ארכיון קטגוריה: טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו

טקסטים שניתן להגדיר אותם כ- 'עיון'. בפועל יש פה מאמרים, עבודות לאוניברסיטה ואמירות מלומדות בעיני כותבן.

ציורי חיות בר במפות עולם מעידן התגליות

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות "חדשות", הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע"י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת "קאנטינו", המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ'י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ'י, והוא העניק את השם "אמריקה" ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס"מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי "גיאוגרפיה" מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע"י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ"ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, "מדעיים", על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח"כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של "ארץ הפילים" באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע"י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ'י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, "ארץ האש". אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007

מראה מראה שעל הקיר

אני קם לקול הפלפון המשמש כשעון מעורר. מוקדם מדי, למרות שבחוץ השמש כבר באמצע השמיים. במראה שליד האמבטיה אני בוחן את פני, ואת השאריות מנזקי הלילה שעבר. תמיד קצת מפתיע אותי לגלות שכן, זה שוב אני. מאוחר יותר, לפני שאצא מהבית, אעצור לפני המראה הגדולה בה ניתן לסקור את השתקפות דמותי המלאה. כך יראו אותי מבחוץ. לעיתים אינני מרוצה מאיך שאני נראה. אני מחליף חולצה או מכנסיים, מזדקף, מתאים ומתרגל את מסכת בגדי, את גופי, לאופן בו אני רוצה להיתפס על ידי מי שיתבונן בי. כך אני לומד ושולט בדמותי. בהולכי ברחוב אני מתרגל ומשתמש, לעיתים בלי דעת, ביכולת הזו. כל חלון ראווה, כל שימשה של מכונית, הם גם מראה, המאפשרת לי לבחון את עצמי מבחוץ .
איני יודע מה הייתי עושה בלי המראות הללו, כיצד הייתי אני. הרי אני מכיר ושולט בגופי דרך השתקפותו. אבל אלו הקיפו אותי תמיד, דבר מוכר עד כדי כך שהוא נדמה זניח, מובן מאליו.

מעניין מה היה קורה בעולם נטול מראות? בשביל התרגיל המחשבתי הזה אין צורך לשנות את חוקי הטבע, אלא רק להעלים את האובייקט, כך שאת ההשתקפויות אפשר להשאיר, במים, במשקה, באישון העין של אדם אליו אתה מתקרב לנשיקה או לקרב. אבל לא מראות, לא את המכשיר שיעדו סיפוק השתקפות מושלמת ומלאה. בעולם דמיוני כזה אדם לא יכול היה לדעת בוודאות כיצד הוא וגופו נראים. האם אופן הגדרת האני של אותו אדם היתה שונה משלנו, ומאחר שברור שכן, במה? ובאופן כללי יותר, מה מערכת היחסים בין מכשיר ובין מי שמשתמש בו? האם הוא מסוגל לשנות את מהותו של זה?

ליד ביתי יש אזור תעשייה שהעירייה מתכוונת להחריב עד היסוד בכדי לבנות מגדלי מגורים. באחת הסמטאות, דרך קיצור אהובה עלי ועל כלבי, שעונות על הקיר ערימות לוחות זכוכית ענקיים ומלבניים. יש שם זכוכית כהה, שקופה, חלבית, וכמובן שגם מראות. זהו חומר הגלם למפעל הזגגות הקטן שבסמטה. בעוברי שם אני משתעשע בבבואת כל הרחוב המשתקפת במראות הללו. אתגעגע לזה אחרי שהכל ייהרס. לוחות הזכוכית הללו הן מוצר תעשייתי, אחיד, עמיד וזול. המראות העכשוויות הן לוח זכוכית יצוק, שעל צידו האחד מרוססת שיכבה כסופה המוגנת בשכבת הגנה אטומה. הזכוכית לא יוצרת את ההשתקפות אלא רק מגינה על אותו משטח כסוף משריטות ומשמשת כבסיס קשיח ושקוף עבורו. זו תהליך תעשייתי פשוט יחסית ויעיל, ובעקבותיו הפכו המראות לחומר גלם סטנדרטי, זול ונפוץ כל כך.

זה לא היה תמיד כך, אגב. מראות גוף, כפי שאנחנו מכירים אותן, תלויות על דלת הארון, זמינות בכל עת, הן דבר חדש יחסית. עד לפני פחות ממאה שנה, לא בכל בית הייתה מראה כזו. אבל היכולת לזהות את השתקפותך, והרצון לשלוט בדמותך באמצעות יכולת זו, הם כנראה אחד מבסיסי האנושיות. עובדה היא שמראות, כמכשיר באמצעותו ניתן לשלוט ולהכיר את פרצופך, הופיעו כמעט בכל חברה אנושית. טיפוס מראה נפוץ במיוחד החוזר גם בתרבות האינקה וגם בתרבות ההלנסטית רומית הוא מראת היד, העשויה ממשטח מתכת מלוטש, ונתונה בתוך נרתיק עץ המגן עליה.

אני זוכר היטב, מביקורי כילד עם סבי בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, את המראה של בבתא, בת זמנו של בר כוכבא, שחפציה האישיים וארכיון התעודות שלה נמצאו במערה במדבר ליד ים המלח. היא הוצגה בארונית עץ שהייתה בגובה פני, ליד שקי הקש בהם נמצא המטמון, סנדלי העור של בבתא וצלחות זכוכית שנראו מושלמות לגמרי, עד כדי כך שנראו כמוצר תעשייתי מודרני . המראה הייתה משטח מתכת מלוטש, משובץ במסגרת עץ שמתפקדת גם כנרתיק הנסגר על מנת להגן עליה. פניה היו שרוטות, וניתן היה להבחין בה רק בהשתקפות מעומעמת.

בבתא הייתה אישה עשירה, והמראה שלה הייתה חפץ מותרות מובהק. אבל למרות עושרה, אני מתאר לעצמי שגם אז ההשתקפות במראה שלה לא הייתה מושלמת, ובודאי שלא מלאה. בבתא יכלה להביט בפניה, לראות כיצד הרעב משקע את לחייה, אבל לא יכלה לדעת בוודאות כיצד גופה נראה. במקרה זה, על נסיבות מותה הנוראיות, אולי עדיף שכך.

ובכן, בתקופה ההלנסטית והרומית היו מראות, אבל הן היו רכושם של העשירים ובעלי היכולת, והטכנולוגיה ששמשה לייצורן – ליטוש של משטחי מתכת או אבן – הייתה מוגבלת מטבעה. מתכת נשרטת בקלות, ועל כן רוב המראות היו מכוסות בכיסוי מגן, ממנו הוצאו רק בשעת צורך. כמו כן, קשה מאוד ללטש באופן אחיד משטח גדול של מתכת, כך שהמראות היו קטנות, מראות פנים ולא מראות גוף. בתקופה זו היו קיימות מראות זכוכית, שהטכנולוגיה ששימשה לעשייתן פותחה בצידון, והתבססה על ניפוח בועת זכוכית מותכת, ציפוי פנים כדור הזכוכית בבדיל או בעופרת וחיתוך הכדור לפלחים. המראות שהתקבלו היו קמורות, גרסאות קטנות של המראות המוכרות לנו כיום מצמתים בהן מצופים הנהגים לראות אל מעבר לפינה. ניתן היה לראות בהן את כל הגוף, אבל זה היה מוזר ומעוות. הזכוכית לא הייתה שקופה לחלוטין, אלא בעלת גוון ירקרק, מה שהרחיק עוד יותר בין הצופה לבין השתקפותו. אין זה מפתיע שבמיתוס העממי של נרקיס זה מתאהב בהשתקפות דמותו במי הביצה העומדים. משטח מים חלק כזה הוא אופן ההשתקפות המושלם והמלא ביותר אותו הכירו בני התקופה.

