קול הרעם

ז

וביום השביעי יושבים האדם והיא על סיפון הספינה המתנדנדת על גלי הים. זה מקיף אותם מכל עבר, עד קצה האופק, רגוע ושלו. ציפורים עפות מעל. החתול שרוע לידם, מתמכר לשמש, והם נחים מכל מלאכתם אשר עשו על כסאות נוח מקש, כששמשיה מצלה עליהם. היא מחדשת את הלק על ציפורניה, הוא מעריץ אותה בדממה. מאוד רומנטי.
מוסיקה בוקעת מלמטה, כמו ממסיבה רחוקה, ורק המקצב העדין והמלטף עובר דרך המתכת. הרגע הזה יכול להימשך לנצח.
ידו מלטפת את עורפה והיא מושכת אותו אליה, נושכת קלות את קצה אצבעו, מרגישה את נשימתו עליה, את הצמרמורת. הלק כבר התייבש והיא מעבירה יד על חזהו, כמו סופרת את הצלעות. הם מתנשקים.
“רוצה לרדת למטה, להמשיך לנוח?”
היא מסמיקה.
“לנוח?”
“לנוח”.

ה

1

בבוקר היום החמישי הוא בתוכה, קבור עד היסוד, ממלא אותה לגמרי, לא צריך יותר כלום. כל מה שאיננו תחושה הוא אשליה.
ברכיה מקופלות, כפות רגליה בצדי ראשו, עצמות האגן שלהם מתחככות. הם כמעט לא זזים, לא צריך, שניהם מתמכרים לעומק הזה, לחדירה ולהחדרות.
לאט לאט היא מתרפה, נפתחת אליו, שולחת ידיים אל התחת שלו, מושכת אותו אליה. לאט, להרגיש כל תנועה, כל מגע עור בעור. לאט, החוצה ופנימה, צמרמורת, רעד משותף שעובר מעמקי הכוס שלה אל הזין שלו, מרטיט את שניהם. שערות הערוה שלהם נפגשות ונפרדות, הדגדגן שלה נחשף מבעד לקפלי העור, מחפש.
“יותר מהר”, היא אומרת, “זיין אותי”, היא צריכה את זה, את התחושה של מכת הגוף שלו בשלה, את ערבול המעיים, “זיין אותי כבר, חזק”.
מוקד של חום נבנה ביניהם, מתגבר ככל שמתמיד החיכוך. החוצה ופנימה. היא לא רוצה לגמור עדיין, זה לא מה שהיא צריכה, אפשר למתוח את זה קצת, להתענג על ההשתהות. הגב שלו מתחיל לרעוד. “אל תעצור”, היא לוחשת, “תן לי להרגיש”. הגוף שלו כמו פטיש, הולם בה בכוח. עוד קצת למתוח.
“אני גומר”, הוא מסנן והיא נאנקת אליו, מתכווצת סביבו, הכוס שלה כפפה רטובה שחולבת אותו. “בוא אלי”, היא יונקת אותו, הרחם שלה רוטט בציפיה, “אני בא”, הוא נוהם, השיניים שלו נוקשות, כדור של חשמל נע מהמוח דרך הגב אל קצה הזין, ושם מתפרק להתכווצויות כואבות כמעט, מטלטלות.
הזרע שלו נעלם בתוכה, נשאב פנימה. הוא לא יוצא. היא מחבקת אותו בקרסוליה, פתוחה אליו. משקל גופו על גופה מנחם. הוא שלה לגמרי. העולם יכול להיעלם.
הנשימה שלו מצמררת בעורפה.
הוא מזדקף מעליה, מתרומם על ידיו, עדיין לא נשלף החוצה, מחייך אליה. הוא לא ידע שהוא יודע לזיין כל כך טוב.
“סיגריה?”
“עוד מעט. עכשיו תורי”.

2

היא עוצמת את עיניה. לא צריך לראות, מספיק להרגיש. המזרן רך ומחבק מול גבה, שתי ברכיה פשוקות קצת והוא כורע ביניהן, אצבע אחת שלו מלטפת לה את הדגדגן והשנייה חופרת לה בתוך הכוס.
“ככה טוב, תמשיך”, היא מעודדת אותו בקול עמוק, שולחת יד ומלטפת לו את הראש, מעבירה ציפורניים על חזהו. אם היתה דואגת לעצמה לבד זה היה מן הסתם לוקח פחות זמן, אבל נעים לה ככה ולא אכפת לה לחכות. האורגזמה תגיע בזמן שלה, אין לאן למהר.
רעשים מבחוץ בכל זאת חודרים פנימה. יש את נהמת הרוח ויללות החתולים, לזה כבר התרגלה, זה לא נפסק מאז שנכנסו לכאן, אבל נוסף עוד משהו. מין המיה מתגלגלת, בליל של רעשים שהיא לא מצליחה להבדיל ביניהם. לא טוב. היא מאבדת ריכוז. לשכוח מהעולם, לשכוח מכל מה שלא קורה לה בין הרגליים, בתוך הגוף.
“יותר מהר”, היא מבקשת, אבל הוא מבין אותה לא נכון ומשנה את קצב החדרת האצבע במקום את מהירות ליטוף הדגדגן. ככה זה לא ילך. היא מחליפה את ידו בשלה, מרטיבה אותה ברוק לפני זה. זאת לא אשמתו. הוא מתאמץ בשבילה, אפשר לראות את זה בתנוחת גבו הכפופה, באיך שהשפתיים שלו קמוצות. היא לא היתה צריכה לפתוח את העיניים. לעצום ולהתרכז, לתת לדגדוגים לשטוף אותה.
הכוס שלה מתהדק סביב האצבע שלו. הטבעת השרירית שבפתח הנרתיק מתכווצת. הקפלים הפנימיים שלה רכים כל כך. הוא חופר לה בתוך הבטן. “עוד מעט”, היא לוחשת, “אל תפסיק”, קצת בשבילו אבל בעיקר בשבילה. זאת עבודה קשה, לשכוח ככה, להתעלם מהכל, לתת למתח להיבנות. אורגזמה טובה נקנית רק במאמץ.
זה תופס אותה בבטן, מטלטל אותה, קצר חשמלי שעולה ישר אל תוך המוח. כנראה שהיא צועקת. רגליה נבעטות לפנים. כלום לא צריך יותר, זה מספיק. היה אפשר להיעלם עכשיו. שום מחשבה, שום פקפוק, רק תחושה. גל אחרי גל כזה, עד שהיא לא יכולה יותר, שולחת יד והודפת אותו ממנה, מתקפלת לתנוחת עובר. צמרמורת אוחזת בה. כנראה שקצת רוח בכל זאת חודרת בעד דלת המתכת.
“היה לך טוב, מה?”, בעל הבית מגחך. שלא ידבר, שלא יהרוס. היא לא עונה אבל מהנהנת אליו, צוחקת קצת, טיפה נבוכה.
“אני אוהבת”.
“מה, אותי?”
היא לא חושבת לפני שהיא עונה. חבל, היתה איזו ציפיה בעיניו.
“לא, לגמור”.
עכשיו תורו להנהן, לחייך. הוא קם מהמזרן. חשוך כאן. היא התעקשה שיכבה את מנורת האולטרה סגול הטפשית הזאת כשעלה האור בחוץ. הוא ניגש אל הכסא עליו הטיל את בגדיו, מפשפש בכיס המכנסיים. תנועותיו גמלוניות קצת. היא מחבבת אותו.
“סיגריה?”
בטח. צללים עוברים כל הזמן מחוץ לבית הקפה. אפשר לראות אותם דרך השלבים החסרים. אבל אולי אחר כך. היד שלה נשלחת שוב אל בין רגליה, היא שוב משתרעת על הגב. לא הספיק לה.
“עוד מעט”, היא אומרת לו, “עוד פעם אחת. אני אוהבת”.

