במגפה הזאת לא מתים ילדים. זה מוזר, מכיוון שהם פגיעים וחלשים, בדיוק כמו אלה שכן מתים, הזקנים, האנשים להם יש ׳מחלות רקע׳. אלה, לכאורה, הרוויחו את פגיעותם, מתוקף גילם והרקע שלהם. ניתן אפילו לשמוע, בשוליים, קולות מהוסים הלוחשים שאין מה לעשות, מגיע להם, ואולי אפילו לא נורא עם יהיו קצת פחות כאלה. המחלה רק עוזרת בתהליך ברירה טבעית שהרפואה המודרנית פגעה בו. מות הזקנים והחולים הוא טבעי, והריחוק הפיזי הכפוי שגורם ההסגר יכול להראות גם כתהליך פרידה מדורג. הנה, אפשר להסתדר ככה לא רע, לא? הכי טוב בבית.
אני שולף מתוך מדף הספרים המוזרים חוברת, שהכותרת שלה כתובה בפונט משונה מאוד, בו האותיות הגבוהות והצרות בעלות גבנון במרכזן, אולי מנסות להדמות לסורגי מיטת ילדים, ׳ספריה לילדים׳. זוהי חוברת א׳ בסדרה, כך מצויין בתחתית עמוד השער, וזה גם שם ההוצאה, שנמצאת בתל-אביב. המחיר 30 מיל, ודאי אינו יקר, ובכלל, זה נראה מוצר זול במתכוון, חסכוני. הוא כרוך בסיכות ברזל, שכתמי החלודה שלהן התפשטו על הדפים. העטיפה עשויה נייר פשוט, אפילו לא קרטון. בחזית יש דיאגרמה, שמעליה כותרת המשנה, ׳אלף עיניים למלאך המוות.׳. מוזרה הנקודה בסוף הכותרת, שכאילו נועדה להדגיש את הדרמטיות של ההצהרה הזו.
האיור הוא ביטוי מצוייר של נתונים סטאטיסטיים שלא ברור מהיכן נשלפו, ואני אוהב את הנסוח הפתלתל של כותרתו: ׳במשך שנת החיים הראשונה, מתים מכל 10000 נולדים׳. בקושי אפשר להבין מזה משהו, אבל הגרפיקה עוזרת. מוצגות ארבע קטגוריות, שלכל אחת מהן ייצוג ציורי ומספר מתים משלה. כל המספרים האלה מזעזעים, בלתי נתפסים כמעט. על פי הגרף הזה, אפילו אצל האמידים, המסומנים בציור עגלת טיול ענקית ורבועה, מוגזמת, מתים יותר משלושה אחוזים מהילדים בשנתם הראשונה. במעמד הבינוני, שעגלת הטיולים המסמנת אותו עגלגלה וקומפקטית, מתים יותר מעשרה אחוז, אצל הפועלים, שכנראה מטיילים פחות עם ילדיהם ולכן מסומנים בעריסה ולא בעגלה, השיעור מטפס במעט, ליותר משישה עשר אחוז, ובין הילדים הלא חוקיים יש כמעט ארבעים אחוזי תמותה. תינוק ערום שוכב, נטוש על גבו, בראש העמודה הגבוהה הזו, הנראית כמזבח.
בצידה האחורי של החוברת מצוייר תינוק אחר, חמוד ומלא חיים, אצבע תחובה בפה, שיער בהיר, כמו שצריך. הוא עושה אמבטיה, המתוק. זוהי פרסומת המיועדת להורים הצעירים שהם קהל היעד של החוברת, מה שהוא קצת חסר טעם בהקשר הטראגי של כותרתה. אבל זה בהחלט פרסום ממוקד, כי מי שיקרא את החוברת הרי יבין שחשוב לרחוץ ולהתרחץ, והכי טוב זה: ״עדין״ – הסבון המובחר של האם והתינוק יחד, תוצרת ״שמן״, חיפה.
העותק שבידי היה שייך לבית ביאליק, ששמו מוטבע בחותמות רבות על פני הדפים, שתולעים כירסמו בהם. היא יצאה לאור בשנת 1935. כנראה שבשנים האלה הסתבר שיש מקום לספרות הדרכה רפואית בעברית. כך כותב בהקדמה לסדרה כולה עורכה הראשי, יחזקאל רובין, המופיע כאן תחת השם והתואר ד״ר י. רבקאי. הוא כינה עצמו כך בגלל שלאשתו קראו רבקה. כבר אני אוהב אותו קצת. היה להם בן אחד, ילד טיפוחים, והוא היה פסיכולוג שהתמחה בתקופת הילדות. הנה הגורמים לצורך ב-׳ספריה להורים׳:
מצד אחד – רבות, מרכבות ומיוחדות במינן, להלכה ולמעשה, הן הבעיות הכרוכות בחינוכו והתפתחותו הפסיכו פיזית של הילד העברי בארץ-ישראל.
מצד שני – גדולה ללא-ערוך היא התענינותם ומסירותם של המוני הורינו בארץ, אשר העמידו את הילד במרכז חייהם ומיטב-תקוותיהם הוא במצוות חינוך וגידול ילדים.
מצד ההורים באה תמיד הטענה הצודקת נגד חסר חמר-קריאה מאלף בשאלות אלה של חנוך וגדול הילדים ב ע ב ר י ת, כי לא כלם נזקקים לשפות הלועזיות אשר בהן בשאלות האלה ספרות גדולה ומסעפת לעם.
סדרת החוברות המתוכננות, אשר איני יודע כמה מתוך העשרים וארבע המתוכננות בה יצאו בסופו של דבר לאור, אמורה הייתה לעסוק במגוון רחב של נושאים, כאשר ׳הקוראים יוכלו בסוף השנה לכרוך… בסדר הדרוש ולצרף אותן לספר אחד, ספר ההוראות והשמוש במשפחה, אשר ילד קטן בתוכה׳. בין השאר צפויה ד״ר מרים אהרונובה לכתוב על ׳התפתחות העבר במעי-אמו׳, ד״ר הדסה הינריך על ׳התעמלות בגיל היונק׳ וד״ר מכס מרכוזה על ׳היונק כיצור סכסואלי׳, ועוד, ועוד. המערכת אף מציעה להורים להפנות אליה שאלות בכתב, גם בנושאים כלליים, וגם בנושא העניין שבו דנה החוברת הזו, שהיא הראשונה, כאמור.
ההחלטה המשונה, לפתוח את סדרת החוברות להורים דווקא בזו, העוסקת ב-׳תמותת התינוקות בשנת חייהם הראשונה, סבותיה ודרכי המלחמה בה׳, חושפת את אחת ההצלחות האדירות של הרפואה ושל המודרניות, אחת ההוכחות הברורות לכך שאנו חיים בתקופה נפלאה. בימינו מוות של תינוקות הוא נדיר, ונתפס כטרגדיה נוראית, לא כחלק מהחיים. מלאך המוות נוכח בחיינו בעיקר כמי שנפגוש בסוף הדרך, מתישהו בעתיד, ולא בתחילתה. מדד תמותת התינוקות משתמש כעת אפילו בסקאלה מספרית אחרת, שיעור המתים עד גיל שנה מתוך 1000 לידות ולא 10,000 כמו בזמן פרסום החוברת, לפני 85 שנים. הוא עומד על כחמישה מתים מתוך אלף בישראל של ימינו. השינוי הזה קרה מהר מאוד. יש עדיין זקנים שחיים ביננו שנולדו בתקופה בה שאלת השרדותם איימה על הוריהם עד שלא יכלו להתעלם ממנה.
מות תינוקות היה אז עצוב, כמובן, אבל מובן ומוכר. מחבר החוברת, ד״ר ב. פרבר, שהיה כפי הנראה רופא ילדים חיפאי, חש צורך לשכנע שיש מה לעשות, בסעיף הפותח שלה, שכותרתו ׳לברור ערכו של הנושא׳:
ומה רב הוא האסון כשתינוק מת בחדשי חייו הראשונים, בטרם נתגלו כחותיו וכשרונותיו הכמוסים בו! הדעה הנפוצה בקהל, שבתקופת הילדות הצעירה מתים רק יצורים חלשים ולקויים מתחילת בריתם, היא מוטעית ביסודה. רק מיעוט בלתי ניכר של הילדים המסתלקים מהחיים בגיל הרך בא לעולם בליקויים גופניים וחולשות המפריעים לחיים בריאים. הללו מתים ברבם בימים או בשבועות הראשונים ללדתם, כפי שנראה להלן. הרב המכריע של המתים מצטרף מתינוקות בריאים באברי גופם, תינוקות שעלולים היו לגדול לתפארת ולהתפתח לילדים בריאים ופורחים – מבין שורותיהם קוצר המות האכזרי את קצירו.
הוא חושף את המנגנון הנפשי שמניע אותו, רופא ילדים הנלחם במוות, ומנסה לגייס לצידו את קוראיו, להם הוא נותן תפקיד ומתווה דרך:
והמחשבה המדריכה את מנוחתנו ותובעת מאתנו מעשים ופעולות אומרת: לו רק ידענו והשכלנו למנוע מהיצורים הללו למועד הנכון את המחלות ואת התקלות בהזנה, לו הצלחנו ליצור למענם תנאי גדול טובים והיגיניים, הלא יכלים היינו להצילם מכליון ולהוציאם מצפרני המות!
הוא היה רוצה להתלות במניעים אלטרואסטיים בלבד, הזכות הטבעית של ילד, כל ילד, לחיים. הוא חושב שעל כל בני האדם מוטלת חובה לסייע לילדים. אבל גם טובת האם ראויה לציון, וגם התלות ההדדית בין הרמה התרבותית של חברה לבין הדרך בה היא שומרת על ילדיה:
לא תהיה הגזמה בדבר אם נאמר, כי המספרים על תמותת התינוקות משמשים אבן בחן למדת התרבות של העם, קנה מדה לרמת החיים, להשכלת ההמונים ולחריצותם, לגבהם המדעי של מוסדות הרפואה והמחקר בשטח ההיגינה הסוציאלית בכל ארץ, ובה במדה שיקטנו מספרי התמותה ויתמידו בירידתם משנה לשנה, יגדל כבודם ויפאר שמם של בני האמה, הארץ, שלטונה, רופאיה ומוסדותיה הרפואיים וההיגיניים.
הכל טוב בדברים האלה, מעורר השארה ומדרבן, חוץ מאשר רמז קטן, סכנה, כי הרי כך מוצגים ההמונים הבלתי משכילים, והבלתי חרוצים, כאויבי הילדים והעם. הם פוגעים במטרה שאינה רק בריאותית אלא גם לאומית, כי הרי:
התחרות בין העמים ברצון להגדלת האכלוסין קימת לא מהיום. בדורות הקודמים לנו הצליחו להגיע לרבוי טבעי הגון בדרך של לדות מרובות, אולם בדורנו אנו שהילודה יורדת משנה לשנה כמעט בכל הארצות מתוך הכרח המציאות שלנו ומתוך סבך של גורמים כלכליים ופסיכולוגיים שאין לשנותם גם בתעמולה לפריה ורביה מוגברת, יוצא שנשארה לפנינו רק דרך אחת להגדלת הרבוי הטבעי, זוהי הדרך של הפחתת התמותה בין התינוקות בארץ-ישראל.
וכאן הופך הטון לציוני ממש, ומעניק לתינוקות שינצלו משמעות נוספת:
יודעים אנו כולנו לשמוח ל׳עליה הפנימית׳ המגיעה לאשרנו למספרים העולים על אלה שבתפוצות הגולה, אבל שמחתנו זו תהיה שלמה רק אם נדע לשמור על חייהם ובריאותם של ילדינו, ׳העולים הצעירים׳ שלנו.
החוברת ממשיכה ומציגה נתונים כלליים והשוואתיים על תמותת ילודים בארצות אירופה ובארץ. ד״ר פרבר ממליץ על הנקה בחלב אם ולא במזון מלאכותי ומתהדר באחוזי התמותה הנמוכים במחלקת היולדות שבבית החולים העירוני בתל-אביב, בו מתו בשבוע הראשון לחייהם רק 3.2% מכל הנולדים. ׳זהו אחוז קטן מאד, רק מחצית מתמותת הילודים בבתי-היולדות של גרמניה׳. אבל ל׳תנאים החמריים והסוציאליים׳ יש השפעה מכרעת על שיעור המתים:
אצל העניים תמותת-התינוקות היא הרבה יותר גדולה מאשר אצל העשירים. והרבה סבות לדבר: תנאי ההריון והלידה בשכבות העניות הם אנטי היגייניים, העבודה המפרכת מחוץ לבית (בתי-חרושת) שהנשים העובדות מכרחות להמשיך ולעשותה גם בתקופה האחרונה של ההריון גורמת לפעמים קרובות ללידות מקדמות, ובהרבה מקרים מתקיימת גם לדה בלתי הגיינית בבית ובלי כל השגחת רופא.
הוא מתאר את שוק העבודה הפרוץ, ואת ההעדר המוחלט של זכויות סוציאליות ועזרה מהמדינה. התקדמנו קצת מאז, התקדמנו קצת.
כאשר רק תקום היולדת ותעמוד על רגליה תכרח לשוב לעבודתה הקשה בבית או – מה שעוד יותר גרוע – לעבודת חוץ, ובינתיים החלב שלה מתמעט, ויש שמקום העבודה הרחוק מפריע לאם העובדת גם להניק את תינוקה והוא נשאר גם ללא חלב אם גם ללא השגחה נכונה.
תנאי החיים שהוא מציג הם עגומים וקשים. זו המציאות שהוא מכיר. זה מה שהוא רואה סביבו:
לחשבון הגורמים הרעים נוספים גם תנאי הדירה הקשים והצפיפות, הדירה היא בלי שמש, אויר ואור, דירות-מרתף, עליות-טחב, למשפחה מטפלת. התינוק נמצא בחדר אחד עם כל המשפחה, עם עוד ילדים המכניסים לבית כל מיני חידקי-הדבקות, ולעתים עם אנשים חולים ומשתעלים. אין מי שיוציא אותו החוצה לשמש ולאור – מה פלא, אפוא, שמספר הקרבנות הקטנים הנופלים חלל בשדה התמותה המקדמת תגיע עד לשיעורים מבהילים?
הוא קושר בין הכנסה משפחתית שנתית לכמות הילדים המתים, ואפילו בין מעמדם החוקי של התינוקות ומוסריות הוריהם לסיכויי שרידתם:
דגמא בולטת ומאלפת לחשיבות ההשפעה של התנאים הסוציאליים אנו מוצאים במכסת התמותה הגדולה של התינוקות האי-לגליים, אלה שנולדו מחוץ לחפה וקידושין. התמותה ביניהם גדולה לפחות פי שניים מאשר בני הנשואות.
חשוב לו להזכיר לקהל קוראיו, המאמין כי זהו גורל ועונש, כי לא כך הדבר:
אגב, לא נכון הדבר הנפוץ ברבים, כי הילדים הבלתי-חקיים נולדים חלשים ונופלים בהתפתחותם מבני הנשואות. יש סוברים להפך, שדוקא הם מצטינים בבריאותם מפני שהם ׳ילדי אהבה׳ של הורים צעירים העומדים במיטב הכוחות.
מעניין לחשוב על השיפור בתנאי ההעסקה, בתמיכה הסוציאלית ובתנאי החיים של המעמדות התחתונים בשנים שעברו מאז כעסקת חבילה. המדינה, הזקוקה לילדים, דואגת להשרדותם על ידי עידוד ותמיכה במי שמגדלים אותם עבורה. חיים טובים הם אמצעי, לא מטרה, ודאי לא זכות מוקנית כמו הזכות לחיים של הילוד.
*
לאחר שהוא מונה את הסכנות הרפואיות וחלק מהמלצותיו, שרובן נוגעות לתזונה, הגיינה, וחיזוק בתי היולדות ומוסד ׳טיפת חלב׳ הוא מנסה להתאים את התורה לארץ ישראל ולמציאות המיוחדת שבה. בהתייחסו אל הערבים, רוב יושבי הארץ, הוא חושף גזענות והתנשאות בלתי נסלחות:
כי יש להבדיל קדם כל בין שתי חטיבות האכלוסים לפי העמים היושבים בארץ, היהודית והערבית, שהן שונות זו מזו מהקצה אל הקצה. תנאי חייהם של הערבים הם פרימיטיביים, בתוך לכלוך, אשפה וזבובים, העדר כל משג על היגינה וטפול מסדר בילד, תנאי הדירה אצלם רעים, שיטת ההזנה לילדים שונה בהחלט מההזנה האירופית, שאנו העברנו אותה יחד עם כל יתר חלקי מטעננו התרבותי ארצה, חסר עזרה רפואית, ועל הכל: ילודה עצומה, ילודה שלפי מספרה העצום תופסת אולי את המקום הראשון בעולם.
תפישתו הבסיסית היא כי יש מאבק דמוגרפי בין שתי האוכלוסיות שיוכרע במתח בין ילודה למוות, וזאת מאחר שאצל הערבים:
הילודה הפוריה תכסה על כל פשעי המחלות והמות. הרבוי הזה עולה על הרבוי הטבעי היהודי. בשאיפתנו המובנת והבריאה לרבוי טבעי גדול לא נוכל ללכת בעקבות שכנינו. למרות התשוקה הרבה לילד, החיה ופועמת בכל בית ומשפחה משלנו לא יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להגיע לפריה ורביה העצומה של הערבים. אנו שמחים לרצון החיובי של הקמת צאצאים בישוב שלנו, אך המטרה של רבוי טבעי הגון הושגה כבר ועוד תושג ביתר שלמות על ידי הבראת הצבור ובראש ובראשונה על ידי הורדת מכסת התמותה של התינוקות.
כמות הילדים הגדולה במשפחות הערביות היא עדות לחוסר התרבותיות של הציבור הערבי. כך, כמובן, גם לגבי הציבור המזרחי. אף שאין בידיו נתונים סטאטיסטיים הוא קובע נחרצות כי:
אך גלוי וידוע לכל מתבונן שבעדות המזרחיות שלנו גדולה תמותת-התינוקות פי-כמה מזו שבתוך יישובנו האשכנזי. העני, העזובה והבורות וכמו כן אמונות ומנהגים תפלים בטפול שוררים עדין במידה רבה בעדות המזרחיות וכל זה יוצק שמן על מדורת התמותה בין התינוקות.
איזה גועל נפש. אסור לסלוח על התבטאויות כאלה. צריך לזכור, גזענות, כמו מות ילדים, אינה גזרת גורל. חלק מהמלצותיו, בעיקר לטיפול בילדים שחלו במחלות מעיים ואשר תזונתם רעועה, מראות כיצד תפישתו את זכות החיים של הילד מתנגשת עם זכותו לחיים בתוך משפחתו.
בנוהג שבעולם, במחלקות הילדים אשר בבתי החולים שומרים על מספר מסים של מיטות בשביל ילדים דיסטרופיים בעלי תזונה רעועה. ילדים כאלה נשארים בבתי החולים שבועות וחדשים עד שהם מבריאים. אך מהי התעלת מזה במנהגנו אנחנו להחזיק ילד חולה במחלקה רק ימים ספורים, ואך הספיק החם או השלשול לעבור, בטרם שהילד שב עוד לכחותיו, וגופו הנחלש עוד לא רכש לו את החיסון הדרוש, וכבר מכרח הרופא להוציאו מביה״ח ולמסור אותו לתנאי טפול וגדול לא-נוחים ובלתי מתאימים המחכים לו בבית. והסבה לכך: אין ברירה אחרת, כי למטה המתפנית מחכה ילד אחר שהוא חולה יותר קשה.
המסקנה המתבקשת היא שיש להוציא ילדים חולים מידי משפחותיהם על מנת להגן על חייהם. גישה זו תבוא לידי ביטוי בעת משבר העלייה הגדול שיתחולל לאחר הקמת מדינת ישראל. ד״ר פרבר עצמו יהיה חלק מהשירות הרפואי, ויתאר את המציאות הקשה במעברות, ואת הסכנות הכרוכות בכך לחיי התינוקות:
נזקי חום, תוספת מזון מלאכותי שאינו נשמר בקור ואינו מוכן כהלכה, מכת הזבובים הנדבקים לראש, לעיניים ולפצעי העור של הילדים המרובים, כשהצואה והשתן שלהם מתגלגלים על המצעים או נשפכים בקירבת הפתח, ולאחרונה: תנאי האקלים הבלתי רגילים – כל אלה מביאים מגיפות שלשולים והקאה בגיל הרך.
…
חלק ניכר מהעולים – חוסנם הגופני לקוי וגם הרעננות הנפשית, מרץ החיים והרצון להסתגל לתנאים החדשים חלשים אצלם וזקוקים לעידוד. מצב התזונה אצל רבים מהם בשפל המדרגה, האמהות המטופלות בצאצאים מרובים עייפות ומדולדלות אחרי הלידות התכופות. אין להם את הידיעה והכושר לטיפול נכון בתינוק.
