ארכיון קטגוריה: יומן

יש בצורת, התחלנו.

24/08/2016 – 9:35 pm

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם באמריקה, גוף ראשון | תגים , , , , | תגובות (1)

הזכות לתנועה

03/04/2016 – 1:24 pm

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, על המרחב, ריצה ואופניים, ריצה וירקות | תגים , , , , , , , | לכתוב תגובה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

18/05/2015 – 10:16 am

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, ריצה ואופניים, ריצה וירקות | תגים , , , , , , | לכתוב תגובה

צריך לאזור כח

18/08/2014 – 3:01 pm

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.

במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.

הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.

אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.

בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, על המרחב | תגים , , , , , | לכתוב תגובה

אחי, נוגשי העבדים

11/08/2014 – 2:19 pm

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, על המרחב | תגים , , , , , | לכתוב תגובה

כמעט עבר החופש

07/08/2014 – 1:46 pm

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, מורה, מי היה מאמין, על המרחב | תגים , , , , , | לכתוב תגובה

בן המקום

04/08/2014 – 1:50 pm

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, על המרחב | תגים , , , , , | תגובות (2)

מאבד את השפיץ

31/07/2014 – 1:56 pm

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, על המרחב, ריצה ואופניים, ריצה וירקות | תגים , , , , , , | לכתוב תגובה

אף על פי כן

28/07/2014 – 2:33 pm

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בגוף ראשון, כל הכבוד לצהל, מורה, מי היה מאמין, על המרחב | תגים , , , , , , , | לכתוב תגובה

כמעט פודיום – עוד מחשבות על ריצה

27/03/2014 – 7:37 pm

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה- 34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל- 45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל רצתי לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב באמצעות המחשב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולדבר איתי על כך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהריצה היא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי. אני חושב שההנאה שלי מהריצה אינה קשורה לנקודת מבט חיצונית עלי, או למיקומי היחסי בתוך אותה ספק קהילה.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. יש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים. באף אחד מאירועי הריצה בהם השתתפתי לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. אני מקווה שמי שזוכה בגביעים הללו עושה זאת ביושר, כי אחרת מה הטעם, אבל יודע שזה לא כך. יש מי שמרמה.

בימים האחרונים היה באלגן מכוער ועצוב סביב רמאות כזו שנחשפה. נתן אופן, רץ עתיר זכויות, בן 74, סבא לעשרה נכדים, שהשתתף במאות אירועי ספורט במהלך חייו וזכה במקומות גבוהים בלא מעט מהן, נתפס מרמה בחצי מרתון ירושלים. כנראה שקיצר את המסלול ובוודאי שלא רץ את כולו בכדי להגיע ראשון בקבוצת הגיל שלו. זו אינה הסתבכותו הראשונה. לפני שלוש שנים נתפס כשהוא מסייע לרצה אחרת, ירדנה ליב, לזייף נצחון בקטגוריית הגיל שלה במרתון טבריה, כשנשא עבורה את שבב המדידה המאפשר ביקורת על הריצה. אז הגנו עליו חבריו להנהלת ’איילות‘, מועדון הריצה הגדול שהוא ממייסדיו, אבל הפעם הגדיש את הסאה, תוצאתו נפסלה והוא סולק מהמועדון.

בסרט וידאו שצילמה וביימה נכדתו (’לחזור בריצה‘/ עמית לרנר), נראים מדפי הגביעים העמוסים בביתו, מצולמים מהצד כי אין מקום אחרת. הוא לובש חולצה של מרתון תל אביב כשהוא נוסע לביקור קצר ועצוב אצל אימו הקשישה, שכמעט אינה זוכרת כלום. הוא בן של רב שהפסיק להאמין באלוהים אבל עדיין עורך קידוש בסעודה משפחתית רבת משתתפים. הוא השתתף בתחרות איש ברזל, הוא איש ברזל, אתלטי וקל תנועה, ילדותי כמעט. ועכשיו נתפס כרמאי. איזו בושה. מעשיו דרשו תכנון, אם כי גם זה היה ילדותי, של מי שלא מודע לכך שיש מי שיבדוק, שישים לב לחוסר היושרה, למלאכת הרמייה הבלתי מובנת. למה היה כל כך חשוב לו הניצחון? הגביע? את מי זה מעניין? המדפים הרי כבר עמוסים, כמעט אין בהם מקום. מה ערכו של נצחון שנקנה בשקר?