3

ועכשיו היא מעליו, עולה ויורדת, למעלה ולמטה, מבליטה קדימה את האגן שלה כך שעצם נפגשת בעצם עם כל מכה. ידיו אוחזות בשדיה, שתי אצבעות צובטות בכוח פטמה.
“כן, שיכאב”, היא ממלמלת, מעודדת אותו להיות יותר חזק אתה, יותר גבר, להשאיר סימנים, לכבוש במלוא העוצמה את הגוף ואת הכוס שלה. לפעמים טוב רך ולפעמים קשה. צריך לגוון.
היא נותנת את כל מה שהיא יכולה לזיון הזה, השרירים שלה כבר צועקים ולכן מוקל לה כשהוא אוחז במותניה והופך אותה על גבה. ככה זה שוב פנימה והחוצה, והוא עמוק ויסודי, סוחט ממנה נשימה שורקנית בכל פעם שהמשקל שלו מרתק אותה למזרן. המון רעש בחוץ ואורות מהבהבים. לא לחשוב על זה עכשיו. היא רוצה שיגמור כבר, שיגיע שוב התור שלה, היא כבר מוכנה לעוד סיבוב, אבל לו עדיין לא מספיק. הוא נשלף ממנה. קצה הזין שלו מתחכך בדגדגן שלה. זה מה שהיא צריכה עכשיו, קצת מגע ישיר. הם מחליפים מבטים. הוא חושב שהוא שולט בה. כמה שהוא טועה.
ידיו נשלח�
�ת שוב אל מותניה, הופכות אותה על בטנה בתנועה אחת, כמו שק, מקפלות תחתיה את ברכיה. היא כבר יודעת מה הוא רוצה. הוא לא מפחיד אותה. שיכאב.
חור התחת שלה מכווץ לפניו. הזין שלו רטוב מספיק ממיצי הכוס שלה, אבל הוא בכל זאת יורק על ידו, מעביר אותה עליו בליטוף אוהב. כמה ארוך זה מרגיש, כמה גברי זה להיות גבר. שתי ידיו מפשקות את פלחי עכוזה, ראשה לחוץ אל המזרן, כתובת הקעקע קורצת אליו מעורפה. הוא מניח את קצה הזין במרכז עיגול העור המקומט, מפעיל לחץ יציב. היא נושמת עמוק.
הוא נבלע בתוכה באחת, עד הסוף. שערות הביצים שלו מלטפות לה את הדגדגן. המעיים שלה הדוקים סביבו בלחץ אחר מזה של הכוס, אחיד יותר, מעניין פחות. אבל זה לא משנה עכשיו. מה שחשוב זה שהוא מזיין אותה בתחת, את המלצרית שלו, בבית החדש שלו. שימות העולם.
היא מרגישה איך הוא משתמש בה, משפד אותה על הזין שלו בקצב גובר והולך, אבל לא אכפת לה. זה דוקא מעניין להיות כלי, חור תחת בלבד, מלצרית שבעל הבית מזיין. היא תגמור טוב. עוד מעט, עוד מעט.
“כן”, הוא צועק, נשלף החוצה, סוטר על עכוז אחד בכל הכוח, שישארו סימנים, מתיז אניצי זרע על גבה, על כתובת הקעקע, אוחז בזין ומכוון.
ריק לה פתאום. הוא נשכב לצדה.
“אני חושב שאני אוהב אותך. סיגריה?”
“עוד מעט”, היא אומרת, מתעלמת מידו המושטת. “עוד פעם”.

4

כמה שזה טוב. ככה מרגישה האלוהות. זאת הדת שלה, לגמור. זה קורה מהר יותר וחזק יותר בכל פעם. מעניין עד איפה תוכל למשוך את זה, מתי תפסיק לרצות, מתי יכאב לה מדי.
אבל בינתיים אין מה לדאוג. טלטלות העונג שעוברות דרך גופה לא נעצרות בשום מקום. הגוף עדיין לא מגביל אותה. נראה שזה יכול להימשך לנצח.
הוא ממשיך להזיז את האצבע שלו בתוכה עד שתגיד לו די, כמו שלימדה אותו. הוא תלמיד טוב. היא תחזיר לו על זה עוד מעט, מגיע לו, והיא לא אוהבת להישאר חייבת. עוד קצת עונג.
“די”.
עיגולים שחורים מבזיקים מאחורי עיניה הסגורות. היא מרגישה איך הפנים שלה מאדימות. כמעט עד הקצה. היא בכל זאת לא נתנה לעצמה לעבור אותו. יש תהום מאחוריו, נפילה אין סופית. היא עדיין לא רוצה להגיע לשם.
המשקל שלו, מנדנד את המזרן כשהוא נשכב לידה, גורם לה לפקוח עיניים, להיזכר שיש עולם, מציאות קונקרטית, כאן ועכשיו. “היה לך טוב?”, הוא לוחש באוזנה. “מצוין. תחבק אותי”, היא מתחפרת בו, רק שלא ידבר יותר, כורכת את ידו סביבה. הזין שלו רפוי, לחוץ אל עכוזה. צריך לטפל בזה, היא לא גמרה אתו.
כל הרעש הזה, בחוץ, לא מפסיק לרגע. משהו קורה שם, אין ספק, זאת לא רק הרוח. זמן לסיגריה, היא הרויחה אותה ביושר.
הם נשענים אחורה, על הקיר. המאפרה ביניהם.
“את רוצה לשתות משהו?”
“אני לא צמאה”.
“לאכול משהו?”
“אני לא רעבה”.
אבל טוב לה, שלא יבין אותה לא נכון. היא שולחת יד ללטף את לחיו, מרגישה את הזיפים. הנה, הזמן באמת עובר. אתמול בלילה פניו היו חלקים.
“אתה חמוד”.
הוא מנשק את אצבעותיה. יש תמונות ממוסגרות, מונחות על המדף, לא רחוק מהם, בטח שלו, בטח רגעים מפעם. “אני רוצה שתרצה רק אותי, תמיד”, היא מרפרפת בנשימתה על אוזנו. “תמיד”, הוא נאנק, מזדקר מתחת לסדין המכסה אותם.
“עוד פעם”, היא אומרת, מבקשת, “עוד פעם אחת”.