[תהום מפרידה בין שני חלקי הישוב, הבקר, 4.9.1951, עמ׳ 2]
התיאורים הקשים נועדו כדי לגייס את היישוב הוותיק, שד״ר פרבר מאשים באדישות, לעזרה. זאת מטרה ראויה, וחבל ששוב נחשפת הגזענות וההתנשאות. כמה עוולות, לצד מעשים טובים, עוד יתחוללו בשם עקרון קדושת חיי הילדים! אבל בינתיים, בזמן פרסום החוברת שעל שולחני כעת, אי אפשר לדמיין לא את העלייה ההמונית ולא את הקמת מדינת ישראל. בשנת 1935 המצב בישוב מעודד:
חושב אני שבישוב האשכנזי החדש כבר הגענו היום, הודות לטיפול המסור והמצוין של האם הנבונה והודות לאורגניזציה המסועפת של הפיקוח מצד ׳הדסה׳, קפת חולים והרופאים הפרטיים הפעילים בשדה זה – לתוצאות מצוינות, הקרובות למינימום התמותה, ולולא התמותה הגדולה בישוב הישן ובעדות המזרחיות היתה המכסה הכללית של התמותה אצלנו ע ו ד י ו ת ר ק ט נ ה.
מסקנותיו של ד״ר פרבר והמלצותיו לעתיד מופיעות בעמוד החותם את החוברת:
עבודה סוציאלית ורפואית בין השכבות הנחשלות בישוב ובין העדות המזרחיות בפרט; לתפוס כל תינוק ולהכניסו תחת השגחה רפואית של התחנות; עזרה ובעת הצרך גם תמיכה כספית לאם המיניקה והמטפלת, החזקת מעונות ילדים טובים בשביל בני האמהות העובדות. פתיחת מוסדות לילדים יתומים ועזובים, ולאחרונה מספר מטות מספיק במחלקות-ילדים – אלה הם האמצעים הראשונים וההכרחיים למען פתוח פעלה פוריה להבטחת חייהם, בריאותם ואשרם של ילדינו.
הכל נכון, כמובן, אבל גם קצת מאיים. כי פחד המוות, והרצון למגרו, מהווים גם סכנה מוסרית. כך גם הפחד ממשבר כלכלי ומהפגיעה בחיי היום יום הנוחים, והרצון להתמקד בטובת הילדים על חשבון הזקנים והחולים. אני מחזיר את החוברת אל המדף, שמח בכך שהמציאות המתוארת בה רחוקה מחיי. הילדים שנולדו אז ראויים להגנה גם כיום. בואו נעבור את המגפה הזו, ונצא ממנה חכמים יותר. ובינתיים? כאמור, הכי טוב בבית.
האותיות מוטבעות על כריכת הספר. האותיות מעוגלות אבל פינותיהן חדות. צבע הכריכה חום, רציני, ובתחתיתה סימן, לוגו, ציור משולש. בראשו נחש, סמל הרפואה, כרוך סביב גביע. הוא ניצב בראש שמש זורחת, כי עתיד גדול מגיע. את השחר המפציע מובילים מכשירי הקדמה הרפואיים, כלי המעבדה המסודרים על גוף השמש העולה, המצויירת כמעין דלפק בדיקה. מיקרוסקופ במרכז, סטנד מבחנות בצדו האחד, ערמת צלחות פטרי בשני. מישהו אהב את הספר הזה, מישהו חשב על כריכתו.
הוצאת ׳אחיעבר׳ הוציאה אותו, בשנת 1935, למרות שהשנה הלועזית לא מופיעה בעמוד הפותח של הספר, שם האותיות הלועזיות היחידות הם התארים המופיעים תחת שם המחבר, ד״ר א. י. לוי. הוא M. D, כלומר רופא, וגם Dr. P.H., כלומר דוקטור לבריאות הציבור, וגם Ph. D, כלומר בעל דוקטורט. אפשר לסמוך עליו, והוא מנהל המחלקה לחנוך בבריאות הצבור, בבית הבריאות ׳הדסה׳ על שם נתן ולינה שטראוס, ירושלם.
כותרת הספר רלוונטית לעת הזאת, ולכן נזכרתי בו ושלפתי אותו אתמול מהספריה שליד שולחן העבודה שלי, שם הוא נמצא במדף הספרים הביזאריים, אלה שלא יאומן שנוצרו, שהתגלגלו לידי. בריאות הציבור, ובסוגריים מתחת, דרכים ואמצעי שמור נגד מחלות מדבקות.
כפי הנראה הספר הזה לא נמכר בחנות ספרים אלא הוענק במתנה ללקוחות חברת ׳יצהר׳, שמפעלה נפתח רק שנה לפני כן בשכונת נחלת יצחק. החברה התמודדה עם חברת ׳שמן׳ החיפאית, הוותיקה והחזקה, ואני מניח שחלוקת הספר הייתה חלק מנסיונות הכניסה שלה לשוק. יכול להיות שזו מדבקה סטנדרטית, שהותאמה למגוון ספרים שחילקה החברה, אבל איני יכול לנתק אותה מהספר שעליו היא מתנוססת. צורתה מסגרת מלבנית מהודרת, עם מוטו, כותרת כללית בראשה, הסבר ופירוט במרכז והקדשה בתחתית. זאת הצהרה שמחברת בין הכלכלה לרוח, ובמקביל, היא מכריזה עד כמה העיסוק בגוף בבריאות וברפואה הוא חלק מרכזי בתרבות העברית המתחדשת.
תרבות כל ארץ היא תפארתה
תפארת ארץ היא תוצרתה
חברת ׳יצהר׳ מעניקה
לקוני תוצרתה לא רק
תוצרת עברית בעבודה
עברית ובהון עברי,
כי אם גם תרבות עברית
הספר הזה הוא שי
של חברת ״יצהר״
לידידיה קוני תוצרתה
ההקדשה שמופיעה בתוך הספר מטלטלת:
מקדש
לכל אלה אשר מדע בריאות הציבור
הוא אידאל להם,
ואשר הקריבו ויקריבו את עצמם
לשם הבראת הצבור.
וואו. אני לא חושב שאלו מילים ריקות. טיפול בחולים מדבקים ובמחלות מדבקות נראה לי כדוגמא אידאלית של אומץ ונכונות להקרבה. רופאים ורופאות המנסים להדביר מגיפה משתוללת הם גיבורים קלאסיים של סרטים הוליוודיים. אנשי רפואה הקריבו ויקריבו עצמם. זה קורה עכשיו. חלק גדול מקורבנות המגפה המשתוללת כעת הם רופאים, רופאות, אחיות ואחים, אנשי ונשות צוות רפואי, אשר מתמודדים עם גרסה עכשווית של משהו שמלווה את הציויליזציה האנושית מתחילתה.
*
בניין ׳בית הבריאות שטראוס׳ בירושלים, בו שכנה המחלקה לחינוך בבריאות הצבור, הוא בעל חזות הדורה, גרמי מדרגות מטפסים משני צידי כניסה שקשת אבנים בדלתה. זהו מופת אוריינטליסטי. שלוש כתובות קבועות שם, העליונה בעברית ומשני צידיה אנגלית וערבית, ובהן כתוב- ׳בית הבריאות של נתן ולינה שטראוס לכל בני הגזעים והדתות׳. זאת הצהרה יפה, שכיום נראית בלתי מובנת מאליה.
אבל הקדמת הספר היא תמונת מראה של הפתיחות התרבותית הזאת, והיא מבהירה את היחס של כותביו לתרבות המקומית. הטיפול בכל הגזעים והדתות הוא הכרחי, ואינו נובע מעקרונות מוסריים אלא מכורח רפואי. ציונות מתנשאת, המתערבת ומשנה את המציאות ורפואה שמטרתה להיטיב עם הכלל כרוכים כאן זה בזה.
בפתיחת ההקדמה, שנכתבה על ידי הרופא עתיר הזכויות שייסד את מכון פסטר שנלחם בכלבת ובאבעבועות שחורות, ד״ר אריה בעהם, הוא מסתמך על הדת והתרבות העברית כמקור לגיטימציה:
הספר הזה ״בריאות הצבור״ בא ללמד את בני עמנו, בארצנו, פרק בשמירת הבריאות למען ידעו לקיים את המצוה ״ונשמרתם לנפשותיכם״ והוא בבחינת ״דבר בעתו מה טוב ומה מועיל״.
לאחר מכן הוא מתאר את המציאות המשתנה, ואת סכנותיה:
ארצנו מתפתחת בהדרגה ידועה. מיבשים בצותיה מקימים הריסותיה, ומישבים את המקומות העזובים והשוממים, אשר הוזנחו מאות בשנים מאין יושב. מספר תושביה הולך ורב, לא רק לפי הרבוי הטבעי, אלא גם בהתישבות מספר גדול של עולים חדשים מארצות שונות, וכל זה נעשה בהתאם להתפתחות הארץ שנה שנה.
זה הצד המבריק והמקסים של בנין הארץ ע״י בניה השבים אליה. אולם לבנין זה יש גם צד שני. זה מכוון כלפי המחלות המדבקות והלקויים המרובים בשמירת בריאות הצבור והיחיד. מה רבה העזובה בשדה פעולה זה!
הוא מתאר את ההתיישבות הציונית כתהליך של מלחמה בלתי פוסקת במחלות, המתוארות כחלק מהארץ הריקה, מנותקות מנשאים אנושיים:
טרם בואו של המתיישב העברי, חלוץ העליה, היתה הארץ בחלקה הגדול בלתי מיושבת, שוממה ועזובה, ושטחים רחבים ממנה הוו בצות גדולות, אשר קלעו את חצי המות שלהן במתישבים בסביבתן. וכך שלמו תושבי הארץ, וביחוד העולים הראשונים, מס יקר למחלות המדבקות השכיחות בארצנו, כמו מלריה, אבעבועות, כלבת, גרענת, דיסנטריה, טיפוס המעים וכיוצא באלה. בחיים נשארו רק אלו שמטבעם היו מחוסנים, או שאחרי מחלה מדבקת לא קשה גופם התחסן נגד המחלות, ובדרך זו השלימו את מחולליהן.
בהתייחסות לאוכלוסיה הערבית בולט הפער בין האוכלוסיה העירונית, הפגיעה יותר למחלות, לזו הכפרית. הציבור, על פי תפישת המחבר, הוא זה העירוני והעברי, ועליו יש להגן מבני הארץ המזוהמים:
בימים ההם הגיע מספר תושבי הערים רק לאלפים אחדים, ובני דודנו, הערבים, רוב תושבי הארץ, ישבו מפוזרים ומפורדים בכפריהם, בתנאים בלתי סניטריים. כשהתנועה והקשרים בין כפר לכפר, או בין העיר והכפר לא היו מפותחים כ״כ, היתה קיימת הדאגה רק לבריאות היחיד ולא היתה נשקפת סכנה גדולה לבריאות הצבור. לא כן הוא המצב בימינו, לאחר הופעתו של הישוב העברי המתפתח בצעדים ענקיים.
על פי תפישה הזו הקידמה היא גם מסוכנת, והערבות ההדדית אינה ערך מוסרי אלא כורח רפואי. כך טוען המחבר, ד״ר א. י. לוי, במבוא לספר:
האמרה ״טוב קרטוב אחד של מניעת מחלה מתשעה קבין של רפוי״, יפה היא, ואמת רבה צפונה בה. אולם, במה דברים אמורים, כשכל אחד מהציבור ידע ויקיים את הוראות השמירה על הבריאות. כי הלא בדורנו, חיים אנו בחברה, וכל אחד ערב איפוא בעד בריאות חברו. די לאדם אחד בלבד שלא יזהר במחלתו בימי חליתו, או שהוא במצב של נושא טפילים, למען יעבירינה לאחרים הבאים אתו במשא ומתן, הן לחבריו ולידידיו והן לבני משפחתו.
הספר כולל פרקי מבוא המסבירים את מושגי בריאות הציבור ופרקים מפורטים על המחלות השונות על פי קטגוריות. יש בו צילומים ואיורים, העתקי כרזות וטבלאות מיון. ניכר שהעותק שבידי לא נפתח כמעט, ושעיקר חשיבותו של הספר היא בעצם הוצאתו לאור, בכך שהוא מעורר מודעות אל הנושא.
ההמלצות בנוגע ל-׳מחלות המתפשטות באמצעות ליחה מהאף והפה ומניעתן׳ דומות באופן ניכר לאלה המלוות את התפרצות המגפה הנוכחית. הנה, לדוגמא, ההמלצה לגבי נקיון הידיים:
הידיים משמשניות הן. החולה על פי רוב אינו זהיר במיוחד בליחה, שהוא פולט מפיו או מאפו ונוגע בה בהיסח הדעת. בדרך זו מזדהמות הידים והחולה עלול לנגוע בדבר, אשר אחרים יטלטלהו, יאכלו ממנו, או ישתמשו בו, כמו מכשירי אוכל, סכינים, מזלגות, לחם וכדומה; או יושיט יד ביד ידידו הטוב הבא לדרוש בשלומו ובינתים יחלק לו מנה הגונה מהחידקים של מחלתו. בכל המקרים הללו ייטיב החולה אם יזהר: ראשית, לא לברך את חברו בשלום בתקיעת כף יד; שנית, לרחץ את ידיו מדי פעם בפעם, אחרי נגעו בליחה של האף או הפה; ושלישית, להמנע מנגע בצרכי אוכל או משקה, שאחרים עלולים לאכול או לשתות מהם.
גם להמלצה על בידוד מי שאולי נדבקו יש עבר ארוך:
אנשים שבאו במגע עם החולה עוד בתחילת מחלתו, כלומר, עוד בטרם נקבעה האבחנה של המחלה, עלולים גם הם לחלות. מטבע זה, יש להחזיק אותם במקום מיוחד, עד עבור ימי הדגירה של המחלה.
לא הרבה השתנה, מה? רפואת הציבור של ימינו היא המשך של מסורת ארוכה. ובכל זאת חלה התקדמות מסוימת, שאינה בהכרח רפואית אלא מוסרית.
הפרק המסיים את הספר מתעסק באחד הנושאים שנתפסו אז כחלק מבעיות בריאות הציבור, השאיפה להשבחת המין והגזע. יש לזכור, ולהיות סלחנים: שנת הפרסום היא 1935. לא ידעו אז מה שאנו יודעים היום, לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינת הסכנות שאליהן תוביל צורת המחשבה הזו. הכוונה כאן, אחרי הכל, היא טובה, אבל דרך הביטוי שלה מזעזעת.
כשנבוא לדאוג להשבחת המין האנושי, תעמוד לפנינו השאלה, איזה סוג של אנשים חשוב לנו, ומה היא אמת-המדה, שלפיה אנו יכולים לקבוע את טיבו של האדם הרצוי לנו, או זה שאינו רצוי ביותר. מובן כי כל אדם החי בחברה, מן הראוי שישרת אותה, לפי כוחותיו ולפי יכלתו, ובשכר זה הוא יקבל את שרותו ממנה. מנקודת מבט זו אפשר לחלק את בני האדם לשלשה סוגים, האיש הפעיל והיוצר, המתכן תכניות ומוציא אותן לפועל, הבונה בנינים, המארגן, או במילים אחרות האדם המחונן כח יצירה, שייך ל״סוג הראשון״. ה״סוג השני״ הוא מחוסר כח יצירה, אבל הוא יכול לשמש גלגל פחות או יותר חשוב, במכונה הגדולה המניעה את חיי החברה. ה״סוג השלישי״, על פי רוב אין ממנו כל תועלת לחברה, ולא עוד אלא שהוא מכביד עליה בהוצאות שונות. הסוג הזה הריהו איבר מדולדל, טפיל החי על חשבון אחרים.
הכותב מסיק את המסקנה ההגיונית, וקובע שיש לצמצם את מספר הצאצאים של אותם טפילים חברתיים. הוא מציין את קליפורניה כמקום בו משתדלים לעקר את מי שאינו אחראי למעשיו, ושגם: ׳תורת העקור בהמונים שנתפרסמה לא מזמן בגרמניה נוקטת בעקר ג״כ אותה המטרה.׳
כשהרופא הטוב מתעסק בשאלת השבחת הגזע בארץ המלצותיו ברורות, והגזענות שלו גלויה ובלתי מתנצלת. המשכילים צריכים להתרבות במקביל לצמצום האלמנטים הבלתי מועילים לחברה.
השאלה אצלנו אינה כה חריפה כמו בארצות המרוכזות והמיושבות. בכל זאת, בשנים האחרונות הורגש הצורך בבתי חולים למחלות הרוח, הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. בית הספר לפושעים צעירים הולך ומתמלא. מספר האסורים בבתי-הסהר לפשעים חמורים כמו רציחות או נסיונות לרצח, התנפלויות ודומיהן הולך וגדל. לאשרנו, רוב האנשים מהסוג האחרון אינם מבני עמנו, מפני שרוב הנוער שלנו והקהל בכללו חדור רוח של יצירה ופעילות, מאין רצון להרוס.
שאלת ההתרבות המהירה אצל הסוג הנ״ל מהווה שאלה חמורה. דבר זה עלול להמיט אסון על התיישבותנו, ובפרט בזמן שמכסת התלודה אצלנו הולכת לאחור ולא לפנים, למרות הכוח הצעיר העולה כיום לארץ. אמנם אין אנו מרוצים ממשפחות בנות עשרה או חמשה עשר ילד, כנהוג בארצות המזרח, בו בזמן שאין ביכולת ראש המשפחה להספיק את צרכי משפחתו. על כל פנים, מספר ילדים קטן כמו אחד או שניים במשפחה של משכילים, או אנשים בעלי רמה תרבותית ידועה, עלול להביא כליון על אותה היצירה והבניה שאנו עסוקים בה.
יש לשפר את הגזע גם כדי להתמודד ולשנות את אופיה הבסיסי של הארץ שבתוכה נבנה המפעל הציוני, המאיימת לעצור את התקדמותו:
כיצד הסביבה עלולה להשפיע על גורלו של האדם? את זאת אנו יכולים ללמוד מאת שכנינו, שעמדו פעם על מרום פסגת התרבות וכי אחרי בואם במגע תמידי עם אלימנט וסביבה יותר גרועה התחילו גם הם את נסיגתם לאחור, עד הגיעם למדרגה שבה הם נמצאים כיום. אין ספק, שכל הבא לארץ ותוהה אל אפים של תושבי המקום ומשוה אותם לתושבי עבר הירדן המזרחי ירגיש שיש התקדמות רבה לטובה בין שכנינו בארץ. נצני הפריחה בינהם התחילו הודות לסביבה החדשה שנוצרה במשך הזמן הקצר. אולם אל לנו להסתפק במה שאנו יוצרים, עלינו לשמור על נצוץ ההתקדמות ולהלהיבו מדי פעם בפעם. אחרת יש חשש שהכוח המתנגד יוכל למשוך אותנו אחרונית.
*
כעת, כוחה המתנגד של מגיפת הקורונה מושך את כולנו אחורנית. ההתמודדות איתה ועם תוצאותיה תדרוש סולידריות חברתית שאיני משוכנע שקיימת כאן. הספר הזה, בן השמונים וחמש, מזכיר את פחד המוות הישן, ואת כך שהרצון להביסו יכול להוביל למקומות אפלים. אני מאמין במדע ובבני האדם, אני מקווה לטוב, אבל לא מאוד אופטימי. ואני חושב שחלק מהותי בבריאות הציבור הוא שמירה על תרבות בריאה ומוסרית.
בינתיים, ומכיוון שאני חושב שהטקסט הזה חשוב בזמן הזה, בכך שהוא חושף צד מרתק ורלוונטי בדמותו ובשורשיו המשפחתיים של הנבל העכשווי המושלם, בנימין נתניהו, כמו גם את הקשר העמוק בין הציונות בראשיתה והאוריינטאליזם הבריטי הישן והטוב, הרי גרסת פידיאף מלאה (בחינם!!! בעל הבית השתגע). יש יתרון לקריאה בגרסה זו, מאחר והיא כוללת הערות שוליים אותן לא הצלחתי לכלול לצערי בגרסת הבלוג.
הערות השוליים הללו כוללות מראי מקום, הפניות וגם תודות עליהן כדאי לחזור. הטקסט הזה החל כעבודה במסגרת הסמינר ׳אוריינטליזם יהודי: פרדיגמות ושברן בהיסטוריוגרפיה ובתרבות׳, בהנחיית ד״ר נח גרבר, במסגרת החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת״א. הספר העיקרי בו השתמשתי הוא: The Seven Lives of Colonel Patterson, מאת Denis Brian, היסטוריון ימני והגון.
הסנדק
צייד האריות שהוביל יהודים לקרב
באדיבות מכון ז׳בוטיסקי בישראל, תצ-2458
שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות מהודרות, חליפות ועניבות. הנמוך מבינהם, זאב ז׳בוטינסקי, בן 49 בזמן הצילום. אתם מכירים את שמו וכנראה שגם יש לכם עמדה לגביו, אבל הצילום הזה הוא מפברואר 1929, וז׳בוטינסקי עדיין לא מי שאתם חושבים שהוא. לפניכם אדם רב פעלים ותארים, בדרך למעלה, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. הצילום הוא במהלך מסע יחסי ציבור, גיוס תרומות ותמיכה לסיעה הרוויזיוניסטית שבהנהגתו, שפועלת עדיין במסגרת ההסתדרות הציונית. רק בעוד כמה שנים יפרוש מההסתדרות ויהפוך את תנועתו לאופוזיציה לוחמת ודחויה.
