ארכיון קטגוריה: טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו

טקסטים שניתן להגדיר אותם כ- ‘עיון’. בפועל יש פה מאמרים, עבודות לאוניברסיטה ואמירות מלומדות בעיני כותבן.

השחקן מאמריקה – גרסה דיגיטלית

השחקן מאמריקה

פרויקט המשפחה

לגרסת PDF מלאה

התנצלויות פתיחה 

כבר שנים שההיסטוריה המשפחתית שלי קוראת לי שאספר אותה, כאילו שאם אני לא אעשה זאת משהו חשוב, בעל משמעות, יעלם וישכח. אני מתבייש בתחושה הזו, חושש שהיא יוהרה ריקה. משפחתי אינה מיוחדת יותר מכל משפחה אחרת. ובכל זאת. ההיסטוריה המשפחתית יצרה אותי והשפיעה עלי, אבל היא מעניינת אותי לא רק בגלל זה. דווקא בגלל שהיא פרטית ומסויימת מאורעות ותהליכים גדולים משתקפים בסיפורים השונים הקשורים בה ובדמויות המעורבות בהם. ולכן הנסיון להבין ולספר את ההיסטוריה המשפחתית שלי הוא גם ניסיון להבין ולספר את המציאות, כפי שחוו והבינו אותה בני משפחתי, הקרובים והרחוקים. 

בא לי להתחיל רחוק. אספר כאן על קרוב משפחה נשכח, שבכלל לא ידעתי על קיומו עד לאחרונה. אני שואף שסיפורו יהיה פתיחה למסע אליו אני יוצא, מעין פרויקט אישי, פרויקט המשפחה.

מותו המוזר של אדולף היטלר

בראשית הקיץ השתתפתי בחתונה משפחתית, מנהג נדיר עבורי, גם בגלל שכלל יציאה מהעיר. אני טיפוס מקומי ושכרתי מכונית לפי שעה לרגל העניין, אבל תכננתי לא נכון את איסוף בתי, שבאה אתי, מחזרת תזמורת בה השתתפה במרכז המוזיקה העירוני ביפו, ונתקעתי בפקק של מכוניות שבאו לצפות במופע של אייל גולן באצטדיון בלומפילד. היא לא לקחה איתה טלפון, כך שלא הצלחתי להודיע לה על האיחור וכשסוף סוף נפגשנו אני כעסתי, היא בכתה, וכל הסיפור היה מבאס מאוד. היה ברור שנאחר, כמעט ויתרנו אבל לא רציתי להודות בכשלון. נהגתי מהר אבל לא מדי, ותוך כדי כך בתי ואני נרגענו. כך שוחחנו וצחקנו כל הדרך לקיבוץ חולדה, שבכניסה אליו נמצא גן האירועים. אמנם כמעט החמצנו את החופה, אבל הכל היה בסדר, והדרמה הקטנה נשכחה. פגשנו את אחותי וילדיה ואת בת זוגו של אבי המנוח, שהגיעה במיוחד מגרמניה לרגל האירוע המרגש. זה היה כיף, וכך גם לראות פרצופים שאני מכיר רק מהזדמנויות כאלה, השייכים לפלג המשפחה הרחוק מאיתנו, להבחין בילדים חדשים, להבין שמעכשיו יתווסף עוד ענף לעץ המשפחה שלנו. רגעים כאלו, של איחוד והצהרות אהבה פומביות, משמחים אותי. 

מאוחר יותר, סביב השולחן שיועד לקרובי המשפחה מצד סבתו של החתן, שניצב בצד רחבת הריקודים הרועשת, פגשתי בקרוב רחוק, בן אחותה של סבתי המנוחה. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני מעריך אותו מאוד והוא טוב לב ואמיץ. שוחחנו בהזדמנות קודמת על שורשי הקשר המוזר והקשה בין אמו וסבתי, שתי אחיות שחיו בנתק מוחלט זו מזו. המוזיקה הרועשת לא איפשרה לנו לדבר הפעם, אבל הוא זכר את שיחתנו הקודמת והביא עמו מסמך שכתבה אימו, עדות ישנה שלה המתארת את משפחתן המשותפת. כשקראתי בה שמתי לב לדמות המוזכרת בחטף, שלא הכרתי קודם. הוא יהיה גיבור הטקסט הזה, אחד מאחיו של אביה, הדוד המשותף שלה ושל סבתי. 

היא כתבה ששמו היה לודוויג דונאט, שנולד בוינה בשנת 1900 ומת בניו-יורק בשנת 1967. לדבריה, היה ׳שחקן בחסד עליון׳:

… מייד אחרי גמר ב״ס תיכון נכנס לב״ס לשחקנים והגיע לבמה היוקרתית בברלין, עם תפקידים ראשיים. הוא נטה לתפקידים סנטימנטאליים, פעם ראיתי אותו עוד לפני עליתו המסחררת בהצגה, עם הנושא ״משולש״, והוא היה המפסיד; זה לא היה לפי רוחי הרומנטית, אך אז טרם הבנתי, שהשחקן מקבל תפקידים בהתאם לאופיו; לולי היטלר, היה ודאי מועמד לתפקיד של ״מפיסטו״, בפאוסט של גיתה. כשהתבגרתי… הבנתי, מה חשיבותם של שחקנים הנוטים לתפקידים של נוכלים ו-״מפסידנים״.

היא מתארת שחקן מצליח, אמנם לא כוכב אבל אמן במלאכתו, לוזר טבעי, בעל צד אפל. רות הייתה רוצה שהדוד שלה יהיה גיבור ההצגה, אבל מבינה את חשיבות הנבל, כמי שיוצר את העלילה. מפיסטו, השטן, מצליח לשכנע את הדוקטור הטוב למכור את נשמתו. בלעדיו אין פאוסט. היא ממשיכה ומתארת  באופן תמציתי את תולדות חייו. ברור מאופן תאורה שלא הייתה קרובה במיוחד אליו:

…כבן 20 התחתן עם בחורה יהודית מבוגרת ממנו, נגד רצונה של אמו ונגד רצונם של כל אחיו. אחרי שנים מספר התגרש והתחתן עם בחורה נוצריה, מריאה, אותה אהבתי מאוד; היא היתה 10 שנים מבוגרת ממני ואהבנו אחת את רעותה. גם ממנה התגרש, כבר באמריקה לשם עבר ב-1938; שם היו לו צרות רבות: השפה הנה המכשיר העיקרי של השחקן, ולמרות כשרונו ושמיעתו הטובה (הוא שר גם יפה, באריטון, וכמה גאה הייתי, כשזכיתי ללוותו בפסנטר!) זה נמשך שנים מספר, עד שמבטאו באנגלית השתפרה במדה מספקת. וחוץ מזה נודע לאנשי מקארתי בשנות השלושים המאוחרות שהוא נוטה לקומוניזם!! במשך הזמן התחיל לשחק בסרטים (ב-״אל גולסון״, למשל, שיחק את האב היהודי), נתן שעורי זמרה, ולאחר הגירושין התחיל לחיות עם אשה נוצרית. 

היה לי קשה להאמין בסיפור המוזר הזה. הוליווד הייתה רחוקה מאוד מחייה של סבתי, שחיה חיים קשים של עבודה וסבל. הייתי חייב לבדוק את זה. 

*

ערך וויקיפדיה קצר ומסודר מנציח את לודוויג דונאט (Ludwig Donath). הקישורים ממנו אימתו את רוב המידע. היה אדם כזה והוא אכן היה שחקן מצליח. אתר IMDB מונה 82 תפקידים שגילם בסרטים ותוכניות טלוויזיה אמריקאיות, בקריירה שהחלה בגיל מאוחר ונמשכה 25 שנים. הוא שיחק גם בסרטים וסדרות שזכו לכבוד והערכה, כמו ׳גילדה׳ או ׳אזור הדמדומים׳ וגם בקוריוזים נשכחים. מנעד דמויות המשנה שגילם נע בין נבלים, נאצים ומהגרים יהודים לאמריקה. נראה שהמבטא הגרמני הרך, כישורי השירה שלו ויכולותו לגלם רגש העולה על גדותיו קבעו את התפקידים אליהם לוהק.

באתר מופיע צילום בו הוא נראה לצד אלפרד היצ׳קוק, על בימת הצילום באחד מהסרטים האחרונים בהם השתתף, ׳מסך קרוע׳ משנת 1966. ידיו של היצ׳קוק מונחות על כתפיו בתנוחה אינטימית, שמבטאת הערכה וקרבה. לודוויג מחייך, נראה מאושר ומרוכז. הוא מגלם בסרט מדען מזרח גרמני, גאון אקסצנטרי, ממנו מנסה פול ניומן, כוכב הסרט, לחלץ מידע סודי. בסצנה המופיעה בתמונה מנהל ד״ר לינץ, הדמות אותה מגלם דונאט, קרב מוחות עם גיבור הסרט, נלחם בו עימות אינטלקטואלי ורגשי ליד לוח הגיר. זה אחד מרגעי השיא של הסרט, ואני יכול להבין מדוע היצ׳קוק הפקיד את התפקיד בידיו. סצנה שהייתה יכולה להיות משעממת ומייגעת, עימות סביב משוואות מתמטיות, הופכת בזכותו למותחת ומעניינת. אין ספק שהוא שחקן מצויין, אותו קרוב משפחה שלי, חינני, אפל ומקסים. אי אפשר לקטלג אותו באופן אוטומטי כטוב או רע. אנחנו מזדהים וסולדים ממנו בו-זמנית. הוא כלי משובח בידי הבמאי, המספר  באמצעותו על המציאות האמביוולנטית של המלחמה הקרה. 

באחת מהסצנות האחרות בהן מופיע דונאט, הפרופסור אותו הוא מגלם נפגש עם המדען האמריקאי במסעדה במזרח ברלין. לכאורה זו סצנה דרמטית, אבל אז התזמורת מתחילה לנגן, והוא מזהה את השיר. דמעות נקוות בעניו כאשר הוא מצטרף למנגינה בקולו הנעים. ׳ואלס וינאי. האם סיפרתי לך שאחותי אמילי נדרסה על ידי חשמלית בוינה?׳, הוא אומר. לרגע אנחנו, הצופים, מאמינים שאלו הזכרונות שלו, של השחקן, ולא של הדמות. 

לא ידעתי עליו דבר קודם. למיטב זכרוני סבתי לא הזכירה אותו מעולם, והוא הרי היה דוד שלה, לא קרוב רחוק, דוד ממש. ודאי שמעה את אחותה הגדולה כאשר ליוותה את שירתו בנגינת פסנתר. מדוע לא סיפרה לנו עליו? אמנם מת מספר שנים לפני שנולדתי, אבל בכל זאת, קרוב משפחה בהוליווד! מדוע לא התגאתה בייחוס הזה? האם קינאה בו? האם התעלמה ממנו בגלל שחי עם ׳אשה נוצרית׳? האם כעסה על כך שהוא עבר את מלחמת העולם בהוליווד בשעה שאחיו, אביה, נרצח בשואה? האם זה קשור לכך שגם מאחותה התעלמה, וגם עליה כמעט ולא שמעתי דבר? 

* *

בדיוקן משפחתי של משפחת דונאט, אותו צבעתי באמצעות האלגוריתם של חברת ׳My Heritage׳, לודוויג, צעיר הבנים, יושב בקדמה, בצד ימין. המצח שלו גבוה ושערו מסורק לאחור. מבטו חצוף ונוקב. ידיו שלובות. ברור שבמשפחה הזו הוא מגלם את דמות המורד, מי שיכול להרשות לעצמו לסטות מהדרך, להמרות את פי אחיו ואמו. נפתלי (ארנולד) דונאט, הסבא רבא שלי, אחיו, אביהן של סבתי ואחותה, עומד מאחוריו. הוא עגלגל יותר בתווי פניו, מובס. אין פלא. הוא הילד המוצלח פחות, ההולך בתלם. אב המשפחה, שניהל את חנות הגלנטריה המשפחתית, בשולי וינה, מת צעיר. לודויג היה רק בן 3, והמשפחה הייתה חייבת להתארגן מחדש בכדי לשרוד. ארנולד היה בן 16, והתקשה בלימודיו. כך שאמו, האלמנה ברטה, החליטה שלא ימשיך אל הגימנסיה אלא שעתידו יהיה לסייע לה בהחזקת החנות. הוא שנא את זה, והיה היחיד מבני המשפחה שלא זכה בהשכלה גבוהה. אבל כנראה שלא הייתה לו ברירה אמיתית. ארנולד חי תחת מרות אימו, אבל למרות זאת לא זכה להערכתה. עבודתו כפויית הטובה פרנסה אותה ואת אחיו הצעיר. אחת מאחיותיו ושניים מאחיו יהפכו לרופאים. אחד מהם יתנצר ויהפוך לקתולי אדוק. אחות נוספת תהפוך לחברה בכת המאמינים של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. כולם יברחו בזמן, לאמריקה, לבריטניה ולפינלנד. הם יבנו שם חיים, והעבר יהפוך לזכרון רחוק. ארנולד ואשתו, שאינה מופיעה בתמונה, יהיו היחידים מבני המשפחה הזו שיירצחו בשואה.

ללודוויג דונאט לא היו ילדים, למרות שהיו לו שלוש בנות זוג איתן חי שנים רבות. בארכיון תיאטרון גרמני מצאתי עדויות לכך ששיחק בהצגות ומחזות זמר בברלין. הוא התחתן צעיר והתגרש צעיר. אני מדמיין שהיו לו חיים בוהמיים, שנדד בין וינה למינכן ולברלין בעקבות תפקידים בתיאטרון. הוא התחתן שוב,  עם מריה הלא יהודיה, מעט לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשנות השלטון הנאצי גר בברלין, ונשאר בגרמניה ממש עד פרוץ מלחמת העולם. אז ברח כפי הנראה לשוויצריה, משם לאנגליה ואז לארצות הברית, אליה קיבלו הוא ואשתו ויזת הגירה. הם הגיעו בספינה לניו-יורק ב-1940, כשבידיהם 1600 דולר (שווה ערך לכ- 80,000 דולר בימינו). הם היו פליטים מבוגרים בארץ חדשה, מהגרים שיאלצו לבנות לעצמם חיים במקום אלה שהשאירו מאחור. למזלו לודוויג דיבר אנגלית היטב והמלחמה העניקה לו הזדמנויות שהשכיל לנצל.

*

בשנות הארבעים הקולנוע ההוליוודי היה בשיא פריחתו, ושימש כפס ייצור מיומן של מוצרי בידור ואמצעי אינדוקטרינציה. הקולנוע סיפק לחברה האמריקאית, שהתמודדה עם משבר כלכלי וחברתי אדיר, סיפורים ואגדות שאפשרו לברוח מהמציאות הקשה. במקביל הסרטים קידמו והפיצו חלומות, רעיונות ומיתוסים שאפשרו להתאחד סביבם ויצרו בסיס תרבותי משותף. מלחמת העולם הובילה להתגייסות של מכונת ההפקה הזאת למאמץ הלאומי והסיפורים החדשים, על נאצים רעים שצריך להביס, דרשו שחקנים דוברי גרמנית או בעלי מבטא גרמני משכנע. זה היה הרקע לתחילת הקריירה הקולנועית של לודוויג דונאט. הוא היה בן 42 כאשר לוהק לתפקיד פרופסור מצגר, נאצי רשע, בסדרת סרטי הפעולה ׳הקוד הסודי׳, שהופקה על ידי אולפני קולומביה. היו בסדרה 15 אפיזודות, שהופצו והוקרנו בבתי הקולנוע הרבים שמילאו אז את כל אמריקה, בהפרשים של שבוע או שבועיים. קולנוע הייתה צורת הבילוי העיקרית אז, והסדרות פיתו את הצופים להתמיד לבקר בהם. ׳הקוד הסודי׳ גוללה סיפור בלשי מתפתל על נסיון נאצי לגניבת נוסחאות סודיות שנכשל בזכות גבורתו ועורמתו של קצין משטרה הפועל בתחפושת ׳הקומנדו השחור׳. לודוויג מופיע בהם תחת השם לואיס דונאט, כדי שלא יחשדו, חס וחלילה, שהוא גרמני ׳אמיתי׳. 

כנראה שהאולפן היה מרוצה מעבודתו, מאחר שדונאט, שעבר מניו-יורק ללוס אנג׳לס, הפך לשחקן משנה המשתתף בסרטים רבים. אולפני קולומביה היו ידועים בשימוש החוזר שעשו בתפאורות שעברו מסרט אחד למשנהו. כך, גם הוא היה מעין אמצעי הפקה, שניתן להעביר מתפקיד דומה אחד לאחר. לואיס דונאט הפך שחקן של האולפן, רק שנים ספורות אחרי ההגירה. זאת הייתה עבודה ופרנסה מסודרת, ותחילתה של קריירה לא צפויה. כל הכבוד, דוד לודוויג!

היה תפקיד יוצא דופן אחד שגילם: בשנת 1943 לוהק לתפקיד ראשי בסרט בעל השם הביזארי ׳מותו המוזר של אדולף היטלר׳. אולי בכדי להוסיף לדמות אמינות, ניתן לו קרדיט תחת שמו האמיתי, לודוויג. זה סיפור בן זמנו, מעין גרסא אפלה ומעודכנת של הסרט ׳הדיקטטור הגדול׳, המתרחש באירופה הכבושה. 

דונאט מגלם את דמותו של פקיד וינאי, שיש לו כשרון יוצא דופן לחקיינות. הוא מחקה את היטלר בפני חברו לעבודה, סתם בשביל הצחוקים, והדבר מוביל למעצרו על ידי הגסטפו.  

הנאצים, רשעים כפי שנאצים נוהגים להיות, מחליטים לנצל את הכשרון של הפקיד המסכן. הם מעבירים אותו ניתוח פלסטי כפוי שגורם לו להיראות כמו היטלר, מודיעים למשפחתו שהוצא להורג והופכים אותו לכפילו של הפיהרר. הדרך שלהם לגרום לו לשתף פעולה היא באמצעות איום על אשתו האוהבת וילדיו. הטוויסט האחרון בעלילה הוא שאותה אישה מחליטה להתנקם בשלטון שהיא חושבת שהרג את אהובה ולהתנקש בחיי היטלר. היא מצליחה במשימתה, אבל אויה, לא בפיהרר היא יורה אלא בבעלה, הכלוא בתחפושת שנכפתה עליו. שניהם מתים, אבל היטלר ניצל. 

זה לא סרט טוב, אבל כנראה שהתאים לימי המלחמה. דמותו של הפקיד התמים וטוב הלב ההופך לאדולף היטלר אינה מופת של כתיבה דרמטית. הנאום הפוליטי שהוא נושא בתפקיד הפיהרר אינו אמין. אבל דונאט מעורר אמפטיה במגבלות הדמות, ועושה עבודה מקצועית ככל יכולתו. אני סולח לו על שגילם את היטלר באותו זמן בו אחיו היה אסור בטרזינשטט. צריך להתפרנס. הוא שירת את האולפן בנאמנות, והאולפן המשיך להעסיק אותו בתפקידי נאצים רשעים. 

אבל כשנגמרה המלחמה התדלדל הצורך בדמויות כאלה. לודוויג דונאט, שקיבל בשנת 1945 אזרחות אמריקאית, היה צריך למצוא טייפ קאסט אחר.

*

אולפני קולומביה היו מקום העבודה הראשי של דונאט. בראש החברה עמד הארי כהן, דמות מיתולוגית וידועה לשמצה. הוא היה גם הבעלים וגם מנהל ההפקות של האולפן, וזה העניק לו כוח אדיר בו השתמש ללא בושה. כולרות בני זמננו כמו הארי ויינשטיין ודאי קיבלו ממנו השראה. כהן ניצל מינית שחקניות כנוהל מקובל תמורת העסקתן והיה בוס מתעלל וכוחני. במקביל העריך כישרון ומוטיבציה, והיה בעל חושים חדים והבנה של הצרכים והרצונות של הקהל. האולפן התמחה ביצירת סרטים מהירי הפקה וזולים, מה שאפשר לו להיות קשוב לצרכי השוק והקהל. זה היה אולפן בינוני במונחים הוליוודיים, שניסה לפרוץ לליגה של הגדולים. 

ב-1946 האולפן זכה בהצלחה הקופתית הגדולה הראשונה שלו, כשהפיק את  ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ (The Jolson Story). הסרט, מחזמר על כוכב מחזות זמר, קלע לטעמו של הקהל שהיה זקוק באותה עת לבידור המערב מוזיקה, נוסטלגיה ורגשנות. לודוויג דונאט מילא את אחד מתפקידי המשנה העיקריים בסרט, אביו של הגיבור, החזן יואלסון.

הסרט הוא גרסה מתקתקה ומתוקנת של סיפור חייו של אל ג׳ולסון, בדרן יהודי-אמריקאי שידוע בכך שכיכב בסרט ׳זמר הג׳אז׳. זוהי אגדה מוזיקלית, שאפשרה לקהל להתרפק על ימי העבר המתוקים, לפני המלחמה, ועל שירים מוכרים ברובם שכבר אז היו נוסטלגיים. כהן החליט הפעם לא לחסוך באמצעים והסרט לא צולם בשחור לבן אלא בשיטת טכניקולור היקרה, מה שהעניק לו מראה צבעוני ונוצץ של אגדה. זה היה סיפור טיפוס לצמרת, החוגג את האפשרויות שמעניקה אמריקה למי שיש לו כשרון ונחישות. 

הצלחתו של הסרט מוכיחה שהחברה האמריקאית, שהייתה אז הרבה יותר גזענית ואנטישמית מימינו, יכלה למרות זאת להתמסר לסיפור הצלחה של יהודי. הדמות היהודית ביותר בסרט היא אביו של הגיבור, אותו גילם לודוויג דונאט. האופן בו עשה זאת הגדיר לצופים בסרט, שרובם לא הכירו יהודים ממשיים, דמות אב יהודי מסורתי, ששמח בהצלחת בנו, רוצה ומצליח להשתלב בחברה האמריקאית.

הסרט אפשר לדונאט להרחיב ולשנות את התיוג שלו כשחקן. הדמות שגילם, של גבר מבוגר, אידישאי, חם ואוהב, התאימה לו, למרות שהייתה שונה לגמרי מדמויות הנבלים אותן מילא בדרך כלל עד אז. הוא היה בן 46, ולצורך התפקיד הודבק לפניו זקן שביגר אותו. המבטא הוינאי שלו השלים דיוקן של מהגר, שהגיע ממזרח אירופה אבל כעת הוא אמריקאי כמעט לגמרי, אחד משלנו. גם המלהקים הבחינו בכך. זה יהפוך להיות הטייפקאסט שילווה אותו מעכשיו והלאה. 

סיפור חייו של אל ג׳ולסון, אותו מתיימר הסרט לתאר, הוא סוג אחר של הגירה והשתלבות בתעשיית הבידור. 

ג׳ולסון היה טיפוס בלתי נסבל, רודף כבוד ומכור לאהבת הקהל, תוצר של ילדות קשה ותעשיית בידור דורסנית וחסרת סנטימנטים בה אין מקום לחלשים, והדרך היחידה לשרוד היא להלחם על כל הזדמנות. הוא נולד כעוזר יואלסון בעיירה בליטא של ימינו. אביו היה רב וחזן, אשר היגר לארצות הברית לפני משפחתו, כדי לבנות בסיס כלכלי ולהרוויח די כסף כדי לממן את המסע. לבסוף הצליח למצוא משרה בבית כנסת בעיר וושינגטון ואז שלח כרטיסי נסיעה למשפחתו. אם המשפחה מתה מעט אחר כך, ויואלסון הצעיר הבין שכיתום עליו לדאוג לעצמו. הוא ואחיו הגדול ממנו רק במעט גילו שבהופעות רחוב, בשירה וריקוד, הם יכולים להרוויח כסף. בגיל 14 ברח עוזר הצעיר מהבית ופיתח קריירה שהתבססה על כשרונו ויכולתו התיאטרלית בעולם הבידור המתפתח. הוא נטש את השותפות עם אחיו, שינה את שמו, מעוזר לאל, מיואלסון לג׳ולסון. יהדותו לא הייתה סוד אלא סתם לא רלוונטית. לקהל שפרנס אותו לא ממש היה אכפת מי מבדר אותו. ג׳ולסון היה בדרן אחד מתוך רבים. הוא פיתח, אסף וליטש ׳נאמברים׳, קטעי מופע קצרים, איתם הופיע מדי ערב, לובש דמויות בהתאם לצורך. 

צמיחת הערים ומעמד הפועלים בארצות הברית הביאו לשגשוגה של תעשיית הבידור. מופעים מוזיקליים המשלבים מערכונים וקטעי בידור הופיעו באולמות שנפתחו בהמוניהם. הוודוויל, המופעים המוזיקליים והקרקס יצרו את תרבות הפנאי האמריקאית הפופולרית. סגנונו של ג׳ולסון כזמר וכבדרן היה מלודרמטי ורגשני, קליל וחנפני. ערב אחרי ערב הופיע במועדוני לילה ומופעי בידור ושכלל את יכולותיו לשלוט בקהל ולתמרן אותו. הוא אימץ כל מה שעבד, כל מה שהשיג תשואות, הפך אותו לאמריקאי, הבטיח לו פרנסה.  

אחד מסגנונות המופע המקובלים באותה תקופה היה מופע המינסטרל, שכלל ׳בלק פייס׳, הופעה של אמנים לבנים בפרצוף צבוע שחור ושפתיים מודגשות. אלא היו שחורים מומצאים, מגוחכים, עליזים ורגשניים. זאת הייתה הנישה בה השתלב. האיפור הכהה, השפתיים המודגשות והכפפות הלבנות שירתו את תווי פניו הגסים ואיפשרו הקצנה של יכולת ביטוי רגשית. מבטא המהגרים שלו, זרותו ומוצאו היהודי השתלבו ונטמעו בדמות. ג׳ולסון היה אמן בצורת הופעה זו. היתה לו דמות קבועה ׳פרד׳, בעל פיאת שיער קצר ומקורזל, אדם סנטימנטלי ומאושר, שרק רוצה לשמח את הקהל ולרגש אותו. בדמות זאת הופיע בתיאטרון בברודווי במשך שנים, והפך לאחד הבדרנים המצליחים והמפורסמים באמריקה. 

הוא לא שר ג׳אז, למרות שכך קראו לזה. השירים שביצע נכתבו ברובם על ידי יהודים, מהגרים או בני מהגרים, פזמונאים מקצועיים שהתרכזו בניו יורק ויצרו בתחילה עבור ברודווי ומאוחר יותר גם לתעשיית הרדיו המתפתחת. השירים דיברו על געגועים לעולם הפשוט של חיי החווה, ועל אהבה אינסופית ל׳מאמי׳ מיתולוגית, האישה האולטימטיבית. אותה ׳מאמי׳ היא ארכיטיפ – האומנת השחורה שטיפחה את כל ילדי המשפחה והמטע בתקופת העבדות. כותבי השירים ניצלו את הארכיטיפ הזה כדי לרגש את הקהל הלבן, כי כולם הרי אוהבים את אמא.

הסרט ׳זמר הג׳אז׳ (The Jazz Singer), משנת 1927, בעל מעמד מיתולוגי בהיסטוריה של הקולנוע, ומסמן את המעבר בין קולנוע אילם לכזה שבו פס הקול מסונכרן עם התמונה. הוא עיבוד לסיפור החיים של ג׳ולסון, ואל ג׳ולסון משחק, לכאורה, את עצמו. היכולות שלו כבדרן והמשחק הסנטימנטלי והמוגזם שלו משרתים את הסרט, שמצליח להיות גם מבדר וגם מרגש. הכישרון יוצא הדופן של הדמות הוא המניע הראשי של העלילה. השמרנות של אביו הקשוח והבלתי מתפשר, החזן הדתי שרוצה שגם בנו יהיה חזן, היא המכשול העיקרי של ג׳ולסון בדרכו להגשים את יעודו ולהפוך לבדרן מפורסם. 

כאשר האב מגלה שבנו מופיע בציבור הוא מסלק אותו מהבית, מסרב להכיר בכך שיש שירה בעלת ערך שאינה תפילה דתית. אבל עבור הבן, התפילה והשירה מתמזגים. הבידור הוא פולחן, והבדרן הוא כהן קודש. ברגע השיא הדרמטי, האב שוכב על ערש דווי והבן מוותר על הופעת בכורה בברודווי, שאמורה להפוך אותו לכוכב, כדי לבוא ולשיר את תפילת ׳כל נדרי׳ ביום הכיפורים בבית הכנסת. דמותו של האב, שהתגלתה לפני הבן בראי, בזמן שמרח על פניו את האיפור השחור, מרחפת מעליו בעת שהוא מוביל את התפילה ומתמזגת בו ברגע מותו. 

אבל הוויתור של ג׳ולסון על ההופעה בברודווי אינו סוף הקריירה שלו. מאחר ובקולנוע העולם מוסרי והטובים מנצחים הוא מקבל הזדמנות נוספת ומצליח לכבוש את לב הקהל. בשיר החותם את הסרט, ׳מאמי שלי׳, בן החזן שהפך לבדרן, בפנים מושחרות, מלאות הבעה עד הגזמה, עוגב על אימו היושבת בקהל, ומרגש כך את הקהל כולו. כעת, לאחר מות אביו שהגביל אותו, הוא שייך לעולם כולו, ויש לו שליחות בעלת ערך שמתבטאת בשירתו.

קהל היעד של ׳זמר הג׳אז׳ לא היה יהודי. אבל היה ערך סימבולי ליהדותם המוקצנת של הדמויות, ובמיוחד לזו של האב החזן. יהדותו ייצגה את המסורת, את העבר המקובע והקפוא שממנו חובה להשתחרר. השונות של החזן העניקה לו מימד מיתי, עד כדי כך שהוא היה חייב למות לפני שבנו יגשים את ייעודו.  היהדות העניקה לגיבור רקע ועומק, אבל לא הייתה חלק משמעותי מעתידו.

ליהדות ולמסורת היה תפקיד אחר לגמרי ב׳סיפורו של ג׳ולסון׳, שהופק כמעט 20 שנה אחר כך. דמות החזן יואלסון שגילם לודוויג דונאט מייצגת מודל שונה לגמרי של אבהות, לא קשוח וקנאי אלא  סנטימנטאלי, מקבל ותומך. יהדותו של החזן בסרט היא מאפיין תרבותי ייחודי ומשעשע, שמעשיר את הפסיפס התרבותי האמריקאי וכולל אהבת אדם והומור.

דמותו של אל ג׳ולסון בסרט בורחת מהבית בתקווה להשתלב בעסקי השעשועים, בעקבות מפגש עם אמרגן טוב לב. אבל אין בסרט עימות אמיתי בינו לבין האב, שמבין בעצמו שכשרון השירה של הבן הוא מתנת אל שהוא חייב לחלוק עם העולם. במקום להתעקש שיחזור הביתה, ולהחרד מכך שהוא שר במקהלת כנסייתית בבית המחסה בו הוא חי, החזן יואלסון מסכים להפקיד אותו בידי האמרגן שמבטיח להפוך אותו לכוכב. האב והאם עוקבים אחרי הצלחת הבן באמצעות קריאה בעיתוני הבידור ומנהלים בינהם שיחות משעשעות במבטא היידישאי המצחיק שלהם. הם מקבלים באהבה ובחום את בת זוגו, שברור לחלוטין שאינה יהודייה. כאשר ג׳ולסון נקלע למשבר שירה הגורם לו לפרוש מהופעות, אביו מזמזם שיר ישן שרקד לצליליו עם אימו, וכך משחרר אותו מקפאונו. אי אפשר שלא לאהוב את החזן יואלסון. לודוויג דונאט אחראי לזה. 

זה סרט נטול ביקורתיות, שמטרתו לגרום לצופים להרגיש טוב. חבל שהצפייה בו היום מעוררת אי נוחות, בגלל קטעי הבלק פייס המקוממים, שנראו אז כמובנים מאליהם והיום נראים ונתפשים כגועל נפש גזעני שאין כל דרך להגן עליו. 

לאל ג׳ולסון היו מגרעות רבות, אבל גזענות לא הייתה אחת מהם. הוא הגן על מוזיקאים שחורים שהופיעו בחברתו ותמך בשיוויון מלא עבורם. הבלק פייס היה ז׳אנר קיים שהוא פעל במסגרתו. בספר היפה ׳יהודים בעידן הג׳אז׳ (Jazz Age Jews) העיתונאי מייקל אלכסנדר מתאר כיצד, עבור היהודים שהשתמשו בז׳אנר הזה, מהגרים ובני מהגרים, שהיו שייכים למיעוט שמנסה להשתלב בתוך חברת הרוב, ההזדהות כשחורים העניקה אשלייה של מקומיות אמריקאית. אבל הסבר זה אינו מכשיר את השרץ. הוא מראה עד כמה חולה הייתה תעשיית הבידור וכמה פגומה ולא מודעת לחוסר מוסריותה הייתה החברה האמריקאית. 

דונאט היה כעת חלק מהתעשייה הזו, אזרח שהשתלב בחברה. לאחר הצלחת ׳סיפורו של ג׳ולסון׳, וסרט ההמשך ׳ג׳ולסון שר שוב׳ (1949 Jolson Sings Again,), שגם הוא היה הצלחה קופתית גדולה, וגם בו גילם את החזן יואלסון, הוא היה שחקן הוליוודי מוכר ומוערך. ההגירה שלו הצליחה לכאורה באופן מרשים. למרות שנאלץ לפעמים להתפשר וקיבל תפקידים בהתאם להנחיות האולפן לא מכר את נשמתו לשטן. הוא היה אזרח אמריקאי ופיתח קריירה במקצוע אליו הוכשר. אבל העידן שאחרי מלחמת העולם הביא איתו פחדים חדשים, וכל שהשיג התגלה כבלתי בטוח.

בלתי ניתן להעסקה

בפרק זה לא יתוארו סרטים בהם השתתף דונאט או תפקידים שגילם, מאחר והקריירה שלו נעצרה למספר שנים והותנעה מחדש רק לאחר מאמץ גדול. אבל גם במהלך זמן זה, בו היה מובטל מעבודה, לא הפסיק דונאט להיות שחקן במהותו. האנשים בפניהם ערך את הופעותיו החשובות ביותר היו עורכי דין, פוליטיקאים ואנשי עסקים. המכתבים שאביא כאן הם שריד לצורת תקשורת שכמעט עברה מהעולם, ועדות מרתקת מאחורי הקלעים של מנגנון דיכוי והשתקה. 

*

בספריית הקונגרס בוושינגטון מופקד הארכיון הפרטי של עורך הדין ג׳וזף ל. רואך ג׳וניור (Joseph L. Rauh Jr.), שהיה חבר בצוות המשפטי שליווה את מדיניות הניו-דיל של הנשיא רוזוולט, שימש כמזכירם של שני שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית והיה מעורב במאבקים שונים על זכויות אדם ובמיוחד במאבק על שיוויון זכויות לשחורים. הוא היה יהודי, ואחד ממובילי הברית שנוצרה בשנות ה-60 בין הקהילה היהודית לקהילה השחורה. ב-׳מצעד לוושיננגטון למען תעסוקה וחירות׳ שנערך לפני 50 שנה, בשנת 1963, לציון 100 שנים להצהרת סיום העבדות, צעד בשורה הראשונה, בולט בגובהו, בצעדו הבטוח, בעניבת הפרפר המסודרת. לאחר מותו בשנת 1992 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית, אות הכבוד הגבוה ביותר שיכול להיות מוענק לאזרח בארצות הברית. הוא נחשב לאחד מעורכי הדין הליברליים החשובים ביותר, ומורשתו עדיין משפיעה על מערכת המשפט האמריקאית. בתוך הארכיון הנרחב, הכולל אלפי מסמכים הנוגעים לעניינים רבי החשיבות בהם היה מעורב, יש תיקייה צנומה אחת המוקדשת כולה ללודוויג דונאט, קרוב המשפחה שלי. 

למדתי על תיקייה זו ממאמר שפרסם ג׳ון היינס, (John E. Haynes), היסטוריון שחקר את תנועת העבודה והמפלגה הקומוניסטית האמריקאית. הוא התייחס לתיקייה כקוריוז ארכיוני, מקרה פרטי המצליח להציג סיפור המדגים את האופן שבו פעלו המנגנונים שמאחורי הקלעים בזמן החלשות המקארתיזם. בכדי להשיג עותק שלה נעזרתי בתחקירן להשכרה, יהודי צעיר מעיר סמוכה  לוושינגטון, שהקונדיטוריה שניסה להקים נכשלה וכעת הוא צריך לחלטר לפרנסתו. אביא כאן חלקים גדולים ממנה.

*

דונאט וראוך הכירו בנסיבות משפחתיות. בן אחיו של ראוך היה נשוי לבת אחיו של לודוויג דונאט, טרודי. פרופ׳ פרדיננד (פרי) דונאט, אחיו של לודוויג (ודוד נוסף של סבתי) היה קרדיולוג שחי בסינסינטי, אליה היגר מוינה בשנות ה-30. גם משפחת ראוך התגוררה בסינסינטי, בה הייתה קהילה יהודית מבוססת. אביו היגר לארצות הברית מגרמניה, כפי שמעיד שם המשפחה שפירושו ׳עשן׳, והיה יצרן חולצות קטן. גם אימו הייתה בת של מהגרים מגרמניה. שני ההורים היו גאים במוצאם ותפסו עצמם נעלים על פני היהודים שבאו ממזרח אירופה. הצלחתם הגדולה הייתה בכך ששלחו את שני בניהם ללמוד בהרווארד. ג׳וזף סיים את התואר הראשון שלו בהצטיינות יתרה והוסמך כעורך דין לאחר שלמד בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה, שם היה הראשון בכיתתו. 

ראוך היה גבוה וגדל גוף, טיפוס שקשה שלא להבחין בו. בהרווארד שימש כסנטר של נבחרת הכדורסל, היהודי היחיד בקבוצה. במהלך הנסיעות למשחקים חלק חדר עם השחור היחיד, ששימש כגארד. כאשר בעלי מלון בניו יורק סירבו לתת ל-׳כושי׳ להתארח בו ראוך הוביל לכך שכל הקבוצה עזבה את המלון. גם כאשר הפך למשפטן לא וויתר על ערכיו. אחרי שפרש מהשירות הציבורי פתח משרד פרטי בוושינגטון שהתמחה בהגנה על זכויות אדם. 

לאחר סוף מלחמת העולם השנייה ובמקביל לפרוץ המלחמה הקרה התרחב הפחד מיכולת ההשפעה ועומק החדירה של המפלגה הקומוניסטית לתוך החברה האמריקאית. סנטור ג׳וזף מקארתי היה אחד ממפיצי הפחד ומובילי הקריאה לטיהור המדינה מהשפעה סובייטית עד ששמו הפך למסמל של התקופה. המקארתיזם פעל באמצעים שונים ומגוונים. בבית הנבחרים פעלה ׳ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות׳ (House Committee on Un-American Activities – HCUA) שהזמינה לעדות וחקרה את מי שהאמינה ששותף או מעורב בחתרנות נגד ארצות הברית. בשנת 1947 הועדה החלה להתמקד בתעשיית הבידור והקולנוע. 10 במאים וכותבים סירבו להעיד בפני הועדה, תוך שהם מנצלים את זכותם החוקתית לא להפליל את עצמם, הואשמו בבזיון בית המשפט ונשלחו לכלא לתקופות מאסר קצרות. בעקבות כך נוצרה בהוליווד רשימה שחורה, של מי שזוהו כקומוניסטים או נחשבו ככאלה. מי שנכללו ברשימה לא יכלו לעבוד בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הדרך היחידה לטהר את שמך הייתה להופיע בפני הועדה, להודות על מעשיך ולנקוב בשמות חברי המפלגה הנוספים שהכרת. זה היה מנגנון אכזרי של וידוי פומבי הכולל הלשנה והכאה על חטא. מי שסירב להשתתף בו נדון למות הקריירה שלו, לאבטלה ועוני. היו בימאים וכותבים שבחרו לצאת לגלות באירופה או לעבוד בסתר, תחת זהות בדויה, אבל רוב הנקראים להעיד שיתפו פעולה עם הועדה ונקבו בשמות חבריהם כשנדרשו לכך.

בשנת 1953 העיד בפני הוועדה לי ג׳. קוב, שחקן ממוצא יהודי ניו יורקי, ונקב בשמו של לודוויג דונאט, כמי שנכח בפגישות המפלגה הקומניסטית.

הקריירה של דונאט נקטעה באחת. הוא בדיוק לוהק לשחק את היטלר באפוס היסטורי על פילדמרשל רומל, אבל הזכרת שמו בפני הועדה שינתה הכל. הוא נכנס לרשימה השחורה והפך למנודה. כעת הוועדה יכלה לזמן אותו לעדות ולהעמיד אותו בפני הבחירה הקשה, האם להלשין על חבריו ולנקות את עצמו או להימנע מכך ולהשאר מנודה וחסר עבודה. בנוסף חשש שעדות מול הועדה עלולה לעורר את חשד רשויות ההגירה ולסכן את אזרחותו האמריקאית הטרייה. למזלו לא הייתה לו משפחה גדולה לפרנס. הוא בחר לברוח מלוס אנג׳לס, ולנטוש את הקריירה שהצליח לבנות, בתקווה שמשהו ישתנה ושעברו לא ירדוף אחריו. הוא חזר לניו יורק. כמו רבים מנפגעי המקארתיזם נישואיו התמוטטו והוא התגרש. 

ושוב, כמו חתול בעל שבע נשמות, הצליח להתחיל בקריירה חדשה, כמורה פרטי למשחק ושירה. בדירתו שליד הסנטרל פארק אירח תלמידים רבים, בינהם גם הארי בלפונטה. בשנת 1955 התחתן שוב. הוא אמנם לא הופיע בקולנוע, אבל שיחק בהצגות שונות באוף-ברודווי. אך החרב המשיכה להיות תלויה מעל לראשו. בשנת 1958, בזמן בו היה מחוץ לעיר, הגיע אל הסוכן שלו בניו יורק כתב זימון עבורו מטעם הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות. מאחר והזימון לא הוגש לו אישית דונאט יכול היה לא להענות לו בינתיים, אבל הסתבר שהבחירה ממנה ניסה לחמוק, בין הלשנה לבין נידוי, הדביקה אותו.

אחד מהבודדים שהצליחו להעיד מול הועדה בלי לנקוב בשמות היה הנרי מילר, המחזאי היהודי המפורסם, שהיה נשוי באותו הזמן למרלין מונרו. מי שייצג אותו וייעץ לו משפטית היה ראוך. כנראה שלכן ניסה דונאט לנצל את את הקרבה המשפחתית ויצר קשר עם עורך הדין, שהזמין אותו לבוא לפגישה במשרדו. המכתב הבא נכתב אחריה. ראוך מציג כאן בפני דונאט את אפשרויות הפעולה העומדות בפניו, שאף אחת מהן לא פשוטה או נטולת סיכונים:

7 ביולי, 1958

מר לודוויג דונאט

סנטרל פארק מערב 407

ניו יורק, נ. י.

לודוויג דונאט היקר:

אני לא כותב כדי לחלוק עמך מילות חוכמה גדולות מאחר שאני חושש שאין לי כאלה; במקום זה אני כותב כדי לפרט את האפשרויות השונות כדי שתוכל לערוך את ההחלטות הקשות להן אתה נדרש.

ראשית לגבי מצב ההתאזרחות שלך. אם לא היית חבר במפלגה בזמן התאזרחותך ב-1945 או קרוב כל כך עד שתוכל להחשב כמקושר אליה בזמן זה, אז העובדה שהצטרפת מאוחר יותר למפלגה ב-1946 לא תשפיע על אזרחותך בשום אופן. היקשרות אינה אומרת התרועעות עם קומוניסטים, אלא איזה קשר ממשי למפלגה. מהעובדות שנתת לי, לא נראה אפשרי שניתן לומר שהיית קשור למפלגה ב-1945. למרות זאת, אם תעורר את זעמה של ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות מאחר שתהיה מה שהם קוראים עד ׳בלתי ידידותי׳, הם כפי הנראה ידאגו ששירות ההגירה יערוך לך חקירה מלאה. אבל, חוץ מחוסר הנעימות הכרוך בחקירה, העובדות שדיווחת לי במשרדי בשבוע שעבר בודאי לא מצביעות שתוצאה של חקירה כזו יכולה להיות תהליכי שלילת אזרחות מוצלחים.

שנית, לגבי ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא-אמריקאיות, בעיה זו ברורה פחות. אני מבין שאינך מוכן לנקוב בשמו של אף אחד, למרות שברור שלועדה יש את כל השמות שאתה יודע. זו החלטה שעליך לקבל ואין עורך דין שיכול לעזור לך. אני יכול רק להציע שתהיה בטוח בדעתך שזו החלטתך הנכוחה ולא מבוססת על כך שמישהו או משהו יכולים להשפיע על עמדתך בנושא זה.

בהנחה שלא תנקוב בשמות, האפשרויות החוקיות שלך הן כדלקמן:

    1. (i) להשתמש בתיקון החמישי לחוקה ולא לומר לועדה דבר.
    2. (ii) להעיד כי לא היית קומוניסט בעשר השנים האחרונות ולהשתמש בתיקון החמישי בנוגע לפעילותיך לפני זמן זה ובנוגע לשמות האחרים. זה דורש טיפול קצת מחוכם, אבל הוכח כמוצלח במספר מקרים.
    3. (iii) להעיד הכל על עצמך אבל לסרב לענות בנוגע לשמות של אחרים על בסיס חוסר שייכות והתיקון הראשון לחוקה. זה כפי הנראה (אבל לא בטוח) יוביל להאשמה בבזיון, אבל כפי הנראה (אבל לא בטוח) תזוכה בבית המשפט.
    4. (iv) לומר לועדה הכל על עצמך ולנסות לשכנע אותם לא להתעקש על השמות, דבר שכפי שאמרתי לך כאן במשרדי, דורש יכולות משמעותיות.

ברור שאם אתה מתכוון לעשות (i), (ii) או (iii), אין שום יתרון בלמהר לפגוש בועדה. עדיף להשען אחורה ולהתפלל שהזימון אותו ניסו להגיש לך ילך לאיבוד בסל הניירות של מישהו. אם הזימון מוגש, אתה יכול להחליט על אפשרויות (i), (ii) או (iii) בזמן זה ואני אהיה זמין לעזור לך להגיע להחלטה.

אם, למרות זאת, אתה רוצה לאחוז בשור בקרניו עכשיו ולסיים את העניין בדרך זו או אחרת, אז הברירה היחידה שלך היא אפשרות (iv), עד כמה שזה קשה ובלתי סביר. אני מניח שעליך לשקול את חוסר הנעימות של מצבך הנוכחי (רשימה שחורה, קשיים כלכליים, הפחד מקבלת זימון) כנגד סיכויי ההצלחה בשכנוע ועדת בית הנבחרים לשמוע אותך בלי שיתעקשו על שמות.

כל מה שאני יכול לומר על החלק הראשון של המשוואה הוא שאני די בספק שהטיפוסים האלה שוכחים מאנשים ושאני מניח שזימון יופיע באחד מהימים. באשר לחלק המשוואה השני, איני אופטימי מאוד, אבל האם סיכויי ההצלחה הם 50-50 או 20-80 או כלשהם, איני יכול לנבא. ניתן לומר שזה הימור לא לעשות כלום ולחכות שהועדה תפעל, וזה גם הימור להחליט לנוע באופן פרואקטיבי. יש אנשים שמהמרים מכוח האינרציה; אחרים מפעולה יזומה. אתה תצטרך לקבל החלטה משלך בעניין זה.

אם תחליט על אפשרות (iv), הבחירה נראית לי בין ללכת ולנהל שיחה מלב אל לב עם ג׳ורג׳ סוקולסקי או אדם אחר שנמצא ביחסים טובים עם הועדה או לנסות לעבוד דרך חבר הקונגרס דויל כדי לקבל שימוע ידידותי. אם אתה מחליט על האפשרות הראשונה, אני מציע שתתפוס את השור בקרניו ותלך לראות את סוקולסקי. אם אתה מחליט על האחרונה, בוא לכאן בשבוע הבא, ונלך לראות את דויל. 

ראיתי את כל הקרובים שלך בסינסינטי חוץ מאת אחיך שהיה חולה בערב החתונה. זה היה טקס יפהפה וטרודי היתה שושבינה יפהפיה.

ברכות חמות.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

ראוך מרגיע את דונאט באשר לשאלת אזרחותו האמריקאית. היא אינה בסכנה. כל מה שקרה לפני שנת 1945 אינו רלוונטי עבור וועדת החקירה. שאלת ההלשנה מקבלת כאן עוד מימד. לדונאט אין שמות חדשים לחשוף בפני הוועדה. שמות כל האנשים שהכיר כבר ננקבו בפניה. האם חוסר הרצון לשתף פעולה באופן מלא עם הוועדה שווה את ׳חוסר הנעימות׳, את האבטלה הכפויה והקשיים הכלכליים שהיא מביאה, את חוסר היציבות ותחושת הקרקע הבלתי בטוחה, את הפחד המתמיד מהוקעה? אני חושב שראוך כבר יודע מה בחירתו של דונאט, ומנסה לשכנע אותו להבין את משמעויותיה. בפסקה האחרונה של המכתב הוא חוזר אל התחום המשפחתי והאישי. הוא מזכיר לדונאט: אתה לא לבד.

דונאט מבין. הוא מגיע למשרדו של ראוך ונותן בפניו הצהרה חתומה, טיוטה של העדות אותה היה נותן בפני הוועדה, מונולוג, וידוי אישי והכאה על חטא שאינו כולל שמות של אנשים אחרים. אני נוטה להאמין לו. אני חושב שהסיפור שהוא מגולל כאן, על אידיאליזם ועל אכזבה, הוא אמיתי. והוא גם אומר מה שהוועדה רוצה לשמוע, ומקבל ללא כל ערעור את התפישה השטנית של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. החרטה המוגזמת שלו היא תיאטרלית, במיוחד נוכח הפרטים הטריוויאליים אותם הוא מתאר, אבל לא מבוססת על שקר. 

הייתי קומוניסט משנת 1946 עד בערך 1948-49.

כל אדם אחראי בוודאי ישאל את עצמו, ״מה היו הסיבות לצעד כזה? מה גרם לי לעשות זאת?״ אני מוצא זאת קשה ביותר—-כמעט בלתי אפשרי—-להגיע לתשובה מוחלטת במאה אחוז לשאלה כזו. מה שקרה טמון כל כך הרבה שנים אחורה בזכרוני וזו עובדה טבעית שאדם מנסה בהגנה עצמית לוותר לעצמו ולמצוא תירוצים לדברים שאינם ניתנים לתירוץ. אני מנסה לא ליפול למלכודת זו. אני מנסה לתת לך, ולעצמי, תמונה בלתי מרוטשת ואמיתית של המצב. לא ארשה לעצמי ליפות דברים ולומר לך, ״הייתי תמים. לא ידעתי מה עשיתי. פיתו אותי לעשות מה שעשיתי״. זו לא תהיה האמת. מה שעשיתי עשיתי בעיניים פקוחות וידעתי מה אני עושה. לפחות כך חשתי בזמן ההוא. העובדה שאחר כך למדתי, אני יכול לומר, בדרך הקשה, שטעיתי, וכמה גדולה הייתה טעותי, לא משנה את תמונת המצב בהתחלה. בבחינת הזמן סביב שנת 1946 סיבות אינטלקטואליות רבות צצות בדעתי, אבל הסיבות העיקריות היו כנראה רגשיות.