5

הוא שוכב על הגב, היא לצדו, מלטפת את הזין שלו. על פניה יש מבט מרוכז, ענייני. יש לה עבודה לעשות. הזין הזה הוא העולם שלה. כל השאר יכול להיעלם.
בעל הבית נאנח. היא בגבה אליו, העור שלה זז עם תנועות ידיה, היא מסתירה לו והוא יכול רק להרגיש. הוא מנסה לשלוח יד ללטף את ירכה, להחזיר לה מגע, אבל היא עוצרת, שולחת אליו מבט מעבר לכתף, צללית השפתיים שלה ברורה על רקע הצללים שהשמש מטילה דרך התריסים החסרים: “אני. לא לגעת”.
הוא משלב את אצבעותיו מאחורי עורפו, עוצם את עיניו. משהו קורה שם בחוץ, אין ספק. המון אנשים עברו שם היום, התנועה לא הפסיקה. מעניין עד מתי זה ימשך, אם זה יגמר אי פעם. הוא אוהב אותה, הוא אוהב את האצבעות שלה, את איך שהיא נוגעת בו.
היא מתכופפת אליו, מכניסה את הראש לפה, מעבירה לשון על החור שבקצה, סוגרת שפתיים סביב העטרה. הטעם שלה עליו נעים לה, מעקצץ בפה. הידיים שלה בינתיים מלטפות לו את הביצים, הציפורניים רק כמעט שורטות, מטיילות במורד החריץ עד חור התחת שלו, מגששות סביבו. האגן שלו מתרומם למעלה, הזין מחליק על הלשון עמוק יותר, עד ששפתיה מרגישות שערות. האצבע חודרת פנימה.
היא סוגרת סביבו את השיניים, לא חזק, רק שירגיש, ושולפת אותו החוצה מכוסה בשכבה חדשה של רטיבות. בתוך התחת שלו היא כבר מצאה את הבליטה שחיפשה, ועכשיו היא לוחצת עליה בקצה אצבעה, ממוללת אותה. זה כאב לו קצת בהתחלה, הוא לא היה מוכן לזה, אבל עכשיו זה די נעים, מין רצון מדגדג להשתין, עקצוץ סביב כל הזין, צורב כמעט.
הצללים רצים על הקירות. המון רעש. צעקות עמומות, צפירות של מכוניות, יריות במרחק, הדי התפוצצויות. והרוח הזו, ויללות החתולים. מזל שהדלת סגורה, שהכל קורה בחוץ. היד שלה נסגרת סביבו, לוחצת בכל הכוח, השפתיים מעסות את הראש. העונג חזק מדי, המוח שלו מסתחרר.
צמרמורות שעוברות מקצה אצבעות הרגליים ועד הקודקוד, הבליטה שבתחת שלו מתנפחת והיא לוחצת עליה, למתוח את זה עוד קצת, עד שלא יוכל יותר.
ואז זה בא, והוא מטלטל מתחתיה, לא יכול לברוח מהפה היונק שלה, הידיים שלו מליטות את עיניו, כל כך טוב שכואב.
“די”, הוא ממלמל, רפוי פתאום, נקי מכל מחשבה או רצון. מספיק לו.
היא נשלפת ממנו, מחייכת. קשה לו להזיז את שרירי פניו. “סיגריה?”, היא מציעה לו. הוא מהנהן. טעם העשן מוז
ר בפיו. הוא לא צמא, הוא לא רעב.
“ואחר כך עוד פעם”, היא מודיעה, מעבירה ציפורן על חזהו, צובטת את פטמתו. “אחרונה ודי”.

6

הם עושים אהבה. לשניהם כבר כואב אבל זה לא משנה, רק הופך את המגע לאישי יותר, למלא בזכרונות משותפים. קוי השריטות על העור, כתמים כחולים, שרירים כואבים, עור מגורה משפשוף יתר. סימנים של בעלות, של שימוש הדדי.
המהומה בחוץ קצת שככה. פחות רעש, כך נדמה, ורק יללות החתולים האלה לא מפסיקות לרגע, אבל להם לא אכפת. שיצווחו עד מחר אם בא להם, כאן מזדיינים. אופס, עושים אהבה.
זה רך עכשיו, ומתגלגל, המגע ביניהם. הם צד אל צד, הוא בתוכה, רגל כפופה שלה נחה על ירכו. היא פתוחה ורפויה, מה שטוב כי הוא לא ממש קשה, והם שוחים בצותא, אין לאן למהר.
יד אחת שלו מתחת לעורף שלה, תומכת בראשה הפונה אליו, השניה משוטטת במעגלים סביב פטמתה, מלטפת מדי פעם את צלעותיה הבולטות, יורדת אל בטנה, עולה אל פניה. זה נעים. היא מגרגרת.
היד שלה עושה מסלול מקביל, מושכת לפעמים בשערות הגוף. פלומה עדינה יש לו, נעימה למגע. היא לא רוצה לגמור, רק שימשך.
לגוף אין משקל. כוס וזין, גבר ואשה, קשורים זה לזה, בלתי ניתנים להפרדה. שלא יגמר.
ובכל זאת הוא משנה את הקצב והיא הולכת אתו, עונה לערגה המתגברת של תנועות האגן שלו בהתכווצות משלה, נרטבת, עוצמת עיניים. כל כך טוב.
כל כך טוב. הביצים שלו מתחילות להתכווץ. הוא לא רוצה עדיין, מאט קצת, שולח את האגודל שלו אל בין רגליה, רטוב ברוק.
“בואי ביחד”.
“טוב”.
מעגלים קטנים, תנועות מהירות, הבזקים של זכרונות מכים בה. העיניים שלהם מתגלגלות אחורה. זה כל כך טוב. יללו, חתולים, נשבי, רוח, לא תוכלו לעצור אותה עכשיו, היא עוברת את הגבול.
הרחם שלה מתחיל באורגזמה, איבר עצמאי ומשתולל, וממנו לדגדגן ומשם לכוס ולכל הגוף, רועד, מפרכס, מצטמרר. הכי טוב בעולם.
היא בוכה. הדמעות שלה מלוחות. הוא נרדם בתוכה. טוב לה, היא שלמה.
האוזניים שלה מצלצלות. משהו צועק לה בתוך המוח.
זה השקט. נשארו רק יללות. יללה אחת, מסוימת, אליה.
מפרגנת דוקא, לא קנאית.
היא מגלגלת אותו מעליה. הוא לא מתעורר. הגוף שלה כבד ומסופק. היא תעשן את הסיגריה שאחרי בחוץ, אל מול השקיעה.

7

כשהיא פותחת את הדלת, רק חריץ, להציץ, לא יום ולא לילה. יש גם שמש וגם ירח, והרוח פסקה. רק שריד שלה עוד נשאר, אותה נשימה מצמררת, מוכרת כבר.
המזח ריק. במרחק גב של אדם אחרון מדלג על שובר הגלים לעבר הספינה הנטושה. משהו קרה כאן היום, אבל אין לה כוח לנסות ולפענח עכשיו מה. אולי אחר כך.
היא סוגרת את הדלת בשקט, שלא להעיר אותו, נמשכת שוב אל האפלה היחסית שבפנים. היא לא צמאה, היא לא רעבה.
בעל הבית שוכב על הצד. פניו שלוים. עוד מעט תצטרף אליו, יש הרבה מקום לצדו ודוקא מתאים לה להשתרע קצת, אבל אין לאן למהר. גם במנוחה ההשתהות היא חלק מההנאה.
אולי תסדר קצת, תהפוך את המקום לטיפה יותר ביתי, תעשה לו הפתעה כשיקום? היא יכולה לשטוף את הרצפה, לארגן את השולחנות והכסאות ככה שיהיו להם סלון ופינת אוכל, לנקות קצת את המטבח.
עוד מעט. בינתיים היא הופכת לה כסא אחד, מסדרת אותו לצד שולחן אחד עם מאפרה אחת, מרימה קצת רגליים.
והנה החתול שלה. הדלת סגורה, כך שנראה שהוא יכול להיכנס ולצאת מתי שהוא רוצה. היא מקוה שלא בא להציץ עליהם קודם. בעצם לא אכפת לה. שילמד. ככה צריך.
הוא קופץ על השולחן, מתיישב שם, מביט עליה.
“בואי”, הוא מיילל, “הוא לא ברמה שלך. בואי אתי. אהבתי מה שראיתי, מגיע לך עוד”.
מחר, היא חושבת, מוחמאת. אולי מחר.