על מנת לשלוט בהופעתך נדרשת למבט חיצוני, או לתלבושת מובהקת. זו הרי אחת ממטרות הלבוש, לשמש כמדים מאפיינים, המגדירים את הזהות, המעמד והעמדה של הלובש אותם. לעשירים ולמיוחסים היו אנשים שהלבישו אותם, ושבאמצעותם שלטו בהופעתם, אבל הם עצמם היו נטולי יכולת לדעת כיצד נראית התוצאה הסופית. הדבר היחידי שהיה בשליטתם המלאה הוא הבעות פניהם. לרוב המוחלט של האנשים לא הייתה דרך לדעת בבירור אם הבגדים שהם לובשים מתאימים להם, וכיצד נראה גופם ממרחק. מאחר ואפילו מראת היד לא הייתה נפוצה מאוד, רובם גם לא יכלו לדעת כיצד נראים פניהם כשהם קמים בבוקר או כשהם שתויים. אפלטון מספר שסוקרטס נהג להציב מראה מול פניהם של מי שהפריזו בשתיית היין בכדי שיראו את מסכת פניהם המעוותת וילמדו להכיר את עצמם ולשפר את דרכיהם . אם הסיפור נכון, ברור שעבור חלק מהשיכורים הללו מדובר היה בחווייה ראשונית, במפגש ראשון עם מראה ועם השתקפות פניהם בה, וזה לא היה כל כך כיף. סוקרטס, כפי שמתברר מהאופן בו סיים את חייו, היה יכול להיות די מעצבן.

מראות הפכו נדירות יותר, אם כי אף פעם לא נעלמו לגמרי, במערב אירופה לאחר קריסת האימפריה הרומית, התרבות העירונית והיכולת הטכנולוגית. בהגות הנוצרית מימי הביניים המוקדמים המראה מופיעה בעיקר כדימוי וכדוגמא ופחות כאובייקט. האדם, והעולם הזה, נתפסים כהשתקפות דהויה של האל ושל העולם הבא. אבל, שוב, הצורך של אנשים לשלוט בהופעתם המשיך להתקיים. בחצרות האצולה היו לנשים משרתות שהלבישו אותן ושימשו כעין החיצונית לגבירותיהן. מעניין כמה מערכת היחסים הזו, בין המלבישה למולבשת, בין המראה האנושית לזו שמשתמשת בה, הייתה סימביוטית. בארנג'יין, המשרתת של איסולד זהובת המחלפות מהסיפור "טריסטן ואיסולד", מחליפה את זו במיטת בעלה המלך, אשר לא שם לב להבדל .

במאה ה- 12, במקביל להתעוררות האינטלקטואלית והכלכלית באירופה, התפתחה מחדש אומנות עשיית מראות הזכוכית, בטכנולוגיה שאינה שונה בהרבה מזו שהומצאה בצידון בתקופה הרומית: ניפוח כדור זכוכית, מילויו בבדיל או בכספית, ושבירתו למראות קטנות. היער השחור בבוהמיה הפך למרכז לייצור מראות קמורות, שהיו רחוקות משלמות, עקב עיוותן את המרחב, העכירות והגוון של הזכוכית, אבל היו פריט מותרות יקר מציאות . דוגמא למראה מסגנון זה ניתן לראות בציורו של יאן ואן דייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434) [איור 3, 2]. בציור מתואר זוג העומד במרכז חדר מפואר, כשמאחוריהם תלויה על הקיר מראה קמורה, נתונה במסגרת מסוגננת. רפרודוקציה דהויה מעט של ציור זה הייתה תלויה ליד שולחן הטלפון בדירה בה גרנו בילדותי. כילד מצאתי את עצמי מתקרב אל הציור ומנסה לפענח מה בדיוק רואים שם, במראה העקומה, הדומה לאישון של אל הבוחן את קדושת הנישואין. החלון הצופה אל הרחוב מקומר בצידה השמאלי של המראה, ובמרכז, מאחורי הזוג, משתקפות דמויות קטנות, שאחת מהן היא כנראה הצייר, העד המנציח את הרגע. יש כאן שימוש ביכולתה של המראה להגדיל ולמתוח את החלל, וגם בסימליות הכפולה שלה, כמייצגת נקודת מבט חיצונית וכמשקפת את המציאות. הצייר שם, ולכן הוא משתקף במראה. הרגע התרחש, המראה אינה משקרת.

איור 2. יאן ואן אייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434), הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה. מפתיע, אבל האישה לא בהריון.

איור מס. 3. המראה הקמורה מתוך ציורו של ואן אייק. על מסגרת המראה מצויירות סצנות מתוך הפסיון של ישו. החלון המשתקף מעוות צורה. ברקע ניתן לראות השתקפות של שתי דמויות עלומות. כנראה אחת מהן היא וואן אייק עצמו.

אינה משקרת, אבל גם אינה מדייקת לגמרי. וגם הצייר אינו מדיייק. חוקרי אומנות טוענים כי המראה המצויירת גדולה הרבה יותר מאשר אלו שהיו קיימות אז, וכי האישה הצעירה שידה מונחת על שיפולי בטנה התפוחה, אינה בהריון אלא רק מצוירת על פי הנורמות של התקופה, כבעלת "גוף גותי" , בו הבטן הנשית מובלטת ובלתי פרופורציונאלית. שאלה מעניינת היא אם עיוות ההשתקפות הוא שאיפשר את התפישה המעוותת של הגוף. הרי בהעדר מכשיר מדוייק, כל השתקפות היא אינטרפטציה. הפרוטרט הזה הוא ציור מוזמן, ונקודת המבט החיצונית של הצייר מוכתבת ע"י דרישת הלקוח. ואן אייק מצייר את הזוג ארנולפיני כפי שהם רוצים להראות. הוא מחוייב לדייק בפרטים כמו מרקם הבד של הגלימות המפוארות אותן לובשים בני הזוג או הציורים על מסגרת המראה, אבל לא בצורה בה הוא מציג את גופם של האובייקטים שלו. הם קונים ממנו את האופן בו הם רוצים להיראות.
בחלון החדר בו מצויירים בני הזוג אין זגוגיות. בחלקו העליון ניתן להבחין בויטראז' של עיגולי זכוכית, הדומים לתחתיות בקבוק [איורים 4, 5]. הטכנולוגיה ליצירת משטחי זכוכית שטוחים התפתחה רק מאוחר יותר, והתבססה על ניפוח הזכוכית דרך גליל, חיתוך של גליל הזכוכית הרכה ושיטוח שלה על משטח מתכת. זה היה תהליך מסובך ויקר, וניתן היה לייצר באמצעותו רק משטחי זכוכית מוגבלים בגודלם, כך שזגוגיות לחלונות הפכו לנפוצות רק במאה ה- 19, עם ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, שתוצג בהמשך. דבר זה מסביר, כמובן, גם את העדרם של חלונות הראווה בחנויות שצמחו בערים המתפתחות של אירופה, אבל הקשר בין התפתחות טכנולוגיית ייצור הזכוכית לצמיחת תרבות הצריכה הוא נושא נפרד, בו לא אדון כאן.

איורים 4, 5. תמונות שצולמו על ידי באוניברסיטה הייגליאנית בקרקוב (נוסדה ב 1364). זגוגיות חלונות שקופות לא היו ניתנות לייצור בתקופה זו, והפכו לנפוצות רק במאות ה- 19 וה- 20. בבתי עניים החלונות היו משובצים בנייר משומן.

נחזור אל המראות. במאות ה- 15 וה- 16 התפתח מרכז לייצור מראות יוקרתיות ויקרות באי מורנו, הקרוב לוונציה ונשלט על ידה . וונציה ריכזה באי זה את כל תעשיית הזכוכית שלה, גם כדי להגן על העיר מהתעשייה המסוכנת, שכבשניה גרמו לשרפות ושכללה שימוש בחומרים רעילים, וגם כדי לשמור על הסודות התעשייתיים של אומני הזכוכית. אלה פיתחו תרכובת מיוחדת שאיפשרה ייצור זכוכית שקופה יותר מכל מה שהיה ניתן לייצר קודם לכן, לה קראו זכוכית 'קריסטל'. המצאה נוספת איפשרה, על ידי שימוש בכספית וביריעת פח דקה, יצירת מראות זכוכית שהיוו קפיצת מדרגה אמיתית לעומת כל מה שקדם להן, בהירות, שטוחות ומדוייקות. למראות אלה, שהיו גם יקרות מאוד, עד כדי כך שבמאה ה- 16 מראה וונציאנית, נתונה במסגרת כסף, הייתה יקרה כמעט פי שלושה מציור של רפאל , היה חלק גדול בהתעשרותה של וונציה.

הפרוטרט העצמי של אלברכט דורר (1500) [איור 6] הוא דוגמא לציור שלא יכול היה להיווצר לפני ההתקדמות הטכנולוגית הזו. המראה המדוייקת סייעה ליוצר להתבונן בדמותו באופן שהיה בלתי אפשרי קודם לכן. מדימוי וסמל הפכה המראה לכלי שימושי לצופה בה. האל כבר לא נתפס כמי שנמצא בצד השני של המראה. האדם, הניצפה, הוא שהפך משמעותי.

