ארכיון קטגוריה: טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו

טקסטים שניתן להגדיר אותם כ- 'עיון'. בפועל יש פה מאמרים, עבודות לאוניברסיטה ואמירות מלומדות בעיני כותבן.

הסנדק

זה עיבוד והרחבה של טקסט קודם שפרסמתי באתר זה: ׳אריות אוכלי אדם ברחוב קינג ג׳ורג׳׳.

פרסמתי אותו בדפוס בהוצאת ׳דפוס בית׳ שננה ואני עושים, ויצא ספרון מאוד חתיך. הוא נמצא בהדפסה שנייה עכשיו, ונמכור אותו לצד ספרונים אחרים שהוצאנו בחנויות אתן אנו עובדים.

בינתיים, ומכיוון שאני חושב שהטקסט הזה חשוב בזמן הזה, בכך שהוא חושף צד מרתק ורלוונטי בדמותו ובשורשיו המשפחתיים של הנבל העכשווי המושלם, בנימין נתניהו, כמו גם את הקשר העמוק בין הציונות בראשיתה והאוריינטאליזם הבריטי הישן והטוב, הרי גרסת פידיאף מלאה (בחינם!!! בעל הבית השתגע). יש יתרון לקריאה בגרסה זו, מאחר והיא כוללת הערות שוליים אותן לא הצלחתי לכלול לצערי בגרסת הבלוג.

הערות השוליים הללו כוללות מראי מקום, הפניות וגם תודות עליהן כדאי לחזור. הטקסט הזה החל כעבודה במסגרת הסמינר ׳אוריינטליזם יהודי: פרדיגמות ושברן בהיסטוריוגרפיה ובתרבות׳, בהנחיית ד״ר נח גרבר, במסגרת החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת״א.  הספר העיקרי בו השתמשתי הוא: The Seven Lives of Colonel Patterson, מאת Denis Brian, היסטוריון ימני והגון.

הסנדק

צייד האריות שהוביל יהודים לקרב

באדיבות מכון ז׳בוטיסקי בישראל, תצ-2458

שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות  מהודרות, חליפות ועניבות. הנמוך מבינהם, זאב ז׳בוטינסקי, בן 49 בזמן הצילום. אתם מכירים את שמו וכנראה שגם יש לכם עמדה לגביו, אבל הצילום הזה הוא מפברואר 1929, וז׳בוטינסקי עדיין לא מי שאתם חושבים שהוא. לפניכם אדם רב פעלים ותארים, בדרך למעלה, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. הצילום הוא במהלך מסע יחסי ציבור, גיוס תרומות ותמיכה לסיעה הרוויזיוניסטית שבהנהגתו, שפועלת עדיין במסגרת ההסתדרות הציונית. רק בעוד כמה שנים יפרוש מההסתדרות ויהפוך את תנועתו לאופוזיציה לוחמת ודחויה. 

היום בא לסייע לו שותף השונה ממנו כמעט בכל. ניתן לראות בצילום כמה הם אחרים, ובכל זאת קרובים, מחבבים ומעריכים זה את זה. האיש גבה הקומה ומשועשע המבט, לובש חליפת שלושה חלקים, אדם שלא יאומן שהיה בכלל, ג׳ון הנרי פאטרסון, הוא הגיבור של הטקסט שלפניכם.

כך תיאר אותו ז׳בוטינסקי, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם שנתיים קודם לכן במסגרת ההוצאה לאור שהיה שותף בה, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳: 

ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.

(כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005)

כל מילה אמת. הוא היה נוצרי, אירי, קולוניאליסט, קצין צבא בריטי, מהנדס וציד אריות. התמונה שלו, לבוש מדי קצין, מעוטר אותות לחימה,  ודאי הרשימה מאוד את הקוראים הצעירים. הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס. בהקדמה של ההוצאה המחודשת מספר מנחם בגין, אשר קרא בו בימי נערותו: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים, כמו סימון כתב מורס בדגלים ושדאות. בסופו יש מדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. עבור קהל היעד של המדריך, נערים ציוניים המחפשים דמויות להזדהות איתם וסיפורי גבורה ללמוד מהם ולחקותם, פאטרסון היה הג׳נטלמן האנגלי הזה, מישהו להעריץ. 

לגדודים היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי יש מעמד מיוחד בזמן זה. הקמתם היא אירוע מיתי עכשווי, ההוכחה ליכולת הצבאית היהודית ואבן דרך חשובה בהבניית הזהות הלאומית. המדריך מציין בגאווה: ״השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳׳.

הגדודים עדיין משמעותיים בתוך הסיפור הלאומי הישראלי על בניית הכוח הצבאי הציוני. בחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, שהוצגה בטרמינל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג בתערוכה, בחוסר דיוק שמעיד על מי שהיא באה לשרת כ-״מפקד מבצע אנטבה״.

פאטרסון משמעותי בתולדות הגדודים כי הוא העניק להם את חסותו  ועזרתו בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת, ובכך ששיתף פעולה עם מנהיגיהם. פאטרסון היה המצביא של הגדודים, איש המלחמה שהוביל לקרב את לוחמיו היהודים. ז׳בוטינסקי העריץ אותו ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:

בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הצרות (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הצרות היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.

אני מאמין שפאטרסון היה משמעותי משנדמה כיום בתולדות הציונות. הוא כמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי בתקופה בה זה איבד את מעמדו המרכזי בתנועה הציונית. נכתבה ופורסמה ביוגרפיה מלאה אדותיו באנגלית: Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008,  אבל היא לא זכתה לתהודה (אני מסתמך רבות על ספר זה בטקסט שלפניכם. הערות שוליים מלאות בגרסת הפידיאף). אני חושב שהמורשת שהנחיל, תפיסותיו הכורכות בין אמונה דתית ופעולה צבאית, ודמותו המורכבת נוכחים ומשמעותיים בהווה יותר משנדמה. האיש המוזר הזה משפיע על חיינו גם כיום.

אני אוהב את פאטרסון, למרות שאיני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של קשיי חייו והמערכת הקולוניאלית שהכשירה אותו, שאת כלליה ותפישות היסוד המעוותות שלה קיבל ללא הסתייגות. הוא היה בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. אני סלחן כלפיו, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה, אבל איני מסוגל לסלוח כך לבני זמננו. הבנת דמותו ההיסטורית יכולה לסייע בהבנת המקומות שבהם התלכדו תפישות משיחיות נוצריות וקולוניאליות עם הלאומיות היהודית. 

משפחת נתניהו, המשמרת, מטפחת ומשתמשת בזכרו של פאטרסון, היא המייצגת המובהקת של הלך הרוח הזה. הם ממשיכי דרכו, במובן הרע ביותר האפשרי.

*

עותק גדול של הצילום אשר הוצג כאן קודם הוצב על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ״טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון״, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז'בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז'בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: "To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“

(ראש הממשלה נתניהו השתתף בטקס השקת מדליה ע"ש ג'ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.09.2017. טעויות הניסוח במקור)

יוני נתניהו נקרא על שם ג׳ון פאטרסון, סנדקו. נתניהו הזכיר זאת גם בטקס הטמנת עפרם שלו ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳התנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו על הלוחמים שסרו לפקודתו, וסיפר כיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ"ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הטמנת אפרו של מפקד הגדודים העבריים לוטננט-קולונל ג'ון הנרי פאטרסון,  משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.12.2014

טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נתפס כדמות קולוניאליסטית צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

(Briton hailed as'Godfather' of Israeli army reburied, BBC News, 04.12.2014)

בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאומו המייגע הדגיש נתניהו הצעיר את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו בתנוחה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שהוא היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור. 

מנהיג הכנסייה בה הופיע נתניהו הבן, ג׳ון קילפטריק, הוביל ביוני 2019 תפילה משותפת של למעלה מ-250 כוהני דת אונגליסיטיים למען דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, אותו כינה ׳מגן אלה שלא נולדו, ישראל וירושלים׳. הוא ציטט פסוק מהתנ״ך, המתאר את מלחמת בני ישראל שיצאו ממצרים בעמלק, ואיך משה, מטה האלוהים בידו, הצליח לא לשמוט אותו רק באמצעות הסיוע שקיבל: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד׳ (ספר שמות, פרק י״ז, פסוק י״ג). הלקח ברור. תפקיד הנוצרים האוונגליסטים לתמוך בטראמפ ובישראל, מכיוון שהם זוכים בחסד האל. פאטרסון הוא מבטא קודם של התמיכה הזו, בעם ישראל המנהל מלחמה נצחית בעמלק.

בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו שניהם מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.

בן-ציון נתניהו ודאי שמע מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו, הרבה לפני שהפך לציוני נלהב, לדמות ידועה ונערצת. כולם רצו לשמוע על כך, על איך צד אריות אוכלי אדם באפריקה, ונאומי גיוס הכספים  באירועים בהם הכירו מתחילים תמיד בסיפור אישי.

*

ההתרחשויות המסעירות שהובילו לפרסומו של פאטרסון, ושתוארו בספר שכתב בעקבותיהם: ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״, ארעו בעת הקמת מסילת הרכבת בין קניה לאוגנדה, הנראית במפה זו משנת 1910, נתיב התחבורה הממונע היחיד במזרח אפריקה.. 

מסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיעה רבות על התפתחותה של קניה. עיר הבירה שלה, ניירובי, בה גרים היום  שלושה מליון אנשים, נוסדה כתחנה במסילה זו.   

סלילת מסילת הברזל, שהחלה ב-1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט, כלומר השליטה הרשמית הבריטית על האזור, נוהלה כמערכה צבאית, האימפריה הבריטית נגד הטבע, כאשר האבידות משרתות את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהפועלים מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבות כך. מסלול קו הרכבת מסומן כדרך היחידה, בשחור, מחבר בין האוקיאנוס לאגם ויקטוריה במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909. צאבו, בה עבר נהר גדול מעליו היה צריך לבנות גשר מסובך, היא אחת התחנות בו. 

גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר כמהנדס. לא הרבה ידוע על חייו לפני המעבר הזה. עד אז היה אחד מני רבים, בורג במכונת השליטה הקולוניאלית. אפריקה תהיה המקום בו יתבלט ויעשה לעצמו שם. 

הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. בכך דן עצמו לחיי בדידות וזרות. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות האדוקה שלו, אמונתו בשליחות האלוהית המתגשמת בעולם הזה, והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. האם יכול להיות ששמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר? 

הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של שונות שאי אפשר למחוק. אבל תפקידו הצבאי, שנקנה באמצעות כישוריו, העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי. ממעמד זה נגזרו זהות והרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. הוא אימץ גינונים של קצין כזה, שיחק אותם עד הסוף. 

הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית שהעניקה לו מעמד של שליט ועליון על כל הנחותים לו. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים. לאחר מכן נהג להתרחץ באמבטיה ניידת שניפק הצבא הבריטי לקציניו, שאותה מילא המשרת במים חמים. באמבטיה גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך כהכנה ליום שיבוא. זה היה הספר היחידי שהעריך, והוא התעניין במיוחד בתיאורי המלחמות והקרבות שבו, וכיצד עם ישראל, בסיוע האל, הצליח לנצח את אויביו. 

ציד היה חלק מתוך מתוך העיסוקים הראויים לקצין ולכל גבר בעל מעמד. זה נחשב לספורט ולעיסוק שמפתח גבריות ואומץ. פרוות החיות שהרג הקנו לצייד כבוד רב והיו אות לכישוריו. פאטרסון התנסה, בקצין צבא, בציד בהודו, אבל זה לא היה דומה לטבע האפריקאי. האריות אוכלי האדם היו משהו אחר לגמרי, והריגתם לא הייתה אתגר ציד אלא משימה הכרחית ומסוכנת.

שני האריות שהקנו לפאטרסון את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועל בני השבטים בהם עברה המסילה. העובדים ובני המקום האמינו שזה סימן רע, שהטבע עצמו מתנגד לבנייתה. בכך עכבו את העבודה על הקמת הגשר הגדול על פני נהר צאבו, עליה היה אחראי. הוא ואחרים העריכו שהאריות הרגו וטרפו 135 קורבנות. ודאי הגזימו קצת, אבל לא בהמון. אריות אכלו וצדו בני אדם. הם התגנבו בלילות לתוך מחנות האוהלים של הפועלים, מדלגים בקלות מעל הגדרות, וחטפו קורבנות תמימים מדרגשי השינה. נדרש אומץ אדיר על מנת לצוד את האריות הטורפים ולעצור את מסע ההרג הזוועתי הזה. עלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:

ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.

( ג׳. ה. פאטרסון, אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו, תרגם ועיבד יוסף נדבה, מסדה, תל-אביב, תשי״ב: משם כל ציטוטי הקטעים הבאים)

פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:

מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.

פאטרסון נכנס לגוב האריות, מחנה הפועלים השוחרים רע, כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.

והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו. 

פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:

סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?

כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך. 

כך הספר מתאר ומלמד לא רק איך לצוד אריות באומץ, אלא גם איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ובמיטבם יתגלו כבעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה על הסבלים המלווים את השיירות:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!

פאטרסון היה גזען מתנשא ויהיר, וגם אמיץ ומשעשע. כך תיאר את המפגש שלו עם האריה השני שצד, אחרי שהצליח לפצוע אותו ביריה ויצא לחפש אחריו, בלויית עוזרו ההודי, מהינה:

לא הרחקנו יותר מאשר רבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהרת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל-האדם״ כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו שנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי, כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני [הרובה החלופי] בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה. אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת בעקבותיו, ואמנם נחפזתי לרוץ אל העץ, מבלי לאבד דקה. 

פרסום הספר הפך את פאטרסון לכוכב בינלאומי. הקצין הזוטר יחסית הפך למפורסם, עד שאפילו תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית וציד חובב,  שכתב לבקש ממנו עצות לגבי שיטות הרג ומקומות אליהם כדאי לו לצאת לציד. בהקדמה למהדורה העברית של הספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:

״… (ספרו של פאטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״

פאטרסון היה מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתים אותו בספק מוסרי עמוק, נתפס על ידי ז׳בוטינסקי וקוראיו כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער. הם, שהיו זרים לתרבות הבריטית, לא יכלו להבין את גווניה, ובעיני המהגרים שלהם פאטרסון יכול היה להחשב כמייצגה.

*

את ההסתבכות של פאטרסון, ואיך נחשד בכך שהוא נואף האחראי למותו של בן אצולה, תיאר יפה העיתונאי הותיק והבית״ריסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ (נתן ברון, הקולונל ג'ון פאטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, הארץ, 10.05.2018)   

לפני גועל הנפש, קצת רקע: קו הרכבת שפאטרסון עבד בהקמתו ושהקנה לו את פרסומו, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד. בעקבות כך, ציד חיות פרא גדולות בערבות אפריקה הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה משנת 1908 כיצד המסילה מוצגת כגרם מדרגות המוביל, צעד אחרי צעד, דרך אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים העשירים, רצו לפגוש בטבע הזה, העשיר והפראי, להכניע אותו ולצוד את חיותיו. בעצם השתוקקו לתלות על קירות חדרי האירוח שלהם ראשים מפוחלצים וכך להציג לראווה את האומץ שהפגינו. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שאותם בני אצולה ישנה וחדשה חפצו בקרבתו.

הוא הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא.

בשנת 1907 הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות, כאשר נבחר לשמש כפקח ציד, שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד בערבה האפריקאית. זו הייתה הזדמנות גדולה עבורו.

לפני שעוברים להאשמתו בניאוף כדאי לספר עוד משהו, על אישתו, פרנסס הלנה גריי. היא ופאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, זמן קצר לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. היא הייתה ילידת בלפסט שבאירלנד, עבדה כמורה, ובשיא הקריירה שלה מנהלת בית ספר מוערכת. פרנסס הייתה אישה משכילה מאוד, ודאי במונחי הזמן: היה לה תואר ראשון במדעים ודוקטורט במשפטים. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת ועצמאית מאוד. כעת, כשפאטרסון שירת באפריקה, היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הראשונה מתה כשהייתה תינוקת, עוד כשחיו בהודו. 

זה סיפור מלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין, הצטרפו למסע סקר וציד שהוביל פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים ומשכנעים למרות סירובו הראשוני לקחת אותם איתו, עד שהסכים לבסוף. הם היו זוג צעיר, וזו הייתה הייתה אמורה להיות כנראה חוויה רומנטית משותפת, מסע אל הטבע הפראי של אפריקה. סבלים שהביאו איתם סחבו עבורם את הציוד ופאטרסון הוביל את השיירה כשהוא רוכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג החמיר כל העת. אודלי ג׳יימס בליית׳ חלה יותר ויותר ככל שהמסע התקדם ואתל ג׳יין הצליחה בציד יותר ממנו. בסוף התאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון. 

למרות הטרגדיה ואולי כי לא הבין את עומק משמעותה פאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. בן האצולה נקבר ליד המחנה והמשלחת המשיכה בדרכה. פאטרסון והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה אותו. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי פיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שהיה חשש לחייו,  ונשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם. 

כל הסיפור היה שערוריה של ממש, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם משפחה אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.

*

בסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. אתר הנצחה חדש נחנך במקום שעברה בו פעם ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של העיר, והייתה, בזמן מלחמת האזרחים הארוכה, קו הגבול בין הצד הקתולי והפרוטסטנטי.

תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות הרבות ששירתו במלחמה הגדולה.  אוהדי איחוד אנגליה ואירנלד, הפרוטסטנטים ושונאי הקתולים, הם ממשיכי דרכם של החיילים ההם. זה לא היה אירוע גדול. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, מעין כרזה מודפסת, המפארת את דמותו של פאטרסון. תמונתה מתוך מפות גוגל מופיעה כאן.

דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד של הכרזה, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך יש תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ-׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא  הזכיר עוד פריט מידע שעוד לא סיפרתי, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, ששלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.

ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היותו פרוטסטנטי, זה שאשתו ילידת בלפסט, והעובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט. נוסף לכך עוד מידע בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב, בשנת 1914, ערב המלחמה, במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו במחתרת וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת אזרחים בין נאמני אנגליה ומתנגדי השליטה שלה באירלנד, עימות שפרץ בסיכומו של דבר שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו. הנואם הציג אותו כפטריוט אירי ואנגלי, וחיבר בין זה לבין התמיכה בישראל. 

טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר עוד על האווירה הפוליטית שאתר ההנצחה והטקס הם חלק ממנה. 

האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה-30 וה-40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה-20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה-70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית. 

(https://extramuralactivity.com/2015/05/27/godfather-of-the-israeli-army/)

מאז הצבתו כבר ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בכמה מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳חלאה׳ (scum) ו-׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים, ושההתנגדות למדיניות הישראלית והאנטישמיות מוצאים פורקן משולב בפעולות אלה.

*

הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, הצבא הבריטי, אירלנד, הודו ואפריקה, לא היו מקום להכיר בו יהודים אמיתיים. אבל האמונה שלו, לפיה התנ״ך הוא תיאור של המציאות בימי קדם ומקור החוכמה כולה, גרמה לו לחשוב שהוא מכיר ומבין את מהותם. 

פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה, לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, הזמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. פאטרסון אמנם פרש מהשירות, אבל היה מוכן להתגייס מחדש. קצין מוכשר כמוהו היה אמור להשתלב ולמצוא לעצמו מקום במאמץ המלחמה האדיר ללא קושי. אבל, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו של ג׳יימס בליית׳, הוא התקשה לקבל מינוי כמפקד.

כך הגיע למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היתה בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. ובמצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד כזה, היהודים ואזרחי המדינות הזרות שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה. 

הצעירים הגולים, שרובם היו בעלי אזרחות רוסית, רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, ויצרו גדוד שהיה זקוק למפקד בריטי. הפיקוד הצבאי לא סמך על יכולותיהם הקרביות של המתנדבים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה, ולכן קבע שזה יהיה גדוד תובלה. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות כעלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה. 

שילוב האינטרסים המקרי בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד וקופץ על ההזדמנות לבין טרומפלדור שמוכן לקבל את מרותו, עתיד לשנות את מהלך חייו.  הוא התייחס לכך כאל הגשמה של תכנית אלוהית:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

(ג'ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי, מבוא זאב ז'בוטינסקי, מצפה, ירושלים תל אביב, תרפ"ט)

טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו, וחוסר הנסיון והמוטיבציה הירודה של חלק גדול מהחיילים. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד על הגדוד כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן. 

כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. שם, מאז שעזב את מצרים, ניסה המנהיג הצעיר והכריזמטי לארגן הקמת צבא יהודי של ממש, כוח לוחם שיצטרף לקרב בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.

החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הקמת הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, הייתה הישג אדיר של המהגר הרוסי שהצליח להתמודד מול האופוזיציה הפנים יהודית והאנטישמיות ושנאת הזרים הבריטית. הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, מובל על ידי תזמורת צבאית, כאשר רובי החיילים היהודים מכודנים, ופאטרסון רוכב בראש  הטור. 

בתמונה שלמעלה רואים את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה. פאטרסון יושב זקוף ומנוסה על סוסו, רגליו פשוטות בנינוחות בארכופות. הוא מנותק ואחר מכולם, המצביא. כך תיאר רגע זה:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.

הגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. מאחר וגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבל הגדוד את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. 

אבל לאחר תום המלחמה פורקו הגדודים במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, המתמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. יהודי לוחם נחשב לדבר בלתי נתפס בעת ההיא. 

בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה והחברה הבריטית, האנטישמית בבסיסה. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. מעתה והלאה הזדהה לחלוטין עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית. את בריטניה יתפוס כמי שבגדה באירלנד וביהודים להם הבטיחה לבנות בית לאומי, כמי שלא מנצלת את גדולתה, ומחמיצה, עקב האנטישמיות וחולשתה הפנימית, את ההזדמנות ההיסטורית למלא את יעודה. בסופו של דבר יתמוך באצ״ל, המיליציה המחתרתית שניהלה מלחמת טרור כנגד השלטון הבריטי.

*

תנועת בית״ר, ״ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור״, נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בכך שמסגרת הנוער הראשונה של בית״ר שהוקמה בארץ ישראל נקראה גדוד מספר 41, כממשיך סדר הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בגדוד זה היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בשמה משולב שם סגנו ושותפו של פאטרסון, ומיתוס העיר המורדת, המבצר האחרון של בר-כוכבא.

הצילום המופיע בראשית טקסט זה צולם בביקור שערך פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את מכירת המהדורה העברית של הספר שכתב על הגדוד עליו פיקד. הוא הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:

אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהילת הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.

הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.

קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.

בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:

״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״ 

(מפקד הנוער לכבוד הקולונל פטרסון בתל-אביב, דאר היום, 24.2.1929)

בצילום ניתן לראות את השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. הפעם, שתיים עשרי שנים אחרי שהובילו את הגדוד העברי, ז׳בוטינסקי צועד בראש ופאטרסון עוקב אחריו. שניהם מלאי משמעת, כבוד, הוד והדר. אבל האיש שמאחור כבר הפנה אחריהם את מבטו, וזה שמאחוריו הרפה את עמידת הדום המתוחה. זה לא צבא בריטי, גם אם הוא מנסה להראות כמוהו. 

אגב, המסדר הזה קרה ממש מתחת למקום בו ניצב היום ביתי, במגרש ׳מכבי׳ שעל גבול יפו. אני מאוד גאה בזה ששני האנשים האלה ביקרו בשכונתי

ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר שתפו פעולה עם השלטון הבריטי ונמנעו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:

חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה. 

אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.

השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון. 

(הנוער לקולונל פטרסון, שם)

כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳, המבהיר כי הכבוד לפאטרסון אין פרושו הזדהות עם ז׳בוטינסקי :

בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.

(מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929)

חייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו-FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה במוזיאון זה, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.

אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי הערבים ומשטר המנדט, והאופן שבו הוא אינו ממלא את ייעודו. באספות גיוס הכספים לבית״ר ולתנועה הרווזיוניסטית בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכינה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זה כבר גבל בבגידה, והיה התנתקות מוחלטת מהזדהות עם בריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית. 

דמותו של פאטרסון המשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי מודל, דוגמה חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:

אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!

לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.

ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.

מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.

תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע. 

(ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד)

מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. הקשר המיסטי שמתאר כאן ז׳בוטינסקי בין מי שחי בעולם התנ״ך ובין שדה הקרב והעולם הצבאי ממשיך ללוות את ישראל של ימינו ומתח זה, בין המיתי לממשי, עדיין מהותי בקשרי האהבה שאינה תלויה בדבר בין ישראל ובין המאמינים בנצרות האוונגליסטית.

*

גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לפעול למען הקמת צבא יהודי נפרד. כעת גר באורח קבע בקליפורניה, יוצא וחוזר אליה במסעות גיוס הכספים והתעמולה. היו לו קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. באירועים הרבים אליהם הוזמנו ובהם נאמו שניהם התחזק הקשר שלו עם בן ציון נתניהו, ההיסטוריון הצעיר, הרוויזיוניסט הגולה, שבנו הבכור בדיוק נולד. זוהי האפיזודה שמתאר בנימין נתניהו, כיצד קיבל יוני את שמו, וכיצד סנדקו הוא גם סנדק הצבא היהודי כולו. 

אבל באווירה האמריקאית בעת העימות של בריטניה מול הנאצים פאטרסון, והרוויזיוניזם כולו, הפכו לפחות רלוונטים. פאטרסון היה חסר סבלנות לכל מי שלא חשב כמותו, והישירות שלו וחוסר היכולת שלו להתגמש הפריעו למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:

[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי. 

(מצוטט אצל בריאן, שבעת החיים של קולונל פאטרסון)

בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. הקהל האמריקאי לא הצליח לקבל את המורכבות של דמותו של פאטרסון ושל העמדות שייצג. בריטניה הרי הייתה בת ברית במלחמה בנאצים, כמו גם ברית המועצות הסובייטית, האויבת של בית״ר. בן ציון נתניהו ודאי הרגיש קרבה גדולה אל המפקד המזדקן. שניהם היו בלתי מוערכים מספיק.

תראו את התמונה שלו בערוב ימיו, בחליפת שלושת החלקים, מגולח ומסופר למשעי, יושב זקוף בכורסה, מישיר מבט חצוף כמעט אל המצלמה. הוא יודע משהו שכל השאר עדיין לא, רואה את התנ״ך אל מול עיניו, חי בתוך ההיסטוריה. הוא הרג אריות שאכלו בני אדם. הוא בנה גשר רכבת. הוא הוביל יהודים אל הקרב. הוא כתב ספרים. זה הקולונל פאטרסון, ׳המפקד׳!

את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארח פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. זה גורם לי להעריך אותו, דווקא. אם מאהבת ישנה הסכימה לטפל בו בזקנתו זה אומר שהיה בו משהו ראוי לאהבה. 

אבל כאשר התכוונה המשפחה המארחת לצאת לחופשת הקיץ, לא היה מי שיטפל וידאג לו. הוא היה אדיב, ומת בשנתו לפני כן. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא נפטר פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.

*

בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו.

אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג'ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון. 

איני חלק מהמחנה שנתניהו רואה כשלו. אני חותם את הטקסט הזה ומתכוון לפרסמו מעט לפני בחירות שאולי ירחיקו, את נתניהו, סוף סוף, מהשלטון. משמח אותי שזמנו קצוב, כי אני מתעב אותו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ורואה בו אחראי ישיר לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. השפעתו עלי ועל האנשים שאני אוהב תישאר, לצערי, גם לאחר שהוא עצמו יישכח מדעת. פאטרסון גרם לי להבין משהו עליו ועל הרקע שבא ממנו, במה צריך להילחם, על מה צריך להתעקש.  

נתניהו באמת ובתמים תופש את ישראל של ימינו כיורשתה של ממלכת יהודה. הוא רואה עצמו כממשיך דרכם של גדעון, דוד ושלמה, וגם של פאטרסון, סנדק אחיו הגיבור, האיש שאביו העריץ. 

אבל פאטרסון אינו גיבור תנ״כי. הוא קולוניאליסט בריטי, גזען, נוגש בכפופים לו, יהיר ואטום, גם אם במקביל אמיץ ומבריק. הקשר של נתניהו, של ז׳בוטינסקי ובן גוריון אליו מבהיר עד כמה הציונות ותפישת הצבאיות הישראלית כוללת את האלמנטים הללו. אני מאמין לביבי. זהו הסנדק של צה״ל. 

אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הישראליות העכשוויות. פאטרסון, הצייד חובב התנ״ך, רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.

*

במהדורה העברית של הספר ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:

אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.

זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרים לטקסט זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו, אחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. אבל כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. דמותו של פאטרסון מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו מופיע שחקן המחופש לו. הוא מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳. 

חבל. מגיע לו יותר.

תלאביביפו: מה עניתי במבחן

בראשית השנה שעברה החלטתי, סוף סוף, להשלים, אחרי הפסקה של יותר מדי שנים, תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל.

כאשר נקטע, לפני כמעט עשור, מסלול לימודי, הייתי לכאורה בדרך לאיזשהו מקום, דוקטורט או משהו. חשבתי אז שכשאהיה גדול אכתוב מחקרים בעלי חשיבות, ויכולתי לדמיין את עתידי באקדמיה. כל זאת לא נכון כעת, וכפי הנראה גם אז היה רק אשליה וחלום שוא. איני מתאים לאקדמיה והיא לא מתאימה לי. לא נורא. זו לא אכזבה אלא מסקנה.

עכשיו, כשהתפכחתי, הייתי זקוק לתואר מסיבות ענייניות לגמרי, בכדי שאוכל להגיש מועמדות לתכנית מצטיינים בתחום החינוך שתואר שני הוא תנאי הסף עבורה. אני מורה טוב וחשבתי שזה, להבדיל, מאוד מתאים לי. הייתי מוכן לעבוד קשה כי  מאוד רציתי בזה.

נרשמתי לאוניברסיטה, אבל לא עשיתי כלום בסמסטר הראשון. רותי, מזכירת החוג, שהרוויחה בצדק את התואר ׳המיתולוגית׳ שמוצמד תמיד לשמה, הבהירה לי שמאחר שחלפו שנים מאז שזנחתי את לימודי זו ההזדמנות האחרונה בהחלט, והזהירה כי כל ציוני הקודמים ימחקו ולא יוכרו אם לא אתעשת במהירות. אבל זה היה גדול עלי. פחדתי להשאב לעולם שיצאתי ממנו כבר, והעבודה בה הייתי שקוע באותו זמן, הוראת קולנוע בבית ספר תיכון, דרשה ממני יותר מדי מכדי שאוכל להתמסר לכל דבר אחר. 

התעשתתי ברגע האחרון, מעט לפני תחילת הסמסטר השני, והגעתי לאוניברסיטה. ספגתי את נאום התוכחה של רותי, ונרשמתי לשלושה סמינרים, מה שנותר לי, שבאורח פלא הסתדרו עם לוח הזמנים שלי כמורה. רותי איחלה לי בהצלחה והרגשתי שהיא מאמינה בי. לא רציתי לאכזב אותה שוב. החלטתי שאני מתכוון לעמוד באתגר, כתיבת שלוש עבודות קטנות, מבחן סיכום וזהו, כי די כבר לסבך הכל.

כן סיבכתי קצת, בסוף. 

במשך שנים רציתי לכתוב על הרחוב שבו אני גר. הרגשתי שאיני רק תושב בו אלא מוגדר על ידו. בצעד יהיר ובלתי אחראי החלטתי לשלב בין דרישות הלימודים לשאיפה הזו, ולנסות לעמוד בשני האתגרים במקביל, כלומר לכתוב מחקר עצמאי, לא קשור בכלל לאוניברסיטה, על נושא שמעניין אותי, ובמקביל שלוש עבודות קטנות שישתלבו בזה איכשהו.

רוב חומרי המחקר היו ברשותי עוד מהזמן בו היה לי עתיד אקדמי. אספתי ולמדתי עוד במהלך הסמסטר ואחריו. למזלי הגדול אחד מהסמינרים בהם למדתי, ׳על יהודים וערים: מה בין היסטוריה עירונית לבין היסטוריה קהילתית׳, אותו לימד ד״ר סקוט אורי, התגלה כמשמעותי במיוחד עבורי, והעניקו לי מסגרת שבלעדיה, כפי הנראה, הייתי הולך לאיבוד. תרומתו של ד״ר אורי ניכרת בספר ואני אסיר תודה על כך. 

איך שנגמר הסמסטר ויצאתי לחופש הגדול בבית הספר שאני מלמד בו התישבתי לכתוב, בקצב קדחתני, פרק אחרי פרק. הייתי צריך למהר כי החופש הגדול כמעט נגמר, הקיץ עמד להסתיים, ולא הייתי מוכן לוותר על השלמת המשימה הכפולה. ספר, שלוש עבודות קטנות, מבחן אחד וזהו. 