המלחמה נגמרה, פצצת האטום הושלכה, מיליוני אנשים נהרגו והעולם היה במצב רע. הרגשתי את פגיעת כל הדברים הללו בכוח רב. רוסיה, המדינה הקומוניסטית, הייתה בעלת בריתנו והיה נראה שלקומוניזם יש את התשובה הנכונה כדי להמנע מכל זה בעתיד. זה מה שהם אמרו ואני האמנתי בזה בזמן ההוא. לא אז ולא בשום זמן שבא אחר כך לא הייתה לי תחושה שאני עושה משהו רע. המפלגה הקומוניסטית הייתה חוקית וכאזרח אמריקאי זו הייתה זכותי המלאה לאמץ את עקרונותיה. בוודאי שלא עלה בדעתי שאני עושה משהו שיכול לגרום נזק לארצנו.

אני משער שגם סקרנות היתה חלק מהעניין. השתתפתי בפגישות, לא באופן סדיר, אבל מעת לעת. אני חושש שהדיווח שלי על פעילות במסגרת המפלגה לא יהיה מאוד דרמטי, מאחר שלמיטב זכרוני, לא אירע כל דבר דרמטי לו הייתי עד.

המפלגה חילקה את פעולתה לקבוצות מקצועיות קטנות. הפגישות היו בנויות מדיונים ועוד דיונים. הבעיות עליהן דנו היו בעיקר מאורעות עכשוויים, המאבק להכרה ולבחירות בתוך גילדת שחקני הקולנוע והמאבק לתעסוקה שווה ומספיקה לכושים בתעשיית הסרטים. בזמן כלשהו היה דיון רב על השביתה בהוליווד ותפקיד השחקנים בה. למרות שהשחקנים לא היו מעורבים בה באופן ישיר, היינו אמורים לנקוט עמדה ובגלל שגילדת שחקני הקולנוע הייתה האיגוד המקצועי המשפיע ביותר בהוליווד לעמדה זו הייתה חשיבות רבה.

לעולם לא פגשתי, למיטב ידיעתי, אף אחד מבעלי הכוח (הביג שוטס) במפלגה. ההוראות הועברו אלינו. הדרך בה זה נעשה החלה להטריד אותי במהרה.

לדוגמה, כאשר התנהל דיון, הבחנתי שהתוצאה שלו כבר הוחלטה זמן רב מראש. בתהליך דמוקרטי, כך נראה לי, לא ניתן ולא צריך לדעת מראש לאן יוביל דיון כזה – אם כולם אומרים באופן חופשי מה שיש להם לומר. זה בהחלט לא היה המצב במפלגה. לא היה לי שום ספק שניתנה הוראה באשר למה תהיה התוצאה של דיון כזה. זה היה תהליך לא דמוקרטי באופן מובהק אשר דחה אותי מאוד. זו גם הייתה סתירה גמורה למה שהאמנתי בו בהתחלה, שהמפלגה לוחמת עבור דמוקרטיה אמיתית.

לוקח זמן מה עד שאדם מכיר במה שהוא מהסס לקבל. איש לא אוהב להודות בתבוסה. לבסוף ראיתי שהמפלגה הקומוניסטית רק העלתה מס שפתים לדמוקרטיה ושהתהליכים בה היו למעשה דיקטטוריים. תמיד קידשתי חופש דמוקרטי אישי לכל ולכן התאכזבתי עמוקות בעקבות כך.

בהדרגה הפכתי לפחות ופחות מעוניין בפגישות ומה שהיה להן להציע ולבסוף הפסקתי ללכת אליהן כלל.

אני חייב לומר שבמשך כל הזמן בו הייתי קשור למפלגה לעולם לא שמעתי מילה חתרנית, ושלעולם לא הייתי עד למעשה חתרני. אם זה היה קורה בוודאי שהייתי מדווח על כך לרשויות המתאימות מייד. 

חוץ מהדיונים, הפעילות הממשית שלי כללה שני דברים שהייתי רוצה להזכיר בפניך. פעם אחת כתבתי מאמר לעיתון המפלגה אודות ״תיאטרון עובדים לאומי״, וב-״כינוס על שליטה במחשבה״ במלון בוורלי הילס נאמתי בנושא ״השחקן תחת הפאשיזם״. אני מגיש את המאמר ועותק של הנאום לך.

שכחתי להזכיר קודם שנושא דיון חשוב נוסף במהלך הפגישות היה השאלה של סרטים אנטי-רוסיים ואנטי-קומוניסטיים. באופן טבעי היינו אמורים להתרחק מהם ולסרב לעבוד בסרטים כאלו. הרעיון היה ששחקן, באופן כלשהו, מזהה עצמו עם המחזה או הסרט בו הוא מופיע ושבעזרת כשרונו הוא עוזר להציג את הרעיונות של סרטים כאלה – תפישה איתה אני מזדהה. אני חייב להודות שגם אני סרבתי לתסריטים רבים בגלל סיפור אנטי קומוניסטי או אנטי רוסי.

אבל מאוחר יותר, כאשר השתנתה גישתי, אני חושב שזה היה בשנת 1953 כאשר שיחקתי בדמות הראשית בסרט טלוויזיה כזה. הסרט והתפקיד מדברים בעד עצמם. הלוואי שיכולתי להגיש לך את הסרט. שם הסרט – למיטב זכרוני – היה ״אל מחוץ לחושך״ והחברה שעשתה אותו הייתה ריויו הפקות בהוליווד.

לא הייתי זקוק למאורעות הנוראים בהונגריה ולחשיפה של משטר סטאלין בנאום חרושצ׳וב כדי שיעירו אותי. הרבה לפני שהתפרסמו עיני נפקחו ופניתי הרחק מהקומוניזם. מאורעות אלו היו רק אישור עבורי, לא הפתעה, נוראים ככל שהיו.

לצערי איני יכול לבטל את הטעויות שעשיתי, אבל אני יכול להצטער עליהן.

איזו הופעה! אמנם אין בה הרבה תוכן, אבל היא מלאה ברגש ומעוררת הזדהות. דונאט מציג את עצמו כקורבן של המפלגה, שהשכיל והתפקח עוד לפני שהדבר נכפה עליו, מכוח הכרתו הפנימית. חוסר הצדק של רדיפתו נראה משכנע מאוד. 

ראוך ממשיך לסייע לדונאט. הוא מנצל את הקשרים שלו בוושינגטון ויוצר קשר עם חבר קונגרס שחבר בוועדה, ושניהם, ראוך ודונאט, נפגשים איתו. כנראה שהוא משתכנע, וממליץ לפנות בכתב ליו״ר הועדה ולבקש שימוע ׳חיובי׳. 

ראוך משתמש בהצהרתו של דונאט כחומר גלם במכתב, והוא משנה אותה ומוסיף לה עוד פרטים ששמע מדונאט בהתאם לנסיונו והבנתו. לכאורה הוא מנסה לשכנע יו״ר הועדה בכך שעדותו של דונאט יכולה להיות חשובה ומעניינת, ובפועל מציג אליבי שלו, שהעניין הציבורי בו מוגבל, ושאינו מחדש שום פרט משמעותי. הבקשה לשימוע היא למעשה בקשה לחנינה. את חלקה החריג, להמנע משיתוף פעולה מלא עם הועדה ולא לנקוב בשמות חברי המפלגה אותם הכיר, ראוך מצניע, למרות שברור, גם לכותב וגם לנמען, שזה לב העניין. 

28 ביולי, 1958

כבוד פרנסס א. וולטר, יושב ראש

הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות

בית הנבחרים של ארצות הברית

וושינגטון 25, די. סי.

יושב הראש וולטר היקר:

אני כותב לך בהצעתו של חבר הקונגרס קלייד דויל, שהזכיר את העניין הזה בפניך בשבוע שעבר, כדי לבקש שימוע בפני הועדה שלך למר לודוויג דונאט.

מר דונאט הוא שחקן. הוא שיחק את אביו של ג׳ולסון ב״סיפורו של ג׳ולסון״ וב״ג׳ולסון שר שוב״; פרופסור מולר ב״התקפת נגד״ עם פול מיני; אלפרדו ב״קרוסו הגדול״; והיטלר ב״מותו המוזר של אדולף היטלר״. כרגע הוא מלמד אחרים לשחק בעיר ניו יורק, אבל שאיפתו הגדולה היא לחזור למקצועו כשחקן.

מר דונאט זוהה כקומוניסט על ידי מר לי קוב בעדות לפני ועדתך ב-1952 או 53. מר דונאט מבין מהסוכן שלו שהתכוונתם לקרוא לו בשימועים שערכתם לאחרונה בעיר ניו יורק; הוא היה מחוץ לעיר בזמן הזה ולא הוגש לו מעולם כל זימון. הוא מוכן לבוא ולהעיד ללא זימון בשימוע סגור או פומבי, כפי שתמצא לנכון, ומבקש לנקות את שמו בעיני הועדה והציבור.

מר דונאט מוכן לשתף פעולה עם הועדה ולהעיד על כל פרטי פעילותו במפלגה בשנים 1946 עד 1948-49. הוא רק מבקש שלא ידרש לנקוב בשמות אחרים שעשו את אותה הטעות הטראגית שהוא עשה.

מר דונאט מאמין שהוא יכול להועיל לועדה. ראשית, הוא תהה וניתח גם את הסיבות האישיות האינטלקטואליות והרגשיות למה שהוא כעת מכיר שהיה טעות נוראית. בנוסף, הוא מוכן לקשר בין הדיונים שהתנהלו במפגשי השחקנים הקומוניסטים בהם השתתף — דיונים על הבעיות באיגוד שחקני המסך; על השגת זכויות העסקה שוות והוגנות לכושים בתעשיית הקולנוע; על השביתה בהוליווד עם הקרבות בבית המשפט בין איחוד איגודי האולפנים ובין הברית הבינלאומית של עובדי הבמה והתיאטרון; ועל דרכים ואמצעים להרחיק שחקנים מלעבוד בסרטים אנטי-רוסים ואנטי-קומוניסטים. בנוסף לכך, הועדה יכולה למצוא עניין בשני דברים שכתב מר דונאט במהלך תקופה זו ובזמן ההתעוררות וההכרה שעבר — הכרה שאז לא היתה לו — כיצד היטה את כתיבתו בהתאם לקו של המפלגה.

מר דונאט הצטרף למפלגה ב-1946, אם זה בכלל יכול להקרא הצטרפות. הוא לא קיבל כרטיס חבר קומוניסטי ולא היה תהליך הרשמה רשמי. מה שארע היה שהוא נכח בפגישה של שחקנים קומוניסטים באחד מבתיהם ואז המשיך מזמן לזמן, למרות שבאופן לא סדיר, להשתתף בפגישות אלה עד 1948 או 1949. הוא שילם כמה דולרים כמיסי חבר בפגישות שונות ועל סמך זה מניח כי היה חבר בשנים שבין 1946 עד 1948-1949 בלי כל הרשמה רשמית. קשה לדייק לגבי תאריך עזיבתו את מערכת היחסים הבלתי מחייבת הזו; אבל, ככל שהזמן עבר, הוא הפך למנוכר יותר מהקבוצה ומתישהו ב-48 או 49 הפסיק ללכת לפגישות.

כנראה שהדברים שהרחיקו את מר דונאט מהמפלגה היו ההכרה שתוצאות כל דיון נקבעו זמן רב לפני התנהלותו והבנתו הגוברת שהמפלגה לא הייתה קבוצה דמוקרטית אלא פשוט זרוע של כוח דיקטטורי. אין צורך לומר שמר דונאט מוכן להעיד על האנטי-קומוניזם הנוכחי שלו, שהחל הרבה לפני שהמאורעות הנוראים בהונגריה והחשיפה אודות המשטר של סטאלין בנאומו המפורסם של חרושצ׳וב. הועדה אולי גם תתעניין בכך שמר דונאט שיחק בתפקיד הראשי בסרט אנטי-קומניסטי מובהק שנעשה לטלוויזיה בסביבות 1953; התפקיד שלו, כמנהיג האינטלקטואלי של קבוצת בורחים סובייטיים, נועד להבהיר את האופי הדיקטטורי והדכאני של החיים בתוך ברית המועצות. אם הועדה מעוניינת בכך, ננסה לשאול סרט זה ולהראות אותו לועדה (זה יקח בערך 25 דקות).

אני מאמין שהועדה תמצא במר דונאט מקרה בוחן מעניין של אדם שפעם קיבל את הדוקטרינה הקומוניסטית כפשוטה, אבל שהצליח להמלט ממנה באמצעות משאביו האינטלקטואליים האישיים ולהפוך לאזרח דמוקרטי המסוגל להשתמש בכשרונותיו כדי לפנות נגד אותה דוקטרינה ממש.

מר דונאט חי בעיר ניו יורק, אבל יכול להיות זמין לשימוע בהתראה של עשרים וארבע שעות שתנתן לי.

אנו שנינו מלאי הערכה להצעתך לחבר הקונגרס דויל לשקול את תוכן מכתב זה.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

העתקים:

חבר הקונגרס קלייד דויל

מר לודוויג דונאט

דונאט לא היה מעולם כוכב קולנוע. הקריירה שלו לא הייתה ארוכה דיה כדי שיהיה מוכר מאוד. עדות שלו בפני וועדת הקונגרס לא הייתה מעוררת כל עניין ציבורי והייתה מציגה אותו כקורבן ואת הוועדה כרודפת אחרי אדם שלא עשה רע. יו״ר הועדה מבין זאת ולכן בוחר לוותר על העדות. למרות שאינו יכול להרשות לעצמו לציין זאת מפורשות המכתב שהוא כותב לראוך הוא ברור למדי: דונאט יכול לבוא להעיד אם הוא ממש רוצה, אבל הועדה לא תיזום פנייה אליו. כך, שאלת ההלשנה הופכת ללא רלוונטית, ומאחר ולא תהיה עדות הוועדה לא מוותרת על זכותה התיאורטית לשאול כל שאלה שתרצה.  

הקונגרס של ארצות הברית

בית הנבחרים

הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות

וושינגטון

1 באוגוסט, 1958

מר ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור,

ראוך ולוי

רחוב קיי 1631, צ. מ.

וושינגטון 6, די. סי. 

מר ראוך היקר,

יש בידי את מכתבך מה 28 ביולי, 1958 שבו אתה מצהיר כי מר לודוויג דונאט מוכן לבוא ולהעיד לפני הועדה אבל עם הסתייגויות מסויימות באשר לתחומי החקירה.

הכלל הקובע של ועדה זו היא שלכל אדם שזוהה כחבר במפלגה הקומוניסטית במהלך שימועי הועדה, תנתן ההזדמנות להופיע בפני הועדה, אם הוא רוצה בכך, למטרה של הסבר או הכחשה של כל עדות הנוגעת אליו במישרין.

למרות זאת, הועדה לא תגביל עצמה מלחקור כל עד עד על כל נושא רלוונטי לנושא שתחת חקירה.

אם מר דונאט מבקש להופיע בפני הועדה במשך הדיונים הפומביים הבאים שלה שמתוכננים בניוארק, ניו ג׳רסי בתחילת ספטמבר, אני מציע שתיצור קשר עם ריצ׳ארד ארנס, מתאם הצוות, שיארגן זמן להופעתו.

שלך בכנות, 

פרנסיס א. וולטר

יושב ראש

זאת הצלחה מסחררת. דונאט כבר לא יזומן לעדות, כבר לא יתבקש למסור שמות. החרב שמעל ראשו הוסרה. אבל מאחר ולא עבר תהליך טיהור פומבי שמו עדיין המשיך להופיע ברשימה השחורה. הוא נותר מנודה ואולפני הקולנוע והטלוויזיה וחברות ההפקה נמנעו מלהעסיק אותו. 

הדבר היה מתסכל במיוחד מכיוון שהייתה לא מעט עבודה לשחקנים מוכשרים כמוהו. בשנים הללו הטלוויזיה מתחילה לתפוס מקום חשוב יותר ויותר בתרבות הפנאי האמריקאית. ניו יורק, עיר מגוריו הנוכחית של דונאט, הפכה למרכז הפקה טלוויזיוני משגשג. הטלוויזיה עדיין גיששה את דרכה וחלק גדול מהתוכן שהופק היה מחזות מצולמים או דרמות שמצולמות באולפן. היו תפקידים שהתאימו לשחקנים מבוגרים בעלי יכולת הבעה, כשרון שירה ומבטא זר ועדין. אבל דונאט לא יכול היה להשתתף בחגיגה. כשלושה חודשים אחרי שהתבהרה עמדת הועדה הלא-אמריקאית, שנייה לפני שהוא עושה צעד פזיז, שולח דונאט לראוך מכתב החושף את התסכול הגדול שהוא חש:

4 בנובמבר, 1958.

ג׳ו היקר,

אני מצרף כאן גזיר עיתון מעיתון ניו יורק פוסט של שבת שעברה. אני חושב שזה די טוב ולעניין, במיוחד בזמן זה של כעס ציבורי על ״חוסר החופש התרבותי ברוסיה״.

אני מצרף גם מכתב שאני מתכוון לשלוח לד״ר סטנטון. הייתה לי פגישה עם צוות הפקה חשוב אתמול. אני יודע שכוונתם טובה והם ידידותיים כלפי. הם רוצים להעסיק אותי, אבל נאמר לי שבינתיים ידיהם כבולות. יעצו לי לכתוב למר סטנטון כדי לטהר את שמי עם הרשת. שמעתי שבכמה מקרים זה עבד, ושהרשת הסתפקה בהצהרת נאמנות, בלי להתייעץ עם הועדה הלא-אמריקנית. אני חושב שמכיוון שאין לי כלום להפסיד אני יכול לנסות מה שרק אפשרי עבורי.

נזכרתי שאמרת לי פעם שאתה מכיר את מר סטנטון. או אולי אני טועה? אני מקווה שזו לא טרחה. דע רק שאני קצת נואש. האם תרצה לנסות להשיג לי ראיון עם ד״ר סטנטון? איני בטוח שבכח מכתבי לבדו אוכל לפגוש בו ואז סיכויי הצלחתי בעניין זה פוחתים מאוד.

תודה רבה לך וברכות חמות

לודוויג

נ.ב. לא אשלח את המכתב עד שאשמע ממך.

פרנק סטנטון, אליו מתייחס דונאט ושאליו הוא רוצה לפנות,  היה נשיא CBS, תאגיד הפקה ענקי שעסק במוזיקה, שידורי רדיו וטלוויזיה. לחברה הייתה השפעה אדירה על תרבות הפנאי האמריקאית, שהתעצמה במקביל לגידול באמצעי השידור וההפצה ההמוניים.  סטאנטון היה ד״ר לפסיכולוגיה, והדימוי הציבורי שלו היה של אדם מוסרי ורחב אופקים. הוא ניהל את הרשת ביד רמה. בכדי להגן על החברה מביקורת אפשרית וכדי לבטא נאמנות בלתי מתפשרת לערכים האמריקאיים, ייסד סטאנטון ב-CBS מנגנון סינון עובדים על בסיס רקע אידיאולוגי. עובדים נשאלו על הזדהותם הפוליטית, ועל השתייכותם, בהווה או בעבר, לארגונים פוליטיים אסורים. נערכה חקירת רקע ועובדים  נדרשו לחתום על הצהרות נאמנות למדינה. מנגנון זה, שהחברה לא הצהירה עליו באופן רשמי, לא היה קשור לרשימה השחורה אלא נוסף אליה. הרי המכתב שדונאט התכוון לשלוח:

4 בנובמבר, 1958

ד״ר פרנק סטנטון

נשיא C.B.S.

שדרות מדיסון 485

ניו יורק, נ. י.

ד״ר סטנטון היקר,

יש לי סיבה להאמין שאני ברשימה שחורה שמונעת ממני מלעבוד ברשת שלך. זה מונח כמו עול על כתפי.

מאחר שאני מאמין שמצב זה לא קיבל את אישורך ושאינו תואם את מדיניותך אני מפנה את השורות האלה אליך.

הייתי מעריך זאת מאוד אם יכולתי לפגוש אותך ואם תתן לי הזדמנות לטהר את שמי. אני מרגיש בטוח לגמרי שאם אוכל לדבר אתך אוכל לשכנע אותך בחוסר הצדק של מניעת העסקתי ב-C.B.S.

בכבוד מלא שלך,

המכתב לא חתום ולא נשלח, כמובן. ראוך מטלפן מייד לדונאט ומניא אותו מכוונתו. התמימות של דונאט נוגעת ללב, המניעים שלו ברורים וכוונתו טובה, אבל ברור שמשלוח מכתב זה יכול היה להזיק לו. ככה לא עושים את זה. שליחת מכתב כזה היא הצהרה דרמטית ולא צעד מעשי. פנייה נואשת של אדם שנעשה לו חוסר צדק לקודקוד הפירמידה, קבלת הזדמנות להופיע בפניו ושכנוע שלו הם עלילה של סרט, לא תכנית פעולה. זה גם מראה עד כמה האמין דונאט בכוח השכנוע של הופעתו. למזלו, ראוך היה מוכן להפעיל את קשריו כדי לעזור לבן משפחתו שלא כל כך מבין איך מתנהלים הדברים. הוא הכיר את אחד מסגני הנשיא של CBS, שלמד מספר שנים מתחתיו בהרווארד. אבל הוא לפני שיפנה אליו היה זקוק לעוד מידע קונקרטי. 

ואולי לזה התכוון דונאט? למצוא דרך לשכנע את ראוך להמשיך ולסייע לו? יכול להיות, אבל אני מעדיף להיות סלחן כלפי קרוב משפחתי. אני מאמין שהוא אדם טוב ולא מניפוליטיבי. במכתב הבא דונאט מעביר לראוך את המידע שביקש, מתאר לו את החוויה שלו, כשחקן ששמו מופיע ברשימה השחורה, את המלכודת ממנה אין לכאורה מפלט. כך פועל, מאחורי הקלעים, מנגנון של אפליה ומניעת תעסוקה. טון המכתב הזה שונה מההתכתבותם הקודמת. נראה שדונאט חש נוח יותר עם ראוך, ושהתפתח בינהם קשר אישי שחורג מייעוץ משפטי בין קרובי משפחה רחוקים.

10 בנובמבר, 1958

ג׳ו היקר,

תודה רבה לך על מכתבך.

הליהוק לתוכניות טלוויזיה הוא בדרך כלל עניין שמתבצע בין משרד הליהוק או המפיק והסוכן. השחקן באופן אישי לא נכנס לזה  – למרות שזה נוגע אליו. במקרים מסויימים הוא נקרא לראיון כדי לפגוש את הבמאי. המשא ומתן על החוזה הוא תמיד עם הסוכן.

מסיבות ברורות המפיק וגם המלהק ימנעו לומר את האמת במילים רבות, כלומר שהרשימה השחורה מונעת מהם מלהשתמש בשחקן שנמצא בה.

אתן דוגמא של איך זה עובד שצצה בדעתי, אבל היה בטוח שזו רק אחת מתוך רבות ושהיא דומה לכל האחרות.

נקראתי לראיון עבור ״במה 3״ בC.B.S.. הייתי אמור לשחק בתפקיד הראשי של ג׳וזף קונארד בהצגה דרמאטית של חייו. הפגישה עם הבמאי והמפיק הייתה תענוג. הם היו ״שמחים״ לקחת אותי לתפקיד, כך אמרו. אפילו דיברנו על זמן אפשרי לחזרות. כמה שעות מאוחר יותר הסוכן שלי קיבל שיחה שאמרה; ״נשמח לקחת אותו, אבל לרוע המזל איננו יכולים להשתמש בו״. זה היה אחד ממקרים דומים רבים. לעתים קרובות הם משתמשים במילים; ״הוא בלתי ניתן להעסקה״.

אף אחד לא יחשוף את עצמו ויאמר יותר – וכל המעורבים מבינים מה הכוונה. זה ברור שיש רק סיבה פוליטית אחת להיות ״בלתי ניתן להעסקה״.

בשנים עברו עבדתי מספר פעמים רב ב-CBS בהוליווד ובניו יורק. 

לדוגמא ככוכב במחזה של בן הכט ״ההוסאר הורוד״ בתיאטרון ווסטינגהאוס. אבל כפי שאמרתי זו רק אחת מתוך רבות כמוה (״המופע של לקס״, וכו׳ וכו׳) ואז לפתע זה נגמר והפכתי ״בלתי ניתן להעסקה״.

זהו כל המידע שאני יכול לתת לך. כפי שאמרתי לך בטלפון, האנשים האלה לעולם לא יגידו מילה שתסגיר אותם ותשאיר אותם חשופים לתביעה משפטית. זה אחד מהעניינים המושקטים האלו. כולם יודעים על כך – אבל באופן פומבי קיומו מוכחש.

אני מודה נורא לך על כך שאתה רוצה לדבר עם מר סאלנט. אני מקווה שאוכל לפגוש אותו ולטהר את עצמי. זה יהיה דבר מתוק להיות ״ניתן להעסקה״ שוב.

ברכות חמות ותודה

שלך בכבוד מלא

לודוויג

נוגע ללב, לא? על המכתב המופיע בתיק המסמכים שבספריית הקונגרס מופיע סימון בכתב יד של הפסקה אותה העתיק ראוך במלואה למכתב ששלח לחברו הוותיק לספסל הלימודים. הוא מספר שוב את כל הסיפור, אבל בצורה שונה, מותאמת לנמען. מול סאלנט, אדם מוסרי וליברלי, הוא אינו צריך להדגיש את הטעות שעשה דונאט בכך שהצטרף למפלגה הקומוניסטית, והוא מתמקד בעוול שנגרם לו בעקבות כך. הוא מאמץ מולו עמדה של כנות מוחלטת ולכן גם מזכיר במכתב את קרבתם המשפחתית. הוא מציע לסאלנט להצטרף, כמוהו, אל הצד המוסרי הנכון והטוב ולעזור לפתור את התסבוכת, ומתווה גם דרך פעולה אפשרית, מתוך מודעות לאופן פעולת המנגנונים הפנימיים ב-CBS. זה מכתב אישי, אבל דונאט ממוען אליו. מופיע בו גם תקציר סיפור הסרט האנטי-קומוניסטי בו השתתף, כהוכחה לעמדותיו הנוכחיות.

14 בנובמבר, 1958

מר ריצ׳ארד ס. סאלנט, סגן נשיא

מערכת השידור קולומביה

שדרות מדיסון 485

ניו יורק, ניו יורק

דיק היקר:

אני מסתמך גם על ידידותינו וגם על הרגישות הגדולה שלך לחוסר צדק בכך שאני כותב לך את המכתב הזה על מה שנראה לי מקרה אמיתי של חוסר צדק.

האיש שבשמו אני כותב הוא לודוויג דונאט. לקחתי על עצמי לסייע לו לא רק בגלל קשר משפחתי  — האחיינית שלו התחתנה עם האחיין שלי — אלא בגלל שאני מאמין שהמקרה שלו ראוי לתשומת לבך.

מר דונאט הוא שחקן. בקולנוע, בין תפקידים רבים, הוא שיחק את אביו של ג׳ולסון ב״סיפורו של ג׳ולסון״ וב״ג׳ולסון שר שוב״; פרופסור מולר ב״התקפת נגד״ עם פול מיני; אלפרדו ב״קרוסו הגדול״; והיטלר ב״מותו המוזר של אדולף היטלר״. בטלוויזיה שיחק בתפקידים רבים, הכוללים לדוגמא, את התפקיד הראשי במחזה של בן הכט, ״ההוסאר הורוד״ בתיאטרון ווסטינגהאוס ובתפקידים חשובים אחרים במופע של לקס, וכו׳.

כעת הוא לא יכול להשיג תעסוקה במופעים של רשת CBS. לעיתים קרובות מפיקים ומנהלי ליהוק מוצאים אותו מתאים לתפקידים אך לבסוף אומרים שאינם יכולים להשתמש בו. במילים שלו, כך הוא המצב:

״נקראתי לראיון עבור ״במה 3״ בC.B.S.. הייתי אמור לשחק בתפקיד הראשי של ג׳וזף קונארד בהצגה דרמאטית של חייו. הפגישה עם הבמאי והמפיק הייתה תענוג. הם היו ׳שמחים׳ לקחת אותי לתפקיד, כך אמרו. אפילו דיברנו על זמן אפשרי לחזרות. כמה שעות מאוחר יותר הסוכן שלי קיבל שיחה שאמרה; ׳נשמח לקחת אותו, אבל לרוע המזל איננו יכולים להשתמש בו׳. זה היה אחד ממקרים דומים רבים. לעתים קרובות הם משתמשים במילים; ׳הוא בלתי ניתן להעסקה׳.״

האם ראוי שלודוויג דונאט יהיה בלתי ניתן להעסקה? מר דונאט זוהה כקומוניסט על ידי מר לי קוב בעדות בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית ב-1952 או 53׳. הוא לעולם לא נקרא להעיד בפני הועדה אבל הודיע ליושב הראש וולטר כי הוא מוכן להעיד על כל הפרטים של פעילותו במפלגה בשנים 1946 עד 1948-49. הוא רק ביקש כי לא ידרש לתת שמות של אחרים שעשו את הצעד השגוי והטראגי שהוא עשה לפני עשור.

מר דונאט הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1946, אם זה בכלל יכול להיקרא הצטרפות. הוא לא קיבל כרטיס חברות קומוניסטי ולא היו כל הליכי הרשמה פורמאליים. מה שקרה היה שהוא השתתף בפגישה של שחקנים קומוניסטיים באחד מבתיהם, ואז המשיך מזמן לזמן, למרות שלא באופן קבוע, להשתתף בפגישות אלו עד 1948 או 1949. הוא שילם כמה דולרים כמיסי חבר במפגשים שונים ועל בסיס זה הוא מניח שהיה חבר מפלגה בשנים 1946 עד 1948-49 בלי הרשמה פורמאלית. קשה להיות מדוייק לגבי תאריך עזיבתו את מערכת היחסים הבלתי מחייבת הזו; אבל, ככל שהזמן עבר, הוא הפך למנוכר יותר מהקבוצה ומתישהו ב-48 או 49 הפסיק ללכת לפגישות.

כנראה שהדברים שהרחיקו את מר דונאט מהמפלגה היו ההכרה שתוצאות כל דיון נקבעו זמן רב לפני התנהלותו והבנתו הגוברת שהמפלגה לא הייתה קבוצה דמוקרטית אלא פשוט זרוע של כוח דיקטטורי. תעניין אותך העובדה שמר דונאט, מאז שעזב את המפלגה, שיחק את התפקיד הראשי בסרט אנטי-קומוניסטי מובהק שנעשה לטלוויזיה בסביבות 1953. מטרת התפקיד שלו כמנהיג האינטלקטואלי של קבוצת נמלטים סובייטים הייתה להבהיר את האופי הדיקטטורי והדכאני של החיים בתוך ברית המועצות. 

מר דונאט חי כעת בניו יורק. הוא ירד בעמדה ומלמד אחרים לשחק. שאיפתו הגדולה היא לחזור למקצועו כשחקן; רק הבהרה של מעמדו על ידי CBS יכולה לאפשר זאת. 

מר דונאט מוכן לתת ל-CBS תצהיר שבו יכללו (1) העובדות לעיל המציינות את מערכת היחסים שלו עם המפלגה לפני עשור; (2) האנטי-קומוניזם הנחרץ שלו; (3) התחייבות שלו שאם תהיה אפשרות שיקרא להעיד בפני ועדת החקירה של בית הנבחרים או בפני כל ועדת חקירה, לא ישתמש בתיקון החמישי לחוקה ויספר להם הכל על עצמו, על התרחקותו מהמפלגה, ועל האנטי-קומוניסטיות הנחושה שלו. אם הוועדה תתעקש על כך שינקוב בשמות, ככל הנראה ישתמש באותו טיעון שהופיע במשפט ווטקינס, בו השתמשו ארתור מילר ואחרים. הוא לא יעשה דבר בפני ועדה כזו שיכול באיזשהו אופן להביך את הרשת שלך. 

אני מקווה שבחינה מחדש של המקרה של מר דונאט לפחות תביא אותך לנקודה של נכונות לפגוש אותו. אם תסכים לומר לי אם ומתי תראה אותו, אראה זאת כטובה אישית גדולה.

בברכה אישית ובתקווה שדרכינו יצטלבו באופן ישיר יותר בקרוב,

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

העתק: מר לודוויג דונאט

בהמשך חייו נודע סאלנט כמגן על העצמאות והיושרה של העיתונות המשודרת. בשנים שאחרי תכתובת זו הפך ראש חטיבת החדשות של CBS, תפקיד אותו מילא במשך שנים רבות. הוא ייסד את תוכנית התחקירים ׳60 דקות׳ ואת תוכניות חדשות הבוקר של הרשת. כאשר נקרא להעיד בפני ועדת חקירה של בית הנבחרים בנוגע לתחקיר ששידרה הרשת שביקר את הצבא האמריקאי ואת המניפולציות שהוא עורך בדעת הקהל בכדי לנפח את תקציביו, נדרש לחשוף בפני הוועדה מקורות וסירב. בכך הסתכן אישית בהאשמה בביזיון בית הנבחרים. את קווי האופי והנחישות המוסרית שאיפשרו לו את העמדה האמיצה הזו ראוך ודאי הכיר, ולכן פנה אליו מלכתחילה. זה ניכר מתשובתו, שהתקבלה במהירות:

17 בנובמבר, 1958

ג׳ו היקר:

תודה לך על מכתבך הטוב מאוד אודות מר דונאט. למרות שעניין מסוג זה הוא כזה שאינו במישרין בתחום השיפוט שלי, אתה צודק לגמרי בכך שזה מעניין אותי באופן עמוק. אנסה להניע את הגלגלים ללא דיחוי ואשמור אותך מעודכן.

היה טוב נורא לשמוע ממך ואני שמח שנתת לי סיכוי לבחון את המצב הלא נעים הזה.

בכנות,

ר. ק. סאלנט

כן, יש גם אנשים מוסריים בטלוויזיה. סאלנט עמד בהבטחתו. דונאט נקרא לפגישה במשרדי הרשת, מעין שימוע בלתי רשמי במטרה להסדיר את ענייניו. את המכתב הבא כתב לראוך מייד אחר כך, והוא מבטא את תחושת הסיפוק שודאי חש. סוף כל סוף נראה אור בקצה המנהרה. דונאט קיבל הזדמנות לספר ולנסות לשכנע את בעלי השררה בצדקתו, פנים אל פנים, במילותיו שלו. אמנם אלו לא היו חברי הקונגרס בשימוע פומבי של ועדת חקירה אלא מנהלים בדרג ביניים בתאגיד תקשורת בפגישה פרטית, אבל קהל הוא קהל. לבקשתם גם הציג את הסיבות שהביאו אותו להתעקש שלא לנקוב בשמות חברי המפלגה שהכיר. העיקרית בהן פשוטה מאוד, שמירה על כבודו העצמי.

 

1 בדצמבר, 1958

ג׳ו היקר,

בזמן שמכתב זה יגיע אליך, מר סאקס כבר כפי הנראה התקשר אליך – כפי שאמר שיעשה.

תודה על מכתבך למר סאלנט. רציתי לחכות עד שאוכל לדווח לך על פגישתי עמו. ובכן, באחר צהריים זה פגישה זו קרתה סוף סוף. לא פגשתי את מר סאלנט, אלא סגן נשיא אחר, מר קרלבורג. עם מר קרלבורג היה מר סאקס. היה לי את הרושם שהוא היה עורך דין, ולפחות הוא היה הדובר הראשי. הפגישה היתה ידידותית באופן קיצוני ונמשכה כמעט שעה וחצי.

אמרתי להם כל מה שיש לי לומר וכל מה שאמרתי לך אודות עברי. מר סאקס אמר בהתחלה שהדרך היחידה והטובה ביותר לנקות את שמי היא דרך הועדה לפעילויות לא-אמריקאיות. אני צריך ללכת ולומר הכל ולתת את השמות של חברי העבר במפלגה. אמרתי להם כי אני מוכן לספר הכל על עצמי – כל מה שאני יודע – שלא אשתמש בתיקון החמישי אם יזמנו אותי, אבל עם ההסתייגות היחידה שמוזכרת במכתבך למר סאלנט.

אז שאל אותי מר סאקס – הוא קרא לזה שאלה ״אישית״ – למה יש לי את ההסתייגות הזו. עניתי שבשל שלוש סיבות:

1.) האנשים המעורבים לא היו פושעים, בדיוק כפי שאיני מחשיב את עצמי לפושע, למרות הטעות הגדולה שעשיתי. אם היו פושעים לא הייתי מהסס לרגע לנקוב בשמם.

2.) כל האנשים שיכולתי לנקוב בשמם כבר ידועים לוועדה למיטב ידיעתי.

3.) תחת נסיבות אלו אני מרגיש שהכבוד העצמי שלי לא מתיר לי להצביע על אחרים שעשו את אותה הטעות כמוני. איני שופט אחרים שמסרו מידע, אבל איני רואה את עצמי עושה זאת.

היה נראה שזה מספק או אולי משכנע אותם. אז הציע לי מר סאקס לכתוב מכתב (הצהרה) המכילה את כל זה. הוא אמר שיתקשר אליך וידבר איתך על כך. הוא גם רצה שאשלח אליך את הרשימה המצורפת של הארגונים.

קראתי את הרשימה וחוץ מהמפלגה הקומוניסטית לעולם לא השתייכתי למי מהם.

יש לי תקווה קטנה כעת ואני מאמין שזו יכולה להיות התחלת הסוף של הצרות שלי. אבל איני רוצה להשלות את עצמי. אני משער שעוד יש כמה מכשולים שעלי לעבור עד שלבסוף אוכל לעבוד במקצוע שלי כפי שהייתי רגיל.

בכל מקרה, כל מה שיש לי זה באמצעות עזרתך ואני אסיר תודה.

ברכות חמות,

לודוויג

זאת הייתה, כפי הנראה, הופעה מושלמת, שסיפקה את שני הצדדים. אורכה היה כמעט שעה וחצי, כאורך של סרט או מחזה, ודונאט לא היה בה דמות משנית אלא כוכב לרגע. נותר רק להשלים את הפרטים הטכניים, ולחתום על התצהיר שנדרש ממנו, אותו מנסח עבורו ראוך. הסעיף האחרון בתצהיר נוגע ללב: ״תשוקתי העיקרית בחיים היא לחזור למקצוע האהוב שלי של משחק ולהביע, כאשר ההזדמנות תופיע בפני, את אמונתי העזה בדמוקרטיה ואת סלידתי העזה באופן זהה מהקומוניזם.״. אחרי פגישה נוספת במשרדי הרשת הוא שולח מכתב נוסף, אופטימי ומסכם, לראוך:

 16 בדצמבר, 1958

ג׳ו היקר,

בשבוע שעבר ראיתי את סגן הנשיא קרלבורג מ-C.B.S. שוב והוא סוף סוף קיבל את המסמכים שהגשתי כמספקים. אני חושב שאני יכול להחשיב עצמי כ״מטוהר״ ב-C.B.S.. מה המשמעות של זה במונחים מעשיים אדע בדיוק בערך חצי שנה מעכשיו. אני מקווה שזה הצעד החשוב הראשון לקראת חזרתי לעבודה.

זה סופו, באופן מסויים, של הפרק הראשון במאבקנו ואני רוצה לומר לך שאני מבין שבלי עזרתך לא הייתי איפה שאני כעת. אבל לכל העניין יש, חוץ מהידידות האישית, גם זווית עסקית. אני מרגיש שזה הזמן לבקש ממך חשבון, אחרי הכל. אתה הענקת בנדיבות מזמנך ומעל הכל, הרגשתי מוגן מאוד על ידי העניין החם שהבעת.

האם הבנתי אותך באופן נכון? אני זוכר שאמרת שאחרי מכתבנו לוולטר אינך חושב שזה סביר שהועדה הלא-אמריקאית תקרא לי, מאחר שיש להם את הכל במכתב בכל מקרה. ברור שזו רק השערה, אני יודע זאת. אבל, בבקשה, אמור לי מה הערתך.

יש לי תקוות המבוססות על מאמרו של השופט דגלאס בעיתון הטיימס לפני זמן מה. הוא ביצע מספר הערכות לגבי הקונגרס הבא. אחת מהן הייתה שהוא מאמין שהקונגרס יצמצם באופן דרסטי את כוחן של ועדות החקירה שלו, ואני יכול רק ללחוש את תפילתי: ״הלוואי שמילותיו ישמעו באוזני האלוהים!״.

תודה שוב וברכות חמות

ואיחולים חמים לשנה טובה ושמחה

לודוויג דונאט

אני חושב שדונאט יודע שקרוב משפחתו לא יבקש ממנו תשלום, למרות שכנראה נושא שכר העבודה של ראוך לא דובר בינהם עד רגע זה. הוא שימש כעורך הדין שלו לכל דבר ועניין, העניק לו תמיכה, ייצג אותו מול פוליטיקאים ונושאי משרות חשובות, הגן עליו מעצמו ומאחרים, הוביל את התהליך שהוביל לטיהורו. בקשת התשלום היא הכרה בכך, ונסיון להבין אם מוכן להמשיך ולעשות זאת, במידת הצורך. כי דונאט עדיין חושש, עדיין לא מאמין, עדיין נושא עמו את אותו פחד בסיסי של מהגר, שהכל יכול להתגלות כמקסם שווא,  כאשלייה, שבטחון שנקנה בעמל רב יכול להתפוגג, ששוב יצטרך לצאת לגלות ולהתחיל הכל מחדש. 

ראוך הוא בן הדור השני להגירה. הוא אמריקאי מאוד, בחינוכו, בשליטתו במנגנוני הפעולה שמניעים מעשים והחלטות, אבל הוא עדיין זוכר את המבטא הגרמני של אביו ואת הקשיים שלו להבין ולהשתלב בתרבות האמריקאית, ואולי זה מה שהביא אותו לעזור לדונאט בנדיבות כזו. 

19 בדצמבר, 1958

מר לודוויג דונאט

סנטרל פארק מערב 407

ניו יורק 25, ניו יורק

לודוויג היקר,

אלו אכן חדשות טובות שאתה ׳מטוהר׳ ב-CBS. אני מקווה שזה אומר שבקרוב תבצע עבודה חשובה עבורם.

תחושתי היא שועדת בית הנבחרים כפי הנראה תעזוב אותך לנפשך.

כאשר אראה שהיית בטלוויזיה או שעשית סרט גדול ואתה עשיר, אז אשלח לך חשבון גדול. עד אז רק אקווה להצלחתך.

עם כל התקוות הטובות לעונת החגים והשנה הבאה.

שלך בכנות,

ג׳וזף ל. ראוך, ג׳וניור

דונאט שולח לראוך מתנה לקראת השנה החדשה, אגרטל זכוכית של חברת שטאובן (Steuben) האמריקאית, שההתמחות שלה היא בקריסטל צלול בצורה יוצא דופן, משהו יוקרתי ומכובד מאוד. ראוך ישוב ויעזור לו בהמשך, בהסרת שמו מהרשימה השחורה של אולפני הסרטים בהוליווד. התהליך הזה יהיה פשוט, ויסתמך על הלגיטימציה שקיבל דונאט ב-CBS. תיקיית המסמכים מסתיימת בכך. אני מתאר לעצמי שהשניים עוד המשיכו להפגש באירועים משפחתיים נדירים, ואולי להחליף ברכות לחגים ולשמחות, אבל תכתובת זאת אינה שמורה בארכיון שבספריית הקונגרס.

דונאט היה בן 59 כשטוהר וחזר להיות ניתן להעסקה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. המשחק היה עבורו לא רק מקצוע ופרנסה אלא חלק מזהותו העצמית, דרך לבטא את עצמו רגשית ואינטלקטואלית. שנות הנידוי הארוכות הסתיימו, והוא צלח אותן בלי לבגוד בעקרונותיו ולפגוע בכבודו העצמי. כעת יוכל סוף סוף לשוב ולהשתמש בכשרונו כדי להביע את מה שהוא מאמין בו.

דרכו של אהרון

בהצהרה שנתן לעורך הדין ראוך טען דונאט שהוא מאמין כי ׳שחקן, באופן כלשהו, מזהה עצמו עם המחזה או הסרט בו הוא מופיע ושבעזרת כשרונו הוא עוזר להציג את הרעיונות של סרטים כאלה׳. חזרתו לשוק העבודה אפשרה לו להעמיד את העקרון הזה במבחן. העובדה שלא הלשין על חבריו הייתה ידועה בתעשייה אליה שב. זה בוודאי השפיע על הליהוק שלו ועל התפקידים שגילם. 

התעשייה אליה חזר הייתה שונה מזו שנידתה אותו. במעבר בין שנות ה-50 לשנות ה-60 הפכה הטלוויזיה למרכז הבית האמריקאי. שידורי הטלוויזיה הפכו לאופן העיקרי בו רוב האמריקאים צרכו תרבות ורכשו ידע על העולם שמחוץ לסביבתם הקרובה. סדרות הטלוויזיה הציפו את המסך, מילאו את לוח השידורים, בפרקים שבועיים שצפייה בהם הפכה למנהג משפחתי. הז׳אנר המוביל בסדרות האלו היה המערבון. עולם המערב הפרוע היה רחוק מספיק מכאן ועכשיו כדי שישמש כמיתולוגיה מאחדת, שיכולה לפנות לקהל צופים מגוון. כולם, ילדים ומבוגרים, אוהבים מערבונים, יש בהם אומץ, רומנטיקה, מתח, מאבקים בין רעים לטובים.

הסדרה ׳בוננזה׳ (Bonanza) היא סמל אמריקאי. נעימת הפתיחה שלה היא אחת מהמנגינות המוכרות ביותר בעולם ואיני מכיר אדם שלא נחשף אליה. גם אני, שגדלתי בשנות ה-70 בישראל, זוכר אותה לטובה. היא שודרה במשך 14 עונות, 3 עשורים, משנת 1959-1973, והיו בה 431 אפיזודות, פרקים בני 49 דקות, אורך מתאים לדרישות שהכתיבו שיבוצי הפרסומות. היא הייתה הראשונה שצולמה ושודרה כולה בצבע, והופקה על ידי NBC.

היא ספרה על חוות פונדרוסה, שנמצאת על גדות אגם טאהו שבנבאדה, על משפחת קרטרייט החיה בה, על מאבקם לבסס את החווה ועל מערכות היחסים שלהם עם שכניהם. עלילתה מתרחשת כמאה שנים לפני זמן שידורה, בשנות ה-60 של המאה ה-19. 

לודוויג דונאט הופיע כדמות ראשית באחת מהאפיזודות הללו, ׳דרכו של אהרון׳ (The Way of Aaron), אשר שודרה בעונה הרביעית. זה סיפור שחורג מקו העלילה הראשי, בו הוא הוא מגלם את אהרון קאופמן, סוחר יהודי במערב הפרוע. הוא דמות ארכיטיפית במובנים רבים שמתבטאת גם בשמו, שפירושו בגרמנית הוא ׳סוחר׳, והוא משקף מציאות היסטורית. סוחרים יהודים נודדים ליוו את ההתפשטות מערבה. למעשה, זה גם חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי: סבתו של סבי נולדה בעיירת כורים במדינת וושינגטון בשנת 1865. אביה היה סוחר נודד, שהיגר לארצות הברית מגרמניה בעקבות הבהלה לזהב,  הסתובב בה כמה שנים עם עגלתו, והחליט, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, לחזור לגרמניה, כי חשב שהעתיד שם יהיה טוב יותר.

הפרק נכתב על ידי רפאל בלאו, סופר ותסריטאי שנולד בניו-יורק, בנו של רב, שפנה לכתיבה אחרי שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. זה היה הפרק היחיד שכתב לסדרה זו, ושני תסריטאים רבי נסיון, שלא ניתן להם קרדיט, עזרו להתאים אותו לעולמה. הוא נמצא כולו ביוטיוב, ואתם מוזמנים לצפות בו. השפה הטלוויזיונית מעט מיושנת והכל מלודרמטי מדי ולא אמין, אבל זו עלילה שלמה ובנויה היטב, ולודוויג דונאט עושה עבודה מעולה. אספר אותה כאן לפרטיה, כך שצפו לכל ספוילר אפשרי.

*

אהרון קאופמן, סוחר יהודי, יוצא בבוקר יום ראשון עם עגלה עמוסת סחורה, למסע הרוכלות שלו בין החוות שסביב אגם טאהו שבנבאדה. זה מסע אותו הוא עורך באופן קבוע. כולם מכירים את אהרון ומכבדים אותו, למרות המבטא המצחיק והטעויות שלו באנגלית. הפעם מתלווה אליו רבקה, בתו היפה, כחולת העיניים, שביקשה ממנו להצטרף למסע, ולצאת לראשונה מחיקה המוגן של משפחתה. לודוויג דונאט מגלם את אהרון, מקסים וחד לשון כרגיל. את ביתו מגלמת אנטה קורסאוט (Aneta Corsaut), שחקנית טלוויזיה ידועה באותה תקופה. היא אינה יהודייה, חלילה, אבל יפה באופן שאינו מוגזם מדי, אצילית, חומת שיער וכחולת עיניים. היא לא שחקנית מאוד טובה אבל משתדלת. זאת הזדמנות עבורה, לגלם דמות שרחוקה מעולמה.

חוות פונדרוסה, מקום מגורי משפחת קרטרייט, היא תחנתם הראשונה במסע. שם הם פוגשים באדם, בכור בניו של אב המשפחה ואחד מכוכבי הסדרה. אהרון מנסה למכור לו אקדח משובח, אותו הוא שולף מתא סודי שליד מושב הרכב, במחיר מצויין. הוא מקפיד לציין שהשיג אותו בעסקה טובה ממתופף בשיקגו. תוך כדי בחינת האקדח עיניהם של אדם ורבקה נפגשות. יש שם משהו, זה ברור, ואדם מציע לאהרון שיעבור שוב בחווה בסוף הסיבוב, ביום שישי, לכאורה כדי להראות את האקדח לאביו, שאולי ירצה לרכוש אותו, ובעצם כדי שתהיה לו הזדמנות לפגוש שוב בבת הסוחר היפה.

שני גנבי דרכים, שאחד מהם מגולם על ידי הארי דין סטנטון, באחד מתפקידיו הראשונים, עוקבים אחרי העגלה כאשר היא יוצאת מהחווה. הם מתכננים לשדוד אותה בסוף השבוע, כאשר ארנקו של הסוחר יהיה מלא בכל הכסף שירוויח.

יום שישי מגיע. המסע התארך, ואהרון קאופמן לא בטוח שיצליחו לחזור לקרסון סיטי, מקום מגוריהם, לפני כניסת השבת. עוד נותרו להם שתי תחנות. ביתו שואלת את אביה אם הוא חושב שאדם קרטרייט יהיה כשיגיעו שוב לחוות פונדרוסה. בינתיים, בחווה, אדם קרטרייט ממתין לבואה של רבקה. בהחלט יש בינהם משהו.

אהרון הוא אדם הוגן, מוסרי וטוב לב. למרות השבת המתקרבת יש לו סבלנות להמתין כאשר בתחנתם הלפני אחרונה, אשת איכר ענייה בוחנת בשקיקה את כל הבדים שהוא מציע למכירה, למרות שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות רק  סליל חוט בודד. כאשר הוא מבחין בכך הוא מעניק לה במתנה שארית בד ממנה תוכל לתפור שמלה חדשה, ומסביר שכך תפרסם בין שכנותיה את תוצרתו. הוא זה שצריך לשלם לה על הפרסומת הטובה שתעשה לו, כך הוא אומר, נותן לה במתנה אפילו את החוט שהתכוונה לרכוש. אשת האיכר מתרגשת עד דמעות, מאמצת את הבד לחיקה כשהיא צופה בעגלה המתרחקת.

