ארכיון קטגוריה: היסטוריה וכל זה

קרני חיטין

פעם, פה.

צלבנים, ממלוכים וכל הגאז׳ הזה

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אתחיל בהצגת ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

*

מחר יהיה קרב.

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

הצלבנים בשיא כוחם, השטח המוסלמי מחולק בין שליטים שונים

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

*

בואי ואספר לך כיצד פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה.

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, או נהר העאסי, שפירושו ׳הבוגד׳, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה זעק, כמו ישוע, לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

*

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחת לוחמים חזקה מיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

*

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

*

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו, הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו המנהיגים והאצילים להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק ומצרים, אך למרות הגיוון הזה כל המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

השחר יעלה עוד מעט.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

*

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

זה היה יום טבח שאחריו באה תפילה זכה. זהו חטא ירושלים של הצלבנים.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש [הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

*

הנה בא הטבח. הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רנו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרנו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

* * *

רשימה זו פותחת סדרה של חמש:

כאן, התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

בבאה, אתמקד בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך אספר על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

לסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

מקורות והמלצות לעוד מידע על הצלבנים

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים. נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

היהודי שניצח את מלחמת העולם השנייה – על השנאה

בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:

עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה "גרמני" נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים.
ֿ

אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.

כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.

רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה 'רגילה', בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.

ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.

ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ  28 מליון הרוגים, את העולם.

הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.

אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב"כוכב האדום", עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.

עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב'קרסניה זבזדה', העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה).  אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה 'שלמה'.

כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.

אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו

על השינאה

בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.

זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.

כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה "אלאלה". הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה "אירוסין עם המוות", נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.

פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.

הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.

איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ'י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.

הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר –  סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה'דוקטור', המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.

בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו"ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ'כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.

בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים "מעודדים ואפילו מרגשים" אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?

האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.

בעיתון ניתן למצוא את הביטוי "כוחות האוייב". עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.

כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.

אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.

עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.

לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, "מי יתן והם ייזכרו לעולם!".
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!

איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע"י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.

אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.

יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה'טוטאליטריזם". ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.

אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.

החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.

קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות "המלחמה הפאטריוטית הגדולה".

העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.

לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!

הנכדים שלנו

הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
"ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…"
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – "להתראות" – מה היא.
רק – "שלום" – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים.
 ֿֿ

המאמר "על השנאה" מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150

השיר "הנכדים שלנו", בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת"א תשכ"ח, עמ' 12 – 13

ביוגרפיה מצויינת של אהרנבורג תורגמה לעברית:

יהושוע רובינשטיין, בסבך הנאמנות, מוסד ביאליק, ירושלים
Joshua Rubenstein, Tangled Loyalties, Basic Books, New York 1996

ביוגרפיה תמציתית, ועם זאת מטובלת בפרטים עסיסיים רבים אודות חייו ויצירתו של ארנבורג ניתן למצוא ב: http://www.sovlit.com/bios/ehrenburg.html

רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000

ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan's War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006

אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005

אגדת הסולטן והשפחה

"את כתר התא הבודד שלי, עושרי, אהבתי, אור הירח שלי. את חברי הטוב ביותר, אשת אמוני, עצם קיומי, את הסולטן שלי." (הסולטן "סולימאן נותן החוק" כותב להורם, אשת חיקו)

הורם סולטן. יפה, לא?

מה צריך בשביל סיפור אהבה טוב? שני הפכים שמשלימים זה את זה, מוכנים להסתכן בשם אהבתם, זירת התרחשות שמעצימה את הרומנטיקה. אלו החומרים מהן בנויות האגדות. תנו לי לספר לכם אגדה כזו, שקרתה באמת, אגדת הסולטן והשיפחה.

פעם, לא כל כך מזמן, הייתה אימפריה אדירה, בשיא כוחה, חזקה כל כך עד ששליטה היה בטוח שהוא קיסר העולם. שליט זה, הסולטן, ידע כי נועד לגדולות. המסורת המשפחתית הכינה אותו לכך. היא סיפרה על חלום שחלם מייסד השושלת, בו צומח עץ פרי מטבורו, מצל ומזין את העולם כולו. מסלול חייו של סולימאן היה הגשמה של הייעוד הזה. הוא הוכשר בכדי להיות שליט אבסולוטי ונאור, הוא נועד להיות שליט. כאשר ירש את אביו והפך לסולטן היה רק בן 26, אבל מאחוריו כבר היה ניסיון כמושל בפרובינציות שונות. כשליט, אסור היה שדברים פחותי ערך כמו אהבה או משפחתיות יטרידו אותו. כמו הסולטנים לפניו, גם הוא החזיק בהרמון של שפחות, ואחת מהן כבר ילדה לו בן, יורש עצר.
אישיותו של סולימאן, כמו כל גיבר רומנטי, הורכבה מצדדים שלכאורה לא מתיישבים זה עם זה. הוא תואר כבעל גוף ורב כוח, אך גם כעדין ורגיש. הוא היה לוחם נועז, שהוביל את צבאו במסעות מלחמה אדירים, למצור על וינה ולכיבוש עיראק, אך גם משורר וצורף. בני המערב העניקו לו את הכינוי "סולימאן המפואר", מתוך קנאה והשתאות מעושרו וכוחו. באימפריה העוסמאנית הוא נקרא "נותן החוק", מאחר ואיחד וקיבע את המנהגים והתקנות ויצר מערכת אחת, מתקדמת וסובלנית יחסית. אז הוא הגיבור, ועוד מעט יפגוש בגיבורה היפה, מי שתשנה את חייו ואת מהלך ההיסטוריה של האימפריה.