הצלחתי במשימה. העבודות הוגשו אחרי בקשת דחייה בודדת. הספר הושלם. יכולתי להתפנות ולחזור אל העבודה האמיתית שלי, ההוראה. נותרה לי רק מטלה יחידה כדי לעמוד בחובות התואר. 

זה היה מבחן גמר, שגם אותו ערך לי ד״ר סקוט אורי, ונשאלתי שאלה שעליה היה עלי לענות בכתב תוך זמן מוגבל, תוך שימוש ברשימת ספרות שהוגדרה מראש. 

בכתיבת הספר התמקדתי בהקשר מקומי מאוד.  נקודת המבט שלי הייתה של מי שבגובה הרחוב, מי שחי, עובד או עובר בו. הרבי מבכרך, הרחוב הקטן בו אני גר עם אהובתי ובתנו, מחבר בין תל-אביב ויפו. הוא שימש, עוד שהיה שביל עפר לא סלול, מרחב ביניים משותף לשתי הערים. 

נקודת המבט המקומית, שאימצתי באופן טבעי כמי שחי ברחוב הזה ואוהב אותו, גרמה לי להרגיש כיצד הדיכטומיה המקובלת, תל-אביב מצד אחד ויפו בשני, על כל מה שלכאורה משתמע מכך, כמעט אינה מתקיימת באזור הזה. שאלות של מרכז ושוליים, עוני ועושר, שמרנות וחדשנות, אידאולוגיה ופרגמטיזם, אינדיבידואליות וקהילתיות, מקבלות תשובות שונות כאשר הן נבחנות בקנה מידה קטן מאשר בגדול. בשאלת המבחן נדרשתי להרחיב את ההקשר ולהסיק מסקנה.

חיי ברחוב שלי, בעיר שלי, עם המשפחה שלי, הם מה שמעניק להם טעם ומהות. המקומי והאישי הוא גם הכללי והפוליטי. החיים העירוניים, במרחב ביניים מטושטש קצוות, הם לא פשוטים, אבל זה מה שהופך אותם למעניינים. כל רובד שמתגלה בהם מוביל לרובד נוסף, וזה כיף. במבחן הסיום ניסיתי להראות את זאת בקנה מידה מעט רחב יותר מזה של רחוב קטן בשוליים.

אז הטקסט המצורף כאן הוא השאלה והתשובה, בשינויים קלים והרחבות מסוימות. זה במידה רבה סיכום לספר, ׳צריך לדבר על הרבי׳, אותו הדפסתי בשתי מהדורות מוגבלות, גם זה מהר מהר. 

חילקתי אותו חינם בחנויות ספרים עצמאיות בתל-אביב ובירושלים ולמי שרצה, עותקיו אולי עוד מסתובבים. נשארו אצלי כמאה עותקים, נכון לעכשיו, ובטח אשתחרר מהם בקרוב. גרסת חינם שלו נמצאת באתר שלי, ׳קול הרעם׳. 

כבר עשיתי אותו דבר גם עם ספר קודם, ׳פעם, פה: אני מספר לך על צלבנים וממלוכים׳. כתיבה ופרסום של ספרים המחולקים חינם זה לא תחביב מאוד יקר, וגיליתי שהענקתם לאחרים מסבה לי הנאה. אבל ספרון זה, הנמצא בידיך, הקורא או הקוראת, הוא נסיון לפתח את התחביב ולמצוא עוד דרכים להתמיד בו. גם זה, אם תרצו, מקומי ואישי אבל גם פוליטי. אבל לא צריך להיות רציני כל כך פתאום.

לא התקבלתי בסוף לתכנית המצטיינים ההיא, אגב. אני שמח על זה, עכשיו, אבל זאת הייתה אכזבה מרה. כתוצאה ותגובה לכשלון שיניתי דברים בחיי המקצועיים. יכול להיות ש׳דפוס בית׳, אשר בו ידפס ויכרך טקסט זה ממש בקרוב, המשותף לאהובתי ולי, ישתלב במסלול החדש והמרגש הזה. בהצלחה שיהיה. 

השאלה:

האם תל-אביב ויפו היו עיר אחת או שתי ערים נפרדות בתקופת המנדט? תאר את התהליך ההיסטורי של ייחוד או פירוד בין שתיהן.

התשובה:

בפתיחת מאמר שכתבו אנדרה אליאס מזאוי ומכרם ח׳ורי-מח׳ול, המבכה את המדיניות המוחקת את ההיסטוריה של יפו הערבית, הם מצטטים את דוד בן-גוריון, שכתב ביומנו האישי בשנת 1936:

… חורבנה של יפו, העיר והנמל בוא יבוא. וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם היא תרד שאולה לא אשתתף בצערה.

מזאוי וח׳ורי מח׳ול טוענים שהנבואה הזו הגשימה את עצמה לאחר כיבוש יפו והתבטאה במדיניות וביחס של מדינת ישראל ושל עיריית ת״א-יפו לעיר. אותו ציטוט מופיע גם במאמר של דניאל מונטרסקו, בו הוא בוחן את היחס האמביוולנטי לעיר כמייצגת של עבר רחוק מפואר ועבר קרוב ספוג אלימות ועוינות לאומית. תגובתו הרגשית של בן-גוריון לפרוץ המרד הערבי, ולצעדי הדיכוי הקיצוניים שהפעיל השלטון הבריטי ביפו כתגובה לכך, מבטאת בעיקר את הניכור המוחלט והכפול שחש כלפי יפו. בהיותה גם עיר וגם ערבית, הייתה בעיניו לא רק מרכז לאומי של האויב אלא גם מקום טמא מעצם עירוניותו. תל-אביב עצמה לא הייתה אהובה עליו, ונראה שחשב שהיא מעין רוע הכרחי, מרכז כלכלי, תרבותי ודמוגרפי רק בלית ברירה.

גישתי הרגשית ליפו ולתל-אביב הפוכה, לא מנוכרת אלא אוהבת, כשל בן המקום. במשך הקיץ האחרון פרסמתי סדרה של רשימות סביב ההיסטוריה של הרחוב שבו אני גר, הנמצא בגבול בין שתי הערים. אנסה לנצל את ההזדמנות של כתיבת מבחן זה בכדי לבחון את השאלה הרחבה יותר של הזהויות העירוניות השונות שהתקיימו במרחב המשותף לשתי הערים.

*

טענתי הבסיסית היא כי המרחב המשותף לשתי הערים היה גם פיזי וכלכלי, גם פוליטי ושלטוני, וגם לאומי ואידיאולוגי. לתפישתי, תל-אביב ויפו היו, עד 1948, מטרופולין דו-לאומי אחד, בו חיו  בעלי זהויות נבדלות ומגוונות בתוך מרחב משותף. משנת 1936 התקיים במטרופולין הזה קונפליקט לאומי גלוי, שהיה מעין מלחמת תושבים. הוא התבטא במרחב העירוני וככל שהעצים הוגדרו קוי החלוקה בין שני הפכים לכאורה, ונוצר קו גבול פיזי ולאומי. עם התבוסה הערבית וחורבנה הכמעט שלם של יפו אבד למטרופלין המשותף חלק עיקרי מזהותו. 

שני הצדדים נטו, גם בזמן אמת, ובמיוחד בדיעבד, להבליט את השוני בין שתי הערים ובין שתי הזהויות הלאומיות. דבר זה איפשר ומאפשר להגדיר קורבן ומקרבן בהתאם להשקפה הפוליטית של המתאר. אבל בפועל הן היו קשורות זו בזו יותר משנדמה. 

בין שתי הערים ובין שתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, התקיימו יחסים מסובכים שכללו בין היתר ניצול הדדי, שיתופי פעולה של פרטים ושל מוסדות והגדרה עצמית המתעצבת זו כנגד רעותה. המחקר המקובל ודעת הציבור נוטים להבליט את ההבדלים בין הערים. כותרת ספרו החשוב של שרון רוטברד, ׳עיר לבנה, עיר שחורה׳, משקפת את הגישה הזו. אבל אני בוחר לאמץ את עמדתו של תמיר גורן במאמר שפרסם לאחרונה בו הוא מאתר את הקשרים האמיצים בינהן. בעקבותיו אמשיך ואטען שגם בשנים 1936-1948 העימות בין שתי הערים מבליט את הקשר הגורדי שרק אבחת החרב של המלחמה הייתה מסוגלת להתיר.

עיר נמל מתפתחת

נמל הדייגים הקטן של יפו היה הבסיס לצמיחתה המהירה בחצי השני של המאה ה-19. אירופה והמערב לא היו המניעים הראשיים של התהליך הזה, אבל ביפו, עיר הנמל שהייתה ראש גשר אירופי בארץ, נוכחותם הפיזית והכלכלית הייתה מורגשת וחשובה. 

כיבוש הארץ על ידי מוחמד עלי באשה, שמונה לשליט מצרים על ידי הסולטאן העות׳מאני, מרד באימפריה ונחשב לאבי מצריים המודרנית, הניע תהליכי שינוי מקומיים רבים, ובהם פיתוח חקלאי והגירה. ההשתלטות המחודשת של האימפריה העות׳מאנית על הארץ והשינויים שזו עברה בזמן הזה, כולל נסיון עיקש לההתחדשות ורפורמות באימפריה, הובילו לכך שיפו צמחה במהירות, והפכה מכפר דייגים המשמש כשלוחה של המרכז השלטוני ברמלה למרכז יצוא הדרים  וסחורות אחרות ולעיר סחר ויבוא חשובה. האירופים היו המשתמשים העיקריים בנמל הזה, הן לצורך סחר דו-צדדי והן לתנועת נוסעים. שיפור הדרך המובילה בין יפו לירושלים וסלילת קו הרכבת המחבר בין שתי הערים הפך אותה לשער הכניסה הראשי לתיירים ולמהגרים אל הארץ. התפתחה בה קהילה יהודית משמעותית שחלקה הגדול בעל שורשים עות׳מאניים, כמו משפחות שלוש ורוקח, שעסקה בעיקר במסחר, וגם קהילת מתיישבים אירופית קטנה, ברובה גרמנית טמפלרית, שהייתה לה חשיבות רבה בהתפתחות הכלכלית של הארץ.  

כל הדרכים שיצאו מיפו והובילו אליה נפגשו בנמל, וההתפתחות העירונית והחקלאית הייתה לאורכן, אבל הנמל הזה היה מיושן ומוגבל, ולא איפשר עגינה של ספינות מודרניות. תוכניות לפיתוחו ולהרחבתו, כולל יוזמה לחפירת נמל פנימי שהיה אמור להיות ממוקם באזור הבאסה, הביצה, אצטדיון בלומפילד של ימינו, נדונו על ידי השלטונות העות׳מאניים אבל לא הגיעו לידי ביצוע. השכונות היהודיות של יפו, נווה-צדק, נווה שלום ואחוזת בית, נבנו בשולי העיר וכחלק מתוך צמיחתה הטבעית, תוך התייחסות ברורה ליפו כאל המרכז העירוני שלהן. זה לא השתנה משמעותית גם עם ייסוד תל-אביב, שנתפסה והתפתחה בתחילתה כפרבר אירופי של עיר הנמל העות׳מאנית. 

יפו כעיר מחוז ומרכז מטרופוליני

לאחר הכיבוש הבריטי והחלת המנדט זכתה יפו למעמד של עיר מחוז. הבריטים התכוונו לבנות בחיפה את נמל המרכזי של הארץ, אבל בתקופת הביניים עד חניכתו (בשנת 1933) המשיך הנמל המיושן של יפו לשמש כנקודת הכניסה הראשית לארץ, והיה ראש גשר לגלי העלייה הגדולים שתרמו רבות להתפתחותה של תל-אביב. 

תל-אביב אמנם זכתה במעמד של יישות נפרדת מיפו – רובע עיר בעל ייחוד (Township), בשנת 1921, אבל המשיכה להיות כפופה, גם מנהלית, גם תכנונית, וגם מבחינת תפיסתם העצמית של מירב מנהיגיה ותושביה, לעיר הוותיקה והבכירה ממנה. זה התבטא באופן ברור בפסקת המבוא של תכנית בניין העיר שהציג פטריק גדס לתל-אביב, שנקראה במקורה ׳תכנית בניין ערים יפו-תל-אביב׳: 

עם כל הכבוד לייחודה האתני והאזרחי של תל-אביב כיחידה עירונית, הרי מצבה הגיאוגרפי, החברתי ואף הכלכלי מותנה בראש ובראשונה במיקומה ובהגדרתה כיפו הצפונית…

העיר העתיקה והיחידה העירונית החדשה חייבות לצמוח ולהשתלב אחת בפעולות רעותה. הקמתן של יחידות עירוניות חדשות דוגמת סרונה (אשר לא ירחק היום ואליה יתוספו אחרות) מבהיר שעל כל היחידות הללו להכיר ולפעול לאישוש התפיסה של ״יפו הגדולה״. ואף כי מפעלי הפיתוח והתעשיות המקומיות של שתי הערים אינם חסרי ייחוד, הרי מצבן הבסיסי זהה – שגשוגה של האחת הוא ערובה מובהקת לפריחתה של האחרת.

תפיסת ׳יפו הגדולה׳ זיהתה אותה, ובמיוחד את הנמל ואת האזור המסחרי שבסביבתו, כמרכז המטרופולין המתפתח. גדס מזהה גם את שרונה, המושבה החקלאית הטמפלרית, כחלק מהמטרופולין הזה. בנוסף לכך היו באזור גם יישובים ערביים לא מעטים שהסתמכו על יפו כמרכז העירוני שלהם, ושתנופת התפתחותם החלה עוד לפני ימי המנדט. גם המושבות העבריות שהקיפו אותה, בית הספר מקווה ישראל, ראשון לציון ופתח תקווה, היו חלק מהמטרופולין והקמת תל-אביב חיזקה את המרקם האזורי המגוון בו יישובים כפריים, ערבים, יהודים וטמפלרים, היוו עורף, שוק וספקי כח עבודה זול עבור מרכז עירוני מתפתח. 

ווליד חאלידי, בספר המונומנטלי שערך, ׳כל מה שנותר׳, מזהה 23 כפרים ועיירות ערביים במחוז יפו, שכולם חרבו בעקבות מלחמת 1948, ביניהם גם 6 בתחומי תל אביב של ימינו. יש ביניהם יישובים כמו סלמה (6,782 תושבים ב-1945), יאזור (11,807 תושבים ב-1945) ואל-שייח׳ מואניס (1,930 תושבים ב-1945), כאשר עבור כולם יפו הייתה המרכז העירוני המשמעותי אשר בו היו תלויים לצרכי מסחר, תרבות, שירותי בריאות ועוד. כל היישובים האלה חוו צמיחה משמעותית בתקופת המנדט, וברובם הבעלות על הקרקע הייתה בחלקה יהודית. 

כאמור, גם לתל-אביב היה עורף, שהורכב מיישובים שהיו תלויים בה לצרכים דומים, ושכלל את המושבות שסביבה, כמו ראשון לציון ופתח תקווה הוותיקות ורמת השרון והרצליה שנוסדו בשנות ה-20. קשרי תחבורה קבועים שיצאו מכיכר המושבות, שבהמשך הדרך המובילה ליפו, סייעו לחיזוק מעמדו של המטרופולין היהודי, שהתקיים במקביל ובחפיפה למטרופולין הערבי. צרכי החקלאות והמסחר הסיטונאי היו משותפים באופן כללי, כך שבדרך יפו-תל-אביב צמח מרכז מסחרי שבו נמכרו משאבות, מנועים וכלי עבודה, ארגזים וחומרי בניה. בעיתונות התקופה ניתן למצוא פרסומות לבתי מסחר בבעלות ערבית, יהודית ובריטית, גם בעיתונים עבריים וגם בעיתונים ערביים. 

שרידים לכך קיימים עדיין ברחוב אילת של ימינו, כאשר שלטי חלק מהחנויות הוותיקות כתובים גם בערבית ויש להם קשרי מסחר ארוכי שנים עם לקוחות ערביים. חנות ומפעל המשאבות הוותיק ׳אמיתי׳, השוכן בדרך יפו 8, מתגאה בכך שהוקם בשנת 1934, וברור לגמרי שגם פרדסני יפו היהודים וגם הערבים השתמשו אז בשירותיו. הרחוב הזה היה, ובמידה רבה נותר, ציר התנועה המרכזי המחבר בין מי שהיו לכאורה שתי ערים נפרדות. 

ארנון גולן, גיאוגרף היסטורי, מגדיר את תל-אביב בזמן המנדט כעיר מתיישבים אירופית, ואת יפו כעיר קולוניאלית, כשהוא מוצא קווי דמיון בינן לבין מערכות עירוניות קולוניאליות אחרות, כמו ערי המתיישבים החדשות שהוקמו על ידי השלטונות במושבות הצרפתיות בצפון-אפריקה. הפרברים האירופים נועדו לנצל את הערים העתיקות שבצידן קמו, ולספק תנאי חיים נוחים ומוכרים למהגרים האירופים. ההבדל המרכזי, לדעתו, הוא שתל-אביב לא הוקמה כפרויקט יזום על ידי השלטון המרכזי אלא צמחה מתוך יוזמות פרטיות ולאומיות מגוונות. 

שלטון המנדט היה רגולטור בעל העדפות יותר מאשר יזם. מוסדות השלטון העיקריים: משרדים, דואר ומשטרה, מוקמו במרכז העירוני הברור בראשית ימי המנדט, ביפו, ובעיקר ליד תחנת הרכבת וסביב ראשית שדרות המלך ג׳ורג׳ ודרך יפו תל-אביב. שכונת נגה של ימינו היא שריד מעניין לאופן שבו הבריטים דמיינו את המרחב העירוני. זה לא רע, בנייה בורגנית דחוסה, עם גוון אוריינטלי. בספר הצילומים היפה שערכה והוציאה לאחרונה ורד נבון, ׳השדרה׳, מופיע תיעוד מרהיב של חלק מהבתים והאזור הזה.  

השלטון הבריטי סיפק מסגרת חוקית וקבע כללי משחק עירוניים. חוקי בנייה ותכנון הגדירו פרוצדורות וכללים להתפתחות העירונית ומחלקת המדידות של המנדט סיפקה שירותי מיפוי ורישום בעלות וזכויות בקרקע. 

עידוד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט לא היה בהכרח קונספירציה מתוכננת לנישול הערבים וניצולם, אבל הגדרת חוקי משחק שסייעו למי שהיטיב לנצל אותם אפשרה לצד היהודי יתרון גדול בתוך מה שעתיד להפוך לעימות גלוי ואכזרי.

הגבול המטושטש בין הערים

קביעת הגבול בין שתי הערים הייתה שאלה מסובכת, שהוכרעה בתיווך בריטי. כך תיאר ישראל רוקח, מי שהיה ראש העיר בשנים 1936-1952, את התהליך:

כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.

התשובה לשאלות הבעלות על הקרקע, המגורים או השימוש בה ומקום העבודה לא הייתה אחידה. אדם יכול היה להיות בעל נכס בעיר אחת, להתגורר בעיר אחרת ולעבוד באחת מהערים האלה או במקום שלישי. יהודים היו בעלי קרקע ועסקים ביפו, וערבים היו בעלי קרקע ונכסים בתל-אביב. יהודים התגוררו בבתים בבעלות ערבית ולהפך. רחל הרט, שמשפחתה חיה ביפו, מתארת בספר ׳קרובים-רחוקים׳ את היחסים המסובכים בין הקהילות הלאומיות והפרטים המרכיבים אותן וכיצד גורלותיהם היו שלובים זה בזה.

בסוף שנת 1926 נערך במועצת עיריית תל-אביב דיון סביב שאלת השתתפות תושבי תל-אביב בבחירות לעיריית יפו. לכאורה, בהיותה של תל-אביב כפופה מוניציפלית לעיר האם, היה מקום לדרוש ייצוג במוסדותיה, אבל זה התנגש עם הרצון להתבדלות הדדית שהתחזק בינתיים. השלטונות קבעו כי אמנם יהיה ייצוג במועצת יפו ליהודי העיר אבל זכות הבחירה תינתן רק למשלמים מיסים בה. ישראל רוקח התרעם על כך:

יפו היא ערש ת״א מכמה שנים. כמה מרץ, הון וכח הושקעו בה ע״י היהודים. בבוקר ובערב אנו רואים את מאות ואלפי היהודים הזורמים לשם וחזרה. ומה הוא הצד הבלתי מוסרי אם נדרוש את זכות הבחירה ביפו? כמה זמן מבלים אנו בת״א וכמה ביפו! וזה לא רק ביחס לאנשי המסחר והחרושת אלא גם ביחס למאות ואלפי פועלים. 

בן-ציון מוסינזון תיאר את עמדת השלטון הבריטי:

ה׳ קמפבל אמר לנו: לפני שנתיים הייתי בעד אחוד יפו ות״א ויצירת דבר משותף של שתיהן יחד, אבל לאחר שאתם הקדמתם את יפו, בניתם מרכז מסחרי, לשכת מסחר ומזמן נבדלים ופועלים כל אחד בפני עצמו, ובו בזמן כשיש איזה עינין משותף אתם מוצאים דרך להבנה הדדית ולפעולה משותפת, רואה אני שזו דרך יותר טובה.

דוד רמז טען כי העניין הפוך, וכי העיר הראשית היא תל-אביב ולא יפו. ׳צריך לומר שיפו גרה בת״א׳:

ת״א עיר היא כמו יפו. ולא נכון כי רק ת״א קשורה ביפו כ״א גם להיפך. יפו מקבלת חשמל מת״א ועוד בדומה לזה בדברים של תעשיה וכו׳. יש סוחרים ביושבים בת״א וגרים הם ביפו. אנו שתי ערים צמודות ולאו דוקא שכנות. יש לנו ענינים עם יפו אבל לא ביפו. יש יהודים שיש להם ענינים ביפו, גרים שם ולהם עלינו לעזור, הם צריכים להשפיע שם לפי כחותיהם אבל אין למשוך למשחק את תושבי ת״א. 

רמז טוען פה לזהות ואינטרסים עירוניים שקודמים לזהות הלאומית ואולי אפילו מגדירים אותה. אלה הם שורשי תפיסת תל-אביב כעיר מדינה המתנהלת כמנהיגת היישוב.  

תמיר גורן, החוקר את ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי בהיבטים פוליטיים וגאוגרפיים, מתאר איך בשנותיו הראשונות של המנדט התקיים שיתוף פעולה בין שתי הערים בשלושה תחומים עיקריים: במישור המוניציפלי, כאשר במוקד זה היחסים הקרובים בין דיזינגוף, ראש עירית תל-אביב, ובין אל-סעיד, ראש עירית יפו, בקשרי המסחר והכלכלה, ובתנועת תושבים בין שתי הערים, לא רק לצורך פרנסה אלא לצרכי פנאי ובידור. דוגמאות מעניינות שהוא משתמש בהן הוא שיתוף פעולה בנושא ביוב, מים וחשמל, ונוכחות רבה של מבקרים מיפו בחגיגות פורים ובחופי הרחצה של תל-אביב. כותרות הפרקים בספר שכתב על ההתפתחות העירונית של יפו מתארות את מסגרת התהליך שהוא מתאר: שגשוג, 1921-1929; צמיחה,1933-1929; גאות,  1933-1936. החלק השני של הספר משרטט תמונה הפוכה. שפל, 1936-1939; התפכחות,1939-1945; דמדומים, 1945-1947. שם הספר, גאות ושפל, מחדד עוד את נקודת המהפך בין שתי המגמות הסותרות, שנת 1936, מועד פרוץ המרד הערבי.

דיכוי המרד הערבי ביפו כמבשר התבוסה הפלסטינית

כשלון המרד הערבי הגדול בישר את הכשלון הפלסטיני בשנת 1948. במהלך שלוש שנות המרד נוצרה במידה רבה והתגבשה הלאומיות הפלסטינית, אבל הדיכוי האכזרי שלו על ידי הבריטים, כשלי ההנהגה הפנימיים בציבור הערבי והיכולת של היישוב העברי לנצל את הנסיבות על מנת לשפר את מעמדו לקראת העימות הלאומי הגדול שבפתח הובילו לכך שהלאומיות הפלסטינית הייתה נכה וחסרת יכולת התמודדות אל מול הלאומיות היהודית. 

דיכוי המרד ביפו היה אכזרי וחסר פשרות. העיר, שבז׳רגון הלאומי הערבי כונתה ׳כלת פלסטין׳ כאות לחשיבותה, זוהתה על ידי הבריטים כמרכז הלאומיות הפלסטינית וטופלה במהירות, כחודשיים אחרי פרוץ המרד. תוך שימוש ברטוריקה של שיפור עירוני של הדרכים בעיר העתיקה של יפו פונו ממנה התושבים בהתראה של יום, ונהרסו 237 בתים, במה שנקרא ׳מבצע עוגן׳, על שם צורת הדרך הרחבה שיצרו ההריסות. העיר העתיקה, המרכז ההיסטורי של יפו, לא התאוששה לעולם מההרס הזה, ודמותה הנוכחית נקבעה במידה רבה אז. 

השכונות העבריות שנבנו בתחומה של יפו, ובעיקר שכונות שפירא ופלורנטין, בהן חיו כ- 20,000 תושבים, מצאו עצמן עקב המרד מנותקות מהעיריה שחדלה לספק להם שירותים בסיסיים כמו ניקיון. תושביהן הכריזו על מרד משלהם וסירבו לשלם מסים לעירית יפו עבור השירותים שלא קיבלו. הם הקימו הנהגה מקומית, ודרשו להסתפח לתל-אביב, שקיבלה בינתיים מעמד של עיר עצמאית, או לקבל מעמד של רובע מיוחד, בדומה לזה שקיבלה תל-אביב לפני עצמאותה. סוגיית היחס לשכונות הללו ומעמדן תמשיך להיות משמעותית עד סוף תקופת המנדט.

ועדת פיל, שהוקמה כדי לבדוק את הסיבות לפרוץ המרד, הציעה חלוקה של הארץ בין שני הלאומים, כאשר יפו הערבית נועדה להיות חלק ממסדרון שמוביל ממנה עד לירושלים, שכולו היה אמור להישאר בשליטה בריטית. מפת הגבול המוצע בין תל-אביב ליפו, שהוגשה כחלק ממסקנות הועדה, סימנה כקו גבול חדש כביש רחב שגדר במרכזו. כביש זה נועד להיפרץ תוך התעלמות מהבתים שיהרסו לצורך כך או מקו הגבול המפותל שהוחלט עליו בהסכמה ותוך עמל רב שנים מספר לפני כן. התכנית לא התקבלה על ידי הצד הערבי אבל מצביעה לכאורה על שאיפה להפרדה מוחלטת בין שתי הערים תוך סימון קו גבול ברור וסופי בינהן. 

בפועל, גם במהלך שנות המרד וגם לאחריהן, תחום ביניים מסויים המשיך להתקיים בין הערים ובין האוכלוסיות הלאומיות. 

באזור קו הגבול שאת סיפורו תיארתי ב-׳צריך לדבר על הרבי׳ המשיכו לגור ולעבוד זה לצד זה יהודים, ערבים גרמנים ובריטים עד מלחמת העולם השניה (בעקבותיה גורשו הגרמנים), סוף המנדט (בו עזבו הבריטים) ומלחמת 1948 (כאשר מאוכלסייתה הערבית של יפו וסביבותיה נותרו רק 3,800 תושבים). אלפי הפליטים היהודיים שנאלצו לנטוש את שכונת אל-מנשייה עם פרוץ הקרבות בתחילת מלחמת 1948 הם עדות לכך שגם שם המשיכו להתקיים עד אז חיים משותפים. המרחב נותר אחד, והסכסוך הלאומי התבטא בו במעין מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה, שהתפרצה במלוא עוזה לאחר ההחלטה על סוף המנדט וחלוקת הארץ בנובמבר 1947.

יפו כמובלעת ערבית 

תכנית החלוקה שהתקבלה על ידי האו״ם והביאה להקמתה של מדינת ישראל סימנה את יפו כמובלעת ערבית בתוך שטח המדינה היהודית כשהיא קובעת את גבולותיה כך:

שטח מובלעת יפו מורכב מאותו חלק של שטח בניין ערים של יפו הנמצא ממערב לשכונות היהודיות היושבות מדרום לתל-אביב, עד למערבו של המשך רחוב הרצל עד לצומת כביש יפו-ירושלים עד לדרום-מערב חלק הכביש יפו-ירושלים, המשתרע מדרום-מזרח לאותו צומת, ממערב לאדמות מקוה-ישראל, מצפון-מערב למועצה המקומית חולון, מצפון הקו המחבר את הקצה הצפוני-מערבי של חולון עם הקצה הצפוני-מזרחי של שטח המועצה המקומית של בת-ים ולצפון שטח המועצה המקומית של בת ים. שאלת שכונת קרטון תוחלט ע"י וועדת הגבולות בשים לב בין השאר, לכך שרצוי לכלול את המספר האפשרי הקטן ביותר של תושבים ערבים ואת המספר האפשרי הגדול ביותר של תושבים יהודים במדינה היהודית.

סיכויי התוכנית הזו להתממש היו מתחילה נמוכים מאוד. עיר מטרופולין אינה יכולה להתקיים ללא עורף שתומך בה וניתוק יפו מסביבותיה גזר עליה כלייה. 

המרד הערבי ותוצאותיו השתלבו בשינויים שהביאה על המרחב והאזור מלחמת העולם.  הקמת חולון ובת-ים, וההתפתחות הניכרת שלהן במהלך שנות המלחמה עקב אזורי התעשייה שהוקמו בהם, שסיפקו את צרכי הצבא הבריטי, יצרו טבעת כיתור סביב יפו. קריסתה וכניעתה, יום לפני הכרזת המדינה, בישרו את קריסת ההתנגדות הפלסטינית כולה. 

הבריחה ההמונית והגירוש של תושבי יפו וסביבותיה וההרס הכמעט מיידי של רוב הכפרים שהקיפו אותה הם משיאיה של הנכבה הפלסטינית. הטיהור האתני שהתרחש במחוז כולו, במסגרת מבצע ׳חמץ׳, באפריל-מאי 1948, היה גורף וכמעט שלם. הערבים שנותרו ביפו היו שריד מוכה של קהילה מפוארת. מרחב שהיה מזמן ראשית הציונות דו-לאומי הפך לחד לאומי כמעט לחלוטין. האסון הפלסטיני נחשב ודאי לנס ולהתגשמות משאלה בעיני חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית. אבל ברור לי שהיו לא מעט מהם שהבינו את העוול הגדול עוד בזמן אמת. מלאכת טשטוש הזכרון, גם של הנוכחות הערבית וגם של שיתוף הפעולה שהתקיים בעבר  והמקור המשותף, החל כמעט מייד. הוא ממשיך להתנהל במלוא עוזו גם כעת, למרות שלכאורה הכל הוכרע מזמן ולאף אחד לא איכפת. 

האזכור הפאבלובי של שייח׳ מואניס, שעל אדמותיה הגזולות וחורבותיה הוקמו האוניברסיטה העירונית ושכונת רמת אביב כהוכחה לצביעות השמאל ולחוסר הרלוונטיות של זכות השיבה הפלסטינית, הוא בעצם אות למשהו שונה לגמרי. שייח׳ מואניס לא נשכחה, להפך. העבר לא נמחק, הוא עדיין כאן, מלווה את החברה הישראלית וכמובן שגם הפלסטינית, ממתין להכרה רשמית ולעיבוד. אני משוכנע שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

עיר ושמה גוש-דן

בעקבות השינוי של 1948 וההעלמות הכמעט מוחלטת של הפלסטינים מהמטרופולין נוצר צורך לכנותו בשם חדש, ומעניין מדוע הפך ׳גוש דן׳ לשם הזה. 

מקורו לאומי דתי, כאיזור נחלתו של שבט דן הקדום. זאת הייתה הנחלה הראשונה שהוענקה לשבט עם כיבוש הארץ, אבל הוא נאלץ לנטוש אותה ולנדוד לאזור אצבע הגליל לאחר שלא עמד בעימות עם הפלישתים ששלטו בערי החוף הגדולות. 

בחיפוש בארכיון עיתונות יהודית היסטורית ניתן לראות כיצד השימוש ראשון בכינוי זה במובנו המקובל מופיע רק בזמן מלחמת העולם השנייה, הופך לפופולארי בזמן שנות ה- 60 וה- 70, ואז מאבד את הבכורה לכינויים עדכניים יותר. גוש דן מהדהד את העבר הרחוק, המיתולוגי והתנ״כי. שימוש בשם מהווה מעין נקמה מאוחרת בפלישתים, ובפלשתינאים שהם לכאורה ממשיכיהם. 

כאשר מכנים אזור ׳גוש דן׳ קל לדמיין אותו ריק מערבים, קל לראות את יפו העתיקה וההרוסה, השונה כל כך מתל-אביב המודרנית, כיורשת עירו של יונה הנביא ולא כעיר הדו-לאומית, כלת הים הפלסטינית הגאה והיפה, שהייתה באמת. 

המיתוס של תל-אביב, כעיר העברית הראשונה שצמחה מהחולות, ממעיט ומצמצם בכוונה את המקום שהוא מותיר ליפו, בעוד שבמציאות, כפי שניסיתי להראות כאן, המרחב המשותף יצר ופיתח את שתי הערים, ובו גם התגלם, ואולי אפילו הוכרע, העימות הלאומי עוד לפני שהתפרץ במלוא עוזו גם בשאר הארץ. 