השעה מתאחרת והשבת כבר ממש בפתח, ובכל זאת הסוחר ההגון לא מוותר על התחנה האחרונה במסע. אדם דאג להשאיר לאביו רשימת קניות ארוכה כדי שהוא יוכל לבלות בחברת רבקה היפה במהלך המשא ומתן העסקי. הוא מרשים אותה כשהוא משתלט באומץ ומרגיע את יופיטר, הסוס הפראי שאילף. רבקה מספרת לו שלמרות שעבור אביה סוס הוא רק מכשיר חסר נשמה ושכך חונכה גם היא המסע שעברה גורם לה לרצות להכיר ולהיות בעצמה חלק מהעולם שסביבה. אדם, ג׳נטלמן שכמוהו, מציע ללמד אותה לרכב, אבל היא מסבירה לו את עיקרי השבת, ושאביה לא עושה דבר במהלך היום הזה, אפילו לא נוהג בסוס, ושלכן עליהם למהר ולהגיע הביתה. השמרנות הזו נראית מוזרה מאוד בעיני אדם, אבל הוא מכבד אותה. קול יריות האקדח מבחוץ קוטעות את השיחה בינהם. מר קרטרייט בוחן את האקדח שמציע לו קאופמן. גם הוא מתרשם מהמחיר ההוגן, ושוב אהרון מסביר שהשיג אותו בעיסקה טובה ממתופף משיקגו. אבל הוא מחליט לא לקנות אותו בינתיים, כך שקאופמן מחזיר את האקדח לתא החבוי במושב העגלה. כעת כבר ממש אין ברירה כי השמש עומדת לשקוע, והסוחר וביתו יוצאים סוף סוף בדרכם הביתה.

אהרון מדרבן את הסוס, וביתו, שכנראה לא בקיאה בהלכות השבת, חוששת שהוא דוחק בו, ולא מבינה מה הבעיה שיאחרו קצת. הוא מכריז שיעצרו כאשר תשקע השמש, וכאשר היא לא מבינה איך יחנו בלב הטבע הפראי, מסביר לה אביה שאלו חוקי האל, ושהוא לעולם לא נסע, לא סחר ואפילו לא נגע בכסף ביום השבת. בגילי, הוא אומר, איני מתכוון להשתנות. פאפא, היא עונה לו, זאת ארץ חדשה, אבל אהרון מתעקש: זאת סיבה טובה לא לשנות את דרכינו הישנות. הם סוטים מהדרך ועוצרים את עגלתם, אינם יודעים שגנבי הדרכים עוקבים אחריהם, מחכים לשעת כושר. כאשר ירד הלילה, מחליטים הפושעים, יהיה זמן טוב לפעול.

בינתיים, בחוות פונדרוסה, אדם מבשר לאביו שברצונו לערוך מסיבה ולהזמין אליה את רבקה, כדי שתוכל להכיר אנשים חדשים. הוא יוצא בעקבות קאופמן ובתו, מתכוון להדביק אותם ולבלות את הלילה בקרסון סיטי, כאשר התירוץ שלו הוא שאביו החליט בכל זאת לקנות את האקדח.

במחנה, תחת כיפת השמיים, האב ובתו מקבלים את השבת. כאשר אדם קרטרייט מגיע אליהם, מופתע מכך שעצרו, הוא רואה את רבקה היפה, עטויה בצעיף המשמש כשביס, מברכת על נרות השבת שכנראה היו מאוחסנים בעגלה לעת הצורך, ליד שולחן ערוך עם בקבוק יין לקידוש ושתי חלות. המבטא שלה אמריקאי אבל כוונותיה טהורות. אחרי הברכה היא מגישה מים לנטילת ידיו של אביה, המחליף את כובע הסוחר בכיפה שחורה. הוא מנשק את הסידור הקטן  שנשלף גם הוא מאי שם, ומתחיל לשיר זמירות שבת בקולו הנעים, הרך והמתנגן. למרות שלודוויג דונאט לא היה אדם דתי, ושתיים משלושת נשותיו לא היו יהודיות, מרגישים שהוא מכיר היטב את השירים ואת התפילה.

בעוד אביה שקוע בתפילה רבקה מבחינה באדם ושמחה לקראתו, למרות שאינה מבינה מה הוא עושה שם. כשהוא מסביר שאביו שינה את דעתו וברצונו לרכוש את האקדח היא מתנצלת על כך שאביה לא ימכור לו דבר במהלך השבת מאחר שלא יתעסק בעניינים ארציים במהלך היום הקדוש. אדם מודה שעניין האקדח היה רק תירוץ, והיא מציעה שיצאו לטיול קצר בזמן שאביה מתפלל. זה יכול לקחת לו זמן מה, היא אומרת.

הם משוטטים יחדיו בין העצים בחשיכה היורדת. היא עטופה בצעיף והוא במעילו. נראה שקר, אבל הם שומרים על מרחק. אדם מספר לרבקה על רצונו להזמין אותה ואת אביה למסיבה שיערכו בחווה, כדי שיוכלו להכיר אנשים חדשים, והיא מתלהבת בתחילה אבל אז אומרת, אבל, והופכת מעט עגומה. אדם נראה נרגש אבל רבקה נותרת כנה ומלאכית כשהיא מתיישבת ליד אחד העצים. העם שלנו חי בצורה קצת שונה מאחרים, היא אומרת. אבא שלי אדוק מאוד, ואנחנו חיים באופן דומה מאוד לזו שבה הוא חי בארצנו הישנה. איני יוצאת הרבה, אני נשארת בבית, מבשלת, תופרת וסורגת. נראה שברור לאן זה הולך. החיבור בינהם היה חסר סיכוי מלכתחילה. אנו כקהל ידענו את זה אבל עכשיו אדם צריך להבין בעצמו. 

הוא רוכן לידה, שעון על ברכו. מה יקרה כאשר תפגוש מישהו, ותתחיל חיים משל עצמה, הוא תוהה. כיצד את מדמיינת שיראה הגבר הזה, אם היית פוגשת בו מחר? זוהי סצנת פיתוי אבל חבל שהיא נטולת אנרגיה מינית. היא משוחקת גרוע והטקסט הוא מה שחשוב. פניה של רבקה קפואות במסכה של חיבה מרוסנת כשהיא מסבירה שאם זה יהיה תלוי בפאפא אדם זה יהיה דומה מאוד לכיצד שהוא, פאפא, היה  נראה לפני 30 שנים, אבל עבורה איך אותו אדם יראה לא אמור להיות מה שחשוב. הדבר החשוב היחיד הוא שיהיה ׳למדן׳. אדם לא מבין את המושג. הוא לא ממש שם, נראה ומתנהג כמו מישהו שמעביר את הזמן בלהיות מאוהב, לא מתכוון לזה באמת. ׳למדן׳ הוא מי שיודע יותר מכל שאר המלומדים, היא אומרת, ומה שמשנה הוא דבקותו ואמונתו, ולא תכונותיו הפיזיות, כמו מראהו או חוזקו, כל מיני תכונות שהיא מוצאת לפתע כמושכות. אני משערת שאני צריכה לחוש בושה, היא מתוודה, והוא שואל מדוע, את הרי מרגישה כמו שאישה צריכה לחוש, ולפתע הם מתנשקים, על השפתיים, ולמרות שהרגע קצר ולא אמין הוא בכל זאת מפתיע ומרגש.

לפני שהעניינים מספיקים להתחמם אפילו קצת נשמע קול שירת ׳שלום עליכם׳. הם מתנתקים, נעמדים אחוזי ידיים, מעט נבוכים. זה שיר המזמן את מלאכי השלום המביאים את השבת, היא אומרת לו, סימן שהתפילות כמעט נגמרו, ואבי יחפש אותי.

השיר ממשיך כאשר הם חוזרים, יד ביד, אל המקום בו חונה העגלה שלידה שולחן השבת. איזה קול יש לו, לדונאט, רך ונעים. חכה עוד רגע, היא מבקשת, בסוף הטקס פאפא ירצה לתת לי את ברכתו. זה משהו עתיק מאוד, שהיה חלק  מהטקס שלנו מאות שנים, היא מסבירה, ומבארת את הברכה באנגלית מקראית ארכאית. כאשר היא מתקרבת לאביה, שמזג בינתיים כוס יין לקידוש וכיסה את הלחם, היא כורעת לפניו, והוא נושא מעליה את ידיו בברכת כהנים, ומברך אותה, בהגייה אשכנזית מודגשת, בברכה הלקוחה מספר ׳במדבר׳:

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

לאחר הברכה רבקה קמה, ואהרון מנשק אותה על מצחה. אז היא מבשרת לו, חוששת במקצת, על אדם קרטרייט, שבא לבקרם. זה מתקרב אליהם, מסביר שבא לקנות את האקדח, למרות שהוא מבין עכשיו שזה לא יהיה אפשרי במהלך השבת. אהרון אדיב ומנומס, אבל ברור שהוא מבין בדיוק מה קורה. לא עשו אותו אתמול. הוא מרגיע את החשש שאדם מביע מכך שהשניים ישארו שם לבדם. אנחנו איננו מפחדים, בני, הוא אומר, ואדם, שמבין כנראה שלנשיקה ההיא לא יהיה המשך, נפרד מהם, הולך לסוסו הקשור ומוליך אותו משם. 

רבקה עוקבת אחרי אדם המרחק במבט עורג, ואביה מניח את ידיו על כתפיה. רבקה יקירתי, הוא שואל, את מחבבת את האיש הצעיר הזה? כן פאפי, היא עונה, הוא נראה לי מאוד נחמד, והאב מסכים. הוא בהחלט איש צעיר מאוד נחמד. אבל אחרי הכל, רבקה, מה הוא, למדן? תלמיד חכם? מורה חשוב? מה הוא? 

רבקה לא מסוגלת לעמוד בזה. היא מתנערת מתחת לידי אביה ומתרחקת ממנו. המבטא שלה אמריקאי עד הגזמה כשהיא אומרת, כמעט בצעקה, אגיד לך מה הוא, פאפא, הוא גבר. 

האב מביט בה במבט חמור, כשהיא מסתובבת אליו ומתנצלת על איך שזה נשמע. אבל היא לא יכולה לעצור, עכשיו כשהכל התפרץ, היא חייבת לומר לו שהיא לא יכולה יותר. פאפא, כל חיי מורים ומלומדים הטיפו לי, כאילו היו הגברים היחידים בעולם כולו, אבל נמאס לי, ונמאס לי מזה שכולאים אותי מאחורי דלתות סגורות. השוט נחתך ועובר לצילום מאחורי כתפה, כך שניתן לראות את תגובתו של אביה. הוא שומע אותה, שומע ומבין. היא ממשיכה. הייתי חיה כמו שהאנשים כאן חיים, הייתי מתערבבת איתם והייתי חלק מהם. זה מה שהיא רוצה. 

היא מספרת לאביה על ההזמנה שקיבלו למסיבה בחוות פונדרוסה, ושזו הייתה הסיבה האמיתית לכך שעקב אחריהם. מבטו של האב משתנה. עיניו מצטמצמות, פניו נקיות מרגש, זקן התיש שלו קפוא במקומו. ואז ראשו מתחיל לזוז מצד לצד. הוא שולח את ידיו לאחוז בלחייה של בתו, מטלטל אותה עמו, בתנועה שיש בה גם חיבה וגם אלימות עצורה. רבקה, יקירתי, הוא אומר בקול שהוא רך וקשה בו-זמנית, והמצלמה עוברת לתצלום תקריב שלו, לציין את רגע השיא. את צריכה לזכור את זה תמיד. את בת בבית שלי. זה המסורת שלנו שבת מכבדת את אביה. קולו קשה עכשיו, נראה שיכול היה למעוך את בתו בין  כפותיו. הוא גבר פגוע שמשיב את כבודו. וזאת המסורת שלנו, הוא ממשיך, משתלט על הזעם האנושי שעלה בו, לא לשקוע בכעס ובארציות תוך כדי השבת.

הוא מרפה ממנה, אבל ידו עוד טופחת מספר פעמים על לחיה, בסטירות דרבון מרומזות. את תכיני כעת את סעודת השבת, ילדתי, הוא אומר, כבר אינו מביט בעיניה, כולו בעולם הקדושה, והיא פונה אל השולחן, מרימה ירק כלשהו וחותכת אותו, מביטה בדמעות בצדודית אביה המביט אל האופק ואל השמיים הכהים. הלילה כבר ירד.

אדם מחליט לא לחזור לפונדרוסה בחשיכה. הוא מתנצל בפני סוסו על כך שלא הביא עבורו אוכל לארוחת ערב ומתכונן לחניית הלילה. שודדי הדרכים מביטים בו ממסתורם. הם מפתים אותו, באמצעות שבירת ענף, להגיע למקום בו יוכלו להתנפל עליו מאחור ולהמם אותו. הם אנשים רעים. הבוס שבין השניים מורה לרעהו לקשור את אדם ולסתום את פיו.

במחנה, אהרון ורבקה יושבים ליד השולחן. הוא מודה לה על סעודת השבת שהכינה, מתכוון לברכה האחרונה, אבל אז מופיעים השודדים, באקדחים שלופים. קדימה, רוכל, קורא המנהיג, תן לנו את זה. לא, זועקת רבקה, אבל השוליה ממהר אליה וחוסם את פיה. הארי דין סטאנטון, שמשחק את הפושע הזוטר, עושה את זה רע מאוד, אבל דונאט מחפה עליו ולוקח על כתפיו את הסצנה. בבקשה, עזוב את בתי, הוא קורא, והפושטק אכן מרפה ממנה, אבל האיום ברור.

איפה הכסף, אומר השודד לסוחר, קדימה, תביא אותו, אבל אהרון כמו מסרב להבין. זה יום השבת, הוא אומר, אסור לי לגעת בכסף. השוליה לא מבין, מה יום שבת, זקן מבולבל, זה הרי ערב יום שישי, תן את הכסף. אל תגיד להם, רבקה מתחננת, אבל הוא, בפנים קפואות, אומר שימצאו את מה שהם רוצים מתחת לכסא העגלה.

השוליה חוטף את בקבוק יין הקידוש, שולח מבטים מלאי זימה אל רבקה היפה, בעוד הבוס מוציא את שק הכסף ממקום מסתורו. עזוב את זה ובוא, הוא אומר, והם עוזבים, בלי לבדוק אפילו את תכולת שק הכסף. כל כך פחדתי, אומרת רבקה, ואביה מרגיע אותה. אלוהים תמיד דואג לנו. כשהוא פונה שוב אל התפילה היא לא מבינה, אתה לא מתכוון לעשות משהו? מה יש לעשות, הוא שואל. נוכל לרתום את הסוס לעגלה, היא אומרת, אבל הוא מסרב לשמוע, זה יום שבת. אבל פאפא, היא מתעקשת, שני פושעים שדדו אותך עכשיו מכל כספך, אני לא מבינה, מה הבעיה שלך, אתה לא מתכוון לעשות כלום?

כן, הוא אומר לה, ופניו שוב קשוחים והחלטיים, אני אעשה משהו, מה שתמיד עשיתי, אזכור את השבת ואשמור את קדושתה. אתה לא תעשה כלום, היא מביטה בו באכזבה, כמו שתמיד אתה לא עושה דבר, העולם שופך על מרק רותח על ראשך ואתה מוציא לשון ומלקק אותו. היא לא עוצרת גם כאשר הוא צועק להשתיקה, אני יודעת דבר אחד, היא קוראת, אם מר קרטרייט היה נשדד על ידי שני שודדים או שלושים ושניים שודדים הוא לא היה סתם עומד שם, הוא היה  עושה משהו, יוצא בעקבותיהם, נלחם בהם, הורג אותם.

דרכיו של אדם קרטרייט אינן דרכינו, זועם האב, אבל הבת ממשיכה, נכון, הוא לא חי בימי הביניים, הוא בעל הגיון ואומץ, והייתי רוצה שיהיה כאן עכשיו ויעשה משהו עבורינו. אחרי כשפלטה הכל, היא מתרחקת ומפנה אליו את גבה. האב, שנראה שרוח החיים נשאבה ממנו, מתיישב, כמעט קורס, בצד השולחן הערוך.

*

בוקר שבת, ואדם מתעורר מעלפונו, כפות ומוטל על האדמה. הוא לא יכול לעשות כלום כאשר השודד הרשע מאיים שאם אפילו ינסה לברוח יירה בו בגבו. הוא מוביל אותו אל עגלתו של הסוחר.

המראה שמחכה להם שם מזעזע. המוזיקה רועמת. חולצתו של אהרון נפשטה, סימני הצלפה נראים על גופו, והוא נעקד אל עגלתו, מתוח ידיים, כמעט צלוב. ביתו קשורה לעץ, מושפלת מבט, ושוליית הפושעים יושב בין שניהם, נראה רשע מאוד. אדם, הו, אדם, קוראת לקראתו רבקה, אבל אין דבר שהוא יכול לעשות. 

הפושע אומר לאדם שהוא מנסה לשכנע את האנשים האלה לומר לו איפה החביאו את שאר הכסף, למרות שרבקה אומרת בבכי שכבר עשה זאת. מסתבר שהפושעים הרשעים לא הסתפקו בסכום ששדדו בערב הקודם, חזרו אל המחנה ועינו את אהרון המסכן בכוונה לסחוט ממנו את הכסף שהם בטוחים שהחביא מהם. אהרון המוכה מתחנן למים, אבל שוליית הפושעים מענה אותו עוד, ושופך מולו בהנאה סדיסטית מים מהמיימיה אל הקרקע. לא היית חייב לעשות את זה, אומר אדם, אבל הבוס מסביר שזה מגיע להם, כי רימו אותם ומסרו להם פחות מתריסר דולרים, כך שחזרו בשביל השאר, אבל הוא לא מספר להם היכן הם מוחבאים. תשכנע אותם לדבר, אומר השודד, או שמשהו גרוע הרבה יותר יקרה. המצלמה חותכת אל רבקה. ברור שתומתה נמצאת בסכנה. בבקשה עזור לנו, היא מתחננת.

אדם מבין שאין מה לעשות. אכן קשה להאמין שכל הרווח של הסוחר ההגון לאחר שבוע של עבודה קשה מסתכם בסכום העלוב הזה. האם זה שווה את זה, הוא שואל אל אהרון המוכה, שמוט הראש, דמות צלובה ומושפלת, אשר בכל זאת מתעורר אל מול הטון החמור שלו. אני לא מבין למה אתה מתכוון, הוא  אומר, ורבקה גם היא לא מבינה, האם הוא מאשים את אביה בשקר? האם הצלת הכסף שווה את כל זה? למה שלא תיתן להם אותו, אדם מקשה. אין לי עוד כלום, אומר אהרון, קורבן תמים, ורבקה מתייפחת, הוא כבר נתן להם אותו. 

את גרועה כמוהו, אדם אומר. אני יודע שיש לך עוד כסף. הקשב לי, קמצן זקן, אם אתה רוצה להקריב את חייך שלך או את חייה שלה בשביל 1000 דולר אתה יכול, אבל אתה לא תקריב את חיי. 1000 דולר, מתלהב השודד, כן, אומר אדם, ראיתי את הזהב, הוא הראה את הכסף לאבי. 

זה שקר, בוכה רבקה, אל תקשיבו לו, הוא שקרן. אבל אדם ממשיך, גם את ראית אותו, הוא השיג אותו בעסקה טובה עם מתופף משיקגו. 

עכשיו הכל ברור. זה תעלול. אדם מתכוון לאקדח המוסתר, שיכול לשמש עכשיו להצלתם. המצלמה מתקרבת לפניו של אהרון. ואז חותכת בין מבטי כולם. הם מבינים מה הוא מציע. לא, אדם, אומר אהרון, זה יוביל לעוד אלימות, אני שונא  אלימות. קדימה, ספר לנו איפה זה, אומר השולייה, ומאיים לשבור במקל כל עצמם בגופו, אבל הבוס עוצר אותו. להרביץ לו לא יעזור, אולי יש דרך אחרת לשכנע אותו לדבר. הוא רומז לכיוון רבקה המזועזעת. כן, מגחך השולייה, אני חושב על זה כבר זמן רב, והוא מתקרב אליה ומשחרר אותה מהעץ. אל תיגע בי, חיה, היא זועקת בגועל כשהוא לופת אותה, ורק אז אהרון נשבר. 

טוב, הוא צועק, ונושא את פניו השמימה. הו, אלוהים, אלוהי אברהם, הוא מבקש רחמים לנשמתו, ואז מבקש מהפושע לשחררו מכבליו כדי שיביא להם את הכסף שהחביא. הוא בכל מקרה לא יכול לעשות כלום במצבו, מרגיע הבוס את דאגות השולייה. אהרון מתמתח אחרי ששוחרר מהעבותות. הוא עולה למושב העגלה, ופותח את התא הסודי. לא פלא שלא מצאנו את זה, אומר השולייה, ואהרון עוד אומר שהוא מצטער שהוא נאלץ לעשות זאת בזמן שהוא שולף את האקדח ממסתורו, יורה והורג אותו. כל הכבוד, לודוויג דונאט! הרגת את הארי דין סטאנטון!

השודד השני מנסה להגיב, אבל אדם, שידיו קשורות, מפיל אותו בבעיטה ואהרון יורה גם בו. הבת ממהרת אל אביה הגיבור, ואדם משבח אותו על כך שירה טוב ופגע בשניהם, אבל אהרון לא מוכן לקבל זאת. ירה טוב? הוא הרג שני אנשים. לאחר מכן הוא מתמוטט בתשישות לקרקע, בעוד ביתו האוהבת מחבקת אותו.

*

מאוחר יותר בחוות פונדרוסה, אהרון שרוע על הספה בעוד כל בני משפחת קרטרייט נאספים סביבו. בתו היפה, שהצעיף שוב מכסה את כתפיה, יושבת לצדו. אב המשפחה מציע לו להשאר ולהחלים אצלם, בהבטחה לטיפול חם ואוכל מצויין, אבל הוא, שכל חייו אכל רק אוכל כשר, מבקש לשוב הביתה. אדם ואביו מבינים זאת, והאב יוצא להכין את העגלה למסע. אבא שלך הוא אדם בעל הבנה עמוקה מאוד, אומר אהרון, ואדם מסכים. ילדי משפחת קרטרייט גאים באביהם. זה הגמול הטוב ביותר עבור אבא, מהרהר בקול אהרון, כאשר ילדיו גאים בו, ורבקה מודה עד כמה היא מתביישת בדברים שאמרה, וכיצד הייתה מוכנה להפנות את גבה לכל מה שלימד אותה. 

לא לכל, הוא מתקן אותה, מרים את ידו ועוצר את התנצלותה המגומגמת, רק עלי היית מוכנה לוותר, לרגע. אולי אני באמת אני יותר מדי נוקשה לפעמים, הוא ממשיך להרהר, אבל את לא ויתרת על אמונתך. אמונה שאינך יכול לאבד היא דבר יפה. אמונה עיוורת, העולם קורא לה, אבל בעיוורון הזה יש עיניים שחודרות את החושך.

אדם לא כל כך מבין את כל הפילוסופיה הזו, ומחמיא לאומץ שהפגין, אבל אהרון מבטל אותו. זה קל להיות אמיץ עם אקדח בידיך. בלי אקדח, זה כבר עסק אחר. 

למדתי כל כך הרבה בימים האחרונים, דברים שאפילו לא הבנתי, אומרת רבקה. את לא היחידה, אומר אביה. תמיד שנאתי אלימות, חשבתי שלעולם לא אוכל לשאת זאת, אבל הרגתי שני אנשים. לא הייתה לך ברירה, הם היו הורגים אותנו, אומר אדם, אבל אהרון לא מתנחם. הסיבה הייתה טובה, אבל בכל זאת, הרגתי שני אנשים, והייתי צריך להיות עיקש עם ילדתי, כי היא מרדה בי, לאחר שראתה שהארץ החדשה הזאת מקבלת בברכה את כל האנשים בני כל התרבויות. הוא נאנח. אני חושב שאלוהי אבותי מחייך אלי כעת, ברחמים.

כעת הכל מוכן ליציאה לדרך. אהרון מבקש שימתינו עם המסיבה עד שיחלים, ואדם מתכונן להסיעם חזרה לקרסון סיטי. אולי תאכל איתנו ארוחת ערב היום? מציע אהרון, ואדם מסכים, בתנאי שתהיה כשרה לגמרי. 

*

הסיפור הזה, על יהודי דתי, סוחר הוגן, נדיב ואמיץ, על בתו שרוצה להשתחרר מהמגבלות שהמסורת מטילה עליה, על כך שיהודים ונוצרים יכולים לחלוק ערכים משותפים ולחיות יחדיו, שודר בטלוויזיה, ישר לתוך חדרי המגורים של הבתים האמריקאיים. הכותב השתמש בז׳אנר ובחוקי הפורמט כדי לחשוף את הקהל למנהגים ולחוקים של היהודים האמריקאים וערך תעמולה כנגד הדימוי האנטישמי של היהודים כרודפי בצע ופחדנים. לשם כך בנה את דמותו של אהרון קאופמן כנוצרית מאוד במהותה, מודל של הקרבה עצמית וכניעה בפני האל. סצנת צליבתו על ידי הפושעים היא שיא של הכוונה הזו. אבל הוא אינו קדוש מעונה, אלא אדם שעומד על עקרונותיו, שהחשוב שבהם הוא שמירה על משפחתו. הוא ובתו הם אנשים טובים ופשוטים, איתם בני משפחת קרטרייט, האמריקאים האוטימטיביים, יכולים לחלוק עתיד משותף.

הסדרה ׳בוננזה׳ הרבתה לעסוק בדילמות מוסריות. היא נגעה בבעיות חברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים ושימוש בחומרים ממכרים, ועסקה באפלייה של קבוצות מיעוט כמו אסיאתיים, שחורים, מורמונים ויהודים. סיפור המסגרת המערבוני איפשר את ההזרה הדרושה כדי להציג את הנושאים הללו באופן שיבהיר כיצד צריך להתנהג אמריקאי ׳טוב׳. פרק זה אינו יוצא דופן בכך שהוא מפגין מחוייבות ברורה, אולי אפילו ברורה מדי, לתפקידה של הטלוויזיה ככלי חינוכי. הטון הדידקטי מתמתן בזכות הופעתו של לודוויג דונאט. הקסם האישי שלו, יכולתו להפגין באופן משכנע דבקות, כעס וחרטה, הטבעיות של המבטא הזר והרך, בו הוא שר את מזמורי השבת, כל אלה נותנים לדמות אמינות וגורמים לנו לחבב אותו. הוא נושא את הסיפור כולו על גבו. ברור לגמרי שהוא יהודי ׳אמיתי׳, שלא כמו ביתו, שמשחקת יהודיה. ברור שהתפקיד שלו גם כתוב יותר טוב, אבל זה לא רק זה. מרגישים שהוא מתפלל ושר בכוונה מלאה, שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא נראה כמו מישהו שהיית שמח לפגוש כשכן, ובכך מוציא שם טוב ליהודים, השונים מאיתנו במנהגיהם ובכל זאת דומים לנו במהותם. 

יהדותם המשותפת לא הוזכרה בחליפת המכתבים בין דונאט לבית ג׳וזף ראוך.  האנטישמיות שהייתה חלק מהמקארתיזם, הגזענות של החברה האמריקאית שהביאה להתקרבות בין הקהילה היהודית לקהילה השחורה, כל אלה לא דוברו בינהם, אולי מכיוון שהיו ברורים לגמרי, שקופים כמו אוויר רעיל שמקיף את הכל. חוסר הצדק והשיוויון בחברה האמריקאית הוא מה שהניע את דונאט להצטרף למפלגה הקומוניסטית. כעת האקטיביזם שלו התבטא באמצעות הדמויות שגילם. בשביל תפקידים כמו זה של אליהו קאופמן נלחם דונאט על טיהור שמו. אני בטוח שראוך, שודאי ראה את הפרק הזה בטלוויזיה, חש גאווה על כך שקרוב משפחתו מציג בפני אמריקה דמות יהודית מעניינת, שניתן להזדהות איתה. גם לו היה חלק בייצוג החיובי והאפקטיבי של היהודים שדונאט עזר לקדם. 

הוא חי

תפקיד טלוויזיוני נוסף שגילם דונאט באותה שנה, 1963, הוא בסדרת המתח והמסתורין ׳אזור הדמדומים׳ (The Twilight Zone). סדרה זו שודרה במשך 5 עונות, בשנים 1959-1964, היו בה 156 פרקים, והיא הופקה על ידי CBS. כל פרק היה בנוי כסיפור עצמאי, ויוצר הסדרה, רוד סטרלינג, הופיע במונולוג פתיחה וסיום. ׳אזור הדמדומים׳ היה מעבר ממציאות ריאליסטית למרחב ביניים שאינו כפוף למגבלותיה. חריגה זו איפשרה יצירת רגעי אימה מותחים וגם חידוד של מסר או לקח. הסדרה נחשבת לאחת מהמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, והיו לה שלוש סדרות המשך מצליחות. יש אפילו אטרקציות רכבת הרים בשם ׳מגדל האימה׳ המבוססות על הסדרה, הניצבות בשני פארקים של דיסני בהוליווד. 

כל אחת מהאפיזודות בסדרה היא סיפור העומד בפני עצמו. אורכן היה 25 דקות, פרט לעונה הרביעית אשר בה, משיקולי בניית לוח שידורים, אורך הפרק היה 51 דקות. הפרק בו הופיע לודוויג דונאט הוא הרביעי בעונה זו, והוא נקרא ׳הוא חי׳ (He’s Alive), התסריט נכתב על ידי סטרלינג והוא בוים ע״י סטיוארט רוזנברג. הפרק אינו זמין ביוטיוב, אבל לא קשה להגיע אליו. אזהרת ספוילר: אני מתכוון לגלות מי הדמות המסתורית ששבה מהמתים ומנסה לחזור ולהשפיע על המציאות.

*

הסיפור מתרחש בקיץ לוהט, בשכונה עירונית וענייה בעיר אמריקאית דחוסה ומיוזעת. הצילום בשחור לבן, ולכל יש אווירה מודגשת של פילם נואר מרובה צללים. במרכז עומד פיטר וולמר, צעיר בעל רקע משפחתי של עוני והתעללות, שהפך למנהיג מפלגת ימין נאו-נאצית קטנה ושולית. מגלם אותו דניס הופר, באחד התפקידים הראשיים הראשונים שלו. הופר מצליח לתת לדמות, המוצגת כבר במונולוג הפתיחה כשפלה ועלובה, עומק מסויים. דונאט מגלם את ארנסט גנץ, שכן של וולמר שהכיר אותו עוד כשהיה ילד, ושימש עבורו כאב חלופי,  במקום משפחתו הלא מתפקדת. 

בתחילת הפרק מתברר שקריירת ההטפה וההסתה של וולמר לא הולכת כל כך טוב. הוא נואם מעל דוכן נייד קטן ברחוב, אבל שכניו לוקחים אישית את העלבונות שהוא מטיח ביהודים, בשחורים ובקתולים, זורקים עליו עגבניות רקובות ומרביצים לו. וולמר המוכה הולך לביתו של האיש היחיד שיכול לתת לו נחמה, ארנסט גנץ. האיש המבוגר מתאמן באותה עת בנגינה בצ׳לו. הוא מציע לו מקלט ללילה ותחבושות לפצעיו, אבל למרות שהוא זוכר את הילד הקטן שהיה בורח לביתו, מוכה ורעב, אינו מצליח לגלות כלפיו אהדה. גנץ, אתם מבינים, בילה 8 שנים בדכאו. אתה נהיה קצת רגיש לנאצים אחרי חוויה כזו, אפילו אם הייתה להם ילדות קשה.

לעזרתו של וולמר מגיעה דמות מסתורית, שמגיחה מהצללים ואיננו רואים את פניה, מייצגת של אזור הדמדומים. היא מסבירה לו שכדי להפיץ את רעיונותיו עליו לדעת איך לפנות לקהל. לרוב הצופים כבר ברור למדי מי הגבר המוזר הזה, המדבר במבטא גרמני נוקשה. פיטר וולמר, מוכה ועלוב, בוחר להסחף אחריו. בתוך עולמה של הסדרה, זה הרגע בו הוא עובר לאזור שבין הטבעי והלא-טבעי, המציאות והבדיה. הוא מתחיל לומר לעצמו ולפתח תוך כדי דיבור את הנאום שישא בכינוסה הקרוב של המפלגה.

זה מונולוג מעניין, טקסט לאומני קלאסי, המצביע על הפחדים של החברה האמריקאית וחושף את המנגנונים שהובילו למקארתיזם ואפשרו את המשך הפליית השחורים. המטרה הדרמטית שלו היא לא לשכנע אלא להראות כמה הוא משכנע. פיטר וולמר הוא שליחו של מפיסטו המפתה את קהל שומעיו לתת לו את נשמתם. 

כשהוא עדייין שעון על קיר המדרגות האחוריות בביתו של גנץ, פיטר נושא עיניו אל העתיד שהוא מדמיין, פניו החבולים מוארים בהשראה שטנית. הוא נושא את דבריו אל הקהל הדמיוני. מוזיקת מצעדים  מתחילה להישמע. תוך כדי נאומו תחתוך המצלמה אל תקריב פניו, ואז נגלה שהוא פונה אל קהל שהתאסף לשמוע את דבריו באולם לא גדול. יש זוגים ובודדים, לא רבים, אבל הם שם, מקשיבים:

שכנים!

הם קוראים לנו מפיצי שנאה, הם אומרים שאנו בעלי דעות קדומות, שאנחנו ששים לקרב. הם אומרים שאנחנו שונאים את המיעוטים. 

המיעוטים. הבינו את המונח, שכנים. המיעוטים. האם עלי לומר לכם מי הם המיעוטים? אנחנו, אנחנו, אנחנו הם המיעוטים. מכיוון שפטריוטים הם מיעוט, מכיוון שאוהבי הארץ הם מיעוט, מכיוון שהרצון לחיות באמריקה חופשית ולבנה נראה כמו דעת מיעוט.

תנו לי לומר לכם משהו, שכנים, אני רוצה שתהרהרו בזה, רק תהרהרו, הייתה לנו את פצצת האטום, ופתאום, לרוסים הייתה אותה. רצינו לשלוח אדם לחלל, אבל הרוסים הגיעו לשם ראשונים. הייתה לנו את פצצת המימן, הרוסים הם אלה שפוצצו את שלהם. מי נתן להם את הפצצה? מי בגד בנו, מי דקר אותנו בגב?

טוב, אם זאת דעת מיעוט לחשוב שאנחנו צריכים לשרוד, אז אנחנו מיעוט, והמיעוט הזה לא יעצור עד שלא יהיה רוב. המיעוט הזה לא יפסיק להלחם. זאת הבטחה. וזאת המורשת שלנו –

וכאן הוא מצביע לאחור, לעבר דיוקנו של היטלר התלוי מאחוריו, לא בפוקוס אבל בכל זאת ניתן לזיהוי. הקהל מריע לו. 

הבגידה הנרמזת כאן היא זו של בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, יהודים ילידי ניו יורק, שהיו קומוניסטים, נעצרו בחשד שהעבירו את סודות האטום האמריקאים לברית המועצות בשנת 1950, נשפטו, הורשעו והוצאו להורג בשנת 1953. זה היה שיאו של ציד המכשפות שאפיין את תקופת המקארתיזם, ועידוד גדול לאנטישמיות. הצלנו אותם מהיטלר, חיילים שלנו מתו בשבילם, נתנו להם לחיות כאן וככה הם מתנהגים. ואם ככה, אז אולי בעצם יש משהו במה שהיטלר אמר והיהודים פשוט בוגדנים מעצם מהותם. 

הרעיונות האלו היו נפוצים בחברה האמריקאית, לא שוליים. בכדי להילחם נגדם היה צריך להזכיר את התוצאות הנוראיות כאשר באו לידי מימוש, להצביע על הפאשיזם ככזה ולהציג את שנאת השחורים והיהודים כנובעת מבורות, חולשה וחוסר מוסריות. זה מה שהפרק הזה מנסה לעשות. 

הדמות המסתורית ממשיכה להתגלות בפני פיטר וולמר. הוא מציע לשלם עבור שכירת האולם ובמקביל דורש שפיטר ייצור דמות קדוש מעונה, קורבן שנפל למען המהפכה, סביבו ניתן יהיה לאחד את ההמון. הוא מבקש ממנו לארגן שאחד מחברי המפלגה הזוטרים, אדם פחדן ותמים, יירצח במה שיראה כמו פעולה של יריבהם. זה רמז לרצח הורסט וסל, פעיל המפלגה הנאצית, בשנת 1930, שהיה דמות קורבן קדוש עבור הנאצים. שיר שכתב, ׳הדגל מונף אל על׳, שימש כהמנון המפלגה הנאצית. פיטר וולמר, שכבר מכר את נפשו לשטן, מציית להוראות איש המסתורין, וקורבן האדם מניב תוצאות. אסיפת העם שנקבעת כאזכרה הומה אדם. קולו של פיטר וולמר, הנואם לקהל מעל דוכן הנאומים שתמונת הקדוש שנרצח מוצבת לידיו, על רקע תמונות המנהיגים הנאציים, רועם וסוחף. הוא חזק כל כך עד שהוא נישא עד מעבר לרחוב, אל תוך הדיינר בו יושב ארנסט גנץ, משוחח עם בעל המקום שפניו קמוטות. הם שני אנשים מבוגרים, שיודעים ששום דבר טוב לא יצמח מתוך ההתלהבות הלאומנית הזו. חתיכת קול יש לו, אומר המוכר, וגנץ מסכים. זה היה ככה עוד כשהיה ילד יללן. פעם כולם צחקו עליו, הם ממשיכים לחלוק זכרונות, אבל לאחרונה מקשיבים לו, ולא הרבה אנשים צוחקים.

אני מכיר אותו מאז שהיה ילד, אומר גנץ, ילד שתקן וקטן שלא אומר הרבה. הוא נד בראשו, מביט ברחוב, בקהל שצובא על פתח האולם. קול נאום ההסתה ממשיך להישמע, והמצלמה עוברת לפניו של גנץ. בתפקיד זה דונאט אינו עוטה זקן מלאכותי. קמטי ההבעה שלו מודגשים בתאורה הקונטרסטית. 

כבר ראיתי את זה קורה. ראיתי את כל זה קורה, הוא אומר, מיואש ומהורהר.

זה היה בזמן אחר, אדון גנץ, במקום אחר, אצל עם אחר. זה לא הולך כאן, מנסה להרגיע אותו בעל המקום, אבל הוא שוקע בזכרונותיו, מבין משהו תוך כדי. 

זה מה שאמרנו גם אנחנו. הם היו אשפה חומה, זאת הייתה אי שפיות זמנית, חלק ממצב חולף, זה מפלצתי מדי כדי להיות אמיתי, וכך התעלמנו מהם, או צחקנו עליהם, כי לא יכולנו להאמין שיש מספיק אנשים לא שפויים שיצטרפו וילכו לצידם. ואז, יום אחד, הארץ התעוררה משינה טרופה, ולא היה כבר שום צחוק. אנשים כמו פיטר וולמר השתלטו על הכל. חיות הפרא החליפו מקומות והכניסו את הקהל לכלוב.

הוא קם ממקומו ומתקרב לחלון הצופה אל הכניסה לאולם. כתפיו שחוחות. נראה שהוא מתלבט. אי אפשר להבין בדיוק מה נאמר בנאום שוולמר נושא בעותה העת, אבל מוזכרים בו הקומוניסטים והיהודים. ואז גנץ מסתובב אל חברו, נחישות חדשה על פניו. אבל לא שוב, אסור שזה יקרה שוב, אסור שניתן לזה לקרות שוב, לא הסיוט הזה, לא, לא הפעם, הוא אומר. משהו עומד לקרות, זה בטוח.

בתוך האולם, פיטר וולמר פונה לקהל בשאלות, ומבקש מהם לענות בכן או לא.

האם אתם רוצים שארצות הברית של אמריקה תשאר חופשית? הקהל עונה, כמובן, בכן מהדהד.

האם אתם רוצים שהבתים שלכם יהיו נגועים במזיקים שהגיעו ממדינות זרות? קול הלא שעונה הקהל פחות נלהב, אבל עדיין ברור.

פיטר מתכוון להפנות לקהל שאלה נוספת, אבל הם חסרי שקט ולא מרוכזים בדבריו, מאחר ואל הבמה נכנס ארנסט גנץ, כולו נחישות. השומרים במדי המפלגה מתכוונים להעיף את הפולש, אבל פיטר עוצר אותם. המשך, מר וולמר, אומר גנץ בקול רגוע, מצולם מזווית תחתית, סמל של אומץ, מה אמרת? אני יכול לומר להם מה אמרת. שמעתי את זה כבר פעם, שמעתי את זה אלף פעמים, במינכן, בברלין, במאה פינות רחוב שונות. זה היה שטויות אז, וזה שטויות עכשיו.

פיטר וולמר מביט בו בתחינה. זה הרגע הגדול שלו והוא הורס אותו. אתה חייב לעצור ארנסט, הוא מתחנן, אבל זעמו של גנץ רק מתגבר, והוא מתקרב אליו. מה זה כאן? מודל חדש? פיהרר משנת 1963, היישר מפס הייצור? הוא לא כל כך חדש, לא כל כך טרי. זה לא יותר מעותק זול.

כעת אחד השומרים מתחנן בפני וולמר שיתן לו לפעול ולהעיף את גנץ מהבמה. הם מאבדים את הקהל. אבל פיטר כמו חזר להיות הילד המפוחד שהיה. תעזוב אותי, הוא ממלמל, תעזוב אותי.

תנו לי לומר לכם משהו על האיש הזה, אומר גנץ, פניו מלאות שנאה וזלזול, על הגזע, על המין ממנו הוא בא, כולם אותו דבר, כולם אותו דבר, ילדי מצוקה, חולים, עצובים, נוירוטיים, שתשואות הקהל הם סם עבורם.

זה מספיק ארנסט, בבקשה, בבקשה, אבל גנץ מתקרב עוד, וכעת הם צמודים זה לזה, הקשב לי פיטר, ותן להם להקשיב, או שאספר להם על ילד מוכה ומסכן שבכה על הספה שלי, שעדיין בוכה על הספה שלי. בבקשה ארנסט, תפסיק, פיטר מתחנן, ושומר הראש שלו תקיף כשהוא מבקש שיפקוד עליו להוריד אותו. כן, תוריד אותי, מנצל זאת גנץ, תוריד אותי, תשקיט אותי, תחסל אותי, למה  אתה לא עושה את זה, למה אתה לא יכול לעשות את זה? הוא שולח יד, לופת את כתפו של פיטר, עליה הוא נושא את סמל המפלגה. מכיוון שזה האומץ שלך, זה, וזה הכוח שלך, ואור הלפידים, והקהל, והשתיקה החולנית…

זה כבר יותר מדי. פיטר מתנער מקפאונו וסוטר לגנץ, שנופל ארצה. הקהל לא אוהב את זה. אבל גנץ מתרומם, פונה ללכת. פיטר, מאחוריו, סופק כפיים, ותמונת היטלר, ברקע, כמו צופה בהתרחשות במבט אדיש. 

מאוד תקיף, אומר גנץ, התשובה היחידה שאנשים מסוגך יכולים לתת. זה הפיהרר שלכם, הוא פונה לקהל, מנופף בתנועה מזלזלת בידו, הוא שלכם, אני נותן לכם אותו, מתנה מהביבים. הוא פונה והולך, על רקע המוזיקה הדרמטית, והקהל בא איתו.

אחרי פיצוץ האסיפה ליבו של פיטר שבור. חלומות ההערצה שלו נכזבו, והאיש שהיה לו כאב הפנה לו עורף. כאשר האדם המסתורי מתייצב מולו הוא תוקף אותו ודורש הסבר ושיחשוף בפניו את זהותו. לא מפתיע אותנו לגלות שזהו היטלר, חי לגמרי, שרוצה לשוב ולהפיץ את רעיונותיו ומשתמש באנשים כמו פיטר וולמר לצורך כך. היטלר מבטיח למעריץ הצעיר חיי נצח. אתה עשוי מברזל, הוא אומר. הוא מורה לו לחסל את היהודי מכיוון שאחרת יחזור גם לאספה הבאה ולאלה שאחריה. אנשים מסוגו מסוכנים, אומר היטלר. הם מדברים, הם חושבים, הם נוטעים זרעי ספק, הם מעכבים אותנו. הוא נותן לו אקדח: הרוג אותו, הרוג את האיש הזקן. הוא שולח אותו לדרכו בהצדעה במועל יד.

פיטר עושה את מה שפקד עליו הפיהרר. הוא הולך לדירתו של גנץ, אשר לא מתחנן על חייו. אתה לא מכיר אותי, לא חושב שאני יכול לעשות את זה, הנאצי הצעיר מאיים, אבל גנץ לא מסכים. אני מכיר אותך, פיטר, ואיך הפכת מילד עזוב שרוצה אהבה לאיש קרוע, הכמה לכבוד, זהות וגאווה. אינני מפחד ממך, פיטר, ואתה יכול לעשות כרצונך בכל זמן שתבחר. אזכיר לך עוד דבר אחרון. אי אפשר להרוג רעיון עם כדור אקדח. לעולם.

אני כולי פלדה, אומר פיטר, בלי רגשות, בלי רכות, רק מטרה ורצון. והוא יורה במי ששימש לו כאב.

צ׳לו מנגן רקווויאם כשגנץ שוכב, ירוי, על רצפת החדר. הוא גוסס אבל בכל זאת מצליח לדבר. הכל מפלדה, הוא ממלמל, הכל כוח, אבל על חשבון הדברים שניצוצותיהם משותפים לכל בני האדם, הגינות, היכולת להבחין בין רע לטוב, היכולת להרגיש אשמה וחוסר כבוד. מה שמאפשר להם לאהוב. כן פיטר, יש לך פלדה, אבל אין לך לב. 

והוא מת. הצ׳לו מתייפח כשהדלת נטרקת מאחורי פיטר, שנוטש את הגופה המוטלת על השטיח.

סופו של פיטר וולמר הוא רע, כמובן. כאשר המשטרה מגיעה לעצור אותו, באשמת רצח חבר המפלגה שארגן, הוא בורח והשוטרים יורים בו. יש פה טעות נוראה, אני עשוי מפלדה, הוא אומר לפני מותו. צל דמותו של היטלר נראה על הקיר, כאשר קולו של יוצר הסדרה וכותב הפרק חותם את הסיפור, מדגיש את מוסר ההשכל, כי ככה זה בטלוויזיה, צריך להיות ברור כדי שאף אחד לא יתבלבל.

מה יהיה המקום הבא אליו יפנה, אותו רוח רפאים מזמן אחר, סיוט קודם שקם לתחייה? שיקאגו? לוס אנג׳לס? מיאמי, פלורידה? וינסנס, אינדיאנה, סירקיוז, ניו-יורק? בכל מקום, כל מקום, בו יש שנאה, בו יש דעות קדומות, בו יש קנאות, הוא חי. הוא חי כל עוד עוולות אלו קיימות. זכרו זאת כאשר הוא מגיע לעיר שלכם. זכרו זאת כאשר אתם שומעים את קולו מדבר דרך אחרים. זכרו זאת כאשר אתם שומעים שם של מישהו שמוקע כבוגד, מיעוט שמותקף, כל התקפה עיוורת וחסרת סיבה על אדם או קבוצה. הוא חי מכיוון שבזכות הדברים האלה אנו שומרים אותו חי.

סטרלינג, יהודי שנולד בסירקיוז, ניו יורק, כתב סיפור אימה שמנסה לבדר ולחנך את הקהל. הוא מקים לתחייה את היטלר, מנצל את זה שהוא חי ונוכח בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל האמת היא שבעולם הקולנוע והטלוויזיה היטלר אף פעם לא מת לגמרי. הוא דמות ארכיטיפית וחיונית כמרכיב לדרמה. כפי שהבינה כבר רות, אחות סבתי, כל סיפור טוב דורש נבל.

גם דמותו של גנץ ארכיטיפית. הוא הנביא, הקדוש המעונה. דונאט מגלם אותה היטב. הוא מצליח לחלץ מה שניתן מתוך הדמות הכתובה באופן דידקטי, ולתמוך בהופעתם של הפרטנרים שלו. התעלותו של דניס הופר בתפקיד פיטר וולמר נעזרת בכך. תצוגת המשחק הזאת מוסיפה עומק ומאירה חלק מהבעייתיות של הסיפור. ההתנשאות שמפגין גנץ כלפי מי שרק לפני רגע היה זכאי לרחמיו חושפת את קנאותו שלו. במובן זה יש כאן לא רק שיעור בהתמודדות עם גזענות אלא גם הגדרה ברורה של עליונות מוסרית. זה אפקטיבי במסגרת סיפור דרמטי, אבל נכשל כאסטרטגיה פוליטית. זה מעודד פארנויה ומעורר התנגדות. היטלר חי כי כל הזמן מאשימים אנשים בזה שהם נאצים.

*

לודוויג דונאט מת מלוקמיה בשנת 1967. גופתו נשרפה ואפרו שמור בבית קברות בניו יורק. לא היו לו ילדים ואיש לא דאג להנצחתו, כך שזכרו התעמעם. גם עבורי, שלא הכרתי אותו עד לפני כמה חודשים, הגיע זמן להיפרד. איזה מהפך עברת, איזו דרך וקריירה, איך גילמת את היטלר בזכות המבטא הגרמני שלך, וגם דמות שנרצחת בהוראת רוח הרפאים שלו. עברת מלהיות קומוניסט המאמין בתיקון עולם לאדם שהתפקח, ולמי שנלחם נגד הגזענות באמצעות התפקידים שגילם. הפכת מסמל לזרות למייצג של רוח אמריקאית. 

בתהליך הזה העבר שלך נשכח ומורק. כל מה שהשארת מאחור, וינה בה נולדת, אחיך שנרצח באוושויץ, כל זה לא היה רלוונטי בחיים החדשים שבנית. 

אני איני אמריקאי. ערכי ותרבותי שונים. סבתי ודאי לא הייתה כזו. האם לכן לא הזכירה אותך, חשה שאתה זר ורחוק מדי מעולמה? או אולי אתה זה שהיית אחראי לכך שלא נוצר בינכם קשר, אולי התביישת בכך שנטשת את אחיך, שאתה ברחת והוא לא?

היה שלום, קרוב משפחתי הרחוק, השחקן מאמריקה. אשתדל לזכור אותך, מעתה והלאה. אני חושב שעשית כפי יכולתך.

השחקן מאמריקה

את לודוויג דונאט, קרוב משפחה רחוק שלי, לא הכרתי עד לפני כמה חודשים. הוא היה שחקן בהוליווד, הוקע כקומוניסט וטיהר את שמו. הוא שיחק את היטלר וכיכב בפרק בסדרה ׳בוננזה׳. היצ׳קוק, שבסרט שביים שיחק דונאט את אחת הדמויות הראשיות, אהב והעריך אותו. כששמעתי עליו הייתי חייב לברר את העניין, והטקסט המצורף הוא מסע בעקבות מה שהשאיר מאחוריו.