ג

1

ביום השלישי אמא שלו דופקת על דלת החדר שלו מוקדם מאוד, ממש בבוקר, לא מחכה לתשובה ומכניסה חצי גוף פנימה.
“איפה הסיר? לא החזרת אותו?”
הוא משתדל לכסות את עצמו בשמיכה. בכל זאת, אמא שלו.
“מה היה קורה אם היתה אתי מישהי? גם אז היית נכנסת בלי לדפוק?”
היא נושפת בבוז, כאילו סיפר בדיחה לא ממש מצחיקה, נדחפת כולה פנימה, יעילה ומהירה, חוטפת בגועל את הבגדים שפשט אתמול והשאיר על הרצפה.
“לא החזרת אותו. אין אוכל היום”. פוסקת ויוצאת.
בהחלטה של רגע הוא יודע שלא יחזור לישון. מתחת למיטה מונח, ארוז כבר, התיק הגדול שתכנן לקחת לטיול שהיה אמור לעשות. זה הזמן להשתמש בו. אבל לפני שהוא עושה משהו היא שוב מופיעה בדלת, כבדה מאוד הפעם.
“פשוט שכחת מזה. היו לך דברים יותר חשובים, כל הבחורות האלה שלך. זאת הסיבה? בגלל זה אתה קם בבוקר? זה באמת שווה את זה?”
היא מתיישבת לידו, קורסת על קצה המיטה בכל המשקל. מעניין אם היא יודעת שהוא ישן בעירום.
“אני רק רוצה שיהיה לך טוב”.
“אני יודע, אמא”.
“טוב”.
היא קמה, מפויסת.
“מה אתה רוצה שאני אכין? עשיתי קניות אתמול, אז יש הרבה אפשרויות”.
“לא, אמא, מהיום אין אוכל”.

2

היא מתעוררת מרעש שבירת זכוכיות במטבח, מדשדשת לשם, זוכרת לנעול את הכפכפים לפני שהיא יוצאת מהחדר, גוררת אתה את השמיכה ומוצאת את השותפה ליד השולחן, שמחה נורא, וריח חריף של בירה.
“תיזהרי, יש זכוכיות. שברתי”, היא אומרת לה.
“שאני ינקה?”
“לא, אחר כך. רוצה לשתות? עוד נשאר”.
השותפה בולעת את סופי המילים. העור שלה בהיר. הגבות שלה דקיקות ורועדות.
“לא, התעוררתי”.
“הערנו אותך? לא ידעתי”.
“אני אשתה קפה”.
לא סתם השותפה דיברה ברבים. מהצד השני של השולחן, בפינה, שעון על הקיר מונח גבר צעיר ופרוע שיער, ממושקף, מחייך, קפוא. המלצרית משחקת אליו חיוך תגובה תוך שהיא מדלגת על שבר הבקבוק והשלולית המתפשטת ממנו בדרך אל הקומקום החשמלי. אין מענה. הוא מחייך אליה אבל לא רואה אותה. המלצרית עוצרת ליד השיש, מפעילה את הקומקום, מרימה את שולי השמיכה כך שלא יגעו ברצפה, מציצה מעבר לכתפה של השותפה. כמו תמיד, היא מציירת, יפה דוקא בדרך כלל, רק שעכשיו הדפים שעל השולחן מלאים ברישומים גסים של אותו ממושקף, עם אותו חיוך, פה פעור, לסת שמוטה.
“הוא חי?”
“אני חושבת. הוא שתה אתי קודם”.
המים רותחים. מזל. “תה?”, היא שואלת את השותפה.
“לא. עוד מעט. את הולכת לישון?”
“לא, התעוררתי”.
“נכון. לא ידעתי”.
השותפה משרבטת מעגל, העט שורטת את הנייר. היא מרוכזת מאוד פתאום.

3

זה יום של שמים כבדים. האויר דחוס כאילו הוא יכול להחזיר את ההד. ספינת גרר צהובה וחבוטה משייטת סביב ירכתי הספינה הנטושה הפונים אל הים. כבל דק מראה כבר חובר לשם וכעת נותר רק לבצע את המלאכה. חבורת סקרנים נאספה על החוף וסירת סיור של המשטרה מודיעה ברמקול שאסור לעלות על שובר הגלים, שמסוכן. בעל הבית, הנושא את התיק הכבד על כתף אחת, פוגש את המלצרית ליד דלת הברזל. היא עצובה.
“היינו צריכים לעלות עליה אתמול”.
הוא מניח בזהירות את התיק על הקרקע. יש שם דברים שבירים, תמונות שהוריד מהקיר בחטף, כאלה. הוא מתמתח.
“בוקר טוב”.
ועכשיו היא מחייכת אליו.
“אני עובר לגור כאן. נמאס לי מהפקקים”.
“יופי”.
שום דבר לא מוזר לה. יהיה בסדר.
הים שקט. קול מנוע ספינת הגרר נשמע בבירור, מתכונן למאמץ, הכבל כבר מתוח, והיא עצמה מציצה מעבר לשובר הגלים המקביל לחוף. בעל הבית מתקרב אל הירידה לים, לתפוס מקום טוב להצגה.
“לא רוצה לראות את זה, רציתי שהיא תישאר כאן”, קולה של המלצרית יבבני משהו, מתיילד. היא באמת נורא צעירה. הוא לא עונה לה. רעש המנוע רק מתעצם, טרטור צורם, צעקת כאב.
ואז פתאום מתלווה לזה קול נפץ עמום, וברק כחלחל נראה כעוטף את הכבל המחבר את הגוררת עם המסרבת להיגרר. קצר חשמלי כנראה, בטוח, מה אחרת, ולהבה עולה מירכתי ספינת הגרר הקטנה. איש מבוגר לובש סרבל צהוב מנסה לכבות את האש ללא הצלחה יתרה.
עכשיו המלצרית קרובה אליו. הוא מרגיש את ההתרגשות שלה.
“זה בגלל שרצית. ראית מה עשית?”, נפלטת לו בדיחה, אבל זה לא מצחיק, כי אז יש התפוצצות, הבזק אור חזק ורעש גדול ומהדהד, והמלח המבוגר עף באויר כמו בסרטים בסרבל בוער, כאשר ברקע כדור האש האדום צהוב שולח ענן עשן שחור אל השמים. עירוב של זוועה ויופי, ריח של סולר ושל משהו אחר.
ואחר כך שקט, ואחר כך צעקות.
זה לא קורה באמת. זה לא יכול לקרות.
“רוצה לשתות?”, הוא שואל אותה. הדם הולם לו באוזניים וקולו חלול. הגוף לא זז, כאילו ניטלה ממנו יכולת התנועה, מחזה הזוועה שם, על המים, על רקע הספינה הנטושה, קרוב נורא אבל גם רחוק עד כלות, בעולם אחר. היא מהנהנת. אין להם יותר מה לחפש כאן.

4

בקבוק ויסקי הוצא מהארגז הסודי, זה שהושאר כאן על ידי בעל הבית הקודם, שרצה להפוך את המקום לפאב אופנתי כזה, עם קהל איכותי ומשקאות טובים. הגיע לו לפשוט את הרגל. אפילו קרח יש, אתמול הביאו.
“היום שותים”, הוא אומר לה, מנגב באצבעותיו את האבק מעל כוסות הזכוכית הנמוכות שהוריד במיוחד בשביל המאורע מהמדף העליון. אם כבר, אז.
“תן לי”, היא מגחכת, קורעת פיסת נייר סופג ירקרק מהגליל שמונח על הבר ומסיימת את מלאכת הניגוב כהלכתה. הוא בעל בית, מה לעשות, לא מלצרית.
שתי קוביות קרח בשבילה, שלוש בשבילו, מזיגה נדיבה, מבט עמוק בעיניים עם השקת הכוסות. לולא מהומת האלוהים שמתחוללת מחוץ לתריס המתכת המוגף של הדלפק עליו הם נשענ�
�ם, הכל היה נראה מאוד רומנטי.
“לחיינו”.
אנשים רצים, צועקים, מדברים, סירנות, רמקולים, בליל של צלילים ההופך לרעש לבן. בפנים האור כבוי והם משתדלים לדבר בשקט כדי שלא ירגישו שיש מישהו בבית. אחרי עוד שתי כוסות הדיבורים הופכים ללא חשובים.
“אני חייבת לך”, היא אומרת בהשלמה כשהוא מוזג את הרביעית.
טוב, אז היא מוצצת לו.
את כל הזין פנימה, עד שהיא מרגישה אותו בפתח בית הבליעה, עד גבול רפלקס ההקאה, להיות חור ולהסתפק בזה. ידיו על עורפה, אצבעותיו חובקות את כתובת הקעקע והוא נשען על הבר, גבו אל הבלגן, אל התוהו ובוהו שממשיך להשתולל, שלא מעניין אותו עכשיו כי טוב, כי הוא מזיין את הפה שלה, כי טוב, הוא מנצח, היא לגמרי שלו, רק שלו.
היא עוצרת רגע, לוקחת שלוק מהויסקי, ממשיכה. זה שורף קצת, קר ומעורר צמרמורת, אבל אז הופך לחמים ועוטף.
ברכיה מתבוססות בזוהמה שמתחת לבר, יד אחת שלה אוחזת במשטח העץ הצבוע חום והשניה חופנת את ישבנו. היא יונקת אותו, מנגנת עליו בקצב מתגבר, מנוסה ומתענגת.