*

כמי שחי בגבול בין תל-אביב ליפו, ומחפש בהיסטוריה של המקום הזה גם נחמה, שנות המנדט הן זירה שיש מה ללמוד ממנה. שלא כמו בן-גוריון, אני מבכה את מותה של יפו הקולוניאלית, כלת הים ופלסטין. אני חושב שיש לה חלק משמעותי משנדמה בבניין התרבויות  המקומיות, הפלסטינית והעברית. אולי שרידיה של העיר המשולבת יוכלו לאפשר להחיות משהו מדמותה. 

על פי תפישותי הפוליטיות, המרחב הישראלי פלסטיני הוא משותף ושני הצדדים כרוכים זה בזה אפילו אם אינם מודעים לכך. אמנם רוב גדול של שתי האוכלוסיות חי בתודעה של הפרדה, אבל היא כוזבת במידה רבה. אנו קשורים אלה באלה, ואנו אלה וגם אלה. זו אחת הסיבות שמושכות אותי לקשר הבלתי מפוענח עד הסוף בין העיר בה הוכרזה מדינת ישראל לבין העיר בה הובסה הלאומיות הפלסטינית. אם תצליח תל אביב-יפו לקבל את עברה וללמוד ממנו אולי תצליח להשפיע בכך גם על הסיכוי של הישראלים והפלסטינים לחיים משותפים. 

אולי. הלוואי. לו יהי.

[זוהי הפנייה לגרסת פי. די. אף מלאה של הטקסט הזה , כולל הערות שוליים והפניות למקורות. העיצוב של הקובץ המצורף מעט מוזר – הוא מיועד להיקרא כמעין פנקס. לקוראים בפורמט הדיגיטלי: הערות השוליים נותנות כבוד והפניות לחומרי מחקר ומקורות שהסתמכתי עליהם לצורך החיבור הזה. חבל לי שלא מצאתי פתרון להצגה דיגיטלית שלהן. קבלו את התנצלותי.]

איבה נצחית. גלגולי הרכוש הטמפלרי בארץ.

ההתיישבות הגרמנית, ובמיוחד זו של אנשי ׳אגודת ההיכל׳, הידועים בשם ׳הטמפלרים׳, בארץ, הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים בין השלטון בארץ, שהתחלף מספר פעמים במהלך נוכחותם כאן, לבין גרמניה. אתאר כאן את התגלגלות הרכוש הטמפלרי, אשר נצבר בתקופה העות׳מאנית, הוחרם על ידי שלטונות המנדט בעת ולאחר מלחמת העולם השניה, עבר לידי מדינת ישראל לאחר הקמתה באמצעות ׳חוק נכסי גרמנים׳, עד ששולם עליו פיצוי מסויים בהסכם שכרוך בהסכם השילומים. אשתדל להדגים כיצד הדיון הציבורי והפוליטי על חוק נכסי גרמנים היווה מבוא לפולמוס השילומים, וכיצד הפער בין הרטוריקה בה נעשה שימוש במהלך הדיונים במהלך חקיקתו לבין הפיצוי שניתן על אותו רכוש שנים ספורות אחר כך משקף את השינוי ואת הפשרות המוסריות שנדרשו על מנת לאפשר את הסכם השילומים.

אני מסתמך בעיקר על מאמרו המרתק של יוסי כץ, של מי המושבות הגרמניות, חוק נכסי גרמנים ופיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (2007).

אגודת ההיכל, Tempelgesellschaft בגרמנית, הייתה קבוצה פרוטסטנטית שמקורה במדינת וירטמברג. הם שאפו להקים בארץ קהילות אידיאליות שישפרו את מצב תושביה ויזרזו את תחייתו של ישו. בשעת התנחלותם הראשונית בארץ, בשנים 1868 – 1875, ועקב כשלון בניהול המשא והמתן עם הממשלה שבברלין והשער העליון העות׳מאני לא הצליחו לקבל את חסות הממשלה הפרוסית, והמעמד שלהם בארץ היה של בני חסות גרמניים ללא מעמד מועדף או ייחודי. דבר זה הוא אחד הגורמים לכך שמהלך ההתנחלות הזה קרטע ולא הגשים את הפוטנציאל המלא שהיה טמון בו. חוסר תכנון מוקדם, החיכוכים הפנימיים בקהילה, והתפצלותה בעקבות הריב בין מנהיגיה הם גורמים משמעותיים נוספים. למרות זאת בסוף תקופה זו התנחלו בארץ כ- 750 מתיישבים, ב- 4 מושבות שונות, חיפה, יפו, שרונה וירושלים. האדמות והנכסים שקנו בתקופה זו עתידות להפוך למרכזיות מאוד ובעלות ערך רב, ממוקמות סמוך למרכזים העירוניים העתידיים של הארץ. לאחר תקופה של התבססות כלכליתת ומאבקי שרידה קשים בא גל של התרחבות בהתיישבות הטמפלרית. בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוקמו עוד 3 מושבות, בוילהלמה, וולדהיים ובית לחם הגלילית, ובמקביל לו התרחבו המושבות הקיימות.

הלהט הדתי שהוביל את הטמפלרים בתחילה נשחק במהלך הזמן, ויוזמות כלכליות אישיות וקבוצתיות היו המניע העיקרי לצמיחת קהילת המתיישבים, שבחרה להסתגר תרבותית בתוך עצמה, ושמרה על זהות גרמנית מובחנת. המטרה האידיאלוגית הראשונית, בדבר כוונתם לקדם ולסייע לתושבי הארץ, התגשמה בחלקה מסיבות כלכליות גרידא, והתבטאה בתרומתם הגדולה של הטמפלרים להתפתחות התעשייתית והחקלאית בארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מבני המתיישבים התגייסו לצבא הגרמני, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה בת הברית שלו. בשלבים האחרונים של המלחמה, לאחר כיבוש הארץ, ביולי 1918, גורשו הנשים והילדים מיפו, שרונה, ווילהלמה וירושלים, 850 במספר, למבנה מלון נטוש ששימש כמחנה מעצר בעיר חלואן שליד קהיר. הגברים נאסרו עוד קודם במחנה מעצר לשבויי מלחמה ליד אלכסנדריה. המתיישבים במושבות בצפון הארץ הורשו להישאר במקומם, וכך נפגעו פחות. רכושם של המתיישבים  שהוגלו הוחרם על ידי הצבא הבריטי שהשתמש במבנים לצרכיו.

גירוש זה נמשך יותר משנתיים, כאשר לקראת סופו גורשה קבוצה בת 270 עצורים לגרמניה. מעט אחר כך הורשו הגולים לשוב ליישוביהם, ורכושם, שניזוק רבות במהלך הזמן הזה, הושב להם.

לאחר החלת המנדט השתלבו הטמפלרים בצמיחה המהירה של היישוב. ׳הבנק של אגודת ההיכל׳ – ׳Bank of the Temple Society׳, שהוקם ב- 1924, תמך ועזר בהתפתחות המשק העברי, כפי שניתן ללמוד ממכתב המלצה שנכתב ע״י יו״ר הבנק לטובת תעשיין יהודי, שהיה כפי הנראה מבין לקוחותיו. בנק זה המשיך להיות מוסד חשוב להתפתחות היישוב העברי גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מאחר והיה הנציג של הרייכסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, לצורך העברת כספים במסגרת הסכם ההעברה, שאפשר ליהודים גרמנים  שעזבו את גרמניה הנאצית להעביר חלק מכספם ורכושם לפלסטינה.

דרך אילת הבנק הטמפלרי

הבנק הטמפלרי בדרך יפו – תל-אביב, עם דגל צלב הקרס שמעליו הדגל הבריטי.

שחיקת הזהות ותחושת השליחות הדתית בקרב הטמפלרים לוותה בתהליך מקביל של התחזקות הזהות הלאומית והלאומנית. הרוב המוחלט של חברי הקהילה המשיכו להחזיק באזרחות גרמנית, ומוסדות החינוך של הקהילה היו כפופים לתכנית הלימודים הגרמנית, שאימצה בחום את האידיאולוגיה הנאצית. חלקים גדולים מצעירי הקהילה הזדהו עם השלטון הנאצי. דגלי צלב הקרס ניתלו על המבנים שבבעלותם, וכבר בשנת 1938 היו 330 מחברי הקהילה, 17% ממנה, אחוז גבוה מזה שמבין תושבי גרמניה, חברי מפלגה. ערב פרוץ המלחמה גויסו צעירי הקהילה לצבא הגרמני, וכ- 550 איש, הכוללים אותם ובני משפחה שהחליטו ללוות אותם, עזבו את הארץ.

לאחר פרוץ המלחמה היחס אל הטמפלרים היה כאל נתיני מדינת אויב. בשלב הראשון הפכו מושבותיהם למחנות מעצר. ׳פקודת המסחר עם האויב׳ (Trading with the Enemiy Ordinance) פורסמה על ידי ממשלת המנדט עם פרוץ המלחמה, ועל פיה הועבר לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ – תפקיד וגוף שהוקם לצורך כך – הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה ובעלות בריתה שישבו בגרמניה. פקודה זו העבירה לידי השלטון לא רק את רכושם של הטמפלרים שעזבו את הארץ אלא גם את הרכוש בארץ של יהודים שלא הצליחו לעזוב את גרמניה, או שחיו במדינות שנכבשו על ידה. על פי פקודה זו הוחרם רכושו של הבנק הטמפלרי, כמו גם כשליש מהרכוש הקרקעי הרב, כ- 11,000 דונם מתוך 44,000 דונם שהיו בבעלותם לפני פרוץ המלחמה.

בקיץ 1941, עם התקרבות החזית לארץ ישראל, גורשו 665 טמפלרים למחנה מעצר באוסטרליה. תנאי הגירוש והמעצר לא היו קלים, אבל בסיכומו של דבר גרעין מתיישבים זה נקלט באוסטרליה, והוא אחד משני מרכזים של הקהילה הטמפלרית שמתקיימים עד היום, כאשר השני נמצאא בשטוטגארט שבגרמניה, בירתה ההיסטורית של וירטמברג. כ- 1000 טמפלרים נותרו בארץ, כלואים במושבות שהפכו למחנות מעצר, כאשר הצבא הבריטי משתמש בחלק מהמבנים לצרכיו. כמעט כל סחר ברכוש, ולו הטריוואילי ביותר, דוגמת מכירת תרנגולות ופרות, דרש את אישור השלטונות. במהלך המלחמה טמפלרים גם שימשו לצורך ׳סחר חליפין׳ בין גרמניה הנאצית לבריטניה, במסגרתו הוחלפו כ- 550 יהודים בכ- 1000 גרמנים, מארץ ישראל ומדרום אפריקה.

בסוף שנת 1947 הפקיעו הבריטים גם את רוב הרכוש של הטמפלרים שנשארו בארץ או גורשו ממנה על ידם, שהוגדרו כעת כ- ׳נתינים אויבים׳. זה נעשה ברוח ועידת פריס שהתכנסה אחרי המלחמה וקבעה שהרכוש הגרמני שנמצא מחוץ לגרמניה, כולל רכוש פרטי, ישמש לתשלום פיצויים על נזקי המלחמה. הון כספי היה חשוב ומועיל יותר לשלטונות מקרקעות, כך שאדמות המושבה שרונה, שהיו עתודת קרקע משמעותית להתפתחות תל-אביב, נקנו על ידיה מהממונה על רכוש האויב מעט לפני סוף המנדט בסכום גדול, שלושה מליון לירות ארץ ישראליות. השליטה והבעלות העירונית באדמות אלה אפשרה את התפתחות העיר בתקופה שאחרי קום המדינה.

עוד לפני מלחמת העולם השניה נחשבו הטמפלרים ביישוב העברי כמייצגים המקומיים של הנאצים. היה בזה, כמובן, גרעין של אמת. לאחר המלחמה הייתה שאיפה לנקום בהם כתוצאה מכך. ההתנקשות בגוטהילף וגנר, בנו של מי שייסד את מפעל המנועים הראשון בארץ, שהיה נאצי פעיל, על ידי חולית חיסול של הפלמ״ח בשנת 1946, מבטאת זאת. הרכוש הטמפלרי בארץ היה אמור, על פי דרישת ראשי הישוב, לשמש לפיצוי עבור הפשעים שביצעו הנאצים, כפי שצוין במכתבו של ויצמן אל בעלות הברית בספטמבר 1945: ׳בחלק השילומים המגיע לעם היהודי יש לכלול גם את נכסי המתיישבים הגרמנים שבארץ ישראל׳.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש המושבות בצפון הארץ עזבו הטמפלרים האחרונים את הארץ. הם גורשו לקפריסין ומשם יכלו לבחור לאן להמשיך, גרמניה או אוסטרליה. רובם בחרו להצטרף לבני הקהילה ששוחררו ממעצר ונקלטו באוסטרליה. זו זיהתה בהם קבוצה שיכולה לתרום לה, שאפה לעודד את הגירתם אליה, והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בסיוע לקהילה כדי שתוכל להשתקם ולהתבסס. הטמפלרים גם הורשו לשמור על זהותם הקהילתית תוך כדי תהליך התיישבותם במלבורן. הממשלה האוסטרלית הפכה להיות בעקבות זאת לבעלת עניין בכך ששאפה לפיצוי כספי עבור השקעותיה וכן לפיצוי אישי עבור הרכוש האבוד של מי שהפכו לתושביה.

׳חוק נכסי גרמנים׳ אושר בסוף יולי 1950, לאחר דיונים סוערים בכנסת. מטרתו הייתה להסדיר את מעמד הרכוש הגרמני, כהמשך לפקודת המסחר עם האויב ולתקנות הפקעת הרכוש בהן השתמשו הבריטים. הקרבה הלשונית בין כותרתו לבין ׳חוק נכסי נפקדים׳ שנחקק במרץ 1950, אינה מקרית. למעשה חוק נכסי נפקדים הסתמך על העקרונות שהתוותה פקודת המסחר עם האויב, והאפוטרופוס המוגדר בשני החוקים החליף את הממונה על רכוש האויב מהתקופה הבריטית. אבל לחוק נכסי גרמנים הייתה עוד מטרה מוצהרת, לקדם ולהתניע תהליך של פיצוי מסודר לנפגעי השלטון הנאצי. בדברי המבוא בעת הצגתו לקריאה ראשונה בכנסת אמר שר האוצר קפלן:

תכליתו הבלתי-אמצעית של החוק שלנו היא: הקפאת הרכוש וריכוז ההנהלה ביד אחת, עד אשר יבוררו די צרכן תביעותיהם השונות של תושבי ישראל מאת גרמניה ומאת גרמנים. למותר ציין כי שיעור התביעות האינדיבידואליות  – להבדיל מהתביעות הקולקטיביות של העם היהודי ושל קיבוצי יהודים בגולות שונות – עולה בהרבה על שווי הרכוש הגרמני הנמצא בארץ, ותביעות אלה צריכות לבוא על סיפוקן בראש ובראשונה מתוך הנכסים הגרמנים בגרמניה גופה ובארצות אירופה השונות.

לעומת היקף תביעותינו, הרי הרכוש הגרמני בארצנו כמוהו כטיפה מן הים; אך בכל זאת חושבת הממשלה לנכון להקפיא את החלק הזה, כדי שחלק – ויהא קטן ביותר – מן התביעות המוצדקות שלנו יובטח בדרך זו.

ניתן להבחין פה בטיעונים רטוריים שיחזרו בדיונים על הסכם השילומים ומהווים למעשה מעין מבוא אליו, כפי שטוען כץ:

… חוק נכסי גרמנים (ולפני זה הצעת החוק מנובמבר 1949) הציגו את תביעת השילומים – אמנם לא באופן ישיר ומפורט, אבל כן באופן פורמלי (שכן מדובר בחוק) הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, וזה לפני שמדינת ישראל פנתה בתחילת שנת 1951 באיגרות אל המעצמות בסוגיית השילומים. לכן אין זה מופרך לטעון שהחוק שימש מעין ׳יריה ראשונה׳ של ישראל בסוגיית השילומים…

גם דברי ההתנגדות הנרגשים לחוק של אורי צבי גרינברג, המשורר הידוע, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות, מהווים מעין פרולוג לפולמוס שיתפתח בכנסת השניה בדבר הסכם השילומים. הוא מתייחס כאן להסתייגות בחוק, שנועדה להחריג מהחרמה את נכסי הכנסיות הגרמניות, לכך שנציגי הכנסייה, בינהם חסידי אומות העולם, התארחו בארץ וניהלו משא ומתן על ההחרגות בחוק, ובכלל, לחובה המוסרית לחוסר קשר כלשהו אל גרמניה ואל הגרמנים:

בתור פרט, כאחד משארית הפליטה, אני מודיע לממשלה: כי יימצאו בארץ הזאת יהודים אשר לא יתנו להעביר כל חוק בנוגע לנכסי הגרמנים לטובת איזה שהם גרמנים תחת מחסה לותראניות. אם תחזירו רכוש כזה יקומו יהודים עם המספרים של מחנות הריכוז על זרועותיהם ובלי מספרים, והם לא יאפשרו העברת רכוש כזה – שהוא כולו צריך להיות שלהם – של היהודים. והם לא יתנו שתערכנה קבלות פנים לכבוד אלה שבאים מן החוץ לייצג את הגרמנים הנעדרים אצלנו ולדרוש זכות בעלות על רכוש גרמני בישראל. הממשלה הזאת כפי כל התנהגותה איננה אדון הדמים היהודים.

התגובה לדבריו של אצ״ג הייתה מזלזלת. דוד-צבי פנקס, חבר הכנסת מתנועת החזית הדתית המאוחדת, שהיה יו״ר ועדת-המשנה לענייני נכסי גרמנים שהכינה את החוק, אף אמר כי ׳כולנו היינו נהנים יותר, אילו היה מקריא לנו משיריו היפים׳. אבל נראה שבמהלך תהליך החקירה נחשף בבירור כמה כל פעולה המעלה אפשרות כלשהי לפיצוי על הזוועות שחוללו הנאצים וחדוש הקשרים איתם היא בעלת פוטנציאל נפיץ.

פנקס הצהיר, כאשר הציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית כי:

המעשים האכזריים שעשה העם הגרמני כלפי העם היהודי, שמו איבה נצחית בין העם הגרמני ובין עם ישראל. לעוונו של העם הגרמני אין כפרה. חוק זה אינו מכוון להביא לידי מגע באיזו צורה שהיא עם מדינת גרמניה, כי אם – כפי שאסביר  – לנסות להשתמש באותם הנכסים המוגדרים כ״נכסי גרמנים״, לשם השגת פיצויים המגיעים, או יכולים להגיע, לתושבי ישראל, על תביעותיהם הצודקות כלפי מדינת גרמניה והעם הגרמני.

הסתירה הפנימית בהצהרה הזו ברורה, כי הרי לשם השגת השגת הפיצויים נדרש משא ומתן עם ממשלת גרמניה, כפי שהוכיח הסכם השילומים. אבל בנוסף, לא חוק נכסי גרמנים הוביל לנכונות הגרמנית לשילומים. למעשה קרה דבר הפוך – הסכם השילומים הוביל לפיצוי לטמפלרים על הרכוש שהוחרם מהם על ידי הבריטים.

הסיבה לכך היתה בעיקר לחץ של הממשלה האוסטרלית על ממשלות גרמניה וישראל, בין השאר על ידי השגרירי האוסטרלי בישראל, שהיה ממוצא גרמני, אוטו קרל וילהלם פורמן. כץ מתאר במאמרו כיצד ממשלת אוסטרליה הפעילה שורה של אמצעי לחץ ואיומים הן על ישראל והן על גרמניה. בעקבות כך הפכה סוגיית הפיצוי על הרכוש הטמפלרי לעקרונית עבור הגרמנים, ולמען הצלת ההסכם החליט שרת לוותר על העקרונות הנחרצים שעליהם הצהיר פנקס. במהלך המשא ומתן, בשלבים האחרונים לקראת חתימת הסכם השילומים, הייתה שאלת הפיצוי לטמפלרים, הסכום שלו, והאם צריך לשלב אותו בהסכם השילומים, מרכזית. בסיכומו של דבר, ובכדי לא לטרפד את ההסכם כולו, נחתם, באותו היום והמקום של חתימת הסכם השילומים, הסכם נפרד לעניין הפיצוי על הרכוש הגרמני. בהסכם זה, שנשמר בסוד מהציבור הישראלי בזמן חתימתו, נקבעו עקרונות למשא ומתן מפורט לפיצויים, ובינהם נקבע כי ממשלת גרמניה תהיה הנציגה היחידה של כל האזרחיים הפרטיים שנפגעו, וכי סכום הפיצויים ינוקה מכספי השילומים. 

המשא ומתן על ההסכם המפורט היה ארוך ונמשך כעשור, משנת 1953 ועד שנת 1962. בסיכומו של גבר ניתן פיצוי על 33,193.090 דונם, כשהפשרה על סכום הפיצוי הייתה פי אחת וחצי מהערכותיה המוקדמות של ישראל, וכ- 43% מסכום התביעה הגרמנית המינימלית ובסה״כ 54 מליון מרק, כ- 1.8% מכספי השילומים. הפשרה העיקרית שערכה ישראל היא בקביעה שהפיצוי ניתן על פי ערך הקרקע בזמן ראשית המשא ומתן.

רק ב- 1965 נסתיים ניכוי הסכום מכספי השילומים, ונחתם הסכם בין ממשלות גרמניה ואוסטרליה לחלוקת הכסף בין התובעים פיצוי. התשלומים הסופיים הגיעו אל התובעים בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בראשית שנות השבעים.

הדמיון בין חוק נכסי גרמנים ובין חוק נכסי נפקדים חושף את השוני הגדול בהתייחסות הנוכחית לפלסטינים ולרכושם המוחרם, מול הגרמנים. הקשר בין הטמפלרים לשלטון הנאצי הפך לנוסטלגיה, בעוד הפלסטינים מוצגים כיורשיהם האמיתיים של הנאצים. כץ, שהיה בעבר חבר מועצת אפרת שבגוש עציון, מצביע על כך שהתקדים שנקבע בעת חתימת הסכם הפיצויים, לפיו ערך הרכוש עליו ניתן הפיצוי יקבע על פי שוויו בעת המשא ומתן ולא בעת החרמתו יכול להעמיד את ישראל בעמדה מסובכת במידה ותדרש לתת פיצוי לפלסטינים. עצם העובדה שלגרמנים ניתנו פיצוי והכרה בבעלותם על רכוש שנלקח מהם מעוררת זעם ותסכול בקרב חוקרים ופעילים פלסטינים. ברור שזו פרשה סבוכה ומעניינת, המצביעה על הפשרות המוסריות שנאלצה לעשות מדינת ישראל הצעירה על מנת לקבל את כספי השילומים להם נזקקה כל כך, כמו גם על כך שהצהרות נחרצות ושנאה יוקדת של היום יכולות להתגלות כלא רלוונטיות בהתאם לנסיבות ולתפישות עולם משתנות. נכדי וניני הטמפלרים, שבאים בסיורים מאורגנים לבקר במושבות שייסדו אבותיהם, מתקבלים כאן בברכה ובהערכה לתרומה המשמעותית של המושבות והמתיישבים הללו להתפתחות היישוב, ולהיותם חלק משמעותי מההיסטוריה של הארץ הזו. זה מעורר בי אופטימיות מסויימת ביחס לסיכוי להשלמה והכרה גם בחלקם של הפלסטינים במקום זה.

זה נספח והרחבה לסדרת רשימות על האזור בו אני גר, שגם בו נמצא רכוש טמפלרי רב. ניתן למצוא את הרשימות הללו כאן.

אריות אוכלי אדם ברחוב קינג ג׳ורג׳

ז׳בוטינסקי ופאטרסון בתל-אביב

פאטרסון וז׳בוטינסקי בתל-אביב [ארכיון מכון ז׳בוטיסקי, תצ- 2458]

שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות מהודרות, חליפות ועניבות. אחד מהם, זאב ז׳בוטינסקי, מוכר מאוד. הוא כבן 49 בזמן הצילום, מנהיג סיעת הצה״ר, ברית הציונים  הרוויזיוניסטים, שפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית. הוא רב פעלים ותארים, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. האיש גבה הקומה שעומד לצדו היה מפקדו ואחד מהשותפים העיקריים בהישגו הגדול ביותר עד העת הזאת, זמן הצילום, פברואר 1929.

שניהם היו שותפים בהקמת הגדודים העבריים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, תריסר שנים לפני הזמן המתועד כאן. ז׳בוטינסקי יזם, ופאטרסון פיקד. רק בזכות שיתוף הפעולה בינהם התגשם מה שנראה לפני כן לבלתי אפשרי, ונחשב כנקודת ציון בולטת בתולדות הציונות, עד כדי כך שבחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, המוצגת בטרמניל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג כאן כ-׳מפקד מבצע אנטבה׳, חוסר דיוק הסטורי שאולי מעיד על משהו.

ז׳בוטינסקי העריץ את פאטרסון ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:

בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הקשיים (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הקשיים היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.

Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish] legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008, pp. 193-194 – ספר זה, הביוגרפיה המלאה היחידה של פאטרסון, הוא המקור העיקרי ששימש אותי לכתיבת מאמר זה]

וכך תיאר אותו, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם במסגרת ההוצאה לאור בה היה שותף, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳:

ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.

[כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005, עמ׳ 1]

פאטרסון הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס הזה, אשר ניתן ללמוד ממנו רבות על הדמות הרצויה ועל הידע הנחוץ, על פי תפישתו של ז׳בוטינסקי, לאותו ׳תלמיד עברי׳. בהקדמה של ההוצאה המחודשת של המדריך מצוטט מנחם בגין, כאומר: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים ומדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. לגדודים הארץ ישראליים ולדמותו של ׳הקולונל פאטרסון׳ מוקדש במדריך פרק מיוחד. זוהי מיתולוגיה בת הזמן, המהווה הוכחה ליכולת הצבאית היהודית. פאטרסון היה המצביא, אבל לוחמיו היו יהודים, והמדריך מציין בגאווה: ׳השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳.

אני מאמין שדמותו ותפיסותיו של פאטרסון היו משמעותיים משנדמה כיום בתולדות הציונות, וכי למרות שכמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי וההזדהותו המוחלטת בערוב ימיו עם התנועה הרוויזיוניסטית, המורשת שהנחיל לפקודיו עדיין נוכחת ומשמעותית בהווה. אציע מבט ביקורתי אך חומל על דמותו, מכיוון שפאטרסון היה, לתפישתי, בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. איני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של המערכת הקולוניאלית בתוכה הוכשר, אבל אני סולח לו עליהם, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה. איני מסוגל להיות סלחן באותה מידה כלפי בני זמננו.

*

הדפסה גדולה אותו צילום, המתעד רגע מתוך סיור משותף שערכו ז׳בוטינסקי ופאטרסון בתל אביב בראשית שנת 1929, הוצבה על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז'בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז'בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז'בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: "To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“

נתניהו הזכיר את היותו של פאטרסון סנדקו של אחיו, יוני נתניהו, שאף נקרא על שמו, בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ"ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון הוא דמות צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה- BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

נתניהו לא הכיר את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד, אבל שמע עליו רבות מאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, שהיתה לו היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.

תוך כדי אירועי גיוס הכספים הללו ודאי שמע בן-ציון נתניהו מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו לדמות ידועה ונערצת, למי שניהל התכתבות ארוכה והדדית והיה ידידו האישי של תיאודור רוזבלט בעת שהיה נשיא ארצות הברית. אם מתעקשים, אפשר למצוא קישור קלוש גם בין התרחשויות אלה, והספר שנכתב בעקבותיהם: ׳אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו׳, לבין יוני נתניהו, מאחר שארעו בעת הקמת מסילת הברזל בין קניה לאוגנדה. 

מפת מזרח אפריקהמסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיה רבות על התפתחותה של קניה, המדינה שתקבל את עצמאותה מאנגליה ב- 1963. עיר הבירה של קניה, ניירובי, נוסדה כתחנה במסילה זו. 

סלילתה, שהחלה ב- 1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט הבריטי על האזור, נוהלה כמבצע צבאי, בו האבידות והנחישות משרתים את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהם מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבותיה. מסלול קו הרכבת מסומן בבירור במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909, כשצאבו היא אחת התחנות בו.

גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר גם כמהנדס. הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. הוא יצא לחפש את מזלו מאחר וכפי הנראה שעתידו באירלנד לא הציע לו את האפשרויות שפתח בפניו השירות הצבאי. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. פיתחתי לעצמי סברה בלתי מבוססת לפיה שמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות עבורו, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר.

הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של זרות. אבל תפקידו הצבאי העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי, ממנו נגזרו הרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים, ולאחר מכן להתרחץ באמבטיה ניידת מלאה במים חמים. שם גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך. הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית הבריטית.

שני האריות אוכלי האדם שהקנו לו את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועכבו את העבודה על הקמת הגשר והמסילה עליהם היה אחראי. הוא העריך שהרגו וטרפו 135 קורבנות. מחקרים עכשוויים שבחנו את יומניו, ומדדו את תכולת המינרלים שמוצאם מבני אדם בעצמותיהם אימתו את טריפתם ואכילתם של כ- 30 בני אדם. ברור שנדרש אומץ גדול על מנת לעצור את מסע ההרג הזה, ועלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:

ספורו של פטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי- גבורותיו. לא אחת ניצל פטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.

פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:

מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.

פאטרסון נכנס לגוב האריות כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.

והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:

סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?

כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך. הספר מתאר ומלמד איך לצוד, איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ויהיו, במיטבם, בעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה של הסבלים המלווים את השיירות:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!

בהקדמה לספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:

״… (ספרו של פטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״

פאטרסון הוא מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתימו אותו בספק מוסרי עמוק, מוצג כאן כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער (בראשית י׳).

*

את סיפור ההסתבכות של פאטרסון, שקטעה אפשרות קידום אפשרי שלו והוסיפה צד אפל לדמותו, תיאר יפה העיתונאי הותיק והרוויזיוניסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ לפני כמה חודשים. שורשיו הם בכך שקו הרכבת, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד, וכי ציד חיות פרא גדולות הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה זאת משנת 1908 כיצד מסילת הרכבת מוצגת כגרם מדרגות המוביל ללב אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים, רצו לפגוש בטבע הזה, להכניע אותו ולצוד את חיותיו כדי להוכיח את עליונותם. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שבני האצולה חפצו בקרבתו. שני הצדדים היו אמורים לצאת נשכרים מכך.פרסומת 1908 לרכבת אוגנדה

פאטרסון הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כששימש כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא. לאחר פרסום ספרו על הרפתקאותיו בעת בניית הרכבת, בשנת 1907, נבחר לשמש כפקח שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות והוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד. אישתו, פרנסס הלנה גריי, ילידת בלפסט שבאירלנד, הייתה אחת מהנשים הבריטיות הראשונות שקיבלו תואר בעריכת דין. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת מאוד ועצמאית מאוד. היא ןפאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. כעת, בזמן שפאטרסון שירת באפריקה היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הקודמת מתה כשהייתה תינוקת, בעת ששהו בהודו. 

את׳יל בליית על פילזה סיפור מוזר ומלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין התלוו למסע סקר וציד שערך פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים עד שהסכים לקחת אותם איתו. סבלים סחבו עבורם את הציוד והוא עצמו רכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג היה ברור, כאשר הוא נהיה חולה יותר ויותר ככל שהמסע מתקדם והיא מצליחה בציד יותר ממנו. כנראה שהתאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון. בן האצולה נקבר ליד המחנה, ופאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. הוא והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, תוך שהם מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה את פאטרסון. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי הפיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שנשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם.

זו הייתה שערוריה, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.

*

האנדרטה של פאטרסון בבלפסטבסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות במלחמה. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, המפאר את דמותו של פאטרסון. כששומעים את הנואם מדבר מבינים עד כמה הזהות הזו, האירית, נבדלת מהבריטית, ואת זה ששמו של פאטרסון אינו מבוטא כפי שנדמה לנו, עם פטר (כמו פטר והזאב) בתחילתו, אלה כפאטר. דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך מופיעות תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ- ׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא הזכיר, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, כיצד שלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.

ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היות אשתו ילידת בלפסט, העובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט, ועוד פריט בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב בשנת 1914 במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת האזרחים שפרצה בסיכומו של דבר רק שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו.

טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר מעט יותר על ההקשר המקומי, האירי, של אתר ההנצחה הזה, אשר ניצב במקום בו עברה ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של בלפסט, בקו הגבול המסוכסך בין האוכלוסיות השונות החיות בה. אולי גם ניתן להבין מכך מעט על הרקע ממנו בא פאטרסון עצמו:

האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה- 30 וה- 40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה- 20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה- 70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית.

מאז הצבתו ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בשני מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳טינופת׳ (scum) ו- ׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים.