זאת מעין נובלה היסטורית אישית, ארוכה מדי לקריאה על גבי אתר זה. ננה אומרת שזה מהטקסטים היפים שכתבתי, ואני מעריך את דעתה. כוונתי היא שזו תהיה פתיחה לפרויקט רחב יותר, אבל טפו טפו טפו. בינתיים קראו והפיצו, אם תרצו. אבקש רק לא לעשות כל שימוש מסחרי בטקסט.

אם בכל זאת מעניינת אתכם גרסה אלקטרונית, אז מי אני שאבקר

הרי גרסת PDF מלאה:  השחקן מאמריקה

וֹגרסת Epub, לחובבי הזאנר

הפיל שבחדר: גרסאות PDF ו-EPUB מלאות

בקיץ הזה פרסמתי כאן סדרה של רשימות, שמשתלבות לטקסט שלפניכם.

זה מסע שיטוטים היסטורי סביב שורשי הציונות, הקולוניאליזם הבריטי באפריקה ושאלות של גבריות. בחיי שהתאמצתי שיהיה מעניין.

גרסת PDF, הכוללת מעט תיקונים ושינויי עריכה

גרסת EPUB להורדה, לחובבי הז׳אנר

ספר מודפס יצא בקרוב בהוצאת ׳דפוס בית׳, בלי נדר.

את רשימות היסוד, מהן הטקס בנוי (שאינן מתוקנות או ערוכות) ניתן למצוא בדף הבית של הפרויקט.

תודה לאהובתי, הקוראת הראשונה והחשובה ביותר עבורי. איזה מזל יש לי.

תקריב מתוך מפת ולדזנימר (1508) – פיל מדומיין ודמויות פראים מצויירים על יבשת אפריקה

הפיל והאריה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כאשר עוזב בן דמותו של נחום גוטמן את אפריקה, לקראת סוף הספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳, המלווה מסע שערך המחבר באפריקה, ושפורסם בשנת 1940, עורכים לו רעיו מסיבת פרידה:

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי אֵינוֹ מְחַבֵּב אֶת הָעַצְבוּת. קָם וְנָשָׂא נְאוּם לִכְבוֹדִי:

– בָּאנוּ הֵנָּה לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶחָבֵר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הוּא הָיָה אִתָּנוּ פֹּה זְמַן לֹא קָצָר, חָבֵר לָנוּ בִּדְּרָכֵינוּ; הִתְעַנַּגְנוּ עַל צִיּוּרָיו; אֲנִי רָאִיתִי בּוֹ פְּעָמִים גַּם מִן הַתּוֹעֶלֶת. לָכֵן – הוֹצִיא יְדִידִי בַּקְבּוּק וְכוֹסוֹת – וְשָׁתִינוּ לְחַיֵּי כָּל אִישׁ מֵאִתָּנוּ. רַק אוּמְגַבַּבָּא הַכּוּשִׁי לֹא שָׁתָּה. תְּמוֹל רָאָה נָחָשׁ – וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. כָּךְ מִנְהָגָם.

הֲרִיקוֹנוּ אֶת הַכּוֹסוֹת – פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. יְדִידִי הָאַנְגְּלִי הֶעֱלָה מְעַט זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְצָחַק: – וְהַקַּרְנָף יָשָׁר אֵלֶיךָ! חַ־חַ־חַ! כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר עַל מַחְבַּרְתְּךָ, צָחַקְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה הַמִּקְטֶרֶת מִבֵּין שִׁנַּי! עָנָה לוֹ חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – וַאֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי: יְדִידִי הָאַנְגְּלִי נָפַל לַמַּיִם, נִרְטַב כֻּלּוֹ מִכֻּתֹּנֶת וְעַד מִכְנָסַיִם… – וְהַנָּמֵר – אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי – לֹא נָתַתָּ לוֹ לִגְמֹר אֶת אֲרֻחָתוֹ, כִּמְעַט שֶׁטָּרַף אוֹתִי. בָּרוּךְ הַבֶּנְזִין שֶׁלְּךָ! – שֶׁמָּא – הִצִּיעַ יְדִידִי – נַעֲשֶׂה אֲגֻּדָּה אַחַת וּשְׁמָהּ: אֲגֻדַּת לְקוּקֵי־הָאַף? צָחַקְנוּ וְהִזְכַּרְנוּ זֶה לָזֶה אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּאַפְרִיקָה. רַק אֶת שְׁנֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס וְהָאֲרָיוֹת לֹא הִזְכִּיר אִישׁ מֵאִתָּנוּ, כִּי רָצִינוּ אַךְ לִשְׂמֹחַ.

– מַה הַשָּׁעָה? – שְׁאֵלַנִי חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה. – שֵׁשׁ. – וּבְכֵן, נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֵׁשׁ כּוֹסוֹת! וִידִידִי הָאַנְגְּלִי הוֹסִיף: – וּבְשֶׁבַע נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֶׁבַע כּוֹסוֹת, וּבִשְׁמוֹנֶה… חַ־חַ־חַ! כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ, עָמַדְנוּ דֹּם וְתָקַעְנוּ אִישׁ יָדוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ. אוֹר אָדֹם הָיָה מִסָּבִיב. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת.

חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ וְנָתַנּוּ יַד־עֶזְרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אִם בְּדִּבּוּר וְאִם בַּמַעֲשֶׂה. טוֹבָה עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה!

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ: אֶחָד יוֹדֵעַ, אֶחָד רוֹאֶה וְאֶחָד רוֹצֶה בְּתוֹעֶלֶת, – וְהוּא – אָנֹכִי.

אֲנִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ. חֲבַל שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לֹא נִכְלְלוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ.

וּפִתְאֹם נִזְכַּרְתִּי: – שְׁלשָׁה, שְׁלשָׁה. וְאֶת אוּמְגַבַּבָּא שָׁכַחְנוּ! מַה אוֹמֵר אוּמְגַבַּבָּא? 

אוּמְגַבַּבָּא: – חֻמָּה בַּלָּה טַבָּה וַלָּה סַנָּה גּוֹלָה.

שָׁאַלְתִּי: מַה פֵּרוּשׁוֹ? – עָנוּ לִי: אַתֶּם כֻּלְּכֶם תֵּלְכוּ מִכָּאן, אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה.

לפרק מצורף איור, ובו נראים שלושת הרעים המבוסמים על רקע השמש השוקעת, המטילה את צילם הענק על פני כל הארץ המגומדת למרגלותיהם. זאת אחווה של מי שעברו הרפתקאות משותפות שכבר הפכו לחוויות מעובדות, לכותרות של סיפורים שיסופרו עוד ועוד. ׳הקרנף ישר אליך!׳, ׳אגודת לקוקי האף׳, אלה כותרות של אגדות שיצרו בעצמם. שלושתם בעלי תכונות משלימות, גבריות מאוד: האמריקאי בטוח בעצמו ויודע הכל, הארץ ישראלי סקרן ויצירתי והבריטי יעיל ושקול. זו ברית המחזקת את השותפים בה, וטקס השתייה המשותפת וחיבוק הידיים חותם אותה.

האפריקאי הנלעג, אומגבבא, אינו כלול בציור או בברית הזו. התרבות שלו נטולת הגיון ומוזרה כמו התירוץ שמסביר מדוע אינו שותף לחגיגת השתייה. אבל הוא בן המקום והם הזרים. אפריקה היא תפאורה לעלילות הגבורה האירופיות. עבורו היא מולדת. גוטמן יודע זאת ולמרות הג׳יבריש שהוא שם בפיו נותן למשרת לנבא את מה שאכן יקרה שנים לא רבות אחר כך. 

הקולוניאליזם האירופי באפריקה שעל הרקע שלו מתרחש ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ יבוא לקיצו כחלק מהתהליך העולמי של הדה-קולוניזציה. בימינו אין אף מדינה ביבשת שנשלטת מדינית על ידי אימפריה זרה. התעצמות השליטה הכלכלית הסינית על היבשת היא תהליך שונה מהאימפריאליזם המסורתי ואין לדעת לאן יוביל. אבל קרוב לאפריקה יש מדינה שעדיין משמרת משהו מהמהות הקולוניאלית, הוילה בג׳ונגל בה אנחנו חיים. כך בראשיתה של הציונות וגם בימינו. 

סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל קשור באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה. בריטניה צמצמה את שליטתה בעולם במקביל וכתוצאה של ההבנה שהיא כבר אינה המעצמה שהייתה. הציונות הייתה אנטי בריטית בתקופה האחרונה של המנדט, אבל לא אנטי קולוניאלית. במובנים רבים מדינת ישראל תפשה את מקומם של הבריטים שעזבו והמשיכה בתהליך בו החלו של שינוי המרחב והכפפתו לשליטת התרבות האירופית. כי, למרות הזהות המקומית הגאוגרפית וההיסטורית שלה, הציונות ראתה את עצמה קודם כל כל כחלק מתוך התרבות האירופית, ולכן גם עליונה על התרבות של בני הארץ. גם זו אחת מהמשמעויות של לחיצת היד המתוארת באיור. גוטמן המצוייר אולי אינו חובש כובע קולוניאלי, אבל הוא אחד מהחבורה. 

זהו, כמובן, הפיל שבחדר. קיים קשר בלתי ניתן להכחשה בין המפעל הציוני למפעל הקולוניאלי. משמעות הקשר הזה והשלכותיו הן שאלות נפרדות ומהותיות, שנגזרות מההכרה הפשוטה הזו. הציונות התבססה בארץ ישראל בחסות המפעל הקולוניאלי, אימצה בפעולתה את הדפוסים הקולוניאלים, ומדינת ישראל עדיין רואה את עצמה במובנים רבים כנטע שונה במהותו, מובחר ותרבותי, שנשתל ומנסה לשגשג בתוך סביבה מפגרת ועוינת. אשליית הקשר אל העבר באמצעות התנ״ך והאדרת ימי התפארת שלפני החורבן והגלות הם מנגנוני הדחקה והצדקה לעוול המתמשך. 

הנחת היסוד הקולוניאלית היא חוסר שיוויון בסיסי ומובן מאליו בין האדם האירופי הלבן לבין היליד. אודלי בלית׳, בן התפנוקים החולני, הטלטל בערסל שנישא בידי שני סבלים. הם, ושאר הסבלים בשיירת הספארי שהוביל פאטרסון, היו נחותים ומשניים, אמנם לא בהמות משא אבל גם לא רחוקים בהרבה מזה. אני מתאר לעצמי שניתן להתרגל לכך, לחשוב שזה סדר הדברים הטבעי, שאת האדון הלבן והעשיר סוחבים כשקשה לו. אבל שני הסבלים הללו היו בני אדם, הם נאבקו בשמש הקופחת בעת חציית מישורי הערבה, כשלו כשנאלצו לסחוב את הערסל למחסה, ועשו זאת עבור משכורת זעומה ותחת תנאים של משמעת קשוחה. אני מרחם עליהם יותר משאני מרחם עליו. 

איני מוכן או רוצה להתכחש לתרבות ממנה באתי. היא השפיעה ומשפיעה עלי ואני בעל חוב אליה וקורבן שלה בה בעת. במסגרת הזו אני מנסה לעשות טוב ככל יכולתי. תיקון שלה הוא משאלה מוגזמת. אסתפק בהכרה במגבלותי שהם גם מגבלותיה.

כמו הפיל, סמל הטבע הפראי והנעלם, יש גם אריה. החיה האצילית הזו היא דימוי וסמל, גם של שבט יהודה הקדום, גם של גבורה, גבריות, אומץ ושליטה. מול אריה אתה חש לא רק פחד, אלא בעיקר יראה. האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון היו יריב אולטימטיבי ובהריגתם יצר את המיתוס המכונן של חייו. הצייד הפך לבן דמות החיה שהכניע, וחווית הציד הפכה לזו שדרכה מובנת המציאות. אבל אנחנו לא אריות וזה אינו טבע פראי. 

סיפרתי כבר איך בשנת 2006 פורסם דו״ח רשמי שתיאר את הצמצום במספר האריות בקניה, שנבע בעיקר מציד שלהם על ידי בני שבט המסאי. אחת מהחוקרות שחתומות על הדו״ח הזה, לילה חזה (Leela Hazzah), שמוצאה מצרי-אמריקאי, ניסתה למצוא דרך להתמודד עם המגמה הזו. היא הבינה שהדרך לצמצם את הציד היא לא בהכרח על ידי הגברת הענישה על הציידים אלא באמצעות הפיכתם של הציידים למעורבים בשמירה על האריות. ארגון ׳שומרי האריות׳ (Lion Guardians) שהייתה אחת ממקימותיו משתף פעולה עם הקהילה המקומית ומסייע להגעה ושמירה על איזון בין האריות ובני האדם החולקים את אותה סביבת מחיה. 

זה ארגון ותוכנית פעולה מעוררי השראה. בכתבה שפורסמה באתר ה-BBC מספר מיתרנגה קאמונו סאייטוטי (Meiteranga Kamunu Saitoti), אחד מהציידים הראשונים שגוייסו על ידי הארגון, על המהפך שעבר. את האריה הראשון שלו צד בחנית כבר בגיל 19, כטקס מעבר לבגרות וכאות להפיכתו ללוחם. הציד היה משמעותי, מכיוון שאחריו ניתן לו שם הלוחם שלו. בשבט המסאי מעריצים את האריות, מזדהים איתם ורואים בהם חלק מרכזי מהסביבה בה הם חיים. אבל עלייה במספר בני השבט הגדילה באופן משמעותי את כמות הפרות שהם מגדלים וצמצמה את שטחי הציד הפתוחים של האריות. שלושה אריות נוספים שצד סאייטוטי היו במסגרת המאבק הזה. מאחר וציד אינו חוקי היום בקניה הוא נעצר ונכלא בשל כך. כשהשתחרר וחזר לשבט נקרא שוב להגן על עדרי הבקר, והרג אריה נוסף שחשב שטרף את אחת מהפרות. אבל כשפתח את בטנו גילה שקיבתו ריקה, ושהרג אותו מבלי שפשע. הוא ידע שכמות האריות יורדת והבין שבקרוב יעלמו לגמרי. הפיכתו ל׳שומר אריות׳ אפשרה לו לסייע גם להם וגם לקהילה ממנה בא, בכך שהוא יכול להזהיר את בעלי העדרים מקרבתם של אריות. היותו צייד מנוסה מזכה אותו בכבוד של צעירי השבט וכך ניתן לשנות גם את הנוהג הישן של ציד אריות טקסי. כעת שומרי האריות החדשים מעניקים שמות לאריות אחריהם הם עוקבים ויוצרים קשרי היכרות בינהם לבין בני האדם שבסביבתם. כך מחודשת ההרמוניה בטבע. זה מאוד יפה, לדעתי. 

הרמוניה. האם תהיה פה אי פעם כזו? אני מתקשה להאמין בכך. יותר מדי חוסר הבנה, יותר מדי שאיפות סותרות, יותר מדי עוולות ודם שכבר נשפך. אולי, מתישהו. 

הגיע זמן להיפרד. החופש הגדול מתקרב לקיצו וזמן הכתיבה שלי נגמר. כך עושה זאת גוטמן:

לָחַצְנוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה “שָׁלוֹם,” אִישׁ אִישׁ כִּלָשׁוֹן אַרְצוֹ:

הַאֲמֵרִיקָאִי:

– גּוּד בַּאי!

הָאַנְגְּלִי:

– צִ’ירִי־אוֹ!

הַכּוּשִׁי:

– סוֹנוֹבַמַּנַּבָּה!

וַאֲנִי

– שָׁ־לום!

שָׁמְעוּ חֲבֵרַי וְתָמְהוּ: אָכֵן מִלָּה קְצָרָה וְיָפָה

יֵשׁ לָכֶם בְּעִבְרִית לְבִרְכַּת פְּרִידָה. שָׁ־לוֹם! שָׁ־לוֹם!

שָׁ־לוֹם!

כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה כָּרָאוּי: שָׁ־לוֹם, שָׁ־לוֹם! עַד שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָהּ. – כֵּן, – אָמַרְתִּי. – שָׁלוֹם! – וּפָנִיתִי לָלֶכֶת. וּפִתְאֹם, בְּבַת אַחַת כְּמוֹ עַל פִּי פְּקֻדַּת־צָבָא, רָעַם כָּל הַיַּעַר: – שָׁלוֹם!

מִכָּל עֵץ קָרְאוּ: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!… – מַה זֶה, מִי זֶה? הַתֻּכִּיִּים! הַתֻּכִּיִּים קוֹרְאִים שָׁלוֹם! מַה נַּעֲמָה לִי הַמִּלָּה הָעִבְרִית שֶׁנִּשְׁמְעָה עַל פְּנֵי רַחֲבֵי אַפְרִיקָה. – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! עָנִיתִי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. זְמַן רַב מִלְּאוּ עוֹד קְרִיאוֹת שָׁלוֹם אֶת כָּל הַיַּעַר וְהָעֲרָבָה. כָּזֹאת, רַבּוֹתַי, הָיְתָה, הַפְּרִידָה.

לובנגולו מלך זולו בפרויקט בן-יהודה

אוסף מאמרים על היחסים בין היהודים לקולוניאליזם

אירית בק במאמר על היחס לאפריקה בעקבות ספרי ילדים

http://lionguardians.org

שיני בנים

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

מעניין אותי איך דברים מתגלגלים מדור לדור, איך תכונות אופי מוצאות דרכי ביטוי שונות בזמנים שונים וכיצד ערכים אישיים וחברתיים שהתאימו לזמן אחד מתיישנים והופכים לנטל בזמן אחר, עד שלעיתים אין ברירה אלא להדחיק ולשכוח אותם. הורשה אינה שרשרת מסירה ושכפול מסודרת אלא תהליך מתמיד של הסתגלות והתאמות. אני נושא עמי חלק מתוך תכונותיו של אבי, שמת כבר לפני שתיים עשרה שנים, אבל שונה כמעט לגמרי ממנו. אני יודע שבתי תהיה שונה ממני ומאהובתי, למרות שהעברנו אליה חלק מתכונותינו ותפישות עולמנו, ושמח על כך.

בנו של פאטרסון, שנולד מעט אחרי ששב מהספארי הטראגי שבו התאבד אודלי בלית׳, היה שונה ממנו לחלוטין, ובכל זאת נשא תכונות דומות. פאטרסון האב היה איש צבא ומהנדס, מעשי ויהיר. הבן היה מדען מוערך, איש רעים. שניהם היו מבריקים, אמיצים ובודדים.

בראיין פאטרסון זכה למעמד מיתולוגי בקהילת הפלנאוטולוגים אליה השתייך. הוא מת צעיר, בגיל 70, ומההספדים שנכתבו עליו ניכר שפרט להיותו איש מדע מבריק, בעל ידע רחב, בלתי נתפס כמעט, על מאובנים וחיות שנכחדו הייתה לו גם נדיבות רבה בחלוקת ידע זה עם הקהילה המדעית. אישיותו הייתה יוצאת דופן, מסובכת להבנה. גם תהליך ההכשרה שלו כחוקר היה בלתי מקובל. עד גיל 12 חונך בבית, על ידי אימו, פרנסס גריי פאטרסון. הספק בדבר היותה אימו הביולוגית ליוה אותו כל חייו. זו הייתה תעלומה, שאלה שאסור לשאול. יכול להיות שנשא את המטען הגנטי של את׳ל בלית׳, אבל פרנסס הייתה האם היחידה שהכיר. היא הייתה משכילה ומבריקה, בעלת תואר אוניברסיטאי במדעי הטבע ודוקטורט במשפטים. כנראה שבסיס הידע שהעניקה לו היה רחב ושהאמינה ביכולתיו אבל לא ידעה או לא הייתה מסוגלת להעניק לו אהבה. אביו לא נכח הרבה בבית. בילדותו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא, ואחרי שהשתחרר היה עסוק בנסיונות עסקיים כושלים והרפתקאות במקומות שונים בעולם. הוא חלם להתעשר אבל לא הצליח. הצורך להבטיח הכנסה מתאימה למעמד החברתי שראה את עצמו משתייך אליו הוביל את בחירותיו. בגיל 13 נשלח בראיין לפנימיית מלברן, בית ספר פרטי מצויין ויקר, אבל בגיל 17 הוציא אותו אביו מבית הספר. לא ברור מה הוביל לכך, אולי משבר כלכלי, אולי אכזבה מכך שבנו לא הראה רצון בקריירה צבאית כמוהו, ואולי החלטה שהגיע הזמן שימצא את עתידו בעצמו. 

הקולונל ארז את הגולגלות ואת עורות האריות שצד בצאבו, ששימשו עד אז כשטיחים בבית הגדול והיקר מדי בו גרה משפחת פאטרסון, ולקח אותם ואת בנו למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו. את מנהל המוזיאון הכיר באחד ממסעותיו הקודמים לארצות הברית, כאשר היה אורחו של רוזוולט. תמורת שרידי טורפי האדם, שהועברו לשימור ולפחלוץ, קיבל 5000 דולר. את בנו, בעל המוח האנליטי והחוש לפרטים, הפקיד בידו של מנהל המוזיאון, שמצא לו משרה זוטרה כעוזר במחלקת מאובני היונקים. המוזיאון היה מקום טוב לצבור בו ידע, ובראיין הצעיר והמוכשר פרח בסביבה הזאת ומצא בו בית. תוך כמה שנים קודם בדרגה, הפך לאוצר מחלקת מאובני היונקים, ואחר כך לאחראי על כל תחום הפלאונטולוגיה במוזיאון. הוא התחתן עם בת שיקגו, ונולד להם בן, אלן, שיהיה בנו היחיד. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדב והתגייס לצבא, שם לא התבלט כלוחם ונפל בשבי הגרמני. אחרי המלחמה חזר לשיקגו ולמוזיאון. 

בשנת 1955 מונה לפרופסור לפלאונתולוגיה של בעלי חוליות באוניברסיטת הארווארד, אחת מהמשרות החשובות ביותר בתחומו. המשפחה עברה לגור בבוסטון. פרט למחקר במעבדה פאטרסון היה מעורב בחיפושי מאובנים וביצע עבודת שטח רבה בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאפריקה. הוא כתב ופרסם מחקרים רבים, שכולם פונים ומיועדים לקהילה המדעית. אבל היה לו גם צד תיאטרלי ומוחצן. בכנסים מדעיים היה ידוע בהופעתו האקצנטרית, בסיפורים שאהב לספר על הרפתקאותיו, בכך שיכול היה להיות איש מדע רציני ברגע אחד ומלא ברוח שטות במשנהו. עולמו היה של מישהו שלא התבגר לגמרי. כך ניתן להבין את ׳מתיחת התולעת הרוקדת׳ שביצע.

מתיחות הן דבר מוזר. לגרום למישהו אחר להאמין בבדייה, לבחון כיצד הוא מתמודד עם השקר שאותו הוא חווה כאמת, לראות מה נחשף כך. הכרתי אנשים שעבדו על אנשים אחרים בטלפון, והתענגו על המבוכה שעוררו כשנחשפו כפתאים. זה נחות בעיני. המתיחה של פאטרסון היא בדרגה אחרת לגמרי. זאת יצירת אמנות, מעשה גאוני ומופרך. צירפתי כנספח תרגום שלי למאמר שחשף אותה בפני הציבור (שהצחיק אותי עד דמעות). 

זה קרה בשנת 1967. עיתון מוזיאון פילד פרסם מאמר שתיאר חיה פרה היסטורית דמויית תולעת גדולה שמאובנים שלה הגיעו למוזיאון. חיה זה הייתה יוצאת דופן כיוון שאיש מהחוקרים לא הצליח למקם אותה בתוך מארג הידע הפלאונטולוגי הקיים. היא הייתה מוזרה כל כך עד שהוענק לה כינוי: ׳המפלצת של טולי׳, על שם האיש הראשון שהעביר מאובן שלה אל החוקרים. כולם אוהבים מפלצות, והסיפור היה מעניין דיו כדי לפרוץ את גבולות הקהילה המדעית ולהתפרסם גם בעיתונות הכללית. 

כמה חודשים אחר כך הגיעו אל המוזיאון מספר מכתבים, שנשלחו ממקומות שונים בקניה. המדינה הייתה מושבה בריטית עד שנת 1963, וכעת ניסתה למצוא את דרכה העצמאית. הכותבים השונים למוזיאון שיקפו את הפסיפס האנושי במדינה הצעירה: אחד היה קצין  צבא בריטי, לוטננט קולונל בגמלאות, שני סוחר ומתווך ממולח ממוצא הודי, שלישי מורה בית ספר חדור אידיאלים ורביעי בן שבט נידח, תלמידו הצעיר והנלהב. כולם סיפרו על שמועה שהגיעה אליהם, בעקבות פרסום גרסה של המאמר על ׳המפלצת של טולי׳ בעיתון מקומי. הם תיארו יצור דומה מאוד, זהה ממש, ל׳מפלצת של טולי׳ הפרה היסטורית שחי בביצות הנידחות שבגבול קניה-סודן. לפי דבריהם זו תולעת, שהמקומיים קוראים לה ׳איקורוט לאודונקאקיני׳, שנוהגת לרקוד על זנבה בלילות ירח מלא, שמניבה חלב ושנשיכת פיה חד השיניים רעילה ויכולה להרוג אדם.

המכתבים למוזיאון נשלחו כולם על ידי פאטרסון, ששהה באותו זמן במשלחת חקר בקניה. הוא המציא את כל הדמויות, פיתח לכל אחת מהן ביוגרפיה וזייף להן כתב יד שונה. במכתבים שזר בין תיאורים פרוזאים של קשיי היומיום וסיפורי אגדה שנראו כמבוססים על עובדות כלשהן. החוקרים בצוות המוזיאון נפלו בפח. זאת הייתה פנטזיה מסעירה, לא בלתי אפשרית לחלוטין, כי הרי דברים מוזרים מתגלים כל הזמן. הם השתוקקו לגלות ולתעד את התולעת הרוקדת. הם הראו לפאטרסון, שהגיע לביקור רעים במקום עבודתו הישן, את המכתבים, ושאלו בעצתו. הוא הצליח לאמת עבורם חלק מהפרטים שסיפרו הכותבים, אבל לא את עצם קיום היצור המוזר. האפשרות להוצאת משלחת לקניה לשם חיפוש אחרי התולעת עלתה לדיון. 

לפאטרסון היה שותף פנימי למתיחה, שדאג שלא תצא משליטה. הוא פוצץ אותה רגע לפני שגרמה לבזבוז משאבי מחקר על ידי שליחת איגרת ברכה לחג המולד לחוקר האחראי, שעליה התנוססה תמונתו, לבוש כציד קולוניאלי, מחזיק  רובה בידו האחת ותולעת רוקדת אותה לכאורה צד בידו האחרת. 

מטרת המתיחה הזו לא הייתה השפלה. זו הייתה התרחשות פנים קהילתית, בין חברים וקולגות. היא הפכה לפומבית רק מכיוון שהנמתחים בחרו לפרסם אותה. הנמתח הראשי, ג׳ין ריצ׳ארדסון, אפילו כתב ספרון על הפרשה, והוציא אותו בהוצאה ודפוס זעירים בשם ׳הדפוס הנעלם׳ (Vanishing Press) שהפעיל בעצמו. נראה שאי אפשר היה שלא לסלוח ואפילו להתגאות בכך שנמתחו כך, ושהקורבנות הבינו שזהו בעצם מעשה של אהבה. 

המתיחה חושפת גם את הרצון העז, הגובר על כל הגיון, של בני אדם להאמין באגדות וגם משהו על בראיין פאטרסון. הדמויות שהמציא משקפות את דמותו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו. לוטננט קולונל (בדימוס) קלאודסלי, הקצין הבריטי הזקן השקוע בזכרונות מהתקופה הקולוניאלית, הוא הדהוד ברור של דמות אביו. הצילום של בראיין לבוש כצייד נועז הוא בוודאי מחווה אליו. קניה היא מקום שבו גם הבלתי אפשרי הגיוני. אבל ההנאה הילדותית מהמעשה חסר התכלית גם מכמירת לב. רק אדם בודד מאוד, זר ומוזר, ישקיע כל כך הרבה זמן ותשומת לב כדי לרקום עלילה בדויה מדוקדקת כל כך. 

אלן פאטרסון, בנו של בראיין פאטרסון, נכדו של ג׳ון פאטרסון, הוא הנצר האחרון למשפחה. באחרית הדבר שכתב לביוגרפיה שפורסמה על סבו הוא מצטייר כדמות מלנכולית ומהורהרת, רחוקה באופיה מהפעלתנות ההרפתקנית המשפחתית. הוא מנסה לפענח את מורשת משפחתו, מודה בכך שיש דברים אותם אף פעם לא ידע בבירור או יבין לגמרי. הדבר שמובן לו פחות מכל הוא מדוע הקדיש ג׳ון פאטרסון חלק מרכזי כל כך מחייו אחרי מלחמת העולם הראשונה להמשך הקשר עם ז׳בוטינסקי ולקידום חלום הציונות הצבאית. נראה שהוא שמח שיש מי שבכל זאת זוכר ומעריך את חשיבותו של סבו הנשכח. לכן כנראה גם הסכים שאפרם של ג׳ון ופרנסס פאטרסון, שהופקד אחר מותם בקבורת עניים בבית קברות בלוס אנג׳לס, יועלה לקבורה מחודשת בישראל. כשהתוכנית הפכה למעשית נבהל וניתק מגע. התעקשותו של ראש האגודה האמריקאית יהודית לשימור היסטורי הניבה פירות והוא הצליח להחתים אותו על יפוי כוח שאפשר את הוצאת מבצע ההנצחה לדרך. 

הכל בוצע בחופזה, כדי שהנכד לא יתחרט שוב, חלילה. חבילות האפר עטופות הנייר הוצאו מתאי המתכת בהם אוחסנו ונשלחו ארצה. בימה מוגבהת ובה שני מבני קבר הוקמה בשולי בית הקברות במושב אביחיל שליד נתניה, שהוקם על ידי יוצאי הגדודים, פקודיו של פאטרסון. 

למרגלות חלקת הקבר הזוגית ממוקם קברו של גיבור נשכח אחר, שלום שווארצבארד, ׳הנוקם׳, מי שהתנקש בחיי המנהיג האוקראיני סימון פטליורה בשנת 1926 כנקמה על הפרעות שערכו אנשיו ביהודי אוקראינה בימי המאבק בקומוניסטים. זה סיפור טראגי ומדהים, על אומץ, יוהרה והזדמנויות מוחמצות, אבל לא אעמיק בו עוד, לא כעת. הסיפור שאני מספר נמתח לכיוונים רבים מדי, ואני רוצה להוליכו אל הסיום. אולי אחזור אליו בהזדמנות.

אלן, נכדו של פאטרסון, הוזמן והגיע להשתתף בטקס הקבורה. שיער השיבה הארוך שלו נאסף לקוקו, הוא לבש חולצה מקומטת ונראה זר ונרגש שעה שהוא ובנימין נתניהו חשפו יחד שלט שעליו תואר סיפורו של סבו. פרט אליו ולבני הזוג נתניהו היו רוב המשתתפים חניכי תנועת הנוער ׳בני המושבים׳ שישבו על כסאות עץ שסודרו בשורות והקשיבו  בפנים חתומות לראש הממשלה. הם היו ניצבים, קהל במה שנראה כאירוע משפחתי בעיקרו. 

כך סיכם נתניהו את נאומו, בו סיפר על חשיבותו של פאטרסון ותיאר את הקשר שנרקם בערוב ימיו בינו לאביו:

הוריי דיברו בהערצה, בהערכה ובחום רב על סבך ועל עומק מחויבותו לעמנו, על אופיו הייחודי. הם היו כה קשורים אליו שהם החליטו לקרוא לבנם הבכור, אחינו, יונתן, על שמו של ג’ון הנרי פאטרסון ועל שם סבי, הרב נתן מיליקובסקי. סבך העניק לאחי גביע כסף, ששמור עד היום במשפחתנו. הייתי צריך להביא אותו לכאן. חקוקות עליו המילים: “לבן הסנדקות היקר שלי, יונתן, מהסנדק שלך, ג’ון הנרי פאטרסון.” יש כאן חוליה המקשרת את גורלנו, ואין זה במקרה. אבי הצבא הישראלי היה נוכח בלידתו של מי שיהיה לימים אחד ממפקדיו הנועזים של צבא זה. שניהם כבר אינם איתנו. סבך נפטר שנה אחרי הולדת אחי ולפני הקמת המדינה היהודית, ואחי נפל כ-30 שנה לאחר מכן כאשר הוביל את מבצע החילוץ של בני הערובה היהודים באנטבה, אוגנדה שבאפריקה.

ישנה חוליה גדולה המקשרת את גורלנו וישנו חוב גדול. סבך ביקש להיקבר לצד חייליו האהובים, כאן באביחיל שבארץ ישראל, ואני חש כי זוהי חובתו של עמנו, חובתה של מדינתנו וחובה אישית שלי למלא את צוואתו. רציתי לומר זאת לך אישית, אלן. […]

אנו מצדיעים לך, ג’ון הנרי פאטרסון.

הקשר בין בנציון נתניהו וג׳ון הנרי פאטרסון היה באמת אמיץ. הם נדדו יחד ברחבי ארצות הברית, אליה היגרו בני הזוג פאטרסון בזמן זקנתם, במסעות גיוסי כספים לתנועה הרוויזיוניסטית תוך כדי מלחמת העולם השנייה. סיפורי ציד האריות של פאטרסון כבר התיישנו, והתנגדותם המשותפת למדיניות הבריטית בארץ ישראל נתפסה כגובלת בבגידה בזמן בו הבריטים היו בראש המאבק בנאצים. כך ששניהם היו דחויים ובלתי מובנים. נתניהו היה מעין תחליף בן לפאטרסון הבודד, ויונתן הקטן מעין תחליף נכד. שמו היה הלחם מייצג של הציפיות שנתלו בו, להיות גם גיבור חיל וגם אידיאולוג נחוש, איש חרב וספר. הוא יועד לגדולות כבר מינקותו. 

בשנת 2020 פורסם במגזין המדעי ׳מדע הגבורה׳ (Heroism Science) מאמר שנכתב על ידי שלושה חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון שכותרתו ׳תוגת האריה: גבורה, ייצוגי גבורה, ומצוקה רגשית בחייו ודמותו של יונתן (יוני) נתניהו׳. גרסה עברית מקוצרת פורסמה כשנה אחר כך. זהו ניתוח פסיכולוגי של המתח המתמיד, הקשה מנשוא, בו היה נתון נתניהו הצעיר עקב הציפיות הבלתי אפשריות שלו מעצמו. 

קשה לאדם רגיש וחושב להיות אריה. גבורת האריה שעליו לאמץ היא לא אנושית מטבעה. מאחר שהיא כורח, אין בה הנאה אמיתית. החיים הם סדרה של אתגרי שליטה עצמית, שאי אפשר לעמוד בכולם. רק במוות ובנצח יש מנוחה. יוני נתניהו, כפי שמצטייר במכתביו, שכונסו על ידי אחיו לספר רב המכר ׳מכתבי יוני׳, היה נתון בחרדה מתמדת, ושרוי בתחושת זרות שרק תודעה היסטורית מיתית וזהות משפחתית חזקה יכלו להרגיע. הוא היה מוכשר ולא מאושר.

תהליך הקנוניזציה שעבר יונתן נתניהו, הגיבור הציוני האולטימטיבי, וההשפעה הגדולה שהייתה לו ולמותו על חייו של אחיו הצעיר בנימין, הופכת כל דיון ביקורתי בדמותו לפוליטי. אותי מעניינת המלכודת בה מצא את עצמו, וכיצד מרכיביה ממשיכים ללוות את הישראליות, מעוררים השראה ובמקביל גורמים לעוד סבל והרס. 

הפסוק ׳אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה׳ (ירמיהו, ל״א, כ״ח, יחזקאל, י״ח, ב׳) מופיע בתנ״ך כביקורת על המציאות בת הזמן, אשר בה חטאי ההורים התגלגלו לילדיהם. הנביאים קוראים לשינוי וטוענים שאנשים אמורים להישפט אך ורק על מעשיהם שלהם. אבל האמת היא שזה טבע העולם. הזיכרון, המשותף והאישי, מחבר ביננו לבין מי שקדם לנו בקשרי חובה ואשמה. למרות ההדחקה והשכחה אי אפשר, וגם לא כדאי, למחוק את כל העקבות. 

ההתנשאות והיוהרה הקולוניאליסטית של פאטרסון התגלגלו אל התנשאות והיוהרה הישראלית. שיננו קהות כי אנחנו נושאים את אשמת התרבות שהוא היה מייצגה. למרות שאיני גיבור נועז, שרשרת החוליות שתיאר נתניהו בנאומו מגיעה עד אלי. אני מקווה שהכרה בכך תעזור לי להשתחרר מכבליה.

הפרק הבא (והאחרון!) כאן

הספד לבראיין פאטרסון

נאום נתניהו בטקס קבורת בני הזוג פאטרסון באביחיל

תוגת האריה: גבורה, ייצוגי גבורה, ומצוקה רגשית בחייו ודמותו של יונתן (יוני) נתניהו

אורי קציר על שלום שווארצבארד באייל הקורא

החיפוש אחרי התולעת הרוקדת

מסמך זה שתרגמתי הוא נספח לפרויקט ׳הפיל שבחדר׳.

המאמר הופיע בעיתון שמטרתו להפיץ את המתרחש במוזיאון פילד בשיקגו, מוסד ותיק ורב מוניטין. באופן יוצא דופן מאוד לאופי המדעי-פופולרי בדרך כלל של העיתון, המאמר מוקדש למתיחה מתוחכמת, חסרת תכלית ומצחיקה מאוד, שביצע פרופסור בראיין פאטרסון (בנו של ג׳ון הנרי פאטרסון, המככב בסדרת ׳הפיל שבחדר׳).

החיפוש אחרי התולעת הרוקדת

פורסם בגליון אפריל 1968 בעיתון מוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע  (Field Museum of Natural History) 

מאת אדווארד ג. נאש – עורך העיתון

מר ג׳יימס הוקס, שמחלק את הדואר במוזיאון פילד, חילק אלפים רבים של מכתבים וחבילות מעניינים, מסקרנים – ואפילו משונים – במשך השנים. המדענים של מוזיאון פילד נקראים לייעץ בתחומים רבים, שחלקם בלתי צפויים למדי. היימן מרקס, עוזר האוצר לזוחלים ולדו-חיים, לדוגמה, ייעץ לאחרונה לגברת צעירה המועסקת כרקדנית ׳גו-גו׳ בטקסס. הגברת השתמשה בנחש בואה כמחוך במופע שלה. היא רצתה לדעת איך להרגיע אותו ולמנוע ממנו מלנשוך. מר מרקס שמח להמליץ על ספר פופולרי על נחשים שנכתב על ידי חבר צוות אחר, קליפורד פופ, וגם הציע שפיתון מרושת, אשר ׳יגיע לאורך המאפשר את כיסוי הגוף, ושיש לו אופי הרבה יותר מתון ורגוע׳ יהיה בחירה טובה יותר לעבודה בתחום אמנויות המופע. 

מאמרים המתפרסמים בעיתון המוזיאון בדרך כלל מניבים מכתבים מעניינים במיוחד, ומעטים הביאו לתגובות רבות יותר מהמאמר שנכתב על ידי יוג׳ין ריצ׳ארדסון, אוצר המאובנים חסרי החוליות, שנקרא ׳מפלצת טולי׳ (יולי, 1966). ריצ׳ארדסון סיפר על מאובן דמוי תולעת ממוצא לא ברור שנמצא בשכבה מהתקופה הפנסילבנית ( כ-280 מליון שנים) בערוץ נהר מזון במדינת אילינוי. הוא תיאר קודם לכן את היצור באופן מדעי בעיתון השבועי ׳סאיינס׳, ונתן לו שם רשמי, ׳טולימנסטרום גרגריום׳ (Tullimonstrum gregaruum), על שם פרנסיס טולי, מלוקפורט, אילינוי, אשר הביא למוזיאון את הממצא הראשון. זו הייתה חיה מוזרה כל כך עד שהכותב לא הצליח לשייך אותה לשום מערכה ידועה בעולם הטבע, מה שהפריע לחוש הסדר שלו – כפי שיפריע לכל ביולוג סיסטמי. 

גודל החיה נע מ-5 ס״מ ל-35 ס״מ, ׳בקצה אחד של גופה דמוי הצפלין יש זנב בצורת עלה; בקצה השני מתארך חוטם דק שבראשו פה פעור; לאורך הגוף ליד בסיס החוטם מעין מוט שחוצה את הגוף עם התרחבות עגולה בכל קצה, מחוץ לגוף׳.

התגובה לחיה קטנה זו, הייתה מיידית ונרחבת. רבים מחבריו של ג׳ין הקדישו זמן וכתבו לו הערות מועילות. דוקטור אחד העיר כי למפלצת טולי יש ׳הבעה שובבה ונדיבה, וגוף שמעודד חיבוק׳. כותב אחר התעקש שג׳ין הביט בחיה מהכיוון הלא נכון, ושמה שנראה כסנפיר זנב היה למעשה אוזניים על ראשה. ׳ דעה זו נתמכת בדמיון הברור של טולימנסטרום לכלב שחור מסויים שאני מכיר שיש לו אוזניים בדיוק כאלה׳. אישה נורווגית העירה כי כל הדבר נשמע מוזר לאוזניים נורווגיות כי ׳טולי׳ פירושו ׳שטויות׳ בשפתם.

אחד מחילופי הדברים המעניינים ביותר היה עם מר פ. וו. הולידיי, מפמברוקשייר, בריטניה. מר הולידיי חוקר את המפלצת מלוך נס במשך יותר משלושים שנה. הוא ראה כיצד המפלצת מלוך נס הפכה, ממה שנראה בהתחלה כאגדה, למושא מחקר מדעי רציני. מר הולידיי כתב, ׳אני חושב שהייתי הראשון להציע (בעיתון פילד, נובמבר 1962) שהמפלצת מלוך נס היא כפי הנראה חסרת חוליות. בשנה שעברה צמצמתי עוד את השערתי והצהרתי כי המפלצת היא תולעת, דעה בה אני עדיין מחזיק׳.

הולידיי הציע בהתלהבות קיום קשרים קרובים בין המפלצת מלוך נס וטולימנסטרום. ריצ׳ארדסון השיב כי פער זמן של 280 מליון שנים והבדל בגודל בין 30 ס״מ ל-15 מטר גורם לקשרים כאלה להיות בלתי סבירים.

ההתכתבות סיפקה לג׳ין ריצ׳ארדסון מבט קרוב על המצב הנוכחי של חקר המפלצת מלוך נס. הולידיי בטוח שזו תולעת. פרופסור מאקאל מאוניברסיטת שיקגו נוטה להעריך כי היא רכיכה גדולה מאוד. יש עדיין תמיכה בהיותה נחש ים, או חלק מחסרי חוליות אחרים. ׳מועדון ההרפתקנים של שיקגו׳ תמך בחלק מהמחקר על המפלצת. הולידיי עצמו טען שראה את היצור ארבע פעמים בזמן שישה עשר השבועות שבילה באגם. הוא גם מזכיר יצורים מוזרים שחיים באגמים שבמערב אירלנד, ושנחקרים על יד קפטן ליונל לסלי, דודו של סר ווינסטון צ׳רצ׳יל. הוא עדיין בטוח בקשר בין המפלצת מלוך נס למפלצת טולי.

בראשית ספטמבר 1966, מר ג׳׳מס הוקס חילק את הראשון מתוך סדרה של מכתבים אשר עתידים לשלוח את ג׳ין ריצ׳ארדסון למסע חיפושים אחרי התולעת הרוקדת. זו הייתה איגרת אוויר, וחותמת הדואר הייתה מניירובי, קניה. כך היה כתוב בה:

1.9.66

ת.ד. 30009

ניירובי

ד״ר ריצ׳רדס היקר

גיליון שהתפרסם לאחרונה של האיסט אפריקן סטנדרט כלל מאמר מאויר שתיאר יצור פרה-היסטורי שגיליתם. זה עורר את זכרוני, ושלח אותי אחורה כארבעים שנה, לסיפור שפעם שמעתי שיכול להיות מעניין במידת מה. 

בשנת 1926, כאשר הועברתי אל גדוד הרובאים האפריקאי של המלך (כעת קניה) מהצבא ההודי, הייתי בצפון מערב קניה ועסקתי בתקריות גבול. כאשר עברתי במרכז המנהלי בלודוואר במסעי חזרה, ניצלתי הזדמנות לבקר את מר איי. אמ. צ׳מפיון, אז באזור די. סי. טורקאנה. בנוסף להיותו שיקאר [צייד] נלהב, צ׳מפיון היה גם איש טבע מהמעלה העליונה, ובמשך שני ערבים שהעברתי בחברתו טווה מארג סיפורים על הפאונה של האזור. אחד מהם היה על תולעת ראויה לציון שידוע שחיה בארץ הביצות שמדרום מזרח. אנשי השבטים המקומיים סיפרו סיפורים פנטסטיים על כך שהיא רוקדת ומניבה חלב, אם אני זוכר נכון. אם מתעלמים משטויות כאלה, צ׳מפיון נתן לי תיאור של היצור שהשיג מילידים שונים (הוא לעולם לא הצליח להשיג פרט) וזה באופן מוזר למדי נשאר בזכרוני, גם כאשר דברים אחרים רבים נשכחו ממני. תיאורו דומה באופן ניכר לאיור שלכם של ׳מפלצת טולי׳, כולל ה׳משוטים׳ והחוטם הארוך. האזכור שלכם של שיניו החדות, באופן זה, תואם לסיפור בני טורקאנה כי היצור נושך. בשל כך הם מפחדים עד מוות ממנו, ומאמנים כי הוא ארסי. אבל כמעט כל הילידים מאמינים שכל יצור זוחל או מתפתל הוא ארסי. 

אני בקושי מעז להציע שחיה בעלת קשר ל׳מפלצת׳ הנכחדת שלכם עדיין חיה באחד מחלקיה הנידחים ביותר של מזרח אפריקה, אבל אולי אולי יהיה כדאי לחקור את העניין.

שלכם באמונה,

אר. ג׳יי. אל. קלאודסלי 

(לוטננט-קולונל בדימוס)

המאמר המקורי של ריצ׳ארדסון בעיתון המוזיאון כבר נבחר על ידי עיתון בבוסטון להדפסה במוסף סוף השבוע שלו; כעת, כך נראה, הסיפור שימש גם את האיסט אפריקן סטנדרט, אולי העיתון הידוע ביותר במה שהיה פעם מזרח אפריקה הבריטית. התחלנו לקוות כי יגיע גם לעיתון בסינגפור. איזה כיסוי עולמי! כפי שקורה כל כך הרבה פעמים בעיתונים, העובדות עוותו במקצת, ושם הכותב הופיע כד״ר ריצ׳רדס ממוזיאון פילד. טעות נסלחת.

מסוקרן ומוחמא מתשומת הלב, ריצ׳ארדסון התכוון לכתוב תשובה לקולונל (בדימוס) קלאודסלי, כאשר איגרת אוויר שנייה הגיעה, עם חותמת דואר מנאקורו, קניה. נאקורו היא עיר בערך מאה וחמישים ק״מ מצפון מערב לניירובי ברכבת אוגנדה. איזור טורקאנה, למד ג׳ין מאטלס טיימס, נמצא במרחק אווירי של יותר משש מאות קילומטרים מצפון מערב לניירובי בגבול קניה-סודאן. המכתב היה בכתב יד מסודר וחינני, הרומז על היות כותבו בן המזרח המסתורי. כך היה כתוב בו:

ת.ד. 568

נאקורו

13 בספטמבר 1966

אדוני הנכבד:

כעת ראיתי עותק ישן של הסטנדרט ובו הסיפור הנפלא של המפלצת שמצאתם בארצכם. אדוני, אני מאמין שהיא גם חיה כאן בקניה! הדודים שלי אאווינד ומנו סיפרו לי לעתים קרובות על התולעת הרוקדת מטוקאנה, ומה שהם מספרים מאוד כמו המאמר שלכם. איזה ניצחון יהיה לתפוס אחת.

טורקאנה רחוקה מכאן ומלאה בגברים עירומים עם חניתות, אבל לדוד שלי מוטיבהי יש עסק דוקה שם, והבנים שלו, הדודים שלי, נוהגים במשאיות לאזור הפרא הזה. בעזרתם אני, אפילו אני, יכול אולי לתפוס אחת בשבילכם. המחיר יהיה מאוד זול. אבל, אדוני הנכבד, אמור לי איך עלי לתפוס אותה כי היא חיה בביצה גדולה. זה דבר חדש בשבילי. האם לשמור עליה, האם להרוג אותה. אני מחכה בציפייה לפקודתכם ולהוראותכם.

האמן לי, אדון מכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פאטאל

העניין של ריצ׳ארדסון גבר. האם יש משהו בכל זה? הוא החל להתייעץ בכמה מומחים. אלאן סולם, אוצר חסרי החוליות הנמוכים (החיים) לא הכיר כל חיה כזו באזור, אבל זה בשום אופן לא היה בלתי אפשרי. האזור נחקר רק מעט. ומינים בלתי ידועים של חיות ממשיכים לצוץ בכל רחבי העולם. בוודאי שהגודל שלה לא היה בעיה. יש עלוקה בדרום מזרח אסיה שמגיעה לאורך 30 ס״מ ובצפון קווינסלנד, אוסטרליה, יש תולעת שאורכה נע משני מטר לשלושה וחצי, כאשר היא מתכווצת ונמתחת.

תשובות נשלחו לקלאודסלי ולפטאל. פניות דיסקרטיות הופנו לחברים ולשותפים שיכול היה להיות להם ידע של  האזור. היה ברור שלמר פאטאל היו סימני דולר בעיניו. אבל אנשי העסקים ההודים הקטנים במזרח אפריקה נוטים להיות מעשיים במידה רבה, כך שיכול להיות שפטאל עלה על משהו. שבועות עברו ללא חדשות. לבסוף, מכתב הגיע. הוא נשלח ב-13 בספטמבר, אבל הגיע דרך היבשה ולא בדואר אוויר.

לוקורי

ת.ד. קאמפי יא מוטו

דרך נאקורו

9 בספטמבר 1966

אדוני היקר:

עלי לבקש את סליחתך על שאני כותב אליך, איש זר, אשר נקלע לדרך זו. אני מורה זמני בבית הספר כאן היכן שאני מלמד אנגלית בסיסית בין דברים אחרים. כאשר אני יכול אני מראה לתלמידים עיתונים שזה לא לעתים קרובות מכיוון שזו נקודה מרוחקת. באחד מהימים היה לי מזל לקבל את הסטנדט של יום ראשון שהוא גדול יותר ובדרך כלל יש בו מאמרים מעיתונים אנגלים ואמריקאים. הכיתה הייתה במהרה נרגשת ושמעתי מילה חוזרת בטורקאנה שפירושה באופן גס היא תולעת רוקדת. כאשר הסתכלתי ראיתי מאמר וציור על חיה שאתה מצאת והילדים אומרים ששמעו עליה מאבותיהם. אקאי, תלמיד חכם אחד, כל כך התרגש עד שאחר כך הביא לי מכתב לשלוח אליך. הוא היה כה גאה עד שלא היה לי נעים לסרב כך שאני מצרף אותו. 