היום בא לסייע לו שותף השונה ממנו כמעט בכל. ניתן לראות בצילום כמה הם אחרים, ובכל זאת קרובים, מחבבים ומעריכים זה את זה. האיש גבה הקומה ומשועשע המבט, לובש חליפת שלושה חלקים, אדם שלא יאומן שהיה בכלל, ג׳ון הנרי פאטרסון, הוא הגיבור של הטקסט שלפניכם.
כך תיאר אותו ז׳בוטינסקי, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם שנתיים קודם לכן במסגרת ההוצאה לאור שהיה שותף בה, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳:
ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.
(כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005)
כל מילה אמת. הוא היה נוצרי, אירי, קולוניאליסט, קצין צבא בריטי, מהנדס וציד אריות. התמונה שלו, לבוש מדי קצין, מעוטר אותות לחימה, ודאי הרשימה מאוד את הקוראים הצעירים. הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס. בהקדמה של ההוצאה המחודשת מספר מנחם בגין, אשר קרא בו בימי נערותו: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים, כמו סימון כתב מורס בדגלים ושדאות. בסופו יש מדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. עבור קהל היעד של המדריך, נערים ציוניים המחפשים דמויות להזדהות איתם וסיפורי גבורה ללמוד מהם ולחקותם, פאטרסון היה הג׳נטלמן האנגלי הזה, מישהו להעריץ.
לגדודים היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי יש מעמד מיוחד בזמן זה. הקמתם היא אירוע מיתי עכשווי, ההוכחה ליכולת הצבאית היהודית ואבן דרך חשובה בהבניית הזהות הלאומית. המדריך מציין בגאווה: ״השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳׳.
הגדודים עדיין משמעותיים בתוך הסיפור הלאומי הישראלי על בניית הכוח הצבאי הציוני. בחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, שהוצגה בטרמינל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג בתערוכה, בחוסר דיוק שמעיד על מי שהיא באה לשרת כ-״מפקד מבצע אנטבה״.
פאטרסון משמעותי בתולדות הגדודים כי הוא העניק להם את חסותו ועזרתו בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת, ובכך ששיתף פעולה עם מנהיגיהם. פאטרסון היה המצביא של הגדודים, איש המלחמה שהוביל לקרב את לוחמיו היהודים. ז׳בוטינסקי העריץ אותו ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:
בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הצרות (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הצרות היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.
אני מאמין שפאטרסון היה משמעותי משנדמה כיום בתולדות הציונות. הוא כמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי בתקופה בה זה איבד את מעמדו המרכזי בתנועה הציונית. נכתבה ופורסמה ביוגרפיה מלאה אדותיו באנגלית: Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008, אבל היא לא זכתה לתהודה (אני מסתמך רבות על ספר זה בטקסט שלפניכם. הערות שוליים מלאות בגרסת הפידיאף). אני חושב שהמורשת שהנחיל, תפיסותיו הכורכות בין אמונה דתית ופעולה צבאית, ודמותו המורכבת נוכחים ומשמעותיים בהווה יותר משנדמה. האיש המוזר הזה משפיע על חיינו גם כיום.
אני אוהב את פאטרסון, למרות שאיני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של קשיי חייו והמערכת הקולוניאלית שהכשירה אותו, שאת כלליה ותפישות היסוד המעוותות שלה קיבל ללא הסתייגות. הוא היה בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. אני סלחן כלפיו, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה, אבל איני מסוגל לסלוח כך לבני זמננו. הבנת דמותו ההיסטורית יכולה לסייע בהבנת המקומות שבהם התלכדו תפישות משיחיות נוצריות וקולוניאליות עם הלאומיות היהודית.
משפחת נתניהו, המשמרת, מטפחת ומשתמשת בזכרו של פאטרסון, היא המייצגת המובהקת של הלך הרוח הזה. הם ממשיכי דרכו, במובן הרע ביותר האפשרי.
*
עותק גדול של הצילום אשר הוצג כאן קודם הוצב על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ״טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון״, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:
אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.
לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.
הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז’בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.
לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז’בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.
מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: “To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“
(ראש הממשלה נתניהו השתתף בטקס השקת מדליה ע”ש ג’ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.09.2017. טעויות הניסוח במקור)
יוני נתניהו נקרא על שם ג׳ון פאטרסון, סנדקו. נתניהו הזכיר זאת גם בטקס הטמנת עפרם שלו ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳התנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו על הלוחמים שסרו לפקודתו, וסיפר כיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:
הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ”ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.
דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הטמנת אפרו של מפקד הגדודים העבריים לוטננט-קולונל ג’ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.12.2014
טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נתפס כדמות קולוניאליסטית צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:
ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.
(Briton hailed as’Godfather’ of Israeli army reburied, BBC News, 04.12.2014)
בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאומו המייגע הדגיש נתניהו הצעיר את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו בתנוחה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שהוא היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור.
מנהיג הכנסייה בה הופיע נתניהו הבן, ג׳ון קילפטריק, הוביל ביוני 2019 תפילה משותפת של למעלה מ-250 כוהני דת אונגליסיטיים למען דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, אותו כינה ׳מגן אלה שלא נולדו, ישראל וירושלים׳. הוא ציטט פסוק מהתנ״ך, המתאר את מלחמת בני ישראל שיצאו ממצרים בעמלק, ואיך משה, מטה האלוהים בידו, הצליח לא לשמוט אותו רק באמצעות הסיוע שקיבל: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד׳ (ספר שמות, פרק י״ז, פסוק י״ג). הלקח ברור. תפקיד הנוצרים האוונגליסטים לתמוך בטראמפ ובישראל, מכיוון שהם זוכים בחסד האל. פאטרסון הוא מבטא קודם של התמיכה הזו, בעם ישראל המנהל מלחמה נצחית בעמלק.
בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו שניהם מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.
בן-ציון נתניהו ודאי שמע מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו, הרבה לפני שהפך לציוני נלהב, לדמות ידועה ונערצת. כולם רצו לשמוע על כך, על איך צד אריות אוכלי אדם באפריקה, ונאומי גיוס הכספים באירועים בהם הכירו מתחילים תמיד בסיפור אישי.
*
ההתרחשויות המסעירות שהובילו לפרסומו של פאטרסון, ושתוארו בספר שכתב בעקבותיהם: ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״, ארעו בעת הקמת מסילת הרכבת בין קניה לאוגנדה, הנראית במפה זו משנת 1910, נתיב התחבורה הממונע היחיד במזרח אפריקה..
מסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיעה רבות על התפתחותה של קניה. עיר הבירה שלה, ניירובי, בה גרים היום שלושה מליון אנשים, נוסדה כתחנה במסילה זו.
סלילת מסילת הברזל, שהחלה ב-1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט, כלומר השליטה הרשמית הבריטית על האזור, נוהלה כמערכה צבאית, האימפריה הבריטית נגד הטבע, כאשר האבידות משרתות את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהפועלים מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבות כך. מסלול קו הרכבת מסומן כדרך היחידה, בשחור, מחבר בין האוקיאנוס לאגם ויקטוריה במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909. צאבו, בה עבר נהר גדול מעליו היה צריך לבנות גשר מסובך, היא אחת התחנות בו.
גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר כמהנדס. לא הרבה ידוע על חייו לפני המעבר הזה. עד אז היה אחד מני רבים, בורג במכונת השליטה הקולוניאלית. אפריקה תהיה המקום בו יתבלט ויעשה לעצמו שם.
הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. בכך דן עצמו לחיי בדידות וזרות. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות האדוקה שלו, אמונתו בשליחות האלוהית המתגשמת בעולם הזה, והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. האם יכול להיות ששמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר?
הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של שונות שאי אפשר למחוק. אבל תפקידו הצבאי, שנקנה באמצעות כישוריו, העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי. ממעמד זה נגזרו זהות והרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. הוא אימץ גינונים של קצין כזה, שיחק אותם עד הסוף.
הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית שהעניקה לו מעמד של שליט ועליון על כל הנחותים לו. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים. לאחר מכן נהג להתרחץ באמבטיה ניידת שניפק הצבא הבריטי לקציניו, שאותה מילא המשרת במים חמים. באמבטיה גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך כהכנה ליום שיבוא. זה היה הספר היחידי שהעריך, והוא התעניין במיוחד בתיאורי המלחמות והקרבות שבו, וכיצד עם ישראל, בסיוע האל, הצליח לנצח את אויביו.
ציד היה חלק מתוך מתוך העיסוקים הראויים לקצין ולכל גבר בעל מעמד. זה נחשב לספורט ולעיסוק שמפתח גבריות ואומץ. פרוות החיות שהרג הקנו לצייד כבוד רב והיו אות לכישוריו. פאטרסון התנסה, בקצין צבא, בציד בהודו, אבל זה לא היה דומה לטבע האפריקאי. האריות אוכלי האדם היו משהו אחר לגמרי, והריגתם לא הייתה אתגר ציד אלא משימה הכרחית ומסוכנת.
שני האריות שהקנו לפאטרסון את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועל בני השבטים בהם עברה המסילה. העובדים ובני המקום האמינו שזה סימן רע, שהטבע עצמו מתנגד לבנייתה. בכך עכבו את העבודה על הקמת הגשר הגדול על פני נהר צאבו, עליה היה אחראי. הוא ואחרים העריכו שהאריות הרגו וטרפו 135 קורבנות. ודאי הגזימו קצת, אבל לא בהמון. אריות אכלו וצדו בני אדם. הם התגנבו בלילות לתוך מחנות האוהלים של הפועלים, מדלגים בקלות מעל הגדרות, וחטפו קורבנות תמימים מדרגשי השינה. נדרש אומץ אדיר על מנת לצוד את האריות הטורפים ולעצור את מסע ההרג הזוועתי הזה. עלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:
ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.
( ג׳. ה. פאטרסון, אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו, תרגם ועיבד יוסף נדבה, מסדה, תל-אביב, תשי״ב: משם כל ציטוטי הקטעים הבאים)
פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:
מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.
פאטרסון נכנס לגוב האריות, מחנה הפועלים השוחרים רע, כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.
והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.
פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:
סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?
כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך.
כך הספר מתאר ומלמד לא רק איך לצוד אריות באומץ, אלא גם איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ובמיטבם יתגלו כבעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה על הסבלים המלווים את השיירות:
אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!
פאטרסון היה גזען מתנשא ויהיר, וגם אמיץ ומשעשע. כך תיאר את המפגש שלו עם האריה השני שצד, אחרי שהצליח לפצוע אותו ביריה ויצא לחפש אחריו, בלויית עוזרו ההודי, מהינה:
לא הרחקנו יותר מאשר רבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהרת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל-האדם״ כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו שנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי, כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני [הרובה החלופי] בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה. אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת בעקבותיו, ואמנם נחפזתי לרוץ אל העץ, מבלי לאבד דקה.
פרסום הספר הפך את פאטרסון לכוכב בינלאומי. הקצין הזוטר יחסית הפך למפורסם, עד שאפילו תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית וציד חובב, שכתב לבקש ממנו עצות לגבי שיטות הרג ומקומות אליהם כדאי לו לצאת לציד. בהקדמה למהדורה העברית של הספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:
״… (ספרו של פאטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״
פאטרסון היה מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתים אותו בספק מוסרי עמוק, נתפס על ידי ז׳בוטינסקי וקוראיו כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער. הם, שהיו זרים לתרבות הבריטית, לא יכלו להבין את גווניה, ובעיני המהגרים שלהם פאטרסון יכול היה להחשב כמייצגה.
*
את ההסתבכות של פאטרסון, ואיך נחשד בכך שהוא נואף האחראי למותו של בן אצולה, תיאר יפה העיתונאי הותיק והבית״ריסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ (נתן ברון, הקולונל ג’ון פאטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, הארץ, 10.05.2018)
לפני גועל הנפש, קצת רקע: קו הרכבת שפאטרסון עבד בהקמתו ושהקנה לו את פרסומו, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד. בעקבות כך, ציד חיות פרא גדולות בערבות אפריקה הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה משנת 1908 כיצד המסילה מוצגת כגרם מדרגות המוביל, צעד אחרי צעד, דרך אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים העשירים, רצו לפגוש בטבע הזה, העשיר והפראי, להכניע אותו ולצוד את חיותיו. בעצם השתוקקו לתלות על קירות חדרי האירוח שלהם ראשים מפוחלצים וכך להציג לראווה את האומץ שהפגינו. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שאותם בני אצולה ישנה וחדשה חפצו בקרבתו.
הוא הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא.
בשנת 1907 הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות, כאשר נבחר לשמש כפקח ציד, שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד בערבה האפריקאית. זו הייתה הזדמנות גדולה עבורו.
לפני שעוברים להאשמתו בניאוף כדאי לספר עוד משהו, על אישתו, פרנסס הלנה גריי. היא ופאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, זמן קצר לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. היא הייתה ילידת בלפסט שבאירלנד, עבדה כמורה, ובשיא הקריירה שלה מנהלת בית ספר מוערכת. פרנסס הייתה אישה משכילה מאוד, ודאי במונחי הזמן: היה לה תואר ראשון במדעים ודוקטורט במשפטים. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת ועצמאית מאוד. כעת, כשפאטרסון שירת באפריקה, היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הראשונה מתה כשהייתה תינוקת, עוד כשחיו בהודו.
זה סיפור מלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין, הצטרפו למסע סקר וציד שהוביל פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים ומשכנעים למרות סירובו הראשוני לקחת אותם איתו, עד שהסכים לבסוף. הם היו זוג צעיר, וזו הייתה הייתה אמורה להיות כנראה חוויה רומנטית משותפת, מסע אל הטבע הפראי של אפריקה. סבלים שהביאו איתם סחבו עבורם את הציוד ופאטרסון הוביל את השיירה כשהוא רוכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג החמיר כל העת. אודלי ג׳יימס בליית׳ חלה יותר ויותר ככל שהמסע התקדם ואתל ג׳יין הצליחה בציד יותר ממנו. בסוף התאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון.
למרות הטרגדיה ואולי כי לא הבין את עומק משמעותה פאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. בן האצולה נקבר ליד המחנה והמשלחת המשיכה בדרכה. פאטרסון והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה אותו. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי פיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שהיה חשש לחייו, ונשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם.
כל הסיפור היה שערוריה של ממש, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם משפחה אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.
*
בסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. אתר הנצחה חדש נחנך במקום שעברה בו פעם ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של העיר, והייתה, בזמן מלחמת האזרחים הארוכה, קו הגבול בין הצד הקתולי והפרוטסטנטי.
תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות הרבות ששירתו במלחמה הגדולה. אוהדי איחוד אנגליה ואירנלד, הפרוטסטנטים ושונאי הקתולים, הם ממשיכי דרכם של החיילים ההם. זה לא היה אירוע גדול. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, מעין כרזה מודפסת, המפארת את דמותו של פאטרסון. תמונתה מתוך מפות גוגל מופיעה כאן.
דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד של הכרזה, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך יש תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ-׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא הזכיר עוד פריט מידע שעוד לא סיפרתי, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, ששלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.
ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היותו פרוטסטנטי, זה שאשתו ילידת בלפסט, והעובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט. נוסף לכך עוד מידע בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב, בשנת 1914, ערב המלחמה, במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו במחתרת וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת אזרחים בין נאמני אנגליה ומתנגדי השליטה שלה באירלנד, עימות שפרץ בסיכומו של דבר שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו. הנואם הציג אותו כפטריוט אירי ואנגלי, וחיבר בין זה לבין התמיכה בישראל.
טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר עוד על האווירה הפוליטית שאתר ההנצחה והטקס הם חלק ממנה.
האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה-30 וה-40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה-20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה-70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית.
מאז הצבתו כבר ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בכמה מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳חלאה׳ (scum) ו-׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים, ושההתנגדות למדיניות הישראלית והאנטישמיות מוצאים פורקן משולב בפעולות אלה.
*
הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, הצבא הבריטי, אירלנד, הודו ואפריקה, לא היו מקום להכיר בו יהודים אמיתיים. אבל האמונה שלו, לפיה התנ״ך הוא תיאור של המציאות בימי קדם ומקור החוכמה כולה, גרמה לו לחשוב שהוא מכיר ומבין את מהותם.
פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה, לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, הזמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. פאטרסון אמנם פרש מהשירות, אבל היה מוכן להתגייס מחדש. קצין מוכשר כמוהו היה אמור להשתלב ולמצוא לעצמו מקום במאמץ המלחמה האדיר ללא קושי. אבל, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו של ג׳יימס בליית׳, הוא התקשה לקבל מינוי כמפקד.
כך הגיע למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היתה בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. ובמצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד כזה, היהודים ואזרחי המדינות הזרות שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה.
הצעירים הגולים, שרובם היו בעלי אזרחות רוסית, רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, ויצרו גדוד שהיה זקוק למפקד בריטי. הפיקוד הצבאי לא סמך על יכולותיהם הקרביות של המתנדבים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה, ולכן קבע שזה יהיה גדוד תובלה. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות כעלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה.
שילוב האינטרסים המקרי בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד וקופץ על ההזדמנות לבין טרומפלדור שמוכן לקבל את מרותו, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של תכנית אלוהית:
דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.
קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.
[…]
כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!
(ג’ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי, מבוא זאב ז’בוטינסקי, מצפה, ירושלים תל אביב, תרפ”ט)
טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו, וחוסר הנסיון והמוטיבציה הירודה של חלק גדול מהחיילים. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד על הגדוד כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן.
כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. שם, מאז שעזב את מצרים, ניסה המנהיג הצעיר והכריזמטי לארגן הקמת צבא יהודי של ממש, כוח לוחם שיצטרף לקרב בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.
החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הקמת הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, הייתה הישג אדיר של המהגר הרוסי שהצליח להתמודד מול האופוזיציה הפנים יהודית והאנטישמיות ושנאת הזרים הבריטית. הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, מובל על ידי תזמורת צבאית, כאשר רובי החיילים היהודים מכודנים, ופאטרסון רוכב בראש הטור.
בתמונה שלמעלה רואים את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה. פאטרסון יושב זקוף ומנוסה על סוסו, רגליו פשוטות בנינוחות בארכופות. הוא מנותק ואחר מכולם, המצביא. כך תיאר רגע זה:
כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.
הגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. מאחר וגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבל הגדוד את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת.
אבל לאחר תום המלחמה פורקו הגדודים במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.
בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, המתמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. יהודי לוחם נחשב לדבר בלתי נתפס בעת ההיא.
בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:
פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.
במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.
חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.
׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)
אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה והחברה הבריטית, האנטישמית בבסיסה. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. מעתה והלאה הזדהה לחלוטין עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית. את בריטניה יתפוס כמי שבגדה באירלנד וביהודים להם הבטיחה לבנות בית לאומי, כמי שלא מנצלת את גדולתה, ומחמיצה, עקב האנטישמיות וחולשתה הפנימית, את ההזדמנות ההיסטורית למלא את יעודה. בסופו של דבר יתמוך באצ״ל, המיליציה המחתרתית שניהלה מלחמת טרור כנגד השלטון הבריטי.
*
תנועת בית״ר, ״ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור״, נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בכך שמסגרת הנוער הראשונה של בית״ר שהוקמה בארץ ישראל נקראה גדוד מספר 41, כממשיך סדר הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בגדוד זה היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בשמה משולב שם סגנו ושותפו של פאטרסון, ומיתוס העיר המורדת, המבצר האחרון של בר-כוכבא.
הצילום המופיע בראשית טקסט זה צולם בביקור שערך פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את מכירת המהדורה העברית של הספר שכתב על הגדוד עליו פיקד. הוא הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:
אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהילת הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.
הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.
קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.
בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:
״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״
(מפקד הנוער לכבוד הקולונל פטרסון בתל-אביב, דאר היום, 24.2.1929)
בצילום ניתן לראות את השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. הפעם, שתיים עשרי שנים אחרי שהובילו את הגדוד העברי, ז׳בוטינסקי צועד בראש ופאטרסון עוקב אחריו. שניהם מלאי משמעת, כבוד, הוד והדר. אבל האיש שמאחור כבר הפנה אחריהם את מבטו, וזה שמאחוריו הרפה את עמידת הדום המתוחה. זה לא צבא בריטי, גם אם הוא מנסה להראות כמוהו.
ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר שתפו פעולה עם השלטון הבריטי ונמנעו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:
חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה.
אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.
השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון.
(הנוער לקולונל פטרסון, שם)
כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳, המבהיר כי הכבוד לפאטרסון אין פרושו הזדהות עם ז׳בוטינסקי :
בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.
(מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929)
*
חייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו-FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה במוזיאון זה, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.
אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי הערבים ומשטר המנדט, והאופן שבו הוא אינו ממלא את ייעודו. באספות גיוס הכספים לבית״ר ולתנועה הרווזיוניסטית בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכינה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זה כבר גבל בבגידה, והיה התנתקות מוחלטת מהזדהות עם בריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית.
דמותו של פאטרסון המשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי מודל, דוגמה חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:
אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!
לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.
ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.
מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.
תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע.
(ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד)
מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. הקשר המיסטי שמתאר כאן ז׳בוטינסקי בין מי שחי בעולם התנ״ך ובין שדה הקרב והעולם הצבאי ממשיך ללוות את ישראל של ימינו ומתח זה, בין המיתי לממשי, עדיין מהותי בקשרי האהבה שאינה תלויה בדבר בין ישראל ובין המאמינים בנצרות האוונגליסטית.
*
גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לפעול למען הקמת צבא יהודי נפרד. כעת גר באורח קבע בקליפורניה, יוצא וחוזר אליה במסעות גיוס הכספים והתעמולה. היו לו קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. באירועים הרבים אליהם הוזמנו ובהם נאמו שניהם התחזק הקשר שלו עם בן ציון נתניהו, ההיסטוריון הצעיר, הרוויזיוניסט הגולה, שבנו הבכור בדיוק נולד. זוהי האפיזודה שמתאר בנימין נתניהו, כיצד קיבל יוני את שמו, וכיצד סנדקו הוא גם סנדק הצבא היהודי כולו.
אבל באווירה האמריקאית בעת העימות של בריטניה מול הנאצים פאטרסון, והרוויזיוניזם כולו, הפכו לפחות רלוונטים. פאטרסון היה חסר סבלנות לכל מי שלא חשב כמותו, והישירות שלו וחוסר היכולת שלו להתגמש הפריעו למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:
[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי.
(מצוטט אצל בריאן, שבעת החיים של קולונל פאטרסון)
בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. הקהל האמריקאי לא הצליח לקבל את המורכבות של דמותו של פאטרסון ושל העמדות שייצג. בריטניה הרי הייתה בת ברית במלחמה בנאצים, כמו גם ברית המועצות הסובייטית, האויבת של בית״ר. בן ציון נתניהו ודאי הרגיש קרבה גדולה אל המפקד המזדקן. שניהם היו בלתי מוערכים מספיק.
תראו את התמונה שלו בערוב ימיו, בחליפת שלושת החלקים, מגולח ומסופר למשעי, יושב זקוף בכורסה, מישיר מבט חצוף כמעט אל המצלמה. הוא יודע משהו שכל השאר עדיין לא, רואה את התנ״ך אל מול עיניו, חי בתוך ההיסטוריה. הוא הרג אריות שאכלו בני אדם. הוא בנה גשר רכבת. הוא הוביל יהודים אל הקרב. הוא כתב ספרים. זה הקולונל פאטרסון, ׳המפקד׳!
את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארח פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. זה גורם לי להעריך אותו, דווקא. אם מאהבת ישנה הסכימה לטפל בו בזקנתו זה אומר שהיה בו משהו ראוי לאהבה.
אבל כאשר התכוונה המשפחה המארחת לצאת לחופשת הקיץ, לא היה מי שיטפל וידאג לו. הוא היה אדיב, ומת בשנתו לפני כן. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא נפטר פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.
*
בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו.
אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג’ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון.
איני חלק מהמחנה שנתניהו רואה כשלו. אני חותם את הטקסט הזה ומתכוון לפרסמו מעט לפני בחירות שאולי ירחיקו, את נתניהו, סוף סוף, מהשלטון. משמח אותי שזמנו קצוב, כי אני מתעב אותו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ורואה בו אחראי ישיר לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. השפעתו עלי ועל האנשים שאני אוהב תישאר, לצערי, גם לאחר שהוא עצמו יישכח מדעת. פאטרסון גרם לי להבין משהו עליו ועל הרקע שבא ממנו, במה צריך להילחם, על מה צריך להתעקש.
נתניהו באמת ובתמים תופש את ישראל של ימינו כיורשתה של ממלכת יהודה. הוא רואה עצמו כממשיך דרכם של גדעון, דוד ושלמה, וגם של פאטרסון, סנדק אחיו הגיבור, האיש שאביו העריץ.
אבל פאטרסון אינו גיבור תנ״כי. הוא קולוניאליסט בריטי, גזען, נוגש בכפופים לו, יהיר ואטום, גם אם במקביל אמיץ ומבריק. הקשר של נתניהו, של ז׳בוטינסקי ובן גוריון אליו מבהיר עד כמה הציונות ותפישת הצבאיות הישראלית כוללת את האלמנטים הללו. אני מאמין לביבי. זהו הסנדק של צה״ל.
אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הישראליות העכשוויות. פאטרסון, הצייד חובב התנ״ך, רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.
*
במהדורה העברית של הספר ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:
אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.
זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרים לטקסט זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו, אחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. אבל כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. דמותו של פאטרסון מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו מופיע שחקן המחופש לו. הוא מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳.
ההתיישבות הגרמנית, ובמיוחד זו של אנשי ׳אגודת ההיכל׳, הידועים בשם ׳הטמפלרים׳, בארץ, הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים בין השלטון בארץ, שהתחלף מספר פעמים במהלך נוכחותם כאן, לבין גרמניה. אתאר כאן את התגלגלות הרכוש הטמפלרי, אשר נצבר בתקופה העות׳מאנית, הוחרם על ידי שלטונות המנדט בעת ולאחר מלחמת העולם השניה, עבר לידי מדינת ישראל לאחר הקמתה באמצעות ׳חוק נכסי גרמנים׳, עד ששולם עליו פיצוי מסויים בהסכם שכרוך בהסכם השילומים. אשתדל להדגים כיצד הדיון הציבורי והפוליטי על חוק נכסי גרמנים היווה מבוא לפולמוס השילומים, וכיצד הפער בין הרטוריקה בה נעשה שימוש במהלך הדיונים במהלך חקיקתו לבין הפיצוי שניתן על אותו רכוש שנים ספורות אחר כך משקף את השינוי ואת הפשרות המוסריות שנדרשו על מנת לאפשר את הסכם השילומים.
אני מסתמך בעיקר על מאמרו המרתק של יוסי כץ, של מי המושבות הגרמניות, חוק נכסי גרמנים ופיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (2007).
אגודת ההיכל, Tempelgesellschaft בגרמנית, הייתה קבוצה פרוטסטנטית שמקורה במדינת וירטמברג. הם שאפו להקים בארץ קהילות אידיאליות שישפרו את מצב תושביה ויזרזו את תחייתו של ישו. בשעת התנחלותם הראשונית בארץ, בשנים 1868 – 1875, ועקב כשלון בניהול המשא והמתן עם הממשלה שבברלין והשער העליון העות׳מאני לא הצליחו לקבל את חסות הממשלה הפרוסית, והמעמד שלהם בארץ היה של בני חסות גרמניים ללא מעמד מועדף או ייחודי. דבר זה הוא אחד הגורמים לכך שמהלך ההתנחלות הזה קרטע ולא הגשים את הפוטנציאל המלא שהיה טמון בו. חוסר תכנון מוקדם, החיכוכים הפנימיים בקהילה, והתפצלותה בעקבות הריב בין מנהיגיה הם גורמים משמעותיים נוספים. למרות זאת בסוף תקופה זו התנחלו בארץ כ- 750 מתיישבים, ב- 4 מושבות שונות, חיפה, יפו, שרונה וירושלים. האדמות והנכסים שקנו בתקופה זו עתידות להפוך למרכזיות מאוד ובעלות ערך רב, ממוקמות סמוך למרכזים העירוניים העתידיים של הארץ. לאחר תקופה של התבססות כלכליתת ומאבקי שרידה קשים בא גל של התרחבות בהתיישבות הטמפלרית. בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוקמו עוד 3 מושבות, בוילהלמה, וולדהיים ובית לחם הגלילית, ובמקביל לו התרחבו המושבות הקיימות.
הלהט הדתי שהוביל את הטמפלרים בתחילה נשחק במהלך הזמן, ויוזמות כלכליות אישיות וקבוצתיות היו המניע העיקרי לצמיחת קהילת המתיישבים, שבחרה להסתגר תרבותית בתוך עצמה, ושמרה על זהות גרמנית מובחנת. המטרה האידיאלוגית הראשונית, בדבר כוונתם לקדם ולסייע לתושבי הארץ, התגשמה בחלקה מסיבות כלכליות גרידא, והתבטאה בתרומתם הגדולה של הטמפלרים להתפתחות התעשייתית והחקלאית בארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מבני המתיישבים התגייסו לצבא הגרמני, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה בת הברית שלו. בשלבים האחרונים של המלחמה, לאחר כיבוש הארץ, ביולי 1918, גורשו הנשים והילדים מיפו, שרונה, ווילהלמה וירושלים, 850 במספר, למבנה מלון נטוש ששימש כמחנה מעצר בעיר חלואן שליד קהיר. הגברים נאסרו עוד קודם במחנה מעצר לשבויי מלחמה ליד אלכסנדריה. המתיישבים במושבות בצפון הארץ הורשו להישאר במקומם, וכך נפגעו פחות. רכושם של המתיישביםשהוגלו הוחרם על ידי הצבא הבריטי שהשתמש במבנים לצרכיו.
גירוש זה נמשך יותר משנתיים, כאשר לקראת סופו גורשה קבוצה בת 270 עצורים לגרמניה. מעט אחר כך הורשו הגולים לשוב ליישוביהם, ורכושם, שניזוק רבות במהלך הזמן הזה, הושב להם.
לאחר החלת המנדט השתלבו הטמפלרים בצמיחה המהירה של היישוב. ׳הבנק של אגודת ההיכל׳ – ׳Bank of the Temple Society׳, שהוקם ב- 1924, תמך ועזר בהתפתחות המשק העברי, כפי שניתן ללמוד ממכתב המלצה שנכתב ע״י יו״ר הבנק לטובת תעשיין יהודי, שהיה כפי הנראה מבין לקוחותיו. בנק זה המשיך להיות מוסד חשוב להתפתחות היישוב העברי גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מאחר והיה הנציג של הרייכסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, לצורך העברת כספים במסגרת הסכם ההעברה, שאפשר ליהודים גרמניםשעזבו את גרמניה הנאצית להעביר חלק מכספם ורכושם לפלסטינה.
הבנק הטמפלרי בדרך יפו – תל-אביב, עם דגל צלב הקרס שמעליו הדגל הבריטי.
שחיקת הזהות ותחושת השליחות הדתית בקרב הטמפלרים לוותה בתהליך מקביל של התחזקות הזהות הלאומית והלאומנית. הרוב המוחלט של חברי הקהילה המשיכו להחזיק באזרחות גרמנית, ומוסדות החינוך של הקהילה היו כפופים לתכנית הלימודים הגרמנית, שאימצה בחום את האידיאולוגיה הנאצית. חלקים גדולים מצעירי הקהילה הזדהו עם השלטון הנאצי. דגלי צלב הקרס ניתלו על המבנים שבבעלותם, וכבר בשנת 1938 היו 330 מחברי הקהילה, 17% ממנה, אחוז גבוה מזה שמבין תושבי גרמניה, חברי מפלגה. ערב פרוץ המלחמה גויסו צעירי הקהילה לצבא הגרמני, וכ- 550 איש, הכוללים אותם ובני משפחה שהחליטו ללוות אותם, עזבו את הארץ.
לאחר פרוץ המלחמה היחס אל הטמפלרים היה כאל נתיני מדינת אויב. בשלב הראשון הפכו מושבותיהם למחנות מעצר. ׳פקודת המסחר עם האויב׳ (Trading with the Enemiy Ordinance) פורסמה על ידי ממשלת המנדט עם פרוץ המלחמה, ועל פיה הועבר לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ – תפקיד וגוף שהוקם לצורך כך – הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה ובעלות בריתה שישבו בגרמניה. פקודה זו העבירה לידי השלטון לא רק את רכושם של הטמפלרים שעזבו את הארץ אלא גם את הרכוש בארץ של יהודים שלא הצליחו לעזוב את גרמניה, או שחיו במדינות שנכבשו על ידה. על פי פקודה זו הוחרם רכושו של הבנק הטמפלרי, כמו גם כשליש מהרכוש הקרקעי הרב, כ- 11,000 דונם מתוך 44,000 דונם שהיו בבעלותם לפני פרוץ המלחמה.
בקיץ 1941, עם התקרבות החזית לארץ ישראל, גורשו 665 טמפלרים למחנה מעצר באוסטרליה. תנאי הגירוש והמעצר לא היו קלים, אבל בסיכומו של דבר גרעין מתיישבים זה נקלט באוסטרליה, והוא אחד משני מרכזים של הקהילה הטמפלרית שמתקיימים עד היום, כאשר השני נמצאא בשטוטגארט שבגרמניה, בירתה ההיסטורית של וירטמברג. כ- 1000 טמפלרים נותרו בארץ, כלואים במושבות שהפכו למחנות מעצר, כאשר הצבא הבריטי משתמש בחלק מהמבנים לצרכיו. כמעט כל סחר ברכוש, ולו הטריוואילי ביותר, דוגמת מכירת תרנגולות ופרות, דרש את אישור השלטונות. במהלך המלחמה טמפלרים גם שימשו לצורך ׳סחר חליפין׳ בין גרמניה הנאצית לבריטניה, במסגרתו הוחלפו כ- 550 יהודים בכ- 1000 גרמנים, מארץ ישראל ומדרום אפריקה.
בסוף שנת 1947 הפקיעו הבריטים גם את רוב הרכוש של הטמפלרים שנשארו בארץ או גורשו ממנה על ידם, שהוגדרו כעת כ- ׳נתינים אויבים׳. זה נעשה ברוח ועידת פריס שהתכנסה אחרי המלחמה וקבעה שהרכוש הגרמני שנמצא מחוץ לגרמניה, כולל רכוש פרטי, ישמש לתשלום פיצויים על נזקי המלחמה. הון כספי היה חשוב ומועיל יותר לשלטונות מקרקעות, כך שאדמות המושבה שרונה, שהיו עתודת קרקע משמעותית להתפתחות תל-אביב, נקנו על ידיה מהממונה על רכוש האויב מעט לפני סוף המנדט בסכום גדול, שלושה מליון לירות ארץ ישראליות. השליטה והבעלות העירונית באדמות אלה אפשרה את התפתחות העיר בתקופה שאחרי קום המדינה.
עוד לפני מלחמת העולם השניה נחשבו הטמפלרים ביישוב העברי כמייצגים המקומיים של הנאצים. היה בזה, כמובן, גרעין של אמת. לאחר המלחמה הייתה שאיפה לנקום בהם כתוצאה מכך. ההתנקשות בגוטהילף וגנר, בנו של מי שייסד את מפעל המנועים הראשון בארץ, שהיה נאצי פעיל, על ידי חולית חיסול של הפלמ״ח בשנת 1946, מבטאת זאת. הרכוש הטמפלרי בארץ היה אמור, על פי דרישת ראשי הישוב, לשמש לפיצוי עבור הפשעים שביצעו הנאצים, כפי שצוין במכתבו של ויצמן אל בעלות הברית בספטמבר 1945: ׳בחלק השילומים המגיע לעם היהודי יש לכלול גם את נכסי המתיישבים הגרמנים שבארץ ישראל׳.
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש המושבות בצפון הארץ עזבו הטמפלרים האחרונים את הארץ. הם גורשו לקפריסין ומשם יכלו לבחור לאן להמשיך, גרמניה או אוסטרליה. רובם בחרו להצטרף לבני הקהילה ששוחררו ממעצר ונקלטו באוסטרליה. זו זיהתה בהם קבוצה שיכולה לתרום לה, שאפה לעודד את הגירתם אליה, והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בסיוע לקהילה כדי שתוכל להשתקם ולהתבסס. הטמפלרים גם הורשו לשמור על זהותם הקהילתית תוך כדי תהליך התיישבותם במלבורן. הממשלה האוסטרלית הפכה להיות בעקבות זאת לבעלת עניין בכך ששאפה לפיצוי כספי עבור השקעותיה וכן לפיצוי אישי עבור הרכוש האבוד של מי שהפכו לתושביה.
׳חוק נכסי גרמנים׳ אושר בסוף יולי 1950, לאחר דיונים סוערים בכנסת. מטרתו הייתה להסדיר את מעמד הרכוש הגרמני, כהמשך לפקודת המסחר עם האויב ולתקנות הפקעת הרכוש בהן השתמשו הבריטים. הקרבה הלשונית בין כותרתו לבין ׳חוק נכסי נפקדים׳ שנחקק במרץ 1950, אינה מקרית. למעשה חוק נכסי נפקדים הסתמך על העקרונות שהתוותה פקודת המסחר עם האויב, והאפוטרופוס המוגדר בשני החוקים החליף את הממונה על רכוש האויב מהתקופה הבריטית. אבל לחוק נכסי גרמנים הייתה עוד מטרה מוצהרת, לקדם ולהתניע תהליך של פיצוי מסודר לנפגעי השלטון הנאצי. בדברי המבוא בעת הצגתו לקריאה ראשונה בכנסת אמר שר האוצר קפלן:
תכליתו הבלתי-אמצעית של החוק שלנו היא: הקפאת הרכוש וריכוז ההנהלה ביד אחת, עד אשר יבוררו די צרכן תביעותיהם השונות של תושבי ישראל מאת גרמניה ומאת גרמנים. למותר ציין כי שיעור התביעות האינדיבידואליות– להבדיל מהתביעות הקולקטיביות של העם היהודי ושל קיבוצי יהודים בגולות שונות – עולה בהרבה על שווי הרכוש הגרמני הנמצא בארץ, ותביעות אלה צריכות לבוא על סיפוקן בראש ובראשונה מתוך הנכסים הגרמנים בגרמניה גופה ובארצות אירופה השונות.
לעומת היקף תביעותינו, הרי הרכוש הגרמני בארצנו כמוהו כטיפה מן הים; אך בכל זאת חושבת הממשלה לנכון להקפיא את החלק הזה, כדי שחלק – ויהא קטן ביותר – מן התביעות המוצדקות שלנו יובטח בדרך זו.
ניתן להבחין פה בטיעונים רטוריים שיחזרו בדיונים על הסכם השילומים ומהווים למעשה מעין מבוא אליו, כפי שטוען כץ:
… חוק נכסי גרמנים (ולפני זה הצעת החוק מנובמבר 1949) הציגו את תביעת השילומים – אמנם לא באופן ישיר ומפורט, אבל כן באופן פורמלי (שכן מדובר בחוק) הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, וזה לפני שמדינת ישראל פנתה בתחילת שנת 1951 באיגרות אל המעצמות בסוגיית השילומים. לכן אין זה מופרך לטעון שהחוק שימש מעין ׳יריה ראשונה׳ של ישראל בסוגיית השילומים…
גם דברי ההתנגדות הנרגשים לחוק של אורי צבי גרינברג, המשורר הידוע, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות, מהווים מעין פרולוג לפולמוס שיתפתח בכנסת השניה בדבר הסכם השילומים. הוא מתייחס כאן להסתייגות בחוק, שנועדה להחריג מהחרמה את נכסי הכנסיות הגרמניות, לכך שנציגי הכנסייה, בינהם חסידי אומות העולם, התארחו בארץ וניהלו משא ומתן על ההחרגות בחוק, ובכלל, לחובה המוסרית לחוסר קשר כלשהו אל גרמניה ואל הגרמנים:
בתור פרט, כאחד משארית הפליטה, אני מודיע לממשלה: כי יימצאו בארץ הזאת יהודים אשר לא יתנו להעביר כל חוק בנוגע לנכסי הגרמנים לטובת איזה שהם גרמנים תחת מחסה לותראניות. אם תחזירו רכוש כזה יקומו יהודים עם המספרים של מחנות הריכוז על זרועותיהם ובלי מספרים, והם לא יאפשרו העברת רכוש כזה – שהוא כולו צריך להיות שלהם – של היהודים. והם לא יתנו שתערכנה קבלות פנים לכבוד אלה שבאים מן החוץ לייצג את הגרמנים הנעדרים אצלנו ולדרוש זכות בעלות על רכוש גרמני בישראל. הממשלה הזאת כפי כל התנהגותה איננה אדון הדמים היהודים.
התגובה לדבריו של אצ״ג הייתה מזלזלת. דוד-צבי פנקס, חבר הכנסת מתנועת החזית הדתית המאוחדת, שהיה יו״ר ועדת-המשנה לענייני נכסי גרמנים שהכינה את החוק, אף אמר כי ׳כולנו היינו נהנים יותר, אילו היה מקריא לנו משיריו היפים׳. אבל נראה שבמהלך תהליך החקירה נחשף בבירור כמה כל פעולה המעלה אפשרות כלשהי לפיצוי על הזוועות שחוללו הנאצים וחדוש הקשרים איתם היא בעלת פוטנציאל נפיץ.