*

אבל הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה של צירוף מקרים. כלל לא ברור אם פגש או הכיר יהודים אחרים מאשר אלה שקרא אודותיהם בתנ״ך לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. זה אירע במצרים, שהייתה מדינת חסות בריטית, אליה הגיע מאחר ומשום מה, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו המסתורי של ג׳יימס בליית׳, לא קיבל מינוי פיקודי עם פרוץ המלחמה וניסה להשיג כזה בעצמו.

הצעירים הגולים מארץ ישראל שגורשו על ידי הטורקים למצרים ורוכזו במחנה פליטים צפוף התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור ויצרו גדוד תובלה שהיה זקוק למפקד. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה. הקצין האירי הגיע דווקא לשם מאחר ומפקד הכוחות הבריטיים במקום היה ידידו, והכיר אותו מזמן שירותם במלחמת הבורים. שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין טרומפלדור, וותיק המלחמה הרוסי שאינו מוכן להמתין במחנה פליטים להכרעת העימות הצבאי, עתיד לשנות את מהלך חייו של פאטרסון, אשר התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד עליו כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן. כאשר נסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון, שם ניסה לארגן הקמת צבא יהודי, שיצטרף ללחימה בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.

החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הגדוד ה- 38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, נוסד עוד קודם, באוגוסט 1917, ובתחילת פברואר צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שמונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.

פאטרסון וז׳בוטינסקי מובילים את הגדודהגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה- 39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה- 40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ- 5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד, ׳הקולונל פאטרסון׳, סמל ומודל לחיקוי. תרומתם למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה- 39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ- ׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, תוך התמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ומסלול הקידום שלו נקטע. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם המוסרי שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. להזדהותו המלאה מעתה והלאה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית, יש אולי קשר לכך שאופציות אחרות נסגרו בפניו.

*

תנועת בית״ר נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בין השאר בכך שגדוד הנוער הראשון של בית״ר שהוקם בארץ ישראל נשא את המספר 41, כממשיך הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בו היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בעת ביקורו של פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את המהדורה העברית של ספרו, הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:

אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהלית הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.

הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.

קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.

בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:

״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״

[דאר היום, 24.2.1929]

פאטרסון וז׳בוטינסקי סוקרים את המפקדהנה השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, בעת שצולם הצילום שהופיע בתחילת המאמר, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. זה קרה ממש מתחת למקום בו ניצב היום ביתי, במגרש ׳מכבי׳ שעל גבול יפו, שחדל להתקיים כמגרש ספורט וארועים פומביים זמן קצר אחר כך. אני גאה מאוד בהקשר האישי הזה.

ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי  ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר נמנעו בשעה זו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:

חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה.

אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.

השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון.

כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳:

בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.

[מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929]

*

אריות אוכלי אדם בשיקגוחייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים מאז בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו- FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו  היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה באותו מוזיאון, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.

אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי משטר המנדט, והאופן שבו הוא מסרב למלא את ייעודו המוצהר. באספות גיוס הכספים בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכנה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זו כבר היתה התנתקות מוחלטת מבריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית.

דמותו של פאטרסון ממשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי כמודל, כדוגמא חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:

אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!

לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.

ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.

מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.

תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע.

[ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד, עמ׳ 36]

מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. וחשוב לזכור שגם בן-גוריון היה אחד מממשיכי דרכו.

*

גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לטעון ולקדם את מטרת הקמת צבא יהודי. כעת כבר גר באורח קבע בקליפורניה, והתמודד עם קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. אבל הוא הפך לפחות רלוונטי, ואפילו הפריע למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:

[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי.

בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. 

פאטרסון הזקןבתמונה שצולמה לקראת סוף חייו נראה הלוחם הזקן כשהוא יושב על כורסא, משיר מבט בלתי מתנצל אל המצלמה. הוא עודו מטופח ולבוש בקפידה. את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארחים פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. כאשר התכוונו לצאת לחופשת קיץ, ולא היה מי שיטפל וידאג לו, מת בשנתו. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא מת פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.

*

בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו, מאחר ש: ׳אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג'ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון.׳ אני מתעב את נתניהו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ואחראי לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. ואני חושב שהוא באמת ובתמים תופש את עצמו כממשיך דרכו של פאטרסון, ולא מבין שזה אינו רק כבוד אלא גם עול, ככל המורשת הקולוניאלית שהציונות קשורה אליה. אני גם חושב שהוא צודק, וההדרה הכמעט מוחלטת של פאטרסון מההיסטוריה הציונית נובעת מכך שהוא היה מזוהה עם המחנה הרוויזיוניסטי. אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הציוניות בנות זמנו והעכשוויות. פאטרסון רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.

*

במהדורה העברית של הספר ׳אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו׳ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:

אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.

זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרי מחקר למאמר זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו למוזיאון הגדודים באביחיל, שם הם אולי מוצגים. צריך באמת לקפוץ לבקר שם.

צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך

בפארק החדש שמקימים על מגרש החניה שהיה פעם שכונת מכבי יהיו שתי גבעות. מגביהים אותן עכשיו, וצפצופי הטרקטור העורם את אדמת החמרה האדומה שהובלה לכאן במשאיות עולים מהחלון בכל פעם שהוא נוסע לאחור. כף ועוד כף. בתחתיתה ממתינים, מבוישים וקטומי ענפים, עצי צאלון בוגרים שנעקרו במקום אחר והועתקו לכאן. הם מכונסים, צפופים, גומה נושקת לגומה, ענף גדום צבוע לבן כמעט נוגע בענף גדום אחר. כשהטרקטורים יגמרו לעצב את הטופוגרפיה ישלפו את העצים מהקרקע וישתלו אותם שוב במקומות שנקבעו בתכנית. עוד כמה שנים, אחרי שיחנך ויתיישן, הפארק והעצים הללו יראו כאילו היו פה תמיד, ורק הוותיקים עוד יזכרו שלא ככה.

תאונה ברחוב קומפרטבשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, כך שנפצע קשה. ׳ICE TEL AVIV הוא אייקון מגורים חדש ויוקרתי, הממוקם בשכונת פלורנטין על גבול נווה צדק, ומציג סטנדרט בנייה גבוה וחזון אדריכלי פורץ דרך לאזור׳, מכריז אתר הפרוייקט, אשר פונה לקהל יעד שאוהב את תל-אביב, ׳אנשים שנהנים לנוח לחופה ולהתרענן בטבילה בים שלה. אנשים שמחפשים איכות חיים גבוהה, סטנדרט בניה ועיצוב מלוטש , יוקרתי וחדשני.׳ בטח ייקח שלוש שנים עד שיגמרו לבנות את המבנים המגעילים האלה, אשלייה צפופה של יוקרה עשויה בטון, מתכת וזכוכית, עילגת כמו הטקסט שמפרסם אותה. הפועל שנפצע, המחפר ההפוך, בור היסודות המרושל, מרכז וולובלסקי עצמו, כבר לא יראו קשורים לשום דבר. בסדר, פעם קרו דברים, היה פה אחרת, תתקדם.

לפי שנתיים נסעתי בעקבות אהובתי לשנת שהייה בארצות הברית, רחוק מאוד מהרבי מבכרך. כשעזבנו הבניין שלידינו היה גמור, אבל עדיין לא אוכלס. היה מוזר לגלות שיש בו חן מסוים, שגווני האפור, השמנת, ונגיעות הצהוב-כתום בהם נצבע מעניינים לעין. זו הייתה תקופת שיא סיורי הגרפיטי. קבוצות קבוצות הם עברו כאן, מדריכים ומדריכות מובילים אוספים תמוהים של אנשים, וועדי עובדים, תיירים, קבוצות ׳תגלית׳, מסבירים בהתלהבות על אמנות הרחוב המשתלטת ומייפה את אזור התעשיה האפור. כמה סיורים מגוחכים כאלה נערכו כל יום, כאשר אחת מנקודות העצירה הקבועות היתה בגינה הקהילתית שאני סייעתי לבנות. נערות בגיל בת מצווה, שמכינות אלבום צילומים לרגל המאורע, הצטלמו בשביל הכניסה אל הבית שלנו, ליד שער המתכת אותו הזמנתי אצל קלוד, המסגר המבוגר, שהיה לו פעם בית מלאכה מהצד השני של דרך אילת. כמה הכל אותנטי, ישן כזה, מקומי. עוד לפני שנסענו הרגשתי קצת זר ברחוב שלי.

חיינו שנה בקיימבריג׳, עיר קטנה ליד בוסטון, גרים בקומתו השנייה של בית בנוי עץ ברחוב הערמון, Chestnut Street, חמש דקות הליכה מנהר הצ׳ארלס, בשכונה שהייתה פעם של מעמד הפועלים וכעת היא מהמקומות היקרים ביותר בארצות הברית. היינו זרים במקום שידע איך מתמודדים עם שכמותינו, דיירים זמניים ממדינה רחוקה. לקחנו איתנו את כלבתנו, ובמהלך הטיולים איתה חקרתי את רחובות השכונה, ושכללתי את יכולות החלפת ברכות השלום המנומסות עם האנשים אותם פגשתי, הנחמדים והאדיבים כל כך. הרחוב הזה עדיין חי בזכרוני, אני יכול לדמיין אותו כאילו הוא מתחת לביתי כעת.

לא להיות כאן שנה הייתה חוויה חשובה ומעניינת. התגעגעתי מאוד. פחדתי שבזמן העדרותינו דברים ישתנו כך שלעולם לא נשוב להיות מקומיים, אבל מובן שלא היה לזה שום ביסוס. חזרנו, והכל שב להיות ממש אותו דבר, עם שינויים קטנים. תעשיית הביגוד קורסת, כך שחנויות ועסקים רבים נסגרו, ויש הרבה פחות תנועה ברחוב. דיירי הבניין החדש הם בדיוק כפי שציפיתי שיהיו, עירוב מוזר של תושבי חוץ ושוכרים שמתוסכלים מזה שהם חיים בשולי העיר ובכל זאת משלמים כל כך הרבה, לא מתערבבים עם המקומיים. חלק גדול מהדירות משמש להשכרה לזמן קצר, דרך אייר בי אנד בי, וקולות גלגול מזוודות על המדרכה בשעות מוזרות נוספו לרעשי הרחוב הקבועים. למדתי לא לראות את התיירים האלה, להתעלם מהם כאילו היו שקופים, לא לבזבז עליהם שום יחס. פעם בשבוע אנחנו עובדים בגינה. יש לנו חברים בבניין ובשכונה. גן הילדים בו למדה ביתי השנה נמצא במרחק שלוש דקות הליכה מביתנו, בבניין בית הספר שנלחמתי נגד בנייתו.

לפני כמה שנים, כאשר עוד לא ידענו שניסע ונחזור, רצינו שביתנו תלמד במסגרת הגן הדו לשוני, בו לומדים בעברית ובערבית, שמפעילה עמותת ׳יד ביד׳. הסתבר שאיזור הרישום שלו מוגבל לתושבי יפו בלבד, וכי רחוב הרבי מבכרך, כתובתינו, מחולק בין יפו לתל-אביב, כאשר אנו נמצאים מצדו התל-אביבי של הגבול. ניסינו למחות ולהתעקש, בילינו יומיים במסדרונות מחלקת החינוך בעיריה, ללא כל תוצאות. כששבנו לארץ גילינו כמה בית ספר קרוב לבית הוא קל ונוח. ביתנו עולה לכיתה א׳ ותתחיל ללמוד בו בעוד מספר ימים. היא דו לשונית כעת, אבל יודעת אנגלית, לא ערבית. לא נורא, תמיד תוכל ללמוד את השפה בהמשך.

*

בית הספר הזה, בו תלמד בתי, שיהפוך להיות חלק מזהותה מאחר ורק פעם אחת בחיים הולכים לכיתה א׳, וכי מה שם בית הספר היסודי בו למדת זו אחת משאלות הזיהוי הנפוצות, נוסד בגלל התעקשות של איש אחד, רב שכונת פלורנטין, יצחק ידידיה פרנקל.

הרב פרנקל היה מחברי ומנהיגי ועד השכונות העבריות, הגוף שניהל את ענייני השכונות היהודיות של יפו לפני מלחמת 1948. בישיבה שנערכה ביום כניעת העיר, ה- 13.5.1948, כאשר גורלה וגורל שכונותיה העבריות עדיין לא היה ברור, אמר: ׳בשום פנים אין אנו מסכימים שיפו תחזור למדינה הערבית ואנו נהיה אזרחיה, אנו לחמנו זמן ממושך כדי להשתחרר מיפו ויש למצוא את הדרך שאנו לא נחזור בשום פנים להיות אזרחי המדינה הערבית׳. שלושה שבועות אחר כך התבהרה התמונה, כשתל-אביב סיפחה אליה את השכונות. אז העלה הועד חשש שהסתבר כמוצדק:

א. הנהלת הועד רואה משום מעילה בשליחותה אם לא תשלים את ספוח השכונות לתל-אביב ע״י נתינת פה ונציגות לצרכי התושבים בשכונות, ומאמינה כי כך גם יבינו את הדבר כל הגורמים בעירית תל-אביב.

ב. כדי שהנציגות תהיה הולמת את זכות התושבים משלמי המיסים ומושכי בעול הוראותיה של עירית תל-אביב צריכות השכונות להיות –

1. מיוצגות על ידי הועד שלהן במועצת העיריה.

2. במספר הנציגים המגיע לפי מספר התושבים בשכונות

3. – בהתחשב עם שעת החרום העוברת עלינו גם – להיות מיוצגות ע״י בא כח בועדת המצב.

ג.  הנהלת ועד השכונות נוכחה כי לא הועד ולא שום ועדת-צל בעירית תל-אביב לא יוכלו ליצג את צרכי השכונות וזכויותיה, אלא אך ורק נציגות מלאה במוסדות המכריעים בעיר.

[ועד השכונות העבריות לכבוד ראש העיריה, 6.6.48, אעת״א, א׳2211]

העיריה לא התייחסה להסתייגויות האלה. השכונות נבלעו בתל-אביב, כאשר ההתייחסות לתושביהן הייתה כאל עול ואליהן כאל משגה שיש לתקנו. זה בא לידי ביטוי בתכנית האב של הורביץ שהוזכרה בפרק הקודם. הרב פרנקל היה חלק מהמנגנון הדתי העירוני, ודבר זה הקנה לו מעמד מסוים, בו השתמש בכדי לנסות ולשפר את תנאי החיים של אנשי קהילתו. הוא שלח פניות רבות לעיריה, וגם נפגש עם בעלי תפקידים בה, כאשר אחד האנשים שגייס לצדו היה מאיר איכילוב, סגן ראש העיריה ונציג סיעת ׳חירות׳ במועצת העיר. כך כתב איכילוב במזכר לראש העיריה, שהעתק ממנו נשלח גם לרב פרנקל : 

מחובת העיריה לעזור לדיירי שכ׳ פלורנטין על ידי רכישת מגרש מתאים עבור גן צבורי, בית -כנסת ומוסדות אחרים.

אל לנו לשכוח ששכונה זו מאוכלסת ע״י 70-80.000 נפש, ללא גן ומקום בלוי לילדים ומרגע לעמלים. מאז שצורפה שכונה זו לתל=אביב, כמעט ולא נהנתה במאומה מטפולנו הממשי. אינני סבור כי כל מאמצינו חייבים להיות מכוונים למרכז העיר ולצפונה, עלינו להתפנות גם לשכונות ולהקדיש להן תשומת לב נאותה.

[שכונת פלורנטין – הקצאת שטח לגנים ומוסדות תרבות, 29.4.1954, אעת״א, ג׳2211]

בתקופה זו היה הרב פרנקל כבן 40, צעיר יחסית, אבל בעל ותק רב בשכונה. הוא היה יוזמו של מנהג שהפך להיות מזוהה מאוד איתה, חגיגת ׳הקפות שניות׳ בשמחת תורה, מסורת אותה התחיל בשנת 1942 בכיכר שליד בית הכנסת הקטן שייסד, ׳אהבת חסד׳. חגיגות אלה הפכו לסמל עירוני והשתתפו בהן אישי ציבור וחוגגים שהגיעו מכל רחבי העיר. ׳ביחוד רבתה ההילולא והחינגא בשכונת פלורנטין בה נערכות ״הקפות״ מדי שנה בשנה בהשתתפות אישי צבור, חברי כנסת וקהל רב׳, נכתב בעיתון ׳חרות׳ בשנת 1953. פרנקל ניצל את המוניטין הזה, כמו גם איומים מרומזים על יכולת השפעתו הפוליטית במכתב המצוין כ-׳אישי׳ שהפנה לראש העיר ושמתוארך ל- ג׳ תשרי תשט״ו, מעט לפני סוכות.

אל

ראש העיר מר חיים לבנון המכובד!

הואיל והענין שאדבר עליו אינו ענין פרטי שלי, מרגיש אני חובה בנפשי לומר לכב׳:

1. נכנסתי לשמש ולשרת את השכונות העבריות בשנת 1935 כשעדיין היו בכל האזור בתים בודדים – עד שהשכונות התפתחו למה שהן כיום: אוכלוסיה של שישים אלף נפש ורוב התעשיה מרוכזת בה.

2. התושבים הללו שסבלו שנים רבות מידי עריצים ערביים וכו׳ היו הראשונים שהכריזו על מרי אזרחי נגד יפו הערבית ולא נסוגו גם כשמושל המחוז והמזכיר הראשי איימו עלינו במאסר. עד אשר בא הסיפוח המקווה (שאותו אנו חוגגים ביום שמחת תורה).

3. בטבת תש״י- חדשיים לפני הבחירות לע.ת.א. קיבלתי מכתב ממר רוקח ראש העיר, שבו הוא מתחייב לבצע את העבודות הדרושות לשכונות ולפתור את הבעיות המיוחדות (הפירוט במכתב שבידי) ומר י. ר. מסיים את המכתב ש״סגנו מר לבנון יהיה אחראי לביצוע הדברים״.- פירסמתי את המכתב בעתונות (והציונים הכלליים [המפלגה ממנה באו רוקח ולבנון] קיבלו יותר מששת אלפים קול בבחירות לע.ת.א. יותר מכפלים של הקולות שקיבלה רשימת ההסתדרות).

והנה אנו עומדים עתה בסוף 1954 והרי התוצאות:

א) אין אף בית ספר בכל השטח. חמשת אלפים ילד מכתתים רגליהם למרחקים בשעה שקיים מגרש הפועל לשעבר שהופקע לשם כך. ב) אין אף מגרש משחקים אחד. ג) אין אף גינה אחת ולא עצים מצילים בודדים (למרות שבידי מכתב ממר שושני על נטיעת עצים) ד) לא כביש ולא מדרכה לבד מה שנעשה ע״י שלטון יפו הערבית. ה) עשן בתי יציקה, בתיח״ר לסבון ומכבסות וכו׳ מחניקים את האוכלוסיה כולל ילדים. לא זכינו להגיע לדרגת שכונת התקוה, הואיל ואין לנו ״מלאכי״ בעיריה, וגם לדרגת יפו לא – הואיל ואין לנו מנהל כמו מר גפן – ובכך הפכנו לבנים חורגים.

4. לפני תקופה קצרה ביקרתי אצל כב׳ ופרטתי בפניו את כל הבעיות וכב׳ אמר לי שבימים הקרובם אשמע ממנו. עד כה טרם קבלתי כל ידיעה נוספת.

5. במקום זה קבלתי תשובה לפנייתי אצל מזכיר העיר. פניתי אליו בהסתמך על מכתב שכתב לי לפני שנה שבשנת תשט״ו תדאג העיריה לסדר את כל הסדורים הדרושים בהביאו כנראה בחשבון כי תושבי השכונות ראויים לפחות פעם אחת בשנה לגמול שמקבלים תושבי המרכז והצפון בכל שני וחמישי (תזמורת בגן מאיר וגן העצמאות ורמי קול והופעות שונות בכל הזדמנות שהיא)- בתשובה כותב כב׳ כי אינו יכול להקציב מאות לירות לחגיגה המסורתית במוצאי שמחת תורה הבאה למעשה להבליט את קשרינו עם תל אביב העיר.

מובן שאשתדל לקיים את החגיגה בכל אופן ואקוה שכב׳ ישתתף בה.

אולם, אולי בכל זאת כדאי לשנות את יחסה של העיריה כלפי הראשונים לסבל והאחרונים לתיקון.

בכבוד רב ובברכת שנה טוב וגמח״ט

הרב י. י. פרנקל

[אעת״א, 13.10.1954, שכונות כללי, ג׳2212]

בנובמבר נשלח מזכר פנימי לראש העיריה, המפרט את התשובות לטענות שהעלה הרב פרנקל:

1. מגרש משחקים:

מאחר ואין מקום פנוי ומתאים, היכול לשמש כעת כמגרש משחקים, הרי עד לתכנון מחדש של שטח השכונה, לא קיימת כל אפשרות להקצאת שטח למטרה הנדונה.

בזמן התכנון ייעשו מאמצים להקצבת שטח למגרש משחקים.

2. נטיעות:

אין לצערנו שטחים פנויים בהם אפשר יהיה לנטוע גנות וכד׳. באשר למדרכות – מפאת רחבן הבלתי מספיק אין כל אפשרות, למרות הרצון הטוב, לנטוע בהם עצים.

3. כבישים ומדרכות:

לצערנו מפאת חוסר תקציב אין אפשרות של בצוע עבודות סלילת כבישים ורצוף מדרכות.

4. מפגעים:

אין כל אפשרות חוקית למנוע מבעלי בתי החרשת השונים, הקיימים ברשיון, מלעבוד; אולם ישנם סדורים טכניים, שעל בעלי המפעלים לסדרם והיכולים למנוע סבל מהתושבים והטפול בקביעת סדורים אלה – בידי משרד הבריאות.

[14.11.1954, אעת״א, שכונת פלורנטין, 2220]

ראש העיריה, בתשובתו לפרנקל, עידן את הניסוחים הללו, אבל לא את התשובה השלילית לבקשות. הוא כתב כי: ׳אנחנו מחפשים דרך לתכנון השכונה מחדש, כדי שנמצא את השטחים הללו הדרושים למטרות החשובות האמורות׳. פרנקל המשיך לנדנד, להזכיר את ההבטחות שניתנו ולא קוימו. מגרש הפועל הנטוש הפך בינתיים למפגע תברואתי של ממש, העיריה ניסתה לטעון כי ׳האשפה המצטברת והולכת על מגרש זה מובאת למקום ע״י תושבי השכונה׳, אבל האחראים לדבר היו עובדי בתי המלאכה במרכז וולובלסקי, שהתלוננו כי מחלקת התברואה בעירייה אינה דואגת לפינוי האשפה מאיזור התעשייה, ולכן הם משליכים אותה שם. טרדות חדשות החליפו טרדות ישנות, כפי שמשתקף במכתב זה, עליו מתנוססות שלושים חתימות של תושבי שכונת צריפי פלורנטין. חלק גדול מהם לא חותמים בעברית, וכתב היד של אחרים מראה עד כמה השפה קשה להם. אלו מהגרים עניים, הממשיכים לגור באזור שהעיריה מחשיבה כבלתי מתאים לכך:

ברחוב 366 מס. 21 היה במשך שנים רבות בית חרושת לסבון על שם מסרנו, אשר היה מפריע לא במעט לחיי התושבים ברחוב ובסביבה הקרובה. כאשר פנינו בתלונה על המצב הזה, נתנה לנו תשובה כי הרחוב נמצא באזור תעשיתי ולכן אין ביכולתם של המוסדות להתערב לתקון המצב.

השלמנו עם המצב, אם כי לא ברצון. לפני כשנה חל שנוי, ובמקום מפעל לסבון נפתח במקום מחסון למספוא. במשך החדשים הראשונים, לא הפריע המפעל החדש – הובאו למקום סחורות שונות בלבד. אולם, ב- 3 החדשים האחרונים התחילו להתמלא הבתים הסמוכים למחסן כנמת הגורמת ללכלוך חמור ולמצב בלתי נשוא. יתושים וזבובים למינהם עפים ועוקצים אותנו.

אנו פונים אל כב׳ בפניה נמרצת לפעול בהקדם האפשרי למען לתקן את המצב ולאפשר לנו לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.

[לכבוד מר א. בויאר, סגן ראש העיריה, 8.10.1956, שם]

תושבים אחרי, אשר הגדירו עצמם כ- ׳נציגי שכונת פלורנטין׳, כינוי כללי שמרמז על כך שמדובר בגוף בלתי נבחר של פעילים, פנו לעיריה במכתב נוסף ומפורט, בו חוזרות אותן תלונות תוך שינוי מסוים בטון, ההופך למאשים וכועס. אין יותר אשליה של סולידריות או רצון טוב מטעם העיריה. במקום זה, מאמץ המכתב זהות קהילתית מתבדלת, מעמיד דרישות ומסתמך על זכויות בכדי להעלות טיעונים:

במשך שנים רבות נסינו, בכל הדרכים, להביא את בעיותינו בפני הנהלת העיריה ודרשנו טפול מידי ומעשי באותן השאלות המהוות יסוד לחיים רגילים, אותם רשאים לדרוש כל האזרחים בעיר תל – אביב יפו.

למרות מאמצים אלה, נשארו כל פניותינו ללא תשובה. העיריה הזניחה בזדון את שכונתנו והפכה אותה לגיטו של שכונת עוני וסבל.

עירית תל – אביב שירשה את שכונת פלורנטין מעירית יפו הערבית קבלה ברצון את השכונה המאוכלסת על מנת להפיק תועלת כספית – במסים גבוהים כנגד הוצאות והשקעות אפסיות במקום.

מדי שנה, עומדת שכונתנו בפני סכנה חמורה של שטפונות. ובכל שנה מבקרים גבאי העיר בשעת המצוקה לפזר הבטחות, ואנו עומדים תמיד באותו המצב. אנו דורשים מהעיריה לא הבטחות והפעם בצורה ברורה, להגיד לנו מה היא חושבת לעשות ומתי אומרת לבצע עבודות הכרחיות לפי הבא:

א. בתי ספר: עירית יפו הערבית לא דאגה לבתי ספר במקום לאחר תשע שנות קום מדינת ישראל וצרוף השכונה לעיר העברית הגדולה – עירית תל – אביב לא הקימה בית ספר אחד במקום כך לא קיימים בתי ספר בשטח של 2 קילומטרים בין רחוב לילינבלום לבין כביש ירושלים – ילדינו חייבים בגשם שוטף ובחום לוהט ללכת רגלי גם מחוסר תחבורה עירונית במקום לבתי ספר מרוחקים – או לנוטשם.

ב) גני ילדים עירוניים: לא בנמצא בשכונה שלנו – כאילו לא ידעה מועצת העיריה שחלק זה מהעיר מטופל בילדים מרובים ומבורך בילודה מוגברת.

ג) מגרש משחקים וגנים צבוריים: למרות ששכונות עוני אחרות זכו במגרשי משחקים וגנים צבוריים (שפירא והתקוה) זכתה שכונתינו בשתוק כל מפעל עירוני וצבורי – ההבטחות בנדון זה לא הוגשמו למרות רבוי אדמות מהרכוש הנטוש בקרבתינו.

[לכבוד ראש עירית תל – אביב, 16.10.1956, שם]

רשימת הדרישות ממשיכה: סלילת כבישים, טיפול בתחבורה הציבורית הלקויה, בניית שיכונים חדשים על אדמות הנפקדים הרבות הסמוכות לשכונה, טיפול במפגעי התעשייה והורדת מיסים. עירית תל-אביב מוצגת במכתב זה כיורשתה של עירית יפו שהפלתה וניצלה את שכונותיה העבריות: ׳הגיע הזמן לשבור את חומות הגיטו שכפו עלינו שתי העיריות יחד ולקבל אותנו כבנים שווים בעיריה עברית במדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל תמורה תמורת המסים שאנו משלמים לעירה במקום להוציאם כדי לפאר מקומות אחרים בעיר׳. הפעילים דורשים הקמת ועדת חקירה צבורית ועירונית, ושולחים העתקים מהמכתב לשרי הפנים, החינוך והתחבורה, וגם, כפי שהם מוסיפים בכתב יד, לסיעת הפועלים, היריבים הפוליטיים של ראש העיר.

הלחץ פעל, ובשעה טובה, כמעט תשע שנים לאחר ששכונת פלורנטין סופחה לתל-אביב, אושרה בניית מגרש משחקים, מועדון נוער ובית ספר חדש על שטח מגרש הפועל. שרטוט המגרש על נייר פרגמנט מצורף להודעה על כך שנשלחה לראש העיריה. מגרש הפועל הופך לבית ספר

*

זה היה מאבק תושבים מוצלח, אבל לא נצחון. נכון, הוקם בית ספר לילדי שכונת פלורנטין, אבל הוא היה בלב אזור תעשיה שהמצב בו רק הלך והתדרדר. לא הוצע כל פתרון לבעיות האחרות שהעלו התושבים ותנאי החיים בשכונה הוסיפו להיות קשים. דירתו של הרב פרנקל הייתה ברחוב אבראבנל, משקיפה על שכונת צריפי פלורנטין. ביקרתי בדירה הצנועה הזו, בה גר בשכירות, לא פעם, מאחר ומובילת המאבקים השכונתיים האחרונים, מי שמטפחת ואחראית כמעט לבדה על הגינה הקהילתית, הילה הראל, היא חברה טובה, וגם היא מתגוררת בה בשכירות כבר שנים רבות. מהמרפסת, בה יש כמעט תמיד רוח נעימה, ניתן לראות את בית הספר ואת הגגות הנמוכים של שכונת הצריפים.

למרות, ואולי אף בגלל הצניעות הזו, זכה הרב פרנקל להכרה ציבורית רבה. חגיגות שמחת תורה המשיכו להתקיים כסדרן והמסורת היתה ברורה כל כך עד שהעיתון ׳מעריב׳ יכול היה לתאר אותן בפרוטרוט עוד לפני שהתרחשו:

שמחת ׳הקפות׳ מסורתית, בהשתתפות אלפי אנשים, תיערך במוצאי שמחת תורה בניצוחו של הרב יצחק ידידיה פרנקל בכיכר המרוצפת שליד ביתו – בקרן הרחובות אבראבנל-עמק-יזרעאל בתל-אביב. תזמורת הכבאים ו׳להקת האש׳ בניצוחו של ׳סוליימן הגדול׳ יתרמו לשיתופם של ההמונים הצפויים בשמחה זו.

הרב פרנקל, ׳רבן של השכונות׳ בתל-אביב מקיים כבר 29 שנים מסורת עממית זו להקיף בשמחת החג אלפי אנשים. בדרך כלל מתרכז ברחבה שליד ביתו קהל הנאמד בעשרת אלפים אנשים. משפחת בוכמן מעמידה תמיד את ביתה לקליטתם של ׳האושפיזין׳ המכובדים ודואגת להם במאכל ובמשקה. מעל מרפסת הבית משדר הרב פרנקל את דברי ברכתו בכמה שפות לקהל המצטופף למטה.

שמחת ה׳הקפות׳ תתחיל במוצאי החג, בשעה 6.30, בקריאת ׳סיום התורה׳ על ידי נערי כמה עדות – בסימן מיזוג הגלויות בישראל. החזן הראשי של בית-הכנסת הגדול בת״א, מר בנימין אונגר, יתכבד בפסוקי ׳אתה הראית לדעת׳ – ואחריו יתכבדו בכך גם חזני העדות האחרות. התהלוכה, ובראשה ספרי תורה עתיקים, תסובב ברחובות הסמוכים לצלילי תזמורת הכבאים. התכנית כוללת גם מחולות-עם מסורתיים של בני העדה התימנית.

עד כה כבר הבטיחו את השתתפותם ראש העיר מר נמיר, סגן שר הבטחון מר שמעון פרס, שר המשטרה מר בכור שטרית והמפקח הראשי של המשטרה מר יוסף נחמיאס, חברי כנסת, נציגים דיפלומאטיים ועוד.

[שאול הון, אלפים ייצאו ל׳הקפות׳ בת״א, מעריב, 8.10.1963, עמ׳ 8]

איזה יופי, מה? מתואר פה אירוע שתכניו ואופן התנהלותו נוצרו כתוצאה ותגובה לתנאים בשכונת פלורנטין בת הזמן, המשלב בין הדתי לאזרחי ויוצר קרנבל מקומי בעל חשיבות אזורית ולאומית. העירוב בין מנהגי העדות השונים, בין העירוני ובין הארצי, והמשמעות הפוליטית הברורה של כל זה: יש פה סלט נחמד מאוד. אני מכיר את הכיכר המעט עלובה הזו, שנקראת היום על שם שרה בוכמן, שממרפסת דירתה נאם הרב פרנקל, לובש גלימה בוכרית. אני חושב שזה היה צריך להיות אתר מורשת לאומי.

באותה שנה היה מעורב הרב פרנקל עוד בשני עניינים שמקמו אותו במרכז תשומת הלב הציבורית. הוא ניסה לתווך בין הצדדים המעורבים בפרשת חטיפתו של הילד יוסל׳ה שוחמכר, לו מונה כאפוטרופוס, כדמות שהייתה מקובלת גם על דתיים וגם על חילוניים, והוא דאג להבאתם לקבורה, בטקס פומבי וגדול, של עצמות נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה, אותן אסף בעצמו כאשר השתתף במשלחת הישראלית לציון 20 שנים למרד גטו וארשה. טקס קבורה רב רושם זה, אשר בו השתתפו אלפי אנשים, יצא מבית הכנסת הגדול בתל-אביב לבית הקברות בנחלת יצחק בסוף חודש מאי. כשבועיים אחר כך הוא פונה אל ראש העיריה בענינים פרוזאים הרבה יותר:

מוצא אני לחובתי להביא לתשומת לבו את הפרטים הבאים הנוגעים לצרכיו החיוניים של האיזור פלורנטין והסביבה.