5

כשנרגע קצת, אחרי שנת שיכורים טרופה, בעל הבית פותח את תריס המתכת. המאבטח שוב לא בא. אולי קרה לו משהו. אז היום לא יהיה בית קפה, רק קיוסק. בכל מקרה עוד מעט נגמר.
השוטרים כבר הלכו לזירת אסון אחרת, לא חסרות כאלה בזמן האחרון, וגם הסקרנים תאבי הטרגדיות קיבלו כנראה את מנתם היומית, כך שהחוף מלא רק מעט יותר מהרגיל בערב כזה של אמצע השבוע. הקרח ממהר אליו.
“איפה היית כל הבוקר? לא ראית מה קרה? הייתי צריך אותך”.
אז הוא מניח לפניו בקבוק גולדסטאר, שיירגע קצת, ושומע בלי להקשיב על השוטרים הבני זונות שלמרות המצב, למרות שבטח יש להם דברים יותר חשובים על הראש, לא שמעת מה קורה, התעקשו לחפש סמים בזמן שבדקו את המזח ועל איך הם עצרו מישהו ועל מה יהיה, ועל איזה בזבוז זה ללכת ככה ולא במלחמה נניח, ועל כמה שהכל חסר טעם.
“זה רק מידרדר, הכל. כאילו אי אפשר לברוח”.
הוא מציץ אחורה, אל האפלה שבתוך הבית החדש שלו שעוד צריך קצת לסדר, אל הכורסה עליה ישנה המלצרית, כשרק קצה פדחתה מציץ מבעד לכסות השמיכה. טוב שהיא עדיין ישנה. הוא צריך קצת שקט עכשיו.
כדי לסקור את האופק, ליהנות ממטוס נוסעים שמתקרב מכיוון הים, מגיח מבעד לעננים בעוד מטוס אחר, קטן ממנו, מנמיך לנחיתה בשדה דב במקביל לים. הם חולפים זה על פני זה בדיוק מעל הספינה הזאת, שעדיין שם. היו אמורים לגרור אותה מפה. זה לא הלך, הוא נזכר. חבל.
“נתקענו איתה. אין גלים, יש משטרה”, הוא אומר לקירח.
“היא לא רוצה ללכת, טוב לה פה”, מגחך אליו זה בתשובה, אופטימי פתאום, כאילו ויתר על המרירות עקב הסיכוי לשיחה. אבל זו לא מתפתחת אל מעבר לכך, מאחר שבעל הבית שוב תולה את עיניו במרחק.
“אתה לא ידידותי מספיק כדי להיות בעל בית של בית קפה. אתה לא אוהב מספיק אנשים”, מוכיח אותו הקירח כשהוא מגיש לו את הבירה השניה.
“אבל אני אוהב את הכסף שלהם”, הוא משיב לו ומחליט לסגור להיום, רק להיום, וללכת אל שובר הגלים בכדי לראות את השקיעה.

6

“יש לי תמונה כזאת מבנגקוק, מתאילנד, הייתי שם”, אומר לו האיש שעומד על הסלע שלידו, מציע לו ג’וינט עבה, “כל הנחלים הקטנים האלה שלהם זורמים לתוך הים ככה בשקיעה. כשאני פה, מסתכל על זה, אני חושב שאני שם”.
“אני מסתכל על זה וחושב שאני פה”, עונה לו בעל הבית, שואף ארוכות, עוצר את העשן בתוך הריאות, נותן לו לצרוב ואז משחרר אותו בסילון חד. זה יפה, אין מה להגיד.
שקיעה. פסי תכלת, ירקרק, לבן ואפור מתקמרים מעל גבעת יפו העתיקה. סלעי אנדרומדה מזדקרים כשתי פטמות מתוך המים הכחלחלים, שלמרות שהים שקט ההשתקפויות בהם מרצדות ובלתי ברורות. כשהוא מפנה את המבט ימינה הכתום מתמזג לאט בתוך בליל הצבעים, לאט כי השמש נמצאת מאחורי העננים, מוסתרת רק באופן חלקי. פס האור שלה משתקף במים, מכוון כחץ מתנדנד אל המזח, מנצנץ ורועד. האדוה מפרקת את שולי ההשתקפות, נוטלת רסיסי זוהר ממרכז שביל האור המתנועע ומטילה אותם הצדה, מוציאה אותם במחול עד שהם נמוגים.
ועוד ימינה, מפלח את כל זה, סכין העשן השחור שעדיין עולה מתוך פגר ספינת הגרירה, שבדרך נס עודו צף, מוסתר בחציו על ידי צלליתה הכבדה של הספינה הנטושה. שוב הוא מרגיש את העיניים הנסתרות המביטות בו מתוכה. אבל הפעם, אולי בגלל שהוא מזכיר לעצמו שרק לפני כמה שעות היה בתוך הפה של זאת שהעיניים מחפשות, הוא אינו מקנא. חתול מכוער אחד, כולו צלקות, בוהה בהם מסלע קרוב. בעל הבית מנסה להשליך לעברו את הבדל, אבל הרוח נושאת אותו משם לכיוון סוף המזח, אל הספינה הנטושה.
“לא היה לה סיכוי”, אומר לו האיש ברחמים, נד בראשו לכיוון שרידי ספינת הגרר, “שבע עשרה שנה הייתי על הים. אני יודע. לא היה לה סיכוי”.
בעל הבית אינו שם לב, אבל משהו חסר בתמונה.
אלה הזרזירים, שהפסיקו היום לעוף מעל רחוב אלנבי. כנראה שהגיע הזמן לצאת חזרה לאירופה, לברוח מכאן. הרחוב חזר לבעליו הטבעיים, מפלצות זוללות דיזל. מעטים הבחינו בכך, מעטים עוד יותר חששו שהן כבר לא ישובו.
השמש נוגעת במים. המתופפים בפינת המזח מגבירים את הקצב. מישהי רוקדת, מישהו שורק ומוחא כפיים. אחר עובר מאחוריהם בדרכו אל הספינה הנטושה. רוח חמימה נושבת. האיש שלצדו מדליק עוד ג’וינט, מושך את כתפיו במבוכה.
“כשהחומר טוב הכל טוב. מה יש עוד לעשות בחיים?”