איור 6. אלברכט דורר (Albrecht Dürer), פרוטרט עצמי (1500), Alte Pinakothek Museum, Munich, Germany. רק מראה מדוייקת יכלה לאפשר ציור שכזה.

מראות הקריסטל הוונציאניות, וחיקויים ברמות שונות שלהן, הפכו לסמל סטאטוס בארמונות האצולה ובבתי הבורגנות המתעשרת. למרות זאת גם בתחילת המאה ה- 17 מראות היו עדיין פריט נדיר. ב- 248 סקרי תכולה של שנערכו בבתים פריסאים עשירים בין השנים 1581 ו- 1622 נמנו רק 37 מראות, 9 מזכוכית וונציאנית, ו- 28 אחרות ממתכת . רוב המראות היו ממוקמות בחדר השינה הראשי ולא בחדר האורחים. אבל במהלך המאה גדלה מאוד תפוצת המראות, עד שלאחר 1650 מראות הופיעו בשתיים מכל שלוש רשימות תכולת בית פריסאיות .
האצולה הצרפתית אימצה את "שגעון המראות" בחדווה. התפתחה אופנה של יצירת "תאי מראות" (cabinet de miroirs), בהם צופו כל הקירות במראות, כך שהגבירות ואדוני הבית יכלו לסקור את השתקפותם מכל כיוון וזווית. קטרינה דה מדיצ'י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי השני (1547 – 1559), התקינה לאחר מותו תא בו דיוקן בעלה המנוח, "מלך האש", נתלה מעל האח, ו- 119 מראות וונציאניות שנתלו על הקירות מסביבו שיקפו אותו .
שיא "שגעון המראות" היה בתקופת שלטונו של לואי ה- 14, "מלך השמש" (1643 – 1715). הכסף הרב שהוצא על מראות וונציאניות על ידי המלך, האצולה והבורגנות פגע במצבה המוניטרי של הממלכה . נערכו נסיונות רבים לגנוב את סודות ייצור המראות הוונציאנים, שהוגנו על ידי חוקים דראקוניים. לאומני הזכוכית אסור היה לעזוב את האי מוראנו, וכל מי שעשה זאת הסתכן במאסר משפחתו, בהחרמת רכושו ובסיכוי לחיסול על ידי מתנקשים וונציאנים. ניסיון כזה החל בצרפת ב 1666, עם ייסוד "החברה המלכותית לזכוכית ומראות". אומני זכוכית מהאי מוראנו פותו שנה קודם לכן לברוח לצרפת ולסייע בהקמת תעשייה מקומית שתתחרה בתוצרת הוונציאנית. בשנים הראשונות של המיזם הצליחה וונציה לסכל את היוזמה הזה, באמצעות התנקשויות, איומים והצעה של פיתויים גדולים יותר לעובדים שסרחו, אבל בסיכומו של דבר הצליח הריגול התעשייתי, כמו גם הנסיון שנצבר על ידי בעלי המלאכה המקומיים, לבסס תעשיית זכוכית ומראות שתוצרתה הייתה בעלת איכות שמשתווה למקור הוונציאני, תוך שימוש באותה טכנולוגיה – ניפוח זכוכית ושיטוחה . יכולת זו הופגנה באופן מרשים באולם המראות שבארמון וורסאי, שנחנך ב- 1684. באולם זה הותקנו 17 מראות ענק, שכל אחת מהן הורכבה מ- 18 מראות נפרדות. מראות אלה עוצבו בצורת חלונות, והן ניצבו אל מול חלונות אמיתיים ושיקפו את הגנים המקיפים את הארמון .

המראות השתלבו, ואולי אף יצרו, את סגנון החיים שאיפיין את המלוכה האבסולוטית. האצילים והאצילות, בעלי הממון והמעמד, הגיעו לשליטה מלאה בכל פרט בהופעתם באמצעות תרגול ובחינה שלה בתאי המראות הפרטיים שלהם. דבר זה העניק להם יתרון אדיר על פני חסרי האמצעים, שהשתקפות גופם לא הייתה זמינה עבורם. האצולה והבורגנות העשירה הנציחו והגדילו את יתרונם באמצעות שליטה בהופעתם. במקומות המפגש של האצולה איפשרו המראות הרבות לבחון כל אדם מכל זווית ולצוד כל מבט. תככים ופלירטוטים רבים מספור התרחשו בחסותן ובאמצעותן. תרבות שלמה נוצרה כך.

השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית של הזכוכית התרחש גם הוא בצרפת, ובחסות אותו מלך. ב- 1693 נוסדה חברת הזכוכית המלכותית של צרפת (Manifecture Royale des Glaces de France) אשר הקימה מפעל ענק במונחי התקופה בסיינט גוביין . הטכנולוגיה בה השתמש המפעל הייתה של יציקת זכוכית על בסיס מתכת וליטושה אחר כך. דבר זה איפשר יצירת לוחות זכוכית גדולים הרבה יותר מקודם לכן, במחיר זול בהרבה. הטכנולוגיה המודרנית לייצור זכוכית ומראות היא פיתוח ישיר של שיטה זו. רק שילטון ריכוזי, אשר היה מסוגל להעניק מונופול, תמיכה כספית והגנה מתחרות בזמן הבשלת הטכנולוגיה ותהליך הייצור היה יכול לעמוד באתגר כזה. התוצאה הייתה כיבוש שוק הזכוכית והמראות, עד כדי כך שבשנת 1765, 100 שנים אחרי ששלושת אומני הזכוכית הוונציאנים הראשונים הגיעו לפריס, נותר במוראנו רק בית מלאכה בודד לייצור זכוכית, אשר היה פתוח יומיים בשבוע .

אבל למרות ההתפתחות המרשימה, תהליך ייצור הזכוכית בסיינט גוביין היה רצוף בטעויות ובפגמי ייצור, כך שרוב המראות שיוצרו בו היו רחוקות משלמות. כל מי שלא היה עשיר או מיוחס מספיק נאלץ להסתפק בסחורה פגומה, המעוותת את השתקפותו. כך נשמר הפער בין מי ששולט בדמותו לבין מי שאינו יודע כיצד הוא נראה. רק פיתוח טכנולוגיות מודרניות ליציקה, שיטוח וציפוי זכוכית איפשרו את הפיכת המראה למוצר צריכה המוני וזול, והפך את ההשתקפות לזמינה לכל. זה קרה מאוחר יחסית, לפני קצת יותר ממאה שנה, סביב מפנה המאות ה- 19 וה- 20 . זגוגיות בחלונות הבתים, חלונות ראווה כמעט בכל חנות, מראות גוף התלויות על דלתות ארונות הבגדים, מראות גילוח בחדר האמבטיה, כל אלה אלה הופיעו רק במאה שעברה. מוזר, לא? תהליך הדמוקרטיזציה של ההשתקפות מלווה את תהליך המודרנה.

מלווה, משתלב, ואולי אף יוצר את האדם המודרני, זה שעבורו "שלב המראה" של לקאן יכול להיות מיושם לא כתפישה מופשטת אלא בפועל, זה שיכול לבחון את עצמו מבחוץ כמעט בכל רגע נתון, זה שאינו זקוק לעין חיצונית בכדי לדעת כיצד הוא נראה. בעידן בו אנו חיים אדם אינו יכול להתחמק מהשתקפותו. נורברט אליאס טען כי תהליך הפנמת הנימוסים שינה את המהות האנושית . על פי הגיון זה ברור שאותה מהות תשתנה בעקבות הכרת האדם את דמותו. סוקרטס טען כך, והמציאות המודרנית הוכיחה את הטענה הזו. המראה בה אני מביט בבוקר אינה רק משקפת את דמותי, היא קובעת מי דמות זו תהיה.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בשני ספרי יעץ:  Mark Pendergrast, Mirror | Mirror, A History of the Human Love Affair with Reflection, Basic Books, New York, 2003, ספר עמוס מידע אשר ניתוחו את ההיסטוריה של השימוש במראות הוא שטחי למדי, ו- Sabine Melchior – Bonnet, The Mirror, A History, Routledge; New York, 2002, ספר מעמיק המתרכז בזירה הצרפתית

היהודי שניצח את מלחמת העולם השנייה – על השנאה

בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:

עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה "גרמני" נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים.
ֿ

אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.

כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.

רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה 'רגילה', בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.

ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.

ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ  28 מליון הרוגים, את העולם.

הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.

אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב"כוכב האדום", עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.

עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב'קרסניה זבזדה', העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה).  אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה 'שלמה'.

כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.

אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו

על השינאה

בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.

זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.

כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה "אלאלה". הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה "אירוסין עם המוות", נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.

פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.

הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.

איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ'י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.

הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר –  סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה'דוקטור', המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.

בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו"ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ'כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.

בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים "מעודדים ואפילו מרגשים" אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?

האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.

בעיתון ניתן למצוא את הביטוי "כוחות האוייב". עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.

כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.

אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.

עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.

לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, "מי יתן והם ייזכרו לעולם!".
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!

איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע"י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.

אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.

יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה'טוטאליטריזם". ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.

אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.

החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.

קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות "המלחמה הפאטריוטית הגדולה".

העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.

לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!

הנכדים שלנו

הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
"ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…"
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – "להתראות" – מה היא.
רק – "שלום" – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים.
 ֿֿ

המאמר "על השנאה" מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150

השיר "הנכדים שלנו", בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת"א תשכ"ח, עמ' 12 – 13

ביוגרפיה מצויינת של אהרנבורג תורגמה לעברית:

יהושוע רובינשטיין, בסבך הנאמנות, מוסד ביאליק, ירושלים
Joshua Rubenstein, Tangled Loyalties, Basic Books, New York 1996

ביוגרפיה תמציתית, ועם זאת מטובלת בפרטים עסיסיים רבים אודות חייו ויצירתו של ארנבורג ניתן למצוא ב: http://www.sovlit.com/bios/ehrenburg.html

רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000

ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan's War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006

אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005

דרך שכם – רחוב יפו

בעוד זמן מה, קרוב או רחוק, אין לדעת, יותנע מנוע הדחפור. עשן שחור ייפלט מארובתו כשיתחיל לנוע, איטי אך נחוש, לעבר בנייני התעשייה הזעירה שסיימו את תפקידם. קירות ייפלו לפניו, אבק יעלה השמיימה. בסוף יום העבודה לא יוותר דבר מכל מה שהיה פה.  משאיות יעמיסו את פסולת הבנייה שהייתה פעם מקום בו עבדו, יצרו וחיו אנשים. הקרקע תוכן לקראת יעודה הבא, שכונת מגדלים צפופה, בה יגורו אנשים שלא ידעו מה היה כאן קודם. חלקם וודאי יתגאו בכך שהם גרים ליד נווה צדק, שכונה שכבר הפכה למותג המסמל פסטוראליות ואיכות חיים גבוהה בלב העיר. חלק אחר יזדהה דווקא עם פלורנטין, מותג שונה, מלוכלך, אורבאני וצעיר. כולם יתפסו עצמם כתל אביביים, למרות שהשטח עליו ייבנו אותן קופסאות שיערמו זו על זו היה בכלל שייך ליפו, העיר שהולידה את נווה צדק, ואת אחוזת בית, ואת פלורנטין.

דרך שכם, המוליכה מהים שבמערב אל האופק שבמזרח, הייתה ציר ההתפתחות הטבעי של עיר הנמל העתיקה, שמרכזה בצוק הנישא מעל צוקי אנדרומדה. השכונות שקמו לצד הדרך הזו, המושבה האמריקאית שהפכה לטמפלרית, נווה צדק, אחוזת בית, היו פרברים שלא חפצו בזהות בלבדית אלא רק באוטונומיה תרבותית המתבטאת בשליטה על אורחות ותנאי חייך. רוב האנשים שגרו בשכונות אלו ניזונו מיפו, מהים שהביא איתו סחורות ואנשים. גם כאשר התפתחו השכונות הללו נותרה דרך יפו תל אביב מקף מחבר בין שתי זהויות שהן אחת, בין שכונה והעיר לה היא שייכת.

אבל, תל אביב המציאה את עצמה מחדש, כעיר וכאם. המקף המחבר הפך למפריד. כיוון התפתחותה היה שונה. לא עוד מערב ומזרח, היא ילדה את שכונותיה צפונה, לאורך שדרות רוטשילד והרחובות אלנבי ובן יהודה. דרך שכם ההיסטורית, ומסילת הברזל לירושלים שלצידה, הפכו מציר התפתחות לקו גבול בין הצפון, בו הייתה אמורה לקום עיר גנים שלווה, לבין הדרום, המרכז המסחרי והפועל שאיפשר את ההתפתחות הזו.

להתנכרות להורים יש תוצאות, ותל אביב ההיסטורית נענשה בכך שננטשה מאחור, והפכה ממרכז פועם וגאה לצל דהוי. הדרום, ממנו כה רצתה להיבדל, השתלט עליה. מגדל שלום, מצבת הקבורה הענקית לגימנסיה הרצליה של פעם, הרחם של העיר העברית הראשונה, שייך כיום באופן מובהק לדרום העיר, לאחוריה הבלתי מחמיאים. רק נווה צדק, שנבנתה בכלל כבתי רכבת צפופים, שהמחראות שלהם פונות אל הרחוב, ניצלה משיוך זה באמצעות מהפכת נדל"ן, שהפכה את משכנות העוני מלאי החיים של פעם לשכונת יוקרה אקסקלוסיבית, המתנכרת, בתורה, לסביבותיה.

זה סיפור די יפה, דווקא, על נטישה וחטאי התנכרות, אם כי הוא מעט עצוב. הנשארים מאחור, הבתים, האנשים שחיו וחיים בהם, אינם חזקים מספיק בכדי לדרוש את זכות בכרותם. העיר מבטלת את דרומה, מבקשת להמציאו כמשהו אחר, לשפרו, להרוס ולבנות מחדש. הדחפורים כבר מוכנים לתזוזה. לאנשים שיגורו בשכונות החדשות שיוקמו על חורבות המקום שהוליד את העיר, את המדינה ואת התרבות העברית והישראלית יהיו חניונים תת קרקעיים וגינות ציבוריות קטנות אך מטופחות. הן יהיו נטע זר ומנוכר. אבל הדרום ימשיך להתקיים לצידן, מכיר בערכו למרות הכל. מערבה הים, מזרחה האופק.

מכבי תל אביב, עין הוד ודקל שפל צמרת

גזר דין מוות לשכונה (4)

לפני 82 שנה, בסוף ינואר, נערך משחק כדורגל ידידותי בין קבוצת מכבי תל אביב לקבוצת גדוד לנסרס מהצבא הבריטי. צילומים מתוך הספר "קורבמן – צלם תל אביבי אחר" (בתיה כרמיאל, מוזיאון ארץ ישראל – יד יצחק בן צבי, 2004) מתארים את האירוע החגיגי: שוטר רכוב על סוס חולף על פני הקהל הגודש את דרך שכם, עגלות של רוכלים המוכרים תקרובת באיכות ירודה, גברות מהודרות, לבושות שמלות אופנתיות, ממתינות בכניסה למגרש, ולבסוף, המשחק עצמו, על מגרש חולי, המוקף כולו בעצי דקל תמירים. מכבי תל אביב הפסידה, אגב, בתוצאה 4:2, אבל שתי הקבוצות הצטלמו יחדיו למזכרת, ואף קינחו את הארוע הספורטיבי בארוחה משותפת. המגרש, הדקלים, כל נווה המדבר הפסטורלי הזה, הם מפגש רחוב אליפלט ודרך אילת של היום. אם "מגרש הדקלים", כפי שהוא נקרא בפי הקהל התל אביבי והיפואי, היה שורד את תהפוכות הזמנים, היה יכול להיות לי אחלה מקום לצפייה במשחקים מהמרפסת שלי. אבל מובן שלא שרד דבר, או, יותר נכון, שרדו רק עדויות פיזיות מועטות ודלות. עדיין, מצאתי את עצמי מחפש אחריהן במהלך הטיול עם הכלב.