בקשר לנושא המכתב, איני יכול לומר דבר. רוב בני טורקאנה מאוד פרימיטיבים ויש להם סיפורים רבים שבהם לפעמים גרעין של אמת.

שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

צורף למכתב פתק כתוב בעפרון, בכתב המשורבט בקושי של ילד קטן, המראה את תשומת הלב הקשובה לדקדוק שיש לכל הילדים:

היום מורה מרה לנו עיתון ושמה חיה העם שלי יודא אני לו יודא שם מפלצת תולי אבל קוראים איקורוט לאודונקאקיני זה חי איאנגיאנגי בגשמים בירח מלא כולם רוקדות מנפנפות ידיים נותנות חלב איקורוט לאודונקאקיני מאוד מסוכן חיה נושך איש מת

אקאי ב. ש. [בן של] אקאחלון

ככל שהתרבו העדויות, ג׳ין, וכמה אחרים, כולל אני עצמי, הפכנו ליותר ויותר נרגשים בגלל התולעת הרוקדת של טורקאנה. עוד בירורים נעשו. הודעה הוכנסה לניוזלטר של אגודת הטבע במזרח אפריקה, מבקשת מחובבי טבע מקומיים מידע אודות התולעת. איש, כך נראה, לא שמע על האגדה חוץ מארבעת הכותבים לריצ׳ארדסון.

נרגש מפנייתו של אקאי הצעיר, ג׳ין השיב גם לנגומו וגם לילד הקטן, וחיכה לתשובה למכתביו הקודמים לקלאודסלי ופאטאל. בזמן שחיכה, אמונה ותקווה התערבבו בהגיון ובנסיון מקצועי. האם הייתה תולעת בביצות טורקאנה? העדויות היו מעטות באמת: מילתם של ארבעה אנשים עליהם לא ידע דבר, ושניים מהם היו מוטלים בספק. מהצד השני, הכותבים באו מתחומי חיים שונים למדי, והיו מופרדים על ידי מרחק רב. בודאי, למה שנראה כמו סיפור עם רחב תפוצה יכול להיות איזה בסיס במציאות.

אפשרות שליחת משלחת חיפוש אחרי התולעת החלה להיות מדוברת בין חברי הצוות. העדויות היו עדיין חלקיות כי להצדיק מסע שטח, אבל אם עוד יופיעו, יהיה צריך לשקול את העניין באופן רציני. התחושה הכללית הייתה של אופטימיזם זהיר.

האופטימיזם ספג מהלומה כאשר המכתבים לקלאודסלי ופאטאל חזרו שניהם, עם חותמת ׳הכתובת לא ידועה׳. אבל מכתב שני מפאטאל, המציין כי שינה מקום מגורים וכי הוא עדיין נלהב לספק שירות פתר חלק זה בתעלומה.

תיבה 6005

רונגיי

2 לאוגוסט 1967

אדוני המכובד,

קיוויתי ביותר לשמוע ממך בתשובה למכתבי אבל רק שתיקה באה. אבל אני מעז לכתוב שוב. אחת, בגלל שהדואר כאן הפך לרשלני מאוד. רק בחודש שעבר דודי מוטילל תשע שנים נסיון בדואר וטלגרף פוטר פתאום והוחלף באדם חסר נסיון. הו, אדוני, אלו זמנים קשים עבורינו. המכתב המצופה שלך אולי הגיע אבל אבד. כעת אתה מבין עברתי.

שתיים, בגלל ששמעתי שבעיתון קטן איש בשם סולם מבקש על ידיעות על התולעת. אדוני, יש יריב עכשיו ואתה צריך לנצח אותו. אני תמיד אתה יודע מוכן לעזור. אני חושב שהזמן טוב לתולעת. יש גשם רב והביצה מלאה. עם הוראותיך נוכל להשיג אחת. 

האמן לי, אדון מכובד,

משרתך מלא התקווה

פורשוטאם אס. פאטאל

המכתב הבא הגיע מג׳וזף נגומו, שלא יכול היה יותר לעזור, אבל שמחויבותו המלאה לתלמידיו צריכה להוות דוגמה נאה לרוח החדשה של אפריקה.

ת.ד. 1432

גילגיל, קניה,

23 בפברואר 1967

אדוני היקר,

אני מודה לך על מכתבך האדיב מ-18 לנובמבר שלקח לו זמן רב כל כך להגיע אלי. איני יכול יותר לעזור לך עם התולעת הרוקדת כי העבירו אותי מלוקורי וגם שמעתי שבקרוב יעבירו אותי גם מכאן. כמורה בכיר מעבירים אותי כאשר צריך ומעבירים שוב כאשר דברים הולכים טוב.

לפני שעזבתי את לוקורי אקאי התקדם ככל שהיה אפשרי בשבילו בבית הספר. למשפחתו אין כסף לחינוך מתקדם יותר והוא שוב עם הכבשים של אביו. זה עצוב בשביל מורה אבל אקאי יודע יותר מאביו והבן שלו ידע עוד יותר וכך אנו בונים. האראמבי!

אני מצטער שטעיתי בשמך במכתבי אבל כך זה היה בעיתון. בפעם זו אתה רואה אני משתמש בדואר אוויר.

שלך בכבוד,

ג׳וזף אן. נגומו

אורח רצוי מאוד שהגיע לבקר במוזיאון פילד יכל לאמת חלק מהפרטים. בראיין פאטרסון, מי שהיה האוצר של בעלי החוליות הפלאונטולוגים במוזיאון פילד, וכעת פרופסור אגאסיז, ממונה לתחום זה באוניברסיטת הארוורד, קפץ לבקר את רעיו הישנים בתחילת השנה שעברה. פאטרסון, אשר היה לאחרונה בקניה בעבודת שטח, אשר הביאה, אגב, לכמה גילויים יוצאי דופן על התפתחות ההומאנידים, הכיר את דודו של פאטאל, שהחשיב לפרחח. איש שנון ומקסים, הוא קרא את המכתבים בעניין רב אבל לעולם לא שמע על התולעת הרוקדת מטורקאנה.

לפרופסור פאטרסון היו כל הסיבות להנות מהמכתבים, מאחר שהם הציגו עבודה שנעשתה כהלכה. היו כעשרה אנשים במעבדת הפלאונטולוגיה בזמן שקרא אותם, אבל רק אחד מהם ידע שהמכתבים נבעו מאותו מקור, נכתבו באותה יד, כותביהם נוצרו במוח אחד, ושהתולעת חיה לא בביצת איאנגיאנגי אלא בסביבה דומה, ראשו של פרופסור פאטרסון.

מוזיאון פילד כולו נמתח באופן ממצה. המתיחה, אשר בה כבר הודה בידיעת פאטרסון גאולוג אחד, למרות שעדיין לא הוא עצמו [אחד מחברי הצוות ידע בזמן אמת על המתיחה, ודאג שלא תצא משליטה], הייתה מתוחכמת, מספקת ובנויה באופן נפלא. הרשת העדינה של רמזים וספקות, עובדות ומיתוס, מעלות ואשמה בחלופת המכתבים משכנעת, אבל, בניתוח כולל, בן הברית הגדול ביותר של פאטרסון היה הרצון האנושי להאמין. כולנו רצינו תולעת רוקדת. נתגעגע אליה.

למעשה, נתגעגע לכולם – לקולונל קלאודסלי, בימי השקיעה לאחר קריירה צבאית מכובדת; לסוחר הנכלולי ההודי, מר פאטאל; למורה המסור ג׳וזף נגומו, ולאקאי הקטן והמבריק, ששב לעיזים  של אביו. אבל יותר מכל, התולעת, אשר רקדה בזרועות מתנופפות לאור הירח במעמקי הביצות, שנתנה חלב, שנשיכתה הורגת אנשים. אנו מתאבלים על הליכתה.

הודעה אחרונה סוגרת את העניין: כרטיס ברכה הגיע לג׳ין ריצ׳ארדסון בחג המולד שעבר. בחזיתו הייתה תמונה של פרופסור ידוע לפלאונטולוגיה מביט בריחוק בתולעת מרקדת, אותה בבירור צד כעת באמצעות רובה הצייד שבידו. בתוך הכרטיס, שיר קצר ועמוד שכותרתו ׳סוף הציד׳, החתום על ידי ארבעת חברינו. 

סוף הציד, אכן. אבל לא סוף העונה. כעת נפתחת עונת הציד על מר בראיין פאטרסון. 

קישור לעיתון מוזיאון פילד

מדור לדור

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

הגדודים העבריים בפיקוד פאטרסון איבדו שלושה לוחמים בקרב. שניים עשר נוספים מתו מפצעיהם או ממחלות. אבל כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עלה לבריטים במחיר כבד. יותר משניים עשר אלף בני האימפריה מתו במהלך מסע המלחמה. למעלה מעשרת אלפים בריטים, למעלה מחמש מאות אוסטרלים, למעלה משבע מאות בני היבשת ההודית. אני כותב את זה כך ולא במספרים, 12,197, כדי להשתהות עוד על גודל הקורבן. כל אחד מהמתים האלה הוא טרגדיה אישית, בזבוז של חיים. אבדות הצד השני היו נוראיות עוד יותר, והאוכלוסיה האזרחית, שגרה במקום האומלל הזה, סבלה יותר מכולם. אבל הבריטים, המנצחים, זכרו מן הסתם קודם כל את קורבנותיהם שלהם. 

בתי הקברות של חללי המלחמה נועדו לשמש כמצבות הזכרון העיקריות אליה. בשנת 1917, תוך כדי המלחמה, הוקמה ועדה אימפריאלית לקברי מלחמה, שקבעה כללים מחייבים לעיצוב מצבות החללים, בתי הקברות והמונומנטים שיוצבו בהם. הכלל הראשון היה אחידות, וטיפול שווה בכל אחד מהחללים. נאסרה שליחה של גופות לקבורה חזרה למקום ממנו באו והקמת קבר אישי.

קורבנו של הפרט הוא רעיון גדול וראוי לאזכור, אבל קהילת הקורבן, השירות של מטרה משותפת, אחוות הלוחמים שאיחדה בין גברים מכל הדרגות והמעמדות – אלו ערכים נעלים יותר, אשר צריכים להיות מוזכרים בבתי הקברות בהם הם טמונים יחדיו, הנציגים של ארצם בארצות בהן שירתו.

הקברים סודרו בשורות אחידות ומסודרות, כמו גדודים ערוכים לקרב, כאשר בראש כל מצבה גולף באבן סמל היחידה בה שירת החלל ונחרטו שמו, תפקידו הצבאי, דרגתו ותאריך מותו. סמל המייצג את דתו של החלל נחרט בחלק המרכזי של המצבה, ומתחתיו היה מקום לכיתוב אישי קצר שהועבר על ידי המשפחות ועבר אישור. רוב החללים היו, כמובן, נוצרים, ומצבותיהם סומנו בצלב, אבל היו גם מצבות שסומנו בסמלים יהודים ומוסלמים. גופותיהם של ההינדים נשרפו בהתאם למסורת דתם, ושמם נחרט על מציבה משותפת. 

פולחן ההקרבה התבטא בשני מונומנטים שהוצבו בבתי הקברות, אבן זיכרון גדולה, דמוית מזבח, שעליה נחרט פסוק מספר בן סירא שאותו בחר רודיארד קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: שמם יחיה מדור לדור (Their Name Liveth for Evermore). 

כמזבח, האבן תייצג צד אחד של רעיון הקורבן, קורבן הנוער שהקריבה האימפריה, בשם המטרה הגדולה שאותה נשלח לבצע. היכן שתמצא אבן כזו, זה יהיה סימן, לבני  כל הדורות, לבית קברות בריטי של המלחמה הגדולה.  

אבל אבן זו לבדה לא מספיקה:

חסר בה מה שרבים (כפי הנראה רוב גדול) רוצים, אופי נוצרי מובהק; והיא לא מייצגת את הרעיון של הקורבן העצמי. עבור זה סמל הכרחי הוא הצלב; ואין לי כל ספק שמצוקה רבה תורגש אם בתי הקברות שלנו ימנעו מהכרה בעובדה כי אנו אימפריה נוצרית, ולא יוצג בהם סמל זה של הקרבה עצמית בידי מי שטמון בהם. היהודים בהכרח מעורבבים ברעיהם הנוצריים לנשק; אבל אנו מאמינים שרגשותיהם יסופקו על ידי הכללת הסמל הדתי שלהם (המשולש הכפול, או ״כוכב דוד״) בעיצוב המצבה שלהם, ושהם לא יפגעו מנוכחות הצלב בבית הקברות… במעמד גדול וחשוב אחד יש להתחשב בנפרד. ניתן להבין שבמקום בו הנתינים המוסלמים, ההינדים, ולא נוצרים אחרים טמונים (והם תמיד נקברו בנפרד), היחס לקבריהם יהיה בהתאם לאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים, וסמל הדת שלהם יחרט מעליהם. בנקודה זו חיוני לקבל הנחייה ממי שבקי באימפריה ההודית והאפריקאית שלנו.

חרב ברזל צלבנית, משולבת בצלב גבוה, ניצבת במרכז בית הקברות הבריטי שבהר הצופים. זה אינו בית הקברות הגדול ביותר בארץ, אבל הוא המטופח והשמור שבהם. קבורים בו כאלפיים וחמש מאות חללים, והוא יפה ומעורר הוד. אין לטעות בזהותו הדתית או התרבותית. צלב שבילים גדול מחלק אותו, בראשו יש מבנה קפלה שמעליו קבוע פסל סנט ג׳ורג׳, הקדוש המגן של אנגליה, נלחם בדרקון. זאת אגדה, כמובן, כי אין דרקונים, אבל אנשים צריכים אגדות, וגיאורגוס הקדוש, יליד העיר לוד, היה כנראה דמות היסטורית של חייל רומי שהקריב עצמו בשם אמונתו הנוצרית. פסל חייל גיבור וקדוש מתאים לבית הקברות הזה, הצופה על העיר העתיקה. עשרים וארבע מצבות של חללים יהודים מקובצות בו יחדיו, בשולי אחת מהחלקות. יצא לי לבקר שם כמה פעמים, לשוטט ולתהות, בשביל מה, לעזאזל, הקריבו האנשים האלו את חייהם, למה זה טוב בכלל.

לויד ג׳ורג׳ היה ראש ממשלת בריטניה בזמן ועידת פריז, שעסקה בחלוקת השלל וגיבוש הסכמי השלום אחרי המלחמה. הוא היה מי שהציע להרצל את תכנית אוגנדה כשהיה שר מושבות. ריצ׳רד מיינרצהגן, קצין הצבא שביצע פשעי מלחמה במזרח אפריקה הבריטית והפך לקצין המודיעין של אלנבי, כתב לו כך, במכתב ששלח לו בזמן שהותו בועידה: 

ועידת השלום הזו הטילה שתי ביצים – לאומיות יהודית ולאומיות ערבית; הן עלולות להתפתח לשני גוזלים מטרידים; היהודי גברי, אמיץ, מוחלט ואינטיליגנטי; הערבי מתנוון, טפשי, לא-מהוגן ומרשים רק את התמהונים המושפעים מהרומנטיקה והשתיקה של המדבר… 

בית לאומי ליהודים חייב להתפתח מוקדם או מאוחר לריבונות; אני מבין שהתפתחות טבעית זאת נראית לכמה מבין חברי ממשלת הוד מלכותו. הלאומיות הערבית גם כן תתפתח לריבונות ממסופוטמיה עד מרוקו… אין אנחנו יכולים להיות ידידותיים גם ביחס ליהודים וגם לערבים. הצעתי מתבססת על ידידות עם העם אשר יש לצפות שיהיה ידיד לויאלי – היהודים: הם חייבים לנו הרבה מאוד והרי הכרת טובה היא ציון אפייני של הגזע הזה. אע״פ שעשינו הרבה למען הערבים, הם אינם יודעים את משמעותה של הכרת טובה; יתר על כן הם יהפכו התחייבות לנו; היהודים יהוו לנו רכוש… היהודי הוכיח שיש לו כושר של לוחם. הערבי הוא לוחם דל, הגם שהוא מומחה לביזה, חבלה ורצח.

זה אוסף הכללות גזעניות דוחות, הנאמר על ידי מי שבטוח בעליונותו. אני מתעב את מיינרצהגן, הפסיכופת, הרמאי והשקרן שמונצח בצומת המובילה לבית הקברות הבריטי. בין השאר בהמלצתו הבריטים בחרו צד. ההנחה שהובילה לבחירה הזו הייתה שהיהודים דומים לבריטים יותר מהערבים, מעורבבים בתוכם, כפי שהדבר מנוסח בהמלצות העיצוב של בתי הקברות הצבאיים, ושלכן גם תכונותיהם של היהודים נעלות על אלה של הערבים. 

בית הקברות בירושלים נחנך רק עשור אחרי כיבוש הארץ, בשנת 1927, בנוכחות לורד אדמונד אלנבי, המצביא שפיקד על הכוחות הבריטיים. זו כבר תקופת המנדט, שלטון החסות שהוענק לאימפריה בארץ ישראל על ידי חבר הלאומים כתוצאה מועידת פריז. כתב המנדט כלל בתוכו את הצהרת בלפור, ההבטחה הבריטית מזמן המלחמה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהפכה כאן לתוכנית פעולה. תושבי הארץ הערבים קיבלו הבטחות לשמירה על זכויותיהם, אבל לא הכרה מפורשת בלאומיותם. המנדט, בודאי בתחילתו, גייס את הדפוסים האימפריאליסטים ואת הנסיון שנצבר באימפריה כדי לעזור להגשים את השאיפות הלאומיות הבדלניות הציוניות.

ההתנגדות הערבית להגירה היהודית ולשלטון הבריטי הביאה לצמיחת הלאומיות הפלסטינית. פלסטינה/ א״י הייתה יצור כלאיים מוזר, כור מצרף שהוביל למלחמה שבסופה תקום מדינה לעם אחד, בעוד על העם השני נגזרים חיי פליטות ודיכוי. המתים שטמונים בהר הצופים לא ידעו שזה מה שיקרה. הם היו חיילים, וחיילים לפעמים מתים. 

הפרק הבא כאן

F. Kenyon, How the Cemeteries Abroad Will Be Designed, London 1918, https://www.cwgc.org/media/qvylruql/the-kenyon-report.pdf

יוסף שופמן, כיכר בירושלים – על שם  מי: אלנבי או מינרצהגן? מעריב, 5.1.1970, עמ׳ 13, https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1970/01/05/01/page/13

רון פוקס, תולדות התכנון של בתי הקברות הבריטיים בארץ ישראל, קתדרה, גליון 79, עמ׳ 114-139

הבדואי שלנו

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אם פאטרסון הוא הסנדק של צה״ל, עמוס ירקוני הוא ילד החוץ שזה הסכים לקבל, שנשאר תמיד זר, לא באמת אחד משלנו. הם דומים בדברים מסויימים, שני לוחמים נועזים, ציידים בעצם הווייתם, ושונים לחלוטין באחרים. פאטרסון האירי-בריטי, מודל גבריות ויקטוריאנית לוחמת, ירקוני הבדואי-ישראלי, שהיה תקופה מסויימת הלוחם והמפקד החשוב ביותר בצה״ל. 

כפי שסיפרתי, מצאתי את עותק ספרו של פאטרסון בספריית בסיס סיירת גבעתי בו שירתתי. אנו ראינו עצמנו כממשיכים של יחידות צבאיות שקדמו לנו. שועלי שמשון, קראנו לעצמנו, על שם יחידת הג׳יפים שפעלה בנגב בזמן מלחמת העצמאות. סיירת שקד נתנה את שמה לאחד מהגדודים של חטיבת גבעתי, אבל אנחנו קיבלנו את הבסיס ששימש אותה בימי גדולתה, על צריפיו ומתקניו. זה גרם לי גאווה, להיות חייל שצועד בנעלי חיילים אחרים, חלק ממסורת. הרגשתי שייך, אז. אני לא מתגעגע, שמח שהתפקחתי.  

בקיץ 1991 נערך בבסיס טקס בהשתתפות השר רחבעם זאבי, הח״כ בנימין (פואד) בן אליעזר, אלוף פיקוד הדרום, ועוד. שמו הוחלף מ׳מחנות משמר הנגב׳ ל׳מחנות ירקוני׳, על שמו של סגן אלוף עמוס ירקוני, מי שהיה מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד. 

איני זוכר דבר מזה. אולי הייתי באותו שבוע באימונים, אולי טרוד בדברים אחרים והטקס לא עניין אותי מספיק כדי לשים לב. אבל הכרתי, אפילו לפני שהתגייסתי, סיפורים על ירקוני, הגשש הבדואי הראשון, שידע לקרוא את המדבר כמו ספר פתוח, שיכול היה למצוא כל אחד, ושאי אפשר היה להסתתר מפניו. ליד מגורי הקצינים המטים לנפול הייתה בריכת דגים ישנה ויבשה, שריד מימי הסיירת ההיא. אני זוכר שסיפרו שבערוב כל יום ירקוני היה יושב שם, בחברת כל מי מחייליו או מקציניו שרצה בכך, ובשעה שהיו מנקים יחדיו את נשקם מאבק דרכי הטשטוש היה מחלק להם פרוסת עוגה לבנה ופרוסת עוגה שחורה. לא מצאתי כל ביסוס לסיפור הזה, אבל הוא יפה. כנראה שבפועל היה מפקד קשוח וקשה עם חייליו, שהעריצו אותו בכל זאת. 

עמוס ירקוני היה שמו הבדוי, המעוברת, של עבד אל-מג׳יד חאדר. הוא השתמש בו כדי להרחיק את מי שרצה לפגוע בו, בגלל האשמתו בשיתוף פעולה עם היהודים, ממשפחתו. בנוסף טען שהדבר נוח יותר לחייליו, מונע מהם להתבלבל. עמוס ירקוני היה השם הצבאי שלו, והוא לבש אותו כמו מדים. חאדר הוא ירוק בערבית, כך שהמשמעות דומה. הוא שירת בצה״ל מזמן הקמתו ועד 1969, הגיע לדרגת סגן אלוף, זכה בשלושה צל״שים, איבד יד ורגל, והיה לאגדה עוד בחייו.

יליד 1920, הוא בא משבט אל-מזאריב ששכן בעמק יזרעאל ובהרי הגלבוע. אביו הסתבך עם השבט ונאלץ לנדוד לזמן מה, עד שיושרו ההדורים, ולחיות בחסות היהודים. בילדותו היה רועה את עדר משפחתו, וגילה עניין גם בציד ובצליפה. בשנת 1935 ניגן בחליל הצאן שלו בחתונתם של משה ורות דיין בנהלל. כנער השתתף כחבר כנופייה זוטר במרד הפלסטיני מול השלטון הבריטי (המרד הערבי הגדול), ולקח חלק בהצתת צינור הנפט שסללו הבריטים, שהוביל מהשדות שבעירק לבתי הזיקוק בחיפה. אחר כך הסתכסך עם חבורתו וגויס על ידי עודד ינאי, בן נהלל ומראשוני המסתערבים, לסייע לכוחות הבטחון היהודיים ששמרו על ישובי העמק מפני הכנופיות. בכך סומן כמשתף פעולה. הוא נאלץ לברוח מגזר דין מוות שהוטל עליו על ידי נכבדי השבט והתגייס לצבא הבריטי. כאשר נעצר לאחר שזוהה כמי שהשתתף בפעולות החבלה נגד צינור הנפט התהדקו קשריו עם האסירים היהודיים.  

אחר כך עבד כפועל פשוט בבתי הזיקוק בחיפה, מקום בו עבדו יהודים וערבים זה לצד זה. שם נקלע לזירת ׳הטבח בבתי הזיקוק׳, אחד מהסיפורים המלוכלכים ביותר של תקופת הבלאגן שקדמה למלחמת 1948. מחתרת אצ״ל הרוויזיוניסטית התנגדה למדיניות ההבלגה שהובילה ההגנה וקראה לפעולות נקם והפחדה של האוכלוסיה הערבית. חוליית לוחמי אצ״ל גלגלה קופסאות שימורים מלאות חומר נפץ לתוך קבוצת פועלי דחק שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק. מטעני החבלה התפוצצו, הרגו 6 ופצעו 42. בתגובה פרץ המון לתוך בתי הזיקוק וחיפש נקמה ביהודים. ההמון הרג במכות ובסכינים 39 ופצע 49. עבד אל-מג׳יד נקלע למהומה, ובחר לא להצטרף לפורעים. הוא אף הצליח להזהיר קבוצת חשמלאים יהודים, ובכך הציל 6 מהם. מעגל הנקמה המשיך להתגלגל. עקב כמות ההרוגים הגדולה נטשה ההגנה את מדיניות ההבלגה ויצאה לפעולת תגמול ונקמה גדולה בשני הכפרים הסמוכים לבתי הזיקוק. פקודת המבצע קראה להרג של גברים בוגרים ופגיעה ברכוש, אבל בסופה נהרגו למעלה מ-60 גברים, נשים וילדים, ו-3 לוחמים יהודים. המתח בין שני הארגונים הוביל בהמשך לשורת מעשי חטיפה, שבאחד מהם חוסל לוחם אצ״ל צעיר על ידי אנשי ההגנה לאחר שנחקר ועונה. איזה  גועל נפש, בחיי, נקמה על נקמה על נקמה. לא יהיה לזה אף פעם סוף. 

עבד אל-מג׳יד טען ששם, בבתי הזיקוק, בעת שהגן על עמיתיו מהטבח, בחר צד והזדהה עם בני הלאום האחר: ׳אז ראיתי שיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה. ואצלי זה בדם, כשאני רואה שניים רבים, אני הולך תמיד לעזור לחלש׳. מעניין שכך, בהעדפה אוטמטית לצד החלש, האנדרדוג, הסביר פאטרסון את הזדהותו שלו עם חייליו היהודים.

כשהוקם צה״ל התנדב עבד אל-מג׳יד לשירות ב׳גדוד המיעוטים׳. אז גם שינה את כינויו, למרות שלעולם לא שינה את שמו באפן רשמי. הוא שימש כסייר וגשש, מי שהולך בראש הכוח, חשוף לסכנה, מסוגל לזהות את העקבות הקיימים בשטח ולקרוא אותם. הוא למד להכיר את הנגב, ואת קו הגבול הארוך עם מצרים ורצועת עזה. השנים שאחרי המלחמה היו רוויות בהסתננויות של בודדים, שניסו לחזור ליישובים שננטשו בעקבות הנקבה, של מבריחים, של חוליות לוחמים פלסטינים, ׳פדאיון׳, שביקשו לעשות מעשי טרור ושל חוליות חיל קומנדו מצרי. במרדף אחרי חוליה כזו, בעת שצעד בראש חייליו, גילה שהבורחים מסתתרים בתוך סבך קני סוף. במקום לסגת ולהמתין לתגבורת הסתער עליהם. כך ענה לאורי מילשטיין ששאל אותו על כך:

לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: ‘הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם’. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות.

בהסתערות זו נפגע קשה מצרור יריות בידו השמאלית. למרות זאת הצליח לחסל את אחד התוקפים, לפצוע שני ולהבריח את השלישי. כאשר נקטעה ידו כתוצאה מהפציעה לא הסכים לוותר על היותו לוחם. הוא ביקש שיותאמו לו שתי פרוטזות, אחת ייצוגית, ליום יום, ואחת לזמן קרב, עם קרסים שיאפשרו דריכת הנשק במהירות. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל מאוחר, וסיים בציונים נמוכים את קורס הקצינים, אבל יכולת קריאת השטח שלו הייתה אגדית. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בעיתון מעריב סופר כי:

הבדווים מעריצים את עמוס ירקוני ואגדות נקשרו לשמו. על-פי אחת מהן מספרים, כי אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש עבד-אל מג׳יד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל ׳מדוע ירקת על האבן, נבל?׳

רחבעם זאבי סיפר על מצוד שניהלו יחדיו אחרי מסתננים:

״עמוס אמר לי שהם יודעים כי אנו בעקבותיהם. ידעתי שאפשר לזהות עקבות של אנשים רצים, אך לא האמנתי, כי ניתן לדעת על פי העקבות, שהבורחים הבחינו ברודפיהם״. הגשש המנוסה הבחין בלבטיו של המפקד ועצר כדי להסביר לו: ״הסתכל על הצעדים ותבחין שכל עשרה צעדים בערך יש סטיה בכיוון הריצה. הסיבה לכך היא המבט לאחור, שגרם לאותה סטיה״.

סיירת שקד הייתה היחידה הראשונה בה שירתו יחדיו חיילים ומפקדים יהודים וערבים. סיסמתה היתה ׳אין סיכון – אין סיכוי׳. מטרת הקמתה הייתה למנוע ולסכל הסתננויות והברחות בשטח פיקוד דרום שגבולותיו היו פרוצים. היא עשתה זאת באמצעות כוח קטן, כ-30 לוחמים בסך הכל, ששמר על דרכי טשטוש שאיפשרו לזהות את חצייה של הגבול, הפעיל יוזמה במרדף ובקרב, זיהה והגיב מהר לכל סימן בשטח. עמוס ירקוני החל כקצין ביחידה, הפך לסגן המפקד ומונה לבסוף למפקדה. כך היה אחראי לא רק לציד האדם המתמשך שניהלה הסיירת אלא גם לגיוס חיילים נבחרים אליה. הוא העדיף את בני הקיבוצים, מיטב הנוער של אז, ודאג שיוכשרו בסיור ובגישוש, תוך שהוא ממשיך להוביל אותם בעצמו. כך גם נפצע קשה שוב, הפעם ברגלו, שגם היא נקטעה, וגם הפעם התעקש לחזור ליחידה. אבל גופו המוכה והפגוע כבר לא יכל לעמוד בתלאות הציד. הוא פרש בשנת 1967, ובנימין (פואד) בן אליעזר, סגנו, החליף אותו. לאחר מלחמת 1967 שימש כמושל מרכז סיני הכבושה, ובשנת 1969 פרש מצה״ל. לאחר מכן שימש כיועץ בתהליך הכושל של העברת הבדואים בנגב למגורי קבע בעיירות.  איזה אומץ היה לו, זה לא יאומן. 

רעייתו, ג׳ורג׳ט, הייתה ממוצא נוצרי והתאסלמה כשהתחתנו. נולדו להם שישה ילדים והם חיו בבית מידות בשכונה יהודית בבאר שבע. ילדיו התחנכו במסגרות חינוך עבריות, אך הוא המשיך לראות את עצמו כשומר על זהותו הערבית, המוסלמית והבדואית. נאמנותו המוחלטת למדינה נבעה מתוך הזהות הזו, לא סתרה אותה. ׳אני מאמין בצדק חברתי ללא הבדל דת, מין, צבע וגזע, שלום צודק בין העמים, עזרה לזולת וכבוד הדדי׳, אמר.

אין ספק שאהב את הסכנה, שהתענג על המרדף, על הנצחון בקרב המוחות בין הטורף לנטרף. אולי גם הוא, כמו פאטרסון, רק קוריוז, אדם שכשרונותיו ואומץ ליבו התאימו לזמנים המשוגעים בהם חי, שאוסף נסיבות מקרי הוביל אותם להיות מוקעים כמי שבגדו בבני עמם. 

פאטרסון היה הבריטי ׳שלנו׳, של הפלג הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית, שהפכה אותו לדמות מודל של מפקד וגבר אידיאלי. ההערצה והחברות של פאטרסון עם ז׳בוטינסקי והזדהותו עם התנועה הרוויזיוניסטית הביאה לכך שבשנת 1937, בעת ביקור בארץ, סקר לאור ירח מצעד צבאי חמוש של חיילי מחתרת אצ״ל. האירוע צולם לסרטון חדשות, אבל הצנזורה הבריטית פסלה את שידורו. קצין בכיר ומעוטר שסוקר משמר של טרוריסטים, איזו בושה. פאטרסון גם השתתף במסעות גיוס כספים לצורך מאבק צבאי בערבים ובבריטים, ניהל מלחמה בדעות הקדומות לגבי יכולת הלחימה היהודית, והאמין בעליונותה התרבותית וצדקת דרכה האבסולוטית של הציונות. בסוף ימי המנדט פאטרסון היה אנטי בריטי מוחלט, בוגד לכל דבר ועניין. 

עבד אל-מג׳יד נתפס כבוגד כי לחם לצד היהודים, אבל תפס את עצמו כלוחם מקצועי, המונע על ידי ערכים אוניברסליים. עבור היהודים היה הבדואי ׳שלנו׳, בן המקום שהעביר לשליטתם את הידע האותנטי של הטבע שהוא לכאורה חלק ממנו. גם הוא ייצג מודל גברי שניתן להעריץ ולחקות. בפועל היה יציר של המציאות המיוחדת בעמק יזרעאל, שם גדל, בו התקיימו חיי עימות ושותפות, ובו קשרי כבוד ובריתות היו יכולים להתקיים גם במנותק מהשסע הלאומי. עוד בזמן העלייה השנייה יכלו אנשי תנועת ׳השומר׳ להרשות לעצמם להתפעל מהלוחמים הצ׳רקסים והבדווים, לרצות להחליף אותם בעבודת השמירה ובמקביל לחקות אותם ולנסות לדמות להם. בני הדור הצעיר שגדל בעמק, ובינהם משה דיין ויגאל אלון, המשיכו להתייחס ללוחמים הבדואים בכבוד והערכה, תוך כדי העימות איתם. עמוס ירקוני בחר, או אולי מצא את עצמו, בצד הישראלי של הקונפליקט הלאומי. יכול להיות שכך התגלגל גורלו. אולי הובילו אותו סיבות עמוקות יותר. אבל הוא, ולוחמים בדואים, צ׳רקסיים ודרוזים אחרים, איפשרו לצה״ל ולחברה הישראלית לנכס לא רק את יכולות הקרב האישיות שלהם אלא גם סט כולל של ערכי לחימה מסורתיים: הכרת השטח, אחוות לוחמים, הסתפקות במועט, שמירה על קוד כבוד.

עמוס ירקוני קיבל משכורת צבאית, כבוד והערכה. תמורת זה הסתכן ונפצע, עד שהפך לשבר כלי. הוא לא ננטש אבל גם לא זכה לראות חברה שיוויונית, בה לילדיו יש את אותן זכויות והזדמנויות כמו לילדי לוחמיו. 

כשנתיים לפני מותו מסרטן, אחרי שכבר זכה ב׳פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי׳, התפרסמה כתבה בעיתון ׳חדשות׳, שתיארה השפלה שעברה אמירה, בתו בת ה-23, שניסתה להרשם בסניף מרכז ירושלים של קופת החולים מכבי:

הצגתי בפני הפקיד, יהודה זוהר, תעודת סטודנט. הוא שאל אותי מתי השתחררתי מצה״ל. אמרתי לו שלא שירתתי בצה״ל, כי אני לא יהודיה. הוא ביקש ממני תעודת זהות, ואז נאנח ואמר שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לרשום אותי לסניף. שאלתי למה, והוא ענה: ״ערבים נרשמים רק במזרח-ירושלים. זה עניין של מדיניות אצלנו ואת לא יכולה להתקבל״. הסברתי לו, שאני גרה מטרים ספורים מקופ״ח, ואין שום סיבה הגיונית שאלך עד לקצה השני של העיר למזרח-ירושלים, הוא לא ענה, אלא קימט את טופס ההרשמה.

דובר קופת החולים מסר בתגובה שמדובר בסך הכל בחוסר הבנה, ושהיא מוזמנת להגיע לסניף שוב והרשמתה תושלם, אבל תחושת ההשפלה נותרה בעינה. ״העניין הזה טפח על פניו של אבא כמו סטירה״, סיפרה אמירה על תגובתו של עבד אל-מג׳יד לסיפורה, ״אבא חינך אותנו לשוויוניות ולכיבוד הזולת, לא ציפיתי לקבל יחס כזה בסניף מכבי״. 

שיוויון וכיבוד הזולת, נו באמת. כנראה לא הבין איפה הוא חי, דמיין שאת הערכים האלה הוא משרת, שבשמם הרג ונפצע. איזו תמימות. איזו אכזבה. המדינה ניצלה אותו. הוא היה בשר תותחים. הנצחתו, בשינוי שם הבסיס עליו פיקד, בקריאת רחוב סתמי ומעגלי בבאר שבע על שמו, ממשיכה את הניצול הזה בכך שהיא מציגה אותו כ׳ערבי טוב׳, שבחר בצד הצודק תמיד של צה״ל והציונות. זאת מדינה גזענית ומפלה, ששואפת להיות וילה בג׳ונגל מוקפת חומה. עמוס ירקוני נוצל על ידי המדינה ועזר בהקמת התשתית לחומה הזו, שלעולם לא תספק הגנה אמיתית ותוביל לעוד מוות וסבל. חיילים אמיצים, גברים שרוצים להוכיח את עצמם, יש שרשרת ארוכה של כאלה, שנוצלו וננטשו, ששאפו לטוב ומצאו עצמם כסוכני הרס. לכולם יש לי אמפטיה, אפילו לעצמי.

* *

גם אני רציתי, פעם, להיות קצת כמו בדואי. 

בילדותי המוקדמת, בדימונה, אבי, שסחר ברקמות פלסטיניות וקנה סחורה מהנשים המקומיות, לקח אותי לביקורים במאהלים בסביבה. האוהלים עוד היו בנויים בשיטה המסורתית, יריעותיהם תפורות עורות עיזים, ואני זוכר את הריח המעקצץ. היה לאבי, ובעקבותיו גם לי, ברור שהבדואים הם חלק מהטבע ומהמדבר, ראויים לקנאה ולהערכה על כך. מאוחר יותר, בטיולים להר הגבוה בסיני, הערצתי את הכרת השטח, הצעד הבטוח והשלווה של מורי הדרך שהובילו את חבורות הטיילים. חזרתי משם עם ג׳לביה אפורה מפוספסת, שעדיין נמצאת בארון הבגדים שלי. רציתי להיות כמוהם, בן המקום, שלוו ובטוח בגבריותו, מעמדו ותרבותו, מאוחד עם הטבע. רציתי להיות הפנטזיה הרומנטית והאוריינטליסטית שלי על דמות הבדואי, התעלמתי מהעוני ומהחיים הקשים, וניצלתי שברי מיתוסים ואת היכרותי החלקית עם התרבות שאף פעם לא הייתי חלק ממנה כדי לבנות לי מיתוס עצמאי משלי. צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח, כך נפתח ׳שיר אהבה בדואי׳ שנכתב על ידי איציק ויינגרטן והיה פופולארי בימי נערותי. היום לא היה נכתב שיר שכותרתו כזו. 

אני מתרשם שהציונות, במהדורתה הנוכחית, המופרכת, הבטוחה בעצמה עד זרא, אינה זקוקה למודל אורינטליסטי מקומי להידמות אליו. בדואי היום הוא בעיקר כינוי גנאי, המעורר אסוציאציות על עבריינות, אלימות בכבישים וניצול נשים. זה חבל, עליהם ועלינו. דמויות כמו עמוס ירקוני/ עבד אל-מג׳יד ח׳דר לא יהיו עוד. הן חד פעמיות, וההזדמנות כבר הוחמצה. מרחב הביניים לחילופי תרבות, שבו אומץ לב, כבוד ותושייה הם ערכים עליונים, כמעט ונעלם. צה״ל של ימינו עדיין משתמש בגששים, אבל רוב ציד האדם מתבצע באמצעים אלקטרונים. מעשה הגבורה המרכזי שקודם על ידי דובר צה״ל במבצע ׳עלות השחר׳ ענוג השם האחרון היה הרג אדם בלתי חמוש על ידי קצינת תצפיות בלחיצה על ג׳ויסטיק. הזמנים משתנים, ככה זה.

הפרק הבא כאן

אורי מילשטיין, הגיבורים הנשכחים בצה”ל: סיפורו של הגשש הבדואי שפיקד על סיירת שקד, מעריב on-line, 21/09/2019

 אורי בינדר, פתאום נזכרו שעמוס ירקוני ערבי, מעריב, 13.7.1984

 נילי פרידלנדר, סגן-אלוף עמוס ירקוני הוא עבד-אל-מאג׳יד ח׳דר, מעריב, 4.5.1976

 שמעון אלקבץ, פקיד במכבי סירב לקבל לקופה את בתו של גשש בדווי בעל אות מופת מצה״ל, חדשות, 16.5.1989

כאדמה למולדת

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

גם בי יש חלק שאוהב צרות, מתענג על סכנה. אני שומר אותו בשליטה, מרגיע אותו, נותן לו דרור רק לעתים רחוקות. ויש לי גם צורך להוכיח את עצמי ואת יכולותי, להיות טוב יותר מאחרים. איני גאה בזה, אבל מה לעשות. להרבה אנשים שאני מכיר יש צדדים כאלה, שמניעים אותם ומאיימים עליהם. אני נושא עמי אשמה כפולה וסותרת, גם על עצם קיום הרגשות האלו וגם על כך שאיני נותן להם ביטוי מלא. 

יכול להיות שזה מה שהוביל אותי, בנערותי, לבחור בשירות צבאי קרבי, ממנו יכולתי להמנע בקלות. התגייסתי תוך החלטה שאשחק את המשחק עד תומו, כמו שחשבתי שצריך, אלך לאן שישלחו אותי, ואנסה להיות החייל הטוב ביותר שאוכל. מצאתי את עצמי כלוחם וצלף בסיירת גבעתי. זה היה בתחילת שנות התשעים. יצחק שמיר היה אז ראש הממשלה. האינתיפאדה הראשונה עדיין נמשכה. ברצועת הבטחון בלבנון נלחמו ונהרגו חיילים, ובינהם גם חברי. למזלי הגדול לא הרגתי ולא נהרגתי. כאשר הגוף שלי קרס ונאלצתי לעזוב את צוות הלוחמים הפכתי למש״ק סיור. 

בבסיס הסיירת במשמר הנגב, מקום משכנה ההסטורי של סיירת שקד, הייתה ספרייה קטנה. אני חושב ששם מצאתי את ספרו של פאטרסון על האריות אוכלי האדם, בעותק שהיה שייך פעם לספריית בית הספר בקיבוץ סעד. על עטיפתו כתוב השם בכתב יד ילדותי, ומודבקת מדבקת גור אריות חמוד על רקע קשקוש המדמה מי נהר. מישהו אהב את הספר הזה. עמודיו מוכתמים מעט בשוליהם. ניכר שדפדפו וקראו בו. הוא פורסם בשנת תשי״ב, 1952, ונפתח בהקדמה יפה, שכתב המתרגם והמעבד, המשפטן וההיסטוריון הרוויזיוניסט יוסף נדבה:

את פאטרסון הציוני איננו צריכים להציג כאן; אחד הפרקים הרומנטיים ביותר בתולדות הציונות קשור בשמו – הוא עמד, כידוע, בראש ״גדוד נהגי הפרדות״ בגליפולי ב-1915, ולאחר מכן היה מפקד אחד הגדודים של הלגיון העברי. עד מותו בשנות מלחמת העולם השניה עמד לימין הציונות, רתם את עצמו בעגלתה וסייע להגשמתה כמיטה יכולתו. הוא לא זכה לראות בתרומתה של מדינת ישראל, אך למן היום בו קרא לראשונה את פרקי התנ״ך שלנו והתלהב מגבורינו – גדעון ושמשון, דוד והחשמונאים, בר כוכבא וצאצאי העברים עד דור אחרון, – האמין האירלנדי הפרוטסטנטי הזה ביעוד מלכות ישראל המחודשת.

כאן רוצים אנו להציג לפניכם פאטרסון שונה לחלוטין, שרק מועטים בינינו שמעו על אודותיו – את פאטרסון כאחד מגדולי הציידים שבכל הדורות. 

תשאלו – מה טעם להביא ספר כזה לפני הקורא העברי כיום? כלום עם של ציידים אנו?

על כך אשיבכם, כי טעות גדולה היא בידכם. אין נושא ספרו של פאטרסון על ציד האריות במזרח יבשת אפריקה רחוק מאתנו. מאז שחרר צבא ישראל את הנגב המדברי ואף הגיע עד לאילת לתקוע יתד נאמנה בחוף ים-סוף, בעציון גבר ההיסטורית, כבר הגיעו לאזנינו ספורים רבי ענין על האריות המשוטטים בין גבעות החול ועל נמרים המשחרים לטרף, ובחניתה – בצפון – ניתן לראות צבועים לעתים קרובות למדי, והתנים והשועלים חזון נפרץ הם בהרי יהודה ובשאר מקומות בארץ.

נדבה יודע, כמובן, שהתירוץ הזה לנחיצות הספר קלוש למדי. הוא חוגג את מלכות ישראל המחודשת, גדולה כל כך עד שיש בה טבע פראי עליו צריך להשתלט. הקוראים מוזמנים  לדמיין שגם הם עצמם חלק משרשרת גיבורי החיל המיתולוגיים. אולי אפילו נעודו להם עלילות ציד משלהם. אבל פאטרסון מלמד דברים נוספים, איך להיות לוחם ובן תרבות:

ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו. 

ולא לשם ציד סתם יצא פאטרסון ליערות-בראשית של אפריקה. הוא יצא לבצע משימת-תרבות גדולה: כמהנדס הוטל עליו להקים גשרים ולסלול מסילת-ברזל כדי להחדיר את ערכי-הרוח של אירופה גם למחשכי היבשת הבלתי נודעת.

אלה תכונות הלוחם, המהנדס והגבר הרצויות: אומץ לב, מקצועיות, שליטה עצמית. אמונה מלאה שאתה מגשים בפעולתך ערכים שאינם ניתנים לערעור. הסתפקתי בזה פעם, בידיעה שאני ממלא תפקיד. האמנתי שככה זה בחיים ופחדתי מתחושת הכישלון שמלווה את הפקפוק באמיתות הנצחיות האלו. רציתי להיות פאטרסון. הוא לא היה סופר, שמדמיין עלילות בדויות ופנטסטיות, הוא הדבר עצמו, עד מהימן:

אלו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה ב״מכון ז׳בוטינסקי״ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ״רכושו״ היקר הזה למוסד הזה.

פרט זה, העורות המוצגים לראווה בבית ז׳בוטינסקי שברחוב קינג ג׳ורג׳, סקרן ולא הרפה ממני. הייתי אחד מהקוראים היחידים בספריית הבסיס, שהורכבה מספרים שנתרמו או נזרקו ונאספו. לאף אחד לא היה איכפת. לקחתי הביתה את העותק. הוא הפך לחלק אהוב מספרייתי. מתישהו מצאתי עוד עותק, שנעטף בניילון כך שעטיפתו המקורית השתמרה. עותק זה היה שייך פעם לספריית בית הספר הממלכתי הדתי ׳מקור חיים׳ בבני ברק. חותמת יפה מגלה כיצד הגיע לשם.

החותמת מתארת סצנה של קריאה. ילדים, בני עולים מתרבויות שונות, בכיפות וכובעים מסורתיים, מתקבצים מעבר לכתפיה של ילדה לא גדולה בהרבה מהם, הקוראת להם מתוך ספר עב כרס שהיא חובקת. שערה אסוף בקוקיות. היא יפה ומרוכזת, שפתיה אסופות בחיוך בזמן קריאתה. פעוט שעון על השולחן מימין, שקוע בסיפור, מדמיין. ילד אחר, משמאל, מניח על הקוראת את מרפקו, מעריץ. עוד יצא משהו מהילדים האלו, הם העתיד, והספרים יעצבו את גורלם.

״הספר הוא ידידו הטוב והמועיל ביותר של האדם״, מימרא קדמונית זו שלא נס ליחה, היא המנחה את ״קרן הספריות לילדי ישראל״, שהוקמה ביזמתה של רעית נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי.

באמצעות הספר המובחר והקניית הרגלי קריאה נאותים מבקשת הקרן לתרום להעלאת רמתם התרבותית של ילדי העולים, ילדי משכנות העוני ואזורי הפתוח המרוחקים ולהחיש את קליטתם החינוכית בחברה הישראלית.

זו פתיחת הצהרת הכוונות של הקרן, שגם תורגמה לאנגלית ובודאי שימשה לגיוס תרומות. בגרסה קודמת של טקסט זה מופיע משפט יפה: ׳כאדמה למולדת כן הספר לחינוכו של העם׳.

הספרים שאנו קוראים, הסיפורים שאנו מספרים ולהם אנו בוחרים להאמין, הגיבורים שאנו מבקשים להנציח. האם ההתעקשות המוזרה שלי לכתוב, להדפיס, לכרוך ולהפיץ את הספר הזה, בו אולי יקראו אנשים כאשר אסיים, קשורה לכך שאני מזדהה עם חלק ממה שמניע את קרן הספריות? ספרים יכולים להיות ידידים למרות שהם אובייקטים, חפצים קיימים במציאות, המנציחים את זמן יצירתם. אני אוהב לכתוב ולעשות ספרים כי זה גורם לי להרגיש בעל משמעות.

עורות החיות שצד פאטרסון כבר אינם נמצאים בארכיון ז׳בוטינסקי שבמצודת זאב. כאשר ביקרתי שם העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה אותו בטעות ונבהלה נורא. הם הועברו, לאחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. הנצחתו העיקרית של פאטרסון היא באחוזת הקבר שהוקמה עבורו ועבור אישתו, בתמיכת בנימין נתניהו, בה טמון אפרם. דמותו מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו שחקן המחופש אליו מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳.

הפרק הבא כאן

חלק ג׳ – הילכו שניים יחדיו

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

פאטרסון היה דמות מפתח לשער צדדי אך חשוב בהיסטוריה של הציונות. 

הוא היה המפקד הראשון והעיקרי של כוחות הצבא היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא פיקד והיה שותף להקמתו של ׳גדוד נהגי הפרדות׳ המיתולוגי שפעל בגזרת גליפולי בשלבים הראשונים של המלחמה, ומונה כמפקדו של ׳הלגיון היהודי׳ שהשתתף בשלבים המאוחרים של הקרב על ארץ ישראל. הקולונל פאטרסון, המפקד פאטרסון, כך נודע. 

לעמדה שמילא לא הייתה רק משמעות צבאית. תרומת שתי היחידות האלו למאמץ הצבאי הבריטי הייתה מוגבלת. הן היו שוליות וחלשות, כוח עזר בלבד. אבל ערכן לא היה סמלי. היה להן תפקיד חשוב בהכשרת מי ששירתו בהן ומשמעות גדולה במיתוס המכונן החדש, שהיה בלתי נתפס עד אז, של מיליטריזם ציוני. הן הוכיחו שדבר מוזר כמו כוח יהודי לוחם יכול להתקיים. מדינת ישראל הכירה לו כבוד מאוחר על כך. ב-׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה ב-2017 ניצבה על כן ליד דוכן הנאומים תמונת פאטרסון, מצולם לצד זאב ז׳בוטינסקי בעת סיור משותף שערכו בתל אביב בשנת 1929. כך אמר בנימין נתניהו בפתיחת נאומו:

אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.

לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פאטרסון, זה ברור כשמש.

הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז’בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.

לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז’בוטינסקי והפיקוד של פאטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.

מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: “To my god son Jonathan, from your god father John Henry Patterson“

כמה שנים לפני כן, נאם נתניהו בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב ׳מוזיאון בית הגדודים׳, המוקדש ל׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נכח בטקס, וכינה את סבו ‘סנדק הצבא הישראלי’. כך תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:

הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ”ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.

טקס זה עורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נזכר כהרפתקן קולוניאלי צבעוני, שולי ונשכח. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל העברת עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב עוד על קשר הגורל המשפחתי:

ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.