7

בעל הבית פותח את רוכסן התיק הגדול, שולף משם את ערמת הספרים אותה השליך פנימה הבוקר ומניח אותם על אחד ממדפי האקווריומים. זאת תהיה הספריה. התמונות האלה, למ
ה היה צריך להביא את התמונות האלה? היה צריך להשאיר את הכל מאחור. זה בית חדש, רק שלו. המנורות הרגילות בתקרה נשרפו, והאור היחיד מגיע מניאון אולטרה סגול שקבוע בתקרה המבליט את הציורים הזרחניים שעל הקירות. כרישים, להקות דגיגים, עולם תת ימי שלם. אחלה זולה.
הוא מתנדנד קצת, הספרים לא מצליחים להסתדר. אבל זה בסדר, הוא לא צריך לנהוג הביתה עכשיו, יש לו בית חדש. אמא שלו בטח דואגת. לא נורא, שתדאג.
הוא ניסה קודם להעיר את המלצרית, אבל היא ישנה חזק, כמו שילדים ששיחקו הרבה ישנים, ולכן הרים אותה בזרועותיו, קלה כל כך, השכיב אותה על המזרן, הסיר את גרביה, כיסה אותה היטב, ליטף את ראשה. גם עכשיו הוא עוצר מדי פעם את מלאכת הסידור, בוהה בה ותוהה.
הבעיה היחידה עם המקום הזה היא שאין בו חלונות. אבל לא נורא, הים קרוב, ומה יש כבר לראות בחוץ. נחמד פה ככה מתחת למים. הוא מגחך, כושל אל הבר, עוד אחת לא תזיק. הכל כבר די מסודר, התיק ריק. מוזג לעצמו עוד קצת ויסקי לתוך כוס של קפה שחור, לוגם בשלוק אחד, קצת נחנק ומתעשת. שלושת רבעי בקבוק. הספק נאה.
בחוץ החתולים מייללים ביבבות קורעות לב. עוד כוס.
צריך לעשות משהו בקשר לזה, הוא מחליט, פונה אל דלת הכניסה, כושל על סיר המרק החצי מלא ששכח אתמול להכניס למקרר, נופל לרצפה.
הוא שיכור מספיק בכדי לא לקחת ללב את העובדה שהסיר התהפך ושמכנסיו נספגו במרק הקר והמסריח. פניו מונחות על רצפת הבטון, לחיו לחוצה אל הקרירות.
“הכל בסדר?”, עולה מלמולה של המלצרית ממעבה מה שהיה הזולה ועכשיו הוא הבית החדש שלו, וזה האות לנסות ולקום בכל זאת, למרות שכבר התרגל אל הרצפה.
“בטח, תישני, אני עוד מעט בא”. אבל אין תגובה.
החתולים עדיין מייללים. הוא מדדה אל הדלת, משאיר מאחוריו שביל של מרק, כמו חילזון, נשען עליה, נח קצת ואז פותח אותה טיפה ומוציא את ראשו אל תוך האויר הקר של הלילה.
“קישתה! הביתה!”
הם שמעו אותו, זה ברור, אבל הם מתעלמים, והיללות רק מתגברות. כמה צפוי. רוח נושבת בחוץ, מכה בפניו. הוא נכנס קצת פנימה. אנשים חולפים על המזח, בודדים, נישאים ברוח על פני הפתח, לא מביטים אליו. הוא סוגר את הדלת לכדי חריץ, נשען עליה ומציץ החוצה.
החתולים מייללים. חרמש ירח מאיר את המזח, את שובר הגלים. צלליות האנשים נראות עליו, מדלגות בין הסלעים בדרכן אל הספינה הנטושה. מחר גם הוא ילך לשם. מחר.

אורי יואלי

חתולי המזח

( אגדה )

לג’ויה

1

יום אחד אולי תיסחף ספינה נטושה אל המזח שמאחורי הדולפינריום. זה יהיה יום שמש חורפי, ועננים אפורים יעטרו את האופק. הים יהיה רגוע יחסית והרוח מתונה, כך שגולש רוח מתלמד שינסה לשמור על שיווי המשקל בעומדו על גלשן מתנדנד, צף במרכז המפרץ שבין החוף לשובר הגלים, אוחז במפרש המדולדל כאילו הוא קרן המזבח, יהיה הראשון שיבחין בגרוטאת המתכת המתקרבת אל החוף. הוא ימעד לתוך המים הקרים, וכדי להתחמם ישתין בתוך חליפת הגלישה שקנה לעצמו כמתנת יום הולדת.
חתולי המזח יצאו מתוך הסדקים שבין הסלעים שבשובר הגלים. הם יביטו משתאים, זקורי שפמים, בתרנים מעלי החלודה נטולי הדגלים שכבלי מתכת קרועים מדלדלים מהם, במפלצת הנטויה מעט על צדה שמתנדנדת לאטה לכיוונם.
בבית הקפה הפונה אל המזח, המורכב ממאבטח, אוסף שולחנות פלסטיק, בעל בית אחד ומלצרית עם כתובת קעקע של מגן דוד על עורפה, ימשיכו לשתות גולדסטאר או קפה הפוך או שחור חזק. על הספסל שליד הגדר הכחולה ג’וינט עבה ימשיך להחליף ידיים. ספינת המשא הישנה, מפלצת ענקית השקועה בשינה נטולת מכוון, תיתקל בקצה שובר הגלים. קול חבטה עמום ישמע, האדמה קצת תרעד. כולם ירימו את ראשם לזמן קצר. החרטום ינעץ בין שני סלעים, היא תתנדנד עוד קצת ואז תעצור. ההתרגשות תישכח.
ואז מישהו ירד ממנה. אדם אחד.
קרן שמש תחדור מבעד לעננים ותאיר את דרכו. החתולים יזוזו הצדה, יפנו לו דרך.
הוא ידלג בין סלעי שובר הגלים לעבר החוף.
אדם אחד.
השמים יקדירו לפתע, ברקים רחוקים יאירו את האופק. עוד מעט ירד גשם. קול פיצוץ עמום ישמע.
האדם חולף בין שולחנות בית הקפה. כולם קופאים, ממתינים. ידה של המלצרית מתוחה קדימה, הצלחת עם טוסט הגבינה שהיא אוחזת מרחפת מעל לשולחן. היא מרגישה אותו חולף מאחוריה, נושא עמו שובל רוח שמלטפת את גבה. קול סירנות נשמע. ההמתנה הסתיימה. יש אנחה משותפת, דאגה מהולה בהקלה. זה היה צפוי לקרות מתישהו, זה קרה עכשיו, במקום אחר. המלצרית מניחה את הצלחת. היא שולחת מבט אחריו אבל הוא כבר נעלם.
“תדליק את הרדיו”, מישהו אומר לבעל הבית, “נשמע כמה כמה”.

2

צומת אלנבי קינג ג’ורג’. אדם אחר התפוצץ בכניסה לשוק הכרמל, ליד דוכן הפיס. זה קרה לא מזמן אבל המערכת מתורגלת, חלקי הגופות כבר נאספו, ולחובשי הכיפות בחליפות הניילון הצהובות נשאר רק לספוג את הדם. אפילו היונים כבר חזרו והן מהדסות להן בכיכר הקטנה שבכניסה למדרחוב, מחפשות פירורים. אבל לשוטר שהופקד על שמירת השקט בזירת האירוע, שוטר רגוע, כלל לא מפחיד, זה לא נראה מתאים, לא עכשיו, והוא מנסה להבריח את הציפורים חסרות הבושה ברקיעת רגל סמכותית. דם ניתז מהשלולית שעל הקרקע ומלכלך את שולי מכנסיו. היונים עפות לרגע במשק כנפיים שקולו גובר על תקתוקי המצלמות והמיית מכשירי הקשר ואחר כך חוזרות, נוחתות הפעם על גג ניידת השידור שחוסמת את הכביש.
האדם מתקרב לשם, לא עוצר כשהוא מרים את סרט הניילון התוחם את שדה הקטל. איש לא עוצר בעדו מלהתקרב אל מרכז זירת הפיגוע, להיעמד שם. השוטר עסוק ביונים, במכנסיים החדשים שהתלכלכו, זה ידוע שדם לא יורד בכביסה. האדם שולח מבט אל הריסות דוכן הפיס ששיסע הפיצוץ, אל קרעי הפיברגלס הכחולים והכתומים. חבילת כרטיסי מזל חגיגיים, זהובים, מוטלת ליד המדרגות העולות אל המדרחוב. שלט מכריז: דוקא עכשיו! עוד לא היה דבר כזה! ההגרלה הגדולה מכולן! וליד מספר עם המון אפסים.
האדם מתכופף, מרים את החבילה, טבעי מאוד בתנועותיו, יודע מה הוא רוצה, קורע ממנה את אחד הכרטיסים, כמעט לא חרוך, בוחן אותו לרגע, מחייך, מכניסו לכיסו, שומט את שאר החבילה לקרקע וממשיך הלאה. הוא עובר ליד קיר עליו כרזות המודיעות על מסיבה קרובה. סוף העולם! הן מכריזות. הוא ממשיך ללכת. איש לא עוצר בו. הזוועה מספקת לו מחסה. ואז לפתע גשם מתחיל לרדת, טפטוף שהופך במהרה למטר עז, ומים אדומים ניגרים אל פתחי הניקוז.