פנקס הצהיר, כאשר הציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית כי:
המעשים האכזריים שעשה העם הגרמני כלפי העם היהודי, שמו איבה נצחית בין העם הגרמני ובין עם ישראל. לעוונו של העם הגרמני אין כפרה. חוק זה אינו מכוון להביא לידי מגע באיזו צורה שהיא עם מדינת גרמניה, כי אם – כפי שאסביר– לנסות להשתמש באותם הנכסים המוגדרים כ״נכסי גרמנים״, לשם השגת פיצויים המגיעים, או יכולים להגיע, לתושבי ישראל, על תביעותיהם הצודקות כלפי מדינת גרמניה והעם הגרמני.
הסתירה הפנימית בהצהרה הזו ברורה, כי הרי לשם השגת השגת הפיצויים נדרש משא ומתן עם ממשלת גרמניה, כפי שהוכיח הסכם השילומים. אבל בנוסף, לא חוק נכסי גרמנים הוביל לנכונות הגרמנית לשילומים. למעשה קרה דבר הפוך – הסכם השילומים הוביל לפיצוי לטמפלרים על הרכוש שהוחרם מהם על ידי הבריטים.
הסיבה לכך היתה בעיקר לחץ של הממשלה האוסטרלית על ממשלות גרמניה וישראל, בין השאר על ידי השגרירי האוסטרלי בישראל, שהיה ממוצא גרמני, אוטו קרל וילהלם פורמן. כץ מתאר במאמרו כיצד ממשלת אוסטרליה הפעילה שורה של אמצעי לחץ ואיומים הן על ישראל והן על גרמניה. בעקבות כך הפכה סוגיית הפיצוי על הרכוש הטמפלרי לעקרונית עבור הגרמנים, ולמען הצלת ההסכם החליט שרת לוותר על העקרונות הנחרצים שעליהם הצהיר פנקס. במהלך המשא ומתן, בשלבים האחרונים לקראת חתימת הסכם השילומים, הייתה שאלת הפיצוי לטמפלרים, הסכום שלו, והאם צריך לשלב אותו בהסכם השילומים, מרכזית. בסיכומו של דבר, ובכדי לא לטרפד את ההסכם כולו, נחתם, באותו היום והמקום של חתימת הסכם השילומים, הסכם נפרד לעניין הפיצוי על הרכוש הגרמני. בהסכם זה, שנשמר בסוד מהציבור הישראלי בזמן חתימתו, נקבעו עקרונות למשא ומתן מפורט לפיצויים, ובינהם נקבע כי ממשלת גרמניה תהיה הנציגה היחידה של כל האזרחיים הפרטיים שנפגעו, וכי סכום הפיצויים ינוקה מכספי השילומים.
המשא ומתן על ההסכם המפורט היה ארוך ונמשך כעשור, משנת 1953 ועד שנת 1962. בסיכומו של גבר ניתן פיצוי על 33,193.090 דונם, כשהפשרה על סכום הפיצוי הייתה פי אחת וחצי מהערכותיה המוקדמות של ישראל, וכ- 43% מסכום התביעה הגרמנית המינימלית ובסה״כ 54 מליון מרק, כ- 1.8% מכספי השילומים. הפשרה העיקרית שערכה ישראל היא בקביעה שהפיצוי ניתן על פי ערך הקרקע בזמן ראשית המשא ומתן.
רק ב- 1965 נסתיים ניכוי הסכום מכספי השילומים, ונחתם הסכם בין ממשלות גרמניה ואוסטרליה לחלוקת הכסף בין התובעים פיצוי. התשלומים הסופיים הגיעו אל התובעים בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בראשית שנות השבעים.
הדמיון בין חוק נכסי גרמנים ובין חוק נכסי נפקדים חושף את השוני הגדול בהתייחסות הנוכחית לפלסטינים ולרכושם המוחרם, מול הגרמנים. הקשר בין הטמפלרים לשלטון הנאצי הפך לנוסטלגיה, בעוד הפלסטינים מוצגים כיורשיהם האמיתיים של הנאצים. כץ, שהיה בעבר חבר מועצת אפרת שבגוש עציון, מצביע על כך שהתקדים שנקבע בעת חתימת הסכם הפיצויים, לפיו ערך הרכוש עליו ניתן הפיצוי יקבע על פי שוויו בעת המשא ומתן ולא בעת החרמתו יכול להעמיד את ישראל בעמדה מסובכת במידה ותדרש לתת פיצוי לפלסטינים. עצם העובדה שלגרמנים ניתנו פיצוי והכרה בבעלותם על רכוש שנלקח מהם מעוררת זעם ותסכול בקרב חוקרים ופעילים פלסטינים. ברור שזו פרשה סבוכה ומעניינת, המצביעה על הפשרות המוסריות שנאלצה לעשות מדינת ישראל הצעירה על מנת לקבל את כספי השילומים להם נזקקה כל כך, כמו גם על כך שהצהרות נחרצות ושנאה יוקדת של היום יכולות להתגלות כלא רלוונטיות בהתאם לנסיבות ולתפישות עולם משתנות. נכדי וניני הטמפלרים, שבאים בסיורים מאורגנים לבקר במושבות שייסדו אבותיהם, מתקבלים כאן בברכה ובהערכה לתרומה המשמעותית של המושבות והמתיישבים הללו להתפתחות היישוב, ולהיותם חלק משמעותי מההיסטוריה של הארץ הזו. זה מעורר בי אופטימיות מסויימת ביחס לסיכוי להשלמה והכרה גם בחלקם של הפלסטינים במקום זה.
זה נספח והרחבה לסדרת רשימות על האזור בו אני גר, שגם בו נמצא רכוש טמפלרי רב. ניתן למצוא את הרשימות הללו כאן.
עיר ילידית מצמיחה בשוליה שכונות מהגרים, שהופכות בעקבות התערבות חיצונית לעיר עצמאית. לאחר שהעיר הזאת מתבססת היא מצמיחה בשוליה שלה שכונות מהגרים חדשות, וגם כאן המניע העיקרי הוא ההתערבות החיצונית, והשאיפה הבסיסית של מהגרים להתפרנס ולקיים אורח חיים המשכי ככל הניתן לזה אותו חוו לפני ההגירה.
שכונות אלה אינן טפיליות, מאחר ודווקא בגלל שוליותן הן מהוות בולם זעזועים המאפשר לעיר האם להתפתח. המהגרים תלוים אמנם בעיר המפרנסת אותם, אבל זו גם תלויה בהם, בכך שהם מספקים לה כח עבודה ומאפשרים לה להשתנות ולהתאים עצמה לתנאים החיצוניים. שכונת “אחוזת בית” הייתה, בעיקרה, שכונה של מהגרים ממוצא אירופי, ששאפו לאוטונומיה חלקית בלבד ושקיוו להשתלב במרחב, הפיסי, הכלכלי והתרבותי לא פחות מאשר לשנות אותו. בגלויה ייצוגית מימיה הראשונים של תל אביב נראית תחנת הדיליז’נס – כירכרה להובלת נוסעים, מהסוג אותו הכניסו לראשונה לשימוש בארץ ישראל וביפו המתיישבים הטמפלרים, ושהזיכיון להפעלתה הוחכר על ידי וועד השכונה לאפרים הילפרין ‘שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלש עגלות שתלכנה מתל – אביב ליפו ובחזרה…’. תדירות הקשר מצביעה על נחיצותו, אבל עוד פרטים בתמונה מצביעים על ההיברידיות בזהות המצולמים וסביבת מגוריהם. החזית הפסאודו מזרחית של גימנסיה הרצליה ברקע, ארמון אוריינטאליסטי שהיווה את לב השכונה, מראה על ניסיון להשתלבות אסטטית במרחב המדומיין. מצד ימין נראית המדרכה, המבדילה בין השכונה הזו לאלו שקדמו לה, ומציגה את שאיפת תושביה לחרוג מהסטנדרטים של העיר הילידית וליצור מרחב ציבורי מתוכנן ויעיל. על ראש הנער שבקדמת התמונה חבוש קסקט, והוא נושא ספרי לימוד מתחת לזרועו. אבל הפעוט שרוכב על תלת אופן מאחוריו חובש תרבוש, וגם הוא, למרות חריגותו, מייצג של העיר. הקשר של השכונה עם יפו אינו חד סיטרי, לא רק בגלל הפן הכלכלי והמשק המשותף בסך הכל, שבו המגזרים השונים מתפתחים זה לצד ובעזרת זה, אלא גם דרך השפעות תרבותיות, מנגנונים של חיקוי, השפעה ולעיתים בידול מכוון. האוטונומיה היחסית מאפשרת לפרט לשלוט על קצב ותנאי השתלבותו במרחב.
על מפה של חברת האוטובוסים ‘המעביר’ מ- 1944 משורטטים באדום קווי הנסיעה. בתי שכונת התקווה, אשר נוסדה 8 שנים מוקדם יותר, ושבתקופה זו גרו בה כבר אלפי אנשים, אינם מסומנים על המפה, אבל קו האוטובוס המוביל אליה מופיע. אוטובוסים מקשרים גם בין השכונות האחרות, גוש שכונת שפירא וגוש פלורנטין, לתל אביב, ובין תל אביב ובין רחוב בוסטרוס ושדרות המלך ג’ורג’ (שדרות ירושלים של ימינו), מקום משכנו של הדואר המרכזי ושאר בנייני השלטון הבריטי. גם שלמה גרין, מי שהקים ויזם את הקמת השכונה של חולון ושנקראה על שמו, קנה והפעיל אוטובוס שחיבר בינה ליפו ולתל אביב. האוטובוס מגשר על חלק מהמרחק הפיסי ומאפשר לשמור על חלק מהמרחק התרבותי.
כך מתאר יצחק אביגני, שנולד ב- 1920 ביפו, ומשפחתו ברחה לתל אביב בעקבות מאורעות 1921 בהם נרצח סבו את נסיבות מעברם לשכונתו של גרין:
… החיים בתל אביב לא היו קלים. היינו נתונים לחסדם של בעלי בתים, שלא נטו להשכיר חדרים לבעלי משפחות מרובות ילדים. וזאת למה? בכל בית היה בור ספיגה אותו צריך היה לרוקן בעל הבית. בבית בו התגוררה משפחה מרובת ילדים, נאלץ בעל הבית לרוקן את הבור לעיתים תכופות. לכן, לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר חדר למשפחה כמו שלנו.
אבי, מאס ב’חסדיהם’ של בעלי הבתים בתל אביב, שבכל משא ומתן היו סופרים לו את הילדים, וגם חשש מעין רעה.
סיבות כלכליות, ורצון לעצמאות, שמתבטא גם בפחד מאותה עין רעה, מהביקורת בעלת הבסיס הכלכלי המפוקפק על עלות ההפרשות של משפחה מרובת ילדים, מביאים להגירה פנימית אל מקום מרוחק, בו אותו אב, העובד כמוכר נפט ברחובות תל אביב, הופך לבעל בית. זו אחת המשפחות הראשונות שעוברות לשכונה, לאחר ששלמה גרין מציע הנחה למי שיעשה זאת.
… לשכונת גרין הגענו בכרכרה רתומה לפרדה. העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה, עלינו כל בני המשפחה ועוד היה מקום…
… למחרת, בחמש לפנות בוקר כבר צעדנו ברגל לתל אביב. כל אחד מהילדים פנה לבית הספר בו למד. אמרנו לאבא: “אתה לוקח אותנו באפלה ומחזיר אותנו באפלה!”
שנתיים צעדנו לבתי הספר בתל אביב יום – יום חורף וקיץ.
תושבי השכונה משתמשים בעיר הגדולה, המספקת להם פרנסה, ושירותים שאינם יכולים ליזום בעצמם. אבל המרחק יוצר בידוד חלקי, שגורם להיווצרות זהות משותפת. ‘לשכונת גרין היה הווי מיוחד’, אומר המספר, ומונה חוויות פרוזאיות, הקמת סיפרייה, התכנסויות שבועיות לצורך מפקד ושמיעת סיפורים, נסיעה באופניים על החולות. אבל קשיי הקשר עם תל אביב נפתרים רק בעקבות היוזמה, הכלכלית בבסיסה, של מקימה:
… ב- 1936 חל מפנה בשכונה, גרין קנה אוטובוס ובו 17 מושבים. ילדים שלמו חצי גרוש ומבוגרים גרוש. האוטובוס יצא משכונת גרין לרחוב לוינסקי בתל אביב. השכם בבוקר היה האוטובוס יוצא מהשכונה. הנהג צפר וחיכה עד שכל הנוסעים הגיעו. הגברת והאדון גרין היו מברכים את הנוסעים בבוקר טוב, ומוכרים להם כרטיסים.
אחד הנוסעים תימני זקן אמר לגרין: ‘לי אתה אומר בוקר טוב? תגיד בוקר טוב לגרוש שאני נותן לך!’. בלילה היו אנשי השכונה מתאספים ברחוב לוינסקי ומחכים לאוטובוס האחרון, שיצא בשעה 10.00 בלילה.
הבדיחה של הנוסע המבוגר חושפת את המתח הבין מגזרי, הכלכלי והעדתי בין בעל ההון (היחסי), היזם האשכנזי, ובין מי שמפרנס אותו אך גם נעזר בו. האוטובוס, כאמור, מגשר על חלק מהמרחק, אבל במקביל הוא מיועד רק למי שמסוגל לשלם בעבורו, והוא כופה על אותו משתמש לוח זמנים ומסלול קבוע. הוא יוצא מהשכונה וחוזר אליה, מגדיר במסלולו את מערכת היחסים הערכית בין שוליים ומרכז. בחינה נוספת של מפת האוטובוסים של חברת ‘המעביר’ מראה כיצד משולש קווי האוטובוס, פלורנטין, שפירא והתקווה הוא התחנה האחרונה שהיא גם תחנת המוצא במסלולי הנסיעה, בשוליה של המפה ובשוליה של העיר. כותרת המפה היא ‘תל אביב המורחבת’, וקו הגבול של העיר עם יפו אינו מסומן עליה, אבל הוא בכל זאת ברור, ומתבטא בצורת הרישום השונה של המבנים, בקווים הצפופים, שהמקרא מסביר שהם מצביעים על בנייה בשיעור של יותר מ- 80%, המסומנים על שטח שכונת פלורנטין, אבל למעשה מאחדים בין סימונה לזה של יפו, בדימוי ויזואלי הממחיש את כך שכותרת ספרו של שרון רוטברד, ‘עיר לבנה, עיר שחורה’ מצליחה לציין מתח שמתבטא גם בצורת הייצוג הגרפי של שתי הישויות המוניציפליות. אבל היא גם מפשטת את המצב לכדי דיכוטומיה, בעוד שבפועל קיימת סינרגיה בין השחור והלבן, כאשר בשכונות השוליים, אותו שטח אפור מטאפורי, העיר הלבנה והשחורה מווסתות לחצים, מתערבבות ושואבות זו מזו.
המפה טוענת שהיא מייצגת את המציאות הפיסית, מה שמתבטא בין היתר בכך שהרחובות החסרים בכדי להשלים את תוכנית המנורה של שכונת נווה שאנן אינם מצויירים בה, ומסומנים כשטח ריק. אבל, כפי שכבר הזכרתי, במקום בו ניצבת בזמן שרטוטה שכונת התקווה עדיין מצויירים פרדסים, ודווקא אותו שטח ריק היה למעשה פרדס פורה ומניב, כפי שמבהיר היטב צילום אוויר מ- 1946. היעדר ציון שמות הרחובות בשכונת שפירא גם הוא בחירה אידיאולוגית במהותה. מפת האוטובוסים ממקמת את המשתמש בה במרחב, ובכך הופכת לאמצעי לכינון זהותו.
אבל למרות המיקום השולי של השכונות הדרומיות, הן עדיין חלק ממנה, מושפע אך גם משפיע. הקשר אינו חד סיטרי. זהות תושבי השכונות הללו גם היא היברידית. שכונת התקוה הוקמה על ידי עובדי עיריית תל אביב, מהגרים מארצות האיסלאם. הדבר מצביע, מן הסתם, על הקשר ההדוק שלהם אל העיר, שלא הסכימה לאמץ אליה את שכונתם. לא הייתה להם זכות בחירה למוסדותיה, אבל הם היו חלק מהותי מאותם מוסדות. קשר נוסף היה דרך שימוש בהיצע התרבותי של העיר. יצחק אביגני מתאר כיצד היה צועד בתור נער לתל אביב לצפות בהצגות ובסרטים. אבל גם כאן ניכרת הדדיות, מאחר ותושבי העיר ובאיה השתמשו בבתי הקולנוע של יפו ובבתי הקפה, המסעדות והבארים שצמחו בשכונות השוליים, ושהיו משוחררים, עקב מרחקם מהמרכז וחוסר הבהירות של הכללים והאכיפה מפיקוח ממסדי. עיריית תל אביב אסרה ב- 1934 על מכירת ערק, משחקי קלפים ודומינו בבתי הקפה שבתחומה, מה שהוסיף, מן הסתם, לכוח המשיכה של העסקים שלא נאלצו לקיים תקנה זו עבור האוכלוסיה שדברים אלה היו עבורה חלק מתרבות הפנאי. העימות התרבותי משתקף במכתב תלונה שנשלח לעיריית תל אביב ב- 1938 כנגד בעל בית קפה שהעביר את עסקו מיפו לרחוב לילינבלום:
… ובו יושבים כל היום הולכי הבטל או יותר נכון החוג הרגיל לבתי הקפה הערבים שביפו שהוכרחו לעזבם ושוחקים בכל מיני משחקים שעש בעש קלפים ועוד משחקים מותרים ואסורים, והצעקות והמריבות במשך כל היום והלילה…
… ונוסף לזה רבה התנועה הבלתי מוסרית במקום ההוא, והמריבות בין הנשים ובעליהן בשעות המאוחרות בלילה שבאות להוציא את בעליהן משם בתקוה אולי עוד נשאר בידם סכום כסף למחיה טרם שיאבדום במשחקי הקלפים גם כן גדולה ורבה עד למאוד.
[…]
לזאת בקשתנו שטוח מלפני כב’ לחקור את הדבר בהקדם ולסלק את המחלה הממארת באופן שאזרחי ותושבי השכונה לא תסבול מהאנשים המתאספים בבית הקפה הנ”ל שאינם לגמרי אזרחי ת”א ע”פ רוב ובאים מהשכונות שמחוץ לאזור ת”א.
אין ספק כי גם כאן יש סוג של ‘עין רעה’. במכתב התלונה בולט עירוב של האשמות מוסריות והצבעה על נחיתות תרבותית, כאשר הנימוק המסכם הוא שבאי בית הקפה אינם שייכים למעשה לתל אביב, הם נטע זר הכופה עצמו עליה. ומצד שני, הקרבה הפיסית של מקום מגוריהם של מבלי בית הקפה אליו מתבררת מכך שהנשים באות אליו בכדי לקרוא לבעליהן הביתה. ‘אזרח ת”א’ משמש כאן כמסמן מנוגד לתרבות המזרחית הקלוקלת שמייצגים יושבי בית הקפה, זאת בשעה ש- 20% – 27% מתושבי העיר היו בני עדות המזרח. ושוב, מתברר הצורך אותו מספקות השכונות שבשולי העיר, לא רק כמקום מגורים של מי שאינם חלק מאותו תיוג מהמגן אלא גם כמקום שמאפשר למי שחורגים מתיוג זה ועדיין שותפים בחיי העיר לבטא צד בזהותם ללא ביקורת מתמדת.
תושבי העיר תפסו עצמם כמושא לקנאה על ידי תושבי שכונות השוליים. קטע מהפזמון ‘התימניה’ שכתבה לאה גולדברג להצגת תיאטרון ‘המטאטא’ ב- 1938 מדגים זאת בהציגו את שאיפותיה של עוזרת בית תימניה:
איהיה שכנזית/ גם אתלבש כמוה/ סנדל לועזית/ ועל עקב גבוה!
אעבוד במשרד/ על מכונה אכתובה/ אצא בשבת/ ולי נוצות על כובע!
ובכרם התימנים/ לא יכירו מי אני/ ישאלו ויענו/ זאת לא ברכה שלנו!
את שמי אשנה/ תקרא לי ברטה גברת!
אם ‘ברכה’ תפנה/ אגיד ‘אני אחרת’!
עיוות השפה והעלגות התחבירית הם פעולה קומית המתייגת במקביל את גיבורת השיר, עוזרת הבית השואפת להתנתק ממוצאה, כנחותה. היא תזכה להיות מוכרת כ- ‘גברת’ אם תאמץ סממני לבוש, פרנסה ובילוי החורגים משלה, כאשר הצעד הסופי בתהליך ההיפוך ל- ‘אחרת’ מתבטא בשינוי השם. יצחק אביגני משכונת גרין מספר בקטע ש- ‘אינו שייך לסיפורי השכונה אך הוא מלווה אותי מאז ועד היום’ כיצד, לאחר שקיבל ביום ראשון חמישה שילינגים מהרב עוזיאל, ראש הישיבה בתל אביב בה למד, לאחר שקרא את פרשת השבוע בשבת – ‘הסתובבתי כל היום גאה, המטבעות מצלצלים בכיסי ולבסוף קניתי לעצמי: סנדלים, כובע צופים ובד למכנסים.’ הלבוש – סממן ההידמות והחיקוי החיצוני שמהווה עדות לרצון הידמות וחיקוי פנימי, דומה בכך במפתיע לאותו תרבוש שחובש הפעוט בגלויה שנסקרה מימי ראשית תל אביב.