הסולטן סולימן המפואר/נותן החוק

היא, הגיבורה, נולדה בארץ ספר רחוקה, כנראה שבאוקראינה של היום, רוסיה של אז, בת לכומר אורתודוכסי. כנראה שנחטפה בעודה ילדה על ידי סוחרי עבדים טאטאריים והובאה למכירה לכל המרבה במחיר בשוק הנשים באיסטנבול. למזלה, וכנראה מאחר ובלטה מעל שאר הילדות, נקנתה על ידי ההרמון האימפריאלי, שם חונכה, ושם למדה לקרוא ולכתוב, דבר יוצא דופן לנשים בנות זמנה, המעיד על כך שהייתה חכמה ושאפתנית. השם שניתן לה – הורם (HURREM), פירושו "המחייכת". היא הייתה קטנה ועדינה, לא יפהפייה קלאסית. הורם, או רוקסלנה, כפי שנקראה במערב, הוענקה לסולטן במתנה לרגל הכתרתו והפכה לרכושו. כנראה שאימו, שגם היא הייתה פעם שיפחה, היא זו שרכשה אותה עבורו.
היחס לנשים היה תועלתי למדי במסורת האימפריאלית. הן נועדו לתענוג, ובעיקר לרבייה, כאשר לסולטן יש אישה מועדפת, אך לאחר שהיא יולדת בן זכר, יורש עצר פוטנציאלי, היא מפסיקה להיות בת זוג של הסולטן וגורלה הופך לתלוי בעתיד בנה. הנשים והסולטן אפילו לא התגוררו באותו ארמון. הוא היה מגיע לבקר בהרמון כרצונו, ובוחר עם מי מהן לבלות את הלילה. המפגש בין הורם לסולימאן עתיד לשנות את המסורת הזו. מאז ועד יום מותה יהיה הסולטן נאמן רק לה. משהו שלא אמור לקרות אירע. הסולטן התאהב.
הורם הפכה לאישה המועדפת על ידי הסולטן, לאחר מאבק מר עם קודמתה. זו העליבה אותה, קוראת לה "סחורה מקולקלת". באותו הלילה, כאשר קרא הסולטן להורם אל משכבו, היא סירבה, באמרה כי סחורה מקולקלת אינה ראויה לחלוק עם הסולטן הנעלה את יצועו. מובן כי האישה הקודמת, אמו של יורש העצר, גורשה מהארמון ונשלחה לפרובינציה רחוקה. הורם ילדה לסולימאן בן זכר, עוד יורש פוטנציאלי, ובכך היה אמור להסתיים תפקידה במיטתו, אבל השניים לא הסכימו לוותר על אהבתם. כאשר הסולטן היה יוצא למסעות המלחמה הרחוקים שלו, צבאו מטיל אימה על אירופה, על איראן ועל עיראק, היו הנאהבים מחליפים מכתבים מלאים ברגש. "פני הבלתי ראויים נגעו באבק שמתחת לרגליך, סולטני ובעלי האהוב. תודה לאל, נפש יקרה שלי, אוצר שלי, אושרי, שמכתבך הנשגב הגיע אלי, ונתן אור בעיני ושמחה בליבי", היא כותבת לו. "האישה שלי, בעלת השיער המרהיב, אהובתי בעלת הגבות הנטויות, העיניים הצוחקות… תמיד אשורר את מעלותייך. אני, האהוב בעל הלב המעונה, בעיניים מלאות דמעות, מאושר."
כדי להוכיח את אהבתו הסולטן עושה דבר בלתי נתפס כמעט. הוא משחרר את הורם, והופך אותה משפחה נוצרית למוסלמית חופשייה. יותר מזה, הוא מתחתן איתה, חתונה ראשונה של סולטן אחרי כמאתיים שנה. בנוסף מזאת, הוא מעניק לה משכורת חודשית גבוהה של 5000 מטבעות זהב, ובכך מעניק לה מעמד גבוה בקרב מקבלי המשכורות באימפריה. ההשפעה שלה עליו גדולה כל כך עד שמאשימים אותה שכישפה אותו. זוהי שטות, כמובן. היא פשוט מבינה לליבו, ושולטת בכל סודות מלאכת הפיתוי והמניפולציה. כך היא כותבת לו, לאחר שילדה לו עוד בת: "אדוני ובעלי, היעדרותך הציתה בי אש שלא שוכחת. רחם על הנשמה הסובלת הזו והקדם את תשובתך, כדי שאוכל למצוא נחמה חלקית במכתבך… כאשר קראתי את מכתבך בנך מחמת ובתך מיהרימה היו לצידי, ודמעות זלגו מעיניהם. דמעותיהם הוציאו אותי מדעתי… אתה שואל למה אני כועסת על איברהים פאשה. כאשר – בעזרת האל – שוב נהיה ביחד, אני אסביר, ואתה תלמד את הסיבה."
כאשר פורצת שריפה בארמון הנשים מנצלת הורם את ההזדמנות ומעבירה את ההרמון לתוך ארמונו של הסולטן, הטופקאפי. בכך נשברת עוד מסורת, שניסתה לנתק בין סקס ומשפחתיות לשלטון. ההרמון, הקרוי חראם, מילה שמשמעותה אסור, הופך להיות אחד ממוקדי הכוח החזקים באימפריה, וישאר כך למשך יותר ממאה שנים, תקופה שתיקרא אחר כך בשם "סולטנות הנשים". זה כלוב של זהב, מבודד פיסית מהעולם החיצון. החלון היחיד במתחם היה שמור לאשת הסולטן. סריסים שחורים היו הגברים היחידים המותרים בכניסה להרמון, פרט לבני משפחת הסולטן. הורם מוקפת בתענוגות ובפאר, בתכשיטים ובמתנות. היא אוהבת פנינים, ובעלה מציף אותה בהם. גם הסולטן מתרגל לשגרה החדשה, הכוללת חיי משפחה יציבים. היא יולדת לו עוד בנים ובנות. הילד הצעיר ביותר הוא גיבן, אבל לא נורא, אביו אוהב אותו גם ככה. הם משפחה מאושרת. הכל טוב.