3

חתולי המזח, שורדים שכמותם, ידעו כי הסערה מתקרבת והכינו עצמם לקראתה. החריצים שבין הסלעים בשובר הגלים משמשים להם כבית, כמסתור מגלי הים ומהגשם המתחזק כל העת. כעת הם מצונפים בקבוצות קטנות, ממתינים בסבלנות לשוך הסופה הפתאומית. שולחנות בית הקפה נאספו מתוך השלמה עם כך שהיום כבר לא ישתו פה בירה. לא בגלל הפיגוע, חלילה. כבר רגילים לזה, וסבב הטלפונים שהקיף את המזח אישר שכולם, שוב, במפתיע, בסדר, וכרגיל רק אמורים היו להיות שם, במקום ובזמן הפיצוץ, ואיזה מזל. זה הגשם. הוא רע לעסקים.
בעל בית הקפה אינו יודע שבין הרוגות היום יש אשה אחת אותה לא הכיר, שבעולם אחר, מקביל והגיוני יותר, היא אשתו לעתיד, אם לילדיו שעדיין לא נולדו. למרות חוסר הידיעה הזו הוא עגמומי משהו, חסר שקט. פיגועים תמיד עושים אותו חרמן ואין לאן לפרוק את זה. הוא מנסה להתעודד על ידי הצקה למלצרית הצעירה, שמתעקשת לקחת את שאריות טוסט הגבינה אותו אכל המשקיע הפוטנציאלי למקום של האוכל של החתולים.
“הם לא יצאו לשם, לא בגשם הזה”, הוא אומר לה, “אני מכיר אותם, הם יודעים מה טוב”. אבל היא מתעקשת. “תכבה את הרדיו”, מבקש ממנו הלום הקרב הקירח, יונק מבקבוק הבירה כאילו בכך תלויים חייו, “תן לשמוע את הגלים”, אבל למרות שרואים את הסערה תוקפת את שובר הגלים, מתנפצת עליו, כל מה ששומעים זה את שאריות הסירנות הרחוקות ואת מטחי הגשם המתגבר על סככת הפח של בית הקפה. מעבר למסך הטיפות נראית הספינה הנטושה, שחסמה כמעט את כל המעבר בין שני שוברי הגלים, זה שמקביל לחוף וז�
� שיוצא ממנו. צריך להודיע על זה למישהו, ככה זה לא יכול להימשך, מישהו צריך לעשות משהו, כי אחרי הסערה היא תתחפר וכבר אי אפשר יהיה לגרור אותה מכאן. או אולי צריך להתרגל אליה, לכך שהיא חלק מהנוף, עד שתעלם כמו שהגיעה. בעל בית הקפה מתלבט לרגע, ובוחר כרגיל שלא להחליט.
“שבוע שמתחיל כל כך מסריח לא יכול להיגמר טוב”, אומר הקירח, ובעל הבית פתאום שוב בודד מאוד. הוא כבר בן 30 והוא היה צריך לרצות בת זוג, היה צריך להימאס לו מזיונים, אבל עכשיו גם זה יספיק.
“רוצה לעשן משהו?”, הוא שואל את המלצרית, חדשה אצלו אבל כבר השתלבה יופי, מוזר שלא התחיל אתה עד עכשיו, כנראה שהוא מזדקן. היא חזרה ספוגת מים ממשימת ההאכלה, כולה רטובה ונוטפת, צמרמורת אחת גדולה, נמלטת אל מחסה הסככה. הוא מניח על הדלפק כוס תה עם נענע בשבילה, ככה, על חשבון הבית. השיניים שלה נוקשות. הוא לא הבחין שהיא כל כך עדינה עד עכשיו. הוא רוצה לחבק אותה. היא תספיק.

4

בבית מפעל הפיס בדיוק הסתיימה ההגרלה החגיגית כשהאדם נכנס פנימה, עוצר לרגע, מוריד את מעילו נוטף המים ואז הולך ישר אל הקופה, נשען על הדלפק ומושיט ביד בטוחה את הכרטיס לקופאית. הוא אפילו לא בוחן אותו תוך כדי כך. פניו ריקות מהבעה.
יש לנו זוכה.
המולה מתחילה. טלפון נרגש למעלה להנהלה. אנשים שמציצים מחדר המדרגות, איש בחליפה שיורד עם צרור מפתחות גדול. האדם מחכה. על הרצפה משורטטים בקרמיקה סמלי המועצות המקומיות והוא עומד על המרצפת של זכרון יעקב, ידיו משולבות, מבטו אטום.
הקופאית עדיין רועדת. זו הפעם הראשונה שלה. יהיה לה משהו לספר בבית. היא אוחזת בכרטיס, יחיד ומיוחד, הזוכה בהגרלה שנערכה ממש עכשיו, זו ששיגעה את המדינה, בוחנת שוב ושוב את המספרים המוטבעים. אצבעותיה מלטפות את הקרטון במגע עדין ואוהב. “איזה מזל רע. דוקא ביום כזה”, לוחש השומר הותיק לצעיר שבא להחליף אותו למשמרת הערב, “אפילו הניידת שידור שהיתה פה כל היום הלכה לפיגוע. אף אחד לא יראה את זה, את אף אחד זה לא יעניין עכשיו, הכל סתם יתבזבז”. אבל בכל זאת מביאים את המצלמה ששמורה לרגעים האלה ומסכת קרטון, וצ’ק גדול שעליו כבר הודפס מראש הסכום הבלתי יאמן.
“רון בלב וצ’ק ביד”, מנסה הצלם, שעובד בדרך כלל בהנהלת החשבונות ושנשלף מאחורי שולחנו ברגעים מרגשים שכאלה, את הבדיחה הקבועה שלו. אבל אף אחד לא צוחק. מהטלוויזיה שבעמדת השומר נשמע קול הפרשן: “מתחזקות ההערכות…”, “הסלמה…”, “שלב נוסף בהדרדרות…”. השומר הצעיר מחליש ומעביר ערוץ. לא צריך לערבב. בחוץ הגשם ממשיך לרדת. לא נראה שיפסק אף פעם.
המנהל שכח את משקפי הקריאה שלו בבית. הוא מרחיק מעיניו את הכרטיס, ואז מקרב אותו אליהן. הוא מתעטש, מצליח רק בקושי לשלוח יד שתכסה את אפו. “יש לזה ריח מוזר, של שריפה”, הוא לוחש למזכירה המגישה לו ממחטת נייר שהיא שולפת מכיסה. המנהל מנגב את כף ידו, מתכונן ללחיצת היד המסורתית. האדם מתקרב אליו. כולם קופאים, מכינים את עצמם לפלאש.