אחד מהדברים המבדילים בין אחוזת בית לבין שכונות השוליים של תל אביב, פרט להבדל הברור שבמקרה הראשון זהו פרבר עשיר ובמקרה השני פרברי עוני, הוא היחס לחינוך. אחוזת בית נבנתה, פיסית, תרבותית וכלכלית, בצילה של גימנסיה הרצליה. גם עם התפתחותה המשיכה תל אביב לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך העירונית ומ- 1934 הייתה העירייה אחראית על גני הילדים והחינוך היסודי בעיר. השאיפה הייתה שלמרות שלא היה חוק חינוך חובה כל ילד יהודי במרחב תל אביב יזכה לחינוך יסודי, מה שחייב השקעה רבה, שהגיעה לכרבע מתקציב העירייה. למרות זאת, ולמרות שהעירייה לא גבתה תשלום מההורים אלא מס חינוך כללי מתושביה, הנשירה הייתה רבה, וחלק ניכר מ- 85% מהילדים שנכנסו לתוך מערכת החינוך נשר מלימודיו בגיל 10 – 12. מוסדות החינוך העירוניים קיבלו אליהם ללא קושי תלמידים משכונות השוליים של תל אביב, אף שלא שילמו מיסים לעירייה, ואף דאגו למתן ארוחות צהריים לנזקקים, אבל בהיעדר יכולת אכיפה, ומאחר וחוקי הסדרת עבודת נשים וילדים נחקקו רק ב- 1943 והילדים יכלו לסייע בפרנסת המשפחה, שיעור הנשירה בשכונות השוליים של תל אביב היה גבוה יותר והגיע בשכונת מנשיה לכדי כשליש.
ההבדל בעלות שכר הדירה והמיסים הנמוכים היו גורמי משיכה מובהקים לשכונות השוליים של תל אביב, אבל הריחוק הפיסי של בתי הספר, שתואר בסיפורו של יצחק אביגני שצוטט קודם, היה בוודאי מהסיבות לכך שהנשירה מלימודים הייתה גבוהה. ניסים אלוני, שהתגורר בשכונת פלורנטין, מתאר בצבעים קודרים את המסע היומי שלו לבית הספר, אשר בו, למרות שהמרחק אינו עצום, הוא חווה זרות ופחד. המשפחות המזרחיות נטו להיות גדולות יותר, והילדים השתלבו מהר יותר בשוק העבודה. כך נמנעה מהם ההשכלה שהייתה יכולה לעזור להם להשתלב במגזר האירופי. זה היה מעגל קסמים של עוני. נוצר ‘קשר מובהק בין המוצא העדתי ובין רמת ההכנסה ורמת החיים של האוכלוסיה העירונית: ככל שנדרשו בתפקידים שונים מיומנות והכשרה מקצועית גבוהות, כך גדל שיעור האשכנזים המועסקים בהם.’
... כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומתמיד תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…
בקטע זה, מתוך תכתובת בין בתי הכנסת השונים בשכונת פלורנטין בעניין מחלוקת על בחירת רב נוסף לשכונה בשנת 1936, שכבר ציטטי במאמר קודם, מתגלה איפיון נוסף של שכונות השוליים של תל אביב, העובדה שעבור רבים מתושביהן הן נחשבו למקום מגורים ארעי. שכר הדירה הזול והאפשרות לאוטונומיה מכללי הפיקוח של עיריית תל אביב משכו אליהן גם מהגרים ממוצא אירופי, אבל עבור חלק גדול מהם, בעיקר מי שהיו בעלי כישורי השתלבות במגזר היהודי אירופי המתפתח, אלו היו מגורי מעבר זמניים. מעניין להשוות בין המושג בו משתמשים הגבאים להגדרתם העצמית- ‘תושבים קבועים’ לזה בו השתמשו תושבי תל אביב שהתלוננו על בית הקפה שנפתח בקרבתם- ‘אזרחי ת”א’, ולראות שהביקורת על האחר נוטה קודם כל להאשימו בזרות.
*
הקמתן של השכונות היהודיות ביפו נבעה מיוזמות מקומיות של בעלי אמצעים, שניצלו את הקרבה למרכז העסקים של והתעשייה של תל אביב ואת התנאים הנוחים יחסית שהעניקה עיריית יפו לבונים בשטחה. העירייה לא דרשה מהיזמים לבנות או לממן שטחי ומבני ציבור, וסיפקה לתושבים שירותים מוניצפליים מוגבלים, כמו תחזוקה, ניקיון ומים, תמורת מיסוי נמוך באופן ניכר מזה שבתל אביב. היזמים הם שניהלו את המגעים עם העירייה, שלא תפסה את עצמה כגוף אידיאולוגי. מבחינתה השכונות היהודיות לא היו בתחילה נטע זר, מאחר ויפו הייתה תמיד עיר מעורבת, והחל מראשית התפתחותה היו בה שכונות נבדלות ושונות זו מזו בהרכבן הדתי ובאופיין. בשכונות היהודיות ביפו, להבדיל מאלה שבתל אביב, התקיים עירוב שימושים בין מגורים, מסחר, ובעיקר מלאכה ותעשייה זעירה, מה שאיפשר המשכיות למהגרים, שחלק גדול מהם הגיע לארץ ישראל עם ניסיון ורקע בתחומים אלו. החמרת המגבלות על פעילות התעשייה בתל אביב, התפתחות נמל יפו והתשתית התעשייתית שהוקמה בעיקר על ידי הטמפלרים, גרמה לכך שקו התפר עם יפו הפך לזירת הצמיחה של התיעוש במרחב, כאשר ביוזמות התעשיתיות היה לעיתים שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. כללי החיים בשכונות נקבעו במידה רבה על ידי תושביהן, שייבאו איתם את מוסדות הקהילה המסורתיים, בעיקר בתי כנסת וארגוני גמילות חסדים שהוקמו ביוזמתם ושסייעו בקליטת המהגרים.
המהומות שפרצו באפריל 1936, ומעשי הרצח שאירעו ביפו, גרמו לנתק בין העירייה ובין השכונות להן היו אמורים לספק שירותים מוניציפליים, כמו ניקיון ותחזוקה. עיריית תל אביב, אשר עמדתה הראשונית הייתה קריאה לסיפוח השכונות אליה, סיפקה מים וביוב לחלקים מהשכונות (תמורת העברת חלק יחסי של המיסים ששולמו ע”י התושבים מעירית יפו) וילדיהן היו כאמור זכאים ללמוד בבתי הספר העירוניים, אבל בחרה לוותר על עימות ישיר עם השלטונות בנושא זה. תושבי השכונות חדלו לשלם את המיסים העירוניים לעיריית יפו, והוקם, בסיוע סמוי של עיריית תל אביב, ‘ועד מצומצם’ שהורכב משלושה גופים – התאחדות בעלי בתים בפלורנטין, שכשמה הובלה בעיקר ע”י אינטרסים כלכליים, הועד המשותף בשכונת שפירא, התאגדות תושבים, וועד קהלת תל אביב יפו, גוף דתי. אבל האינטרס הפוליטי של עיריית תל אביב היה כאמור להימנע מעימות עם השלטונות, והיא הפנתה את מאמציה להתפשטות צפונה, לכיוון שטחי הכפרים שרונה, ג’מוסין ושייח מואניס. דימוי העתיד של פרנסיה היה של עיר שמשתרעת משני עברי הירקון, רחוק ככל הניתן מיפו. ואומנם, הויתור על השכונות היהודיות ביפו הניב הסכמה בריטית עקרונית לכך, וחלקים מאדמות כפרים אלה סופחו לתל אביב, אשר תוכנית בניין העיר שלה הורחבה באופן משמעותי בשנת 1937. בנוסף, אושר לה לפתוח נמל עצמאי ליד שפך הירקון.
התזוזה צפונה של מרכז העיר, ושינוי האופי שעברה בעקבות כך, הצטרפו לפגיעה שספגה כלכלת יפו, בדחיקת השכונות העבריות שבה לעמדה שולית ופגיעה. עוד בשנת 1933 נפתח נמל עמוק מים ומודרני בחיפה, והשביתה שנמשכה כחצי שנה, שהכשירה את הדרך לבניית נמל קרוב ומתחרה בתל אביב, דירדרה אותו לדרגת נמל משני. מבצע ‘עוגן’ במסגרתו פוצצו 237 בתים בעיר העתיקה של יפו, בין השאר ע”י הפצצה מהאוויר, פגע בה אנושות. השכונות העבריות ביפו היו נתונות במצב ביניים מסובך, כאשר תושביהן, אשר מנו בשנת 1938 כ- 15,700 נפשות, כ- 30% מתושבי יפו, מצאו את עצמם מעורבים בעימות הלאומי שהפך לעימות מוניציפלי. לאור זאת מפתיע לגלות שבשנת 1947 אוכלוסייתן כמעט הכפילה את עצמה והגיעה ל- 28 – 30 אלף איש.
הסיבה לכך היא שבשכונות אלו המשיכו להתקיים תנאים שהפכו אותן לאטרקטיביות עבור המהגרים. שכר דירה זול, קהילות קיימות תומכות, אפשרות למציאת עבודה בתחומים הקרובים לתחום העיסוק הקודם, ואפשרות קשר בין המגזר היהודי והערבי. מסחר ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס כלכלי, המשיך להתנהל בין שתי האוכלוסיות כל העת.
מלחמת העולם השנייה גרמה להפיכת ארץ ישראל למרכז תעשייתי חשוב עבור בעלות הברית, והייצור לכוחות הלוחמים האיץ מאוד את פעולת המשק. התיעוש התפתח בשלוש זירות עיקריות, לאורך דרך פתח תקווה, בקו התפר עם יפו ומדרום לה, וסביב חמש השכונות שהפכו ב- 1940 למועצה המקומית חולון. ההתפתחות הזו לא גרמה לרווחה כלכלית. עקב האינפלציה הידרדר דווקא מצבם הכלכלי של רוב תושבי העיר. שכונותיה הדרומיות מילאו שוב את תפקיד בולם הזעזועים המרחבי, והן שאיפשרו למשק לעמוד באתגר הזה, לא רק עקב המגורים הזולים אלא גם מכיוון שהתעשייה הזעירה, המורכבת מספקי שירותים, סדנאות ובתי חרושת קטנים, הייתה גמישה מאוד ובעלת יכולת התאמה לצרכים המשתנים של המשק המלחמתי.
מפה בריטית משנת 1945 מדגימה את מימדי השינוי שעובר המרחב, כמו גם את תפקיד וחשיבות שכונות הגבול של תל אביב והיישובים החדשים שצמחו מדרום ליפו במאבק הלאומי. השכונות מנשיה (המעורבת), נווה שלום, פלורנטין, שפירא והתקווה יוצרות חיץ בין יפו לתל אביב. שכונת התקווה מנתקת את הקשר בין יפו לכפר הגדול סלמה שממזרח לה. מדרום, חולון המתפתחת כמעט וסוגרת את טבעת המצור. יפו, אשר חלקים ניכרים בעורפה עדיין חקלאיים, הפכה למובלעת בתוך איזור שרובו בשליטה יהודית. מעניין לראות כיצד הסימון הברור והמדוייק של קו הגבול בין תל אביב ליפו על המפה הוא בגדר שאיפה קרטוגרפית גרידא, מאחר ובפועל הישויות המוניציפליות השונות משולבות זו בזו. שכונת התקוה, גם לאחר שתחום המרות העירוני של יפו הורחב ב- 1944, נשארת מחוץ לגבולותיו, וכך היא נמצאת מחוץ לפיקוח או אחריות כלשהם.
‘הועד המצומצם’ קרס עוד לפני מלחמת העולם, בין השאר עקב התנגשות בין האינטרסים של בעלי הרכוש לאלה של התושבים. ניסיונות משא ומתן על מחילת חובות לעיריית יפו הסתיימו בלא כלום, על רקע העמקת השסע הלאומי. ‘הועד המאוחד של השכונות העבריות ביפו’, שהחליף אותו, כשל גם הוא להתמודד עם הידרדרות מצב התחזוקה והניקיון בשכונות הצומחות במהירות. על רקע זה קם ועד חדש- ‘ועד השכונות העבריות’, אשר בו שיתפו פעולה עסקנים ממפלגות שונות, פעילים חברתיים ואנשי דת. גוף זה ניהל בפועל 19 שכונות בהם גרו כ- 25,000 תושבים, שהתרכזו בשני גושים – גוש שפירא וגוש פלורנטין. שכונת התקוה לא נכללה בו.
הועד הקים שורה של מוסדות: ועדת הניקיון, ועדת התזונה לחולים ותשושים, ועדה רפואית, ועדה מפשרת בין בעלי בתים ודירים, ארגון סוחרי השכונות, ועדה לציביון עברי, ועדה לטיפול ביחסים בין העדות, ועדה לעזרה סוציאלית, ועדת בטחון, בית דין לשכר דירה ועסקים וועדה לפיתוח ושיפור הרחובות. הרכב המוסדות מצביע על הבעיות שהטרידו את תושבי השכונות: ניקיון, עזרה סוציאלית, מניעת חיכוכים על רקע עסקי או עדתי ובטחון אישי וכלכלי. ניכר, גם משמו של הועד, המשמיט מתוכו כל התייחסות ליפו, וגם מהועדה לציביון עברי שיזם, כי מדובר, לראשונה, בועד פוליטי ואידיאולוגי. השאיפה להצטרפות לתל אביב התבטאה בקריאה לעצמאות השכונות.
הפגנות ויחסי ציבור היו חלק משמעותי מאותה חתירה לעצמאות. עוד בשנת 1938 הוגשו שאילתות בנושא בבית הנבחרים הבריטי, ועניין השכונות העבריות ביפו הועלה מספר פעמים לפני ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית שפעלה בשנת 1946 באירופה ובארץ. בתזכיר שהגישה עיריית תל אביב לועדה הוזכרה גם שכונת התקוה, כדוגמא להשפעות השליליות של חוסר התכנון והפיקוח:
דוגמא בולטת של התהוות משכנות עוני יש למצוא בשכונת התקוה, הנמצאת בתוך גבולות בנין – ערים של יפו. אף על פי שהשכונה הזאת מונה 8000 נפש, אין לה כל סטאטוס אדמינסטרטיבי. כתוצאה מכך הפכה השכונה לגוש אחד של משכנות – עוני מן הסוג הגרוע ביותר, עם כל המכשולים והסכנות הסאניטריים והתרבותיים.
השימוש הפוליטי במצב בשכונות השוליים נשא פרי. תוכנית החלוקה סימנה את יפו כמובלעת מנותקת מהחלק המרכזי של המדינה הערבית. מעשי איבה הדדיים פרצו באוגוסט 1947, והציפייה הייתה להחמרתם. מפקדת ההגנה תיכננה והקימה בחזית עם יפו קו ביצורים מפותל, שחולק לגזרות וכלל 105 עמדות, עדות לכך שתוכנן גבול לטווח ארוך, וכי לא הייתה ציפייה לגירוש תושבי יפו. מטה ההגנה פעל בחסות ‘ועד השכונות העבריות’. בתמונה של הצטלבות הרחובות הרצל וסלמה מתקופה זו נראים קירות המגן שהוקמו ברחוב הרצל על מנת להתגונן מהירי מכיוון הכפר אבו כביר. במקביל ניתן להתרשם מכך שלהבדיל משאר שכונות השוליים, פלורנטין אמנם בנויה במרקם עירוני צפוף אבל הוא מוקפד, ומראה אינו תואם את דימוי שכונת העוני המשויך לה.
בינואר 1948 הכריז בן גוריון על הטלת מצור על יפו, אבל מלחמת ההתשה המרה, שהייתה מלווה בפגיעה באזרחים משני הצדדים, נמשכה עד יום לפני הכרזת המדינה, יום כניעת יפו. בפברואר, לאחר סיום הפוגה קצובה לצורך קטיף התפוזים, עדות לכך שאינטרסים כלכליים משותפים המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, התחדשו הקרבות במשנה עוז. מרגמות ה- ‘דוידקה’, שיוצרו באזור התעשייה שבשוליה של יפו, ונוסו בחולות חולון, הישג טכנולוגי מרשים, המראה על היכולות שצברה התעשייה הזעירה, כמו גם ההתקפה הפרטיזנית של כוחות האצ”ל וכיבוש שכונת מנשיה, גרמו לזרם פליטים מתגבר. המצור הכלכלי על יפו, וקריסת מוסדותיה שהפכה למלאה כשעזבו אותה הבריטים, הביא לכך שהעיר והמרחב שלה כמעט וננטשו ע”י תושביה הערבים. עם כניעתה של העיר נותרו בה כ- 4000 תושבים ערבים בלבד, מתוך כ- 85,000 שהתגוררו בה ובסביבותיה לפני כן. רכושם, עיר שלמה, על בתיה ותשתיותיה, וכן הרכוש הקרקעי שכלל את הפרדסים המניבים, שסחורתם הייתה המנוע הכלכלי שגרם לפריחת העיר, נותר מאחור.
שכונות הדרום היו, כאמור, בקו החזית, וספגו את ההתקפות ההדדיות, מאפשרות בכך לחיים בתל אביב המרכזית להתנהל כסדרם. מפעלי תעשיה רבים שמשו כחזית בפועל, כאשר בחלקם לא פסקה העבודה גם בעת הקרבות. שכונת התקוה היתה אחת מנקודות התורפה, מאחר וסלמה, הכפר הגדול במרחב, היה קרוב מאוד אליה. בנוסף, כפי שמספר משה נקדימון, מפקד החבל, שהכיר את השכונה בזמן שנוסדה:
… בבואי לשכונה בשנת 1942 לשמש מפקד אזור בחבל, לא היתה זו עוד השכונה שהכרתי. היא גדלה, התרחבה והתפשטה על פני מרחבים גדולים, וכן הוסיפה.
בעיות ההגנה בשכונה היו רבות ומלאכת התכנון היתה קשה ביותר. הנה קבענו עמדות בקו חזית מסוימת וכעבור כמה שבועות נהפכו הדברים על פיהם. שטחים ריקים בונו, בתים וצריפי פח פרצו ימינה ושמאלה, ושוב הוטל עלינו להתוות קו הגנה חדש.
לרועץ היתה לנו בעית החומר האנושי במקום. הנוער נטה ברובו לארגוני הפורשים ואף הקשישים בין תושבי המקום סירבו רובם להצטרף לשירות ההגנה. נאלצנו להשתלט על הרחוב ולפעמים הגיעו הדברים לאיומים ואף לתגרות ידים, תוך התאמצות להכניס את תושבי השכונה למסגרת כלשהי. גם לנו היו כשלונות לא מעטים בשטח זה.
פרט לעדות המעניינת על קצב ואופי התפתחות השכונה, שדומה לגוף חי, המשתנה כל העת, ברורה עמדתו הביקורתית של הדובר. השימוש במושג המהותני ‘חומר אנושי’ חושף את הפער בינו לבין מי שהוא מתאר. ההתפשטות הלא מבוקרת של השכונה, היותה של זו מחוץ למסגרת כלשהי, משתקפת בעיניו בתושביה. המתח בין אנשי ההגנה לתושבים הוא לכאורה אידיאולוגי, אבל נחשפת בו אי הבנה הדדית בסיסית. הדרך היחידה בה ניתן לשפר את אותו ‘חומר אנושי’ היא על ידי כפיה חיצונית, בכוח אם צריך, של מסגרת. למרות ההכאה על חטא בסוף הקטע המצוטט אין כאן כל הבנה לכך שניתוק ודחיקה לשוליים החברתיים הם כוח מבנה זהות, ושזהות זו מכוננת אל מול וכנגד האחר. במובנים רבים, כבר בעת הולדתה הייתה בישראל ישראל שנייה.
*
מה שעבר על המרחב התל אביבי בעקבות מלחמת 48 היה במידה מסוימת תהליך של חילופי אוכלוסין, אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן היה מדובר בחילוף חד צדדי. את מקום כ- 80,000 הפליטים הערביים תפסו כ- 70,000 מהגרים, רובם חסרי כל או קרובים לכך, ובאזור שהיה לפני המלחמה בתחומה של יפו גרו בשנת 1953 כ- 120,000 נפש, יותר משליש מאוכלוסיית העיר כולה, שצמחה בתקופה זו מכ- 185,000 נפש לכ- 350,000 נפש.
תהליך איכלוס השטחים שנכבשו החל כמעט מייד, כשביזה והרס ליוו אותו. תושבי יפו הערבים הנותרים רוכזו בשכונה אחת, תחת ממשל צבאי. עירית תל אביב והממשלה ניסו לווסת את זרם המתיישבים, שחלקם היו פליטים פנימיים וחלקם עולים חדשים, אבל העיר הריקה, הקרובה כל כך למרכז העסקים הארצי, ושיש בה בתים ועסקים נטושים שיכולים לאפשר קליטה מהירה, הייתה פיתוי גדול מדי, וחלק ממנה אוכלס בפולשים ומסתננים, תופעה שהפכה להמונית עם התגבר זרם העולים. בפועל, תהליך זה בלם חלק מהזעזועים שגרם גל ההגירה.