      1. כבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי, יש לראות את בעית מגורים עם בתי מלאכה של נגרות הנמצאים בכפיפה אחת, כלומר, בצריף אחד של עץ, שוכנים ביחד בית מלאכה של נגרות עם מגורים של משפחה מרובת ילדים. בשנה האחרונה כבר קרו פעמיים מקרים של שריפות בלילה, שרק בנס נצלו נפשות של ילדים קטנים אשר רק קיר של דיקטים הפרידה בינם לבין מוקד השריפה, יש גם לציין שבשנה האחרונה הלכו ורבו המקרים של הפיכת צריפי מגורים לנגריות, וכל זה באישור המחלקות המתאימות של העיריה.

      1. בעית העשן והארובות בגדלים שונים, מהווים בעיה בריאותית צבורית הדורשת את פתרונה.

      1. אין להתעלם גם מהבעיה של רעש ומריטת עצבים, כל האיזור הזה נמצאים בכפיפה אחת מפעלים מרעישים ומטרידים מנוחת הציבור, מעורבים ביחד עם בתי מגורים. היה פעם סיכום בין הח״מ לבין סגני ראש העיר, לבקר במקום כד לקבוע עדיפות למפעלים אשר צריכים לעזוב הראשונים תחומי מגורים ולצאת למרום רכוזי מלאכה מחוץ לעיר, עד היום טרם נעשה הדבר.

    1. גם בעית בית כנסת מרכזי בסביבה טרם בא על תקונו. ממשיכים להתפלל בחנויות שכורות או במקומות לא מתאימים אחרים, יש גם לשפר את התאורה ואת הנקיון.

      [11.6.1963, אעת״א, ב׳2212]

סגן ראש העיריה ניסח תשובה לפנייתו של הרב פרנקל, ובה טען כי: ׳קשה לאמר שלא נעשה דבר, או שלא חלה התקדמות בפעולותיה של העיריה׳. לראיה ציין את מספר הכבישים שנסללו, את ׳ביה״ס ע״ש דרויאנוב שנפתח באותה שכונה והספסלים שהותקנו ברחובות שונים׳. ובכל זאת, הוא הסתייג: ׳נכון, אמנם, שבעית הבעיות, הלא היא הפרדת המלאכה מהמגורים, לא נפתרה עדיין׳. כדי להוכיח שכוונות העיריה ופעולותיה חיוביות צורף למזכר פירוט הוצאותיה על סלילת רחובות, תיעול, הוספת פנסי רחוב (בשנים 1955-1956 נוספו 4 פנסים!) וכו׳. זה מגוחך.

*

שער ספר הבדיחה והחידודלמה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 

שמו של דרויאנוב ניתן לבית הספר מאחר והיה דמות חשובה, ולכן בחרה העיריה להנציח ולציין אותו, לא בגלל שום הקשר מקומי. זו זכותה המלאה, כמובן, היא בנתה את המבנה ולכן רשאית לתת לו שם, המבטא ומשקף ערכים שהיא חפצה לקדם. כאשר נבנה מחדש בחרה העיריה לשמור את שמו הישן ולא לשנותו. בכך, כמו גם בכוונותיהן הטובות של אדריכליות המבנה, אורית אורנת ורות שפירא, מתבטא רצון להמשכיות, להשתלבות ולהבנה של הסביבה בה ממוקם בית הספר. שמות הרחובות ביפו הם סיפור מסובך יותר.

כך מתואר בעיתון העיריה התהליך הכושל של מתן השמות לרחובות העיר הכבושה:

עם כיבוש יפו על-ידי צבא ההגנה לישראל, הוחלפו בהוראת-שעה גם השמות המעטים של הרחובות ביפו במספרים, נוסח ערים גדולות באמריקה (בפרט בניו-יורק). צורתם המפותלת והבלתי-מתוכננת של הרחובות והסימטאות ביפו, ברובם לא-סלולים, ובחלקם אזורי-הריסה הצפויים לתכנון ובנייה מחדש – לא איפשרה קביעת סדר מספרים נוח ברחובות, וכך נקבעו בלי כל שיטה מספרים גדולים ליד קטנים, אשר הכניסו בלבול ואנדרלמוסיה בעיר. מתוך הרגל ולשם נוחיות הוסיפו להשתמש התושבים הותיקים, ובהשפעתם גם העולים החדשים, שהם רוב מנינה של יפו, בכמה מן השמות הערבים לרחובות הראשיים שנתכוונו להשכיחם. גם מוסדות ממשלתיים וצבאיים הוסיפו להשתמש בשמות אלה, כדי למנוע אי-דיוקים.

[שמות הרחובות ביפו הישראלית, ידיעות תל-אביב-יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלש), 1955, עמ׳ 25]

הסתירות הפנימיות בטקסט הזה מצחיקות קצת. שמות רחובות ניו-יורק הם מודל לחיקוי, שלא צלח בגלל חוסר התכנון הבסיסי, אפילו מוסדות השלטון ממשיכים להשתמש בשמות הישנים שיש כוונה מוצהרת להשכיחם. הפתרון לכשלון הזה הוא מתן שמות חדשים, שישמשו ככלי לחינוך האוכלוסיה:

בסוף תשי״ד (אבגוסט 1954) נקבעו סופית, לאחר הרבה שיקולים, מאה השמות הראשונים לרוב הרחובות החשובים ביפו, מבין ארבע מאות הרחובות, הסימטאות, הככרות והמבויים שיש בעיר זו – רובם צרים, לא סלולים, צפויים להריסה ולתכנון חדש.

בקביעת מאה השמות הראשונים – שאחריהם יבואו בהמשך הזמן, שמות נוספים – הובאו בחשבון כל סגולותיה ומשאלותיה של יפו הישראלית, ההיסטוריה הקדומה, האגדה והמיתוס, ההיסטוריה העברית החדשה, הנוף והחוף, וגם ה׳בינלאומיות׳ של המעוטים ביפו. שמות אלה באו לטבוע על יפו חותם עברי-יהודי-ישראלי, לשים בפי האוכלוסיה המגוונת שלה שמות ברורים במקום מספרים לא-ברורים, שמות עבריים במקום לועזיים, להקל על האורינטציה של תושב יפו עצמו ושל המבקש את מעונו, וגם לעורר את התושב היפואי, הרחוק מידיעת היהדות, לבקש הסבר לשם רחוב זה או אחר ולהוסיף על-ידי כך משהו על ידיעתו את הסביבה. על שמות אלה יתחנך הנוער היפואי, החי ביפו ומריח את ריחה ונושם את אוירה.

[שם, עמ׳ 26]

שם הרחוב שלי, ׳הרבי מבכרך׳, משתלב בעקרונות אלו, ולכאורה הוא אחד מתוך יותר מרבע משמות הרחובות בעיר הקרויים על שם ׳אישים יהודיים מתקופות קדומות (רבנים וחז״ל)׳, כמו רחוב הרבי מפשסיחא או שדרות הבעש״ט. בפועל, הרחוב רק מתחזה לכזה ולמעשה קרוי על שם יצירה ספרותית בלתי גמורה של היינריך היינה. אני חושב שזה בגלל עקשנותה של אישה אחת, ציירת חובבת ומעריצה של התרבות הגרמנית בהקשרה היהודי בשם אסתר קלינמן.

היא מתארת את השתלשלות העניינים במכתב למערכת העיתון ׳הבקר׳:

בקום המדינה, כשהחלו לקרוא לרחובות העיר בשמות חדשים לכבד בהם את זכרם של אישים יהודיים, הצעתי אנכי, לאור שייכותו של היינה לעם היהודי, לקרוא רחוב על שמו.

פניתי לשם כך לעיריה וכן מעל גבי מכתבים לעתונות היומית, אולם לדאבוני – עד כה ללא תוצאות.

הצעתי הנ״ל היתה כדלקמן:

׳בין השמות לרחובות החדשים, שבהם אומרת תל-אביב לכבד את זכרם של גדולי הרוח היהודיים, ראוי היה שיונצח גם השם היינריך היינה.

עצמות הליריקן הגדול טמונות באדמה צרפתית, מפני שעם ׳המשוררים וההוגים׳ מרר מדי את חיי הקולגה היהודי מכדי שיכול היה לחיות ולמות בארץ מכורתו.

מגיע לו למשורר הנעלה, שהיה כולו יהודי – אם גם דרכונו הכחיש זאת, שתנתן לו כמאה שנה אחרי מותו זכות מולדת סימלית במדינת ישראל׳.

[אסתר קלינמן, רחוב ע״ש היינה, מכתבים אל העורך, הבקר, 16.8.1953, עמ׳ 2]

מאחר ופנייתה לא נענתה, שלחה את המכתב הזה, כמו גם העתק מכתב שכתבה בעניין לראש הממשל דוד בן-גוריון, לועדת השמות לרחובות בעיר. היא כתבה: ׳האם לא נהיה מגוכחים בעיני כל העולם התרבותי אם לא ייקראו רחובות ע״ש היינה בערי ישראל לפחות לרגל יובל ה- 100…׳. הפעם זכתה לתשובה מהירה ומפורטת מראש העיר חיים לבנון, הכוללת גם הטפת מוסר ושיעור בערכים יהודיים ועירוניים:

קראתי בשים-לב את מכתבך מיום 17.2.1956, וגם את העתק מכתבך לראש הממשלה מר ד. בן-גוריון, שבהם את מציעה לקרוא על שם המשורר היינריך היינה, שהשנה מלאו 100 שנה למותו, רחובות בערי ישראל.

אינני יודע מה תהיה תגובתם של כל אלה אשר פנית אליהם בהצעתך, אך מה שנוגע לתל-אביב עלי להשיב לך את הדברים הבאים:

א) בתקנות של עירית תל-אביב למתן שמות לרחובות יש סעיף מפורש האוסר לקרוא בעירנו בשמות מומרים. יהודי שפנה עורף ליהדות ורכש לעצמו תעודת טבילה כדי לחדור לחיי התרבות של אירופה״ (אני משתמש בנוסח מכתבך), או לשם כל מטרה אחרת שהיא – אינו ראוי שינציחו את שמו בעיר העברית. שמות יהודים חפשים-בדעות, שלא ניתקו את הפתיל האחרון עם היהדות – כן, חסידי אומות העולם וגדולי תרבות העולם שלא מישראל – כן, מומרים – לא!

ב- 1600 הרחובות בתל-אביב שיש להם כבר שמות לא יזכרו ולא יפקדו שמות אישים, ואפילו מגדולי-העולם הם, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גם בעתיד ננהג לפי תקנות אלו.

ב) במה שנוגע להיינה ״יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל״ (כדברי משוררנו ביאליק על היינה), שיצירתו היתה ספוגה רוח ישראל,, ובכמה מיצירותיו הביע דברי-חרטה מפורשים על מעשה-ההמרה הנואל, הזדהות עם צער ישראל והתרסה ודברי גנאי ותוכחה לעמים הנוצרים אויבי ישראל וכן הערצה לספר-הספרים, עד שגם כמה משלומי אמוני המסורת ראו בו בעל-תשובה – נהגה עירית תל-אביב לפנים משורת הדין, והחליטה לפני כמה שנים לקרוא רחוב על שם אחת מיצירותיו, ״הרבי מבכרך״ (ספור על נושא יהודי לאומי מימי מסעי הצלב). על השלט, כשייקבע לרחוב זה בשנה זו, תהיה נוסף לשם ״הרבי מבכרך״ גם כתובת הסבר בסוגריים ״יצירתו של ה. היינה״ כל אדם יבין את הסבה, שבגללה לא נקבע לרחוב שמו המפורש של היינה. 

[קריאת רחוב בתל-אביב על שם היינריך היינה, 17.2.1956, אעת״א, שמות לרחובות (ועדת השמות), 2630 – 04]

תשובתה של אסתר קלינמן לדרשה המלומדת משעשעת:

לאחר שכב׳ הואיל בטובו להסביר לי את העקרונות החמורים של עירית תל-אביב ביחס למתן שמות לרחובות העיר, אינני רשאית להיות בלתי שבעת-רצון בהצלחת מאמצי לראות את שמו של היינה על גבי שלט רחוב תל-אביבי בשנת היובל הזאת (אם גם בכתב קטן).

ההישג הזה מעודד אותי לקוות, שבעקבות השם של היינה בכתב קטן יופיע עם הזמן על שלט רחוב בתל-אביב שמו של היינה בכתב גדול. כי אילו לא היו סיכויים שהעיריות תשנינה את תקנותיהן במרוצת הזמן, לא היתה כלל באה התקדמות לעולם.

[אסתר קלינמן לראש העיר, לא צוין תאריך, שם]

היא צדקה, כמובן. רח׳ על שם היינה נמצא לא רחוק מכאן, בהמשך רחוב אליפלט ודרך שלבים. עוד בשנת 1956 נקראה כיכר על שמו בחיפה. ׳הרבי מבכרך׳, אגב, הוא יצירה לא גמורה ולא טובה לטעמי, לפחות בתרגום אותו אני קראתי. היא מגוללת מעין סיפור אגדה מיתי מבולבל, על רב צעיר שלו אישה יפה, אשר מגלה בערב פסח כי גופת תינוק הוסתרה מתחת לשולחן החג כחלק מעלילת דם נגד יהודי העיר הקטנה בה הוא מכהן, בכרך, שעל נהר הריין. ביקרתי בעיירה הזו במהלך מסע אופניים שערכתי לפני כ- 15 שנים, ויש לי איפשהו צילום ליד שלט הכניסה אליה. זה איזור יפה אבל קצת משעמם. היינה נטש את הסיפור בלי לסיים אותו אחרי פרק ארוך בו הוא מתאר את הגעת הזוג, שבורח ונוטש את קהילתו ומשפחתו מאחור, לפרנקפורט של המיין, והמפגש שלו עם הקהילה היהודית המושחתת, המסוכסכת והמסתגרת בתוך הגטו של העיר. הערת הסיכום המוזרה שלו היא: ׳(הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר)׳. לא ברור לי אם יש סיבה אובייקטיבית ההופכת אותו לבעל ערך. אין בו הרבה, פרט לרומנטיקה מוסרנית ומעט הברקות, אבל יכול להיות שבגרמנית זה משהו משהו. השיקולים בגללם דווקא רחובי נושא את השם הזה יכולים להיות קרבתו למושבה האמריקאית-גרמנית, כמו גם שוליותו. למי איכפת בכלל מהרחוב הזה, אז שיהיה על שם מומר, בסדר. אבל יכול להיות שמדובר בהמשך של העקרון לפיו פעלה ועדת השמות, של נסיון לתת כותרת נושאית לשמות הרחובות באזור או בשכונה. הרחובות המצטלבים עם ׳הרבי מבכרך׳ (הגרים או העוברים בו אמורים להתעניין בשם, ולגלות שזה למעשה ספר של היינה, גיבור התרבות הגרמנית) נקראו על שם סופרים יהודים-גרמנים אחרים: ארתור שניצלר, ליאופלד קומפרט ויעקב וסרמן.

בשנות חיי פה גיליתי שזה שם קשה להגייה ולאיות וקוריוז משעשע.

*

האם שכונת מכבי בוערת?בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:

שכונת מכבי […] מצוייה בדרומה של תל-אביב, מאחורי שכונת-פלורנטין, נושקת למה שהיה קרוי פעם המושבה הגרמנית.

רואים אותה ממרפסת ביתו של הרב ידידיה פרנקל, כמוה שרואים משם את מרבית השכונות הדרומיות של תל-אביב. לא רק מפני שהבית גבוה ודירתו של הרב נעים-ההליכות מצוייה בקומה ג׳, אלא משום שהוא קרוי רב-השכונות והוא חייב לראות תמיד את צאן מרעיתו.

מהמרפסת של הרב פרנקל, החולשת, בין היתר, על נוף יפואי מקסים, רואים היטב את הדליקות הפורצות מפעם לפעם בשכונת מכבי. וכל דליקה כזו מבשרת שעוד צריף, ישן נושן, הלך לעולמו.

ובזמן האחרון הולכים שם הצריפים אחד אחרי השני ואיש אינו יודע איך ועל שום מה. וחרושת השמועות עובדת. והפחד הטמיר מקנן בלבבות אנשי העמל הפשוטים המתגוררים שם.

גם ״הבית הערבי״ נשרף

שכונת מכבי בוערת. שבעה צריפים בחודש אחד. על אנשי האזור הזה לא עושה הדבר רושם מיוחד. הם רגילים לשריפות, אחרי ככלות הכל, בתי המלאכה של פלורנטין ומרכז-וולובלסקי ממש נושקים לשכונה זו וסביבה זו נותנת תעסוקה נכבדה מאוד לצותות הכיבוי של תל-אביב. מאז ולתמיד.

אנשי האזור אינם מתרגשים במיוחד. הנה, לפני כמה ימים עלה בלהבות ״הבית הערבי״ המזדקר מתוך אזור המלאכה של פלורנטין. זה בנין המתגבה מעל צי הצריפים האפורים והנמוכים, עשוי אבן, שהיה ניכר למרחוק בגג הרעפים האדום שלו. היה רכושה של משפחה ארמנית מיפו ושימש כדירות מגורים ליהודים. לאחר קום המדינה – נעשה משכן לבתי מלאכה ומחסנים למינהם. לילה אחד עלה באש והאדים את שמיה של יפו. היום הוא ניצב כמו מצבה – שחור, נטול גג וחלונות.

אז אם הבית הזה, האבני, הגדול, לא נמלט מגורל האש, מה יתרגשו אנשי האזור למראה צריף קטן במכבי, הנכלה בלהבות?

אבל אנשי מכבי מתרגשים מאוד. כי שם ביתם. בית לא יפה, בלתי מרנין, לא מצלמים אותו בשקופיות צבעוניות. אבל בלתו אין

עץ מרקיב ופח מחליד

אף פעם לא היתה שכונת מכבי שכונה גדולה. משהצטמקה עד למימדיה הנוכחיים, הריהי שכונה זעירה, גוססת לאיטה. אף אחד לא דוחק בה שתמות ואף אחד אינו עושה משהו כדי שתחייה.

היא משתרעת על שטח של פחות מעשרה דונאם שעליהם ניצבו בעבר שבעים וכמה צריפים. היום מתגוררות שם 15 משפחות בלבד. חלק מן הצריפים נטוש. וצריפים אלה, שתריסי העץ שלהם מסומרות אל המסגרות, נראים כמו גוויות שקפאו.

הצריפים שעדיין גרים בהם אינם נראים טוב יותר.

לפחות בצורתה החיצונית מכבי היא אחת משכונות העוני הנכפשות ביותר של תל-אביב. היא נראית כמו תפאורה זדונית לסרט עוני ניאוריאליסטי. צריפיה הנרקבים עטופים ב״טול״ שחור, שאיבד זה שנים את עמידותו וניחוחו העיטרני. גגות הצריפים עשויים פח מחליד וכפי שסחו לנו התושבים: ״בקיץ זה תנור. בחורף זה פריג׳ידר״. סימטאות החול של השכונה ספוגים מדמנה ושיחי-סרפד אורבים לבלתי-זהיר בכל פינה.

חשודים ומפחדים

מי היה זוכר שעוד קיימת שכונה כזו, מי היה יודע שעדיין חיים בני אדם באותם צריפי מגורים לשעבר, שכבר אינם יפים אפילו להחסנת סחורות – אלמלא מכת הדליקות והזעקה שהקימו אותם תושבים.

אימת הדליקות ניבטת ממבטיהם של דרי שכונת מכבי. הם אינם יודעים מהיכן באה האש ומדוע. הם יודעים כי ברגע שיעלה צריפם בלהבות, לא יהיה גג מעל ראשם, אלא כיפת הרקיע.

למראה אדם המרחרח בשכונתם, המתעניין בגורלם, הם גחים מצריפיהם ונקבצים סביבו. רובם נשים. הגברים יצאו למלאכת יומם. ובכל צריף מן הצריפים שעדיין גרים בהם נשאר מישהו. סכנה לעזוב צריף ללא השגחה.

״הנה, האשה הזקנה משם עזבה את הצריף שלה בלי שמירה. הלכה רק לכמה שעות. עד שחזרה כבר לא היה ממנו כלום״.

[מנחם תלמי, האם שכונת מכבי בוערת?, מעריב, 12.3.1971, עמ׳ 13]

לכתבה מצורפות שתי תמונות. באחת ניתן לראות את הצריפים הצפופים, שילדים משחקים בחצרותיהם, ובשניה אישה מבוגרת, שראשה עטוף מטפחת, מצביעה לעבר משקוף חרוך. הכיתוב אומר: ׳כאן היה הצריף של האלמנה. הלכה לכמה שעות, חזרה ומצאה צריף שרוף׳. דיירי השכונה מוצגים על ידי תלמי כקורבנות מושלמים, שננטשו בתוך תוהו ובוהו עירוני מאיים. תלמי לא מנסה לפתור את התעלומה שהציג, אלא רק להעצים את מימדיה ולהציגה כמעין קללה מיתית. השכונה מוצגת על ידו כנוף של סרט, כאשר הרב טוב הלב ונעים ההליכות הוא אחת הדמויות.

אותו עיתון, בכתבה מוקדמת יותר, מציג דמות נבל, בן-נון, אשר גר בבית עליו השתלט בשכונת מכבי ב׳, מעבר לכביש. מסגרת הכתבה היא עדות על המצב העגום של הנוער ביפו ובשכונות הדרום של תל-אביב, וכותרת המשנה שלה, ׳תל אביב בשחור לבן׳ מבהירה מה נקודת המבט. השחור הוא העוני, הפשע, הסמים וכמובן גם מזרחיות הדמויות המתוארות כאן:

בשכונות ובפרברים צומח, כאמור, נוער עבריין. גם יפו לא נוקתה. ״הנוער היפואי ממורמר, ובצדק, על היותו כה לא-מטופל וכה מקופח. לדעתי נוער השכונות, ויפו בכללן, מהווה יורה רותחת שתופעה כמו האיש בן-נון היא סימפטום שלה, סימפטום הרסני ומרתיע כאחד״ – כותבת מדריכת נוער במועדון נערים עירוני ביפו, בדו״ח מסכם שהגישה בעקבות גילוי ׳פרשת בן-נון׳.

מי הוא האיש בן-נון? המדובר ב׳מלך שכונתי׳, אלילם של נערים ביפו, בסביבה הנמצאת לא הרחק מ׳מגדל השעון׳. מעניין לספר את פרטי אותה פרשה, כי באמצעותה ניתן לשפוך מעט אור על המתרחש בעולמם של הנערים שאינם עובדים ואינם לומדים.

בנימין בן-נון מכונה ׳המלך שלנו׳ או ה׳קינג שלנו׳ על-ידי חלק גדול מנערי יפו. הוא בעל דירה קטנה הנקראת ׳החדר׳. הכניסה אליו חופשית לכל המעונין ולכל השייך לג׳מעא (החבר׳ה). זאת, בתנאי אחד: הנכנס לחדר מוטלת החובה לחתום באצבעו בספרו של ׳המלך׳. בחתימה זו מתחייב הנער, כי מהיום ועד עולם בן-נון הוא מלכו ועליו לציית לו אם יידרש. תמורת חתימה זו מקבל הנער זכות לכניסה חופשית ל׳חדר׳ ולהסתופף במחיצתו של ה׳מלך׳.

בתוך ה׳חדר׳ מעשנים חשיש, לוקחים כדורי ל.ס.ד. ומאזינים לתקליטים. ילדים אחדים נשלחים על-ידי ה׳מלך׳ לביצוע גניבות (כייסות ופריצות) בקנה מידה קטן (סיגריות מקיוסקים, סכומי כסף מקופות שונות). את השלל מביאים הם ל׳מלך׳ המפריש להם חלק קטן מן הריווח (זוכרים את פייגין?).

משנודע על קיומו של ׳מוסד׳ זה ביפו, הצליח לחדור לתוכו מדריך צעיר, המטפל בבעיות נוער. הרי תיאורו: ״ביקרתי בחדר ביום ששי [.] בשעה 20:00 עד שעה 21:30. החדר הוא מבנה חימר קטן בעל 2 חדרים קטנים. המקום היה מלוכלך ומוזנח מאוד. החדר הראשון היה ריק כולו והשני כלל ספה, ארון בגדים, שולחן קטן ומספר כסאות ורדיו. בן-נון עצמו הוא גבר בן 45, נאה למדי ובעל מראה מוזנח. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים ואינו עובד. במשך השעה ששהיתי במקום היו שם כ-12 נערים (6 בני 16-15 ו-6 אחרים בני 24-22) כעבור דקות אחדות יצאו שני נערים להביא ׳כיף׳ (חשיש) מרחוב 60, הם חזרו מהר (מסתבר שאין בעיה להשיג חשיש במקום זה) והחל העישון בצוותא. אחד הבוגרים אף לקח חצי כדור ל.ס.ד. בתוך קפה. (הערבוב בקפה מבטיח השפעה חזקה של הסם על המעשן אותו). אני סירבתי לעשן בטענה שכבר לקחתי סם. אחד הנערים הציע לבן-נון להחתים אותי. כששאלתי לשם מה החתימה, הוסבר לי, שעלי לחתום לבן-נון שהוא המלך שלי כמו של כולם״.

[אברהם רותם, בן-נון – ״המלך״ של נערי יפו, מעריב, 3.8.1970, עמ׳ 13]

אפילו המדריך, אותו סוכן סמוי על דעת עצמו, מודה שהנערים חותמים כי: ׳הם עושים לו כבוד כי הוא אדם מבוגר וכי ׳זה לא עולה להם בבריאות׳׳, אבל הכתבה לא מטילה ספק בשליטה המלאה והשטנית שמפעיל אותו יורש מזרחי של דמות היהודי הגנב מהספר ׳אוליבר טוויסט׳. שולי העיר מוצגים כאן כמקום זר, המתנהל בחוקיות שונה מזו המוכרת לקוראים. השימוש בסמים, ההאזנה לתקליטים וההזנחה אמנם נובעים מהקיפוח על ידי הרשויות, כפי שמציינת מדריכת הנוער, אבל זה לא הופך אותם למאיימים פחות. בן-נון הוא דמות ספרותית בכתבה הזו, בדומה לרב פרנקל בכתבה הקודמת. הסטראוטיפים בהם הם מתוארים משקפים את הדימוי של שכונות הגבול בין תל-אביב ליפו. 

כמה שנים אחר כך, כתבה נוספת עוסקת בבן-נון. הפעם ההקשר הוא נדל״ני, השתלטותו על שטח בבעלות המדינה. זו כתבת תחקיר ולא סיפור צבע מובהק, כפי שמציינת כותרת המשנה, ׳מעריב חוקר׳:

השתלטות של עבריין על אחת מרזרוות הקרקע הציבוריות המעטות והיקרות, שנותרו עדיין בתל-אביב, חושפת מחדש את מידת חוסר האונים של מוסדות עירוניים וממלכתיים במאבקם על שמירת קרקעות מפני פלישות ותפיסות זדוניות.

יעקב בנימין, בן 50, הקורא לעצמו בנימין בן-נון והידוע גם בכינויו ׳המלך׳ מתגורר זה שמונה שנים במרכזה של שכונת מכבי ב׳ הישנה, הגובלת בשכונת נווה צדק.

שטח הממלכה שלו משתרע על 1,124 מ״ר והוא התנחל בה לאחר שפונה בשנת 1967 ממקום מגוריו הקודם בגוש 70/14 במנשיה.

כיום, אין יודעים בחברות ׳עמידר׳, ׳חלמיש׳ ובמינהל מקרקעי ישראל כיצד הגיע יעקב בנימין למקום מגוריו החדש בגוש 7041 חלקה 2.

בתקופה האחרונה אירעו באיזור שריפות ב- 8 צריפים, שדייריהם נמלטו, או פונה מן המקום לאיזורי דיור אחרים בתל-אביב. גורם השריפות לא אותר.

עתה נותרו בחלקה זו שני בתי-אבן בבעלותו של יעקב בנימין ובבעלות בתו וכלתו, מבנה בבעלות אחותו ובעלה ושלושה צריפים נוטים ליפול, שדייריהם מצפים זה שנים להסדר שיאפשר הם להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי לדירה אחרת באיזור אחר.

בעוד שהדיירים המעטים רוצים לעזוב את המקום, שהוא כרבים אחרים באיזור, ננטש על-ידי תושביו הערביים עם פרוץ מלחמת העצמאות, קונה עליו יעקב בנימין חזקה.

״כל השטח בשליטתי״, – הוא אמר לסופר ׳מעריב׳ שהתחזה כקונה – ״ואף אחד לא יכול למכור ולקנות כאן מבלי לשלם לי דמי תיווך״.

הכתבה מתארת כיצד הרשויות אינן מסוגלות לתבוע בעלות מחודשת על השטח או לפנות את הפולשים, בין השאר מכיוון שאין בינהן תיאום והם אינם מטפלות או מטפחות את הנכסים שבבעלותן. עבריינותו של יעקב בנימין, ׳המלך׳, אינה מוטלת לרגע בספק, והרמזים על כך שהוא גרם לשריפות ולגנבות עבים וגסים.

גליון ההרשעות של יעקב בנימין, אשר עלה ארצה ב- 1942, כולל 6 תיקים על התפרצויות וגניבות, ארבעה תיקים על החזקת סמים וכלי עישון ושני תיקים על החזקת רכוש גנוב ביודעין. בין היתר הורשע גם בדיג בעזרת חומר נפץ.

האיש הצנום והשרירי, המדבר 6 שפות – נוהג לשבת בבתי-קפה בשדרות ירושלים ויפו ושם הוא מנהל את עסקיו.

כך, למשל, חלק מן השטחים והמבנים הגובלים בחלקה שבבעלותו של יעקב בנימין נמצאים באחריות ׳עמידר׳. גם כאן מתברר שלבעלי עסקים הגובלים בשטחו של יעקב בנימין, קל יותר לנהל עניינים עם ׳המלך׳ מאשר עם חברה ציבורית. מה עוד, שחברת ׳עמידר׳, במקרה זה פקידי הסניף המקומי, אינם מפעילים את סמכותם, ואף חוששים מפני ׳המלך׳. כתוצאה מכך, חלק מבעלי העסקים מעדיף לשלם ליעקב בנימין דמי שמירה. אכן, זוהי שמירה יעילה: אין הם חוששים עוד ממכת השריפות שהיכתה את המקום שנים מספר לפני כן ואף גל הפריצות והגניבות פסק.

מסביר יעקב בנימין: ״אתה רואה פה את הנגריות האלה? אז בגלל שאני גר פה ונמצא פה ביום ובלילה הם משלמים לי קצת בשביל זה שאני שומר על הרכוש שלהם. אם תרצה להקים פה עסק, אז זה לא ענין של הרבה כסף לשמור עליו. זו לא בעיה. אתה יודע, באיזור הזה יכולים לקרות כל מיני דברים״.

[רוני אשל ויהושע כהנא, עבריין השתלט על קרקע-הציבור בתל-אביב גובה דמי-שמירה ומוכר מיבנה שהוקם ללא-רשות, מעריב, 4.3.1976, עמ׳ 17]

המלךכמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו.

שמו של רחוב ׳עמק יזרעאל׳, אחד הרחובות הראשיים של שכונת פלורנטין, ואשר בית הכנסת ׳אהבת חסד׳ מיסודו של הרב פרנקל שוכן בראשיתו, שונה לפני מספר שנים לרחוב ׳פרנקל׳, על שמו. לקח לי כמה שנים להתרגל לכך, כשבהתחלה התעקשתי, כמקומי גאה, להמשיך ולהשתמש בשם הישן, ואחר כך נכנעתי לזמנים המשתנים. הגיוני ויפה ששמו מונצח בשכונה, שבתושביה טיפל. נחלתו של ׳המלך׳ הופכת כעת לתחנת הרכבת התחתית ׳אליפלט׳. אני מחבב אותו דווקא, למרות שכפי הנראה יש לי מזל שכבר לא היה באיזור כשהגעתי לשכונה.

+++++++++

חשבתי, בחיי, שזו תהיה הרשימה האחרונה, אבל נראה לי שאצטרך עוד אחת לסיכום.

אלו באו קודם:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

והרי: צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה החלק האחרון, מה אתם יודעים.