ככה זה אצל ביבי, האישי והלאומי תמיד מחוברים אצלו. גם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאום מייגע זה, אשר נקרא מהדף, הדגיש נתניהו הצעיר, הבור והטיפש, את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו במחווה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שפאטרסון היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור. 

בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים התחברו כאשר סיירו יחדיו ברחבי ארצות הברית, במסע גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי, בראשית מלחמת העולם השניה. שניהם גם היו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היו שניהם, בן ציון נתניהו ופאטרסון, מנושאי ארונו.

* *

הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, ילדותו באירלנד הכפרית, השירות הקולוניאלי בהודו ובאפריקה, מסעות הציד וחברותו עם שועי עולם, כל אלה לא סיפקו הזדמנויות להיכרות עם יהודים בני זמנו. אבל פאטרסון היה פרוטסטנטי וקורא תנ״ך נלהב. הוא האמין שהכרותו עם יהודי התנ״ך וסיפורי הקרבות המתוארים בו מאפשרת לו הבנה על זמנית של מהות היהודים והיהדות.

שערוריית מותו המסתורי של אודלי בלית׳ והשמועות על הבגידה שהובילה אליו המשיכו לרדוף אחרי פאטרסון אחרי חזרתו לאנגליה. בנו היחיד, בריאן, נולד כשנה לאחר שובו. יש שתהו אם היה פרי הרומן בינו לאת׳ל בלית׳, אבל אין לכך כל הוכחה. פרנסס, אישתו של פאטרסון, הייתה אימו לכל דבר ועניין, והיא שחינכה ולימדה אותו. פאטרסון נסע לארצות הברית כאורחו של הנשיא רוזוולט ידידו, ערך עוד מסע הרפתקני בדרום אפריקה, השתתף בעוד ועוד ארוחות ערב שבהן חזר על סיפורי ציד האריות, כשעננת המוניטין המפוקפק מרחפת מעל ראשו. רב המכר שכתב על הרפתקאות צאבו המשיך לפרסם את שמו.

פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה. לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, וגם הזדמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. קצין מוכשר כמו ליוטננט קולונל פאטרסון היה אמור להשתלב בלי קושי במאמץ המלחמה. החזית המערבית במלחמה דרשה בשר תותחים. אבל הצבא לא מיהר להעניק לו מינוי פיקודי. לפאטרסון לא הייתה סבלנות, המלחמה קראה לו. הוא החליט לנקוט יוזמה, מחשש שיאחר את הרכבת. 

הוא הפליג, על חשבונו, למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה, ג׳ון מקסוול, היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היו בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. במצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד מתנדבים כזה. אלה היו היהודים, אזרחי רוסיה, בת בריתה של בריטניה ושותפתה למדינות ההסכמה, בני העלייה השנייה, שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה. 

הצעירים הגולים רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתם של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, וזאב ז׳בוטינסקי, עיתונאי ומנהיג ציבור, במטרה ליצור כוח צבאי שישתתף בכיבוש הארץ.

אבל הפיקוד הצבאי היה אנטישמי, לא סמך על יכולותיהם של המתנדבים היהודים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה. כך נקבע שאם יוקם כח יהודי יהיה זה גדוד תובלה, שיקח חלק במערכה המתוכננת בגליפולי. בראשו היה חייב לעמוד קצין בריטי. ז׳בוטינסקי התייחס להצעה שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים ללונדון, שם האמין שיצליח לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא הבריטי להקים את הלגיון היהודי שדמיין. זה קרה מעט לפני בואו של פאטרסון.

שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין הכוח שהתאסף סביב טרומפלדור, ותיק המלחמה הרוסי, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:

דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.

קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.

[…]

כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!

טרומפלדור אמיץ הלב מונה לסגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל למעשה תחת פיקודם המשותף. הדרישות של הקצין האירי לסדר ולמשמעת וסגנון הפיקוד הקשוח שלו לא התקבלו תמיד בשמחה על ידי פקודיו. בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. לאחר מספר חודשי שירות במערכה הכושלת חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה. טרומפלדור המשיך לפקד על הגדוד, מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן, עד הנסיגה הסופית. 

פאטרסון כתב, ממיטת חוליו, ספר על חוויותיו, ׳עם הציונים בגליפולי׳ (With the Zionists in Galipoli). הספר נכתב ופורסם בבהילות. הוא הודפס בטכנולוגיה מסורתית, שלא איפשרה לכלול בו צילומים, ופנה לקהל מצומצם הרבה יותר מאשר ספריו הקודמים. הוא כולל, בין השאר, הערות והצעות להמשך ניהול המלחמה, וניכר שזו הסיבה העיקרית להופעתו, בעוד המערכה עדיין מתנהלת, כספר אקטואלי. גדוד מובילי הפרדות סיפק שירותי תובלה ליחידות שונות, מה שאיפשר לפאטרסון לקבל תמונה רחבה של המערכה. הוא מספר לקוראיו על התנאים הנוראים בחצי האי, על שגרת החיים המייאשת של הפגזות בלתי פוסקות, על הקרבות  בהם הוא צופה ממרחק, משתוקק להצטרף אל הלוחמים אבל מכיר בחשיבות תפקידו העורפי. לפקודיו היהודים הוא מתייחס בחיבה ובריחוק. הוא דורש שהיחס אליהם יהיה כמו לכל חייל אחר, מעריך אותם ומשועשע ממוזרויותיהם. אבל הוא מודע לכך שעבורם מדובר ביותר משירות צבאי. על שער הספר מופיע מגן דוד, סמלו של הגדוד, ובנספח שבסופו (פאטרסון אוהב נספחים) מצורפים מכתבי ההערכה שדרש שיינתנו ללוחמיו, וגם תעתיק מאידיש, תרגום לאנגלית ותזמור של המנון גדוד נהגי הפרדות, ׳התקווה׳ (The Song of Hope).

כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. הם היו מיועדים להיות שלד הפיקוד ללגיון היהודי שז׳בוטנסקי חלם שיכבוש את ארץ ישראל. החזון שלו היה הקמת כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים. המתנדבים הראשונים היו אמור להיות המהגרים היהודים הרבים מרוסיה, שהתקבצו בעיקר בשכונת העוני איסט אנד בלונדון. זו היתה יוזמה מקבילה ולעיתים  מנוגדת למאמץ הדיפלומטי הציוני שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917, וז׳בוטינסקי היה צריך להתמודד עם התנגדות חלק מההנהגה הציונית ועם האנטישמיות הגלויה והנפוצה בתוך הפיקוד הצבאי הבריטי. גם בקרב קהילת המהגרים הענייה ההתלהבות לא הייתה רבה, והם חששו שאם יתנדבו לשירות ישלחו לשמש בשר תותחים בחזית המערבית.  רק החלת גיוס חובה על מהגרים בעלי אזרחות זרה והבטחה שישרתו בחזית ארץ ישראל איפשרה את גיוס והקמת ׳הגדוד ה-38 של קלעי המלך׳. זה אמור היה להיקרא ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית הבריטית המכובדת, שלא רצתה להיות מזוהה עם המהגרים העניים שהכתימו את תדמיתה.

תוך כדי מאמציו של ז׳בוטינסקי, פאטרסון היה באירלנד. הוא פיקד על גדוד מתנדבים פרוטסטנטי שהוצב באזור בלפסט ועסק בפעולות שיטור ושמירת סדר. עלילותיו שם מפוקפקות. כנראה שסייע בצבירת נשק מוברח ובלתי חוקי, כהכנה לעימות המתקרב עם הקהילה הקתולית הבדלנית. הוא שמח לשוב ללונדון ולקבל את הפיקוד על הגדוד היהודי החדש.

הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שהיה עד אז טוראי פשוט וכעת מונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת איסט אנד:

כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את  הפירות לכל מאמציו.

את עצמו ראה פאטרסון כמשה, לא פחות, מי שעתיד להוביל את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. 

גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל היהודים לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים העבריים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. הוא נאלץ להתמודד עם האנטישמיות והזלזול מצד אלנבי ורוב החיילים והקצינים הבריטיים, עם הציוד הבלתי מספק שהונפק לחייליו, עם מאבקים על אוכל כשר ותנאים שיאפשרו גם לחיילים דתיים לבצע את משימתם.

בגלל שגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי בכיבוש ארץ ישראל הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם  לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.

בין ז׳בוטינסקי לפאטרסון שררה הערצה הדדית. כך תיאר אותו, כאשר כתב את עלילות הגדוד:

כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל-אדיוטאנט, או בעמק-הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:

Here is to trouble!- 

איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי-סדר? אי-נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים-האפורים של חיי יום-יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.

ז׳בוטניסקי האמין שיכולתו של פאטרסון לעמוד בקשיי היומיום, להתענג ולהתעלות עליהם היא שהופכת אותו לדמות גדולה מהחיים, המבטאת בעצם קיומה את הרצון האלוהי. כך תאר אותו  בהקדמה למהדורה העברית של ספרו האחרון של פאטרסון, ׳עם הגדודים העבריים בארץ ישראל׳ (With the Judaeans in the Palestine campaign):

מימי לא פגשתי דמות רומנטית כדמותו.

[…]

פאטרסון אינו משורר ואיננו אמן. סגנונו פשוט ומעשי, כמעט כסגנונו של ריפורטר [עיתונאי] דייקן, הרושם עובדות ומחשבות. לפני שלושים שני כתב את אוכלי האדם על נהר צאבו, ספר מפורסם בזמנו וגם עד עתה, ספר המרעיד את לב הקורא. אבל גם הספר הזה כתוב בלי התפעלות, ואלמלא ההומור שבו והרעננות החיה שבדברי האדם המספר את אשר ראו עיני באמת, היה נדמה כיבש; אלמלא יחסו הרומנטי של המספר אל תוכן סיפורו, בכל מה שצפו עיניו בנהר צאבו, לא ראו אף פרט אחד שהוא ׳חול׳. על הכל הביטו העיניים האלה בתימהון כעל קורטוב של קודש מקודשי אלוהים; הארי הטורף והכושי מוג-הלב – שניהם פליאה.

זהו גם יחסו של פאטרסון ליהודים ולציונות.

בספרו של פאטרסון, שהתפרסם באנגלית בשנת 1922, ניכרת ההזדהות הגוברת שלו עם היהודים הציונים. הוא תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים חייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עכשיו כאשר בריטניה אוחזת במנדט עליה הכולל את עקרונות הצהרת בלפור:

פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.

במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.

חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.

׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)

אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ונותר לוטננט קולונל למרות שנות שירותו הארוכות. ההזדהות שלו עם היהודים והביקורת שלו על האנטישמיות הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של אודלי בלית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות הרפתקן צבעונית ששייכת לעולם נעלם. מעתה והלאה, עד יום מותו, יהיה מזוהה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית.

הפרק הבא כאן

פאטרסון – עם הציונים בגליפולי

פאטרסון – עם בני יהודה במערכה על פלסטינה

ז׳בוטינסקי – מגילת הגדוד

כולם קורבנות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

את תמונות הזוג בלית׳ לקחתי מאתר הנקרא ׳אירופאים במזרח אפריקה׳, בו יש מאגר ידע על ילידי אירופה שביקרו, גרו, ובמקרה של אודלי בלית׳ מתו במזרח אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה. מנהלת כעת את האתר היסטוריונית בריטית ותיקה שילדותה עברה עליה בקניה, בעולם שנכחד ונעלם. קשה להאמין שכל זה באמת קרה, מה? לא כל כך מזמן ובכל זאת רחוק כל כך. שיפצתי את התמונות והוספתי להן צבע באמצעות הטכנולוגיה של My Heritage, חברה שעוסקת בהנגשת כלי גינאולוגיה לציבור הרחב. כך בערך הם נראו, בן הברון השמנמן ואשתו היפה, ארוכת הצמה. 

הזוג היה חלק מזרם מתגבר של תיירים שהגיעו למזרח אפריקה בחיפוש אחרי ריגוש והרפתקאות. הם השאירו באנגליה את בנם הפעוט, בן השנתיים. אודלי היה בנו הבכור ויורשו המיועד של ג׳יימס בליית׳, איש עסקים ופוליטקאי, בעלים של מזקקת ג׳ין גדולה. מעט לפני הנסיעה לאפריקה הוענק לאב התואר ברון והוא כונה מאז הברון הראשון בלית׳ (1st Baron Blyth). זאת הייתה אצולה חדשה, מפוצצת בכסף.

המשרה של פאטרסון, מפקח על הציד במזרח אפריקה הבריטית, הייתה חשובה. היא נוצרה מאחר שהיה ברור שצריכה להיות רגולציה בתחום הציד, ושאוכלוסיית החיות, ובמיוחד הפילים, מצטמצמת. חטי הפילים הפכו לשנהב, חומר גלם חשוב ששימש לייצור חפצים שהדרישה אליהם רק עלתה: קלידי פסנתר, כדורי ביליארד, מסרקים,  תכשיטים ופסלונים מסוגננים. הפילים שילמו את מחיר הפריחה בחיי הפנאי והתרבות. מיסוי שנהב היה מקור ההכנסה העיקרי של מזרח אפריקה הבריטית, כך שלא הייתה כוונה לאסור כליל על הציד אלא למצוא דרך לפקח ולווסת אותו. לצורך שמירה על כמות יציבה של חיות הוחלט להקים שתי שמורות גדולות מימדים, אחת מדרום לניירובי ולמסילת הרכבת ואחת מצפון לה. השמורה הצפונית הייתה עצומה בגודלה, בדוגמת מרובע שכל צלע שלו בת כ-250 ק״מ. פעלו בה גם ציידים מקומיים:

יושבי האזור הזה הם למעשה כולם נוודים, וחלק מהם ציידים נלהבים מאוד. זה כמובן קשה מאוד להפסיק זאת, מאחר שמאז ימי קדם היו לאנשים אלה זכויות בלתי מעורערות לצוד ולהרוג חיות באזורם. השאלה איך כדאי לטפל בהם מטרידה. לדעתי יהיה זה מאוד לא חכם ולא צודק לאסור על היליד מלהוציא לפועל את הזכויות הבלתי מעורערות אותן הוא נושא מלידה, בלי לפצות אותו בדרך מתאימה על האובדן. אם יוחלט ששום ציד מאף סוג לא יעשה בשמורה, על ידי ילידים או אירופאים כאחד – ואני חושב שהחלטה כזו תהיה נכונה – אז המנהיגים של השבטים השונים שזה נוגע להם צריכים להיות מזומנים למועצה ויש להגיע להסכם. הם בוודאי יוותרו בשמחה על זכויותיהם רבות השנים תמורת מתנה שנתית קבועה של כמה פרות, כבשים ועזים.

אפשר לקנות את האפריקאים האלה בזול. הם חלק מהטבע, וצריך לדאוג לשמור עליהם כאלה, נחותים ואקזוטיים. גבולות השמורה שורטטו על המפה בקווים ישרים, בסגנון קולוניאליסטי. משימתו הראשונית של פאטרסון הייתה למצוא דרך להגדיר את הגבולות הללו באמצעות מאפיינים פיזיים ברורים:

… קיבלתי הוראות מפורשות למצוא, אם אפשר, גבול מזרחי מוגדר היטב לשמורה, בסביבות קו הרוחב 38, ובהתאם התחלתי לערוך הכנות למסע דרך הטבע הפראי והבלתי מוכר הזה. באותו זמן כוונתי הייתה לדווח על מספר ומגוון חיות הציד, לשרטט מפות של מסלולי היומי, לתעד את השבטים השונים שאפגוש, ולרשום בקצרה את המאפיינים הכלליים של השטח שאחצה. לא יכולתי להשיג אלא ידע מועט על הארץ או האנשים, חוץ מהעובדה שכל האזור היה חסר אוכל וחסר מים.

בנוסף לכך זו הייתה תקופת בצורת. הפתרון היה תוספת חמורים וגמלים שישכרו במהלך המסע ויוכלו לשאת מים עבור השיירה, ומשלוח מוקדם של חלק מהצידה לנקודה בה יעברו בדרך. 

בנוסף לסידורים אלה לאוכל ומים, היה עלי לקחת רובים, תחמושת, אוהלים, כלי מחנה, אמצעי בישול, גרזנים וכלי עבודה כדי לחטוב עצים, לפנות שבילי מעבר ולבנות גשרים זמניים מעל ערוצים, חבל כדי לעזור בחציית נהרות, ועוד אלף דברים שונים הדרושים לתמיכה מלאה בגוף אנשים המנותק לחלוטין לכמה חודשים מכל ציביליזציה ומקורות אספקה. כמובן שכסף יהיה חסר ערך בקרב השבטים של פנים הארץ, כך שהייתי צריך לקחת כמטבע לסחר חליפין חבילות אמריקאני (בד כותנה), סלילי פליז, נחושת וחוט ברזל, חרוזים בצבעים וצורות רבים שיתאימו לאופנות השונות בקרב יפהפיות השבטים השונים, והרבה מתנות קטנות וזולות שידעתי שערכן עבור הפראים רב.

ניירובי החליפה את מומבסה כעיר המרכזית של הקהילה הלבנה במזרח אפריקה. היא צמחה במהירות, וצריפי הפח אותם תיאר נחום וילבוש (המהנדס היהודי שהיה חלק ממשלחת אוגנדה) הפכו בינתיים למבנים שמתאימים לצרכי הממשל, המתיישבים והמבקרים האירופים והאמריקאים העשירים. בעיר נבנה מסלול מרוצי סוסים, היו בה חנויות שמכרו סחורה אירופית וציוד לציד, לבנייה ולחקלאות, מלונות בהם אפשר להפגש, לראות ולהראות. המלון המפואר ביותר בניירובי כונה ׳בית הלורדים׳, בשל כמות בני האצולה שהתארחו בו. 

הרכבת אפשרה את כל זה. וווינסטון צ׳רצ׳יל, אז עוזר שר המושבות, מתאר במכתב לאימו את ביקורו במזרח אפריקה הבריטית, שילוב בין מילוי דרישות התפקיד להרג סתמי של חיות:

עזבנו את מומבסה אחרי שני ימים של התעסקויות, בדיקות ונאומים והמשכנו לתוך הארץ ברכבת אוגנדה. הכל התגלגל באופן חלק ביותר עבורי – רכבת מיוחדת עם קרון שינה וקרון סעודה עמדו לרשותי בכל הדרך, ומתי שרציתי לעצור – היא עצרה. כאשר המשיכה, ישבנו על מושב לפני הקטר עם רובינו, ומייד כשראינו משהו לירות בו – נפנוף יד הביא את הרכבת לעצירה. לפעמים ניסינו אנטילופה אפילו בלי לרדת ממנה.

כיף חיים במשרד המושבות. כמובן שזה אינו ציד אתי. אין פה כל צורך, סכנה או שיוויון מדומיין בין החיה למי שהורג אותה. זאת חוויה קולוניאלית גסה, פריבילגית מעצם היותה. יציאת המשלחת של פאטרסון התעכבה במעט. מסעות הספארי הרבים שיצאו מניירובי פגעו בהיצע הסבלים, והוא נאלץ לשכור אנשים שעליהם לא סמך. אבל הוא גם התענג על המעמד שהגיע אליו, קנה סוס ערבי יפה שעליו ירכב במהלך המסע , לו קרא אלאדין, בלוויית כלב ציד בשם לארצ׳ר. הוא היה מגלה ארצות ושליחה של האימפריה.

כאשר הייתי באמצע הכנות אלה, וממש כאשר התכוונתי לצאת למסעי, חבר שלי, ב., ואשתו הגיעו לניירובי. לפני שעזבתי את אנגליה שאלו אותי ב. וחבר שלו אם אוכל לעזור להם לארגן את הספארי שלהם, כך שלא יבזבזו זמן כשיגיעו. הבטחתי לעשות זאת אבל ברגע האחרון החבר גילה שהוא לא יכול לעזוב את הבית. הספארי שלי היה כמעט מוכן כאשר ב. וגב׳ ב. הגיעו, ומאחר והם היו נלהבים מאוד מכך שנטייל יחדיו, ביקשתי וקיבלתי אישור רשמי לכך שיתלוו אלי.

אודלי בלית׳ שירת כקצין זוטר בגדוד הפרשים המתנדבים שפאטרסון היה אמור לפקד עליו במלחמת הבורים, זה שרק גוייס ולא חווה מלחמה. איני יודע אם פאטרסון היה יכול, או אם היה מעוניין, לסרב לו. תוספת הציוד של השניים אמנם הכבידה וסיבכה את השיירה, אבל הם לא היו אמורים להתלוות אליו לכל הדרך, רק לצוד קצת, לצבור כמה מזכרות ולחזור לבנם בן השנתיים. אולי חשב שישמשו לו קהל בעלילות הגבורה שמצפות לו. אבל הם לא ידעו למה הם נכנסים. 

* *

אודלי היה אז בן 35, את׳ל בת 29. מה הביא אותם לאפריקה? האם ניסו להציל את נישואיהם, לחוות משהו יחדיו, להעמיד את עצמם במבחן? איזה תפקיד ציפו שפאטרסון ימלא בהגשמת הציפיות הללו?

כבר התחלת המסע הייתה קשה. חלק מהסבלים נצלו את כך שקיבלו, כמקובל, מחצית משכרם מראש וערקו, כך שהנותרים היו צריכים לשאת משקל גדול עוד יותר. השיירה קרטעה ממחנה אחד לשני, מתרחקת לאיטה מניירובי. שני מורי דרך, צעירים משבט המסאי, להם פאטרסון היה מלא הערכה, הובילו. בכל בוקר התוו נאת הכיוון אליו יש ללכת, וסייעו לו במלאכת המיפוי כשהם מציינים את שמות ההרים והערוצים שעברו בדרכם. פאטרסון לא היה כבול לשיירה. הוא שוטט בסביבתה, לעתים לבד ולעיתים עם בני ליווייתו תאבי הציד.

את׳ל התגלתה כציידת מוצלחת. היא הייתה קרת רוח ומחושבת. אבל אודלי התקשה להסתגל למסע. נהימות האריות בלילה הפחידו אותו. הוא פיתח שלפוחיות ברגליו ולא הצליח לשלוט בסוסו, כך שפאטרסון הציע שירכב על אלאדין. אחר כך חלה, ומאחר שאי אפשר היה לעצור את השיירה ולחכות שיחלים שני סבלים נאלצו לסחוב אותו, מיטלטל בערסל. גברת ב. צעדה לצידו, ופאטרסון ניסה לדאוג שבכל זאת תזכה במזכרות שרצתה:

בעוד אנחנו חוצים את חלקת ארץ המעניינת הזאת ראיתי קרנף בעל קרניים ארוכות מכל אלה בהן נתקלתי בשל מזלי הטוב. הייתי נלהב מכך שגברת ב. תוכל להשיג אותו, ומאחר והמקום בו נמצא הענק היה קרוב למסלול צעדתנו עצרתי את הספארי ודאגתי שהערסל של ב. יוצב במקום בטוח ליד עץ גדול לפני שיצאנו לעקוב אחריו.

הקרנף נח בצל עץ חלבלוב, והיינו צריכים לערוך חצי עיקוף מסביבו כדי שנהיה במורד הרוח ונוכל להתקרב אליו לטווח קצר בלי שנתגלה. היה סבך שיחים נוח במרחק של כארבעים מטר מהענק המנמנם, שקיוויתי שנוכל להגיע אליו ללא שיבחין בנו. הגענו למחסה החלקי הזה, אבל גילינו שביננו לקרנף יש גבעה קטנה, כך שכל שראינו היה את שדרת גבו. לכן התקדמנו במעלה הגבעה, מעבר לשיחים, ואז, לתדהמתנו, ראינו לא קרנף אחד אלא משפחה של שלושה! שלושתם היו ערניים ודרוכים, וחברנו בעל הקרניים הגדולות, שקיווינו למצוא ישן בבטלה, היה על המשמר, בראש וזנב זקורים, מוכן או להסתער על האויב או לברוח במורד העמק לכיוון הנהר.

סימנתי לגברת ב. לירות, והיא כרעה ברך, כיוונה בזהירות, ושחררה כדור שפגע ישר בגופו, כך ששמעתי את קול מכת העופרת כאשר חדרה את עורו הקשה. הוא מייד הסתובב ונעלם במורד המדרון, לוקח עמו, כפי שהאמנו, את השניים האחרים. עקבנו אחריהם במהירות, אבל, כשהגענו לראש הגבעה, מצאנו את עצמנו לפתע פנים אל פנים מול הנקבה והגור שלה, ששניהם מביטים בנו במשטמה. מייד אמרתי לגברת ב. לשכב ולא לזוז כלל, ובעוד אמא קרנפה עמדה להסתער יריתי בה כדור כדי לסלק אותה. בעקבות כך היא הסתובבה וצלעה משם עם בנה, כפי הנראה ללא נזק רציני.

מאוחר יותר, ליד מחנה הלילה, את׳ל יורה בראם במנוסה, ביריה מטווח של 150 מטר. 

כשראו זאת כל הספארי צעקו בשמחה גדולה כי הביבי (גברת) הייתה צלפית מעולה, וכי הבאוואנס (האדונים) לא יכלו לעשות זאת טוב כמוה. זאת היתה באמת ירייה מצויינת, והסבלים היו שמחים באופן טבעי על ההרג, אשר העניק להם בשר טרי לארוחת הערב.

לא רק אנשי הספארי, גם אנשי השבטים שהם פוגשים מתלהבים מאת׳ל:

כולם היו מאוד המומים לראות אנשים לבנים, ובמיוחד גברת לבנה, וכמות עצומה של פטפוט והשערות התחוללו ביניהם אודותינו. סיבת בואנו וצורת הופעתנו נידונו ובוקרו באופן חופשי למדי. גב׳ ב. הפכה במהרה למרכז תשומת הלב, והם הפגינו הערצה רבה לשיערה, שהיה ארוך מאוד, ואשר קלעה בצמה אחת במורד גבה. הלוחמים אהבו לקלוע את שיערם בצורה כזו, אבל מובן שהם לעולם לא הצליחו שיגדל לאורך שמתקרב לזה של גב׳ ב. אחד מהמבוגרים רץ לקרוא לחבר זקן, וכאשר הצביע לכיוון שיערה אמר ׳סידאי, סידאי?׳ (׳האם זה לא יפה, יפה?׳)

פאטרסון מנסה להפציר בזוג בלית׳ לשוב לניירובי. המסע מתקרב לחלק המסוכן שלו, חציית מדבר צ׳לבי הצחיח, אבל אודלי לא מוכן. הוא עדיין רוצה לצוד, בטוח שיחלים ויתחזק והכל יהיה בסדר, לא מבין שעוד מעט יהיה מאוחר מדי. הם ממשיכים. צדים קרוקודיל, נתקלים בשבטים שונים. פאטרסון קורא לאחת מהרמות בצד הנהר שבמסלולו הם הולכים על שמה של את׳ל. האם הוא מחזר אחריה? מה שקורה בספארי נשאר בספארי. 

לרוע המזל לאורך מסענו לאורך נהר הגוואסנו ניירו הבריאות של ב. לא השתפרה, וכעת מצאתי את עצמי במצב קשה ובלתי נעים. לא רציתי שבני ליוויתי ימשיכו איתי הלאה במסע; אבל בגלל מצב בריאותו של ב. לא יכולתי בשום אופן להשאיר אותו מאחור בארץ זרה, בלי רופא ובלי שום ידע של הילידים והשפה. היינו כעת ללא ספק בלפיתת הנייקה, ולאחר ששקלתי זאת החלטתי שיהיה זה עדיף אם נמשיך במסע יחדיו עד רמת מרסביט, שם קיוויתי שיבריא במהירות בשל האוויר הקריר.

לאחר השקיעה ישבתי בכיסא המחנה שלי וחשבתי על כל הדברים הללו. הירח העולה הטיל אור עדין וגרם לאוהל ולמחנה שלנו להראות מוזר מאוד בתוך הסביבה השוממה, כאשר לפתע נחרדתי על יד שריקת כדור שזמזם ליד אוזני, וקול ירי רובה שבא מיד אחר כך. בעודי צועק ׳מי ירה?׳ קפצתי על רגלי, מיהרתי בכיוון הקול, ומצאתי את נושא הנשק השובב שלי עם רובו בידו. מייד תפסתי אותו, פרקתי אותו מנשקו, ודרשתי הסבר לרצונו לירות בי. הוא רעד כולו ואמר שזו הייתה תאונה, ושהמחסנית נכנסה לרובה ללא ידיעתו, אבל כאשר שאלתי אותו למה כיוון לעברי ולחץ על ההדק לא הייתה לו תשובה מספקת.

מעמדו כאדון מחייב אותו להגיב באופן נחרץ והחלטי. הוא יודע לעשות זאת:

חוסר זהירות ופזיזות כאלה הם עניין רציני מאוד ואי אפשר שיעברו ללא עונש. אמרתי לו שיטופל בחומרה והוריתי לראש השיירה להצליף בו, מה שכמובן היה חוסר כבוד גדול עבור נושא הנשק. הוא היה פחדן ושובב, ולעתים קרובות נאלצתי לנזוף בו על שהתעכב מאחור או כשברח וטיפס על עץ עם הרובה באיום סכנה – כך, אכן, עשיתי בבוקר זה ממש. כעת יילל ובכה תחת עונשו, אבל הייתה לזה השפעה טובה עליו. מנעתי ממנו גישה במשך כמה ימים לכל כלי הנשק, ולעולם אחר כך לא הרשתי לו ללכת מאחורי, ותמיד גרמתי לו להיות מעט לפנים, כך שאוכל לפקח עליו, מאחר ולא ידעתי לאיזה מעשה פשע הוא עוד מסוגל. הוא השתפר באופן ניכר תחת המשמעת הקשוחה, והיה אדם אחר למדי כאשר שבנו לניירובי.

אני יכול להבין את השנאה של נושא הנשק לאדונו. אני יכול להבין את כל האפריקאים. זו לפיתת החנק האמיתית שמודגמת כאן. 

ההרפתקה הגדולה ביותר שלהם היא מפגש עם פיל פראי, בעל חט בודד, שמאיים לפגוע בשיירה. את׳ל מתכבדת לירות בו ראשונה בכדי שההרג ירשם על שמה, אבל סדרה של אירועים חסרי מזל מביאה לכך שהציד מסתבך. אודלי, המשתתף במרדף, כמעט חסר תועלת, נושאי הנשק מפחדים ולא מלווים את פאטרסון כשהוא יוצא לחפש אותו לבדו, והפיל הפצוע מסתער על השיירה. את׳ל ניצלת מרמיסה רק מאחר שסוסו של פאטרסון, אלאדין, מסב את תשומת ליבו של הפיל, וזה הורג אותו במכת חדק. פאטרסון, שגם כלבו מת קודם, מתאבל על מות ידידו הטוב, ונוקם על ידי חיסולו הסופי של הפיל. אתל מצטלמת כשהיא יושבת על הגופה הענקית, מזכרת מיום מהטיול.

את׳ל בלית׳ על גופת הפיל שרשום על שמה. צילום מעובד

המאורעות הבאים הם החלק בו קשה במיוחד לסמוך על עדותו של פאטרסון. 

השיירה המשיכה את דרכה במדבר הצחיח, ואודלי חלה שוב. סחבו אותו בערסל, ובלילה היה צריך להחליף תחבושות לחות על מצחו, כדי לסייע בהורדת החום. כשהתאושש במקצת יצא במרדף אחרי ג׳ירפה שניסה לצוד וכשל. פאטרסון אומר שנתן לאת׳ל לישון באוהל שלו כדי שתוכל לנוח בזמן שהוא מטפל בבעלה, אבל אני מאמין שהתחיל בינהם רומן חטוף. עדויות הסבלים, שנלקחו לאחר שהשיירה חזרה לניירובי, מספרות כי כשחזרה לפנות בוקר לאוהל שלה ושל בעלה, אחרי שבילתה באוהלו של פאטרסון, המתין לה בעלה ער וירה לעצמו בראש לעיניה. זה קרה בדיוק חודשיים מהיום בו יצאו לדרך. 

* *

מפת מסלול המסע פי שהופיעה בספרו של פאטרסון

פאטרסון לא מודה בהתאבדותו של אודלי בלית׳. הוא ממציא סיבה, האקדח הונח מתחת לכרית על ידי משרתו האישי, בלי ידיעת פאטרסון, כי בן הברון פחד מחיות טרף. המלריה בה חלה הגיעה למוחו וגרמה לו להזיות. בכל מקרה, כעת היה צריך לפתור את הבעיה. אודלי  נקבר במהרה, בקבר שהוגן מפני אוכלי הנבלות וסומן באבנים גדולות. ההתלבטות המשמעותית הייתה אם לשוב מייד לניירובי, מסע של חודש לכל הפחות, או להמשיך עוד כמה ימים עד השלמת המשימה, מה שיאריך את הדרך. רגש החובה ניצח. בכדי להשתחרר מלפיתת הנייקה צריך להמשיך קדימה. 

אבל בינתים מרדה בו שיירת הספארי. זה הספיק להם לגמרי, חוסר המזל, המוות של האדון הלבן, המסע הקשה והמתיש, המים המעופשים, המשמעת החמורה שהטיל עליהם, הציוד הרב שהיה עליהם לשאת. השומרים ניצלו את העדרותו של פאטרסון מהמחנה בזמן הלוויה והשתלטו על מחסן הנשק. כמו אז, בצאבו, פאטרסון הגיב במהירות ובאומץ, ומייד בשובו התעמת עם המורדים:

כאשר הגעתי למרכז המורדים שאלתי מה זה המעשה הטיפשי הזה ששמעתי שהם עושים. אני לא מוכן לשטויות, ועל כולם להיות מוכנים לתזוזה בשתיים בצהריים. בעקבות זאת כולם, כולל האסקאריז, השיבו בצעקה גדולה שאין בכוונתם להמשיך עוד לתוך המדבר, היכן שימותו מרעב ומצמא. ברשותם כעת כל הרובים והם יעשו כרצונם.

אמרתי להם שזה יהיה עניין רציני מאוד עבורם אם לא יחזרו למשמרתם תכף ומייד, ושאלתי אם הם מבינים שיענשו בחומרה מאוחר יותר על שהשתתפו במרד נגד קצין המעורב בעבודה ממשלתית. הם צריכים לזכור כי זוהי משלחת רשמית, ומאחר שיש לי עבודה ממשלתית לעשות במרסביט כוונתי להגיע לשם ולהשלים אותה, לא משנה אילו מכשולים יעמדו בדרכי, והם חייבים לבוא או לשאת בתוצאות.

אם יסרבו לציית אגייס מאה נושאי חניתות מהילידים ומהאזור ובמהירות אאסוף את כולם ואקח אותם כאסירים לניירובי, היכן שיטפלו בהם כראוי.

היו זעקות רמות ואיומים מכמה מהחצופים ברקע כאשר הודעתי על כוונתי.

אז פניתי להגיון של בעלי הרוח הטובה מבין האנשים, ואמרתי להם שלמרות שאנחנו בטבע הפראי דאגתי להם כאילו היו ילדי, והבעתי עניין רב ודאגה לבטחון ולרווחה שלהם. האכלתי אותם כאשר היו רעבים, טיפלתי בהם כאשר חלו, והענשתי אותם רק אם זה הגיע להם. יצער אותי מאוד לפנות לאמצעים קשוחים, אבל אם לא יחזרו למלא את חובתם מייד, לא אהסס לטפל בהם באופן חמור. 

המורדים נכנעים. השיירה יוצאת לדרכה בשתיים בצהריים, אחרי ששרפו חלק מהציוד המיותר כדי להקל על המשא, ובין השאר גם את האוהל מוכתם כתמי הדם והמוח של אודלי בלית׳. מעתה ועד שיחזרו לניירובי האלמנה האבלה תישן באוהלו של פאטרסון. 

בשארית המסע את׳ל מתאוששת מהטראומה שחוותה לאיטה. פאטרסון דואג שתשתה תה ותאכל ביסקוויטים. כאשר קרנף מתקרב לשיירה ומאיים עליו היא מטפסת עם שאר הסבלים על עץ גדול. בלילה אריה טורף את אחד מחמורי המשא. ככה זה באפריקה. הם מצליחים להגיע ליעדם ולזהות גבול צפוני לשמורה. המשימה הושלמה, וכעת ניתן רק לחזור בשלום.

הבא לחלות הוא פאטרסון עצמו. הוא נתקף בדיזינטריה, מגיע עד סף מוות ומתאושש, עקב טיפולה המסור של את׳ל. הם חוצים שוב את המדבר, מלווים בשיירת גמלים נושאי מים, מגיעים בסופו אל נהר זורם שעליהם לחצות.

דאגתי שגב׳ ב. תנשא מעבר לנהר על כתפיהם של ארבעה מהאנשים החסונים ביותר בספארי, כאלה שלא ייסחפו בקלות במערבולות ובזרם המסוכן. גם כך, היא כמעט וטבלה בו כאשר ברגע אחד כמעט והופלו על ידי המים השוצפים. היא עצמה ביקשה לחצות באמצעות החבל, אבל לזאת לא הסכמתי כי פחדתי שתתקרר ותחלה.

היא מתאוששת מספיק כדי להצטרף אליו להרפתקה אחרונה. זה לא אמור ציד אלא הזדמנות צילום של עדר באפלו אפריקאי שנראה ליד מקום חנייתם. פאטרסון ואת׳ל מנסים להתקרב ככל יכולתם, אבל מתגלים על ידי מנהיג העדר. פעם, לפני בוא הציידים, המנהיג היה בורח, אבל כעת הוא עצבני ומר לב ומגיב בהסתערות. את׳ל מראה אומץ וקור רוח כשהיא יורה ומצליחה לעצור את הפר הדוהר. אבל אז מסתבר שזו רק תחילת ההרפתקה. העדר כולו, כ-150 פרי ענק, מתעורר לדהרה ומתקרב אליהם. ׳עלינו לפגוע בפר הראשון או שאנחנו גמורים׳, אומר פאטרסון לאת׳ל ושניהם ממתינים עד שהעדר במרחק שלושים מטר בלבד ויורים בצוותא. הפר נופל ממש למרגלותיה של את׳ל. כאשר אני חושב על כך, זה קרוב מאוד לסיפור שמספר המינגווי ב׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומרמק׳, שם הבעל הנבגד מגלה בסצנה דומה את אומץ ליבו. פאטרסון מתפעל מאומץ ליבה של בליית׳:

כאשר כל ההתרגשות נגמרה שאלתי את גב׳ ב. מה היו תחושותיה כאשר העדר דהר לעברנו, והיא ענתה: ׳משהו כמו שאני מניחה שחייל רגלים חש כאשר הוא עומד מול התקפת פרשים – מקרה של הבס אותם או תירמס׳ – מה שאני מחשיב כסיכום טוב מאוד, בהתחשב בסכנה שזה עתה התמודדה איתה בלי להרתע ולו לרגע.

הם נפרדים בחטף. מצבו הפיזי של פאטרסון רע כל כך בשובו לניירובי עד שהרופא מורה על החזרתו המיידית לאנגליה. כך לפחות הוא מספר בספר שכתב. אבל כנראה שגורש בבושת פנים בזמן שהשלטון ניסה לחקור את הפרשה. הוא סולק מתפקידו. הפרשה פגעה קשות בהתפתחות מנגנון הפיקוח על הצייד במזרח אפריקה הבריטית, ואיפשרה את המשך הבלאגן עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

פאטרסון לא ישוב עוד לעולם לאפריקה. הוא ואת׳ל כנראה לא יפגשו עוד. המסע הזה שינה לנצח את חיי שניהם. היא תמות צעירה, בת 50 בלבד, כפי הנראה כתוצאה מהתאבדות, בניו-זילנד אליה תהגר. היא תנודה על ידי החברה שבערכיה בגדה ותאבד כל קשר לבנה היחיד. זה יהפוך בבגרותו להיות הברון בלית׳ השלישי. כן, גם היא קורבן, כי הרי כולם קורבנות.

הפרק הבא כאן

ספרו של פאטרסון : בלפיתת סבך הפרא

אריה לא מפחד

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

ארנסט המינגווי החזיק שני עותקים של ׳אריות אוכלי אדם׳, ספרו של פאטרסון. בטח קרא אותו כשהיה ילד והוא ליווה אותו מאז. הסופר האמריקאי, שיצירתו ודמותו הגדירו את הגבריות המודרנית, זו ששימשה לי ורבים אחרים מודל, קיבל חלק מהשראתו מההרפתקן האירי. 

ארנסט המינגווי ואריה שצד, 1934

הסיפור ׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר׳ (The Short Happy Life of Francis Macomber) פורסם בשנת 1936. זה סיפור על משולש יחסים הרה גורל, על המתח בין פחד, אומץ ותשוקה, על גבריות ראויה. אני ממליץ לקרוא אותו, עם אזהרה והסתייגות: המינגווי כותב מתוך מקום אפל. שנאת הנשים בסיפור מקוממת, השאיפה למוות נאצל שיפצה על בינוניות החיים מגוחכת, וההתרחשות כולה היא בעולם שטוב שעבר מהעולם, מסע ציד קולוניאלי בקניה. אבל הוא כותב יפה, המינגווי, ומצליח לתפוס משהו שבכל זאת מעורר הזדהות ומחשבה. סצנה זאת, בתרגום היפה והקולח של יואב כ״ץ, מתרחשת לאחר שהאריה אותו צדים גיבורי הסיפור כבר נורה פעם אחת ונפצע. כעת עליהם לרדוף אחריו אל תוך הסבך על מנת לחסלו:

במרחק שלושים וחמישה מטרים בתוך העשב שכב האריה הגדול משוטח לכל אורכו, צמוד לקרקע. אוזניו היו  משוכות לאחור והתנועה היחידה שעשה היתה עווית קטנה, מעלה-מטה, של זנבו הארוך שבקצהו כפתור שיער שחור. הוא נדחק לפינה ברגע שהגיע למחבוא הזה והפצע ייסר את חלל בטנו המלאה והחליש את ריאותיו שהעלו לפיו שכבה דקה של אדום קצפי בכל נשימה. צלעותיו היו רטובות וחמות וזבובים נצמדו לפתחי הכניסה הקטנים שיצרו הקליעים בעורו החום-כתום, ועיניו הצהובות הגדולות, מצומצמות מרוב שנאה, הביטו היישר לפנים, ממצמצות רק כאשר בא הכאב עם הנשימה, וציפורניו חפרו באדמה הרכה, הקלויה. כל כולו, הכאב, הייסורים, השנאה וכל הכוח שנותר בו, התהדקו לכלל ריכוז מוחלט לקראת הסתערות. הוא שמע את האנשים מדברים והוא המתין, מכנס את כל-כולו לקראת מוכנות לתקיפה ברגע שייכנסו האנשים לתוך העשב הגבוה. ברגע ששמע את קולותיהם התקשח זנבו וחדל לקפצץ מעלה-מטה, וכאשר נכנסו אל שולי העשב השמיע האריה גניחת שיעול והסתער.

׳יופי של אריה׳, יקרא לו ווילסון, הצייד המנוסה שנשכר להוביל את טיול הציד הזוגי, אחרי שיהרוג אותו. יופי של אריה לא רק בגלל שהוא גדול ומפואר, כך שהלקוחות יהיו מרוצים, אלא גם בגלל שמילא את יעודו, שיחק כראוי את משחק חייו ומותו, היה אמיץ ונחוש ושונא עד הסוף, כמו שאריות וגברים צריכים להיות. 

המינגווי ביסס את הסיפור על הנסיון והחוויות שצבר בעת שביקר בקניה בלוויית מי שהייתה אז אישתו, פאולינה. מסע הציד שערכו נמשך 10 שבועות, והוביל אותו פיליפ פרסיבל, צייד לבן מיקצועי ומיתולוגי, שהיה מי שהוביל את מסע הצייד האפריקאי שערך בזמנו רוזוולט. פרסיבל התמחה בארגון מסעות צייד שהותאמו לזוגות עשירים. הוא היה ציני וקשוח, והבין היטב את מקומו. אבל פאטרסון הוא שמוזכר לרוב כמי ששימש כמודל לפיו עוצבה בסיפור דמות הצייד הבריטי הלבן, סמוק הפנים וצרוב השמש, השומר על כללי אתיקה קשוחים ביחסו לחיות שהוא הורג, אבל מוכן לקחת חלק במשולש אהבים עם זוג הלקוחות האמריקאים העשירים. הצייד בסיפור חונך את הבעל הנבגד באמצעות הציד, מלמד אותו להרוג ובכך להשתחרר מהפחד שמגביל אותו. כך הוא מצליח להתמודד עם אישתו הבוגדנית ולאיים עליה. היא, כמו כל הנשים היפות, זקוקה לגבר כנוע שיאושש את עליונותה, כך שבסוף, כמובן, היא נוקמת בו והורגת אותו. אני לא קונה את השיט הזה, אף לא לרגע. הרג חיות ככלי להעצמה אישית הוא פריבילגיה נרקסיסטית סוטה, ונשים אינן מסרסות, בוגדניות ורצחניות מעצם היותן. המינגווי ניצל את הטבע האפריקאי ואת פאטרסון לצרכיו, הפך אותם לחלק מהסיפור ומהפחדים שלו עצמו.

* * 

הסיפור של פאטרסון, כפי שהועבר מארנסט המינגווי לבנו, סופר במגזין תרבות לונדוני:

ב-1908, על פי פאטריק המניגווי [בנו של ארנסט המינגווי], קולונל ג׳. ה. פאטרסון, שהיה אז האחראי על שמורות הציד, יצא למסע סקר גבול בספר הצפוני. למרות שלא היה צייד מקצועי, לקח את כבוד אודלי בליית׳ ואת אשתו עמו לספארי. כאשר פאטרסון וגב׳ בליית׳ חזרו לניירובי, שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר, אמרו שמר בליית׳ לקה במלריה מוחית וירה בעצמו, ושהם קברו אותו במדבר הפראי ולא יכולים להזכר במקום המדוייק של קברו.

הוא מוסיף ומספר שהשניים ניסו לטשטש את עקבות הרומן שניהלו. השלטונות, שחשדו שמותו של מר בליית׳ לא היה מקרי, לא הצליחו להוכיח שבוצע פשע, והסתפקו בכך שפאטרסון סולק בבושת פנים מאפריקה. סוף הסיפור הוא בחתונת פאטרסון וגב׳ בליית׳. 

זאת אגדה מלוכלכת ועסיסית. המינגווי, שהגיע לאפריקה 25 שנים אחרי שפאטרסון עזב, ודאי שמע אותה מפיליפ פרסיבל, אחרי שסופרה שוב ושוב על ידי דורות של ציידים והפכה לחלק מהמיתולוגיה המקומית. כבכל סיפור כזה, חלק מהפרטים שגויים ושקריים, וחלק נכונים בחלקם. 

פאטרסון עצמו כתב על שאירע, בספר שהתפרסם כשנה אחרי השערוריה. שמו ׳בלפיתת הנייקה; עוד הרפתקאות במזרח אפריקה הבריטית׳ (In the Grip of Nyika; Further Adventures in British East Africa). נייקה הוא מושג בסוואהילית שפירושו ארץ פרא, ופאטרסון ודאי הרגיש לכוד, חש צורך להסביר את עצמו. הוא כתב מביתו באנגליה, אליו שב, חולה ומובס, דחוי ומנודה על ידי החברה שחשב שאימצה וקיבלה אותו, ספון בין מזכרות הציד הרבות, לצד אישתו ובנם התינוק. כך נפתחת ההקדמה:

בעמודים הבאים התאמצתי לתת תיאור פשוט של המבחנים וההרפתקאות שנפלו בחלקי בשני מסעות דרך הנייקה, או הטבע הפראי, במזרח אפריקה הבריטית. במסע הראשון היו שלושה מאיתנו, וכולנו חזרנו בשלום לציביליזציה, למרות שסכנות לא נעדרו לגמרי מדרכנו. במסע השני והארוך יותר היו גם שלושה אירופאים, אבל, אבוי! רק שניים חזרו, לאחר שהנייקה תבעה את השלישי; ואלוהי הטבע הפראי לא הסתפק בקורבן זה, כי, בנוסף, הוא תבע גם את חייהם של כמה ממלווי האפריקאים. הוא הניח את ידיו הקטלניות גם עלי, אבל ניצלתי ממנו בעזרת הטיפול והדאגה של בת לווייתי, שליכולת הסיעוד שלה אני חש שאני חב את חיי.

סיפורים שונים. למי אני מאמין? האם פאטרסון היה קורבן של הטבע הפראי, שהעמיד בפניו, סוף סוף, אתגר שלא הצליח לעמוד בו? ואולי היה הרפתקן חסר מוסר, שניצל הזדמנות אחת יותר מדי? אני מעדיף להיות סלחן ולראות זאת כטרגדיה, שבה כל הצדדים המעורבים גם קורבנות וגם אשמים.

הפרק הבא כאן

׳חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר׳ באתר ׳עברית׳ (שם מופיע הסיפור כולו בחינם) ובאנגלית

בלפיתת ארץ הפרא: מהדורה אנגלית מקורית

ברוכים הבאים לספארי

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כשהייתי צעיר וטיפש הצטרפתי פעם לחבורת צעירים וטיפשים כמוני להרפתקה לילית. טיפסנו מעבר לגדר של הספארי ברמת גן ובילינו מספר שעות בטיול שיכורים סביב האגם המלאכותי שנמצא שם, משתדלים לא להתגלות. היה כיף, אבל כמובן שלא אחזור על החוויה הזו לעולם, גם כי החיות המסכנות ראויות לזמן הפוגה ומנוחה, וגם כי החוויות שמציע הספארי עומדות למכירה ולא יפה להתפלח. אירוע סוף השנה של כיתה ד׳ 3, בה למדה השנה בתי, התרחש גם הוא בלילה בספארי. הילדים נסעו ברכבת מיניאטורית שעוצבה כ׳רכב ספארי׳, המדריכה סיפרה להם דברים מעניינים על החיות, עליהן האירה בפנס גדול, כדי שיוכלו לצלם בטלפונים שלהם תמונות מטושטשות. הספארי ברמת גן הוא אשליית טבע אפריקאי, סביבה מלאכותית, דיאורמה ענקית, גן חיות שמציג עצמו כטבע. 

משאית ספארי בלבנון, 1985

המילה ׳ספארי׳ נמצאת בשימוש נרחב. אני זוכר את משאית הספארי שהובילה חיילים בכבישי  לבנון הכבושה, משורינת ומוגנת לכאורה אבל מאפשרת מבט החוצה, אל הג׳ונגל המאיים אותו היא צולחת. מקורה סוואהילי, והיא מתארת את שיירת הסחר עצמה, מהשורש ס.פ.ר. בערבית (سفر) שפירושו נסיעה, או מסע. הספארי הוא מוסד וותיק שהקדים בהרבה את הנוכחות האירופית באפריקה.

זו שיירה גדולה מספיק כדי שתוכל להגן על עצמה במידת הצורך ולא גדולה עד כדי שאי אפשר יהיה לשלוט בה ויהיה קשה לספק לה אוכל ומים. לעיתים מספר שיירות מתלכדות לאחת ענקית, אבל גם אז נשמרת עצמאותן של השיירות שמרכיבות אותה. התנועה שלה היא ברגל, בדרכים גדולות וקטנות, מנקודת עצירה אחת לשניה. הולכים בין 20 ל-30 ק״מ ביום. הכפרים והתושבים המקומיים, בני שבטים שונים, מתקיימים בצד המחנות  והנתיבים הללו, ומודעים לקיומן ולכך שהן עוברות דרך נחלותיהם: אי אפשר באמת להסתיר את תנועת השיירה. זה גם מה שמגן על השיירה, מי שלא רוצה להיתקל בה יזוז מדרכה. במחנות ובכפרים מתנהל סחר הדדי, שיוצר כלכלה משותפת. חלק מהשבטים מגדלים מזון שמשמש את השיירות, יכולים למכור לה שנהב (או שבויים, במקרה של שיירת עבדים), ויכולים לקנות ממנה בדים, תכשיטים וכלים. 