בית מט לנפול בדרך אילת, צבוע אדום, בעל גג רעפים וחלונות עגולים ויחודיים, היה קיים כבר אז. ניתן לראות אותו, ניצב גאה ומהודר, ברקע הצילום הקבוצתי שנערך במשחק הגמר על "מגן שמשון", הגביע הארץ ישראלי, באפריל 1925, בין מכבי תל אביב ומכבי אבשלום פתח תקוה. חבורה מגניבה הם נראים, שחקני הכדורגל של אז, שניים מהם עם תחבושות למצחיהם, גברים קשוחים, כמעט כולם משולבי ידיים ובעלי מבטים חודרים. מכבי תל אביב ניצחה, ולמרות רתיעתי העכשווית מכל מה שהוא צהוב, אני חש סוג מסויים של גאווה מקומית. האימפריה נולדה מתחת למרפסתי. אפילו דקל נותר, אחד, שמתחבא בחצר האחורית של הבתים שפונים אל דרך אילת, ושאותם ניתן לראות מהצד השני של המרפסת, גזעו בוקע דרך גג סככה של חצר מסגרייה. בחנתי אותו כאשר שוטטתי במגרש החנייה שליד ביתי, שהעירייה הקיפה פתאום בגדר והפכה לגן ציבורי עלוב במיוחד. הוא זקוף ועתיר שנים, ומאחוריו מזדקר אותו מגדל בזוי, שמנופי הענק שבונים אותו לא מפסיקים לנוע. אני חושב שכבר פתחו את הדירה לדוגמא. קנו עכשיו, לפני שייגמר. אומנם מחלונות הענק רואים כרגע אזור תעשייה עלוב, אבל כל זה ישתנה בקרוב. כדאי לחשוב על העתיד.

למי שהצטרף עכשיו ותוהה על פשר והקשר הטקסט הזה, אני יכול לספק רק תשובות חלקיות. נראה לי שהתחלתי בפרוייקט (מילה שווה ובלתי מחייבת, הוריי!) בשם "גזר דין מוות לשכונה". ארכז את כל הרשימות הנושאות כותרת זו במדור "סיפורי שכונה" באתר זה, וזאת מבלי להתחייב על כלום ומבלי לנסח כוונה או מטרה ברורה. אני מרשה לעצמי לתהות ולטעות, לערבב מין בשאינו מינו, להרהר. הרקע הבסיסי הוא השינוי המהותי שעוברת ותעבור השכונה בה אני גר, כרגע איזור תעשייה ומעין שטח הפקר ובעתיד זירה עירונית נורמטיבית. אני לא אוהב את השינוי הזה, מסיבותי האישיות והקטנוניות, למרות שברור שאינו נמנע.

סטייה קטנה מהנושא, שאנסה בסיכומו של דבר לקשר אותה לדיון אותו אני מנהל עם עצמי. קראתי לאחרונה, במסגרת סמינר שכותרתו "היסטוריה וזיכרון", בהנחייתו המשובחת של פרופ' אלון קונפינו, פרקים מספר בשם : The Object of Memory: Arab and Jew Narrate the Palestinian Village (Susan Slyomovics, University of Pennsylvania Press, Philadelphia, 1988). סליומוביץ', פרופ' לאנטרופולוגיה במכון MIT שבקיימברידג', בוחנת את האופן בו נזכר הכפר הפלסטיני עין חוד, אשר הפך למושבת האמנים עין הוד. זה מקרה מעניין במיוחד, מאחר ושלא כמו מעל שלוש מאות כפרים אחרים שתושביהם גורשו ב 48 ושנהרסו עד היסוד או שונו עד בלי הכר, בתי האבן של עין חוד שומרו וטופלו על ידי בעליהם החדשים, שהארכיטקטורה הפלסטינית המסורתית היוותה עבורם מקור השראה וחיקוי. שוני נוסף הוא שחלק מתושבי הכפר המקוריים ייסדו יישוב חדש, ששמו שונה ב 1978 ע"י תושביו ל"עין חוד החדשה", ואשר צופה ממעלה הכרמל על כפרם הישן, הדומה אך שונה מזה אותו נאלצו לנטוש.

גישתה של סליומוביץ', יהודיה ובת להורים ניצולי שואה, היא פרו ערבית פלשתינית, או, אם תרצו, אנטי יהודית ישראלית/ ציונית, מובהקת. היא תופסת את הציונות כתנועה קולניאליסטית במהותה, וגיבורי הסיפור שהיא מגוללת הם הבנאי של הכפר, שבתי המגורים שהקים הם אנדרטאות לחרפת הגירוש, שזכר מי שגר בהם עדיין לא נמחה, או המוכתר של הכפר החדש, שדאג לרדת לטייל כל יום בכפר הישן, בכדי לדאוג שאי אפשר יהיה לשכוח את אלו שחיו בו עד נקודת השבר של הנכבה. למרות התחושה הברורה ועוכרת השלווה ששני הנראטיבים, הסיפרים, הפלשתיני והציוני, מתנגשים וסותרים זה את זה, ושהאמת והצדק, ככל שמושגים אלה רלוונטיים אל מול כוחות השינוי ההיסטוריים, הגדולים מכל מוסר או שיפוט, שוכנים בצד הפלשתיני, הרי ששניהם בכל זאת מתקיימים במקביל, זה מזין את זה, ולהפך. בהקדמה לספר מקדישה אותו סליומוביץ' לבנם המשותף שלה ושל בעלה, נג'יב ברבר, אשר הוא גם ערבי וגם יהודי. הזהות ההיברידית הזו, בת הכלאיים, מתקיימת פיזית בבתי האבן של עין הוד.

תושבי עין חוד החדשה, הפזורה של הגולים מן הכפר הישן והחברה הפלשתינית על מוסדותיה נאבקים על שימור זכרון העבר באמצעות הוצאת ספרי זיכרון, איסוף עדויות כתובות, מצולמות ומוקלטות למה שהיה על מנת לזכות בהכרה לעצם קיום היסטוריה המשכית במרחב עכשווי בו עין הוד הוא מקום שסיפורו מסופר משנת ייסודו ע"י מרסל ינקו, הארכיטקט ואומן הדאדא הגולה מרומניה, בשנת 1953. המיתולוגיה של הכפר, לפיה נוסד במאה ה 12 ע"י אחד ממצביאיו של סלאח א דין, הלוחם הגדול בצלבנים, משמשת גם ככלי לפירוש המציאות, כצוואה על זמנית, שיקרית אך מנחמת, לכך שהפולשים נטולי השורשים יעזבו יום אחד, ושגן העדן האבוד יקום לתחייה. אך במקביל מתנהל מאבק פרוזאי יותר להכרה בקיום פיזי ובזכויות תושב בסיסיות של הכפר עין חוד החדשה, שהממסד הישראלי מסרב להעניק לו. בסיכומו של דבר זו אינה מלחמת זיכרון אלא ניסיון להשלים עם המציאות דרך כינון מיתוסים חדשים ישנים הממציאים ומעצבים זיכרון קולוקטיבי דרך שרידים פיזיים ומיתיים.

כפי שסיפרתי ברשימה הקודמת (והרי הקישור, צולע במקצת אבל משתדל), גם בשכונה שלי נותרו בתים שזכרון בעליהם הערביים טבוע בהם. בפינת הרחובות קומפורט ודרך אילת יש שני בניינים ששלטים מגולפים באבן, כתובים ערבית, נקבעו בקירותיהם, ובהם מצויינת שנת בנייתם, 1934, שנה לאחר הקמת מרכז וולובלסקי, 50 מטר דרומה מהם. האזור הזה היה מחוץ לתחום השיפוט של תל אביב, אבל גם לא ממש יפו, וברור שהתקיימו בו מספר זהויות היברידיות במקביל, ערבי – יפואי, יהודי – יפואי – תל אביבי, גרמני – יפואי וכו'. המונח שטח הפקר בו השתמשתי קודם הוא שיפוטי, ומפספס את ההבט של No-man's land כשטח חסר בעלות ושייכות גורפת. מוטב להמירו במרחב כלאיים מגוון. אבל השוני בזהות של הפרטים השונים שחלקו את אותו מרחב פיזי פירושו גם שוני מהותי בתפישת אותו מרחב. עבור התושבים היהודיים שגרו בשכונת מכבי, שכונת צריפים שנבנתה על שטח מגרש הכדורגל הישן, דוחקת את שרידי נווה המדבר הקדום לטובת משכנות עוני זולים, זה היה מעון זמני, בדרך לשיפור בתנאי המגורים והחיים. גם לשכונה הזו לא נותר זכר. הבתים הערביים והטמפלרים נבנו באבן ובהדר. בעליהם התכוונו להשתמש בהם כל חייהם. מרכז וולובלסקי, על בנייני הרכבת באיכות הבנייה הירודה שהרכיבו אותו, היה ארעי מלכתחילה. מחיקתו לצורך שימוש מחודש בקרקע עליה נבנה אינה סותרת את חזון כינונו. עבור הבונים הערבים, לאורך דרך שכם, שטח זה היה המשך טבעי ליפו. תוצאות המאבק הלאומי וכוחות השוק והכלכלה היו הפיכת האזור תחילה לחצר האחורית של תל אביב וכעת ל"המשך טבעי לשכונת פלורנטין". במובן מסויים, סופה של הארעיות המתקרב ובא הוא המשך מהופך לתהליך הבנייה הערבי של יפו. תל אביב בולעת את שוליה, מצמצמת עוד את הרווח במקף שמחלק את שמה המלא, תל אביב – יפו. ומאחר שכבר יש לה מיתוס מכונן שאינו ניתן לערעור שבו הזמניות וההתפתחות הן ערך מרכזי אין כל צורך בנוסטלגיה או בשימור של הארעי.