תהיה גרסה סופית בסוף, ובה אכליל את כל הערות השוליים שאני אוסף במרץ (יש יותר מ- 200 עד עכשיו, והן משעממות בדיוק כמו שצריך), וגם ביבליוגרפיה שתתן כבוד למי שקראתי כדי שאוכל לספר את הסיפור הזה. תודה אמיתית לכל מי שקורא את הגרסא הגולמית הזו.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן.  כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

*

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תלאביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תלאביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי לי. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תלאביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תלאביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתלאביב. היה נוסע על תלתאופנים, היה לו תלתאופנים, לחלק חלב בכל תלאביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תלאביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם  עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בןצבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תלאביב, לשכונות של תלאביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

*

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי

ד״ר צבי אלפלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבוחאדרה. אבוחאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפותלאביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבוחאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתלאביב, ברחוב יפותלאביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבוחאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבוחאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

*

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אלאמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבוחודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיהמפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תלאביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתלאביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אלאמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חייליםוכך אוכלסה יפופלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תלאביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תלאביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תלאביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עירמדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תלאביביפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

*

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתלאביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

      1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות אובכמה מקריםזכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו איפעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירימשנה (כ-30 במספר).

      2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גןילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.

      3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויותשבחלקם גם אינם גרים במקוםיפטרו עצמם מכל דאגה לכך.

      4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.

        [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתלאביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״איפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחתתכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגוריםדרכם ליצור משכנותעוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנותעוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנותעוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תלאביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנותעוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהםולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנותעוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליותחיסול משכנותהעוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תלאביביפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנותעוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבורבתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

*

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תלאביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תלאביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.

צריך לדבר על הרבי: מעין תריס

הלימודים באוניברסיטה לא שינו אותי, קשה להשתנות באמת, אפילו כשצריך, אבל הכניסו קצב חדש לחיי. איים של מידע וידע הופיעו פתאום בים המציאות הרחב שהקיף אותי. נהנתי מזה, במפתיע, להרגיש שהמוח עובד. הייתי שונה מהסטודנטים האחרים, מבוגר ביותר מעשור מרובם, לא מחפש חברה או עסוק בשאלות של ראשית חיים בוגרים. זה די התאים לי. סביבתי המשפחתית, אימי, אבי שעוד גר אז בחו״ל, אבל היה בשלבי חזרה ארצה, תמכו בי, בתקווה שאולי עכשיו אתחיל לממש איזה פוטנציאל נסתר שגלום בי, לעשות משהו עם החיים שלי במקום לגור על מקרר, לשתות ולכתוב ספרים והגיגים שאף אחד לא קורא. גם אני לפעמים חשתי ברצון כזה, קטן, לפרוץ את גבולותי, למצוא לי זהות שאינה מסתגרת, שתהיה לי משפחה משלי. אבל פחדתי לאבד את מה שחשבתי שנותן לי את הכוח לשרוד, המנהגים המקובעים שאימצתי, ההיכרות האינטימית שפיתחתי עם סביבתי הקרובה, שגם היא כבר הפכה למעין משפחה, הבית הקטן והיפה שלי, שאין בו באמת מקום לאף אחד אחר, הדחוס כולו בחפצים וספרים, המרפסת והנוף הנשקף ממנה, הרחוב, השכונה.

התחיל כל העניין של הגרפיטי. כבר כמעט ולא ייצרו כלום באזור התעשייה. מעט בתי מלאכה עדיין שרדו, כמה מפעלי עיבוד מתכת, גלף עץ מומחה, נגריות בודדות. מחסני בדים ובגדים מיובאים השתלטו על החללים הפנויים, והקירות ברחובות התמלאו ביותר ויותר ציורים. אנשי הבגדים אומנם היו מועטים מהפועלים שקדמו להם, אבל לכל אחד מהם היתה מכונית בה נסע ואותה רצה להחנות, ומהמגרש הקטן הגובל בביתי, שהיה חניון בלתי מוסדר, עלו כל היום צפצופים וצעקות. בקומות העליונות של מבני התעשייה גרו עכשיו אנשים. מחירי השכירות טיפסו, אבל אני שילמתי עדיין על פי אותו חוזה ישן שחתמתי עם בעל חנות הדגים. הוא נפטר בינתיים, שבע שנים, ובנו, איש עבודה וכבוד כמוהו, לא דחק בי להעלות את הסכום. הפער בין מה ששילמתי לבין מחיר השוק הפך גדול כל כך עד שאני העליתי לעצמי את שכר הדירה כדי לא להרגיש נצלן.

כנראה שהייתי בדרכי למבוי סתום, אבל לא הבנתי את זה עד שלא יצאתי ממנו. התאהבתי, סוף סוף, במי שאיתה אני עדיין חולק את חיי. איזה מזל היה לי. היא בחרה בי ואני בה. השינוי בא בעקבות זה.

היא גרה לא רחוק, בדירה שכורה קטנה ברחוב היכל התלמוד, מהצד השני של דרך יפו. היה לה חתול פחדן, ארוך גוף ושיער, בגווני אפור, שידע לקבל יפה את הכלב הזקן שלי. הם נהיו חברים. כדי שלא יהיה בודד ישנו ברוב הימים בבית שלה, כשמדי פעם חזרתי לבקר בביתי הישן, לו קראנו, ביננו, ׳הרבי׳. לה היה יותר כסף ממני, אבל כשהחלטנו, בעקבות יוזמה שלה, לחפש דירה משותפת לקנייה, הסתבר שגם משפחתי תהיה מוכנה לסייע, ושבכלל, מסתבר, אני עשיר ובעל פריבילגיות.

חיפשנו בכל מיני מקומות, לא הרבה אבל מספיק כדי להבין ששפת המתווכים, המון פוטנציאל, במרכז העניינים, אזור מתפתח, לא מתאימה לנו. ואז גילינו שבעל מפעל התיקים והארנקים שהיה פעם מול דלת ביתי רוצה למכור את מה שהיה פעם אולם הייצור שלו. מכיוון שהכרתי אותו והייתה ביננו שכנות טובה סגרנו עניין מהר. חבורת פועלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שהתאגדו לחברת שיפוצים, בנתה לנו בית יפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה שלי. את הרהיטים בניתי אני בבית הישן, הרבי, שעוד המשיך לשמש כסטודיו במשך זמן מה.

לבית החדש, מהצד השני של חדר המדרגות, היה נוף אחר. בינו לבין הבניין הסמוך, ששנת ראשית בנייתו, 1936, צוינה בראש שער המתכת שהוביל לחדר המדרגות שלו, הייתה מרפסת גג גדולה, שמאחת מפינותיה אפשר היה לראות פיסה קטנה של ים. מחלונות הסלון נשקפו שמיים יפים. מסגרייה אותה הפעיל הנכד של מי שייסד אותה, ובה עבדו דודיו המבוגרים, הייתה מהצד השני של הרחוב הקטן שנשקף ממרפסת הגג, ועלו ממנה קולות השחזה וברקי אורות ריתוכים. אז עוד לא ידעתי שהרחוב הזה הוא בעצם חלק ממה שהיה הרחוב שלי פעם. לא היה לו שם, רק מספר, 3319.

*

כל הזמן הזה חשבתי שאני גר בתלאביב. יפו הייתה המקום הרחוק, מהצד השני של רחוב אליפלט ומעבר לגבעה, בו מדברים ערבית. כשהתחלתי ללמוד ולהבין את השפה, לאט לאט, בהתאם למגבלותי, התחלתי גם להיות מודע לנוכחותה סביבי, לכתובת הקדשה הכתובה בה, על קיר בניין קרוב, לכך שהיא כתובה, נשמעת ומדוברת מכל עבר. וכשהבנתי שפלורנטין היא יפו, ואזור התעשייה לשעבר בו אני גר הוא יפו, שיערתי שדווקא בגלל זה אני מעדיף אותם על פני תלאביב.

זה לא שאיני אוהב את תלאביב. היא מעניינת ומגוונת, ואני נהנה לחלוף דרכה ולהשתמש בשירותיה. אבל ברוב רחובותיה איני חש מקומי אלא תייר או מבקר. אני מרגיש בה תחושת זרות בלתי מוסברת, חוסר נחת מתמשך, שאין לו שובע. זו בעיה שלי, כמובן, לא של העיר. לי נוח יותר בשוליים, לא במרכז.

דרום תלאביב הוא מושג, אזור וזהות העומדים בפני עצמם. התחנה המרכזית, שכונת שפירא, שכונת התקווה, המציאות שם שונה מזו כאן, למרות נקודות ההשקה. אני בן הרחוב שלי, וזה מקום מסויים מאוד, אחר מכל אלה. השינויים שעבר הרחוב הזה בזמן בו אני חי בו ליוו והשפיעו על השינויים שעברתי אני.

זמן מה אחרי שעברנו לביתינו החדש הייתי צריך לפנות את הבית הישן. עזבתי את הרבי, וזה היה פחות עצוב משחשבתי שיהיה. העברת החפצים הייתה קלה, מצד אחד לשני של חדר המדרגות. המקרר פורק ונזרק, לא נורא. אני אוהב את מי שגר שם עכשיו, שכנינו, בנו של מי ששכרתי ממנו את האולם בזמנו. גם השכנים מלמעלה הפכו לחברים. כעת זהו בניין מגורים נחמד, עם עבר תעשייתי.

*

׳ההיסטוריה של תלאביב׳, סדרת הספרים בעריכתם של יעקב שביט וגדעון ביגר, נועדה להביא ׳סקירה כוללת ושלמה של תולדות העיר תלאביביפו על כל היבטיהמראשיתה, כ״עיר העברית הראשונה״ ה״צומחת מן החולות״ בראשית המאה העשרים, ועד להיותה לעיר מטרופולינית ו״לעיר עולם״ לקראת סופה׳. היא יצאה לאור בין השני 2001-2013, וחולקה לארבעה כרכים, על פי נקודות מפנה שזוהו בתולדות העיר. המעבר בין שני הכרכים הראשונים, ׳משכונות לעיר׳ (2001), ו׳מעירמדינה לעיר במדינה׳ (2007) הוצב בשנת 1936, כקו פרשת מים שמעבר אליו העיר משתנה במהותה: ׳בתקופה הזאת עברה תלאביב תמורות רבות ששינו את האופי האורבני והאנושי שלה. התמורות חלו בעקבות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בזירה הביןלאומית בכלל, ובזירה הארץישראלית בפרט׳. לאירועים הגדולים, משני סדרי העולם האלה: המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, היו גם משמעויות מקומיות. הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי ברחוב ובאזור שלי, מעצם היותו קו תפר ונקודת מפגש בין אנשים בעלי זהות שונה. יהודים, בריטים, ערבים, גרמנים, עניים ועשירים, פועלים, חיילים ואנשים שגרים פה, מבוגרים וילדים, אורחים לרגע העוברים מפה לשם או מי שנטע כאן שורשים. כולם כאן, מסביב, וחייהם מטלטלים כתוצאה מהמפגש עם המציאות. האזור הזה עומד לעבור מהפכה אדירה שתשנה אותו לחלוטין, וחלק גדול מהגיוון שאפיין אותו, כמו גם קהילות שלמות שראו בו בית, יעלמו לבלי שוב.

צבי אלפלג, שהגיע לשכונת ׳מכבי׳ כילד שהיגר עם משפחתו מפולין, הפך להיות אחד החוקרים המובילים של המרד הערבי הגדול, והראה הבנה למניעים ולמקורות מהם צמחה הלאומיות הפלסטינית. בשירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, שימש כמושל צבאי בזירות שונות: בעזה, בגדה, בלבנון ובמצרים. הוא ייחס זאת לחוויות שעבר בילדותו ולידע שצבר בעקבותיהן:

אגב, כל הסיפור של מושל צבאי, חמש פעמים אחרי כל מלחמה, הכל מתחיל בשכונת מכבי. מהסיבה הפשוטה שהילדים שחיו בסמוך לצריף שלנו היו ילדי בידואים שנטו את אוהליהם באותו מגרש ריק שבין שכונת מכבי לסלמה, איפה ששכונת פלורנטין. פשוט לא היה עם מי לדבר חוץ מאשר ילדים ששפתם היחידה היתה ערבית, ואני התחלתי לדבר ערבית אז, וזה מה שהביא אותי אחר כך לעבודות בצבא שהן היו תמיד בתוך אוכלוסיות ערביות, ובעצם, אפילו למקום הזה [אוניברסיטת תלאביב, בה התקיים הראיון], הספרים שכתבתי שהם כולם בתחום הערבי.

הידידות התמימה בין הילדים העניקה לאלפלג כלים שאיפשרו לו לשלוט ולחקור את דוברי השפה. גם שרה בוכמן מתארת את השכנות הטובה, חוזרת על כך שוב ושוב, כדי להדגיש, שיהיה ברור:

בהתחלה היו לנו יחסים מאד טובים עם הערבים. היה לנו אפילו הועד של השכונה, היה לנו בשכונה ועד, כי השכונה נרשמה כאגודה שיתופית. היה ועד לשכונה, והועד רכש בית של ערבים. הבית הזה צמוד אליו היתה בריכת שחיה. לא בריכה, אולי הערבים איחסנו שם מים או משהו כזה. אבל גם אפשר היה להתרחץ שם. המבנה הזה היתה שייכת לו בריכה. למטה גרו ערבים, המשיכו לגור ערבים בבנין הזה, ולמעלה היה בית כנסת. ואנחנו היינו ביחסים טובים מאד עם הערבים. היו באות ערביות לעשות כביסה אצלנו בבית.

ש. בתחומי השכונה הבנין הזה היה?

ת. כן, זה היה בשטח של השכונה. כי בזמנו כשקנו את זה מהערבים, חלק היה בכלל אדמה חקלאית, לא היו מבנים. אבל החלק הזה קנו את זה, זאת אומרת לפי המדידות ראו שהמבנה הזה שייך לשכונה שלנו. הוא בנוי על השטח. ואז הקימו שם בית כנסת. ולמטה המשיכו לגור ערבים, כי אי אפשר היה כנראה להוציא אותם. היינו ביחסים טובים. היה בית כנסת למעלה ולמטה היו ערבים, והם לא הפריעו לנו לעלות. ההיפך, היינו אתם ביחסים מאד טובים. אני זוכרת שהם היו עושים חוביזה וכל מיני דברים כאלה, והיינו ממש בידידות אתם, והיו ערביות שהיו באות לעשות אצלנו כביסה, והיו כמה ערבים שהתיידדו כל כך, אפילו למדו לדבר יידיש. היו מביאים ירקות על חמורים לשכונה למכור. היינו אתם ביחסים מאד טובים, עם הערבים.

כל זה הוא כמובן הקדמה למה שיבוא אחר כך. בוכמן מציינת את היחסים הטובים כרקע לעימות הבלתי נמנע. הערבים שהיא מתארת משתלבים בחיי השכונה מכיוון שאי אפשר לסלק אותם, הם מסתפחים אליה כמשהו שבא עם השטח עליו נבנתה, כדיירי בית הבאר שמסתבר ככלול בה. בית הכנסת השכונתי ממוקם בקומה השנייה בבית הבאר כי זהו שטח ציבורי, שבגלל שלא היה חלק מתכנון השכונה הראשוני אינו בבעלות איש. מצחיק איך הערבים שבוכמן מזכירה לומדים יידיש ומוכרים ירקות לתושבי השכונה, בעוד שאצל אלפלג הוא זה שלומד ערבית, אבל כנראה שבאמת מתקיים באזור מרחב משותף, תקשורת רציפה ומערכת יחסים של שכנות מסובכת.

בתקופה זו מוקמת שכונת צריפים קטנה נוספת, מצידה השני של דרך יפותלאביב, אשר נקראת ׳שכונת מכבי ב׳, או ׳מול מכבי׳׳. היא נבנית כהמשכה של ׳ולהאלה׳, שכונת הבנים הטמפלרית, ובסמוך למחנה הצבא הבריטי שבצד תחנת הרכבת. כך מתארת יונה קריסטל (לבית מקלר), אשר גדלה בשכונה, את מיקומה וגבולותיה:

מכביש יפו תלאביב, פנינו ימינה. הבניין הראשון שתחם זה היה בית על שלוש קומות שלא היה מקובל כל כך במקומותינו בשכונה. בית על שלוש קומות שהיה נקרא ׳בית חיות׳. מהצד השני היתה תחנת דלק, בדיוק מעבר לכביש.

ש. שהיתה אז?

ת. כן. גם עכשיו היא תחנת דלק. וסובחי היה מנהל את תחנת הדלק. אני זוכרת אותו מצוין. היה מגן עלינו מפני השבאב. אחרי סובחי גובל מוסך ׳קדר׳. היו כמה אחים. הגענו עד לסוף הכביש הקטן, שבערך מאה מטר, היה כביש לימינה ושמאלה. ימינה היו נגריות ובתי מלאכות. בצד שמאל הבנין הפינתי היה בנין דפוס של ׳קול העם׳, של הקומוניסטים. ובהמשך לרחוב, לפני הדפוס, בסוף הרחוב, למעשה, היה מחנה צבאי.

[ראיון עם יונה קריסטל לבית מקרל על שכונת מכבי ב׳ (מול מכבי), תיק 30-1-13, מיכל 1620, אעת״א. כל ציטוטיה מעכשו הם מראיון זה]

השכונה הייתה בנויה צריפים דלים שנבנו על ידי הדיירים, כמו שכונת מכבי, אבל בשונה ממנה הבעלות על הקרקע נותרה בידי בעל האדמה, שהחכיר להם אותה על בסיס שנתי:

ערבי בשם אבולבן. זה לא שמו האמיתי, אבל היות והוא היה לבקן אז כונה בשם אבולבן. ולעוד אינפורמציה, אם תצטרכו, היה לו אח בשם רפה. הוא היה מטורף, לא היה מזיק, היה צועק כמו טרזן.

ש. אמרת לי שהאדמות היו של אבולבן.

ת. של אבולבן. ו׳מוחראם׳, זה פעם בשנה, אנחנו היינו משלמים כסף, כמו שפה לקרן קימת. הוא היה אדם מאד נחמד, שמר עלינו. וזה לא יאמן, השכונה היתה פתוחה, חלונות פתוחים. ואם נגנב אז קראו לו, והוא הביא הביתה את הדברים שנגנבו.

גם תושבי ׳מכבי ב׳ היו מהגרים ממזרח אירופה, בעלי מלאכה עניים, חלקם בני משפחה של תושבי שכונת מכבי הותיקה יותר. סמיכות השכונה למחנה הצבא הבריטי השפיעה על אופייה. אשה יהודיה שהייתה נשואה לאנגלי גרה עם ילדיה בבית בנוי ליד הכניסה לשכונה, ותושבי השכונה היו מסוגלים לקבל זאת:

והיתה מרגלית בשכונה, היתה בחורה טובה, לא חלילה זנזונת. פשוט התאהבה באנגלי. השכונה שלנו, הנאגלה הראשונה, נקרא בשפה פשוטה, היו אנשים הגונים וטובים. היו המון בנות, לא היו לנו שום מקרים נניח שללא רוצה להגיד הפלה, אבל רומנים סוערים. היתה שכונה ישרה הגונה ולא פנאטית.

ש. לא יצאו לרקוד עם החיילים?

ת. לא, אצלנו לא, בשום פנים ואופן לא. אצלנו בבית ניגשו לאמא שלי, ואמא שלי אמרה: לא, אני מאד מצטערת. וכיבדו את הרצון שלה. אמרה: תראו, אני לא מדברת על אויבים, אתם נוצרים, אנחנו יהודים, לא, ואני מבקשת. איך הם דיברואם אתם הייתם רואים את המימיקה, הייתם מתעלפיםעם הידיים ועם הרגליים.

בין הקהילות הנפרדות מתקיימים קשרים שאינם סותרים, ואולי אף מתקיימים בגלל הדגשת השוני בינהן. קיימת שפת ביניים המאפשרת תקשורת וקיימים כללי התנהגות ומוסר מקומיים שהצדדים שומרים עליהם. חלונות השכונה פתוחים מכיוון שאין גניבות ובדיוק לכן כאשר יש גניבות הרכוש הגנוב מוחזר לבעליו. כולם אנשים טובים.

לאורך דרך יפותלאביב, דרך אילת של ימינו, נבנו בתקופה זו בתי דירות, בעלי קומת מסד מסחרית. קירו האחורי של בנין כזה גובל במרפסת הגג שלי, מרחק מטרים מהשולחן לידו אני יושב כעת. מספרה של תמר ברגר למדתי כי הוא נבנה על ידי אדיב חינאווי, בן למשפחה יפואית מכובדת ועשירה, בעל אדמות שכונת נורדיה, שהיה גם בעל רכוש רב בדרך יפותלאביב, בנינים שאת חלקם בנה בעצמו והשכיר לדיירים. אבל בית זה, שנבנה בין השנים 1936-39, נועד לשמש את משפחתו שלו. רמת הבנייה שלו גבוהה בהרבה מהבנינים שנבנו באותה עת בשכונת פלורנטין. זה ניכר בכל, המעקות המסוגננים ורצפות השיש בחדר המדרגות, דלתות הכניסה המהודרות, גודל הדירות, משכנות המיועדים לעשירים. חינאווי דאג שהבית הזה יבנה טוב ככל שניתן. כשתכנן זאת לא יכול היה לדעת שבקרוב יימצא הבניין מחוץ למרותה של יפו, אך גם לא בגבולה של תלאביב. במהלך שנות המרד הגדול קו הגבול הרשמי בין הערים נשאר בעינו, אבל חלוקת השליטה והאחריות במרחב התערערה, וחופש התנועה בינהן נפגע קשות.

המרד הערבי הגדול, שנקרא גם מאורעות תרצ״ותרצ״ט, ובערבית ת׳אורת פלסטין אלכוברה, התקוממות פלסטין הגדולה, היה הזמן בו נולדה הלאומיות הפלסטינית, בעיקר אל מול התגובה הקשה ואמצעי הדיכוי האכזריים בהם השתמש שלטון המנדט הבריטי. בזירה העירונית הוא הוביל לנתק בין שתי ערים שהיה נראה עד אז שמשלימות זו את זו ואינן חפצות להסתגר האחת בפני רעותה. תושבי השכונות העבריות של יפו, ובראשן שכונת פלורנטין ושכונת שפירא, ניהלו מאבק עיקש במטרה שיסופחו לתלאביב, אבל שלטונות המנדט לא נענו להם, כך שהם נאלצו להקים מנגנון משטר עצמי שמילא את הואקום שנוצר.

קו הגבול בין הקהילות היהודית והערבית נקבע בשטח על פי הזהות הלאומית, בהתאם לתכנית מגירה שהוצאה לפועל:

קווי ההגנה באזורי הספר הגובלים עם יפו הותוו ונקבעו לפי פיתולי המשכנות של האוכלוסיה היהודית. זמן רב לפני המאורעות סייר כל מפקד איזור יחד עם מפקדי הנקודות (כפי שנקראו אז מפקדי העמדות) באזורו, וציין על גבי מפות את הבתים והדירות, בהם גרו משפחות בודדות של יהודים. על מפקדהאיזור הוטלה האחריות לבטחונם, אם על ידי הכללתם בתוך המתוה של קוי הגנה, או על ידי פינוים.

עוד בשנת 1935 נשלחו לאזוריהספר סליליתיל, עמודים ועצים. ואמנם, מספר ימים לאחר פרוץ המאורעות היה קוהגבול משפת הים בדרום לאורך הגבול הדרומי והדרומי מערבי עד שכונת שפירא ברובו גדור וחסום עלידי גדרות ו׳חמורים ספרדיים׳. פעולות ההגנה בחלק זה של תלאביב הצטמצמו, איפוא, בישיבה בעמדות ״מבוצרות״ ומוסוות מאחורי גדרותהתיל. דרכיהגישה אל העמדות ומהן, היו נסתרות מעין האויב, והתנועה התנהלה דרך בתים, חלונות, עליות גג, פרצות בקירות וכדומה.

כך שהאינטרס של ׳ההגנה׳ היה הפרדה מוחלטת וברורה, תוך פינוי של מי שאינו כלול בתחום המוגדר, במידת הצורך. עקרון זה יושם בעיקר באזור כרם התימנים, שכונת ׳קרטון׳ (חארת׳ אל טאנאק בערבית, שכונת הפחים), אלמנשייה ונווה שלום. פליטים משכונות אלה גדשו את רחובותיה של תלאביב במשך התקופה הראשונה של המרד והשביתה הכללית של המסחר ביפו שליוותה אותו. יפו הייתה בתחילה המרכז האידיאולוגי של ההתקוממות, ויחס השלטונות אליה היה בהתאם. כחודשיים אחרי שהתלקח, ביוני 1936, פרצו כוחות צבא בריטיים לעיר העתיקה וביצעו בה מבצע הרס ופעולת עונשין נרחבת, בו פוצצו ונחרבו בתים רבים בכדי לפנות מקום לדרכים רחבות. יום לפני כן דיווח העיתון ׳דבר׳ על הפעולה המתקרבת תחת הכותרת: ׳הריסת המבואות הצרים בעיר העתיקה ביפו׳:

הבוקר ב-5.45 חג אוירון מעל העיר העתיקה ביפו מ-20 עד 30 דקה והפיץ הודעות לתושבי העיר העתיקה בשפה הערבית (נדפסו בדפוס הממשלה בירושלים).

״הודעה

הממשלה מתכוננת לבצע תכנית לשם פתיחת דרכים ועשית שיפורים בעיר העתיקה ביפו. תכנית זו מכילה הריסת מספר בנינים, שישולם בעדם פיצוי מתאים, כלומר: בכל מקרה ידונו לפי הראוי. את ההריסה יבצעו כוחות צבאיים.

תושבי העיר העתיקה שומרי החוק לא ייפגעו בשום נזק, אולם, אם תהיה התנגדות, ישתמש הצבא בכוח, כדי לבצע את המלאכה״.

מוסרים לנו כי בין תושבי העיר העתיקה נפוצה שמועה, שעד הערב שעה 7 עליהם לפנות את הבתים, הואיל וממחר בבוקר ב-7 יתחילו בהריסת הבתים בדינאמיט. רבים מתושבי העיר העתיקה נגשו מהבוקר למלוי הפקדה ואחרים מחכים, כנראה, לפקודה מ״הועד העליון״ בירושלים.

עם זה רואים מהבוקרהעברת חפצים של אנגלים לצד המושבה הגרמנית ותל אביב.

ב-11 נתאספו תושבי העיר על יד בית הממשלה למחות על פקודת ההריסה. כוחות צבא היו מוכנים לפזר אותם.

בסופו של דבר נהרסו 237 בתים, והפיצוי עליהם ניתן באיחור רב, ועל פי תקנות שחוקקו בדיעבד. מתכננים בריטים אכן ראו בהרס הזדמנות להפיכת העיר העתיקה ממקום מגורים דחוס לרובע תיירותי, אבל המניע הראשי לפעולה היה הטלת עונש קולקטיבי שירתיע את האוכלוסיה העירונית ביפו ובערים הגדולות האחרות. העיר העתיקה לא התאוששה מאז, ודמותה העגומה היום, כולל כיכר קדומים הריקה תמיד והמדכדכת וגן הפסגה נטול ההדר, הם תוצאה של הפעולה הקיצונית ההיא. [ראו: דב גביש, מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר, ארץ ישראל, י"ז, החברה לחקירת ארץישראל ועתיקותיה, תשמד]

בקיץ 1938, לאחר יותר משנה של הפוגה, התחדשה האלימות בקו התפר בין תלאביב ליפו. גזר הדין והוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, שנתפס לאחר שזרק רימון על אוטובוס נוסעים, ושקרא ׳יחי ז׳בוטיסקי!׳ רגע לפני שהועלה לגרדום, הביא איתו גל של מעשי נקם. בבוקר ה-4 ליולי התפוצצה פצצה שכוונה נגד רוכלים ערבים בשוק הכרמל. מעט אחר כך

בפינה שניה בתל אביב בגבול יפו, במרכז וולובלסקי, ליד נגרית זיידמן, נשמעו ב-7.12 יריות אחדות. ערבי אחד נהרג במקום ואחד נפצע קשה והובא במצב אנוש לביהח״ו הממשלתי ביפו. כעבור זמן מה קמה מהומה בשוק הירקות ברחוב סלמה, בגבול שכונת פלורנטין. שנים מרוכלי הירקות היהודים נתקפו ע״י ערבים באבנים ובסכינים. שני הפצועים נחבשו בבית המרקחת הסמוך. אוריאל בן יהודה בא פצוע למגן דוד אדום, נחבש ונשלח לביתו. בדיקת ראשו הראתה, לדעת הרופא, סימנים של רסיסי פצצה.

[השתוללות דמים בירושלים ובגבולות יפו תלאביב, דבר, 4.7.1938, תוספת ערב]

שמו של ההרוג, אחמד קאסם, אמנם מוזכר בהמשך הכתבה, אבל בכל מקרה אין פה כל נסיון לאובייקטיביות. העיתון תופס עצמו כאחד מהמשתתפים במאבק הלאומי. גם ביקורת שהוא מפגין כלפי האלימות יום אחר כך מתייחסת בעיקר אל הקלקול המוסרי שהיא מבטאת: ׳שוב איננו יכולים להכריז במצפון שקט וללא כל צביעות ואונאה עצמית כי ידי ישראל נקיות, כי כל יהודי באשר הוא יהודי מתעב שפיכות דמים, כי אין יהודי משתמש בנשק בלתי אם להתגוננות מפני המרצח ולהדיפת המתקיף.׳ ׳דבר׳ חושש מהפגיעה בעליונות המוסרית העברית, המזוהה כאן כיהודית במהותה. הוא מפנה אצבע מאשימה אל הרוויזיוניסטים, אשר קיצוניותם גורמת לגבולותיהם המוסריים להיטשטש.

׳קול העם׳, עתון המפלגה הקומוניסטית, שבתקופה זאת יצא עדיין באופן בלתי סדיר וללא אישור מהשלטונות, מגיב אחרת:

הבנה המוצא היחידי!

הארץ טובעת בדם, בדם יהודים וערבים, הישוב היהודי מרגיש את זה על בשרו. יום יום נהרגים אנשים. אנו נמצאים במצב מלחמה.

יש ״מנחמים״ האומרים: הערבים סובלים יותר מאתנו, הם נתלים, נהרגים, בתיהם נהרסים, כפריהם נחרבים, נשיהם נאנסות.

נכון. אבל האם דם ערבים מחיה את חללינו? המשיב הוא אבות לילדים ובנים להוריהם? המרפא את פצעינו?

הארץ טובעת בדם. אין זאת פראזה ריקה, זאת היא עובדה מזעזעת.

המשבר הכלכלי אוכל את הישוב. הבנין והתעשיה משותקים, סוחרים פושטים את הרגל, חסר עבודה המוני שכמותו לא ידע הפועל היהודי בארץ.

עני, נוון, התאבדויות מחלות הם תופעות היום.

מי סובל מהמלחמה והרעב? מי הם הקורבנות הנופלים יום יום? מי נשלח לחניתה ולגדר התיל? מי שומר על קו הנפט והרכבת?

הפועל, חבר הקבוץ והמושבה, דלת העם בעיר ובכפר!

[קול העם, בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית, מס׳ 15, ינואר 1939, עמ׳ 5]

זה דבר תעמולה, הכתוב ב׳בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית׳, אבל אין לפסול את תמונת המצב ותודעת המציאות שהוא מתאר ככוזבת. הכותב מקבל על עצמו את ההפרדה הלאומית ל׳הם׳ ו׳אנחנו׳, והוא מכיר במה שכנראה היה ברור לכל מי שחווה את האירועים, שלא היתה כל סימטריה ביחס השלטון לאוכלוסיות השונות, ושפעולתם של הבריטים כלפי הערבים היתה אגרסיבית פי כמה מאשר כלפי היהודים. כמובן שהאשמים במצב, בעיני ׳קול העם׳, הם בעלי ההון המושחתים ותאבי הבצע, המשתפים פעולה עם השלטון האימפריאליסטי הבריטי. הבנה בין העמים והסתמכות על מוסר אוניברסאלי, המתעלה על פני רגשות הנקם והשמחה לאד, הנובעים מההבדלים הלאומיים, היא הפתרון. החלום הזה לא יתגשם, כפי שאנו יודעים עכשיו, אבל גם אז הוא היה בלתי אפשרי. האלימות והדם יצרו והגדירו את הגבולות הפיזיים והמוסריים של הקהילות הלאומיות השונות, כפו לבחור צד בתוך מציאות שהפכה ליותר ויותר דיכוטומית. ההרג הסתמי לכאורה במרכז וולובלסקי סימן שזה כבר אינו מקום בטוח לערבים, בדיוק כפי שההרג במרכז יפו הפך אותה למקום שיהודים אינם נכנסים אליו. ובאשר למשבר הכלכלי שמתאר ׳קול העם׳? הוא היה אמיתי וכואב. בחסות משבר זה צמחה שכונת ׳מכבי ב׳׳ אשר תוארה קודם. הכל היה תקוע.

חלק גדול מהקורבנות הערבים במהלך שנות המרד הגדול היו תוצאה של חיסולים פנימיים. כזה היה כנראה גם מותו של אדיב חינאווי, מי שבנה את הבנין הסמוך לשלי. הוא נרצח בערב שבת, בתחילת נובמבר 1939, קצת אחרי שסיים סיבוב גבייית שכירות מתושבי הצריפים שעל אדמתו בשכונת נורדייה. אמנם לא היה משתף פעולה עם ארגוני המחתרת היהודיים, אבל כנראה שהעובדה שחי משני צידי הגבול בין שתי הערים והקהילות הובילה להתנקשות. ילדיו ואלמנתו עברו אל הבית, שבנייתו רק הסתיימה, בלעדיו.