מבט אוריינטליסטי על ההרמון. מה זה כיף שם

זה היה יכול המקום להפי אנד, בסצנה מדומיינת של ארוחה משפחתית ומפוארת, כאשר הסולטן ואשתו, השפחה לשעבר והסולטנית הנערצת של היום, חולקים מבטים מצועפים בעוד ילדיהם מקיפים אותם, אבל האגדה הופכת למלודרמה. בסביבת הסולטן יש פחד מעליית כוחה של הורם. איברהים פאשה, הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של הסולטן, גם הוא עבד לשעבר שעלה לגדולה, והאיש הקרוב ביותר לסולימאן, מי שהיה החונך שלו והכין אותו לשלטון, מודאג מההשפעה הגדולה שיש להורם על הסולטן ומהכוח הכספי והפוליטי שהיא צוברת. כאשר היא מנסה לשכנע את הסולטן שימנה את בנה ליורש העצר במקום בנה של האישה הקודמת, בטענה שהוא מורד נגד סמכות אביו, המאבק הופך לבלתי נמנע. הורם, כמובן, מנצחת. איברהים פאשה מוצא להורג. רצח דמות האב הוא קורבן האהבה שמעניק הסולטן לחורם.
במקומו של איברהים פאשה ממונה לווזיר בעלה של בתם של סולימאן וחורם, אשר נמצא בשליטתה של חמותו. בכך מגיע כוחה הפוליטי לשיא. היא שולטת בסולטן בכוח אהבתו אליה ובממשלתו דרך קשריה המשפחתיים. באופן מוזר, ואולי בהשפעתה, בתקופה זו מתמתן דחף הכיבושים של האימפריה. חוזי שלום נחתמים עם מדינות אירופה וסולימאן מוותר על השאיפה לקרבות ולכיבושים, על החלום לכבוש את וינה, ואולי גם את רומא, ומסתפק בסטאטוס קוו. זו תקופת השיא של האימפריה, גם מבחינת שיטחה, ממרוקו במערב, עד עיראק במזרח, מצרים בדרום ואוקראינה בצפון, וגם, בעיקר, מבחינת הישגיה התרבותיים והשקט שהיא מעניקה לנתיניה. אירופה מדממת באותה עת עקב מלחמות הדת. מיליוני אנשים מתים בקרבות ובמחלות. באימפריה העוסמאנית יש שגשוג, שלווה וסובלנות דתית. תחת חסותו של האיסלאם, דת פתוחה ובטוחה בעצמה, נהנתנית הרבה יותר מאשר היא כיום, נבנים בתי ספר, מקומות תפילה ומוסדות צדקה. הורם מעורבת גם בכך. היא מטפחת את האדריכל הגאון סינאן, שבונה את מסגד הסולימאניה באיסטנבול, ותורמת הקדש צדקה ענק בירושלים, שמטפל בעולי הרגל אל העיר. בתי המלאכה שבתוך הארמון מגיעים לשיא יכולתם. אומנים מכל רחבי האימפריה מובאים לשם, יוצרים יצירות מחשבת מעודנות של אריגה, צורפות וקרמיקה. הזוג האוהב משרה מטובו על כל ממלכתו.
לפי המנהג העוסמאני התחרות בין יורשי העצר האפשריים חייבת להסתיים ברציחתם של המפסידים. הורם מפעילה את מלוא כוחה, ועל מנת להבטיח שבנה שלה יירש את אביו דואגת לכך שבנה של האישה הקודמת לא ישרוד. הוא מוצא להורג לעיני אביו, באמצעות מיתר שנכרך סביב צווארו. כעת נוסף גם רצח בן למניין קורבנות האהבה של הסולטן.
גם כאשר התבגרו והזדקנו, אהבתם, שקודשה בדם, לא דהתה. בשנותיה האחרונות לא נתנה הורם לסולטן להתרחק ממנה. את החורף האחרון לחייה בילו יחדיו בארמונם באדריאנפול, מתרחקים מצרות השלטון ונפרדים זה מזה, ובאביב שבו לאיסטנבול, שם מתה. הסולטן שרד עוד שמונה שנים, ומת בשנת 1566, לאחר ששלט במשך 36 שנים, בעת שבא לעודד את חייליו במסע מלחמה מיותר בהונגריה. הוא נקבר לצידה, במוזוליאום משותף שנבנה ליד המסגד הנושא את שמו.
זה סוף האגדה, אבל יש גם אפילוג. במסגרת מאבק הירושה על כס הסולטן דאג בן אחד של סולימאן והורם לרציחתו של השני. המנצח תואר כחדל אישים ורודף תענוגות. הוא מת כאשר החליק בבריכת הארמון ונחבל בראשו, כאשר היה מבוסם. לא בכדי הכינוי שניתן לו היה "סלים השיכור". בהיסטוריוגרפיה העוסמאנית נזכרת תקופתו של סולימאן כתקופת השיא בתולדות האימפריה. הוא מוצג כדמות חיובית, כגיבור הראוי לחיקוי. הורם, מאידך, מוצגת כגורם זר בתוך תקופת השיא הזו, אישה תככנית, שההדרדרות שחלה באימפריה אחרי מותו של סולימאן אירעה בגלל פעולותיה ומורשתה. אבל אני חושב שתנאי המשחק בהם פעלה איפשרו לה לפעול רק מתוך ובאמצעות תככים, ושבמובנים רבים שלטונו של סולימאן היה גם שלטונה שלה. אחרי הכל, היא היתה הסולטנית שלו.