[אך מה לי כי אלין. כאשר שואלים אותי היכן אני גר תשובתי היא באיזור התעשייה של פלורנטין. תסביכי אישיותי הפרטיים הפכו את מקום מגורי לחלק מתפישתי את עצמי, אותה זהות היברידית (זה מושג פשטני, אני יודע, אבל הוא גורם לי להרגיש מחוכם). אבל זהות זו היא פשטנית, כפי שמוכיחה לי הטבילה שאני עורך בבריכת זכרונות, ייצוגי ושרידי העבר על פניה אני צף (דימוי לא משהו, הפעם. אוכל להחליפו בחפירה בשכבות תל הזכרונות וכו' כאשר אעמיק חקור. נראה אם זה יקרה). והיא זהות זמנית וחלקית. לא נולדתי כאן, ואני גר בשכירות, בשכר דירה נמוך עד כדי שערוריה. כמעט עזבתי את ביתי בקיץ האחרון, מסיבות פרוזאיות של אהבה ורצון לקרבה ולשותפות, ודי כבר עם כל הארעיות השולית הזאת, ומה עם קצת יציבות בחיים המבולגנים שלי (וזה לא יצא לפועל, בגלל אותם תסביכים וחולשות שלי). לא בניתי כל דבר יציב, פרט לפרגולה מעצי ארגזים, שעלי לקשור בחבל כדי שלא תתעופף ברוחות המגיעות מהים. ריססתי גרפיטי על קירות המרפסת, שדוהה והולך. גם אני זמני כאן. יום אחד אעזוב את רחוב הרבי מבכרך, אולי כאשר שכונתי תכפה זאת עלי. זה מוזר, כיצד לא שמתי לב לעץ הדקל הזה עד עכשיו. כבוד. היית פה לפני, ותישאר גם אחרי, אני מקווה.]

גזר דין מוות לשכונה (3)

אחת השאלות שעלו אצלי בעקבות המפגש הכפוי קמעה שלי עם שכונתי המשתנה היא בדבר מערכת היחסים הסימביוטית בין מה שאין ברירה אלא לכנות אותו תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. שפה והמשגה הן חיות אכזריות, מה? איך הן כופות את השיפוט, זה לא יפה, באמת, פויה. אז אגיד את זה שוב, ואחרת: הרצון המיושב לסדר, לאשליה של ניצחיות, יכול להגשים את עצמו רק באמצעות בלאגן המתרחש מעבר למסילה. השאלה היא עד כמה זירת הבלאגן הזו כנועה ופאסיבית. בכוונה לא אמרתי מנוצלת, מכיוון שזו כבר שאלה אחרת, ועליה יש לי תשובה ברורה, קמאית. כן. ודאי. אם אנצל את כותרת ספרו של שרון רוטברד, ואזרוק פנימה עוד המשגה שגם היא היררכית ושיפוטית, העיר הלבנה ניצלה את העיר השחורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

תל אביב בראשיתה הרחיקה את המסחר מעליה, ייעדה לו מקום מעבר למסילת הרכבת שסימנה את גבול השכונה. אבל המרכז המסחרי המתפתח היה חלק ברור מהעיר למרות חוסר הכרתה הרשמית בו שכזה. התעשייה הזעירה נדחקה עוד לשוליים, למקום הרחוק אבל קרוב, לגבולה של יפו, לשטח ההפקר הבין מרחבי. מרחב התפר הזה, קצה תל אביב, קצה יפו, כאן מתרחש החילוף המתמיד, הפיעפוע בין מרחב למרחב.

אני עובר רגע לסיפור, קשור ולא קשור. רציתי פעם לקנות דירה בדרך יפו 1, כשלוש מאות מטר במעלה הכביש מהמקום בו אני גר כעת, בבניין ישן, שבעל הבית היצירתי שלו החליט להוסיף לו עוד קומה. זה מקום מגניב, גבעת האטד, אוסף של בתים ישנים, עוטי כבוד ומסורת, ולבניין המסויים יש חצר שהכניסה אליה היא דרך קשת יפה נורא. וזה היה זול, קצת זול מדי, עסקת קומבינה שכזו. ידעתי על התוכניות לבנות במתחם נחושתן, החצר התעשייתית והנטושה שניתן היה לראות מהמרפסת, אבל זה לא הפחיד אותי. תוכניות כאלה הרי נדונו מראש לכישלון. בניין של 40 קומות ליד נווה צדק? זה לא הגיוני. ובכל זאת הלכתי לעירייה, לבדוק מה יש שם בארכיון על ביתי המיועד. מצאתי את תוכניות הבניין המקוריות, ישנות וצהבהבות, ועליהן כתוב בערבית שמו של בעל הבית. המסמכים הנוספים בתיק סיפרו על ההמשך, ועל הפיכת הבניין לנכסי נפקדים, על מכירתו בסכום סמלי למי שעבר לגור בו. גם זה פיעפוע, גם זה חילחול, אבל לא רציתי להשתלב בו. אני מקווה שבעל הבית ההוא לא כועס עלי על זה שלא החזרתי לו טלפון.

הערבים נטשו מאחור את בתיהם ב 48. הטמפלרים גורשו עוד קודם, מותירים מאחור את בתי החלומות שבנו בשכונת וולהלה, שכונת הבת של המושבה שעל הגבעה, שנקראה בשם הכינוי המיתולוגי לגן העדן הגרמני. הם, להבדיל מהערבים, פוצו על הרכוש הזה, אגב, חלק סמלי המכיר בהדדיות האובדן בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל. הבתים הללו, הרכוש ששינה בעלים, הם מונומנטים עלומים לטרגדיות אישיות ומאבקים אידיאולוגים שהוכרעו זה מכבר. הם גם עדות לכמה המרחב הזה היה מגוון, וכמה אי אפשר להגדיר בו קו גבול קשיח עד 1948. זה משולב בזה משולב בזה, בלאגן של שוליים, שאני טוען שהוא יצירתי ומלא חיות.

יש מושג שניתן לייחס אותו לתהליך שעוברת ושתעבור השכונה שלי: ג'נטריפיקציה (Gentrification – תחפשו בגוגל ותמצאו כמה הוא פופולארי וכמה שנוי במחלוקת). תרגום חלקי שלו הוא השבחה. לרוב מדובר על כניסה של אוכלוסיות 'חזקות' המחליפות אוכלוסיות 'חלשות' בתהליך שגורם לעליית מחירי הנכסים ולשיפור באיכות החיים. אבל במקרה המסויים של שכונתי, ובפרט של מרכז וולובלסקי, מדובר בשינוי ייעוד ואופי, ובחיסול הפונקציה החשובה לטעמי שהיא מילאה בחייה של העיר, של שטח ספר המסוגל להתאים את עצמו לשינויים במציאות, ומהווה זירה לחילופים בין תרבותיים.

כבר דיברתי על היופי שאני מוצא במלאכת האלתור וההתאמה המתמדת ששרידיה ממלאים את אזור התעשייה. וכבר הזכרתי את כך שתוכנית הפיתוח תביא לבניית בתים שלא נועדו להשתנות, כמו אותו מגדל מקולל המאפיל ודאי כעת על אותה מרפסת ציורית בבניין בדרך יפו 1. אני חש שהתכניות הללו נכפות על המרחב ועלולות לגרום לנזק למרקם של העיר שאני אוהב. ומובן שאני גם חושש לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אהבתי לגור באזור תעשייה, כושל אך מלא חיים, ואני אוהב לגור בחצר האחורית של פלורנטין. שינויים דרמטיים מפחידים אותי. אני מעדיף תהליכים איטיים, בנויים מדרמות מקומיות איתן ניתן להתמודד יותר בקלות. למה להרוס? האם ג'נטריפיקציה היא אכן השבחה, או שהיא סוללת את הדרך להסתיידות עירונית?