*

באזור של הרחוב שלי, ובמיוחד בדרך יפותלאביב המקבילה לו, קביעת קו גבול קשיח ובלתי עביר הייתה משימה מסובכת. רצף מוסדות שלטוניים חיוניים היו לאורכו והוא שימש כנקודת המעבר הראשית בין שתי הערים. כך שמחסומים הוצבו בו, אבל התנועה כמעט אף פעם, פרט למקרים של עוצר כללי, לא נעצרה לחלוטין. גם האוטובוסים המשיכו בפעולתם. ׳דבר׳ מתאר את המצב בבוקר שאחרי מהומות יוני 1938:

הרגעה בגבולות ת״איפו

מכוניות ׳המעביר׳ בקו מס׳ 3 (ת״איפו) חידשו הבוקר את תנועתן הרגילה. העוצר בגבולות תלאביב ויפו הופסק משעות הבוקר, והערב ב-7 יחודש. תנועת המסחר בשוק הכרמל התחדשה, אולם מספר הקונים והמהלכים ברחובמועט. ברחובות העיר ובעיקר בגבולות מושטטים משמרות שוטרים ונוטרים.

[דבר, 5.7.1938, תוספת ערב]

קו האוטובוס הזה יצא מפינת שדרות המלך ג׳ורג׳, שדרות ירושלים של ימינו, והוביל עד התחנה המרכזית. חצה אותו קו מס׳ 2, אשר יצא מפינת הרחובות הרצל וסלמה והוביל עד כיכר הרברט סמואל, מפגש רחוב אלנבי ורחוב הירקון של ימינובימים שבהם פעלו כתיקונם הייתה לתושבי יפו היהודים שיכלו להרשות לעצמם רכישת כרטיס נגישות מהירה ונוחה לכל מקום בעיר ובארץ.

קו 3 עבר בדרכו על פני אחד מהמרכזיים והמאיימים במוסדות השלטון: בנין הבולשת הבריטית, מחלקת החקירות הפליליות (CID), שפעלה במסגרת משטרת המנדט. בנין זה ניצב בפינת הרחוב המטפס מדרך יפותלאביב לגבעת המושבה האמריקאיתגרמנית, במקום בו עמד קודם בית הספר של המסיון האמריקאי, מוסד שהוקם כבר בעת ייסוד מושבות הטמפלרים ואשר בו התחנכו נוצרים, מוסלמים ויהודים. שלטונות המנדט רכשו את השטח, הרסו את מבנה העץ הישן, שנקרא גם ׳בית הדקלים׳ בגלל שני עצי הדקל הגבוהים שצמחו מצידיו, ובנו במקומו בניין משרדים מאסיבי, בעל שלוש קומות, שהיה המטה האזורי של מה שהיה מנגנון הבטחון החשוב ביותר שהפעילה ממשלת המנדט. הבולשת ניהלה הן את החקירות הפליליות החמורות, בתיקי אונס, רצח ועבירות אלימות קשות, והן את חקירות פעולות הטרור והמעקב אחרי הארגונים הפוליטיים והמחתרתייםהיא הפעילה בלשים, סוכנים סמויים ומלשינים וניהלה פעולות חקירה סבוכות. ציוותה הורכב משלד פיקוד בריטי, בעיקר כזה אשר צבר ניסיון במושבות האימפריה באסיה, ומשוטרים מקומיים, ערבים ויהודים. בנין ה– CID היה קרוב ומשמעותי מאוד עבור תושבי שכונות הצריפים שלמרגלותיו. הבריטים היו אויב, ובשכונת ׳מכבי׳ היה, בסמוך לאחת מחנויות המכולת, צריף מוסווה של ה׳הגנה׳. כנער בן 14, צבי אלפלג התגייס לארגון:

היו שני שלבים. בשלב הראשון אם היית מתקבל לדבר המסתורי והאטרקטיבי מאד הזה שקוראים לו ׳הגנה׳, קודם כל היית הופך להיות בעל מעמד בין החברים שלך. שייך ל׳הגנה׳, זה שייך למשהו מסתורי של הגדולים, וכו׳. שנית, זה היה כרוך בהיעדרויות, בנסיעות וכך הלאה. התפקיד בשלב הראשון היה של מקשרים, שצריך היית להעביר פשוט מכתב, שבדרך כלל נראה לנו סודי מאד, אף פעם לא ידענו מה הוא מכיל בפנים, ממקום למקום. והיו גם בין המקשרים בעלי מעמדות. היה מקשר של מפקד ה׳הגנה׳ של שכונה, הוא היה אחד שלא התחבר עם מקשרים אחרים שהיו סתם מקשרים או מקשרים של סתם אנשים. אחר כך היה שלב נוסף, שכבה שעסקה בקשר, באיתות. האיתות זה היה איתות בכלים או במורס. וגם את זה למדנו. המקשרים בדרך כלל עשו את דרכם ברגל. אבל היו מצבים כאלה שהתקדמו יותר וקבלו גם אופניים. אני זוכר את עצמי עומד למשפט על שימוש באופניים לצרכים פרטיים.

התיאור הזה של אלפלג מדגיש את הצדדים המשעשעים ואת טובות ההנאה הנלוות לפעילות המחתרתית, אבל חשוב לזכור שהיא הייתה גם מסוכנת:

ש. אני חוזרת עוד טיפה לילדות שלך. נעצרת פעם בבנין ה– CID שהיה מולכם, ולימים סגרת מעגל. מה קרה?

ת. כשאני נעצרתי שם, זה היה לילה אחד ששלחו אותנו, זאת אומרת, אותי ואת מרים נוישטאט, האבא שלה היה נראה לי גם כן כמו אחד מה׳הגנה׳. הוא היה מנהל המשרד הארץ ישראלי בפולין פעם. אבל היא נולדה בארץ והם גרו ברחוב הירקון בבית של ממשגרו בשורה של ראשי מפא״י. זו היתה אליטה של ממש. היא ואני נשלחנו להעביר מברק שהודיע על החלטות שהתקבלו. והמברק היה כתוב ביידיש, והשוטר הערבי, שכמובן היה נראה לי כמו

ש. מתי הוא עצר אתכם, באיזה שלב?

ת. ממש בכניסה לדואר. איפה שהדואר זה מול ׳נגה׳ היום, בשדרות ירושלים.

ש. מה, נראתם לו חשודים?

ת. נראנו לו חשודים, ובא השוטר, ולקחו אותנו לצריף שלנו והעירו את כל המשפחה, וערכו חיפוש מדוקדק בתוך הבית בשעה שכבר היתה קרוב לחצות, כולם ישנו. ואחר כך נחקרתי ב– CID שהפך להיות בית המשפט המחוזי תחת שלטון ישראל. ואני חזרתי לשם כשופט בבית דין צבאי שדן מסתננים, אז סגרתי עוד מעגל.

החברות ב׳הגנה׳ מאפשרת לאלפלג, בן העניים, לשהות בחברתה המרגשת של בת אליטה, ילידת הארץ, שגרה בבית אמיתי. והעובדה שהפך מנחקר לשופט היא סגירת מעגל, שמוכיחה איך הנרדף הפך לאדון, ובה בעת מצביעה על הקרבה בין המנגנונים והשיטות שהפעיל המנדט לבין אלה שהפעילה מדינת ישראל הצעירה.

*

אחד השינויים העיקריים שגרמה מלחמת העולם באזור מגורי הייתה העלמותם של הגרמנים, אשר לחלקם היו שורשים בני שבעים שנים בארץ, והחרמת רכושם. התמיכה הגדולה לה זכתה המפלגה הנאצית בקרב הטמפלרים, דגלי צלב הקרס שהתנופפו מעל בתיהם, והעובדה שרבים מצעירי הקהילה נסעו לגרמניה והתגייסו לצבא הנאצי, הייתה ידועה כבר בזמן אמת. ההתייחסות לטמפלרים היתה כאל הנאצים המקומיים, גיס חמישי של ממש. בפועל, ופרט לכמה ממנהיגי הקהילה, ובינהם גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ׳וגנר׳, שהיה תומך ומעריץ נלהב של היטלר ומפלגתו, היה כנראה הנאציזם הטמפלרי בעיקר ביטוי של פאטריוטיות גרמנית בתקופה ובמקום שהפכו לאומניים יותר ויותר. בתמונה המצורפת נראה הבית בפינת דרך אילת ורחוב פינס של ימינו, שם שכן הבנק הטמפלרי. הבנק פרסם דרך קבע מודעות בעיתונות המקומית, בעברית, ערבית ואנגלית, בתקופה בה התנוסס בחזיתו דגל צלב הקרס. וגם שני דגלים בריטיים תלויים שם, כדי להצהיר על הנאמנות לשלטון המנדט ומכיוון שבזמן בו צולם המלחמה בין בריטניה לגרמניה הנאצית לא נתפסה כבלתי נמנעתדרך אילת הבנק הטמפלרי

אך לאחר שהמלחמה פרצה, בספטמבר 1939, היחס לטמפלרים, ולשאר האזרחים הגרמניים בארץ, היה כאל נתיני מדינת אויב. השלטונות פרסמו את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, שהעבירה לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ את כל רכושם בארץ ישראל של אזרחי גרמניה שחיו בגרמניה. למרות שרכושם עדיין לא הוחרם, מגבלות חמורות הוטלו על הטמפלרים שחיו בארץ, והם רוכזו במושבותיהם שהפכו למחנות מעצר.

ביולי 1941, כשהצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה וכיבוש הארץ נראה אפשרי, גורשו 665 טמפלרים לאוסטרליה, במסע ארוך וקשה שהחל ברכבת והוביל דרך נמל סואץ במצרים, שם הועמסו על סיפון אוניית נוסעים ישנה, ׳המלכה אליזבת׳׳, בחברת שבויי מלחמה איטלקיים ופצועים אוסטרליים. לאחר שהמסע הגיע ליעדו, שלחו המגורשים לקונסול השוויצרי, אשר ייצג את האינטרסים של אזרחי גרמניה באוסטרליה, מכתב המפרט את תלונותיהם לגבי הקשיים שחוו. הן מנו שבעה חלקים למסע, שבכל אחד מהם היחס אליהם היה מפלה ואכזרי. כך תיארו בסעיף הראשון את שארע בתחנת הרכבת בלוד, נקודת היציאה לדרך:

    • הפרדת משפחות, למרות שהובטח להן שישארו יחדיו. זה גרם לכמה בני משפחות להיוותר ללא אוכל ומים.

דחייה קרת לב של כל תלונה.

    • שפה מרושעת של השומרים.
    • מצב הקרונות.
    • העמסת יתר והדוחק בקרונות והתנאים המחניקים ללא איוורור.
    • הצמא הכבד של העצורים עקב חוסר במי שתייה ומצוקת הילדים והתינוקות.

המשפט האחרון בחלק זה מסכם את נקודת המבט של העצורים: ״אפילו אם לוקחים בחשבון את חוסר הארגון של כוח המשטרה הפלסטינית, אי אפשר להתעלם מהכוונות המרושעות מאחורי זה.״

[מתוך סיכום של מכתב התלונה שהופיע במאמר בעיתון האגודה הטמפלרית באוסטרליה: Helmut Glenk, An official catalogue of complaints, Templer Reflections, Then & Now, 2013, p. 46-52 https://www.templesociety.org.au/pdf/TRDec2013_Final.pdf]

זה נשמע קטנוני, ובמובנים רבים זה אכן כך, אבל יש לזכור שהמגורשים לא היו באמת אשמים בדבר, פרט להיותם אזרחים גרמנים, וכי הם אולצו להשאיר מאחור את בתיהם ואת רכושם, כאשר לכל אחד מהם הותר לקחת רק מזוודה אחת במשקל של עד 40 ק״ג. שרה בוכמן מספרת על החפצים שמכרו הגרמנים לפני שגורשו:

ואחר כך בעיצומה של המלחמה, אני זוכרת שהיו מכירות פומביות של כל התכולה של הבתים שלהם לפני שהם עזבו את הארץ, בבית חרושת ׳וגנר׳, שהיום זה ׳נחושתן׳. שם היו מרכזים את הדברים. […]

ש. מה מכרו הגרמנים, את זוכרת? רהיטים כבדים?

ת. בתכולה שלהםמשהו. אם היה לי את זה היוםאני זוכרת כל מיני רהיטים עתיקים יפים, ושטיחים, וקריסטלים, וכל מיני נברשות. ממש פאר, ממש פאר. אני לא כל כך זוכרת אולי את ההיסטוריה. אני יודעת שזה היו הטמפלרים.

ש. הבנים של הטמפלרים שכבר לא יודעים למה ההורים שלהם באו.

ת. אבל ממה הם התפרנסו פה הגרמניםאני לא יודעת.

גוטהילף וגנר, הנאצי המובס, שנשאר בארץ עם אחרוני הקהילה, בכדי לפקח על חלק מהרכוש והשדות שעדיין עובדו, חוסל ביריות על ידי חוליית התנקשות של חברי פלמ״ח כאשר עבר עם מכוניתו ברחוב לוינסקי בשנת 1946. בכך שילם לא רק על פשעיו אלא גם על אלה של בנו, כפי שדיווח ׳דבר׳:

בנו של ואגנר ברח ב-1938 מארץישראל לגרמניה ולפי ידיעות שונות השתתף בהשמדת היהודים באוסטריה ובחבל הסודאטים. מתוך פרוטוקול שנמצא במאי 1943 בתוניס מתברר, שבנו של ואגנר היה אחד המועמדים לכהונת ״גאולייטר״ בארץישראל, במקרה כיבוש הארץ בידי הגרמנים.

[נרצח ואגנר משרונה, דבר, 24.3.1946]

הרצח חיסל כל אפשרות של חזרה של המגורשים לארץ. לקראת עזיבתם שלהם, בסוף שנת 1947, הרחיבו הבריטים את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, והחילו אותה גם על ׳נתינים אויבים׳, כך שהרכוש הטמפלרי הופקע מבעליו ועבר לידי שלטונות המנדט, בתקווה וציפייה שיהיה חלק מהסדר הפיצויים שיחתם בין גרמניה לבריטניה. מאז אין יותר גרמנים ואין יותר רכוש גרמני באזור. העלמותם, והגזל השרירותי של מה שהיה שלהם על פי דין וצדק, היא קדימון להעלמות והגזל הגדולים הרבה יותר שיבואו בעקבות מלחמת 1948. הטמפלרים, שלא כמו הנפקדים הערבים, עתידים לקבל פיצוי מסויים על הרכוש שנלקח מהם, במה שהוא פרשה היסטורית מרתקת העומדת בפני עצמה, אבל מפאת קוצר היריעה לא אטפל בה כאן.

*

אתמול יצקו את הרפסודה, משטח הבטון הגדול שבתחתית הבור ממנו יצמח פרויקט ׳המחוגה 13׳, בנין המגורים הראשון הנבנה כעת על שטח מה שהיה פעם מרכז וולובלסקי. עברתי שם אחרי חצות בטיול לילה עם הכלבה. משאיות בטון עמדו בתור, מזרימות את תכולתן למשאבה בעלת זרוע מפרקית שהובילה אותו, בפעימות יניקה קצובות, אל רשת הברזל שהוכנה שם מראש. יציקה כזו היא מבצע לוגיסטי והנדסי לא פשוט הדורש תיאומים מסובכים והכנות מדוקדקות, ואין בה כל מקום לטעות. החברה הבונה את הבנין הזה, ׳קבוצת וגר׳, מתגאה בשלושת העקרונות המובילים אותה, חוסן פיננסי, מקצועיות ומוניטין, כאשר הכל נובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית:

מסורת משפחתית של יזמות ותעוזה, היא הבסיס לחוזקה של הקבוצה. משפחת וגר עמדה בחזית העשייה בתל אביב כבר בתחילת שנות השלושים, ימי טרום קום המדינה ועסקה רבות בהתפתחות התעשייה בארץ.

 1935- מר שמואל וגר עולה ארצה מגרמניה ומקים בית מסחר למתכות, הוא לא נשבר מול טלטלות הארץ והמאבק הקיומי, ומצליח להגדיל ולהרחיב את העסק.

 1942 – נוסדה החברה הראשונה בקבוצהאירונמטלבית מסחר למתכות, שהפך למפעל לזיקוק מתכות אלברזליות ועבד במשך עשרות שנים מול התעשייה הביטחונית בישראל.

בצד גאווה בשורשים הגרמניים׳בוגר גרופ ישנה מסורת של עבודה "ייקית" מסודרת, יסודית ומקצועית׳ נראה שהתפישה היא שהפעילות היזמית בתחום הנדל״ן היום היא המשך ישיר ליוזמות התעשייה שהובלו על ידי הדורות הקודמים של המשפחה. המשכיות ברורה אחת היא בכך שהבנין נבנה על השטח בו עמד מפעל עיבוד המתכת.הדמיית המחוג 13

הדמיית הבנין (הלקוחה מתוך אתר ׳קבוצת וגר׳) חושפת בנין נאה, יוקרתי למראה, בעל מרפסות מסוגננות וגגוני הצללה מעניינים מעל חלונות הדירות, שאדניות רבות מוצבות בהם. העיצוב מזכיר את בניני פלורנטין, רק יותר טוב מהם, נקי ומרווח, מעודכן על פי מעמדה הנוכחי של השכונה, כמקום מגורים לגיטימי גם למשפחות עשירות. מגדל נווה צדק ברקע משמש לו השראה וממקם אותו במרחב. האנשים המופיעים בהדמייה הם אירופאים למראה, גברים בחליפות, דיירים מצביעים אל האופק, נהנים מהאוויר הצח. לא מופיעים כאן הבניינים הסמוכים, אשר בור הבנייה שלהם כבר חפור, שיסתירו לגמרי את המגדל שברקע, לא ברור מההדמיה כמה דחוס יהיה המתחם הזה כאשר יהיה בנוי לחלוטין, למעלה מ– 300 דירות על פני 9 דונם של מה שהיה פעם איזור תעשייה.

מלחמת העולם הביאה לגידול דרמטי בפעילות התעשייתית בארץ. הזמנות הצבא הבריטי גדלו פי עשרה תוך שנה אחת, ומספר המפעלים ועובדי התעשייה יותר מהכפיל עצמו. המפעל של וגר נוסד באותה תקופה. בתי חרושת גדולים פעלו באיזורי תעשייה חדשים שהוקמו בבתים ובאזור דרך פתח תקווה, אבל גם למרכז וולובלסקי, על אולמות התעשייה הקטנים יחסית שלו ובעלי המלאכה המתמחים שאיכלסו אותם, היה חלק חשוב בצמיחה הזו. בתקופת השיא של הביקוש עבדו הפועלים והמכונות מסביב לשעון, במשמרות כפולות ומשולשות. דווקא לחוסר התחכום ולגמישות הגדולה של מבני המלאכה הפשוטים היה יתרון, מאחר ובתי המלאכה יכלו להתאים עצמם במהירות לדרישות המשתנות של כלכלת המלחמה.

ב-1947, לאחר שגל התיעוש נרגע, ומעט לפני פרוץ נחשול האלימות המתקרב, התפרסמה בעיתון ׳הד המלאכה׳, שהוצא לאור על ידי ׳התאחדות מרכז בעלי המלאכה ותעשיה זעירה׳, כתבה מלווה תמונות המתארת את מרכז וולובלסקי. הטון שלה הוא רומנטי, כתיעוד של משהו, לא רק אזור תעשייה אלא גם מלאכה בכלל, ומעמד פועלים ואנשי עבודה, שהוא בה בעת בעל חשיבות ומשמעות עכשווית ועל זמני, מיתולוגי:

מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה

המלאכה העומדת בסך

בפינה מוצנעת ורחוקה מקו ראייתה של תלאביב הגדולה נערמו כמה רחובות משובצות בשתי וערב. מעונות גדולים וקטנים יותר, שסגנונם ׳הארכיטקטוני׳ מזכיר את הימים העותמניים בארץ ישראל, עומדים בסך מסודרים שורות שורות בצד דרכים בלתי סלולות. צעדי נעלים מסומרות, פרסות סוסים ופסי צמיגים של מכוניות משא הכפישו את החול שהתקשה והיה לכבישי חול מוצקים. ובתוך המעונות הללו ועל פני כבישי חול אלה רוחשת בכל תנופתה הוד מעלתה המלאכה. מלאכה על כל פירושיה: עמל ויגיע כפיים, עבודה מפרכת של ידים עובדות ותנועת מזורזות של גלגלי מכונות מודרניות וייצור בלתי פוסק של מצרכים החיוניים ביותר ליישוב תרבותי החי חיים אינטנסיביים, הבונה ומתפשט ומפרה את הארץ ומיישב אותה ואת אוכלוסיהאלה שגרים בה ואלה שבאים אליה חדשות לבקרים בדרכים הסלולות ובדרכי ההעפלה הנעלמות מעין רואים. הכל, הכל עושים כאןבבית יוצר זה, המספק את מרבית האינוונטרים לתלאביב הגדולה ולכל הארץ כולה: רהיטי בנין ורהיטי בית, עבודות מכניקה ותחבורה, מוצרי טכסטיל וגרביים, יציקות פלדה ומתכת, הכל, הכל, הכל

בשעה שאתה מטייל בינות רחובות אלה ומבית מלאכה אחד לבית מלאכה שני רואה אתה תמונה המוכרת לך היטב, היטב, זוהי תמונה עתיקה שאפשר לראות אותה בכל מקום ומקום בעולם והיא היתה קיימת בכל הדורות: אותם העובדיםבעלי המלאכה שארשת פניהם הצעירים מקומטים, אך בריאים וערניםכיאות לעובדים שרוב ימיהם עברו עליהם בעמל מפרך. אפס יצירה מרננת היתה רצופה לעמלם זה. ודאיהתמונה כיום שונה בהרבה מזו שהיתה זמן רב לפני כן: בתי המלאכה הומים במכונות, ודוקא במכונות המודרניות ביותר והם נהפכו מזמן לבתי תעשיה זעירה, אך מראה העובד נשאר אותו מראהבשעה שעבד בסדנתו עם הקורנס והפטיש כמו בשעה שהוא תקוע בין גלגלי המנועים המסתובבים והוא חולש עליהם בידיו הנוקשות, והמיובלות. הקורנסים השתנוהופחו בהם רוח חיים של מנועים, אך האדם לא השתנה. החיים מפעמים בו תמיד.

במרכז עמל זה, כבכל המרכזים האחריםבבתי המלאכה ובסדנאות ליד שולחן העבודה וליד גלגלי המכונהחי, עובד ויוצר איש העם הישר והפשוט, הלא הואבעל המלאכה, איש העמל.

[מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה, הד המלאכה, מס. 3, 1947. מצאתי רק צילום של כתבה זו, והוא מפורסם באתר תל אביב 100 באדיבות אוסף משפחת האוזר (https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/florentin/volobalski)]

התמונות היפות המלוות את הכתבה ומקיפות את הטקסט צולמו ע״י בנו רותנברג, ומתועדות בהן שלל סצנות מחיי המקום. עגלה רתומה לסוס, על רקע צריפים ועץ דקל, נגרים צעירים חובשי כובעי קסקט, מפעילי מכונות אריגה מרוכזים במלאכת תיקונן, פועלים בשעת יציקת מתכת, ערימת קרשים מסודרת ברחוב, חומר גלם הממתין לעיבודו. אני מזהה את המקומות המצולמים כאן, אבל לעולם לא ראיתי אותם כך. בתקופה בה הכרתי את איזור התעשייה הזה כמעט ולא היו בו צעירים. גם אני, כמו כותב המאמר, רומנטי, אבל עבורי זו גם נוסטלגיה, כי כל זה עבר ונגמר, חלק מתקופה שלא תחזור, בודאי שלא למקום הזה. לאחר שיגמרו לבנות את פרויקט ׳המחוגה 17׳ לא יהיה ברחוב מקום לפועלים או לרעש קורנסים. זה עלול להוריד את ערך הנכס.

*

עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה חידש האצ״ל את המאבק בבריטים. בניין הבולשת היה סמל ומטרה חוזרת להתקפה, קרבת שכונת מכבי אליו הפכה אותה למקום המושלם להתארגנות להתקפה, כפי שמספרת שרה בוכמן:

האצ״ל פוצץ פעמיים את הבנין. אנחנו היינו שוכבים בצריף שלנו בבית, וכבר שמענו את הקולות, והודיעו לנו שאנחנו צריכים לא לצאת מהצריפים. היינו מסתתרים מתחת למיטות. ממש שכבנו מתחת למיטות. והיינו שומעים את הפקודות של אנשי האצ״ל, כי הם הסתתרו בין הצריפים לפני שהם הסתערו, להגיע לשם, להניח את חומר הנפץ.

ש. ידעתם שהם יוצאים לפעולה?

ת. הודיעו לנו, לא אמרו לנו מה ומי, אמרו לנו רק לא לצאת משעה זאת וזאת עד שעה זאת וזאת, לא לצאת מהצריפים. ואז אנחנו היינו למודי ניסיון, כי היו לנו גם כן עמדות של ה׳הגנה׳. ממש אנחנו היינו בחזית. העמדות של ה׳הגנה׳ ממש היו אצלנו בשכונה, ששמרו על תל אביב. מפני שאנחנו היינו על הגבול. אז היינו שומעים את הפקודות של האצ״ל ואת הפיצוצים של האצ״ל שפוצץ את ה– C.I.D..

בשכונת מכבי ב׳ שמעבר לכביש היחסים עם הבריטים היו קרובים יותר ומסובכים מאוד. חלק מנשות השכונה עבדו בחנות המזון הצבאית שהייתה צמודה לשכונה, והחיילים מהמחנה הסמוך עברו בקרבתה. אחיה של יונה קריסטל היה חבר אצ״ל, והיא מתארת את הקרבה וגם את העימות הלאומי הרוחש מתחת לפני השטח:

הצריף שלנו היה, הפתח שלו גם לכיוון הצבא הבריטי, כי היה רחוב לא סלול, חלילה, מה פתאום סלול? היו לנו סמרטוטים תמיד לנגב את הנעליים מהחול. לא סלול. החזית שלנו היתה לכיוון הרחוב הזה. אצלנו בבית אנחנו היינו שש בנות ושני בנים, שתים היו נשואות. היו יחסים נהדרים. יכלנו לעשות הרבה כסף. אבל היות שזה אנגלים וזה אצ״ל.

ש. למה כסף?

ת. החבר׳ה רקדו, ופתאום הבריטים שומעים, באים לחלון ורוצים. אז אחי אמר: אנחנו נמשיך, ברגע שאנחנו רואים שהם באים, לסגור את הפטיפון ולשבת ולשיר שירי מולדת. פעם, פעמיים, שלוש הם הבינו, יותר הם לא באו. את לא יכולה להגיד להם: תסתלקו מפה! הם הרי אנשים. רק כדי לא להכנס אתם לקירבה. אז מפקד המחנה בא לאמא שלי ואמר לה: תעשי מזיקה, תתני לחבר׳ה הבודדים האלה המסכנים האלה. בסך הכל החייל הוא די מסכן, די בודד. תמכרי להם את הבירה, תתני להם בית חם, רק לשבת לרקוד את השעתיים, תרוויחי הרבה כסף. אז אמא שלי אמרה: אני מאוד מצטערת. אני מבקשת לכבד את הרצון שלנו, שלא יבואו, שלא יתווכחו איתנו, שלא יבואו. נראה אתכם ברחובתודה רבה, אם אתם זקוקים לעזרהבבקשה. אבל לא, יש לי שש בנות. ואז היתה קבוצה שנקראת ׳בני פנחס׳. אם תפסו בת הולכת עם בן אנגלי, היו עושים לה קרחת. אבל לא קרחת לאורך כל הראש, אלא פשוט פס. פס נניח של חמישה שישה ס״מ קרחת. ומי זה רצה את זה? אז לא. אבל לנו הם עזרו המון. מדוע לנומשום שאמא שלי היתה אשה מבוגרת, היתה יושבת בחוץ ומתקנת גרביים. הוא היה צועק לה מרחוק: מאמא, מאמא, מאמא.

לחיילים הבריטים, המוצבים בארץ זרה, בה שונאים אותם, יש רצון וצורך לבלות, להרגיש רצויים ואהובים. בקפה לורנץ, הטמפלרי בעברו, הוקם מועדון חיילים וקצינים. הוא כנראה היה יקר מדי עבור החיילים הפשוטים, שרצו, על פי מפקדם, רק לשבת, לרקוד, להרגיש בבית. זאת היתממות. אחד מזקני האיזור, שהיה ילד בזמן ההוא והפעיל עד לפני כמה שנים מסעדת שיפודים לא רחוק מביתי, סיפר לי פעם בקול נמוך שבניין שלם ברחוב שימש כבית זונות צבאי. איני יודע אם אני מאמין לו, אבל ברור שמין היה אחד מהדברים שהחיילים רצו. האיום בגילוח הראש, בהשפלה פומבית שכולם יודעים מה משמעותה, היה מן הסתם כלי אפקטיבי למדי בכדי להגן על תומתן של נערות השכונהשכונת מכבי בתקופת מלחמת העולם השנייהp-4911

בתמונה זו נראים חיילים ברחובות שכונת מכבי, אוכלים משהו, כשהנשים צופות אליהם מבעד לחלון שתריסיו פעורים. ילדה בשמלה קצרה למידותיה שולחת אל הצלם מבט דואג, אף אחד לא נראה ממש נינוח. הצילום מתעד רגע שכמו לא היה אמור להילכד, לא אסור לחלוטין אבל בכל זאת מפוקפק במקצת. שרה בוכמן מספרת למראיינת עוד על הקשרים המסובכים הללו:

תראי, היו שתי בחורות בשכונה שלנו שהיו להן יחסים עם בריטים. אבל אחת מהן היתה גם כן, שרה לדרמן קראו לה, היו לה יחסים טובים מאד עם ערבים עשירים. היא היתה נוסעת כל פעם לביירות ולדמשק. ועוד אחת, ואני לא יודעת אחר כך מה היה, אם כן התחתנו עם אנגלים או לא התחתנו עם אנגלים. אבל אנחנו, שאר אנשי השכונה ראו את זה בעין מאד לא יפה, מאד לא אהבנו את זה. הן היו מנודות, כי לא אהבו את זה בשכונה. למרות שהבריטים, ׳הכלניות׳ קראו להם אז, הצנחנים הבריטים, היות ואנחנו היינו שכונת ספר ממש על הגבול, כל פעם שהיה עוצר הם היו מתמקמים אצלנו.

ש. היו אוכלים אצלכם?

ת. כן, היינו מתחברים איתם, היינו ילדים. כשהיה עוצר אנחנו היינו חופשיים להסתובב, ואנשים בתלאביב היו בעוצר. זה היה הייחוד של השכונה שלנו.

קו הגבול שסימנו הבריטים היה לאורך מגרש הפועל, שתחם את השכונה ממזרח. בימי העוצר שהוטל על תלאביב, שתכיפותם הלכה והתגברה, נמתחו לאורכו גדרות תיל, ואנשי השכונה שרצו לחזור לבתיהם נאלצו לזחול תחתיהן. המצב לא היה יציב, והלך והסלים. באוגוסט 1947 נעצר ישראל רוקח, ראש עירית תלאביב, עם עוד מספר אישי ציבור, ונשלח למחנה המעצר בלטרון. כמה ימים אחר כך, במה שכבר נראה כמהלך מוכר החוזר על עצמו, פרצו עימותים בין ערבים ויהודים בשכונת אלמנשייה, וגל פליטים משכונות הגבול בין תלאביב ויפו הציף את העיר. הפעם, למרות הקרבה למוסדות הבריטים, גם שכונת ׳מכבי׳ הותקפה. בעקבות זאת נשלח מכתב זה לממלא מקום ראש העיר:

31 לאוגוסט 1947

לכבוד

עירית תלאביב

לידי מר פרלסון ראש העיר,

כאן.

א.נ.

היות ושכונתנו שכונת הצריפים ״מכבי״ אגודה שתופית הנמצאת על גבול יפו ובה גרים שמונים משפחות שהם חברי האגודה, נוסף לזה כעשרים משפחות שכנים דיירים. השכונה קיימת זה 22 שנה כעין תריס לתלאביב גלי הפחדים והמאורעות שעברו על ארצנו במשך הזמן הנ״ל לקחה שכונתנו חלק היותר גדול, יען כי היא עומדת על הספר, בכל פעם שקרו מאורעות היינו נמצאים בסכנה בחיינו ורכושנו הדל ובפרט במאורע האחרון שהיה ב-14 לחודש דנא בשעה 2 בצהרים בזמן שהגברים היו נמצאים בעבודה שהתנפלו עשרות ערבים באבנים, בסכינים, גם לא חסר להם נשק חם. רק בנס נצלנו בלי קורבנות. במקרה האחרון שהיה בולט בו חוצפה היותר גדולה מצד הערבים, ושהפיל אימה ופחד על כל תושבי השכונה אילץ אותנו לחפש מוסד שיבא לעזרתנו בענין השכון שלנו שנהיה לכל הפחות בטוחים בחיי נשותינו וטפנו בזמן שאנו הולכים לעבודה ועוזבים אותם לנפשם.

אל מי נפנה אם לא לכב׳ עירית תלאביב העומדת תמיד על המשמר לעזור לשכונות הנמצאות סביב העיר.