יעקב פראנק

מפלצת תלת ראשית, גברית ומינית, מצוירת בקווים גסים, מחייכת אל הקורא מהעמוד האחרון של ספר מהמאה ה 18. כל כולה רמיזות אסורות ומגונות. מבין רגליה משתלתל זנב לתפארת, ומעל שלושת הראשים מתנוססות שלוש כותרות: "נוצרי, יהודי, ישמעלי". החיוך מזמין, העיניים ריקות, רגל אחת זקורה, להבות אש הגיהנום מלחשות סביב. זהו השטן המפתה. זהו יעקב פראנק.
שטן זה פעל לפני כמאתיים וחמישים שנה, ועוד בחייו הפך לסמל הרוע המוחלט. מאמיניו הוקעו, נרדפו, וסולקו לנצח מהעם היהודי. כתביו הושמדו בשיטתיות, משנתו סולפה והודחקה. ברבות הימים הפך למעין סוד אפל, דמות מיתית שמסמלת את כל מה שצריך להיזהר מפניו.
פראנק הוצג כעשב שוטה וזניח, מעין מוטציה שהצמיחה היהדות. האמת, מן הסתם, מסובכת יותר. מהמעט ששרד ניתן להסיק שבכל זאת היה בו ובתורתו משהו שסחף אחריו המוני מאמינים שהיו מוכנים ללכת אחריו אל קצה התהום ומעבר לכך. הוא הציע להם אתגר ומטרה, גאולה דרך הביבים המזוהמים ביותר, דרך ההשפלה, הבגידה ופולחן האסור. צריך להרוס הכל, כך טען, להשתמש במסגרות הקיימות כמסווה לבניית השלד לעולם החדש שיקום אחרי הקטסטרופה. בעולם חדש זה לא יהיה עוד היהודי עבד לכללי דת, מוסר ומסורת שעבר זמנם, אלא לוחם נועז וחופשי, השולט בכוח במדינה משלו, אדון לגורלו.
מחזון זה שרדו בעיקר זיכרונות הפולחנים המיניים של חברי הכת הפראנקיסטית, שהובלו על ידיו בהתלהבות רבה. אורגיות לשם שמיים, משכבי זכר פולחניים וניחוח של גילוי עריות הפכו לעיקר בסיפורים שנלחשו עליו. בסיפורים אלה היה יותר מגרעין של אמת, אבל פולחן המין היה רק חלק מתורת ההרס והכפירה.

"אין אדם יכול לעלות בהר עד שלא ירד ראשונה עד תחתיתו. על כן עלינו לרדת ולהיות מושפלים עד תחתית המדרגות, שכן רק אז נעלה בעלייה עד אין סוף… אני לא באתי להרים אתכם כי אם להשפילכם עד תחתית התהום, שאין עוד ירידה עמוקה מזו, ואין אדם שיוכל לקום משם בכוחו הוא, רק האל יעלה אותו בגבורת ידו ממעמקים" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה")

היהדות הרשמית התוודעה לכת החדשה ישנה שצמחה בקרבה לאחר גילויו ברבים של טקס מיני שערך פראנק :

"ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה "מזוזה", כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה." ("ספר אופל", דוד כהנא, עמ' 70)
"מה קרה בלאנצקרון ובמה נתפסו שם פראנק והחבורה שלו, מה ראה אותו האיכר או הנער בעד החרך בקיר הבית, האם באמת נראתה שם חיה אשת הירש הנזכר (או אישה אחרת) עומדת באמצע החדר ו"כתר תורה" על ראשה, ומסביב לה רקדו המאמינים בשטף סערה, בהתנפלם עליה מדי פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים? זה יישאר לעולם סודם הכמוס של אותו הבית והאנשים אשר התגוררו בו" (לתולדות התנועה הפראנקית, מ. בלבן, עמ. 117)

נראה שמישהו הציץ וגילה את הסוד, למרות שפראנק התגאה בהמשך שהוא הורה לפתוח את התריסים המוגפים כדי לפרסם את דרך הגאולה אותה הוא מציע. זה לא עבד כל כך טוב. הרבנים לא התרשמו מבשורת המשיח החדש, שנישא על כנפי האמונה העממית בשבתי צבי, "משיח השקר" שהתאסלם, שתורתו ומורשתו החתרנית שרדו והתפתחו כזרם חתרני וסודי בתוך היהדות, מאיימים לקרוע אותה מבפנים.
תנועתו של פראנק נתפסה, גם על ידי מאמיניו, כהמשך ישיר לתנועה השבתאית. במובנים רבים הפרשה הפראנקיסטית הייתה מעין סוף הכרחי לתקוות הגאולה הנכזבות שליבה שבתי צבי ושטלטלו את היהדות, מימוש קיצוני של עקרונות אמונה שהפרדוכס, הסתירה הפנימית המובנית, נמצא בשורשם.
פראנק נולד בפולין בשנת 1726, בדיוק מאה שנה לאחר הולדתו של שבתי צבי. משפחתו הייתה מקורבת לחוגים השבתאיים, ובגיל 12 הצטרף לאביו במסע לסאלוניקי, ומאז, עד שובו לפולין בשנת 1755, שהה באימפריה העות'מאנית, שם ספג כנראה את עקרונות השבתאות והתקרב לחברי כת הדונמה וחסידיו של ברוכיה.
כאן יש צורך בסקירה קצרה ושטחית של תולדות השבתאות: שבתי צבי, המשיח היהודי מאיזמיר, סחף אחריו תנועת המונים בכל רחבי העולם היהודי. התאסלמותו, בשנת 1666, הייתה שבר אמונה דרמטי, שיצר אמונה חדשה.