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , | לכתוב תגובה

סיכום מרוץ קריית גת

22/06/2012 – 1:27 am

40:37. זו תוצאה טובה, אבל היא קרובה כלהכאיב למטרה האופטימלית שלי, לרדת מ- 40 דקות. גם המקום, בסביבות 30, ישר אחרי האישה השנייה, 5 בקטגוריית הגיל שלי, הוא טוב אבל מתסכל. האם לכך מכינה אותי הריצה, להיות מתוסכל מהישגים שאחרים היו מקנאים בהם?

חוויה מוזרה, מרוץ מחוץ לתל אביב, אליו הגעתי ברכבת. קפיצה קטנה ומעצבנת, עם אנשים שמעשנים ברציף ואיחור צפוי אבל מלחיץ. ואיך אני עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול כל הרצים האלה, שלבושים כמו שצריך ויודעים איך מתנהגים בעוד אני רק משחק בכאילו, אורח, זר. אחרי החימום בו כבר התחלתי להזיע כהוגן החלטתי להשאיר את המשקפיים בתיק אותו הפקדתי במתנ״ס. זה בודד אותי מהסביבה עוד יותר. לא יכולתי לראות את פרצופי האנשים המעטים שהיו ליד המסלול, שליחך את שוליה של העיר הרבה יותר משחצה אותה. אותה אישה בעקבותיה רצתי הייתה צללית בלבד, שמעתי רק את צפצופי המכוניות שעצרו במחסומים שבודדו את המסלול. רק פעם אחת החלקתי על ידי ילדים שעמדו בצד, אבל לא הייתי בטוח אם הם לועגים לי, הזר שבא לביקור, או שמחים על החוויה.

בנקודת הסיום היה כיבוד, היו מים. מישהו התמוטט והכרוז קרא שוב ושוב למגן דוד. האמבולנס הגיע בסוף, נוסע לאיטו. הייתה תחושה של עיר פיתוח, של מרוץ שמפחד שיגידו עליו שלא השקיע. את המדליה חילקו כבר בהתחלה. היו גם פירות, גם יוגורטים, גם חולצה, גם תיק, וגם מים בשפע, והכל ב- 70 שקל בהרשמה המוקדמת. בעל הבית השתגע.

חשבתי שארגיש טוב יותר. את מרתון תל אביב עשיתי פצוע, כך שהתוצאה, למרות שהייתה שיא אישי, לא שיקפה את היכולת שלי. המרוץ הזה היה האחרון בעונה, וקיויתי להפתעה, לתוצאה חלומית, שתפצה אותי, שתוכיח שבאמת השתפרתי, שתתרגם את החשיבות שתפשה הריצה בחיי למספר פשוט. פחות מ- 40 דקות זה רץ מהיר, טוב. כנראה שאני עוד לא כזה.

המסלול לא היה קל. היו בו עליות מתונות אך מתמשכות וכיכרות מעצבנות. והיה חם. נהייה כבר חם מדי לרוץ מהר, הגוף לא מצליח להתקרר.

אבל אני מתאר לעצמי שבשנה הבאה יהיה קל יותר. עוד אחזור. עוד אשתפר. זה לא באמת תסכול, מה שאני מרגיש, זו מעורבות. מתישהו בריצה, כשהיה קשה, הזכרתי לעצמי כמה מעט זמן אני רץ, שנים בודדות, ושהייתי מעשן כבד לפני כן. זה לא תסכול, זאת ציפייה.