אנו מוכרחים להרוס את הצריפים ולבנות במקומם בתים, זה דבר חיוני בכדי שנהיה בטוחים מתבערות ומהתנפלויות, ולדאבוננו אין באפשרות כספנו לעשות דבר כזה.

לכן אנו פונים בבקשה נמרצה להצילנו ממצבנו הנוכחי ולבא לעזרתנו הן בהשגות כסף והן בסדרו הענין בכלל. תושבינו יכולים להשתתף בסכומים ידועים לפי מצבם. העזרה שלכם מלבד שהיא תביא תועלת למאה משפחות גם היא תביא תועלת רבה באופן פוליטי, אנו משתוקקים מזמן להתחבר לת״א.

בלי עזרתכם יכולה שכונתנו להתפרק.

אדמת השכונה המכילה 1/2 9 דונם רשומה בטבו על שמנו ז.א. על שם האגודה שכונת הצריפים ״מכבי״ ויש בידנו קושנים על כל האדמה.

בתקוה שתשימו לב למצבנו ותמלאו את בקשתנו אנחנו חותמים:

  יו״ר האגודה: בנימין גולדמן

חבר הועד: יעקב ברוק

המזכיר: צבי אינדמן

[אעת״א, שכונות כללי, 2210א]

הנהגת השכונה אינה מבקשת כאן פינוי או דיור חלופי, אלא עזרה כספית כדי להבטיח את שרידת השכונה, להחליף את הצריפים בבתים מבוצרים, במטרה שזו תמשיך להיות גבול, ׳מעין תריס׳, בין תלאביב ויפו. העניים מחפשים פטרון, והם משתמשים במליצות חורקות וחנופה, ובהבלטת ההבדלים בינהם ובין תושבי שכונות הגבול האחרות: היותם אנשים עובדים, בעלותם על הקרקע ואשכנזיותם, הברורה משמותיהם. כל זה לא עוזר, כמובן. בכתב יד משורבטת בתחתית המכתב צורת הטיפול בו: ׳לאולגה: להודיע להם שעליהם לפנות לזליקוביץ והוא יפעל בהתאם להחלטות ועדת השכון׳. כלום לא קורה עם זה.

*

המלחמה מתקרבת. גם אם הבלגן נרגע לזמן מה הכל תלוי על בלימה. לאחר קבלת החלטת האו״ם על החלוקה מתגבר המתח, ובראשית דצמבר מותקפת שכונת הגבול נווה שלום בפצצות ובירי כבד. כוחות ה׳הגגנה׳, המבוצרים בעמדותיהם, מצליחים להדוף את המתקפה.

נסיון דומה היה באותו הזמן לחבר המגינים היהודים בשכונת המכבי. כאן החלה ״הפנטזיה״ סמוך לחצות. לראשונה הושלכה עליהם פצצה והיא התפוצצה בשטח ריק, אך מיד הבחינו אנשינו בקבוצת ערבים, המנסה לפרוץ מאחת הסימטאות שבשכונה. בלי שהיה נתכבדו באש הגונה ונהדפו. ושוב ניסתה קבוצה שניה להסתנן לשכונה בדרך אחרת, ואף פה נתקלו באש המגינים ונסוגו.

מעתה שימשה שכונת המכבי מטרה קבועה לערבים ולמשטרה הבריטית שחנתה בסביבה. איתרע מזלה של שכונת צריפים אומללה זו, שבגבולה הדרומי נמצאו בניני סי.אי.די., לאורך כל השכונה הגרמנית ביפו, כ-600 מטר. מתוך בנינים אלה היו שוטרים וחיילים בריטים יורים על השכונה כמעט מדי לילה בתואנות שוא, שיורים עליהם מעמדות ההגנה שבשכונת המכבי. יתר על כן, על אחד הבנינים שבשכונה הגרמנית הציבו הבריטים זרקור, שאורותיו כוונו לעבר עמדות היהודים, בכוונה ברורה, להפכן מטרה גלויה לערבים, שהתבצרו בבתיהם ממזרח לבניני סי.אי.די ובפרט בבנין טחנת הקמח המפורסמת של שחאדה עטאללה, מעלה מחמש קומות גבהה. מכאן היו הערבים ממטירים אש בלתי פוסקת ואנשי ההגנה נמנעו מלהגיב מחשש התערבות בריטית.

כבר ביום הראשון למאורעות ידעה ההגנה לסכל את נסיונות הערבים לפרוץ לשכונה. וכן הוסיפה. ובמשך הימים הוקפה השכונה חגורת עמדות, שחסמה כל גישה בפני מתקיפים ערביים ובריטיים.

[יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תלאביב, הוצאת מפקדת ההגנה בתלאביב, 1949, עמ׳ 38-39]

הבריטים, שידעו שהנסיגה קרובה, ניסו להגן על עצמם באמצעות הסתגרות בבסיסיהם, ותנועה במכוניות משוריינות בין מוקדי השליטה שהשאירו בינתיים בידיהם. כמה ימים אחרי המתקפה על השכונה, נהרגה נערה צעירה, בדרכה לבית הספר:

מכונית משוריינת של המשטרה, שיצאה אתמול ב-8 בבוקר משרונה ליפו, נאלצה להיעצר בכיכרהמושבות בתלאביב, ושם הותקפה ב״בקבוקמולוטוב״. מתוך צריח המכונית עלו עשן ולהבות אש. הנהג הסיע את המכונית לעבר רחוב העליה; בינתיים באה מכונית משוריינת שניה, ושתיהן פתחו באש בלי הבחנה. לשמע היריות במרכז העיר נתעוררה בהלה, האנשים חיפשו להם מחסה ממאות הכדורים שנורו. מכונית משוריינת אחת המשיכה דרכה ליפו, ובדרך נסיעתה פגעה בחלונות ראוה והוסיפה לזרוע כדורים. ליד בית המסחר גליקמן נהרג סוסהעגלון הספיק להימלט; כמה כדורים פגעו במכוניתטכסי, ובנס לא נפגע אדם. המכונית המשוריינת נכנסה אחר כך לרחוב הרצל, וליד התחנה של מכוניות ״דן״ נהרגה מכדור צפורה פסמאני.

כיצד נרצחה צפורה פסמאני

ילדה בת השלושעשרה, תלמידת כיתה ח׳ של בית החינוך ברחוב בצלאל משכ׳ ״מכבי״ נכנסה לאוטובוס לנסוע לביתהספר. אל המכונית נורו עשרות כדורים. שמשות החלונות והדלת נופצו. כדור אחד פגע בצוארה של הילדה. מיד הובאה אל סניף קופ״ח הנמצא בקרבת מקום, ובדרך משם אל בית החולים יצאה נשמתה.

[השתוללות ״משוריינים״ בלב ת״א לאחר פרובוקציה של הפורשים, דבר, 10.12.1947, עמ׳ 1-2]

עצוב נורא. שרה בוכמן זוכרת שקראו לה ציפה, וש: ׳היתה ילדה יפיפיה, רקדנית, למדה לרקוד בלט וכל זה׳. סביב חודש זה ננטשו השכונה והבתים הסמוכים לה. גם הבנין הצמוד לביתי, בית משפחת חינאווי, נעזב, על תושביו היהודים והערבים. שרה בוכמן מספרת על הפינוי:

ברחוב סלאמה היתה טחנת קמח, והערבים היו צולפים על שכונת פלורנטין, על השכונה שלנו. אפילו בצריף נתקעו כמה כדורים. ואז החליטו לפנות אותנו. אני זוכרת שאני לקחתי את סבתא שלי. לא היו לנו מכוניות. לקחתי את סבתא שלי וברחנו דרך מגרש הפועל הזה. מגרש הפועל כבר היה מגרש ריק. בהתחלה היו בו טריבונות מעץ, כי שיחקו. אבל ב– 1947 כבר הטריבונות נהרסו וזה היה מגרש ריק, ואני שומעת כדורים ממש מעל הראש. אני אומרת לסבתא שלי בובא, קראתי לה: בובא, תתכופפי! שתינו היינו כפופות ככה, עד שהגענו למרכז וולוולסקי וכבר הסתתרנו.

התושבים ישובו למה שיישאר מהשכונה רק אחרי שיפו תפסיק להתקיים כעיר ערבית. האזור עומד להשתנות שוב, באופן דרמטי. הרחוב שלי, רחוב אלאמריקאן, יאבד את שמו ואז יקבל אחד חדש, לא קשור לכלום, הרבי מבכרך. אספר על זה בחלק הבא.

****

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

וזה: צריך לדבר על הרבי: רחוב 306 החלק הבא. אני מודה לקוראים ולקוראות, מבטיח שאנסה לגמור את הדבר הזה, ושבסוף אפרסם גרסה הכוללת הערות שוליים מסודרות (כלומר קרדיטים ראויים וחשובים למקומות מהם אני לוקח את האינפורמציה אותה אני מביא כאן) וביבליוגרפיה.

צריך לדבר על הרבי: בצריפים

כשהתחילו לבנות את מגדל נווה צדק לא הצלחתי להתעלם מזה. הוא צמח במעלה רחוב אבראבנל, קומה אחרי קומה, מנוף גדול צמוד לשלד ההולך ומטפס, מעלה מעלה, עוד קומה ועוד קומה, כאילו שזה לא יגמר אף פעם. חציתי את הרחוב הזה לפחות פעמיים ביום, הוא היה הגבול בין אזור התעשייה בו גרתי לבין שכונת פלורנטין, ופתאום השתנה קו הרקיע. המנוף לא הפסיק לנוע, קובע סדרי עולם חדש, מעביר תבניות יציקת בטון ומוטות ברזל ביהירות אדישה, יוצר משהו שונה לגמרי מכל מה שמקיף אותו, בניין שצומח כמו גידול טפילי המפנה את מרפסותיו לעבר נוף אותו יוכל לשווק לעשירים. שנאתי את זה.

בתקופה הזו, כפי הנראה, התחלתי להסתדר. התבגרתי קצת, צלחתי את השנים הנוראיות של להיות צעיר ומבולבל, השתחררתי מקשר שהרעיל את חיי. ויתרתי על מה שהיה חלק משמעותי מזהותי עד אז, היותי אוטודידאקט, שמזלזל קצת בכל המלומדים האלה, שבעצם לא מבינים הרבה, והפכתי לסטודנט. בחרתי ללמוד היסטוריה כי חשבתי שזה בטח מעניין. רכבתי לרמת אביב באופניים, דרך דרך אילת, חולף כל פעם מתחת לאותו מגדל ארור.

יום אחד נפלה זרוע המנוף העליונה, ואיתה שני פועלים. הם היו עסוקים בהגבהתו, בורג לא חוזק כראוי והופ, הכל למטה. גופותיהם נלכדו בתוך המתכת המעוקמת, שגם ריסקה את גג אחד המבנים הטמפלרים הישנים שהיזמים אולצו לשמר ונחתה על דרך אילת עצמה. שם קברה זרוע המנוף תחתה מכונית שעברה בכביש ובה אישה הרה. עוברי אורח, עובדים מחנויות ובתי מלאכה ברחוב והפועלים הנותרים הרימו בידיהם את זרוע המנוף וחילצו את האישה בפגיעות קלות. עברתי שם מעט אחר כך וראיתי אותם, יושבים על המדרכה, קסדותיהם לצידם, ראשיהם בין ידיהם, המומים. העבודה התחדשה כמה ימים אחר כך, אחרי שפינו מה שצריך, כאילו כלום. תיעבתי את המגדל הזה, ובזמן שעבר מאז לא למדתי לחבב אותו, להפך. אני חושב שכל מי שהיה מעורב ביזימתו, אישורו ותכנונו ראויים לבוז, ולו רק בגלל שהשתמשו בשני טריקים מלוכלכים עד כדי גועל נפש. הראשון: בעת אישור המגדל נקבע שיהיה בן 22 קומות, אבל גובה הקומה לא הוגבל. מאחר ובאזור הותרה, משום מה, בנייה עד גובה מקסימלי של 180 מ׳, נוצר המבנה המוזר הנוכחי, המשלב קומות כפולות ובודדות. השני: בעת שימור המבנים של בית החרושת ׳וגנר׳ הם לא חוברו לתשתיות בסיסיות, ולכן אין כל דרך לעשות בהם שימוש. שלושה מבנים יפים, הוילה של משפחת וגנר, בניין המשרדים של המפעל ואולם ייצור גדול, עומדים שם כמעין פסלים סביבתיים או תפאורה, בלי לתרום דבר לאיש. בנוסף, בגלל המגדל הגבוה נוצרת במהלך החורף מלכודת רוח בדרך אילת, ההופכת את ההליכה בו, בקטע החשוב ביותר שלו, הצומת הפונה לפלורנטין או לנווה צדק, לקשה עד בלתי אפשרית בימים מסויימים. היא מצליפה בפנים, מכה בך, מסיטה אותך מדרכך, וזה בגללו. המגדל הזה אלים לסביבתו. כל זה קרה בגלל תאוות בצע, ובגלל שמישהו מצא פרצות בכללי התכנון וניצל אותן באופן ציני.

כך אומר צבי גבאי, אדריכל הבניין, בראיון שכולל מגוון של ציטוטים שלא יאומנו ומתאר את התהליך השערורייתי שהוביל לבניית המגדל: ׳הנפח של המגדל לא נקבע על ידי. בתור אדריכל, כשתיכננתי אותו חשבתי איך מוכרים אותו. לכן חשבתי שאני צריך להפנות את החזית לכיוון הים ולסגור את החלק שפונה לג'נקייה למבני התעשייה שבדרום. אף אחד לא רוצה להסתכל על ג'יפה ופלורנטין.׳ כשאני קורא את זה אני מרגיש שהוא מקלל אותי. [קובי בן שמחון, "המגדל הצרפתי": סיפורו המלא של המגדל בנווה צדקהיזם, השכנים, הצרפתים והוועדה לתכנון ובנייהTheMarker, 29.05.2008] 

אולי בגלל הלימודים, אולי בגלל המגדל שניער אותי מאדישותי, אולי בגלל שהתבגרתי, מצאתי את עצמי מעורב בהתנגדות לתוכניות בנייה שפורסמו לגבי אזור התעשייה שהפריד בין ביתי לשכונת פלורנטין. למדתי מאנשים שפגשתי קצת על חוקי תכנון ובנייה, התעניינתי ולמדתי בעצמי על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין ושל אזור התעשייה שיועד להריסה, התחלתי לראות דברים שלא הבחנתי בהם קודם. שמעתי את המילה ׳ג׳נטריפיקציה׳, המתארת את התהליך בו שכונות משתנות ומאבדות את ייחודן ואופיין בעקבות הפיכתם לאופנתיות ומבוקשות. ראיתי את עצמי כמקומי הנאבק לשמר משהו שאפילו הוא עצמו לא בטוח מהו

המאבק ההוא היה זירת החניכה שלי בפעילות מול רשויות תכנון עירוניות ומחוזיות, ומקומי בו היה שולי למדי. אני אסיר תודה לליאת איזקוב, גורי נדלר, יונתן משעל ועוד רבים אחרים, שתרמו מזמנם ומרצם למען הכלל. כלום לא היה קורה בלעדיכם.

*

אתמול עלו דחפורים על שטח שבמשך שנים היה מגרש חנייה עירוני, בהמשך הרחוב שלי, מצידה השני של דרך שלבים. באופן מוזר, לא מתאים לזמנים האלה ולאיזור הזה, כאשר כל פיסת אדמה היא בעצם נדל״ן מניב פוטנציאלי, הדחפורים הללו לא מבשרים בנייה, אלא הקמת גינה גדולה וחדשה, בה יהיו דשא, גבעה קטנה, מתקני משחקים ומקום לעצים בוגרים לצמוח ולהתפתח. זה משמח אותי.

תיאור יפה ומקיף של המאבק להקמת הגינה, הכולל קרדיט ראוי ומוצדק להילה הראל ויונתן לבדינגר, מוביליו חסרי הלאות (אותם אני מעריץ), כתבה ציפה קמינסקי, אשר מלווה בצילומיה האוהבים ובכתיבתה הרגישה במשך שנים את השינויים שעוברת השכונה: ציפה קמינסקי, המאבק על גינת דרויאנוב: מה מסתתר מאחורי כל השצ"פ הזה, Xnet, 11.06.2016 

גם בצד השני של רחובי, לכיוון רחוב אבראבנל, עובדים במרץ. לפני כמה חודשים נהרס שם חלק עיקרי במתחם מבני התעשייה שנקרא ׳החרש והאומן׳, וכעת כבר כמעט סיימו לחפור שלושה בורות ענק, שישמשו יסודות וקומות חנייה לבנייני מגורים גדולים שייבנו שם בשנים הקרובות. אני חושש מאוד מכך.

לכאורה אלו שני קטבים, בנייה יזמית שמטרתה ליצור רווח מול פעולה ציבורית לתועלת הכלל, אבל זה מסובך יותר, גם מאחר ואחד איפשר את השני, וגם מאחר ויש ביניהם מן הדמיון.

הקמת הגינה היא שיאו של תהליך שהחל בזמן ההתנגדות לפרויקט הרס אזור התעשייה והחלפתו בבנייה צפופה למגורים. אישור תוכנית האב שלפיה נבנים כעת הבניינים הותנה במציאת פתרון לחוסר בשטח ירוק פתוח בשכונת פלורנטין, וזה, בערך, מה שהגינה אמורה לעשות. היה טוב יותר, כמובן, אם הייתה מוקמת קודם על שטח מה שהוא כעת בית הספר היסודי ׳דרויאנוב׳, בניין חדש שהוקם במקום בית הספר שנסגר שהיה שם קודם, אבל דברים לא תמיד הולכים בקלות, אין מה לעשות.

הם דומים מאחר ובשני המקרים יש כאן שינוי מוחלט של ייעוד, הרס ובנייה מחודשת. ומכיוון שהסיבה שיש שם מגרש חנייה, ושיש שם אזור תעשייה, נעוצה בעובדת היות האזור הזה חלק מיפו בשנות המנדט. הנסיבות המיוחדות של קרבה פיזית לתלאביב מחד וניתוק רגולטורי ממנה מאידך יצרו את אזור התעשייה, שנקרא אז ׳מרכז וולובלסקי׳. ומגרש החנייה שם בגלל שלפני כן עמד שם צבר צריפים שכונה בשם ׳שכונת הצריפים ״מכבי״׳.

*

השכונה הוקמה מאחורי מגרש הכדורגל שתואר קודם, מהצד השני של רחוב אל אמריקאן, ונקראה על שמו. ניתן להבחין בגגות צריפיה הצפופים מעבר לגדר המגרש בצילום נאומו של ז׳בוטינסקי שהובא קודם. שישים משפחות עניות שבאו ממזרח אירופה בנו מתחם משותף על פי דפוסים שהכירו במקומות מהם באו, ספק רחוב של עיירה ספק שכונת עוני, מקום שיאפשר להם לשרוד. תשעה וחצי דונם של אדמת פרדס בלתי מעובד, זה ששכן מעבר למשוכת הצבר שאת צילומה הראיתי קודם, נקנו על ידי אגודה שיתופית ונרשמו על שמה במרשם הקרקעות.IMG_5405 copy

המפה הזו מתארת את המצב בשטח בשנת 1925 בערך. מגרש ׳מכבי׳ מסומן בצד דרך שכם, השטח עליו תוקם שכונת הצריפים מעבר לקו המקוטע הדק, סימול לכך שהרחוב אינו סלול, ושהגבול בינו למגרש מטושטש. אדמתה רחבת הידיים של משפחת אבוח׳דרה, שביתו המפואר של אחד מראשיה ניצב מול בית הקפה של לורנס, בצומת המובילה לנווה צדק, נמצאת ממזרח. הקו המקוטע העבה מסמן את הגבול בין שכונת המרכז המסחרי, הנמצא בשטחה של תל אביב, לבין יפו. ניתן לראות כיצד  קו הגבול חוצה את הכביש מול צומת דרך אילת ורחוב לוינסקי של ימינו ומתפתל מסביב לשכונת וולהאלה ובית החרושת של ואגנר. הקולנוע המסומן במפה נקרא ׳ביתן׳ ומודעה שהתפרסמה בעיתון ידיעות עירית תל אביב מזמינה אליו את הקהל הרחב:

תשומת לב

אחרי תיקון יסודי באולם שסודר לגמרי עם רהיטים חדשים והכנסת מכונות חדשות של הפירמות הכי מפורסמות בעולם והמסודרות ע״י מומחים

נפתח הראינע ״ביתן״ תחת כיפת השמים, רחוב ת״א יפו, (מול ביהח״ר וגנר)

בהנהלת עבד אלרחמן טובג׳י את זלמן אלשונסקי

הנהלת הראינע שמה אל לבה להנעים לקהל מבקריהם הנכבדים את שעות בלותם במחיצתם

תמונות טובות ממדרגה ראשונה

אשר תופענה לעיני המבקרים בכל הבהירות האפשרית, ע״י מכונות משוכללות חדשות, תחת צלילי התזמורת הכי נעימה בתלאביב בהנהלת מר יצחק רובינשטיין.

מקוים אנחנו כי בני עירנו הנכבדים, השואפים לשעה של קורתרוח לאחר עמל היום, יכבדונו בבקוריהם.

בכבוד רב, בשם הנהלת הראינע ׳ביתן׳ זלמן אלשינסקי.

[יעת"א, מס' 17, אוגוסט 1926]

נוסח המודעה משעשע, כמובן, וזו בהחלט סיבה מספיק טובה להביאה כאן, אבל אבקש להצביע על מספר דברים נוספים: החיבה לטכנולוגיה, והשימוש בה ככלי לקידום מכירות, אופן ציון הכתובת, לא על ידי ציון מספר הרחוב אלא באמצעות שימוש בנקודת ציון עירונית ידועה, אזכור והדגשת שמות המנהלים ואפילו שמו של מנצח התזמורת כדי ליצור אמון ומחוייבות אישית לכאורה שלהם ללקוחות, אשר הפניה אליהם היא כ׳בני עירנו הנכבדים׳. יש כאן הנחת יסוד של זהות משותפת, למרות שהראינע נמצא ביפו, ולמרות שהוא בניהול משותף, יהודי וערבי. זה נראה לנו מוזר, ערבי ויהודי מנהלים יחדיו מקום בילוי שמפורסם בעיתון הרשמי של עירית תלאביב, מקום בילוי אשר משוחרר, עקב היותו ביפו, מהרגולציה שלה עצמה. אבל מסתבר שיש פה הגיון כלכלי, ושלבני התקופה זה נראה מובן מאוד. קולנוע ׳עדן׳ הסמוך, נהנה באותו זמן ממונופול שהעניקה לו אותה עיריה, תמורת תשלום דמי זיכיון, והייתה ביקורת בעיתונות על הדורסנות שלו ועל חוסר הכבוד שלו ללקוחות ולעיר. מיקום הקולנוע ביפו, על גבול תלאביב, איפשרה ליזמים, ואולי גם לעיריה, לעקוף את המונופול הזה, למשוך אליו את מאוכזבי ׳עדן׳ ובכך גם להפעיל לחץ על בעליו שיעמדו בהתחייבויותיהם וישפרו את יחסם אל הצופים.

גל ההגירה הגדול המכונה העלייה הרביעית שינה את דמותן של תלאביב ושל יפו. רוב המהגרים באו מפולין ומרוסיה, והגיעו אל הארץ כמשפחות שמחפשות הזדמנויות טובות יותר מאשר מה שסיפק להם המקום שנטשו. המהגרים היו זקוקים לדיור שיוכלו לעמוד בעלותו, לעבודה, לקהילה קולטת שמפעילה מוסדות מתפקדים: ייצור, מסחר, דת וחינוך. פתרונות זמניים כמו מחנות אוהלים או צריפים ארעיים מיתנו מעט את המצוקה, אבל הנהגת תלאביב חששה מכך שיהפכו קבועים. תמר ברגר, בספרה היפה ׳דיוניסוס בסנטר׳, מתארת מקרה כזה: נסיבות הקמתה של שכונת נורדיה, שאדמתה נקנתה מבעל אדמות יפואי ושהצריפים שהוקמו עליה בחופזה בשנת 1924 נהרסו רק בשנות ה– 70, כאשר על חורבותיה הוקם דיזינגוף סנטר. פטריק גדס, המתכנן המיתולוגי של תוכנית האב הראשונה של תלאביב, התייחס לכך ב׳דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב׳ שהקדים וליווה את הכנת התוכנית:

הצריפים הזמניים ואפילו האוהלים הם כנראה כורח המציאותכנראהשל גידול אוכלוסיה, מעל ומעבר לכמות המגורים הקיימת. עם זאת עלי להציג שאלה או שתיים:

1. האם לא רצוי להקים ביוזמה פרטית, (בקלות רבה יותר מאשר באמצעות הרשות העירונית) צריפים נוספים או, אוהלים, בצורה מאורגנת יותר ובתנאים סניטריים משופרים וביתר כלכליות וחסכון לכל הנוגעים בדבר; וכל זאת תמורת שכר דירה שיכסה את ההשקעה הדרושה ויאפשר תחזוקה ותיקונים כנדרש. קל להכין תכניות מתאימות וכלכליות לבניה כזו.

[דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב ע״י פרופ׳ פטריק גדס (1925), תרגום והקדמה אליעזר פרנקל, הוצאת סדנא לעיצוב ואדריכלות, תל אביב 1993, עמ׳ 7]

גדס, למעשה, קורא לעודד בנייה יזמית בסטנדט נמוך, תוך הקמת מנגנון פיקוח ורגולציה. עירית תלאביב אכן נקטה בשיטה זו, וקבעה כללי בינוי לצריפים. ב׳מודעה עירונית מס׳ 19׳ שהתפרסמה בפומבי ובעיתון העירוני תחת הכותרת ׳הוראות לשמירת הניקיון בשכונות הצריפים׳ נקבע כי על רצפת הצריפים להיות עשוית בטון ׳באפן שלא לתת מקלט לעכברים׳, שלצריפים צריכים להיות יסודות, שהם צריכים להיות צבועים מבפנים ומבחוץ וגם: ׳ג. על יד כל צריף צריך להיות בית כסא חימי מסויד מבפנים ובחוץ. דוגמא אפשר לראות במשרד המפקח העירוני (שדרות רוטשילד בנין המשטרה).׳ זה נחמד ומובן מאוד אבל מתאים למי שמסוגל לעמוד בתקנות הללו. יפו לא הציבה כל כך הרבה דרישות.

שרה בוכמן (לבית קרייר), נולדה בשכונה. בערוב ימיה ניהלה מאבקים עיקשים בעירית תל אביב בעניין הפיצוי לבעלי הקרקע, כמו גם בעניינים רבים אחרים. היא הייתה אורחת קבועה בישיבות מועצת העיריה, נהגה לקרוא קריאות ביניים רבות במהלכן וחולדאי, ראש העיר, הכיר אותה בשמה והקפיד לפנות אליה בכבוד גם כאשר הפריעה לדיונים והביעה דעה נחרצת כנגדו. כעשור לפני כן התראיינה ותיארה את נוף ילדותה, ואת תנאי החיים בשכונה:

ש. כמה צריפים היו?

ת. היו ששים משפחות שהתגוררו שם. היה חצי צריף, צריף מלא, היו כל מיני חלוקות.

ש. זה היה מתוכנן באיזה שהוא סדר? היה רחוב, משני הצדדים היו צריפים?

ת. כן, כן, כמו עיירה ברוסיה. ככה היתה השכונה.

ש. רחוב אחד?

ת. לא, היו הרבה רחובות. היה רחוב ראשי. אנחנו גרנו ברחוב הראשי.

ש. היה לו שם?

ת. לא, לא היו שמות לרחובות.

ש. כמה רחובות היו?

ת. היה רחוב ראשי, ברחוב הראשי היה לנו מקלט. מהרחוב הראשי התפצלו סמטאות. היו הרבה סמטאות.

ש. זה היה מתוכנן, או שזה היה ספונטני? איפה שכל אחד רצה?

ת. הצריפים היו דבוקים אחד לשני, כמו, את יודעת, כמו שהיום עושים קוטג׳ים טוריים. היו גושים כאלה של צריפים. והיו חצרות גם כן. בחזית היו חצרות. היו כאלה שגידלו קצת ירקות, אבל לא הרבה, מעט. היו גם תרנגולות וכלבים וכל מיני. לא שהתפרנסו מזה, זה היה ככה סתם. מפני שהשכונה נבנתה, אני חושבת, לפי מה שאני זוכרת, על המקסימום של האדמה. ניצול מקסימלי של אדמה למגורים, ורק השאירו שטח קטן לחצרות, לא שטח גדול לחצרות.

ש. מה היה שטח דירה?

ת. צריף שלם, אנחנו גרנו למשל בצריף שלם, היו לנו ארבעה חדרים. אפשר לומר שזה היה מאה מטר ארבעה חדרים. היה חצי צריף, אז זה חמישים מטר. אנחנו גרנו בצריף גדול, היה לנו צריף די גדול, היו לנו ארבעה חדרים. אבל השירותים לא היו בצריף. השירותים היו משותפים.

ש. בחצר?

ת. לא רק בחצר. בשני מקומות בשכונה עשו שירותים משותפים כאלה, כמו בקיבוץ שפעם היה. שני מקומות בלבד. אחר כך לאט לאט אנשים התחילו לעשות שירותים בתוך הבית ומקלחות. ומטבח גם כן. אמבטיה לא. אחר כך יותר מאוחר, אני זוכרת, מישהו נכנס, קנה צריף, והוא היה איש בעל יוזמה. קראו לו ברייר. לנו קראו קרייר ולו קרא ברייר. אז הוא בנה אמבטיה. וזה היה חידוש עצום האמבטיה הזאת.

[ראיון עם שרה קריירבוכמן, שכונת מכבי א׳, מראיינת שולה וידריך, אעת״א]

הרחוב הראשי שאותו היא מתארת היה בנקודה הנמוכה ביותר במגרש, כדי לנקז את מי הגשמים. רחוב אליפלט עדיין לא היה קיים. סמטאות צרות התפצלו מאותו רחובון ראשי מזרחה ומערבה, צריפים פשוטים, רחוקים מאוד מבתי העץ האמריקאים, בצידיהן. רוב המשפחות שהתגוררו בשכונה היו מרובות ילדים וקשות יום. הם דיברו בינהם בעברית, יידיש, פולנית ורוסית. הגברים עבדו כפועלים בבתי המלאכה הסמוכים, כעגלונים, או במקומות שונים בתלאביב. הפרנסה היתה בדוחק, ובשכונה היו מעמדות שהושפעו מהיכולת הכלכלית השונה של הדיירים. משפחתה של שרה בוכמן הייתה בעלת אחת משתי חנויות המכולת שבשכונה, ועשירה יחסית לסביבה הענייה. ד״ר צבי אלפלג, מזרחן ידוע שגר בשכונה בילדותו,  תיאר כך את ההבדל בין הצריפים:

ת. היו שני סוגי צריפים. היו צריפים של חסרי היכולת, צריך להגיד, שהיו בנויים מרצפות עץ, גם קירות עץ, וגגות פח. אני זוכר שאבא שלי קנה פחים ישנים ולכן היו בהם החורים של המסמרים הקודמים. ובלילות של חורף היינו מפזרים את כלי המטבח בבית. בכל מקום ידענו איפה המים יורדים. לא מפני שזה הפריע לנו, אלא כדי שהרצפה לא תרקב. וחלק אחר של השכונה היו בעלי מעמד יותר, בעלי יכולת יותר, להם היה בדרך כלל נייר זפת שהיה מודבק  בצד החיצוני של הצריף וסוגר על החריצים שמפרידים בין קרש לקרש, כך שאצלם הרוח לא היתה חודרת בחורף, וגם הגשם לא היה מטפטף להם על הרצפה.

ש. מי היה שותף לצריף שלכם, אמרת עגלון.

ת. לנו עגלון שהיתה לו עגלה, פשוט פלטפורמה רגילה עם סוס, שהיה נוסע בבוקר וחוזר בערב. לעתים קרובות הוא היה מנגן בכינור שהיה לו. אני חושב שהיתה לו מנגינה אחת שהוא היה חוזר עליה. אני בטוח בזה שהוא לא ידע שום דבר יותר מהמנגינה הזאת.

[ראיון עם ד״ר צבי אלפלג, מראיינת שולה וידריך]

אכן עיירה. שבה למשפחה גדולה אחת היה תנור אפייה בו כולם השתמשו, עם בית כנסת אחד, ואז גם שני, עם הווי פנימי וזהות מקומית. אין קשר בין מה שתואר כאן לבין תקנות הבנייה שהובאו קודם. אבל רוב הילדים התחנכו בתלאביב, ומעטים, ביניהם גם שרה בוכמן, למדו אפילו בגימנסיה העברית, פאר מערכת החינוך התלאביבית. מרכז תלאביב היה, כמו בימינו, במרחק הליכה, רכיבה על אופניים, נסיעה באוטובוס. תושבי השכונה היו מעורבים בחיי העיר מעצם קרבתם לה ובגלל שהעיר תפסה אותם כחלק ממנה.

צריף בשכונת מכבי א p-4913הנה עגלון ליד עגלתו. גלגלי העגלה עשויים עץ. הצריף שמאחור דל ובלוי, נייר הזפת שעל קירותיו מתקלף. אר