[אני ממשיך לקרוא, לחפש מידע, להתבונן ולהרהר. גילוי נאות: אני לומד באוניברסיטת ת"א סמינר על "עיר וייצוגיה", בהנחיית פרופ' יעקב שביט וד"ר חיים פיירברג. ההרהורים המוגבלים שאני פורש בפניכם כאן (בהתעלמות מוחלטת מכללי היסוד של הכתיבה לאינטרנט. מצטער) יתבטאו בסיכומו של דבר בעבודה פרו סמינריונית, שאני אשתדל שתהיה משעממת כיאות ובדוקה כדבעי. היקפה יהיה ודאי מצומצם ואולי אף שונה מסך התהיות שהעליתי, ואולי אף אמשיך להעלות, כאן. יהיו בה יותר פרטים, אולי על מגרש הכדורגל בו נוסדה קבוצת מכבי תל אביב (ששכן ממש פה, אגב, וכעת אין לו זכר), אולי על מה בדיוק יוצר כאן ומתי, אולי על האופן שבו מפות עירוניות מציגות את השטח הזה כלא קיים, כבלתי מיוצג. נראה. בינתיים ההרהורים הללו, ושכבות הסיפורים השונות שיוצרות את התל הנראטיבי שהוא היסטוריה עירונית (יצא לי דימוי נחמד, אני חושב. ארחיב עליו בהזדמנות), ושנחשפות לעיני דרך המחקר המוגבל שאני עורך, די מעניינות לי, ומי שמתייגע ממשפטים ארוכים מדי, מפותלים, מלאי חשיבות עצמית ומכונסים בתוך עצמם, מתענגים על פיתוליהם, לא חייב לקרוא.]

גזר דין מוות לשכונה 2

אני רוצה להוסיף מספר הערות לרשימתי הקודמת, זו על גזר דין המוות לשכונה.

ובכן, במרכז וולובלסקי עסקינן, והוא היה בכלל רוסי, ובנייני התעשייה שנשאו את שמו נבנו בשנת 1933. וגם המיקום חשוב, כדי שתדעו על מה אני מדבר. מאחורי דרך אילת, הלא היא דרך יפו – תל אביב, הלא היא דרך שכם היוצאת מיפו, אחרי המושבה האמריקאית, הלא היא המושבה הטמפלרית. שמה, בערך.

אני חושב שהאזור הזה חשוב, או לפחות היה חשוב עד שנגזר דינו להפוך להמשך טבעי לשכונת פלורנטין. הוא חשוב כי הוא היווה קו תפר בין מרחבים שונים – יפו, המושבה הטמפלרית ושכונת הבנים שלה, תחנת הרכבת, נווה צדק, אחוזת בית, תל אביב, פלורנטין – כל הישויות הללו נפגשות כאן, פיזית, לא מטאפורית. המגוון הזה קיים בתוך קילומטר רבוע, והוא מספר סיפור אחר לגמרי מזה שנתקבע משום מה כזיכרון לאומי. הוא מספר על המשכיות, על מעבר של ידע, על העתקה וחיקוי, על צמיחה של משק לא אידיאולוגי, גמיש מאוד, שסוד חוזקו הוא בחוסר הסדר שלו ובמלחמת הקיום המתמדת של מי שעובד בו המחייבת אותו להיות מסוגל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות משתנה.

המשכיות וחיקוי:

המושבה האמריקאית נוסדת על גבעה, מחוץ לגרעין המיושב של יפו. הם בונים כנסייה, ומסביבה בתי עץ שיובאו בשלמותם מארצות הברית. כשהמיזם המיסיונרי כושל תופסים את מקומו הטמפלרים. הם מקימים בתי אבן ובית מלון שלידו גינה מפוארת. ילדיהם יקימו שכונת בנים ממשיכים במעלה הדרך, ויתברגנו קצת. הם יקימו מפעלי תעשייה ראשונים שאת תוצרתם יהיה ניתן להוביל ברכבת שתחנתה נבנית בין שתי השכונות. נווה צדק נבנית בפנייה הבאה בדרך שכם, ואחוזת בית פנייה אחר כך. הצד השני של הדרך תפוס בינתיים על ידי פרדסים. זה ביזנס מתפתח, ורוב התוצרת מיוצאת דרך נמל יפו. אנשי המעמד הבינוני שמקימים את אחוזת בית מקנאים ברמת החיים של שכניהם הגרמנים ובונים שכונה למופת, שמנסה להדיר מקרבה כל מה שאינו מסודר ומיושב. המרכז המסחרי צומח מעברה השני של מסילת הברזל. המרחב כבר ערוך לשנות את פניו ערב מלחמת העולם הראשונה.

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים התהליך מתחדש במרץ. הפרדסים ייכרתו, והצד הדרומי של המסילה הופך לדמות מראה של הצד הצפוני. התיעוש והמסחר מתפשטים למהלכו, כאשר ידע והון אירופיים, ידע של פועלים, לא רק תעשיינים, יוצר מהפכה תעשייתית מלמטה. זו מצליחה בגלל גיוונן של היוזמות התעשייתיות ובגלל שקיים בסיס קודם שיתמוך בה, ושעל נסיונו ניתן להסתמך. 200 אולמות תעשייה קטנים של 60 מ"ר, זה מה שבונה וולובלסקי ב 1933, ובהם יפעלו עסקים זעירים, יצרניים ונותני שירותים לייצור. הרצון והצורך להתפרנס יחייב את בעלי העסקים הללו להיות גמישים מאוד.

מגוון ויכולת התאמה:

את הגמישות הזו אפשר לראות אפילו בארכיטקטורה, אם אפשר לקרוא לכל הערב רב והבלאגן הזה כך. אין קיר שלא עבר הגבהה, קריעת חלון או דלת, התאמה לצרכים המשתנים של המשתמש בו. זה אלתור מתמשך שנמשך כבר למעלה משבעים שנה, מוזיאון לאומנות הבנייה בזול. בעיני הקקפוניה הזו משעשעת. ייחוס של חוסר אישיות לחללים תעשייתים הוא טעות רווחת. אני מוצא שהם דווקא משמרים זכרונות של מה שיוצר בהם, שהצלקות החרוצות בהם הן אותות גאווה וכבוד. הכי הגיוני שאני סתם רומנטיקן, ועוד של אזורי תעשייה (שזה זן נחות במיוחד של רומנטיקנים). תפסתם אותי. אבל יש פה עוד משהו. זה עדות ליכולת השינוי המהירה ולגיוון שזו מאפשרת. אני רואה תהליך דומה לזה שאני משער שהתרחש קורה בשנתיים האחרונות – הטקסטיל משתלט על השכונה, בעיקר מחסנים של בגדים מיובאים אבל גם קצת גזרנים, ומגהץ אחד שהחליף את חנות הדגים לבתי מלון ומסעדות שהייתה של בעל הבית שלי. זה סוג אחד של שינוי – כאשר המשק משנה את אופיו טוב שיש חצר אחורית שיכולה לעקוב אחרי השינויים האלה, ורצוי שהחצר הזו תהיה קרובה. סוג אחר הוא גמישות תהליכי ייצור. צמד האחים בעלי הנגרייה שבחצרי עברו מייצור ריהוט מוסדי לנגרות בעצי אורן. יותר ריווחי ואותן מכונות. אולי בקרוב יצטרכו לעבור לעץ גושני. אני מאמין שגמישות ויכולת שינוי כזה נובעת מאופי האזור, כקו תפר וכחצר אחורית, ואני מאמין שהיא בעלת משמעות.

לא לזמן רב, אגב. מעניין מה יקרה לאזור הזה עם התפשטות התכנון והבנייה היציבה, הבלתי משתנה. כפי שכבר אמרתי ברשימה הקודמת, המגדל המזדקר והמכוער כל כך שצמח פה פתאום לא ילך לשום מקום, כמו גם בניין המגורים שנבנה מהצד השני של מרפסתי, ושיציקת קומתו הבאה תסתיר לי את צריח הכנסייה. את הבית שלי לא הורסים, ואני בכלל בשכירות, אגב, כך שאני יכול להשאר מסוייג במידת מה כלפי הדרמה הנדל"נית שמתרחשת מתחת לחלוני. מעניין מה יקרה, באמת מעניין.

אגדת הסולטן והשפחה

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

הורם סולטן. יפה, לא?

מה צריך בשביל סיפור אהבה טוב? שני הפכים שמשלימים זה את זה, מוכנים להסתכן בשם אהבתם, זירת התרחשות שמעצימה את הרומנטיקה. אלו החומרים מהן בנויות האגדות. תנו לי לספר לכם אגדה כזו, שקרתה באמת, אגדת הסולטן והשיפחה.