5

המלצרית החליפה את הבגדים הרטובים בטרנינג וסוודר שנתן לה בעל הבית. אפילו החזיה שלה נרטבה, וגם היא מונחת עכשיו על כסא מול תנור הספירלות הישן. בעל הבית מנסה לשחק את המשחק עד תומו. הוא הדליק נרות וקטורת, ועכשיו הוא מתקרב אליה עם בקבוק יין ושתי כוסות. קערת הגראס שעל השולחן הנמוך מלאה, והבאנג שניצב לידה מפוטם. בדים וכריות מפוזרים על הרצפה. יש מוסיקה ברקע, אופנתית כזאת, דיסק זיונים קלאסי, והוא בהתאם זז לאט, מסגל לו מבט מצועף ופתייני שלא ממש יושב עליו, מאולץ קצת.
“אני לא אזדיין אתך”, היא אומרת לו כשהוא מתחיל לנשק אותה, “כי אתה לא יודע מה טוב. אבל אתה יכול לרדת לי אם אתה רוצה”. היא לוגמת מהיין, מתירה את שרוך המכנסיים, נשענת לאחור.
זה החלק האחורי של בית הקפה. פעם, כשבדולפינריום עוד היו דגים, פה היה המקום של תצוגת דגי המעמקים. האקווריומים נשברו מזמן אבל המדפים, הציורים על הקירות והמנורות הכחולות בתקרה נשארו. “זה הבית שלך?”, היא שואלת, מרפה את לחץ ידה מעורפו בכדי שיוכל להשיב. “זאת הזולה שלי”, הוא בוחר להתחמק, וחוזר אל בין רגליה. היא מתפתלת. “בעדינות. קח את הזמן שלך”, היא מסבירה לו.
הגשם הפסיק בלי שהבחינה בדיוק מתי. ממקום מרבצה היא יכולה לראות איך אור השקיעה חודר דרך השלבים החסרים בתריסי המתכת המוגפים של בית הקפה. היא רואה גם את הצללית הזויתית של חרטום הספינה הנטושה. היא עוצמת את עיניה. “ככה, בעדינות”, היא לוחשת, ובעל הבית מנשק ויונק אותה, אצבעותיו מתחפרות ושורטות בבשרה.

6

היא לובשת את הבגדים שלה שהתייבשו כבר, יוצאת מבית הקפה ובעל הבית מגיף אחריה את דלת הברזל. הוא שוב מנסה לנשק אותה כשהם נפרדים, אבל היא מסובבת את ראשה. “ניפגש מחר?”, הוא שואל בקול כלבי, “היה לי נורא כיף”. היא מחייכת, מלאכותית, מאולצת, כרגיל במצבים כאלה. חבל שהוא הורס. דוקא היה נחמד, אבל עכשיו פתאום יש מחר. “בטח. מחר כבר תהיה שמש”. וזהו, היא בחוץ.
השמים נקיים מעננים, המון כוכבים, קר ואין ירח. הים שקט. הסערה נעלמה והפכה ללילה כבד. צללית הספינה, מטושטשת אך עדיין בולטת בתוך האפלה, מאיימת בקצה שובר הגלים. יללות חתולים עולות מתוך החושך, קריאות מיוחמות הדומות לבכי תינוקות. בפינה, ליד הגדר, הנרקומנים הדליקו מדורה קטנה והם מצטופפים סביבה. צלליותיהם מוטלות על הקיר. היא מנופפת להם בידה ללא מענה, מחכה קצת כדי שעיניה יסתגלו לחשכה.
רעש מתגבר מתקרב אליה, קצב קבוע, החלטי.
זו רקיעת רגליים, מצעד.
שיירת אנשים מופ
יעה בקצה הכביש שעובר על המזח, במקום בו ניצבים בדרך כלל שולחנות בית הקפה. כשהם מתקרבים אליה היא מבחינה שבראשם צועד האדם שירד מהספינה. הוא שוב חולף על פניה, כמו אחרי הפיצוץ, ושוב הרוח המצמררת הזאת שהוא נושא עמו. רק שהפעם הוא מוביל אחריו שיירה ארוכה של סבלים, בטח פועלים זרים, תאילנדים או סינים, מלוכסני עיניים כאלה, בצעד אחיד, שמאל ימין כזה, וכולם חולפים על פניה, וכולם נושאים ארגזי קרטון גדולים. הם צועדים בדממה פרט לקול רגליהם, שמאל, ימין, ונשימותיהם הקלות במפתיע, עוברים את המדורה של הנרקומנים, מטפסים אל המזח. האדם לא עוצר, צעדו לא מתבלבל, הוא מוביל אותם בבטחה. יללות החתולים מתחזקות. מסלע לסלע, משמאל לימין, ללא הפסקה, לכל אורך שובר הגלים, השיירה מפלסת את דרכה אל הספינה הנטושה.
היא ניסתה לספור אותם בהתחלה, אבל התבלבלה מהר מאוד. כעת היא נשענת על קיר הבטון הקר והלח, בוהה במצעד הבלתי פוסק. הארגזים כנראה כבדים ומלאים, מכיוון שהסבלים מרוכזים מאוד בסחיבתם ולא מתייחסים אליה, למרות שהיא נחמדה. היא מנסה לחייך, לנופף לשלום, לכחכח בגרונה, אבל כלום. עכשיו היא כבר רגילה לחושך ויכולה להבחין שראש השיירה הגיע אל הספינה ושכנראה יש שם פתח, כי הסבלים נעלמים בקרבה. התנועה אינה פוסקת.

7

חצי שעה אחר כך, בעל הבית הספיק לגמור את בקבוק היין, לעשן עוד קצת, להתקלח ולאונן, ועכשיו הוא יוצא חזרה לבית של אמא שלו, כמו בכל לילה. הוא מופתע לראות שהיא עוד שם ליד הדלת, וגם הסבלים, וגם השיירה המתמשכת אל הספינה.
“הבהלת אותי”, הוא נוגע בכתפה, “מה קורה?”. אבל היא לא עונה.
מבנה של שלושה מסוקי קרב מטרטר בדרכו אליהם, עושה את דרכו על קו הים. אורותיהם נראים היטב בלילה החשוך. “בטח בדרך לצפון, אמרו ברדיו שגם שם יש בלגן, זה בכל מקום עכשיו”, הוא אומר לה, נוגע שוב בכתפה, חזק יותר, וגם הפעם אין תגובה. “נרדמת?”, הוא מגחך. אין טעם להתעצבן ממנה. המסוקים עוברים מול החוף, מעל הספינה. קול המדחפים שלהם קצבי ומהיר. שיירת הסבלים היא אינסופית, מתמתחת מהספינה לאורך כל המזח, מתפתלת לידם ונעלמת מעבר לעיקול הדרך. עוד ועוד אנשים, עוד ועוד ארגזים.
“אף אחד עוד לא חזר”, היא לוחשת לו.
“וכולם יפנים?”, הוא לוחש בחזרה.
“תאילנדים אולי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה כאלה”.
“מה אתך, זאת מדינה גדולה”.
הוא מצית סיגריה, מציע אחת גם לה.
“רוצה טרמפ הביתה?”
“אני אשאר פה עוד קצת”. היא אפילו לא מסתכלת עליו כשהיא עונה.
“איך שאת רוצה. ניפגש מחר”.
“מחר”.
ונסיון אחרון לנשיקה, ודחיה אחרונה. הוא חושב שעוד יש שאריות של הטעם שלה בפיו. אורות הזנב של המסוקים נעלמים במרחק. כך גם הרעש. שוב שקט, פרט לרקיעות הרגליים. הוא מתנדנד אל המכונית, מתחמק בקושי רב מלהיתקל בכל היפנים או התאילנדים האלה שממשיכים לעבור על פניו.