"השבתאות נולדה כשסירבו שכבות רחבות של האומה להיכנע לדין ההיסטוריה ולהודות שחווייתם הייתה חוויית שקר שאין לה על מה לסמוך. …השבתאות נולדה מתוך הרגשת סתירה ופרדוכס, וכחוק לידתה כן חוק קיומה: היא בנויה על הפרדוכס של המרת המשיח והיא חיה מתוך פרדוכסים ואחד גורר אחריו את השני." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ' 18)

פרדוכס דומה, משיח שנצלב, יצר לפני כאלפיים שנה דת חדשה, הנצרות, שבחרה לוותר על מצוות ההלכה היהודית ולהלל את קורבנו של בן האלוהים. התנועה השבתאית המשיכה לפעול בכתות בתוך הדתות הקיימות. רוב המאמינים בחרו לחזור אל חיק היהדות הממוסדת, שהשתנתה בעקבות הטראומה, מקבעת אמונה ופולחן אורתודוכסיים, מנסה להגן על עצמה בפני הכוחות המהפכניים של השאיפה לגאולה ותורת הקבלה. אך לגבי המאמינים האדוקים המרת הדת נתפסה כסוד, שהשתלב בתפיסה הקבלית שעליה התבססה האמונה בשבתי צבי. המשיח ירד אל מעמקי הטומאה, החטיא עצמו בכדי לכפר עליהם ולהציל את ניצוצות הקדושה. זו הייתה מצווה הבאה מעבירה, שלב הכרחי בתהליך הגאולה בו מתבטלים האיסורים הישנים.
חלק מהמאמינים התאסלמו בעקבות שבתי צבי, יוצרים את כת ה – "דונמה", ששרדה עד המאה ה 20 בתורכיה וביוון. קבוצה אחת של מתאסלמים, בהנהגת ברוכיה רוסו, שנקרא גם עות'מאן באבא ( 1677 – 1720 ), הקצינה וטענה כי שבתי צבי, וברוכיה אחריו, הם התגשמות של האל בדמות אדם, וכי בעקבות הופעתם בטלו סדרי העולם הקודם, וחוקי 'תורת הבריאה' ומצוותיה. בעולם החדש, עולם 'תורת האצילות', בטלות המצוות הישנות ומתהפכות על פיהם, ואפילו איסורי הכרת, המעשים שביצועם מוציא אדם מגדר הקהילה, ואפילו גילוי עריות, הופכות למצוות עשה. ביטולה של תורה הוא קיומה.

"דמותו של שבתאי צבי עצמו מיטשטשת ברוב הימים. הוא נהפך כולו למיתוס, הקווים ההיסטוריים מתמעטים והולכים ונשארה רק דמותו של הגיבור המיתי, שמצא דרך חדשה ופתח תקופת עולם חדשה." ("מצווה הבאה בעבירה", גרשום שלום, עמ. 49)