פעם, לא כל כך מזמן, הייתה אימפריה אדירה, בשיא כוחה, חזקה כל כך עד ששליטה היה בטוח שהוא קיסר העולם. שליט זה, הסולטן, ידע כי נועד לגדולות. המסורת המשפחתית הכינה אותו לכך. היא סיפרה על חלום שחלם מייסד השושלת, בו צומח עץ פרי מטבורו, מצל ומזין את העולם כולו. מסלול חייו של סולימאן היה הגשמה של הייעוד הזה. הוא הוכשר בכדי להיות שליט אבסולוטי ונאור, הוא נועד להיות שליט. כאשר ירש את אביו והפך לסולטן היה רק בן 26, אבל מאחוריו כבר היה ניסיון כמושל בפרובינציות שונות. כשליט, אסור היה שדברים פחותי ערך כמו אהבה או משפחתיות יטרידו אותו. כמו הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות, ואחת מהן כבר ילדה לו בן, יורש עצר.
אישיותו של סולימאן, כמו כל גיבר רומנטי, הורכבה מצדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים, למצור על וינה ולכיבוש עיראק, אך גם משורר וצורף. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית יחסית. אז הוא הגיבור, ועוד מעט יפגוש בגיבורה היפה, מי שתשנה את חייו ואת מהלך ההיסטוריה של האימפריה.

הסולטן סולימן המפואר/נותן החוק

היא, הגיבורה, נולדה בארץ ספר רחוקה, כנראה שבאוקראינה של היום, רוסיה של אז, בת לכומר אורתודוכסי. כנראה שנחטפה בעודה ילדה על ידי סוחרי עבדים טאטאריים והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק הנשים באיסטנבול. למזלה, וכנראה מאחר ובלטה מעל שאר הילדות, נקנתה על ידי ההרמון האימפריאלי, שם חונכה, ושם למדה לקרוא ולכתוב, דבר יוצא דופן לנשים בנות זמנה, המעיד על כך שהייתה חכמה ושאפתנית. השם שניתן לה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". היא הייתה קטנה ועדינה, לא יפהפייה קלאסית. הורם, או רוקסלנה, כפי שנקראה במערב, הוענקה לסולטן במתנה לרגל הכתרתו והפכה לרכושו. כנראה שאימו, שגם היא הייתה פעם שיפחה, היא זו שרכשה אותה עבורו.
היחס לנשים היה תועלתי למדי במסורת האימפריאלית. הן נועדו לתענוג, ובעיקר לרבייה, כאשר לסולטן יש אישה מועדפת, אך לאחר שהיא יולדת בן זכר, יורש עצר פוטנציאלי, היא מפסיקה להיות בת זוג של הסולטן וגורלה הופך לתלוי בעתיד בנה. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו ארמון. הוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. המפגש בין הורם לסולימאן עתיד לשנות את המסורת הזו. מאז ועד יום מותה יהיה הסולטן נאמן רק לה. משהו שלא אמור לקרות אירע. הסולטן התאהב.
הורם הפכה לאישה המועדפת על ידי הסולטן, לאחר מאבק מר עם קודמתה. זו העליבה אותה, קוראת לה "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קרא הסולטן להורם אל משכבו, היא סירבה, באמרה כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת, אמו של יורש העצר, גורשה מהארמון ונשלחה לפרובינציה רחוקה. הורם ילדה לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, ובכך היה אמור להסתיים תפקידה במיטתו, אבל השניים לא הסכימו לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן היה יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל אימה על אירופה, על איראן ועל עיראק, היו הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
כדי להוכיח את אהבתו הסולטן עושה דבר בלתי נתפס כמעט. הוא משחרר את הורם, והופך אותה משפחה נוצרית למוסלמית חופשייה. יותר מזה, הוא מתחתן איתה, חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. בנוסף מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב, ובכך מעניק לה מעמד גבוה בקרב מקבלי המשכורות באימפריה. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט מבינה לליבו, ושולטת בכל סודות מלאכת הפיתוי והמניפולציה. כך היא כותבת לו, לאחר שילדה לו עוד בת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה."
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן, הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס ומשפחתיות לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה, וישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". זה כלוב של זהב, מבודד פיסית מהעולם החיצון. החלון היחיד במתחם היה שמור לאשת הסולטן. סריסים שחורים היו הגברים היחידים המותרים בכניסה להרמון, פרט לבני משפחת הסולטן. הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה יציבים. היא יולדת לו עוד בנים ובנות. הילד הצעיר ביותר הוא גיבן, אבל לא נורא, אביו אוהב אותו גם ככה. הם משפחה מאושרת. הכל טוב.

מבט אוריינטליסטי על ההרמון. מה זה כיף שם

זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר והסולטנית הנערצת של היום, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לשעבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי שהיה החונך שלו והכין אותו לשלטון, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. כאשר היא מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו, המאבק הופך לבלתי נמנע. הורם, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק הסולטן לחורם.
במקומו של איברהים פאשה ממונה לווזיר בעלה של בתם של סולימאן וחורם, אשר נמצא בשליטתה של חמותו. בכך מגיע כוחה הפוליטי לשיא. היא שולטת בסולטן בכוח אהבתו אליה ובממשלתו דרך קשריה המשפחתיים. באופן מוזר, ואולי בהשפעתה, בתקופה זו מתמתן דחף הכיבושים של האימפריה. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לקרבות ולכיבושים, על החלום לכבוש את וינה, ואולי גם את רומא, ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה מדממת באותה עת עקב מלחמות הדת. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האיסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מטפחת את האדריכל הגאון סינאן, שבונה את מסגד הסולימאניה באיסטנבול, ותורמת הקדש צדקה ענק בירושלים, שמטפל בעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. הזוג האוהב משרה מטובו על כל ממלכתו.
לפי המנהג העוסמאני התחרות בין יורשי העצר האפשריים חייבת להסתיים ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות לא נתנה הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה בילו יחדיו בארמונם באדריאנפול, מתרחקים מצרות השלטון ונפרדים זה מזה, ובאביב שבו לאיסטנבול, שם מתה. הסולטן שרד עוד שמונה שנים, ומת בשנת 1566, לאחר ששלט במשך 36 שנים, בעת שבא לעודד את חייליו במסע מלחמה מיותר בהונגריה. הוא נקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
זה סוף האגדה, אבל יש גם אפילוג. במסגרת מאבק הירושה על כס הסולטן דאג בן אחד של סולימאן והורם לרציחתו של השני. המנצח תואר כחדל אישים ורודף תענוגות. הוא מת כאשר החליק בבריכת הארמון ונחבל בראשו, כאשר היה מבוסם. לא בכדי הכינוי שניתן לו היה "סלים השיכור". בהיסטוריוגרפיה העוסמאנית נזכרת תקופתו של סולימאן כתקופת השיא בתולדות האימפריה. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כגורם זר בתוך תקופת השיא הזו, אישה תככנית, שההדרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק מתוך ובאמצעות תככים, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אחרי הכל, היא היתה הסולטנית שלו.

יעקב פראנק

מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה")

היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :

"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה "מזוזה", כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה." ("ספר אופל", דוד כהנא, עמ' 70)
"מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו"כתר תורה" על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו" (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות'מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.

"השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ' 18)

פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – "דונמה", ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות'מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי 'תורת הבריאה' ומצוותיה. בעולם החדש, עולם 'תורת האצילות', בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.

"דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ. 49)

על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע"י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין "אנוסים" יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם 'פראנק' – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות'מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע"י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.

"ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 78)

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – 'תקיה' המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע"י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:

"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום." ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)

פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – "כרוניקה", המוגדר שם כ – "מעשייה", מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:

"בצ'נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.' אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה.' 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מניין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?" ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן 'הגבירה'. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע"י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.

"בשנת תקמ"ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 120)

חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין "קונגרס פראנקיסטי" מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע"י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ', המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:

"כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "התנועה השבתאית בפולין")

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

גרשם שלום: "מצוה הבאה בעבירה" בתוך "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: "התנועה השבתאית בפולין"
האנציקלופדיה העברית: הערכים "שבתי צבי", "פרנק, יעקב והפרנקיזם"
דוד כהנא: "תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים", הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקית", הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): "על תלי בית פרנק", ברלין 1923
"ה'כרוניקה' – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו", תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק", מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך "TAKIYYA"
פרנקלין ל. פורד: "אירופה 1780 – 1830", האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך "ספר שמוש" , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762