגשי אשם.
אבל כל זה לא ממש רלוונטי עבור גברת קניג, לא ממש מיתולוגי, רק סיפור מעניין. המסמכים הם שמשנים לברלין, והם מאומתים ומקוטלגים, נארזים בתיקייה, מונחים על השולחן כשפתק צהוב חדש מוצמד אליהם, וישלחו מחר לארכיון הראשי.
בדרך לפגישה עם הבירוקרטית הנחמדה עברתי דרך הבית של אנה, אבל רק חלפתי על פניו. אף פעם, למרות שהייתי רבות באמסטרדם, לא נכנסתי פנימה.
סתם בית, שצמוד אליו מבנה אנמי ממתכת וזכוכית, מוזיאון, חוסה בצילה של כנסייה גדולה. הרוח ליד כנסיות קרה במיוחד, וקבוצת צעירים וצעירות אירופאים, מעוצבים, שירדה מסירה המפליגה בתעלות במסלול מסומן בשלטים מעירי עיניים, נדחקה פנימה. הכתובת היא תעלת פרינס (Prinsengracht 263) למי שמתעניין. כולם יודעים איפה זה, רק תישאלו. זה הבית של אנה פרנק, תחנת חובה בסיור המוזיאונים בעיר התיירות הזו, שנראה שאין בה כמעט מקומיים, אלא זרים שגרים או עוברים פה, קשורים בעבותות של יחסי מוכר וקונה, מסורת והרגלים.
אנה, את אטרקציה תיירותית.
גרוע מזה. יש לך לוגו.
האייקון של פנייך, בצללית שחורה לבנה נוסטלגית, בסנטר צר, בעיניים גדולות ושקועות, בשיער לא מסודר, מופיע במפת התיירים שקניתי, מוטבע על ציור ביתך.
יש לך פוטנציאל להיות הצ’ה גווארה של היהודים.
מה את אומרת, אנה, אולי נריץ ביחד ליין של מוצרי אופנה, חולצות טריקו, תיקי צד לתקליטים, מציתים, קופסאות לקססה. נדפיס עליהם את הפנים שלך, בכחול לבן או בצהוב, קשה להחליט, ונוסיף כתובת למטה, הומאז’ לעד לניצחון תמיד, משהו כמו: לזכור ולא לשכוח, “2REMEMBER & NOT 2FORGET” זה קליט, זה מעודכן, זה עכשווי. זה יתפוס. זו יכולה להיות החולצה הרשמית של המלחמה הבאה.
נתחלק חצי חצי ברווחים, ונגיד שאנחנו מעבירים עשרה אחוז לקרן נפגעי פעולות הטרור.
עשינו עסק? את ואני, מותק, נכבוש את מנהטן, את ברלין, את העולם כולו.
את סלבריטי, אל תצטנעי, לא סתם מקבלים תחנה בסיור המוזיאונים, את מנוף כלכלי ופוליטי.
אה, כן, וחוצמזה, אה, אני קצת נמשך אלייך.
טוב, אמרתי את זה, את לא נפגעת? צריך להיות עדין אתך. בכל זאת, נערה מתבגרת, על סף אובדן התמימות. אבל אני לא רוצה לחשוב על האובדן עכשיו, על הסוף הרע, על האימא של הסופים הרעים, על מגפת הטיפוס בברגן בלזן בחורף הקר של 1945, לא רחוק, חודשיים, מהאפשרות לסוף טוב.
למרות שחייבים להודות שהסוף הזה, המוות האלמוני שלך, הוא מה שהביא לך את תהילתך.
את כתבת על התבגרות בעולם מוזר, מצמרר וסוטה, אך ניתן להבנה, על חוויות נעורים. נעורים קשים עם סוף רע של נערה רגישה זה פשוט מספיק כדי להפוך לתחנה בסיור מוזיאונים. אפשר להזדהות עם זה, זה נתפס.
אני צריך לבדוק אם את בבית, אבל אחר כך, טוב? אני רוצה להסתכל מה המצב בסי אן אן, וסערה עומדת להתחיל. הולך ונהייה קר.
הצלחתי להתחמק מהגשם, בישלתי לי ארוחת אחר צהרים דשנה, התיישבתי מול חלון עליית הגג, בהיתי בציירת. גם את כתבת יומן. קניתי אותו, בגרסא האנגלית המעודכנת ביותר, בחנות ספרים גדולה בדרך הביתה. מאחור מופיעות המחמאות: “אחד מהספרים הגדולים ביותר של המאה העשרים”, “קלאסיקה מודרנית”, מלפנים, שוב, פנייך, ובצילום ניתן לראות יותר פרטים, ניתן לאפיין את ההבעה הילדותית והבוגרת בו זמנית, את המבט התלוי במרחק. לא כתוב מי צילם, אבל מוזכר למי שייכות הזכויות.
הספר שלך, אנה, חשוב ככל שיהיה, קיים בחנות הענקית בעלת חמשת הקומות העמוסות רק במהדורה הזו, וגם אותה הייתי צריך לבקש במיוחד. הגרסה הזו שונה מזו שהביאה לך את תהילתך, בשנות החמישים והשישים. מה שפורסם אז היה נוסח מקוצר שנערך בידי אביך, והושמטו בו קטעים שעלולים לפגוע בניקיון המוסרי של דמותך.