על רקע זה ניתן להבין כיצד פראנק, אנטי למדן המתגאה בבורותו, מנצל ומזכך את המיתוס, אוסף סמלים מכאן ומשם ובונה מהם תורה חדשה וקיצונית, שהניהיליזם וההרס במרכזה.
רוב המאמינים שמר על חזות יהודית, אולם המשיך לקיים פולחן סודי, המרומם את דמות המשיח המומר, וממשיך לחקור בכלים מיסטיים את סודו. מאמינים אלה קיימו ביניהם קשרים ענפים, והשתייכו לכל שדרות העם, מרבנים ידועים ועד בעלי מלאכה. קהילה זו, שנרדפה ע"י היהדות הממסדית, נאלצה להגביל את הפולחן הזר שלה למנהגים סודיים, לקמעות ושירים, לאכילה בצום תשעה באב, יום הולדת המשיח, הסימן לכך שהגאולה כבר באה, גם אם ביטויה עדיין לא התגשם במלואו.
מאמינים אלה היו מעין "אנוסים" יהודיים. אמונתם האמיתית והעמוקה סתרה את האמונה המקובלת. היהדות היא דת של פרקטיקה, של מילוי מצוות. לאמונה יש, לכאורה, מקום משני, או אולי מובן מאליו: היא משתמעת על ידי קיום מצוות אלה. אבל שבר האמונה הפנימי של השבתאים בסתר ניכר אותם מהיהדות. הם נרדפו לא בגלל הפרקטיקה של פולחנם אלא בגלל עצם אמונתם. כמו אצל האנוסים בספרד, סוד אמונתם הפך לבסיס הגדרתם העצמית. בואו של פראנק הציף את הסוד הזה אל פני השטח.
ב – 1755 חזר פראנק לפולין, כשליח של כת ברוכיה שנועד לעורר אמונה מחודשת בקרב המאמינים. הוא החל במסע בין קהילות השבתאים בפודוליה, פלך של פולין. הוא נעזר בהילת האיש שבא מתורכיה הרחוקה בכדי לאסוף סביבו מאמינים רבים (זהו גם מקור השם 'פראנק' – כינוי עממי ליהודי מהאימפריה העות'מאנית). הטקס שהוזכר קודם, אומץ ע"י כת ברוכיה ממקורות סופיים (מיסטיקאים מוסלמים) ופאגאניים מוקדמים.
זמן העימות בין השמרנות המתבצרת בעולמה הקפוא לכוחות השינוי היצריים הגיע. הסוף הרע הפך לבלתי נמנע.
לאחר גילוי הטקס הסודי נערכה מועצת רבנים, שבסיכומה הוטל חרם מוחלט על המאמינים השבתאים בפולין. בשלב זה אין עדיין הבדלה בהתייחסות למאמיני פראנק כקבוצה נפרדת, ודבר זה מסביר אולי את האינטרס של פעולת הרבנים, ואת תוצאותיה ההרסניות. היהדות הייתה זקוקה לפראנק, בכדי שיעלה את סוד האמונה המודחק אל פני השטח. ללא הופעתו היה המאבק ממשיך להתבטא כפי שהיה עד אז: דרך בדיקת קמיעות וכתבים, ללא אפשרות אמיתית לקבוע מי הוציא את עצמו מהמחנה. קיצוניות פעולתו של פראנק אפשרה לרבנים להפעיל כלים קיצוניים. ההתרסה שלו כנגד המוסכמות האנוסיות של השבתאים בסתר איפשרה סוף סוף להגדיר אותם ככאלה. היהדות יצאה לקרב על השבתאות, ופראנק אימץ בשמחה את דמות האויב שנוצרה לו.
הנידוי היה נשק יום הדין. היהודים היו מעמד נחות ונרדף בתוך החברה הפולנית, אבל הם זכו בהגנה מסויימת מהשלטונות והקהילה היוותה מסגרת תומכת ומגוננת. כעת הופקרו המאמינים לכל מי שחפץ להתעלל בהם. יותר מזה, הרבנים החליטו לפנות אל הכנסייה השנואה בכדי שתוקיע את המאמינים כאנשי כת חדשה ואסורה. הם ניסו להוציא את השבתאות אל מחוץ לחוק.
רצון ההישרדות של הכת, ובחירתו של פראנק לא להסתיר את הרצון להתבדל ולהוביל מאבק נואש ומזוהם הביא לבגידה הראשונה, והמובנת, אולי. במלחמה כמו במלחמה.
כעת, משהוצא אל מחוץ לגדר, החליט פראנק להשתמש בנשק שהופנה נגדו. הוא פנה אל הכנסייה, בתקווה לקבל ממנה הגנה. צעד זה היה חציית הגבול. מאותו רגע מאמיניו, שכבר הוצאו אל מחוץ ליהדות, מקבלים אפיונים ספציפיים. כת חדשה נוצרת מתוך המאבק.
פראנק החליט לנסח את עקרונות האמונה של הכת כך שיוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. הוא הציע קיומו של ויכוח דת, מעין משפט פומבי בין שני הצדדים, היהודים והמאמינים, במהלכו יוכיחו הפראנקיסטים כי המסורת והמצוות היהודיות הן הבל ודברי כפירה.
במהלך אותו ויכוח ראשון עם היהודים, שנערך בעיר קאמניץ בחסות הבישוף דמבובסקי בשנת 1757, הציגו הפראנקיסטים את עיקרי אמונתם בתשעה סעיפים, כאשר הם מקפידים לנסחם כך שיהיה בהם כפל משמעות ויוכלו להיות מובנים כקרבה לנצרות. בין עקרונות אלה: פסילה של התלמוד כמכיל דברי שקר, הכרה בתלת דיוקנותו של האל (כאשר עבור הפראנקיסטים הדבר יכול להיות מפורש כהכרה באלוהותם של שבתי צבי, ברוכיה ופראנק עצמו), בכך שירושלים לא תיבנה עוד ושהמשיח לא יבוא, אלא יתגלם בדמות אדם ויכפר על החטאים.
היהדות הממוסדת לא הייתה מוכנה לתכסיס המלחמה הזה. רק רבנים מועטים השתתפו בויכוח, והם נכפו לכך. תוצאותיו היו קשות. הבישוף הורה על מתן כתב הגנה למאמיני הכת, ועל שריפת ספרי התלמוד וההלכה במחוז. תענית הוכרזה בפולניה.

"ועוד בו ביום… מיהרו הפושעים לשרוף את ספרי התלמוד בקאמניץ. … ולמען הרבות נאצה וחרפה קשרו את הספרים לזנבות הסוסים ויביאום אל קאמניץ, ושם נזרקו לבור גדול, ואחר כך נשרפו בידי התליין ברחוב העיר." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 78)

למזלם של היהודים, אלוהים התייצב לצידם. שלושה שבועות מאוחר יותר מת הבישוף ממחלה מסתורית, ולמאמיני הכת אבד הפטרון המגן שלהם. רדיפותיהם נתחדשו. לאחר בגידתם כבר לא היה סיכוי לאיחוי הקרע ביניהם לבין היהדות. פראנק ברח לתורכיה, שם התאסלם, וחזר לפולין ב – 1759, כאשר נרגעו מעט הרוחות. במהלך שנה זו הבין כנראה שהדרך היחידה להמשך שרידת הקהילה הוא התנצרות למראית עין, תוך שמירה על אופי ואמונה סודיים. חזונו היה קהילה מתבדלת, יצרנית, ואפילו לוחמת, המגשימה חזקה טריטוריאלית על אדמת פולין, אותה הציג כמקום התחייה המיועד (החליפו פולין בארץ ישראל, והרי לכם תקציר ציונות שטחי).
בנושא הסתרת האמונה אימץ כנראה את מושג ה – 'תקיה' המוסלמי, לפיו מותר, ואף חובה על קהילת מאמינים להסתיר את אמונתם האמיתית כאשר הדבר עלול לגרום להם נזק. בכך נסוג מגישתו הקודמת. עובדה מצערת היא שלא כל מאמיניו הפנימו את השינוי הזה. מעצרו, מאוחר יותר, על ידי הכנסייה, היה לאחר שכמה מאמינים סיפרו על עיקרי האמונה לחוקריהם.
פראנק ביטל את עולם המונחים השבתאי והציב במקומו מונחים מיתולוגיים עממיים. תורתו הניהיליסטית מתייחסת לכל הדתות ולכל האמונות כקליפות המכסות על האמונה במשיח האמיתי, הוא עצמו.
הפרנאקיסטים שלחו בקשת התנצרות אל הארכיהגמון של לבוב בה הם מפרטים את בקשותיהם לשמור על קהילה נבדלת בעלת סממנים יהודיים ומוסיפים כנדוניה את נכונותם לאשר במשפט דת נוסף את אמיתות עלילת הדם, לפיה יהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך זבח פסח. לטענה זו אין כנראה כל קשר לאמונתם האמיתית של חברי הכת, והיא הוכנסה אל הבקשה ע"י יועץ פולני, אבל עצם השימוש בה הוא הבגידה הסופית והמוחלטת. זה מעיד על נואשותם של הפראנקיסטים, ועל כך שחצו קו הרסני ממנו לא יוכלו עוד לחזור. היהדות הקיאה אותם, והנצרות הקתולית, כך ילמדו בקרוב, אינה סובלנית כלפי מחדשים בדלנים ורודפי זימה. עם הבגידה הזו נגזר גורל הכת לכליון.
לויכוח עצמו הגיעו הפעם היהודים מוכנים, וטענת אמיתות עלילת הדם התמסמסה. הפעם לא הוכרז מנצח, אבל הפראנקיסטים נתבעו לממש את התחייבותם ולהתנצר. מעל חמש מאות מאמינים, מספר גדול אם מניחים שעדת מאמינים גדולה המשיכה להיות יהודית למראית עין, נטבלו בלבוב ובוורשה, כאשר פראנק עצמו נטבל פעמיים, בפעם השנייה בחסות המלך הפולני.
המרכיב המיני בפולחן הדתי המשיך להתקיים, ואף התעצם בתקופה שלפני ההמרה, זמן גיבוש אמונותיה הנבדלות של הכת. פראנק מינה לו 14 "אחיות", מעין פילגשים, מקרב נשות מאמיניו, ו – 12 "אחים", מקבילה לשליחיו של ישו. בתעודה פנימית של הכת מתוארת אורגיה פולחנית שנערכה לפני צאת המאמינים לטקס הטבילה בלבוב:

"בליל אותו יום קרה מעשה זה: האדון הציב בחוץ משמר, לבל יעז מישהו להציץ אפילו בחלון, והוא עצמו, לאחר שנכנס פנימה עם האחים והאחיות, התפשט עירום, וכן הגבירה (אשתו של פראנק, אשר הפולחן שלה ליווה את פולחנו שלו), וציווה על כל הנאספים. ובנטלו ספסל, תקע באמצעו מסמר, ושם עליו שני נרות דולקים, ובמסמר הזה תלה את צלבו. ובכרעו ברך, נטל תחילה את הצלב בעצמו, השתחווה לכל ארבעת הכיוונים ונשק לו, וכן עשתה הגבירה, ואחר ציווה על האחרים לעשות כן. רק אז התחיל מעשה האהבה כמצוותו. אותה שעה התחילה אחת מן הנשים לצחוק לעצמה, ואז ציווה האדון לכבות את הנרות, ואמר: עם המעשה הזה הולכים אנו אל הדבר העירום, ולכן יש ללכת בעירום." ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 54 – 56)

פריצת הגדרות המינית אומנם נראית כמהותית בתוך האמונה הפראנקיסטית, ובוודאי משכה אליה את מירב תשומת הלב (מה שמעיד על משאלות ליבם הכמוסות של המתבוננים מבחוץ), אבל ההנאה המינית והתשוקה היו כנראה חשובות פחות מהפריצות לשמה. המין היה מכשיר נוסף, כלי שרת בדרך אל האבדון. קטע נוסף מה – "כרוניקה", המוגדר שם כ – "מעשייה", מאיר במשהו את האופן בו התייחס פראנק אל תשוקותיהם של מאמיניו:

"בצ'נסטוכובה (המבצר בו נאסר פראנק בין 1760 – 1772) השביע פעם אחת קאז'מייז את רצון האדון בבישול, כך שהאדון שמח ועלז מאוד באותו יום, ובקראו לקאז'מייז אמר לו: 'בקש ממני כל מה שאתה רוצה ברגע זה, והכל יינתן לך.' אמר הלה: 'ברשותך, הריני מבקש ממך שאוכל להתחבר עם שפרינ'לה.' 'פוי, טיפש', אמר האדון, 'מניין לך מחשבה כזאת?'. בברין (שם שהה בין 1773 – 1786, כלומר זמן רב מאוחר יותר, והרי לכם דחיית סיפוק), כאשר קרא האדון לאחיות לעשות אותו מעשה, להתחבר אחת עם רעותה, ציווה במתכוון על שפרינ'לה ללכת אל קאז'מייז' ואחר כך אמר לאנשים: הנה! האם לא קיימתי את אשר ביקש ממני?" ( ה "כרוניקה" – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו עמ. 96)

לאחר ההמרה, כאשר הסתבר לכנסייה כי נצרותם של המאמינים החדשים היא מן הפה לחוץ בלבד, נאסר פראנק, ונשלח למעצר במבצר קרוב לגבול פולין – פרוסיה. מאמיניו הקימו קהילות בוורשה ובערים אחרות, ומשם תמכו בו, כאשר סמוך למבצר התיישבו ראשי חסידיו, האחים והאחיות, שהמשיכו לקיים את טקסי הפולחן המיני דתי, בהם יוחד מקום של כבוד לפולחן 'הגבירה'. כאשר מתה אישתו של פראנק, בשנת 1770, הפכה ביתו, חוה, לנושאת תואר זה.
המבצר נכבש ע"י הרוסים ב – 1772, ופראנק שוחרר, או ברח. הוא נדד לברין שבצ'כוסלובקיה, שהה שם כ – 13 שנה, כשהוא מנהל משטר צבאי למחצה בקרב קהילתו, הכולל לבישת מדים ואימונים קבועים, מנבא על מהפכה עולמית העומדת לפרוץ, אשר נהרות הדם שתביא יפילו את הכנסייה הקתולית שבגדה בו, ושבסופה יכבוש צבא המאמינים מדינה משלו בפולין. לאחר מכן נדד שוב, לאחוזה מבודדת באופנבך שעל נהר המיין שבגרמניה.