המשא נישא ברובו על ראשם של הסבלים, בחבילות גדולות ארוזות בבד ובחבלים, השוקלות כ-30 ק״ג. אני מתקשה להבין איך זה מרגיש, מדמיין את עצמי מאזן צרור גדול על קודקודי. קראתי שנשיאת עד 20% ממשקל הגוף על הראש אינה גובה תוספת אנרגיה מנשים, שעדיין  מובילות כך מים במקומות רבים באפריקה. אני יכול להבין את ההגיון בצורה כזו של סחיבת משא, ומתאר לעצמי שהיא הופכת לטבע שני. היא ודאי מקבעת את המבט לפנים, מאפשרת לגוף לאזן את המשקל תוך כדי תנועה. הידיים פנויות לעזרה, להזזת ענפים או לנשיאת נשק, וניתן להשליך את החבילה הצידה במהירות במידת הצורך. הסבלים אינם בהמות משא. הם כוח עבודה לכל צרכי השיירה. חיות, בעיקר גמלים, משמשות בדרכים הרחבות יותר ובמדבר, שם צריך לשאת מים. 

מגלי הארצות האירופים והציידים שבאים בעקבותיהם השתמשו במוסד הקיים הזה והתאימו אותו לצרכיהם. המסע הפך לתכלית התנועה של השיירות, והסחר נדחק לעמדה משנית. מטרת שיירת הספארי האירופית היא לספק את צרכיו וגחמותיו של האדון. את מקום הסחורות תופשים צרכי המחנה, חפצי המותרות ומזכרות הציד. זה יוצר תעשייה שלמה חדשה, אפריקאית-אירופית.

לספר ׳אריות אוכלי אדם׳ הוסיף פאטרסון שני נספחים. אחד מהם הוא שיר ההלל שכתב לו בהינדית ראש הפועלים בצאבו, והשני מדריך קצר לצייד, איש הספורט, שחושב ׳לבקר במזרח אפריקה הבריטית למסע ירי׳. אני אוהב את רעיון הנספח. הוא מאפשר לכותב לכלול ולא לכלול בטקסט עליו הוא חתום דבר מה בעל חשיבות, להציג אותו כעצמאי לכאורה בעוד שבפועל הוא נסמך על הטקסט המרכזי ומרחיב אותו. בספר זה המדריך לצייד הוא משמעותי כי הוא כמו קורא לצאת בעקבות המחבר, מנגיש עוד את חוויותיו. גם אם אינך מתכוון לנסוע לצוד באפריקה המדריך מאפשר לך לדמיין שיכולת לעשות זאת, ושזה בעצם לא כל כך מסובך, רק יקר.

פאטרסון אינו קמצן בנכונותו לחלוק את הידע שצבר. הוא מפרט את סוג הרובים וכמות התחמושת שיש לקחת, נותן רשימת ציוד אישי ולבוש ראוי ומתאים, ממליץ על חנות הצילום של וו. די. יאנג בניירובי, אליה כדאי לשלוח את סרטי הצילום לפיתוח עוד במהלך המסע. הוא אינו איש מקצוע מוכר שירותים השומר את סודותיו לעצמו אלא קצין מכובד ומהנדס שקול, מישהו שאפשר לסמוך עליו.

באשר לציוד מחנה, כל מה שצריך לקחת מאנגליה הוא אוהל בעל סגירה כפולה קטן, שלוש שמיכות צמר, אמבטיה מתקפלת, תרמיל קנווס ומסנן מים טוב; ואפילו את אלה ניתן להשיג באיכות טובה במקום. ארגזים לאוכל וציוד מחנה נוסף יש להשיג במומבסה או ניירובי היכן שהסוכנים ידאגו בדיוק למה שצריך. בערך חודש לפני ההפלגה מאנגליה יש לשלוח מכתב לסוכנים, להצהיר על זמן ההגעה ואילו סבלים וכו׳ יידרשו. אז ימצא איש הספורט את הכל מוכן עבורו, כך שניתן יהיה להתחיל מייד.

אלא אם כסף אינו בעיה, איני ממליץ לאיש לשכור סבלים במומבסה, מאחר ואנשים טובים באותה מידה ניתן להשיג בניירובי, ובכך לחסוך 20 רופי לראש, תעריף הרכבת למסע חזרה. יש לזכור שלצורך עבודת תחבורה אנשים עדיפים באופן מוחלט על חמורים, מאחר והאחרונים איטיים באופן מתסכל ובעייתיים, במיוחד בשטח קשה או בחציית ערוצי נחלים, שם יש לפרוק כל מטען, לשאת אותו אל מעבר לנחל, ולהעמיס אותו שוב על גב החיה. 

הוא מונה את גודל השיירה המתאים, עם שינויים והתאמות, לצרכי צייד אחד, ואת התשלום הצפוי:

1 ראש הפועלים (Headman) 50 רופי לחודש [1]

1 טבח 35  ״    ״

1 נושא נשק 20  ״    ״

1 ״נער״ (משרת אישי) (“Boy”) 20  ״    ״

2 אסקאריז (סבלים נושאי נשק) (Askaris) 12  ״    ״  לכל אחד.

30 סבלים 10  ״    ״  לכל אחד.

[1] הרופי במזרח אפריקה הבריטית הוא על בסיס 15 ללירה שטרלינג.

הכסף ההודי היה בשימוש באזור זה עוד לפני הבריטים. זה היה המטבע הנפוץ והמקובל למסחר. אבל כעת ערכו מוצמד לערך הלירה הבריטית. קשה לאמוד את ערכו בזמן ובמקום זה במונחי ימינו. על פי מחשבון ערך קנייה היסטורי לירה אחת היה בערך שכר העבודה לשלושה ימים של עובד באנגליה באותו הזמן. במונחי אינפלציה טהורים פאונד של אז שווה היום כ-350 ש״ח. בכל מקרה זה השכר המקובל, וכל חריגה ממנו היא גם חריגה מהסדר הטוב. לשכר מתווספים תנאים והטבות:

הסבלים כולם רשומים על ידי הממשלה, הגובה על כך עמלת רישום קטנה; ובהתאם לנוהג חצי מהשכר המיועד לכל המסע ניתן כמקדמה לאנשים לפני תחילתו. איש הספורט מחויב לספק לכל סבל חולצה, שמיכה ובקבוק מים, בעוד נושא הנשק וה״נער״ מקבלים זוג מגפיים בנוסף. יש לספק אוהל מחסה עשוי כותנה וסיר בישול לכל חמישה אנשים.

האוכל עבור השיירה הוא ברובו אורז, ממנו ראש הפועלים מקבל שני קיבאבה (קיבאבה היא בערך חצי ק״ג) ליום, הטבח, נושא הנשק, ה״נער״ והאסקריז קיבאבה וחצי והסבלים הרגילים, קיבאבה אחת ליום.

כל אחד בשיירה בעל תחומי אחריות ברורים ויודע את המצופה ממנו:

תפקיד ראש הפועלים לשמור על משמעת בספארי (שיירת המסע), גם במחנה וגם תוך כדי הצעידה, לדאוג לחלוקה ולבטיחות של המשא, ההקמה והקיפול של המחנה, חלוקת הפושו (אוכל) לסבלים, וכו׳. הוא מנהיג את החלק האחורי של השיירה, ובו תלויה באופן ניכר רווחתו של איש הספורט. למסע שלנו, בתחילת 1906, הצלחנו להשיג ניאפרה מעולה, ולעולם לא היו לנו שום צרות עם הסבלים באף עת. החסרון היחיד שלו היה שלא יכל לדבר אנגלית, אבל הוא אמר לי כשעזבנו שהוא מתכוון ללמוד. כל מי שישכור אותו כראש פועלים יהיה בר מזל; שמו הוא מוניאקי בין דוואני, וניתן למצוא אותו בקלות במומבסה. 

ראש הפועלים הוא הראיס, במונחים המוכרים לנו, מי שאחראי לביצוע העבודה כולה, והוא כמעט, אם כי אף פעם לא באמת, בעל מעמד המתקרב לזה של האדון. מצופה ממנו שיפעיל כוח וסמכות על פועליו ושישמש כגורם מתווך עיקרי בין התנאים המקומיים לצרכים ולרצונות של האדון. שאר התפקידים גם הם מעין גילדות או קאסטות, המאופיינות לעתים באופן גזעי, חלק ממכונה משותפת שעל כל חלקיה לעבוד בהרמוניה.

הטבח גם הוא חבר חשוב בשיירה, וכדאי להבטיח מראש כזה טוב, אם הדבר אפשרי. זה נפלא לראות מה מפישי (טבח) מקומי מנוסה יכול לארגן כארוחה, רק כמה דקות אחרי שהמחנה מוקם.

כנושא נשק, רוב הציידים מעדיפים סומלי. לעולם לא ניסיתי אחד, אבל נאמר לי שהם נוטים להיות בעייתיים; הם בוודאי תופשים את עצמם כבעלי ערך רב, ודורשים פי ארבע שכר מסוואהילי לא פחות טוב. 

במחנה, חובותיהם של האסקאריז הם לשמור על האש ולשמור בלילה, ולהקים ולקפל את אוהל הבוואנה (האדון). בזמן הצעידה אחד מוביל את השיירה והאחר הולך בסופה; הם מסייעים  במקרה של בעייה עם המשא, בודקים שאין עריקות, לא מאפשרים ריבים ועושים באפן כללי כל שביכולתם להגן על השיירה. כל אחד מהם מצוייד ברובה עתיק, ובאופן כללי אדם מסוכן מאוד לחבריו כאשר עולה בדעתו לירות.

הסבלים הרגילים יסחבו את המשאות בני 30 הק״ג שלהם יום אחרי יום ללא תלונות, כל עוד הם מואכלים היטב; אבל קמץ באורז שלהם, ומייד יהפכו למרדנים וזועפים. בנוסף לנשיאת חבילותיהם, הם מקימים ומקפלים את המחנה, מלקטים עץ הסקה ומביאים מים, ובונים בקתות עשב אם יש כוונה להישאר במקום יותר מיום. באופן כללי, הסבל הסוואהילי הוא אחד מהטיפוסים העליזים והנוחים ביותר בעולם, ואין לי דבר פרט לשבחים כלפיו.

כמה בודד תפקידו של האדון, מי שבשבילו מתרחש כל התיאטרון הזה. איזה בזבוז מטורף של זיעה ומשאבים. פאטרסון ממשיך לסקור את עלויות המסע הימי והמשלוח מאנגליה וחזרה אליה, ומסכם את העלות הכוללת:

על פי חישובי אני מניח ש-400 לירות צריכות להספיק כדי לכסות את העלות המלאה של שלושה חודשי טיול ירי למזרח אפריקה, כולל נסיעות בשני הכיוונים. איש הספורט החסכן יוכל ללא ספק לעשות זאת בפחות, בעוד שבזבזן יוציא כפי הנראה הרבה יותר. 

400 לירות של אז הן כ-33,000 במונחים אינפלציוניים היום, ששווים כ-135,000 ש״ח. באנגליה ניתן היה לקנות בסכום כזה עדר בן למעלה מ-40 פרות. זה היה השכר של עובד בריטי במשך כארבע שנים. אבל עובדים פשוטים לא היו קהל היעד של מסעות כאלה. 

* *

פאטרסון היה כעת בן 40, וזכה במשרת חלומותיו: פקח הציד של מזרח אפריקה הבריטית. תפקיד חדש זה במנגנון השלטון היה אמור למלא שתי מטרות: תיעוד הטבע והגנה על אוכלוסיית החיות שכבר החלה להידלדל וסימון שמורות ציד רשמיות שבהן יתאפשר ציד ברשיון ולא יותר פיתוח. פאטרסון היה המועמד המושלם. הצבא השאיל אותו למשרד המושבות, והוא עזב שוב את אנגליה, נישא על גלי פרסומו. 

הוא שלח עותק מספרו לתיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, חובב צייד וטבע ידוע, אשר קרא אותו בשקיקה. כך התחילה חליפת מכתבים בינהם. פאטרסון סיפר על חוויותיו והזמין את רוזוולט לבוא לצוד ולטייל במושבה הבריטית, הנשיא הזמין אותו לעיר הבירה האמריקאית. ׳נחמד מצדך לומר שתקבל אותי בברכה בוושינגטון. הלוואי שיהיה סיכוי כי אגיע לשם. אך, אבוי, אני חושש שנדונתי לחיים בטבע הפראי׳, ענה לו פאטרסון, מעט לפני שיצא למסע הספארי שעתיד לשנות את חייו. 

הפרק הבא כאן

ממיר מטבע: https://www.nationalarchives.gov.uk/currency-converter/#currency-result

כולם אוהבים הרפתקאות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני חוזר לפאטרסון, המהנדס, הצייד, הנער שברח מאירנלד בכדי לחפש הזדמנויות והרפתקאות. אולי זה מה שמושך אותי אליו, התענגותו על הרפתקה טובה, הערך שהוא נותן לחוויה הזו. הרפתקה ו-Adventure אינם בדיוק אותו דבר. המונח האנגלי כולל בתוכו יותר התייחסות לסכנה. בכל מקרה זאת חווייה מוגבלת, בזמן ובמקום, ובסיומה חוזרים לחיים הרגילים עם זכרונות וסיפורים המסייעים להתמודד עם קשיי החיים האלה.

מה היו החיים הרגילים של פאטרסון? האם היו לו בכלל כאלה? בבית באנגליה חיה אשתו, פרנסס, ולשם החלו להגיע העורות והראשים המפוחלצים, אותות הציד המוצלח, ה-Trophies, שנתלו על הקירות ונפרשו על הרצפה. אבל הוא לא נשאר שם זמן רב אחרי ששב מצאבו. בדרום אפריקה פרצה מלחמת הבורים, ומלחמה מייצרת הזדמנויות לאנשי צבא. פאטרסון הלך בעקבותיהן. 

הוא מונה לסגן משנה, דרגת קצונה בסיסית וזוטרה, סגן מפקד של פלוגת פרשים קלים שהורכבה ממתנדבים, רובם בני מעמד בינוני או אצולה נמוכה שגויסו מהאזורים הכפריים שבקרבת לונדון. הפלוגה השתייכה לגדוד שהתכנה ׳הרוכבים הקשוחים׳ (The Rough Riders), כשמה של יחידת הפרשים המתנדבים האמריקאית האגדית שפעלה בזמן מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ושסגן המפקד שלה היה תאודור רוזוולט. הרפתקאות המלחמה של רוזוולט קנו לו את הפרסום שהוביל אותו להיות נשיא ארצות הברית הצעיר ביותר. הוא ופאטרסון עתידים להיות חברים טובים. 

מטרת הרוכבים הקשוחים הייתה לשמש כוח נגד לפעילות הגרילה של הכוחות האפריקאנרים, שנהנו מידע מקומי ומתמיכת האוכלוסיה. בריטניה הייתה בעמדה נחותה בשלב זה במלחמה. לא קל לשלוט בשטח כבוש ובאנשים שמתנגדים לך, והלוחמים האפריקאנרים היו מיומנים ואמיצים, בעלי כלי נשק ויכולות צבאיות שלא נפלו מהבריטיות. הם היו לבנים, אבל מוצאם ההולנדי והשפה בה דיברו אפשרה להתייחס אליהם כאל זרים ונחותים, כאל בני כלאיים גסים וחסרי תרבות. המלחמה תוכרע בסיכומו של דבר על ידי שימוש בטקטיקה של הרעבה המונית וכליאת האוכלוסיה במחנות ריכוז כדי לשבור את רוחה ולהפעיל לחץ על הכוחות הלוחמים. בסופה יהיו עשרות אלפי קורבנות אזרחיים וההתנגדות לשלטון הבריטי תודחק ותמצא ביטוי בפעולתה של ׳המפלגה הלאומית׳ של דרום אפריקה, הוגת שיטת האפרטהייד. אבל פאטרסון לא ידע את כל זה אז. הוא בא להילחם.

נשים וילדים אפריקנרים במחנה ריכוז בריטי בזמן מלחמת הבורים

מספר אנקדוטות ידועות ממעשיו בדרום אפריקה. באחת מהן העניש את אחד מחייליו, שפלט כדור בעת שהיה במשימת שמירה, ב׳עונש צבאי מס. 1׳, קשירה פומבית ומשפילה לגלגל  עגלה. זה ראוי לאזכור מאחר וסיכוי גדול שהחייל הזה היה ממעמד חברתי גבוה משלו, ובכל זאת לא היסס והיה אכזר ותקיף. צבא תלוי במשמעת, בציות לפקודות ובמקצועיות. 

באירוע שני, בעת מסע רכבת ארוך, הרכבת עצרה להפסקה בצד נחל ופאטרסון ניצל זאת להוריד ממנה את סוסי הפלוגה כדי שישתו. צוות הרכבת לא היה מרוצה מכך. הוא עיכב ועצבן אותם. שומר הרכבת איים לנסוע לפני שהסוסים יחזרו, וגם כאן, פאטרסון לא היסס, עצר ואזק אותו באיום נשק. נהג הקטר, שהצטרף למחאה, נעצר ונאזק אף הוא. כשהועמסו הסוסים שוב על הרכבת, אחרי ששתו לרוויה וחילצו את עצמותיהם, סירבו שני האסירים ששוחררו לפקודתו של פאטרסון לצאת לדרך. להפתעתם, הוא תפס את מושב נהג הקטר ונהג את הרכבת בעצמו.

בעת חיפוש בבית משפחה אפריקנרית נתקל במספר נשים, אבל בדיקה גילתה שאחת מהן היה לוחם צעיר בתחפושת. הוא לא הסתפק במעצרו אלא דאג שישאר לבוש בשמלה ויובל כך כל הדרך הארוכה עד מחנה המעצר. זה בודאי היה משעשע מאוד, הו הו.

אירוע נוסף קנה לו את עולמו. בעת סיור רכוב, עם עוד שני חיילים, נתקלו בכוח עדיף של 15 רוכבים אפריקנרים. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולסגת, בחר פאטרסון להסתער. בסוף מרדף קצר וחילופי אש הרג הכח הזעיר את אחד הלוחמים הבורים, פצע שני ושבה שלישי. ביצוע כזה דורש אומץ, יכולת ביצוע ותחושת חובה. בזכות מעשה הגבורה קודם לדרגת סרן, קפטן, והוא זכה ב-׳אות השירות הנכבד׳ (Distinguished Service Order – D.S.O.), המוענק על גילוי מנהיגות ויכולת פיקוד במהלך פעילות קרבית. לא היו רבים שזכו באות זה במלחמה הכושלת הזו.

כששב לאנגליה, אחרי שהסתיימה שנת השירות לה התחייב, היה גיבור מלחמה מעוטר, סמל לכך שבזכות אומץ ונחישות אפשר לנצח.

הוא התכוון לחזור לדרום אפריקה במהירות לסבב לחימה נוסף, אבל לפיקוד הצבאי היו תכניות אחרות עבורו. המלך אדווארד השביעי, מי שהיה בנה הבכור ויורש העצר של המלכה ויקטוריה, עלה בינתיים לשלטון אחרי שמתה בשיבה טובה. המלך היה קולונל של כבוד של גדוד פרשים מתנדבים חדש שגויס לקראת המלחמה. כדי לעודד את הגיוס ולתרום לאימון הגדוד מונה גיבור המלחמה הטרי לשליש, מה שהביא לשדרוג בלתי נתפס במעמדו החברתי. הוא ואשתו הפכו לאורחים קבועים באירועים ובמסיבות של המעמד הגבוה. סייעו לכך הקרבה אל המלך החדש, שהוא נכלל במשמר המלווה שלו, הילת הגיבור, עלילות המלחמה והציד, יכולת הסיפור והבטחון העצמי שלו. הוא היה כוכב. כאשר גויס הגדוד ואומן, הועלה פאטרסון בדרגה שוב, לדרגת לוטננט קולונל, סגן אלוף. זאת תהיה הדרגה הגבוהה ביותר אליה יגיע. 

הגדוד נשלח לדרום אפריקה. לצערו, כשהגיע נחתם כבר הסכם הכניעה שסיים את המלחמה. אבל ההזדמנות הגדולה כבר נוצלה. ממהנדס אירי עלום, בורג זוטר במנגנון האימפריאלי, הפך לקצין צבא בכיר ולדמות מוכרת בחוגי הצבא והשלטון. פרנסס, אישתו, הייתה שותפה מלאה לכך. במכתביה למשפחתה היא מתפארת בחוויותיהם ומפגשיהם עם שועי הארץ. כעת הצטרפה אליו בדרום אפריקה והם המשיכו להינות מאורח החיים אליו נקלעו, משתתפים בארוחות ערב מפוארות על שולחנם של גנרלים, שגם בהן נהנו הכל מסיפורי האריות והציד של פאטרסון. סיפורים אלה לוטשו והתחדדו, עוררו תימהון והתפעלות. אין מי שלא רוצה לשמוע על אריות אוכלי אדם. כששבו ללונדון השתלבו בטבעיות בחוגי החברה הגבוהה. שחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, עשירים ובני עשירים, אנשי אצולה. החברה הבריטית נהנתה, בלי להיות מודעת לכך, מהשנים האחרונות של ימי הזוהר שלה. האימפריה הייתה ענקית ומבוססת, המלחמה נגמרה. המלך החדש, בעל פילגשים סדרתי, אליטיסט, חובב מסעות וכבוד, נתן את שמו לתקופה של פריחה תרבותית גועשת, התקופה האדוארדית. עיתונים זולים בתפוצה רחבה, בהם התחילו להופיע, עקב התפתחות טכנולגיית ההדפסה, גם תמונות, סייעו ביצירת אופנות חדשות. האימפריה הזרימה שפע בלתי נתפס אל הבירה. העשירים התעשרו עוד על חשבון מעמד הפועלים הצומח. הקיטוב המעמדי גבר, דווקא בזמן בו פרחו אידיאולוגיות מהפכניות כמו הסוציאליזם והפמיניזם. לונדון הייתה מרכז העולם. 

קוי הפלגה קבועים חיברו כעת בין אנגליה ומזרח אפריקה הבריטית. הדרך מלונדון למומבסה ארכה 18 ימים. תיירות הפנאי של בני המעמדות הגבוהים גילתה את היעד הזה, את הזמינות של חוויית ציד, של הרפתקה גדולה. מסילת הרכבת איפשרה לכל מי שהיה מסוגל לממן זאת לצפות במפלי ויקטוריה, לצפות בעדרי החיות האדירים במישורי הערבה האפריקאית, וגם להרוג כמה חיות שרק ירצה, כספורט, מזכרת ומשהו להתגאות בו בפני בני מעמד גבוה אחרים. טיול ציד באפריקה שמניב ראשי פוחלצים על הקיר ורישום בספרי הציד הפך לאופנה ולאות מעמד. פאטרסון הצטרף לקבוצת בני אצולה ועשירים, ובינהם מרקיז, בן משפחתו של צ׳רצ׳יל, טייקון עצים קנדי ואפילו אישה אחת, שיצאו למסע כזה של תיירות וציד. היה לו מה לתרום להם. נסיונו כצייד, כמהנדס מקומי וכלוחם הפכו אותו לבן לוויה ומדריך מושלם. מסילת הרכבת אותה הכיר היטב הייתה הבסיס למסע הזה. היא עברה על גבי הגשר שבנה, ולמרות שזה היה בחצות הלילה העיר את בני חבורתו כדי שיוכל לחלוק עמם את ההתרגשות שחש. הוא היה שווה אליהם, לא נחות, למרות מעמדם הרם וכספם הרב. כך הוביל אותם בספארי, מסע ציד לעומק הארץ המתרחק ממסילת הרכבת, בליווי שיירת סבלים גדולה. בעזרתו הרגו חיות רבות, צברו מזכרות והרפתקאות. גם הוא צד. בין היתר מין לא ידוע של דישון, אותו תרם למוזיאון הבריטי, והוא זוהה ונקרא  מאז על שמו, דישון פאטרסון, Taurotragus oryx pattersonianus.

ב-1907 התפרסם בהוצאת ספרים גדולה, בריטית-אמריקאית, שהתמחתה בספרות מסעות, הספר שהיה מבוסס על היומן שכתב בעת מסעו הראשון לאפריקה: ׳האריות אוכלי-האדם מצאבו, ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. על הספר היה חתום בציון דרגתו הבכירה ואות הכבוד שנשא – לוטננט קולונל ג׳. ה. פאטרסון, D.S.O.. טכנולוגיית האופסט, שאיפשרה הדפסת תמונות בעיתונים, שימשה כעת גם להדפסת ספרים, ולכן יכלו להופיע בספר הצילומים רבי הרושם, שאת חלקם שילבתי בפרקים הקודמים. הוא הפך ללהיט, לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית. דמותו, סיפורי הרפתקאותיו, גישתו לקשיים ולסכנות בהם נתקל, שיקפו מודל גבריות שהתאים לרוח הזמן. לא היה גבר או נער שקרא את הספר ולא השתוקק להיות הוא. כולם אוהבים הרפתקאות. גם אני. עוד ועוד מהדורות הודפסו. כוכבו דרך. אבל זמן הנפילה הגדולה התקרב. 

הפרק הבא כאן

הביוגרפיה של פאטרסון עליה אני מסתמך (הכוללת אחרית דבר מאת נכדו היחיד) : 

https://books.google.co.il/books/about/The_Seven_Lives_of_Colonel_Patterson.html?id=aMARkGMillcC&source=kp_book_description&redir_esc=y

עם ללא ארץ

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

ניקח הפסקה קטנה מפאטרסון. נחזור אליו עוד מעט, מבטיח . אני צריך הפוגה ממנו, מזחיחות הדעת בה הוא רואה את העולם, ומפחד שמשהו מזה ידבק בי אם לא אזהר ואתרחק לרגע. 

אתמול בלילה קפצתי עם הכלבה ל׳אוגנדה׳, בר פופולארי לא רחוק ממני. זה גלגול והמשך של חנות תקליטים ובר ירושלמית מיתולוגית בעלת שם זהה. אוגנדה. זה מתנגן טוב על הלשון. אידי אמין בא מאוגנדה. לשם נחטף מטוס אל על ששוחרר באנטבה ושם נהרג יוני נתניהו. אבל היא מוכרת במיוחד ככותרת מושג הנמצא בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כך שכל בוגר מערכת החינוך אמור לדעת אותו, ׳תוכנית אוגנדה׳. 

אני כותב את הטקסט הזה במהלך חופשת הקיץ מעבודתי כמורה. בשנת הלימודים הקודמת הדרכתי תלמידים בזמן שלמדו על כך, כחלק מהמשברים שפקדו את הציונות בראשיתה. סיפור המסגרת שהוצג בפניהם ברור וידוע: הרצל הסכים, משלל סיבות, להצעה הבריטית להתיישבות יהודית באפריקה, יהודי מזרח אירופה התנגדו לכך מאחר ולא היו מוכנים לוותר על חלום השיבה לציון, הכל התפוצץ בקונגרס הציוני השישי (המכונה לכן ׳קונגרס אוגנדה׳) ומעט אחר כך הרצל שבור הלב מת. 

אוגנדה מסמלת פנטזיה כושלת, מופרכת ורחוקה. מה היה קורה אם היינו מוצאים את עצמנו באוגנדה? באופן מוזר אוגנדה הוא מקום משא לב, ארץ לעולם לא מיתולוגית. לכן השם מתאים לבר בו שותים עד שיכחה. 

בלימודי ההיסטוריה המקובלים ההקשר הקולוניאלי הברור מאליו של התכנית הזאת מצוין כהערת שוליים לסיפור הפנים ציוני והציוני-בריטי. יצא לי להסביר ולהבהיר לתלמידי שלמרות הכינוי, קונגרס אוגנדה התקיים בשוויצריה ולא באפריקה. באמת קשה להבין איך ומדוע 600 יהודים מתווכחים בינהם על שטח במזרח אפריקה ללא הבנה שזה ביטוי של ההגיון הקולוניאלי בשיאו: בריטניה מאמינה שזו זכותה המלאה לחלק או להחכיר אדמות בארץ שחלקה הגדול אפילו לא ממופה לגמרי, ולהגשים כך אינטרסים שונים של האימפריה. פתרון ׳הבעיה היהודית׳ הוא אינטרס אחד כזה, לא גדול במיוחד אבל מטריד. 

ג׳וזף צ׳מברלין היה שר המושבות של האימפריה. הוא ערך תהליך מודרניזציה במשרד המושבות, שהתבטא באופן סימלי בהחלפת מנורות השמן שהאירו את המשרד המרכזי בלונדון לנורות חשמל. קידמה ויעילות השתלבו ברצון לחיזוק השליטה הבריטית במושבות והעמקת הניצול שלהן לטובת ארץ האם. עקב כך פרצה מחאה בדרום אפריקה, שם מושבות מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, הבורים, מרדו בהגמוניה הבריטית המתרחבת. זה הוביל למלחמה קשה, ארוכה ואכזרית שנקראה ׳מלחמת הבורים׳ והסתיימה בתבוסת המתיישבים הלבנים הלא בריטים. זה קרה בשנת 1902.

מעט אחר כך יצא צ׳מברלין למסע באפריקה כדי לתכנן את שיקום דרום אפריקה לאחר המלחמה וכדי להעריך את המתרחש בשאר המושבות הבריטיות. ׳הפרוטקטוראט של אפריקה המזרחית הבריטית׳ לא היה עדיין מושבה רשמית, והיה באחריות משרד החוץ הבריטי, כשלב מעבר לקראת העברתו לידי משרד המושבות שתוכננה ל-1905. 

מסילת הרכבת אותה אותה עזר פאטרסון להקים הגיעה לאגם ויקטוריה כבר בשנת 1901, והשינוי שהביאה איתה רק התחיל להתברר. ניירובי, שהיתה קודם כפר קטן שניצב על אדמת ביצה, הפכה לעיר הבירה של המזרח אפריקה הבריטית, מרכז של תיירות ציד ומסחר, ושירתה גם את המתיישבים הלבנים שהחלו להגיע אל מזרח אפריקה. אבל הנוף היה עדיין פתוח, ריק לכאורה פרט לחיות וליישובים המקומיים. כנראה שהרעיון להציע להרצל, איתו נפגש בלונדון לפני שיצא לדרך, להתיישב באזור זה עלה בראשו של צ׳מברלין בזמן הנסיעה בקו הרכבת החדש. הוא היה אנטישמי הרואה ביהודים גזע נחות, אבל בשם הגשמת האינטרסים הבריטיים, ובינהם הבאת מתיישבים לאזור שהוא תפס כבלתי מנוצל כראוי, היה מוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית. 

תנאי ההצעה הכלליים היו הענקת שטח נרחב ומתאים להתיישבות למהגרים ממזרח אירופה, כדי שיהפכו בו לחקלאים. הובטחה להם אוטונומיה בניהול עינינהם הפנימיים. ההתיישבות תמומן ע״י ׳אוצר התיישבות היהודים׳, שנקרא באנגלית ׳הקרן הקולוניאלית היהודית׳ (Jewish Colonial Trust). ההתנגדות לתכנית החלה מיד כשהוצגה, וכללה לא רק גורמים מתוך התנועה הציונית אלא גם התנגדות נרגשת של המתיישבים הבריטיים ושל רוב אנשי המנגנון האימפריאלי. 

לורד דלאמר (Lord Delamere), מי שנחשב לאבי ההתיישבות הלבנה בקניה, תואר מפוקפק מאוד, היה בן אצולה וחובב ציד, שהרג המוני חיות ובמיוחד פילים לפני שהפך לנושא דגל ההגנה עליהם. הוא קיבל את אישור הכתר להתיישב בשטח גדול במרכז הארץ, והמשיך כל חייו לקיים חיים שמשלבים בין הרג חיות ותחושת בעלות על הטבע, תוך אמונה עיקשת בעליונות הלבנה ולוקאל פאטריוטיזם המערב בין אהבת הטבע המקומי לזהות בריטית אליטיסטית. כך כתב על האווירה בקרב המתיישבים הלבנים במכתב לעיתון ה׳טיימס׳:

הרגשות כאן חזקים מאוד נגד הכנסת יהודים זרים. אזור מסילת הברזל מתאים להתיישבות של בריטים. הצעת משרד החוץ [לציונים] מעניקה מרחב של 200 מילין לזרים בלתי רצויים. האם למטרה זו נסללה מסילת ברזל יקרה זו וכספים כה רבים בוזבזו על ארץ זו? אין ספק שזרם של אנשים ממעמד זה יגרום לצרות עם הילידים המתורבתים למחצה שיהיו קנאים לזכויותיהם. פירוש הדבר שיהיה צורך בכוח-אדם נוסף כדי לפקח עליהם. האם משלם המיסים הבריטי, בעליה של אפריקה המזרחית, יסכים לכך שארץ יפה ורבת-ערך זו תמסר לזרים? האם אין לנו מתיישבים מבני הגזע שלנו? הארץ מתאכלסת לאט ובביטחון על ידי מתיישבים בריטים רצויים. האנגלים כאן פונים אל דעת הקהל, בייחוד אל אלה המכירים ארץ זו, שיפעלו נגד המהלכים השירותיים שיעיבו על העתיד המזהיר של הארץ.

בחוברת פנימית שפרסם והפיץ עם נימוקים נגד ההצעה הוא מכנה את היהודים ׳אביונים׳, ׳פרזיטים׳ וגזע לבן נחות. הוא מפחד שהם יהרסו את מה שהוא וחבריו מנסים להקים, מושבה של אדונים לבנים השולטים בנחלות גדולות ומשתמשים בכוח העבודה המקומי והזול. זאת הייתה האווירה השלטת בקרב המתיישבים, שמנו אז כמה אלפים. 

ההתנגדות גרמה לשינוי בשטח המיועד להתיישבות הציוני ולהרחקתו ממסילת הרכבת ומהאזורים שהמתיישבים הבריטים לטשו אליהם עיניים. הנציב הבריטי, סר צ׳ארלס אליוט, החליט להציע לתנועה הציונית חבל ארץ מרוחק ומיושב בדלילות בצפון הארץ. גם מקום זה היה בתחומי קניה של ימינו. אוגנדה רק נתנה את שמה לתוכנית, שלעולם לא כללה אותה.

ריצ׳רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen) היה אז קצין זוטר בכוח הצבאי הבריטי ששמר על בטחון המתיישבים, ׳רובאי המלך האפריקאים׳ (King’s African Rifles). כקרוב משפחה, התארח בביתו של הנציב והם שוחחו על התוכנית. אליוט סיפר לו על התוכניות לפיתוח המושבה באמצעות הבאת עוד אלפי מתיישבים שיקימו חוות בהם יעבדו אפריקאים.

הערתי שהארץ שייכת לאפריקאים ושהאינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים של זרים. הוא [אליוט] לא קיבל זאת. הוא הרבה להשתמש במילה ׳עליונות׳ בהתייחסו לתביעות של אירופאים. אמרתי שיום אחד יהיו האפריקאים מחונכים וחמושים. זה יוביל להתנקשות. אליוט סבר שיום זה כה רחוק עד שאין לו חשיבות, ושעד שיגיע כבר יהיה היסוד האירופי חזק דיו לדאוג לעצמו. אבל אני בטוח שבסוף ינצחו האפריקנים ושמדיניותו של אליוט רק תגרום צרות ואכזבה.

נראה עוד מעט כיצד תחזיותיו של מיינרצהגן מתגשמות מוקדם משחשב, ואת החלק הבלתי נתפס באכזריותו שהוא מילא בביצוע המדיניות הבריטית. האיש בעל העמדות המתקדמות לכאורה יתגלה כשטן.

התקדמות ההתיישבות היהודית הותנתה בביקור משלחת בדיקה מטעם התנועה הציונית. מותו של הרצל ושאלות מימון הוצאות הנסיעה עיכבו הקמת משלחת כזו ורק תרומה אנונימית איפשרה את יציאתה לדרך. זו הייתה חבורה קטנה ומוזרה בת שלושה אנשים בלבד. בראשה עמד קצין צבא בריטי מלנכולי, מייג׳ור א. סנט-היל גיבונס, ותחתיו פעלו פרופ׳ אלפרד קייזר, חוקר טבע שוויצרי שהתאסלם ומהנדס יהודי-רוסי צעיר בשם נחום וילבוש. מטרתם הייתה לפרסם דו״ח שיקבע אם וכיצד ניתן להגשים התיישבות יהודית בחבל הארץ המוצע. הם נפגשו בבאזל ויצאו משם לאפריקה.

ספר הזכרונות שכתב, ׳המסע לאוגאנדה׳, נפתח כך:

אוגאנדה הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגאנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז ליהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגאנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, והיא ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ומיושבת בצפיפות… והארץ המוצעת שמה וגאס-נגישו, בקצה הצפוני-מזרחי של קניה של היום (אפריקה הבריטית המזרחית של אז), והיא חבל-ארץ בגודל של 15,000 קילומטר מרובע, שאינו רשום אפילו על מפות רגילות, ארץ ערבה חד-גונית… בלי ישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת, המכוסה עשבי-פרא ומלאה חיות-בר, נראתה כגן-עדן רק בעיני אנגלי חובב-ציד.

וילבוש מתאר את ההכנות החטופות ליציאה לדרך, את הברכות והתקוות התלויות במשלחת. יש לו עין סקרנית ורגישה לפרטים והוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה. כך הוא מתאר את רשמיו שלו ושל חבר המשלחת השוויצרי כאשר הרכבת מביאה אותם לניירובי:

קייזר חושב, כי השלטונות לא בדקו קודם את טיב הקרקע לפני שהחליטו לבנות, הקימו את הבירה על בנייניה הרבים בשביל פקידי הממשלה ומסילת הברזל בפעם אחת, ועתה נראה שטיב הקרקע אינו מתאים לנטיעות; הם הביאו כמויות גדולות של פח גלני ועשו הכל מפח זה, הבתים, הצריפים, הגדרות וחביות המים, הבניינים הגדולים של הרכבת והמחסנים, הכל פח גלני.

מתיישב יהודי במזרח אפריקה הבריטית כפי שצולם ע״י המשלחת לבדיקת התכנות ׳תכנית אוגנדה׳

בכדי להגיע לחבל הארץ המרוחק שיועד להם היה על חברי המשלחת לנסוע לתחנה המרוחקת כ-700 ק״מ מהחוף, ומשם לצאת למסע רגלי מלווים בעשרות סבלים מקומיים. בדרך עוד פגשו במתיישב יהודי בודד, שהבהיר להם שהאיזור אינו מתאים להתיישבות המונית אלא רק לגידול בקר. היה לרשותם זמן מוגבל, כך שהם החליטו להתחלק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן תובל על ידי אדם לבן בודד מלווה במורי דרך משבט המסאי וקבוצת סבלים. השוטטות בערבה האפריקאית הניבה חוויות יפות:

במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם קרניים ובלי קרניים, וביניהם הרבה דישונים עם קרנייים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, וגם הם עמדו על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה ואלופיהם בראשם, והתבוננו בנו, היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטן ויפה, בקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. אך התחלנו לצעוד, פנו כולם וברחו במהירות.

רואים שהוא אוהב חיות. אני מחבב אותו. אבל הוא היה צעיר ובלתי מנוסה, כך שהמסע התארך יותר מהמתוכנן, ואספקת המזון שלקח איתו נגמרה:

…ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. נשבה רוח חזקה כל כך, שלא היה אפשר לעמוד על הרגלים. הסבל שהחליף את הנער המשרת שלי הציע שיביא אייל, אם אתן לו את הרובה. הוא טען שהוא יודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בדרכם קרנף וירו בו.

אדם לבן שמוותר על ציד, שנותן לאדם שחור לצוד עבורו! למה הוא עושה את זה? האם אינו מבין שבכך הוא מוותר על עליונותו? הצעד הזה חותר תחת כל מערכת יחסי הכוח שמשמרים את השליטה הלבנה. וילבוש, שמגיע מתרבות רוסית-יהודית, שהתחנך בתחנת הקמח המכנית שהפעיל אביו ושהפך לאיש תעשייה המסוגל לתכנן ולנהל מפעל גדול (הוא היה ממקימי תעשיית השמן בארץ ישראל), היה עיוור לכללים הבלתי כתובים ביחסי סאהיב ומשרתיו. הוא הניח שמי שמצהיר שהוא יודע לצוד יעשה זאת טוב יותר ממי שאין לו נסיון בכך, ולא מבין שבכך הוא יוצר היפוך תפקידים, והרובה יהפוך את המשרת לאדון.  הירי המיותר בקרנף הוא ביטוי להיפוך הזה. כך המשרת מנצל את ההזדמנות לבצע מסע ציד ׳אמיתי׳, כמו של האדונים הלבנים. 

כאשר חזרו לבסוף אל תחנת הרכבת, אחרי תלאות נוספות שהוכיחו כמה מיותר היה המסע מלכתחילה ואת חוסר יכולת הארגון של מפקד המשלחת, המתין לו מכתב ארוך מבני משפחתו, ובו גם תוספת מהמורה המשפחתי לעברית, שהכשיר את כל המשפחה לעלייה לארץ:

…ובו הוא מדגיש כי מצב היהודים הוא בכל רע, וכי ארץ-הגירה נחוצה להם, ולכן עלי לחקור את התנאים בלי משוא-פנים מפלגתי, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו, כי עיני כל ישראל צופות אלינו ומחכות לתשועה; אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי העם היהודי כולו, והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה, ועלינו להיות זהירים ונאמנים למשימה ההיסטורית שהוטלה עלינו.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה. מחבל-ארץ שגם הכושים אינם רוצים בו, ומה מסכן העם, שמנהיגיו מסרו משלחת כה חשובה בידי חוקר כמו המאיור גיבנס. אבל בעצם, מה תוכל להגיד המשלחת, ומה יוכל להיות הדו״ח שלה? במקום שיש ספיקות, יכולות להיות דעות בעד ונגד; אבל במקרה הזה שלנו לא תוכלנה להיות שתי דעות, כי במקום שאין כלום אין לעשות כלום.

הדו״ח השלילי שכתב חיסל את סיכויי תכנית אוגנדה לזכות באישור הקונגרס הציוני. כאשר התכנס הקונגרס השביעי הדבר המרכזי בו עסק היה בחירת הנהגה חדשה שתוביל את התנועה במקום הרצל. התכנית נגנזה והבעיות שגרמה נפתרו מאליהן. נוסחה תודה מנומסת לממשלת בריטניה על ההצעה, אבל הייתה הסכמה גורפת שיש להתמקד בנסיון להגשים את תוכנית בזל, ושיהודים לא מתאימים לאפריקה כמו שאפריקה לא מתאימה ליהודים. קבוצה קטנה, מובלת על ידי הסופר הבריטי ישראל זנגוויל, החליטה לפרוש במחאה מהקונגרס, ולהקים תנועה חדשה, ׳ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית׳, שהוסיפה לחפש אחרי מקומות התיישבות פוטנציאליים שאינם ארץ ישראל, בה הם חשבו שהסיכוי להצלחה נמוך. תנועה זו המשיכה לבדוק אפשרויות התיישבות יהודים בקנדה, אוסטרליה, ארם נהריים ואנגולה, כמו גם בבוליביה, קולומביה, ברזיל ופרגוואי, רודזיה הצפונית, נבאדה ואיידהו. הצהרת בלפור הפכה אותה ללא רלוונטית. 

הצהרת בלפור התבססה על הנסיון שנצבר ועל ההנחות המוקדמות שהובילו לתכנית אוגנדה. אלו שני אירועים שונים בתכלית ובכל זאת יש בינהם קשר. אחד האנשים שמחברים בינהם הוא ריצ׳רד מיינרצהגן, הקצין הזוטר שהוזכר בתחילת הפרק, שחשב שיום אחד האפריקאים יתקוממו נגד הניצול הבריטי. שווה להתעכב על סיפורו כי הוא בלתי יאומן, וכי הוא חשוב ומושתק, מפחיד במה שהוא מגלה על תכונותיהם של בני אדם.

מיינרצהגן היה כאמור איש צבא, בן מעמד עליון חובב ציד שהתשוקה לציד חיות גדולות הובילה אותו לבקש להיות מוצב במזרח אפריקה הבריטית. הוא היה בוגר מלחמת הבורים, בה התחוללה מלחמה מטונפת שכללה לוחמת גרילה ופגיעה באזרחים. הוא היה אנטישמי מושבע על פי עדותו שלו, אבל כאשר שירת כקצין מודיעין בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר קשר בינו ובין אהרן אהרונסון, מקים מחתרת ניל״י. מיינרצהגן היה מי שהפעיל את המחתרת הזאת, ובעקבות כך הפך לחסיד גדול של הציונות. אחרי המלחמה, אותה סיים בדרגת קולונל המקבילה לאלוף, ובה זכה באות כבוד על שירותו המצויין, תמך וליוה את ניסוח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא היה גבוה ומרשים מאוד, איש החברה הגבוהה, אקצנטרי ובעל מוניטין מפוקפק, שאהב לפזר סביבו הילה של סכנה ומסתורין. טענו שרצח את אשתו השנייה כדי שיוכל לקיים ללא הפרעה רומן מתמשך עם קרובת משפחתו הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, אבל לא היו הוכחות מספיקות והמשטרה העדיפה לא לחקור את גיבור המלחמה. הוא היה אורניתולוג, חוקר ציפורים מפורסם, בעל אוסף פריטים ענק מכל רחבי העולם. מין ציפור נקרא על שמו, כמו גם חדר במוזיאון הבריטי לטבע. הוא היה גדול מהחיים, אדם חד פעמי, והוא היה לא רק רוצח פסיכופת אלא גם גוזמאי ובדאי, שקרן וגנב שגרם נזק אדיר לטבע, למדע ולמדינה אותה שירת. 

הפסל ׳אמונה׳, אלכסנדר ליברמן, 1984 – כיכר מיינרצהגן, ירושלים

חשיבותו בתולדות הציונות הביאה לכל עיריית ירושלים קראה על שמו כיכר, ממוקמת בצומת בצפון-מזרח העיר, ליד כביש הכניסה לבית החולים ׳הדסה׳ ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אולי השפיעה על ההחלטה גם הקרבה לבית הקברות הבריטי הצבאי הבריטי הגדול, הניצב בשיפולי ההר, בו קבורים כ-2500 חיילים שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. יש בה פסל חוצות גדול, עשוי צורות גיאמטריות של ברזל ובטון, הנקרא ׳אמונה׳, ומנסה לשקף את המגוון הירושלמי של אמונות וצורות חיים. השם ׳כיכר מיינרצהגן׳  נשמע מסובך וזר, כך שכולם קוראים למקום ׳גן הפסל הלבן׳. במדינות אחרות אולי היו משנים את השם באופן רשמי אבל כאן ההיסטוריה האפלה של מיינצרהגן לא מעניינת אף אחד. הוא היה קצין בריטי וציוני בעל שם מסובך. אין סיבה להעיר שדים מרבצם ועדיף לתת לדברים הרעים להשכח מעצמם. 

הוא היה חייל-צייד. בשנים הספורות בהן שירת במזרח אפריקה הבריטית תיעד ביומנו 448 חיות שצד מ-57 מינים שונים, ובינהן 19 אריות, 16 קרנפים, 7 היפופוטמים, ועוד, ועוד. במקביל היה בין הראשונים שהציעו הקמת שמורות טבע וציד, בהן יהנו החיות מהגנה מסוימת וכל הרג יאושר ויפוקח. הוא הבין שהסכנה הגדולה ביותר לחיות הייתה לא הצייד אלא העלמות השטחים הפתוחים בעקבות התפשטות החקלאות וההתיישבות האירופית. לכן הציע לשמור על שטחים נרחבים חופשיים מפיתוח. 

הוא היה אכזר בצורה בלתי נתפסת כמעט. ביומנו סיפר איך פעם, בזמן חופשה, יצא לטייל מחוץ לניירובי בליוויית כלבתו האהובה בייבי. באופן יוצא דופן לא לקח איתו רובה. כשהגיע לנהר שזרם שם הבחין בלהקת בבונים והוא וכלבתו החליטו להפחיד אותם לשם הבידור. אבל הקופים לא אהבו את התכנית הזאת, ובמקום לברוח מהכלבה המסתערת עליהם תקפו אותה בתגובה וקרעו את בייבי לגזרים. מיינרצהגן, שהיה קשור מאוד לכלבתו, החליט לנקום. הוא אסף 30 אנשי צבא, וביחד, מצויידים ב-100 כדורים לאדם, הם טבחו במושבת הקופים כולה, לא משאירים אף זכר בבון בחיים. נקמה קרה, עונש חסר תכלית, צדק מוחלט שרק הוא שולט בו.

זוכרים את הדעות שלו בקשר לאפריקאים, וההבנה שלו את התנגדותם לבריטים? בשנת 1905 נשלח לכפות את העברת שבט הנאנדי ממקום מושבם לתוך שטחי שמורות שיועדו להם, בכדי לפנות את השטח עליו ישבו להתיישבות אירופית. לשם כך הוחרמו עדרי הבקר והצאן של השבט ומאות מלוחמיו נהרגו. כאשר קבע פגישה עם מנהיג השבט, קויטלל ארפ סמוי (Koitalel Arap Samoei), בכדי לדון בהפסקת אש, התייחס אליה כמו מעשה רמאות לגיטימי, והזדמנות לצייד. כפי הנראה ירה בו כאשר ניגש אליו ללחיצת יד. איש מחברי משלחת השלום לא נותר בחיים. הוא טבח בכולם באמצעות מכונת ירייה. הדיכוי שלו את ההתנגדות לשלטון היה אכזרי מדי גם במונחים בריטיים והביא לשבר ביחס השבטים לנוכחות הבריטית. הוא נשלח חזרה לבריטניה ורק ייחוסו הגן עליו מחקירה ממצה. בכל זאת המשיך להתגאות בסיפורים האלה כל חייו. 

מיינרצהגן בזמן ציד ציפורים בקניה

הוא נחשב לאחד מחוקרי הציפורים הגדולים בבריטניה, ומעט לפני מותו בשיבה טובה, בשנת 1969, תרם את האוסף הענק שלו למוזיאון הטבע הבריטי. אבל בשנות ה-90 הסתבר שהאוסף כלל פריטים רבים שהושגו בגניבה או רמאות. חלק מהמוצגים נגנבו מהמוזיאון אליו תרם את האוסף. בשל כך נוצרו שגיאות רבות גם במחקרים שהתבססו עליו. מינים שנחשבו נכחדים בעצם עדיין קיימים, טעויות קשות נכנסו לספרי הלימוד. הוא התגלה כשרלטן מוחלט.

איך אפשר להבין את כל זה? איך אפשר לחיות חיים שלמים של רמייה? האם היה שם משהו שהעניק לו עונג? האם זה אות לקלקול המוסרי העמוק של המעמד העליון הבריטי או שההזדמנויות שהעניקה לו השייכות למעמד הזה, בזמן ובמקום בהם פעל, גרמו לו להתנהג כך? האם חשב שמותר לו, בשם היותו גבר, צייד, לוחם, לבן, להרוג, לנצל, לשקר? 