השכונות העבריות של יפו סופחו לתל אביב בדצמבר 1948. בספר שהוציא לכבוד המאורע ‘ועד השכונות העבריות’ כותב יהושוע רוקח, ראש העיר:
… לא רק השכונות בשלמותן הן חלק בלתי נפרד מהעיר תל – אביב, אלא עוד חגורה רחבה למדי של שטחים סופחה אליה. שכונות ערביות כסלמה ואבו כביר, שהוו מרכזי התנפלות על תל אביב, התרוקנו מיושביהן ופינו מקום לאוכלוסיה עברית חדשה.
עצומה היא העבודה להגליד את פצעי השכונות ולהעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב.
יש לסלול כבישים, לבנות מדרכות, לנטוע גנים, להקים בתי ספר, מרפאות, בתי תרבות. לדלל את האוכלוסיה, להסיר את הצריפים ולבטל את משכנות העוני המרובים בשטחים אלה.
בפועל, הצעד הראשון של העיריה עם צירוף השכונות אליה היה, על פי מדיניותה הקבועה, ביטול ‘ועד השכונות העבריות’, שסיים לכאורה את תפקידו, כעת שהתושבים זכו בחסותה ויכולים להשתתף בפוליטיקה העירונית הכללית. בכך נגזלה מהתושבים מעורבות ישירה בניהול עיניניהם, והתבטלו מוסדות פיקוח וגישור קהילתיים. העמדה הערכית שנוקט רוקח, שמכיר בצורך להעלות את רמת השכונות לרמתה של תל אביב, למעשה מנציחה את נחיתותן, מאחר והעירייה לא עשתה כמעט דבר ממה שהיה צריך להיעשות על פי דבריו.
במפה של תל אביב משנת 1949 מסומן באדום גבול השטח שסופח לעיר. אבו כביר נמחקה מעל המפה, ומנורת הרחובות של נווה שאנן הושלמה. כבישים סלולים מסומנים בצהוב, כבישים לא סלולים בלבן, וכבישים מתוכננים בקווים מקווקווים. בשכונות שפירא והתקוה רק הכביש הראשי סלול, כאשר רחובותיה של שכונת התקוה נטולי שמות. את שמות הרחובות ביפו הערבית החליפו מספרים, פרט לסימטאות מנשיה, אשר החלק ממנה שנהרס בהתקפת האצ”ל מסומן ככזה. על פני השטח הבלתי בנוי של יפו ניתן להבחין בשרטוט תוואי הרחובות ע”פ תוכנית המתאר לעיר שהכין הנרי קנדל, מתכנן ערים בריטי, של פרברי גנים שישמרו חלק מהפרדסים עליהם היתה גאוותה של יפו. תוכנית זו נעלמה ממפות מאוחרות יותר.
גם הפרדסים נעלמו. השטחים החקלאיים ושטחי הכפרים הנטושים עברו לידי המדינה, אשר העבירה חלקים מהן לקק”ל ולידי חברות פרטיות, הסתדרותיות וממשלתיות, על מנת שיבנו עליהן שיכונים לעולים. בחלק מהמקרים הדבר דרש פינוי והריסה של בתים שכבר ישבו בהם עולים. חלוקת אדמות זו נעשתה ללא גיבוש תכנית מתאר חלופית לזו שבוטלה, וללא התייעצות עם עירית תל אביב, אשר לא היתה מעונינת בסיפוח כל יפו. התוצאה הייתה אוסף של פרוייקטים מנותקים זה מזה שאינם משתלבים לכדי מרקם עירוני אחיד.
בינתיים הוקם ‘מנהל יפו’, מוסד בראשו עמד פקיד מטעם עירית תל אביב, שנאלצה לדאוג לאספקת השירותים המוניציפליים לעיר. ההסתדרות סייעה לה בהקמת מוסדות בריאות, לשכות תעסוקה וחינוך, תוך ניסיון להגשים אינטרסים פוליטיים, בין היתר במסגרת המאבק בחוגי הימין ששלטו בעירית תל אביב. חלק גדול מהמהגרים שהתיישבו בעיר היו מבולגריה, בין השאר מאחר והם היו מהקבוצות הראשונות שהגיעו לישראל, ולכן הספיקו לפלוש אל הבתים לפני שהעיר התמלאה. בתמונת רחוב בוסטרוס לשעבר, שכעת נקרא רחוב 3, קשה לזהות את הטראומה שעברה על המרחב ועל העיר. החנויות הישנות פועלות עם בעלים חדשים, סחורות מתוצרת יהודית ושלטים בשפה אחרת. משאית וג’יפ צבאיים החונים משני עברי הרחוב הם הרמז היחיד לכך שבכל זאת לא מדובר במצב נורמלי לחלוטין.
בשנת 1950 סופח רוב שטחה של יפו לתל – אביב, ושמה שונה בעקבות כך לתל אביב – יפו. אבל התהליכים שעברו על השטח הערבי לשעבר עד אז, אובדן העורף החקלאי, הירידה במעמדו של הנמל והבניה המאסיבית ללא תוכניות מתאר הפכו את מי שנחשבה העיר הערבית המפותחת ביותר לצל חיוור, והעמידו את תושביה בעמדת נחיתות מובנית מול מי שגר מצפון להם.
השכונות הותיקות שבדרום תל אביב המשיכו לגדול ולקלוט מהגרים. שכונת התקוה יותר מהכפילה את עצמה עד שנת 1953. גורמי המשיכה שלהן נשארו זהים, קרבה יחסית למרכז המספקת אפשרויות פרנסה והתקדמות, שכר דירה נמוך, קהילות קולטות בעלות ידע מקומי ואפשרות להמשיך ולקיים תרבות שונה מזו הממסדית. בהיעדר מימון ממשלתי ומאחר ושכונות אלו תמיד היו נלוות אליה, שוליות לתפישתה העצמית, עירית תל אביב, שדו”ח שהכינה מחלקת הפיקוח העירוני שלה בשנת 1949 מציג תמונה עגומה מאוד של ‘המצב בשכונות הספר של תל אביב’, יכלה רק לתייג, למנות ולתכנן כמה משאבי קרקע יש להקציב וכמה אנשים יש לפנות בכדי ‘להעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב’. בפועל, שוב, כך ספגה העיר חלק מגל ההגירה, שעתיד לעזור לה ולהתחדש בעתיד.
הפרמטרים לפיהם דמיינה תל אביב את עתידה, השונה מאוד ממה שהתרחש בפועל, נקבעו בתכנית אב שפורסמה ב- 1954, ואשר תוכננה ע”י מתכנן ערים יהודי אמריקאי, בדמות תכניות שיקום עירוניות רחבות היקף שהיו אופנתיות באותה עת, ושהתגלו בדיעבד ככושלות והרסניות לערים שישמו אותן. על פי תפיסה זו יש להפריד ככל שניתן בין התעשיה, המסחר והמגורים ולשמור על פיזור אוכלוסין גבוה בשכונות המגורים, כאשר הכלי המרכזי הוא פינוי של שכונות נחשלות, הריסתן לגמרי ובנייתן מחדש באופן מתוקן. גם זו, כמובן, ככל המפות שנסקרו כאן, מפה אידיאולוגית, שצובעת שטחים שלמים בעיר בצבעים המצביעים על יעודם העתידי. מאחר ואין דרך לשנות לגמרי את המציאות מוכשר איזור התעשיה שבדרך פתח תקוה, ונצבע בסגול, מה שיוצר חגורת תעשיה שמפרידה בין תל אביב לשכונותיה הדרומיות, וביניהן ליפו. אבל אותו סגול נמתח גם על שכונת פלורנטין, המיועדת להתפנות מתושביה ולשמש למלאכה ולמעבדות. כל אזור נוה צדק ומנשיה נצבע באדום, מיועד להיות האזור המסחרי הראשי של העיר ועל בתיו להיהרס. שוב, חוסר באמצעים גרם לכך שהצעדים הדרסטיים בתוכנית אב זו לא יבוצעו, אבל אין זה אומר שהיא היתה חסרת השפעה, מאחר וממנה נגזרה פעילות ומדיניות העיריה עד לפני שנים לא רבות, והיא אחד הגורמים למשבר שפקד את העיר בשנות ה- 60 וה- 70.
צילום אויר משנת 1956 מראה כמה השתנה המרחב במשך 10 שנים. על אדמות אבו כביר, שהפסיק להתקיים ונהרס עד ליסוד, קמה שכונת קריית שלום, נטע זר שאין כל קשר בין שבלול רחובותיו לבין האזור בו היא ממוקמת. שכונת שפירא גדלה מאוד, וכך גם שכונות התקוה ועזרא. אזור התעשיה שבגבעת הרצל צמח, והוא מקיף את שכונת פלורנטין מכל עבר. למרות הכוונות עליהן הצהירה העיריה עם קבלת תוכנית האב בשנת 1954, מרחב זה לא עתיד כמעט להשתנות משמעותית עד ימינו אנו, פרט לתחנת האוטובוסים המרכזית שעתידה להיבנות במקום הפרדס שחסם את השלמת סלילת מנורת הרחובות בשנות ה- 20, וסלילת כביש האיילון שניתק עוד בין העיר לשכונת התקוה ולשכונת כפר שלם, שקמה תוך שימוש בבתי בכפר סלמה. ניסיונות שיקום משמעותיים ראשונים לשכונת התקוה יערכו רק בסוף שנות ה- 70, עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, מייצג האחרות. פינוי פולשים מתקופת העליה הגדולה עדין מתנהל בימינו.
באלבום ייצוגי, שנועד כנראה למכירה לתיירים או כמתנה מהודרת, בעל כריכה משובצת בריקוע נחושת, שכותרתו ‘משוט בישראל’, יש תמונה של רחוב בשכונת ספר. נשים, צעירות וזקנות, אשר ודאי עוסקות ברכילות בטלה, יושבות ליד ילדיהן הרבים, זה בלול, זה על הידיים, זה מתרוצץ בסמטה הלא סלולה. כביסה תלויה על חבל ארעי, מצד אחד של הרחוב למשנהו. הכותרת אומרת – ‘כבכל עיר לא חדלו משכנות העוני גם בת”א’, תפיסה אפולוגטית אך גם הגיונית מאוד, כזו המעניקה מקום לעניים בתוך המרקם החברתי הנורמלי. מעל אותה תמונה, תחת הכותרת – ‘שכונת חיילים משוחררים’ נראות שתי נשים, לבושות שמלות מנוקדות, זהות כמעט, דוחפות בנחת את עגלות ילדיהם, כל זאת בטיילת רחבה, הסמוכה לבנייני השיכון הטוריים וחסרי הייחוד של שכונת יד אליהו. השמיים מעל פתוחים, מנוגדים לגגות החוסמים את מסגרת התמונה התחתונה. גברים נראים רק ברקע הרחוק של שתי התמונות, אשר אפילו כיוון צילום הרחוב שלהן הוא הפוך. בתמונה העליונה זהו גבר לובש חולצה לבנה, העסוק כנראה בדיבור עם אישה. בתמונה התחתונה זוהי צללית כהה, הנחפזת לעבור את הרחוב. ברור מי משתי התמונות היא של הגשמת החזון הציוני, ומי חורגת ממנו. ומצד שני ברור איזו תמונה רבגונית, מעניינת ומלאת חיים יותר. אלבום זה בחר להנציח את השונות, להפוך אותה למייצגת, בדומה לתרבוש על ראשו של הפעוט מימי ראשית אחוזת בית.
שכונותיה של דרום תל אביב לא התאימו לחזון, ולמרות שמגורים בהן יכלו ליצר הזדמנויות לטיפוס מגזרי, הרי היה מי שנשאר, מי שהמרחק והאחרות שלו מהמודל האכריטיפי, הציוני, החילוני והאשכנזי היו גדולים מדי. אנשים אלה בחרו בחסות האוטונומיה התרבותית המסוימת שיכולה להתקיים רק רחוק מעינו הפקוחה, והרעה לעיתים, של הממסד, ובכך נשארו, במידה רבה, בשוליים.
ביבליוגרפיה
ארכיונים:
ארכיון עירית תל אביב – יפו (אעת”א)
ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת”א
ספרות:
John Brian Harley, Paul Laxton, J. H. Andrews, The New Nature of Maps, JHU Press, 2001
שמואל אביצור, נמל יפו, מלוא, תל אביב, 1972
יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, ללא ציון שנה
נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996,
י.ר. בנציוני (עורך), מפת תל אביב המורחבת, חברת המעביר, תל אביב, 1944
גיליה ברגר, תכנית אב לתל אביב 1954, סמינר, לא פורסם, 2007
דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008
דב גביש, דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936, קרדום, 1981
ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001
דן יהב, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), צ’ריקובר/ מבט, 2007
אורי יואלי, שורשי הדימוי של פלורנטין, עבודת רפרט, 2008
אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית, החברה המזרחית לישראל, האניברסיטה העברית, ירושלים, 1973
מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2001
דרור משעני, המזרחי כהפרעה לשונית, יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, בבל, תל אביב 2005, עמ’ 83 – 89
שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים, תשכ”ז
ירון צור, הבעיה העדתית, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני – תשי”ח – תשכ”ח, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ’ 102 – 124
י. קלינוב (עורך), משוט בישראל, לעם, תל אביב, 1950
עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית לענייני ארץ ישראל, צ. ליינמן, תל אביב, תש”ו
רות קרק, יפו, אריאל, ירושלים, 2003
ח. רבין (עורך) נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנה ומקום הוצאה
יואב רגב, ימי דיזינגוף, אחיאסף, נתניה, 2006
שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005
יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת”א, תל אביב 2001
יעקב שביט וגדעון ביגר, מחבר ראשי: חיים פיירברג, מעיר – מדינה לעיר במדינה, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת”א, 2007
מיכל שוורץ, רמי אהרוני, ימי חול, עיריית חולון, חולון, 2002
במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות “חדשות”, הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.
אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע”י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.
חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת “קאנטינו”, המתוארכת לשנת 1502 ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ’י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.
המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ’י, והוא העניק את השם “אמריקה” ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס”מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי “גיאוגרפיה” מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע”י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.
מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.
במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.
מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ”ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.
מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, “מדעיים”, על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח”כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540 מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של “ארץ הפילים” באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.
במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.
השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.
דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע”י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ’י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, “ארץ האש”. אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.
רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993
ביבליוגרפיה
J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007
אני קם לקול הפלפון המשמש כשעון מעורר. מוקדם מדי, למרות שבחוץ השמש כבר באמצע השמיים. במראה שליד האמבטיה אני בוחן את פני, ואת השאריות מנזקי הלילה שעבר. תמיד קצת מפתיע אותי לגלות שכן, זה שוב אני. מאוחר יותר, לפני שאצא מהבית, אעצור לפני המראה הגדולה בה ניתן לסקור את השתקפות דמותי המלאה. כך יראו אותי מבחוץ. לעיתים אינני מרוצה מאיך שאני נראה. אני מחליף חולצה או מכנסיים, מזדקף, מתאים ומתרגל את מסכת בגדי, את גופי, לאופן בו אני רוצה להיתפס על ידי מי שיתבונן בי. כך אני לומד ושולט בדמותי. בהולכי ברחוב אני מתרגל ומשתמש, לעיתים בלי דעת, ביכולת הזו. כל חלון ראווה, כל שימשה של מכונית, הם גם מראה, המאפשרת לי לבחון את עצמי מבחוץ .
איני יודע מה הייתי עושה בלי המראות הללו, כיצד הייתי אני. הרי אני מכיר ושולט בגופי דרך השתקפותו. אבל אלו הקיפו אותי תמיד, דבר מוכר עד כדי כך שהוא נדמה זניח, מובן מאליו.
מעניין מה היה קורה בעולם נטול מראות? בשביל התרגיל המחשבתי הזה אין צורך לשנות את חוקי הטבע, אלא רק להעלים את האובייקט, כך שאת ההשתקפויות אפשר להשאיר, במים, במשקה, באישון העין של אדם אליו אתה מתקרב לנשיקה או לקרב. אבל לא מראות, לא את המכשיר שיעדו סיפוק השתקפות מושלמת ומלאה. בעולם דמיוני כזה אדם לא יכול היה לדעת בוודאות כיצד הוא וגופו נראים. האם אופן הגדרת האני של אותו אדם היתה שונה משלנו, ומאחר שברור שכן, במה? ובאופן כללי יותר, מה מערכת היחסים בין מכשיר ובין מי שמשתמש בו? האם הוא מסוגל לשנות את מהותו של זה?
ליד ביתי יש אזור תעשייה שהעירייה מתכוונת להחריב עד היסוד בכדי לבנות מגדלי מגורים. באחת הסמטאות, דרך קיצור אהובה עלי ועל כלבי, שעונות על הקיר ערימות לוחות זכוכית ענקיים ומלבניים. יש שם זכוכית כהה, שקופה, חלבית, וכמובן שגם מראות. זהו חומר הגלם למפעל הזגגות הקטן שבסמטה. בעוברי שם אני משתעשע בבבואת כל הרחוב המשתקפת במראות הללו. אתגעגע לזה אחרי שהכל ייהרס. לוחות הזכוכית הללו הן מוצר תעשייתי, אחיד, עמיד וזול. המראות העכשוויות הן לוח זכוכית יצוק, שעל צידו האחד מרוססת שיכבה כסופה המוגנת בשכבת הגנה אטומה. הזכוכית לא יוצרת את ההשתקפות אלא רק מגינה על אותו משטח כסוף משריטות ומשמשת כבסיס קשיח ושקוף עבורו. זו תהליך תעשייתי פשוט יחסית ויעיל, ובעקבותיו הפכו המראות לחומר גלם סטנדרטי, זול ונפוץ כל כך.
זה לא היה תמיד כך, אגב. מראות גוף, כפי שאנחנו מכירים אותן, תלויות על דלת הארון, זמינות בכל עת, הן דבר חדש יחסית. עד לפני פחות ממאה שנה, לא בכל בית הייתה מראה כזו. אבל היכולת לזהות את השתקפותך, והרצון לשלוט בדמותך באמצעות יכולת זו, הם כנראה אחד מבסיסי האנושיות. עובדה היא שמראות, כמכשיר באמצעותו ניתן לשלוט ולהכיר את פרצופך, הופיעו כמעט בכל חברה אנושית. טיפוס מראה נפוץ במיוחד החוזר גם בתרבות האינקה וגם בתרבות ההלנסטית רומית הוא מראת היד, העשויה ממשטח מתכת מלוטש, ונתונה בתוך נרתיק עץ המגן עליה.
אני זוכר היטב, מביקורי כילד עם סבי בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, את המראה של בבתא, בת זמנו של בר כוכבא, שחפציה האישיים וארכיון התעודות שלה נמצאו במערה במדבר ליד ים המלח. היא הוצגה בארונית עץ שהייתה בגובה פני, ליד שקי הקש בהם נמצא המטמון, סנדלי העור של בבתא וצלחות זכוכית שנראו מושלמות לגמרי, עד כדי כך שנראו כמוצר תעשייתי מודרני . המראה הייתה משטח מתכת מלוטש, משובץ במסגרת עץ שמתפקדת גם כנרתיק הנסגר על מנת להגן עליה. פניה היו שרוטות, וניתן היה להבחין בה רק בהשתקפות מעומעמת.
בבתא הייתה אישה עשירה, והמראה שלה הייתה חפץ מותרות מובהק. אבל למרות עושרה, אני מתאר לעצמי שגם אז ההשתקפות במראה שלה לא הייתה מושלמת, ובודאי שלא מלאה. בבתא יכלה להביט בפניה, לראות כיצד הרעב משקע את לחייה, אבל לא יכלה לדעת בוודאות כיצד גופה נראה. במקרה זה, על נסיבות מותה הנוראיות, אולי עדיף שכך.
ובכן, בתקופה ההלנסטית והרומית היו מראות, אבל הן היו רכושם של העשירים ובעלי היכולת, והטכנולוגיה ששמשה לייצורן – ליטוש של משטחי מתכת או אבן – הייתה מוגבלת מטבעה. מתכת נשרטת בקלות, ועל כן רוב המראות היו מכוסות בכיסוי מגן, ממנו הוצאו רק בשעת צורך. כמו כן, קשה מאוד ללטש באופן אחיד משטח גדול של מתכת, כך שהמראות היו קטנות, מראות פנים ולא מראות גוף. בתקופה זו היו קיימות מראות זכוכית, שהטכנולוגיה ששימשה לעשייתן פותחה בצידון, והתבססה על ניפוח בועת זכוכית מותכת, ציפוי פנים כדור הזכוכית בבדיל או בעופרת וחיתוך הכדור לפלחים. המראות שהתקבלו היו קמורות, גרסאות קטנות של המראות המוכרות לנו כיום מצמתים בהן מצופים הנהגים לראות אל מעבר לפינה. ניתן היה לראות בהן את כל הגוף, אבל זה היה מוזר ומעוות. הזכוכית לא הייתה שקופה לחלוטין, אלא בעלת גוון ירקרק, מה שהרחיק עוד יותר בין הצופה לבין השתקפותו. אין זה מפתיע שבמיתוס העממי של נרקיס זה מתאהב בהשתקפות דמותו במי הביצה העומדים. משטח מים חלק כזה הוא אופן ההשתקפות המושלם והמלא ביותר אותו הכירו בני התקופה.