"בשנת תקמ"ח (1787) בא פראנק לאופנבך, והנסיך וולפגנג ארנסט השכיר לו ארמון אחד, ושם ישב פראנק בכבוד גדול כאיש אלוהים, והיה לבוש בבגדים אדומים, וגם שומרי ראשו, שבעים איש, היו מלובשים בבגדים אדומים. …ואנשי בריתו נתרבו עד אלף איש במספרם, כי ביתו חוה משכה ביופיה אנשים רבים להתחבר אל פראנק, והוא הגיד עליה גדולות ונפלאות והגדיל את ערכה מאוד, ואמר: כי היא סמל האמונה." ("אבן אופל", דוד כהנא, עמ. 120)

חצרו של פראנק, חובב הכבוד והשררה, לא שרדה זמן רב אחרי מותו בשנת 1791. חוה, שהפכה לאווה פראנק, הנהיגה בשיתוף פעולה עם שני אחיה הצעירים את החצר, אך התנועה קרסה עקב חובות מצטברים והולכים וצמצום התרומות שהגיעו מבני הקהילה.
נשתמר העתק מכתב מ – 1793 בכתב ידה המסולסל של אווה, בו היא מתחננת לחנווני מהעיר הסמוכה שישלח לה מזון, ומבטיחה לשלם לו את חובה.
ב – 1803 התרוקן הארמון, והמאמינים חזרו לפולניה. שני בניו של פרנאק מתו ללא יורשים (1807, 1813), ואווה, הגבירה היפה, התגלמותו הסופית של האל על פי משנתו של פראנק, שהציגה עצמה בשנותיה האחרונות כבת מלך גולה מבית רומאנוב, מתה ב – 1816.
ניסיון אחרון להחיות את הכת נעשה ב – 1823, עת התכנס מעין "קונגרס פראנקיסטי" מעוט משתתפים, אך לתוהו. האמונה הפראנקיסטית הודחקה והוסתרה, והמאמינים, שחלקם לא התנצר ונשאר יהודי מקובל למראית עין, נטמעו בקהילות אליהם הובילה אותם הסופה שגוועה.
מהפכה שונה מזו שחזה, המהפכה הצרפתית, פרצה עוד בימי חייו של פראנק, בשנת 1789. התפרקותה של פולין, שהחלה בכיבוש ובסיפוח של חלקים ממנה ע"י רוסיה ב – 1772 (המאורע שהוביל לשחרורו של פראנק ממאסר, ובוודאי השפיע על פיתוח תפיסותיו המיליטריסטיות), הסתיימה ב – 1795 בחלוקת המדינה לאימפריות השונות, ובהיעלמותה של פולין כישות פוליטית למשך יותר ממאה שנה.
צאצאיהם של מאמיני פראנק התבלטו במקומות שונים. הם היו שותפים בייסוד בית הכנסת הרפורמי הראשון בפראג, נכדו של פרנאקיסט היה קצין התותחנים הראשי בצבאו של נפוליון, וגם אדם מיצקויץ', המשורר הלאומי הפולני, היה כנראה ממוצא פראנקיסטי.
במסגרת הניסיון למחוק כל זכר לבושה נרדפו והושמדו כתבי היד של הכת. מה שנשאר אחרי שהמעט שנותר נעלם בשואה היה, לרוב, עדויות חיצוניות וחלקיות על פעולות הכת, המתנגדות אליה, כמובן.
אי אפשר להתעלם מכך שהניהיליזם המוחלט של פראנק הציע פתרון לציבור גדול של יהודים, והיווה עבורם אמונת אמת, גאולה בעולם הזה, דרך חדשה לבחינת המציאות.
חזון תחייתו של עם יהודי חדש, לוחם ושולט, מתוך שברי החברה המתמוטטת, התגשם בחלקו רק במאה ה – 20, ובאופן שונה לגמרי. פראנק הפך, מן הסתם, למושא שנאה והשמצות. גם דמותו הזדככה למיתוס, לאותו שטן יהודי, לסמל הרוע המוחלט.
הדבר אינו מפתיע, כאשר קוראים את דבריו:

"כל מקום שאדם הראשון עבר בו, נבנתה בו עיר, אבל במקום שאנכי אלך, הכל יחרב, וזוהי שליחותי… כשהמים עכורים טוב לצוד דגים, וכך, שיתמלא העולם שפיכת דמים, נוכל לצוד את הדבר השייך לנו" (מתוך "ספר דברי האדון", אוסף דבריו של פראנק, כפי שהוא מצוטט במאמרו של גרשום שלום "התנועה השבתאית בפולין")

 

מקורות והמלצות לקריאה נוספת:

גרשם שלום: "מצוה הבאה בעבירה" בתוך "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1974
גרשם שלום: "התנועה השבתאית בפולין"
האנציקלופדיה העברית: הערכים "שבתי צבי", "פרנק, יעקב והפרנקיזם"
דוד כהנא: "תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים", הוצאת דביר, תל אביב 1925
מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקית", הוצאת דביר, תל אביב 1934
זלמן רובשוב (שזר): "על תלי בית פרנק", ברלין 1923
"ה'כרוניקה' – תעודה לתולדות יעקב פראנק ותנועתו", תרגום, מבוא והערות: הלל לוין, ירושלים 1984
שמואל ורסס: "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק", מרכז זלמן שזר, ירושלים 1984
האנציקלופדיה האיסלאמית: הערך "TAKIYYA"
פרנקלין ל. פורד: "אירופה 1780 – 1830", האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984
ציור המפלצת מתוך "ספר שמוש" , יעקב עמדן, אלטונה 1758-1762