כעת זה היומן השלם, ללא קיצורים, כולל ניסיונות העריכה שעשית את, אז, כשחשבת שיום אחד הוא יפורסם. שנתיים וקצת, מיוני 1942 ועד אוגוסט 1944, בחייך. 333 עמודים. הספק נאה. בהקדמה מציינים שזהו לא סתם ספר אלא מסמך היסטורי. האם רצית להיות מפורסמת, או שהיית מסתפקת בלהיות כותבת טובה?
בשעה תשע כאן, ועשר אצלכם, כריסטיאן מבשרת על הצפוי מראש. אנטי קליימקס. הציירת הזמינה מישהו לארוחת ערב, דשנה או לא איני יודע, וכעת היא הסיטה את הוילונות האדומים והאטומים, כך שאי אפשר לדעת מה הם עושים, או אם הם בכלל שם.
את השתכרות הצהריים פספסתי, אך נראה לי שכעת אשלים פערים.
העיר הזו מאפשרת לי בדידות מזהרת. שולחן בעליית גג, מחשב, כוסית וויסקי. אני שומר כאן על העסק של אבא שלי בזמן שהוא בחופשה, מטפל בעניינים, כלוא קצת. הכלא של אנה כלל בתוכו אנשים אחרים, אסירים גם הם. הבדידות שלה מצאה את דרכה ליומן. מה שהמתין מחוץ לחלון עליית הגג שלה היה המוות.
היא הייתה מקומית ככל שרק ניתן להיות במקום הזה, המוקום, כפי שנקראה אמסטרדם בידי תושביה, היהדות שלה הייתה שייכות גזעית, דתית ותרבותית מתונה, לא לאומנית. לאומנות של עם אחר הפכה את השייכות הזו לחטא שדינו מיתה.
אני שונא לאומנות.
אנה, מה היית מצביעה?
האם היית מרגישה זרה ומוזרה פתאום, כאשר החדשות היו מבשרות לך שהלאומנות והאמונה בצדקת דרכינו שולטים ברמה?
תתחתני איתי, אנה, אחרי שתתבגרי?
נכתוב יומן משותף, נשתמש בכתיבה כמגן מול מהומת האלוהים שתיפול על ראשנו.
אני צריך לבדוק אם את בבית.
אני שיכור ומאוכזב מספיק, ויש לנו כמה דברים לברר.
מצנע זכה בבחירות בנאום התבוסה שלו. חבל שהם עוד לא יודעים את זה, שם, בסי אן אן. הצד המפסיד, זה שבטוח בסוף הרע, הוא צד מעניין יותר להיות בו. אנה הייתה אלטרנטיבה. רצון החיים המהורהר שלה, רצונותיה, סקרנותה ותשוקותיה המתפרצות קיימים למרות המוות המצפה מעבר לפינה. שמח באלטרנטיבה.
בסוף לא הגעתי אל הבית שלך, אתמול. היה קר מדי. במקום זה עצרתי בפאב של האנרכיסטים, המקום הקבוע שלי כאן. כדי להיכנס פנימה צריך לצלצל בפעמון ולחכות שדלת גדולה תיפתח בפניך. ככה הרחוב התיירותי נשאר בחוץ, וכל מי שבפנים שותף לאחוות יודעי הסוד.
דפים ששוכפלו במכונת צילום מסמכים מונחים על שולחן. ציור של צלב קרס ענק על פני אירופה, מחאה נגד היחס של האיחוד האירופי לבעלי אזרחויות זרות.
כל כך קל לעשות הקבלות, זה קורה מעצמו. מיתולוגיה היא משהו שהחיים הרגילים מפוענחים דרכו. אנה פרנק היא דמות מיתולוגית.
אם אשתמש במהלך ששרטט פה אבי פיטשון בחודש שעבר, אנה היא אנורקטית פוטנציאלית שבסוף נעלמה לגמרי, ודמותה הזדככה, הפכה לסימבול, לכלי בידי אחרים.
זאת מחמאה, אנה. אני יודע שהיית אדם אמיתי, עם תאריך לידה מדויק ותאריך מוות משוער, ויומן מוקפד. מזלך הוא שכתבת יפה וחשוף מדי בכדי להפוך לפרה קדושה. בגלל זה אי אפשר לכעוס עליך, או על השימוש שנעשה בדמותך.
את היית קורבן אדם ללאומנות, להתרפסות בפני הכוחנות. כל כך חבל עלייך, אנה, כל כך חבל על כל הקורבנות.
אני הולך להיות אזרח גרמני. גברת קניג הבטיחה שיהיה בסדר. האופציה האירופאית מרגיעה, במיוחד לאור פולחן המולך המשתולל בארץ הקודש.
בוקר. גשם יורד. הציירת פתחה את הוילון. היא סובבה את כן הציור, והעמידה אותו כך שתוכל לצלם את פרי עבודתה. זה פורטרט עצמי ענקי, בו היא שרועה בערום על הספה שגם אותה אני רואה בחדר. מציצנות על גבי מציצנות.
אז מה בקשר לביקור אצלך, מה את אומרת?
נוותר, לא? עדיף לקרוא את הספר שלך במקום.
יש חידוד לשון אמסטרדמי שכזה, בדיחה של מקומיים, מה עונים כאשר תייר גרמני שואל במבטא כבד: “סליחה, האם אתה יודע איפה הבית של אנה פרנק?”
מצביעים לעבר הכנסיה, ואומרים משהו כמו: “מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שהיא בבית.”