על מנת לשלוט בהופעתך נדרשת למבט חיצוני, או לתלבושת מובהקת. זו הרי אחת ממטרות הלבוש, לשמש כמדים מאפיינים, המגדירים את הזהות, המעמד והעמדה של הלובש אותם. לעשירים ולמיוחסים היו אנשים שהלבישו אותם, ושבאמצעותם שלטו בהופעתם, אבל הם עצמם היו נטולי יכולת לדעת כיצד נראית התוצאה הסופית. הדבר היחידי שהיה בשליטתם המלאה הוא הבעות פניהם. לרוב המוחלט של האנשים לא הייתה דרך לדעת בבירור אם הבגדים שהם לובשים מתאימים להם, וכיצד נראה גופם ממרחק. מאחר ואפילו מראת היד לא הייתה נפוצה מאוד, רובם גם לא יכלו לדעת כיצד נראים פניהם כשהם קמים בבוקר או כשהם שתויים. אפלטון מספר שסוקרטס נהג להציב מראה מול פניהם של מי שהפריזו בשתיית היין בכדי שיראו את מסכת פניהם המעוותת וילמדו להכיר את עצמם ולשפר את דרכיהם . אם הסיפור נכון, ברור שעבור חלק מהשיכורים הללו מדובר היה בחווייה ראשונית, במפגש ראשון עם מראה ועם השתקפות פניהם בה, וזה לא היה כל כך כיף. סוקרטס, כפי שמתברר מהאופן בו סיים את חייו, היה יכול להיות די מעצבן.
מראות הפכו נדירות יותר, אם כי אף פעם לא נעלמו לגמרי, במערב אירופה לאחר קריסת האימפריה הרומית, התרבות העירונית והיכולת הטכנולוגית. בהגות הנוצרית מימי הביניים המוקדמים המראה מופיעה בעיקר כדימוי וכדוגמא ופחות כאובייקט. האדם, והעולם הזה, נתפסים כהשתקפות דהויה של האל ושל העולם הבא. אבל, שוב, הצורך של אנשים לשלוט בהופעתם המשיך להתקיים. בחצרות האצולה היו לנשים משרתות שהלבישו אותן ושימשו כעין החיצונית לגבירותיהן. מעניין כמה מערכת היחסים הזו, בין המלבישה למולבשת, בין המראה האנושית לזו שמשתמשת בה, הייתה סימביוטית. בארנג’יין, המשרתת של איסולד זהובת המחלפות מהסיפור “טריסטן ואיסולד”, מחליפה את זו במיטת בעלה המלך, אשר לא שם לב להבדל .
במאה ה- 12, במקביל להתעוררות האינטלקטואלית והכלכלית באירופה, התפתחה מחדש אומנות עשיית מראות הזכוכית, בטכנולוגיה שאינה שונה בהרבה מזו שהומצאה בצידון בתקופה הרומית: ניפוח כדור זכוכית, מילויו בבדיל או בכספית, ושבירתו למראות קטנות. היער השחור בבוהמיה הפך למרכז לייצור מראות קמורות, שהיו רחוקות משלמות, עקב עיוותן את המרחב, העכירות והגוון של הזכוכית, אבל היו פריט מותרות יקר מציאות . דוגמא למראה מסגנון זה ניתן לראות בציורו של יאן ואן דייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434) [איור 3, 2]. בציור מתואר זוג העומד במרכז חדר מפואר, כשמאחוריהם תלויה על הקיר מראה קמורה, נתונה במסגרת מסוגננת. רפרודוקציה דהויה מעט של ציור זה הייתה תלויה ליד שולחן הטלפון בדירה בה גרנו בילדותי. כילד מצאתי את עצמי מתקרב אל הציור ומנסה לפענח מה בדיוק רואים שם, במראה העקומה, הדומה לאישון של אל הבוחן את קדושת הנישואין. החלון הצופה אל הרחוב מקומר בצידה השמאלי של המראה, ובמרכז, מאחורי הזוג, משתקפות דמויות קטנות, שאחת מהן היא כנראה הצייר, העד המנציח את הרגע. יש כאן שימוש ביכולתה של המראה להגדיל ולמתוח את החלל, וגם בסימליות הכפולה שלה, כמייצגת נקודת מבט חיצונית וכמשקפת את המציאות. הצייר שם, ולכן הוא משתקף במראה. הרגע התרחש, המראה אינה משקרת.
איור 2. יאן ואן אייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434), הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה. מפתיע, אבל האישה לא בהריון.
איור מס. 3. המראה הקמורה מתוך ציורו של ואן אייק. על מסגרת המראה מצויירות סצנות מתוך הפסיון של ישו. החלון המשתקף מעוות צורה. ברקע ניתן לראות השתקפות של שתי דמויות עלומות. כנראה אחת מהן היא וואן אייק עצמו.
אינה משקרת, אבל גם אינה מדייקת לגמרי. וגם הצייר אינו מדיייק. חוקרי אומנות טוענים כי המראה המצויירת גדולה הרבה יותר מאשר אלו שהיו קיימות אז, וכי האישה הצעירה שידה מונחת על שיפולי בטנה התפוחה, אינה בהריון אלא רק מצוירת על פי הנורמות של התקופה, כבעלת “גוף גותי” , בו הבטן הנשית מובלטת ובלתי פרופורציונאלית. שאלה מעניינת היא אם עיוות ההשתקפות הוא שאיפשר את התפישה המעוותת של הגוף. הרי בהעדר מכשיר מדוייק, כל השתקפות היא אינטרפטציה. הפרוטרט הזה הוא ציור מוזמן, ונקודת המבט החיצונית של הצייר מוכתבת ע”י דרישת הלקוח. ואן אייק מצייר את הזוג ארנולפיני כפי שהם רוצים להראות. הוא מחוייב לדייק בפרטים כמו מרקם הבד של הגלימות המפוארות אותן לובשים בני הזוג או הציורים על מסגרת המראה, אבל לא בצורה בה הוא מציג את גופם של האובייקטים שלו. הם קונים ממנו את האופן בו הם רוצים להיראות.
בחלון החדר בו מצויירים בני הזוג אין זגוגיות. בחלקו העליון ניתן להבחין בויטראז’ של עיגולי זכוכית, הדומים לתחתיות בקבוק [איורים 4, 5]. הטכנולוגיה ליצירת משטחי זכוכית שטוחים התפתחה רק מאוחר יותר, והתבססה על ניפוח הזכוכית דרך גליל, חיתוך של גליל הזכוכית הרכה ושיטוח שלה על משטח מתכת. זה היה תהליך מסובך ויקר, וניתן היה לייצר באמצעותו רק משטחי זכוכית מוגבלים בגודלם, כך שזגוגיות לחלונות הפכו לנפוצות רק במאה ה- 19, עם ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, שתוצג בהמשך. דבר זה מסביר, כמובן, גם את העדרם של חלונות הראווה בחנויות שצמחו בערים המתפתחות של אירופה, אבל הקשר בין התפתחות טכנולוגיית ייצור הזכוכית לצמיחת תרבות הצריכה הוא נושא נפרד, בו לא אדון כאן.
איורים 4, 5. תמונות שצולמו על ידי באוניברסיטה הייגליאנית בקרקוב (נוסדה ב 1364). זגוגיות חלונות שקופות לא היו ניתנות לייצור בתקופה זו, והפכו לנפוצות רק במאות ה- 19 וה- 20. בבתי עניים החלונות היו משובצים בנייר משומן.
נחזור אל המראות. במאות ה- 15 וה- 16 התפתח מרכז לייצור מראות יוקרתיות ויקרות באי מורנו, הקרוב לוונציה ונשלט על ידה . וונציה ריכזה באי זה את כל תעשיית הזכוכית שלה, גם כדי להגן על העיר מהתעשייה המסוכנת, שכבשניה גרמו לשרפות ושכללה שימוש בחומרים רעילים, וגם כדי לשמור על הסודות התעשייתיים של אומני הזכוכית. אלה פיתחו תרכובת מיוחדת שאיפשרה ייצור זכוכית שקופה יותר מכל מה שהיה ניתן לייצר קודם לכן, לה קראו זכוכית ‘קריסטל’. המצאה נוספת איפשרה, על ידי שימוש בכספית וביריעת פח דקה, יצירת מראות זכוכית שהיוו קפיצת מדרגה אמיתית לעומת כל מה שקדם להן, בהירות, שטוחות ומדוייקות. למראות אלה, שהיו גם יקרות מאוד, עד כדי כך שבמאה ה- 16 מראה וונציאנית, נתונה במסגרת כסף, הייתה יקרה כמעט פי שלושה מציור של רפאל , היה חלק גדול בהתעשרותה של וונציה.
הפרוטרט העצמי של אלברכט דורר (1500) [איור 6] הוא דוגמא לציור שלא יכול היה להיווצר לפני ההתקדמות הטכנולוגית הזו. המראה המדוייקת סייעה ליוצר להתבונן בדמותו באופן שהיה בלתי אפשרי קודם לכן. מדימוי וסמל הפכה המראה לכלי שימושי לצופה בה. האל כבר לא נתפס כמי שנמצא בצד השני של המראה. האדם, הניצפה, הוא שהפך משמעותי.
איור 6. אלברכט דורר (Albrecht Dürer), פרוטרט עצמי (1500), Alte Pinakothek Museum, Munich, Germany. רק מראה מדוייקת יכלה לאפשר ציור שכזה.
מראות הקריסטל הוונציאניות, וחיקויים ברמות שונות שלהן, הפכו לסמל סטאטוס בארמונות האצולה ובבתי הבורגנות המתעשרת. למרות זאת גם בתחילת המאה ה- 17 מראות היו עדיין פריט נדיר. ב- 248 סקרי תכולה של שנערכו בבתים פריסאים עשירים בין השנים 1581 ו- 1622 נמנו רק 37 מראות, 9 מזכוכית וונציאנית, ו- 28 אחרות ממתכת . רוב המראות היו ממוקמות בחדר השינה הראשי ולא בחדר האורחים. אבל במהלך המאה גדלה מאוד תפוצת המראות, עד שלאחר 1650 מראות הופיעו בשתיים מכל שלוש רשימות תכולת בית פריסאיות .
האצולה הצרפתית אימצה את “שגעון המראות” בחדווה. התפתחה אופנה של יצירת “תאי מראות” (cabinet de miroirs), בהם צופו כל הקירות במראות, כך שהגבירות ואדוני הבית יכלו לסקור את השתקפותם מכל כיוון וזווית. קטרינה דה מדיצ’י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי השני (1547 – 1559), התקינה לאחר מותו תא בו דיוקן בעלה המנוח, “מלך האש”, נתלה מעל האח, ו- 119 מראות וונציאניות שנתלו על הקירות מסביבו שיקפו אותו .
שיא “שגעון המראות” היה בתקופת שלטונו של לואי ה- 14, “מלך השמש” (1643 – 1715). הכסף הרב שהוצא על מראות וונציאניות על ידי המלך, האצולה והבורגנות פגע במצבה המוניטרי של הממלכה . נערכו נסיונות רבים לגנוב את סודות ייצור המראות הוונציאנים, שהוגנו על ידי חוקים דראקוניים. לאומני הזכוכית אסור היה לעזוב את האי מוראנו, וכל מי שעשה זאת הסתכן במאסר משפחתו, בהחרמת רכושו ובסיכוי לחיסול על ידי מתנקשים וונציאנים. ניסיון כזה החל בצרפת ב 1666, עם ייסוד “החברה המלכותית לזכוכית ומראות”. אומני זכוכית מהאי מוראנו פותו שנה קודם לכן לברוח לצרפת ולסייע בהקמת תעשייה מקומית שתתחרה בתוצרת הוונציאנית. בשנים הראשונות של המיזם הצליחה וונציה לסכל את היוזמה הזה, באמצעות התנקשויות, איומים והצעה של פיתויים גדולים יותר לעובדים שסרחו, אבל בסיכומו של דבר הצליח הריגול התעשייתי, כמו גם הנסיון שנצבר על ידי בעלי המלאכה המקומיים, לבסס תעשיית זכוכית ומראות שתוצרתה הייתה בעלת איכות שמשתווה למקור הוונציאני, תוך שימוש באותה טכנולוגיה – ניפוח זכוכית ושיטוחה . יכולת זו הופגנה באופן מרשים באולם המראות שבארמון וורסאי, שנחנך ב- 1684. באולם זה הותקנו 17 מראות ענק, שכל אחת מהן הורכבה מ- 18 מראות נפרדות. מראות אלה עוצבו בצורת חלונות, והן ניצבו אל מול חלונות אמיתיים ושיקפו את הגנים המקיפים את הארמון .
המראות השתלבו, ואולי אף יצרו, את סגנון החיים שאיפיין את המלוכה האבסולוטית. האצילים והאצילות, בעלי הממון והמעמד, הגיעו לשליטה מלאה בכל פרט בהופעתם באמצעות תרגול ובחינה שלה בתאי המראות הפרטיים שלהם. דבר זה העניק להם יתרון אדיר על פני חסרי האמצעים, שהשתקפות גופם לא הייתה זמינה עבורם. האצולה והבורגנות העשירה הנציחו והגדילו את יתרונם באמצעות שליטה בהופעתם. במקומות המפגש של האצולה איפשרו המראות הרבות לבחון כל אדם מכל זווית ולצוד כל מבט. תככים ופלירטוטים רבים מספור התרחשו בחסותן ובאמצעותן. תרבות שלמה נוצרה כך.
השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית של הזכוכית התרחש גם הוא בצרפת, ובחסות אותו מלך. ב- 1693 נוסדה חברת הזכוכית המלכותית של צרפת (Manifecture Royale des Glaces de France) אשר הקימה מפעל ענק במונחי התקופה בסיינט גוביין . הטכנולוגיה בה השתמש המפעל הייתה של יציקת זכוכית על בסיס מתכת וליטושה אחר כך. דבר זה איפשר יצירת לוחות זכוכית גדולים הרבה יותר מקודם לכן, במחיר זול בהרבה. הטכנולוגיה המודרנית לייצור זכוכית ומראות היא פיתוח ישיר של שיטה זו. רק שילטון ריכוזי, אשר היה מסוגל להעניק מונופול, תמיכה כספית והגנה מתחרות בזמן הבשלת הטכנולוגיה ותהליך הייצור היה יכול לעמוד באתגר כזה. התוצאה הייתה כיבוש שוק הזכוכית והמראות, עד כדי כך שבשנת 1765, 100 שנים אחרי ששלושת אומני הזכוכית הוונציאנים הראשונים הגיעו לפריס, נותר במוראנו רק בית מלאכה בודד לייצור זכוכית, אשר היה פתוח יומיים בשבוע .
אבל למרות ההתפתחות המרשימה, תהליך ייצור הזכוכית בסיינט גוביין היה רצוף בטעויות ובפגמי ייצור, כך שרוב המראות שיוצרו בו היו רחוקות משלמות. כל מי שלא היה עשיר או מיוחס מספיק נאלץ להסתפק בסחורה פגומה, המעוותת את השתקפותו. כך נשמר הפער בין מי ששולט בדמותו לבין מי שאינו יודע כיצד הוא נראה. רק פיתוח טכנולוגיות מודרניות ליציקה, שיטוח וציפוי זכוכית איפשרו את הפיכת המראה למוצר צריכה המוני וזול, והפך את ההשתקפות לזמינה לכל. זה קרה מאוחר יחסית, לפני קצת יותר ממאה שנה, סביב מפנה המאות ה- 19 וה- 20 . זגוגיות בחלונות הבתים, חלונות ראווה כמעט בכל חנות, מראות גוף התלויות על דלתות ארונות הבגדים, מראות גילוח בחדר האמבטיה, כל אלה אלה הופיעו רק במאה שעברה. מוזר, לא? תהליך הדמוקרטיזציה של ההשתקפות מלווה את תהליך המודרנה.
מלווה, משתלב, ואולי אף יוצר את האדם המודרני, זה שעבורו “שלב המראה” של לקאן יכול להיות מיושם לא כתפישה מופשטת אלא בפועל, זה שיכול לבחון את עצמו מבחוץ כמעט בכל רגע נתון, זה שאינו זקוק לעין חיצונית בכדי לדעת כיצד הוא נראה. בעידן בו אנו חיים אדם אינו יכול להתחמק מהשתקפותו. נורברט אליאס טען כי תהליך הפנמת הנימוסים שינה את המהות האנושית . על פי הגיון זה ברור שאותה מהות תשתנה בעקבות הכרת האדם את דמותו. סוקרטס טען כך, והמציאות המודרנית הוכיחה את הטענה הזו. המראה בה אני מביט בבוקר אינה רק משקפת את דמותי, היא קובעת מי דמות זו תהיה.
לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בשני ספרי יעץ: Mark Pendergrast, Mirror | Mirror, A History of the Human Love Affair with Reflection, Basic Books, New York, 2003, ספר עמוס מידע אשר ניתוחו את ההיסטוריה של השימוש במראות הוא שטחי למדי, ו- Sabine Melchior – Bonnet, The Mirror, A History, Routledge; New York, 2002, ספר מעמיק המתרכז בזירה הצרפתית
בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:
עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה “גרמני” נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים. ֿ
אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.
כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.
רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה ‘רגילה’, בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.
ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.
ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ 28 מליון הרוגים, את העולם.
הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.
אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב”כוכב האדום”, עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.
עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב’קרסניה זבזדה’, העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה). אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה ‘שלמה’.
כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.
אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו
על השינאה
בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.
זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.
כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה “אלאלה”. הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה “אירוסין עם המוות”, נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.
פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.
הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.
איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ’י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.
הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר – סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה’דוקטור’, המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.
בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו”ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ’כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.
בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים “מעודדים ואפילו מרגשים” אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?
האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.
בעיתון ניתן למצוא את הביטוי “כוחות האוייב”. עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.
כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.
אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.
עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.
לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, “מי יתן והם ייזכרו לעולם!”.
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!
איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע”י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.
אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.
יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה’טוטאליטריזם”. ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.
אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.
החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.
קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות “המלחמה הפאטריוטית הגדולה”.
העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.
לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!
הנכדים שלנו
הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
“ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…”
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – “להתראות” – מה היא.
רק – “שלום” – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים. ֿֿ
המאמר “על השנאה” מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150
השיר “הנכדים שלנו”, בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת”א תשכ”ח, עמ’ 12 – 13
רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000
ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan’s War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006
אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005
מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: “נוצרי, יהודי, ישמעלי”. החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.
“אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים” (מתוך “ספר דברי האדון”, אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום “מצווה הבאה בעבירה”)
היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :
“ביום כ”ו שבט לשנת תקט”ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה “מזוזה”, כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה.” (“ספר אופל”, דוד כהנא, עמ’ 70)
“מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו”כתר תורה” על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו” (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)
נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, “משיח השקר” שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות’מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.
“השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני.” (“מצווה הבאה בעבירה”, גרשום שלום, עמ’ 18)
פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – “דונמה”, ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות’מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי ‘תורת הבריאה’ ומצוותיה. בעולם החדש, עולם ‘תורת האצילות’, בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.
“דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה.” (“מצווה הבאה בעבירה”, גרשום שלום, עמ. 49)
על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע”י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין “אנוסים” יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם ‘פראנק’ – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות’מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע”י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.
“ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר.” (“אבן אופל”, דוד כהנא, עמ. 78)
למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – ‘תקיה’ המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע”י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 “אחיות”, מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 “אחים”, מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:
“בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום.” ( ה “כרוניקה” – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)
פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – “כרוניקה”, המוגדר שם כ – “מעשייה”, מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:
“בצ’נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז’מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז’מייז אמר לו: ‘בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.’ אמר הלה: ‘ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ’לה.’ ‘פוי, טיפש’, אמר האדון, ‘מניין לך מחשבה כזאת?’. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ’לה ללכת אל קאז’מייז’ ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?” ( ה “כרוניקה” – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)
לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן ‘הגבירה’. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע”י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ’כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.
“בשנת תקמ”ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה.” (“אבן אופל”, דוד כהנא, עמ. 120)
חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין “קונגרס פראנקיסטי” מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע”י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ’, המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:
“כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו” (מתוך “ספר דברי האדון”, אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום “התנועה השבתאית בפולין”)
מקורות והמלצות לקריאה נוספת:
גרשם שלום: “מצוה הבאה בעבירה” בתוך “מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה”, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: “התנועה השבתאית בפולין”
האנציקלופדיה העברית: הערכים “שבתי צבי”, “פרנק, יעקב והפרנקיזם”
דוד כהנא: “תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים”, הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: “לתולדות התנועה הפראנקית”, הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): “על תלי בית פרנק”, ברלין 1923
“ה’כרוניקה’ – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו”, תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: “השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק”, מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך “TAKIYYA”
פרנקלין ל. פורד: “אירופה 1780 – 1830”, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך “ספר שמוש” , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