הפרק הבא כאן

תיאור ממצה של פרשת תכנית אוגנדה: משבר ״אוגנדה״ בציונות (משה יגר, דבורה ברזילי-יגר)

על התרמית הגדולה של מיינרצהאגן בספר המטורף The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud (Brian Garfield)

עוד על ציידים לבנים ושחורים במזרח אפריקה הבריטית בספר המצויין Black Poachers, White Hunters (Edward I. Steinhart)

ציף ציף מעל הרציף

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

שני האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון נטולי רעמה. זה מאכזב. רעמה היא סימן הזיהוי המובהק ביותר של האריה הזכר, מעין כתר מפואר המזהה אותו כמלך החיות. אריות הם עצלנים, אוהבים לרבוץ ולהראות רבי הוד, ולרוב הלביאות הן שצדות בשבילם. כולם יודעים את זה. אבל מסתבר שהאריות הזכרים באזור צאבו שונים. במוזיאון פילדס בשיקגו, מקום משכנם של הפוחלצים, חקרו את העניין והגיעו למסקנה שהדבר נובע משלל סיבות אבולוציוניות: באקלים החם והיבש בצאבו רעמה מפריעה ליכולת ויסות טמפרטורת הגוף, ושיער הרעמה יכול היה להפריע בתנועה בסבך הקוצים המאפיין את המקום. בנוסף, יכול להיות שהדבר קשור לרמות הטסטוסטורון הגבוהות שזוהו אצל תת הגזע הזה. דבר זה יכול להסביר גם את האגרסיביות יוצאת הדופן של האריות הזכרים בצאבו. עבורי, שקורא את סיפורם בהשתאות, הרי לא יאומן שכל זה באמת קרה, הדבר מוסיף לייחודם. הם אריות יוצאי דופן, גם מהבחינה הזאת.

גם פאטרסון יוצא דופן, באומץ שלו, בעקשות הנואלת, וגם הוא רק תת גזע, חלק משושלת ארוכה ומתמשכת של גיבורים מפוקפקים. האימפריאליזם דרש מעשי גבורה והקרבה, הוא דרש גבריות קשוחה ומתנשאת. והוא דרש אמונה מוחלטת במודרניות ובכוחה של הקדמה. הטבע הוא גם אויב, גם מגרש משחקים וגם משהו שצריך לנצל, חסר משמעות ללא הערך שהוא מייצר לגבר הלבן, ובאמצעותו גם לשאר בני האדם הנחותים ממנו. האדם הלבן, ובעיקר הצייד הלבן, הוא מלך החיות האמיתי, טורף על שאין חיה שיכולה לעמוד בפניו. עם ראשית הנוכחות האירופית באפריקה כלי הנשק שמביא האדם הלבן והמסורת העתיקה של צייד כמסמן של עליונות מעמדית מתלכדים יחדיו לחגיגה של הרג כמעט בלתי מרוסן. חיות הבר יתדלדלו עד שיהפכו זקוקות להגנה ושימור בתהליך שמתחיל בפאטרסון ובני דורו וממשיך עד ימינו. יש סיכוי גדול שמשבר האקלים ישלים את מלאכת ההכחדה. בספרו מתואר רגע משמעותי של מעבר דרמטי בין תקופות. 

תוך כדי העבודות להקמת הגשר ובחודשים שאחר כך, כאשר הרכבת שולחת אותו לעבודה במקום אחר, פאטרסון יוצא למסעות ציד רבים, מנצל כל הזדמנות כדי להרחיב את אוסף הישגיו הספורטיביים. הוא יורה והורג בסך הכל שמונה אריות, אשר קולאז׳ של תמונות ראשיהם המפוחלצים מופיע בעמוד הראשון של הספר ׳האריות אוכלי-האדם של צאבו ושאר הרפתקאות מזרח אפריקאיות׳. לכל אחד מהם אופי משלו, רואים את ההבדלים המובהקים בהבעת הפנים, פחלוץ טוב הרי לא יוצר יש מאין, רק מקצין ומקבע מה שהיה קיים. הם מעוררים כבוד, אימה והשתאות. את כל אלה הרג אדם אחד, בפרק זמן לא ארוך של כשנה וחצי, תוך שהוא עסוק במקביל בעבודה קשה כמהנדס ואחראי על מאות ואלפי עובדים. 

וגם קרנפים, באפלו אפריקאי, היפופוטם, ג׳ירפה, איילים, זברות, תנין, ועוד, ועוד. חלק מהחיות נצודו כדי לסייע בתזונה שלו ובעיקר להשלמת תזונת פועליו, שהייתה מבוססת על מנה בסיסית ויומית של אורז ותו לא. ציד כזה, מהטבע אל הסיר, ליווה את החיים באפריקה מאז היות האדם, אבל כעת היו פיות רבים הרבה יותר להאכיל. חלק אחר נעשה לשם הספורט בלבד, בזכות הפריבילגיה שהעניק לו מעמדו. לעולם לא הגיעו לאזור זה אנשים עם כלי נשק כאלה, שלהם עורף לוגיסטי המבוסס על מסילת הברזל והקשר שלה לנמל ודרכו להודו ולאנגליה. זה היה גן עדן, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פאטרסון היה סקרן לגבי התרבויות שפגש. הוא היה מודע וגאה בראשוניות מעשיו, בכך שהוא האדם הלבן הראשון המבקר בחלק גדול מהמקומות אליהם הגיע. כמהנדס, השואף לניצול מיטבי של חומרי הגלם העומדים לרשותו, כך גם הכרת והבנת התכונות של המקומיים יכולה לעזור בהמשך. כך תיאר את הסבלים הסוואהילים:

הסוהילים שוכנים בעיקר לאורך חופי אפריקה המזרחית הבריטית ובזאנזיבאר. בני תערובת הם, – צאצאיהם של אבות ערביים ואמהות כושיות. מוצא שמם בא מן המילה הערבית ״סוהיל״, חוף; אולם יש האומרים גם, – לדעת אלה שאינם רואים אותם תמימים כל כך כפי שניתן לשער בתחילה – כי שמם בא משיבוש המילים סוה הילי, כלומר, ״אלה המרמים בלי אף יוצא מן הכלל אחד״. יהא הדבר כאשר יהיה, הגברים הם בדרך כלל בעלי גוף חזק להפליא ומוכשרים יפה למקצוע המקובל על רובם, – סבלי שיירות. חסרי דאגה הם, קלי דעת, בזבזנים, – אנשים, שכל דברי העולם הזה חביבים עליהם עד למאד. חייהם עוברים עליהם בנסיעות לפנים היבשת ומשם אל החוף, כשהם נושאים מטענים כבדים של מצרכי אוכל וסחורות.

הרכבת, והדרכים והמכוניות שיבואו אחריה, יחסלו את המעמד שהוא מתאר. כמו חיי הטבע ושפע החיות המתוארים בספר, זהו, מבלי דעת, תיעוד של עולם שבדרכו להיעלם. פאטרסון רואה אותם כנחותים ומלבבים:

אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני, שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי עליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסא!

חמוד כזה, באמת. זה חלק מהאופי השבטי שלו, הוא לא יודע שסאהיב פאטרסון מעדיף שלא ישבור את שיניו בנסיון לרצות אותו. בני שבטים אפריקאיים אחרים, פראיים יותר, חסרי הגיון ודעת:

כמרבית השבטים ביבשת אפריקה כן גם בני וה-טיטה מאמינים קנאים הם באמונות תפלות, ואת החולשה הזאת מנצלים כדבעי אותם ״רופאי-קסמים״ ו״רופאי-אליל״ שהם בעלי השפעה רבה. הנה, למשל, מחזה יוצא מן הכלל הוא לראות כיצד מפיח בפיו בן השבט הזה את ה״סימבה-דווה״ או ״רפואת האריה״ לארבע רוחות השמים לפני שהוא שוכב לישון תחת כיפת השמים. ״דווה״ זו, שכמובן ניתן להשיגה רק מרופא-הקסמים, מורכבת אך ורק ממעט אבקה שחורה, שעליה שומרים בדרך כלל בשופר זערורי, הצמוד להם לבני השבט הזה לסדק בתנוך האוזן. ברם, בן השבט מאמין באמונה שלמה, כי כמה גרעינים מאבקה זו שהוא מפיח מכף ידו על כל סביבותיו, אמצעי בדוק הוא לשמרו מפני האריות המשתוללים והמשחרים לטרף. לאחר טכס הנשיבה הוא שוכב לישון מתוך רגש בטחון מוחלט שלא יאונה לו כל רע, אפילו בטבורו של איזור ״אוכלי אדם״.

האם יש כאן תיעוד מהימן של מנהגי החיים והאמונות של שבט באפריקה בשנת 1899? לא בטוח. פאטרסון אינו אנתרופולוג. הוא מספר סיפורים, שוזר אנקדוטות משעשעות. הסיפורים כנראה מבוססים על מציאות קיימת, אבל יכולים להיות שונים ממנה בתכלית. נקודת המבט שלו מגדירה ואולי אף יוצרת את המציאות המשתקפת מהספר. אבל יש כאן בהחלט תיעוד של מה קראו על אפריקה באנגליה ובארצות הברית משנת 1908 ואילך, ומה קראו עליה בישראל הצעירה בשנת 1952. זוהי אפריקה ואלו האפריקאים, נבערים, קורבנות של בחירותיהם חסרות ההגיון. בפועל רוב קורבנות האריות אוכלי האדם באו מקרב עובדי הרכבת, שנאלצו לתלות תקוות באמצעי ההגנה המוגבלים שזו העניקה להם. אבל פאטרסון מאמין שהחיים הם פחותי ערך בעיני האפריקאים. כך הוא מתאר את שקרה בעת חזרה ממסע צייד בלוויית מורי דרך, ציידים מקומיים:

זמן קצר לאחר שיצאנו לדרכנו ירד אחד מבני וה-קאמבה לנהר, כדי למלא את כלי-הדלעת שלו מים, כשלפתע התרומם מן המים תנין, תפס לו למסכן ברגליו וכהרף עין משכו לתוך המים. הייתי בראש השיירה באותה שעה ועל כן לא ראיתי את מה שקרה, אולם כששמעתי את צעקות האחרים, חזרתי במרוצה ובכל המהירות האפשרית, אך אחרתי את המועד ושוב לא ראיתי שום סימן לא של התנין ולא של יליד-המקום. מהינה העיר על המקרה באורח פילוסופי, כי ככלות הכל, הרי רק ״ושנזי״ (פרא-אדם) היה לטרף, וכי אין הדבר חשוב כקליפת השום, ואילו שלושת בני וה-קאמבה האחרים ודאי שלא נתרשמו במיוחד מן האסון, אלא בשקט רב נטלו לעצמם את קשתו של חברם המת ואת אשפת חצי-הרעל וכן את נתח הבשר, שהוא השאיר על גדת הנהר.

איזה פוץ מתנשא! אדם מת בשירותו, נטרף על ידי תנין, והוא מסוגל רק לביקורת, אותה הוא מבטא באמצעות קולו של המשרת ההודי. איסוף חפצי המת והאיפוק של חבריו של הקורבן, אשר ודאי היו מרשימים אותו אם היו מיוחסים לאדם אירופי, הופכים כאן לכלי להצגת נחיתותם. אבל לסיפור הזה מודבק נספח, המבהיר שהטבע מסוכן לא רק למקומיים אלא אפילו ללבנים:

מאז עמדתי על כך, שאסונות כאלה מתרחשים לעתים קרובות למדי לאורך הנהר הזה. במקרה אחד שמעתי על אודות קצין בריטי שניצל בדרך נס. הוא מילא את בקבוקו מים, כשלפתע אחזה בו אחת החיות האכזריות האלו וניסתה למשכו. למזלו אץ אחד ממשרתיו לעזרתו והצליח לסחבו ממלתעות התנין במחיר שתיים מאצבעותיו בלבד.

סכנה באפריקה.

* *

באנקדוטה נוספת, מתואר המפגש בין שיירת סבלים אפריקאים לרכבת. זה קורה במחנה שנמצא בראש הגשר הבונה את המסילה. הרקע הוא מרד שפרץ באוגנדה. כוח המשטרה שמומן על ידי הבריטים והורכב מחיילים שכירים מסודן הצטרף למחאה מקומית נגד השינויים שביצע השלטון החדש והתמרד במפקדיו. לצורך דיכוי ההתקוממות והשבת הסדר הובאו מהודו אלפי חיילים סיקיים, שכונסו בינתיים במומבסה. את הכוח הגדול הזה, הודים שנשלחו על ידי הבריטים להכניע סודנים שחברו לאנשי אוגנדה, היה צריך להאכיל:

יום אחד הגיעה אלינו למחנה החדש שיירה גדולה של קרוב לארבעת אלפים איש בדרכם מפנים הארץ. הם היו טעוני משא ומזון בשביל הגדוד הסיקי על החוף, שאותו העסיקו במלאכת דיכוי התקוממות בני סודן באוגנדה. מרבית הסבלים הללו היו משבט באסוגה, אולם היו גם רבים למדי משבטי באגנדה (כלומר, אנשי אוגנדה) ומילידי המקום באוניאורו ואחרים. כמובן, אף אחד מאנשי-פרא אלה ממרכז אפריקה לא ראה ולא שמע מעולם על מסילת-ברזל, ועל כן כשראו רכבת במקום, גילו סקרנות יתרה, הצטופפו מסביב לקטר ושוחחו ביניהם בבבל-ניבי לשונותיהם על התופעה שנראתה מוזרה בעיניהם.

פאטרסון מחליט לנצל את ההזדמנות בכדי להתבדר קצת:

חשבתי, שמן הראוי לספק להם משהו מן השעשוע, ועל כל עליתי על הקטר, פתחתי את שסתום הקיטור ובעת ובעונה אחת שרקתי במשרוקית. הדבר עשה עליהם רושם כביר, – מעשה כשפים ממש. כל הקהל נפל לראשונה ארצה בקול זעקה מרוב פחד, ואחרי כן, כל עוד נפשם בם, התפזרו לכל עבר, כשידיהם מורמות למעלה.

בביצוע המתיחה הזאת פאטרסון מציג עצמו כעל אנושי, כאל. מנוע הקיטור של הרכבת, מבשר המהפכה ששינתה את העולם כולו, שורק ממשרוקיתו. אחר כך ירגיע את פחדם של הסבלים, ואפילו יקח שניים ממנהיגיהם לסיבוב הבאת חומרי בנייה, אבל ברגע זה, כשארבעת אלפים איש משתחווים בפניו, הוא עליון על הטבע. מי שעבר חוויה כזו לעולם יראה עצמו כשליט.

הרשימה הבאה כאן

FMNH 23969

 [חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון (FMNH 23970)

זהו צילום אוכל האדם הראשון שפאטרסון הרג, המופיע בספר שכתב, ושפורסם כמעט עשור אחר כך. פאטרסון הוא כפי הנראה הצלם, לא הגבר הממשוקף, מהודר השפם, היושב מאחורי גוויית האריה המובס, מביט ספק למצלמה ספק אל ראש המפלצת. האיש הזה שם כדי שנבין כמה גדול הוא האריה, כמה חסרת סיכוי ההתמודדות עמו. ראש הגופה נתמך במבנה עשוי מוטות עץ, המחוברים בדמות קורות מתמך, במה שהוא ודאי עבודה של מהנדס. קרש נתחב מתחת לרגלו הקדמית של האריה כדרך לזקוף את קומתו. הוא אמור להראות מאיים, להעביר אל המתבוננים בצילום משהו מהאימה שהטיל בחייו. עמדת המצלמה הנמוכה והזוויתית באה לשרת זאת. 

ברקע מופיע בניין, אולי אחד מהמחסנים שנבנו ליד מסילת הרכבת. יש לו גג ישר, הנתמך על ידי קורות עץ, וקירותיו עשויים פח גלי. משטח פח כזה הוא גם מה שעליו מוצבת לראווה גופת האריה. ברקע ניתן לראות עור נמר שנפשט ונתלה למתיחה בעזרת רשת עכבישית של חבלים. אותו גורל מצפה לאריה הזה, אחרי שיצולם. עורו יפשט מעליו, יופרד מהבשר שיזרק, יקורצף וינוקה. מתיחה וייבוש בשמש יישרו אותו, בכדי שיתאים לשמש כשטיח רצפה בבית משפחת פאטרסון. הראש ייכרת לפני כן, ייובש בשמש ואז יארז בקופסא אטומה עם הרבה נפתלין וישלח לפחלוץ בחנות ובית המלאכה של רואולנד וורד, בכיכר פיקדילי שבלונדון. ישובצו לו עיניים מלאכותיות, לועו יקובע בשאגה קפואה והוא יחובר ללוח עץ כדי שיוכל להתלות על הקיר. 

החנות הזו, רואולנד וורד, הייתה מרכזית עבור אנשי הספורט, הציידים שהתחרו זה בזה על השגים ותהילה. החל משנת 1892 היא נהגה להוציא ספרים שתיעדו מידות והשגים בציד חיות גדולות, מעין קטלוג מדורג שמבוסס על דיווחים מאומתים שנשלחו מאנשי ספורט. בכך הפכה את התחרות לפומבית ויצרה לה כללים ואתיקה: רק חיות שנצודו ׳באופן הוגן׳ נכללו בספירה. כך גם סייע הספר בהפצת הספורט הנורא הזה. הספר נקרא תחילה ׳מידות קרניים ומשקלים של חיות הציד הגדולות שבעולם׳ וכלל נתונים מדוייקים של חיות מסויימות, המקום בו נצודו ויום מותן, וכמובן גם את שם בעל ההישג. במהדורה השנייה שונה השם ל-׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ והוא המשיך להופיע ברציפות, מלווה את התדלדלות החיות ואת שינוי היחס אל הציד. הוא עדיין יוצא, והמהדורה ה-31 שלו מתוכננת לשנת 2023. ציידים העומדים בתנאי ה׳צייד ההוגן׳ מתבקשים לשלוח את תיעוד ומידות החיות שצדו מאז פרסום המהדורה הקודמת, בשנת 2019. החנות אמנם נסגרה אבל השם והמוניטין שלה נמכרו לתאגיד אמריקאי, שמוציא לאור גם מגזיני ציד רבי תפוצה. הם מקדמים אידיאולוגיה שמתרצת את הציד ככלי לשימור מערכות אקולוגיות ומקדמת דימוי שלו כספורט ובילוי פנאי לגיטימי, חלק מרכזי מהתרבות האנושית, בעל מסורת ואתיקה. בדף הבית של האתר הנושא את שם החנות ההיסטורית מופיעים זה לצד זה פילים, נשים וילדים אפריקאים וצייד מחייך. כותרת הדף היא: ׳משמרים את חיי הטבע באמצעות מעורבות חברתית׳ . זה מופרע בעיני. 

האריה שבתמונה לא זכה לתהילה בגלל מידותיו, למרות שנמדד בדיוק ונשקל. הוא תמיד ייזכר ויזוהה על פי רגע תבוסתו והאיש שהביא לה, ויהיה האריה הראשון שנצוד על ידי פאטרסון. כאשר, אחרי 25 שנים, ימכור אותו פאטרסון למוזיאון הטבע בשיקגו, יתווסף לו שם מוצג, FMNH 23970. מומחי המוזיאון ישחזרו את צורת גופו ויעטפו אותו בשטיח הפרווה שיחזור להיות מעטפת לפסל הגוף, יחברו שוב בין חלקיו ויהפכו אותו לפוחלץ שיוצב, קפוא בסצנת ציד, בדיורמה, מודל תלת מימדי המעוצב כנוף ערבה אפריקאית. המוני מבקרים יעברו על פניו, יתרשמו ויפחדו. הנה האריה שאכל בני אדם, מגיע לו שהוא מת.

לפוחלץ צפויים חיים ארוכים, מוגבלים על ידי תהליך הבלאי ויכולת השימור של עובדי המוזיאון. שלא כמותו, הצילום הזה ישאר לנצח. מתועדות בו גאוות הצלם/צייד וחרפת המוות של החיה. ככל שאפשרויות הצילום ישתפרו חשיבות התיעוד תגדל, כמזכרת והוכחה לציד מוצלח שיכול אפילו להחליף וליתר את ההרג עצמו. גם כאן, כמו במונחי הספורט המתייחסים לציד, הטרמינולוגיה האנגלית, לפיה צילום הוא Shoot, מקשרת בין משמעויות.   

מתועדים בצילום גם דברים נוספים, שוליים לכאורה אבל חשובים. הפח הגלי שמונח על הקרקע, חומר גלם מתועש, עמיד וחזק, שהרכבת הביא למקום הזה, תוצר מובהק של האימפריאליזם האירופי, יתפשט כפי שהתפשט בכל המושבות הבריטיות, ישנה את הארכיטקטורה המקומית, ישתלב בה, יחליף חומרי גלם מקומיים. הפח הגלי יהפוך לחומר בנייה עיקרי במזרח אפריקה ובדרומה, כמו בהודו ובאוסטרליה. צריפי פועלים, בקתות מאולתרות, גדרות, שכונות עוני שלמות, הכל אפשר לבנות ממנו. לפני כמה ימים ראיתי כתבה שתיעדה את מחנות הפליטים המוקמים כעת בסומליה למי שנמלטו מהבצורת הקשה. נבנו בהם בקתות עגולות, בדוגמא מסורתית, אבל חומר הבנייה לא היה כפות דקלים אלא פח גלי ישן, שרוקע וכופף. כפי שסלילת קו הרכבת בין יפו לירושלים שינתה את הארכיטקטורה של הארץ, ואיפשרה לבנות גגות שטוחים תוך שימוש בקורות מתכת, כך מסילת הרכבת לאוגנדה שינתה את הבנייה בכל מזרח אפריקה. 

* *

השמחה על מות האריה הראשון היתה גדולה, אבל לא שלמה. אחרי הכל, טורף אדם נוסף עדיין הסתובב באזור. פאטרסון ניסה להשתמש במלכודת האריות שבנה, לא כדי ללכוד את האריה אלא ככלוב הגנה. הוא הסתגר בתוכה וקשר למוט ברזל כבד שלוש עיזים ששימשו לחליבה. האריה הערים עליו, חטף את העיזים וגרר אותן אל הסבך. במארב נוסף הצליח פאטרסון לירות ולפגוע באריה, אבל לא באופן חמור, ואחרי כמה ימי הפוגה הוא שב לילה אחד לחפש טרף בסביבת המחנה, מותיר את עקבותיו סביב עץ שעליו בנו הפועלים מחסה. 

הערב הבא היה לילת אל-קאדר, מועד חשוב עבור הפועלים המוסלמים, שמציין את הלילה בו קיבל מוחמד את נוסח הקוראן מהמלאך גבריאל. זה זמן מקודש, המועד להתרחשות דברים טובים והתגשמות משאלות. במקום לחגוג הסתגרו הפועלים במחסות שבנו, מתפללים שהסיוט בתוכו חיו יגיע לקיצו. פאטרסון החליט לארוב לאריה, בליווית משרתו האישי, על העץ אותו הקיף בלילה הקודם.

הלילה החל בסימן רע, כי שעה שטיפסתי לעלות על משמרתי, כמעט שהנחתי את ידי על נחש ארסי, שהתפתל סביב אחד הענפים. כפי שניתן לשער, ירדתי במהירות למטה, ואחד מאנשי הצליח להוריד את הנחש במקל ארוך. לשמחתי היה הלילה צח ללא עננים והירח האיר הכל כבאור היום. עמדתי על משמרתי עד שעה שתים אחרי חצות, ואז עוררתי את מהינה להחליפני. כשעה לערך ישנתי במנוחה, כשאני נשען עם גבי אל העץ, ואחר נתעוררתי מתוך הרגשה מוזרה, כי משהו אינו כשורה. מהינה היה ער ולא ראה דבר, ואף על פי שהסתכלתי בזהירות סביבי מכל הצדדים לא יכולתי אף אני לגלות שום דבר בלתי רגיל. לא בלב שלם עמדתי לשכב שוב, כשלפתע נדמה היה לי, שראיתי משהו מתנועע במרחק בין השיחים הנמוכים. כשלטשתי את מבטי אל מרכז אותה נקודה במשך כמה שניות מצאתי, שאמנם לא טעיתי. היה זה ״אוכל-האדם״, שהתגנב לעברנו חרש.

השטח שמסביב לעצנו היה נקי למדי ורק שיחים נמוכים היו מפוזרים פה ושם. היה זה מחזה מרהיב עין לראות מנקודת-התצפית שלנו את חיית-הטרף הגדולה, המתגנבת בלאט לעברנו, כשהיא מנצלת כל צל-מחסה בהתקרבה. תבונתה גילתה, כי יד מאומנת לה בציד האדם. על כן החלטתי שלא להסתכן יתר על המידה ולא לאבד זמן. המתנתי עד שהתקרב האריה אלינו קרוב למדי – כעשרים אמות לערך – ואז יריתי ברובי אל חזהו. שמעתי את פגיעת הכדור בגופו, אך לא היתה זו מהלומת מוות; תוך נהמת פרא עזה היפנה האריה את גופו אחורה וברח ממקומו בצעדי-ענק.

עם שחר יוצא פאטרסון לחפש אחרי האריה הפצוע.

לקחתי עמי גשש מילידי-המקום, כך שהייתי בן חורין להסתכל סביבי כהלכה, בעוד שמהינה הולך מאחורינו שהוא מחזיק בידו רובה מסוג מרטיני. שלוליות הדם נמצאו שם בשפע, ועל כן יכולנו להיחפז בדרכנו; לא הרחקנו יותר מרבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהמת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל האדם״, כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך כדי רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו בשנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה, אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת אל העץ, מבלי לאבד דקה.

ומשם, מהעץ עליו טיפס בפחד, יורה פאטרסון עוד ירייה שמפילה את האריה לקרקע.

ברוב כסילותי ירדתי מיד מן העץ והלכתי לקראתו. לתמהוני ולחרדתי קפץ האריה על רגליו שוב וניסה להסתער עלי בהתקפה מחודשת. אך הפעם גמר את חייו לנצח כשחדרו כדורי מרטיני לחזהו ולראשו; הוא צנח על השביל במרחק של לא יותר מחמש אמות ממני ונפח את נשמתו בגבורה, כשהוא מכרסם בחמת-פרא את אחד הענפים שנפל ארצה. 

השמחה הפעם מלאה. שותפים לה התושבים המקומיים, שגם הם סבלו ממורא האריות, והפועלים ההודיים. השובתים חוזרים ממומבסה לצאבו, והעבודה מתחדשת. גם האריה הזה נמדד ונשקל, מצולם ונפשט מעורו. עלילת אוכלי האדם מגיעה עד הפרלמנט בלונדון, שם מספרים עליהם במהלך דיון על התמשכות העבודות על מסילת הברזל. 

באתר העבודה, תוך שהוא מתאמץ להתגבר על הפער שנוצר עקב השביתה ולהשלים את הגשר המסובך לפני שתתחיל עונת הגשמים שעלולה להביא איתה שטפונות, פאטרסון משועשע וגאה בהשתנות היחס של הפועלים אליו:

במקום להתנכל אלי להמיתני, כפי שאירע פעם אחת לפני כן, לא ידעו במה לפצותני כעת, וכסמל לתודתם הגישו לי קערת-כסף יפה ואף שיר ארוך חיברו בלשון הינדוסטן, המתאר את תלאותינו ואת נצחוני הסופי. השיר מספר על צרותינו בלשון מוזרה במקצת ובנסוח תנ״כי. את הקערה אראה כל ימי חיי כשלל שלא יסולא בפז, שלחמתי קשה ביותר להשיגו.

השיר מצורף כנספח בסוף הספר, ויוסף נדבה, המתרגם והמעבד לעברית, בחר להשמיט אותו. הוא בגוף ראשון, מסופר על ידי רושאן, מנהיג בני השבט המוסלמי שעובד תחת פאטרסון, יליד עיר קטנה במחוז ג׳לום שבפקיסטן של ימינו. 

אני, רושאן, באתי לארץ זו של אפריקה, ובאמת מצאתי אותה משונה;

סלעים רבים, הרים, ויערות צפופים שבהם אריות ונמרים בשפע;

גם באפאלו, זאבים, איילים, קרנפים, פילים, גמלים, וכל אויביו של האדם;

גורילות, קופים פראיים שמתקיפים בני אדם, בבונים שחורים בגודל ענק, רוחות, ואלפי סוגים של ציפורים;

סוסי פרא, כלבי פרא, נחשים שחורים, וכל החיות שצייד או איש ספורט יכול לחשוק בהן.

היערות כה חשוכים ומטילי אימה עד שאפילו הלוחמים האמיצים ביותר מתכווצים מול עומקם הנורא.

הטבע הוא אויב, הוא זר ומאיים גם ללא האריות, אבל הופעתם של אלה הופכת את המציאות לבלתי אפשרית. רושאן מתאר את הפחד, איך האריות אוכלים את העצמות, הבשר, העור והדם של הקורבנות, לא משאירים להם זכר, את הפועלים היושבים בלילות, בוכים ורועדים מפחד, מסביב למדורות שהם מדליקים בכדי להגן על עצמם. 

המהנדס, סאהיב פאטרסון, מספר השיר, מחליט לנקום באריות אחרי שהם טורפים את העיזים שנותנות לו חלב. הוא חזק, גבוה, צעיר ואמיץ. הוא מכנה את הפועלים ׳ילדי׳ כשהוא קורא להם להמשיך ולהסתגר במקומות המסתור שלהם עד שיעלה הבוקר, אחרי שהוא יורה באריה.  רושאן מתאר את הציד האחרון, ואיך פאטרסון מסכן את חייו בכדי להגן על חייהם כשהוא יוצא במרדף אחרי האריה אל תוך היער.  

האמונה הזו, שהוא הסתכן בעבורם, היא שגורמת לפועלים לאסוף כסף שהם תורמים מתוך משכורותיהם הזעומות כמנחה עבורו. אבל פאטרסון מסרב לקבל את הכסף. הפועלים קונים לו במקום זה מתנה, צלחת כסף חרוטה. כך כתוב עליה (שוב, בתרגום יוסף נדבה):

אדוני, – אנו, המפקח על העבודה, הממונים על זמני העבודה, ה״מיסטריס״ ופועליך, מגישים לך בזה את הקערה הזאת כסמל לתודתנו לך על אומץ לבך בהריגת שני אריות ״אוכלי-אדם״ מתוך הסתכנות גדולה לחייך, ועל שהצלת אותנו על-ידי-כך מהיות טרף לשיני מפלצות נוראות אלו, אשר פרצו לתוך אהלינו מדי לילה בלילה וגזלו את אחינו-לעבודה מקרבנו. בהגישנו לך את הקערה הזאת הננו מצרפים כולנו את תפילותינו לאריכות ימיך, לאושרך ולהצלחתך. כולנו נשאר, אדוני, עבדיך הנאמנים.

זאת הייתה מתנת הפרידה שלהם מפאטרסון. משימתו בצאבו הגיעה לסופה. רושאן נפרד ממנו כך, בסוף השיר:

פאטרסון סאהיב עזב אותי, ואתגעגע אליו בכל ימי חיי, ועכשיו

על רושאן לנדוד ולהסתובב באפריקה, עצוב ומלא בחרטה.

הפרק הבא כאן

מהדורת 1903 של ׳שיאי חיות הציד הגדולות של רואולנד וורד׳ 

בלוג מוזיאון פילד בשיקגו, המתאר את תצוגת האריות מצאבו

מהדורת 1909 של ׳אריות אוכלי אדם׳

אל בדמות אדם

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

זה לא דבר רגיל, אריות אוכלי אדם. יש מספיק חיות בטבע האפריקאי שישמשו כטרף ובני אדם החיים באיזורים בהם יש אריות יודעים להזהר מהם. בני האדם מאיימים על האריות לא פחות מאשר אלה מאיימים עליהם. חברות ציידים אפריקאיות צדו אריות בחניתות וברעל כאות של כבוד וטקס גבריות וכדרך להגן על עדריהן. לבני שבט המסאי יש מסורת כזו, שהשתמרה עד ימינו. הגברים הצעירים בשבט משתייכים לקבוצות לוחמים, שמקדישים את חייהם ולתהילה. בחמש השנים שבין 2001-2006 נצודו בשטחי השמורה שמקיפה כעת את נהר צאבו לפחות 108 אריות על ידי לוחמים כאלה, מתוך אוכלוסיה של כ-2000 אריות ששרדו בקניה בכלל. המסורת איימה להכחיד את החיה הזו, שמהווה את אחד מסמליה הלאומיים ומקורות משיכת התיירות הגדולים של קניה. רק פרויקט מעורר השראה, שאליו עוד אחזור אחר כך, הצליח להלחם במנהג הזה ולחסלו כמעט לחלוטין. הבעיה הגדולה עכשיו היא הבצורת, שתחסל ותפגע בחיות ובבני אדם כאחד.

אריות אוכלי אדם הם יוצאי הדופן, הם הפחד הגדול, הם הרגע שבו הטבע מתמרד בהיררכיה שאנו מנסים לכפות עליו, אדם מעל חיה, תמיד. במובן מסוים כל ה-Big Five כאלה. זה לא רק גודלן הפיזי אלא הסכנה שבציד אותן. מאחר והן מאיימות על הצייד, מאחר והן מסוגלות להרוג אותו, הרי שגם הוא מסתכן במהלך הציד. בכך הציד הופך לספורט מאחר והוא מערב את שני הצדדים ונשאר לכאורה הוגן. אבל לאריות אוכלי אדם יש גם רצון לתקוף אותך, הם לא רק מגיבים להתקפות עליהם אלא תוקפים בעצמם. משוואת הצייד-ניצוד מתערערת כך.

שני האריות אוכלי האדם מצאבו הפכו למיתולגיים מאז שפאטרסון פרסם את הספר שכתב על הרפתקאותיו. פוחלציהם הם חלק חשוב בתצוגת מוזיאון הטבע של שיקגו. נכתבו מחקרים על כמות הקורבנות המדוייקת שלהם, 28 שזוהו בוודאות, יותר ממאה על פי ההערכה. גולגולותיהם נבחנו והסתבר שהיו להם מחלות חניכיים, שאולי מסבירות את חיבתם לבשר בני האדם הרך. אולי הופעתם הייתה תגובה של הטבע לשינויים שנכפו עליו, למסילת הברזל הזאת, לגשר, לפיצוצים, לכך שפתאום הופיעו המוני בני אדם חסרי ידע וחלשים במקום שבו החולשה הופכת אותך לטרף. אצל הפועלים עצמם, האריות נתפסו כשדים, בני שטן, אות אלוהי לכך שאסור להם להיות פה.

מלכודת האריות שבנה פאטרסון. זה דבר די מגוחך.

פאטרסון מנסה כל מיני פתרונות. הוא חושב כמו אירופי, ממציא ובונה מעין מלכודת עכברים ענקית, בנויה אדני רכבת, מוטות מסילה וחוט תיל, ומתנדב לשמש בה כפתיון למשך יומיים. מבקרים שעוברים במקום צוחקים עליו. לזמן מה נראה שהאריות עזבו את המקום ולא ישובו. אבל ההפוגה לא נמשכת זמן רב. 

הטרור שב למחנות העבודה. לילות חסרי שינה, מרדפים עקרים בלויית משתתפים שונים ומשונים, כל מי שרק מוכן להשתתף בציד. ללא תועלת.

זוכר אני בבהירות לילה אחד במיוחד, כשחיות-הטרף הוציאו אדם אחד מתחנת הרכבת והביאוהו סמוך למחנה שלי כדי לטרפו. יכולתי להאזין, פשוטו כמשמעו, לכרסום העצמות ולקול נהמתם המאיים הממלא את חלל האוויר; קולות אלה צלצלו באוזני במשך ימים רבים לאחר מכן. הדבר הנורא ביותר היתה עצם ההרגשה של רפיון-ידים; לא היה עוד כל טעם לנסות ולצאת החוצה, הואיל והמסכן בודאי לא היה עוד בחיים; ונוסף על כך, מחמת האפלה המוחלטת, אי אפשר היה לראות דבר.

חוסר היכולת לפעול, הצורך להמשיך במשחק, לשחקו עד תומו. פאטרסון חייב לעשות זאת. אבל לא הפועלים. הם בוחרים בכלי היחיד העומד לרשותם, שביתה, כי כך זה לא יכול להמשיך. פאטרסון מבין לליבם. הם מוותרים, אבל לא הוא, לא עד שינצח.

אף האנשים אמיצי -הלב ביותר בעולם לא היו יכולים לעמוד בפני נסיונות-אימים אלו לאורך ימים, לא כל שכן סבלים הודים רגילים. מעתה עמד כל האיזור בסימן של פחדי-בעתה, ועל כן לא תמהתי כלל, כשראיתי בשובי יום אחד אחרי-הצהרים למחנה, את האנשים שובתים ממלאכתם ומצפים לשמוע ממני דבר. כשקראתי להם נתקבצו כולם ב״בומה״ שלי כגוף אחד והודיעוני, שאין בדעתם להשאר בצאבו אפילו יום אחד נוסף, ולו גם יתנו להם אוצרות קורח; הם באו מהודו לפי הסכם שעליהם לעבוד בשביל הממשלה, אך לא לשמש כאספקת מזון לאריות, או ל״שטנים״. אך הציגו לי את האולטימטום הזה, והנה פרצה בהלה כללית. כמה מאות מהם עצרו את הרכבת הראשונה שעברה על פניהם, על ידי שהטילו עצמם על הפסים לפני הקטר, ואחר נצטופפו בתוך הקרונות עם מטעני חפציהם, ונמלטו כל עוד נפשם בם מן המקום הארור.

עזיבת הפועלים והשבתת העבודה היו אולי תנאי יסוד להיפוך בין הצדים לניצודים. זה דורש אומץ, לקום וללכת, לא לקבל את התנאים החורגים מהסביר ולהיות מוכנים לשאת בתוצאות. פאטרסון לא מסוגל לראות זאת. אבל הוא מסוגל להתאים את עצמו ולחפש הזדמנויות. הוא מעמיד פיתינות, מסייר בשטח ומחפש אחר האריות בלוויית מדריך מקומי, סוואהילי. כאשר הם עולים על עקבותיו של אחד מהם הוא מנצל את הפועלים שנותרו במחנה על מנת שיקימו רעש וינחו אותו לקראת נקודת המארב.

הוא התקדם לאורך השביל לאט-לאט ועמד מלכת בכל כמה דקות כדי להתבונן סביבו. רק חלק מגופי היה סמוי ממנו, ואלמלא הוסחה תשומת לבו ממני מחמת הרעש מאחוריו, אין ספק, שהוא היה מבחין בי. ואולם, נואיל והסיח את דעתו ממני, הנחתי לו שיתקרב בכיוון אלי כדי חמש עשרה אמות ממקום-משכבי, ואז כיוונתי אליו את רובי. ברגע שעשיתי זאת הבחין בי האריה ונראה כמשתומם מאד מהופעתי הפתאומית; הוא תקע את רגליו הקדמיות בקרקע, הטיך עצמו לאחור על ירכיו ונהם נהימות-פרא. כשכיוונתי את רובי לקדקדו הרגשתי, כי לבסוף נתון גורל חייו כולו לרחמי… אך לעולם אל תסמוך על כלי-הנשק שטרם ניסית אותו! לחצתי על ההדק ולחרדתי הגדולה שמעתיח נקישה עמומה – הכלי מקולקל!

למרות הכשלון הזה, שנראה כצידוק לכך שאלה באמת שדים, בלתי ניתנים לעצירה, עליונים על המוות עצמו, פאטרסון מתמקם למארב עוד באותו הלילה בראש מגדל ענפים בגובה ארבע מטרים, שבסמוך לו נקשר פגר חמור שהאריות החלו לטרוף. למארב זה יוצא פאטרסון לבדו. עוזרו ההודי משתעל, והוא חושש שזה יבריח את האריות. 

האפלה נשתררה כמעט בבת אחת ושקט מוחלט הושלט בכל. כדי להכיר את טיבה של דממת יער-בראשית אפריקני בליל אפלה, יש להתנסות בה. רבת רושם היא ביותר, ביחוד כשאתה יושב בודד לחלוטין ומנותק מכל יצירי-אנוש, כאשר הייתי אני אז. הבדידות והדממה ותכלית משמרתי הטביעו עלי את חותמן, וממצב של ציפיה ממרטת עצבים שקעתי בהדרגה לתוך הווי של חלום, שהלם להפליא את סביבותי. לפתע נחרדתי מהרהורי עם נפילתו של ענף, כאשר עשיתי את אזני כאפרכסת להקשיב רוב קשב, דימיתי בנפשי, כי יש לאל ידי לשמוע את רשרוש תנודותיו של גוף עב-בשר, המפלס את דרכו מעבר לשיח. ״אוכל האדם״, חשבתי בלבי, ״אין ספק בידי, שהלילה ישתנה מזלי ואפיל אחת מחיות-טרף אלו״, ושוב נשתררה דממת-מות.

חולפות עוד שעתיים. בלילה האפריקאי פאטרסון יכול לשמוע איך האריה ממשיך להתקרב. הוא הצייד, והוא מתכונן להתקפה. 

בקושי יכולתי להבחין בדמותו בזחלו בינות לשיחים המלבינים, אולם ראיתיו זה הצורך, ועוד לפני שניתן לו להתקרב אלי, כיוונתי כנגדו את רובי בזהירות ולחצתי על ההדק. בעקבות קול היריה באה שאגה נוראה ביותר, ואותה שעה יכולתי לשמוע איך הוא מקפץ לכל הכיוונים. שוב לא יכולתי לראותו, הואיל וקפיצתן הראשונה הטילה אותו לתוך סבך השיחים, אולם כדי להבטיח את התוצאה במשנה-ודאות הוספתי לירות אש בכיוון אותו מקום, שמשם הגיע אלי קול התרוצצותו. לבסוף הגיעו עדי אנקום עצומות, שנצטמצמו בהדרגה לאנחות עמוקות עד שפסקו כליל.

כשהוא מודיע בצעקות לפועלים המבוצרים במחנה כי אחד מאוכלי האדם מת, הם מגיבים בהתלהבות:

אותה שעה פרץ קול-תרועה כה אדיר מכל המחנות, עד כי בודאי היה בו כדי להפתיע את תושבי היער במרחק של כמה מילין מסביב. זמן קצר לאחר מכן ראיתי עשרות לפידים מהבהבים מבעד לשיחים: אנשי המחנה יצאו בהמוניהם, הקישו בתופים והריעו בשופרות ובאו במרוצה למקום המערכה. הם הקיפו את נקודת התצפית שלי ולתמהוני הגדול השתחוו על פניהם כשהם קוראים לעומתי: ״מברק! מברק!״, שפירושו, סבורני, ״המבורך״ או ״המושיע״.

כך הפך פאטרסון מסאהיב קשוח לגיבור ולאל. בהביסו את אחד מהשדים התעלה עליו. גופת האריה נטול הרעמה, שהיה גדול עד שנדרשו שמונה אנשים לשאת אותו למחנה, הפכה לאטרקציה שמשכה מבקרים רבים. מנהלי הרכבת, אנשי המנגנון שהפעיל את הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, כל החשובים שצחקו וביקרו אותו, באו כעת להסתכל, להעריץ, לשמוע את הסיפורים. החיה הובסה. פאטרסון, המהנדס נטול הייחוס, הצליח, לבדו, להרוג את מי שהשליט אימה באזור במשך יותר מתשעה חודשים. נותר עוד אריה אחד, אבל עכשיו, כשנשבר הכישוף, זמנו היה קצוב.

הפרק הבא כאן

דו״ח על הרג האריות בשנים 2001-2006

הגרסה המקורית והמלאה של ספרו של פאטרסון: אריות אוכלי אדם

חמש החיות הגדולות

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חמש החיות הגדולות בציור רחוב בעיר בקניה

35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת. 

פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה  מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד. 

לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם. 

מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:

הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.

כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב

לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:

דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה. 

הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה. 

גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.

כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:

כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.

פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.

מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?

פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון. 

אבל האריות, מה יהיה איתם?

הפרק הבא כאן

חלק ב – פאטרסון באפריקה/ מטען אנושי

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אני רוצה לחטט עוד בדמותו של איש שאני שונא ומעריך, מחבב ומתעב. הוא אחר לגמרי ממני, ובכל זאת אני מרגיש אליו קרבה, ואנו חולקים דברים שעדיין איני יכול לנסח או להודות בהם.

כבר כמעט נטשתי את פאטרסון, הסתפקתי במה שכבר כתבתי עליו, בהתייחסותי אליו כקוריוז, כסך כל מוזרויותיו, והנה אני שב אליו. אולי אני מצפה שהניסיון להבין אותו יעזור לי להבין את עצמי ואת המקום בו אני חי, מכיוון שהוא קשור לכאן בדרך מפותלת ומוזרה, דמות אב נעלמה שזכרה הודחק והתעמעם.

איש גבוה, זוויתי, לא יפה אבל מרשים. גבר שאנשים ונשים נמשכים ונרתעים ממנו.

הצד האפל שלו, האלימות הקהה שהוא מפעיל, עטוף בכללי התנהגות, מוסתר על ידי הרגלים ותפישות עולם שמשקפות באופן ברור, כמעט ברור מדי, את נורמות החברה בה הוא חי, שלהי המאה ה-19, ראשית המאה העשרים. הוא גבר ויקטוריאני. או, אולי, קריקטורה מוגזמת של גבריות ויקטוריאנית. 

יהיר, אמיץ וצודק, בטוח בעצמו עד בלי די. אדון לטבע, אכזר לעיתים, נדיב ומיטיב ברגעים אחרים, שליט מיועד על הנחותים ממנו. כל מי שאחר ממנו נחות ממנו. 

אך הוא גם זר ומוזר, והסביבה והתרבות אותה הוא מייצג לעולם לא תקבל אותו באמת. כמו אל, כמו יוצא הדופן שהוא, הוא בן אלמוות ובודד.

ג׳ון הנרי פאטרסון הוא בן אשפתות, שנולד מחדש כחייל קולוניאלי לאחר שהתייצב לבדו בלשכת גיוס במחוז כפרי באירלנד בגיל 17 וחתם על חוזה לשבע שנות שירות. אתה עושה דבר כזה אם יש לך ממה לברוח, אם אין מה שמצפה לך במקום בו גדלת. במשך חייו מחק והעלים כל זכר לעברו. אולי היה בנו הלא חוקי של כומר שסרח, אולי צאצא נסתר של איש אצולה. הבטחון העצמי ותחושת הנבחרות ודאי הגיעו מהיכן שהוא, כמו הצורך להוכיח את עצמו, לשחק את המשחק ולנצח בו, להגן על כבודו.

דבר ברור אחד בזהותו: הוא אירי.

זה ניכר מייד, מסמן אותו כבן מיעוט נחות ומעט נלעג בעיני הבריטים ה׳אמיתיים׳, מזוהה במראהו, באופן דיבורו, במבטא הברור. האיריות שלו מתבטאת בצורה בה הוא מתנהל, ומשפיעה על האופן בו הוא נתפס על ידי הסביבה. הגזענות המעמדית הבריטית לא תוותר לו לעולם. הוא לעולם לא יהיה בריטי באמת, לעולם לא יהיה מהמעמד הגבוה גם כשיתקבל בו כאורח, וההשתלבות והקבלה שלו בחברה תמיד תהיה על תנאי. הנה סיבה לכבד אותו. הנה סיבה לא לשנוא אותו לגמרי. 

הוא לא רק חייל אלא גם מהנדס. הצבא הכשיר אותו לכך. זה מצביע על כשרון ויכולת גבוהים. שירות צבאי הוא בחירת קריירה שמאפשרת לעתים לאנשים שאינם באים מהמרכז החברתי לממש פוטנציאל שלא היה מתגשם אחרת. פאטרסון ניצל את ההזדמנויות שנקרו בפניו והיה מוכן לסכן את חייו לשם כך. הוא שיחק את המשחק עד תומו. 

כמהנדס צבאי בהודו הבריטית, היהלום בכתר האימפריה, התמחה בסלילת מסילות רכבת. הרכבת היתה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בהרחבה ובחיזוק השליטה במושבה. המרד ההודי בשנת 1857, שפרץ במחאה על הפעילות הבלתי מרוסנת של ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳, שהביא לאחר שדוכא לכך שהמדינה הבריטית תקח אחריות מלאה על הודו ותהפוך אותה למושבה בריטית, ושבמהלכו מתו כ-6000 חיילים בריטים וכ-800,000 הודים, אזרחים ברובם, הבהיר את הצורך ביכולת שינוע מהיר של כוחות צבאיים למרחקים גדולים. הפיתוח הכלכלי והאורבאני, יצירת מעמד שלם של פועלים נודדים, התפתחות קשרי המסחר והזמינות של חומרי גלם ובנייה חדשים, כל אלה היו תוצאות לוואי של המטרה הצבאית הבסיסית. החברה ההודית השתנתה מהיסוד בעקבות כך. טענה נפוצה היא שהרכבת יצרה את הודו המודרנית, על תחלואיה. 

מסילות ברזל בהודו 1909, עורקי הדם של האימפריה

הרכבות בהודו הבריטית ביססו ושימרו את הבדלי המעמדות בין הלבנים והמקומיים ובין המעמדות השונים בתוך החברה ההודית. חלוקת המחלקות ברכבת שיקפה את המבנה החברתי, המחלקה הראשונה ללבנים ולמי שהשלטון חפץ ביקרו, השנייה למקומיים בעלי אמצעים והשלישית למטען ולדלת העם, שהיו מעין מטען אנושי שאין שום סיבה להתייחס אליו בכבוד. מהאטמה גנדי, אבי האומה ההודית, נהג לנסוע במחלקה השלישית בדיוק בגלל זה. 

פאטרסון, כאמור, היה יציר של המערכת הזו, שקשרה בין עליונות צבאית וטכנולוגית לעליונות תרבותית וגזעית. ככל מהנדס טוב, עולמו היה בנוי מאתגרים טכניים, מבעיות שצריך לפתור, שנותנות טעם לחיים. הוא התענג עליהן, עד שנראה שלעתים יצר לעצמו צרות ובעיות רק לשם כך.

בהודו גם פגש באשתו, פרנסס הלנה גריי, בת אירלנד כמוהו. אבל שלא כמו פאטרסון, היא הייתה משכילה ורחבת אופקים. היה לה תואר אוניברסטאי במדעים, והיא הייתה אחת מהנשים הראשונות שהשלימו תואר דוקטור למשפטים בבריטניה. מאוחר יותר תהיה מנהלת בית ספר. פאטרסון לא היה בחירתה הראשונה כבן זוג. ארוסה היה רופא, והוא מת ממחלה ביום בו היו אמורים להנשא. חתונתה עם פאטרסון, בזמן חופשה באירלנד, בשנת 1895, לא הייתה מתרחשת ללא הטרגדיה הזאת. בתם הראשונה, אותה ילדה אחרי ששבו להודו, מתה כשהייתה תינוקת בת ארבעה חודשים.

מעט אחר כך, בשנת 1898, כשהוא בן 31, נשלח למשימה שתשנה את חייו.

אפריקה היא המקום שקבע את גורלו של פאטרסון. בה הפך לאל בדמות אדם, ובה התרחשו המאורעות שהפכו אותו לבזוי ומנודה.

הפרק הבא כאן

רשימה קצרה על האופן שבו הרכבות שינו את הודו