זה היה מרוץ טוב.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , | תגובות (3)

סוף עונה – עוד מחשבות על ריצה לעבודה

19/06/2012 – 2:40 pm

התחלתי לרוץ לעבודה לפני כשמונה חודשים, בשלהי אוקטובר. התמדתי בכך מאז, כאשר השגרה שלי הורכבה משלושה עד חמישה ימים בשבוע של ריצה הלוך ושוב לבית הספר בו אני מלמד או לאוניברסיטה. ממוצע המרחק אליו הגעתי כך היה כ- 60 ק“מ שבועיים, שלהם נוספו ריצות נוספות במסגרת הכנה למרתון תל אביב. בסך הכל רצתי בתקופה הזו בין כ- 200 לכ- 350 קילומטר בחודש. התרגלתי לזה מאוד.

עכשיו מתחיל קיץ, ואיתו חופש גדול, שישמש גם כפגרת ריצה לעבודה עבורי. אנצל זאת כדי לנסח מספר לקחים והתרשמויות מהחוויה המצטברת הזו.

במשך השנה הריצה הפכה לקלה ומהירה יותר, גם מבחינת קצב וגם מבחינת המאמץ הנדרש. קצב השיוט שלי ירד מכ- 5:30 דק‘ לק“מ לכ- 4:50 דק‘ לק“מ. הגוף התרגל לריצה עם התרמיל. תהליך השינוי היה טבעי והדרגתי, ואני מרגיש שהוא עדיין לא הסתיים, למרות שקצב השיפור מתמתן. כשהתחלתי לרוץ לעבודה כל ריצה כזו הייתה אתגר שרק לצאת אליו ולהשלים אותו – הלוך ושוב לאוניברסיטה – נראה קשה מספיק. היום, חוץ מאשר בזמן פציעה, יש לי את היכולת לבחור ברמת האתגר אותו אני רוצה להציב לעצמי. המשימה עצמה – הריצה לעבודה – הפכה למובנת מאליה. אני יכול לרוץ מהר או לאט, אני יכול להאריך את הדרך או לקצר אותה, אני יכול לעשות קניות בדרך חזרה. זה כבר אורח חיים והגוף סיגל את עצמו לדרישות הפיזיות המלוות אותו.

וזה עדיין לא קל לפעמים. בחורף היו ריצות, בגשם, מול רוח, ובהם רגעים של סבל פיזי. היו כבר כמה ימים חמים, בהם לרוץ בצהריים זה לא ממש כיף. אבל בינתיים לא הייתה עוד אף ריצה עליה הצטערתי, ורק פעם אחת, בעקבות פציעה שלא הספיקה להחלים, נאלצתי להפסיק ריצה באמצע. אבל במידת הצורך, במקרה של כאב או תנאים קשים, ויתור או הפסקת ריצה הם אפשרויות שאני לוקח בחשבון. אני לא רץ לעבודה בשביל לסבול אלא מכיוון שזה גורם לי הנאה, מכיוון שזה פשוט וטבעי ומכיוון שזה עושה לי טוב, פיזית ונפשית.

היה לי קשה מאוד לשמור על שגרת ריצה לעבודה אם לא הייתה מקלחת בבית הספר, ואם לא היה לי מקום לשמור בו נעליים להחלפה. שימוש במגבונים הוא אפשרי, ויש רצים שזה הפתרון המתאים להם אבל עבורי המקלחת לפני התחלת יום העבודה היא טקס מעבר כמעט הכרחי. הייתי שמח אם היה לי גם תא להשאיר בו בגדים וכלי רחצה ואם המקלחת היתה נקייה ומתוחזקת טוב יותר. אולי אצליח לדאוג לזה בשנת הלימודים הבאה. במקלחות באוניברסיטה אמנם הושקעו משאבים לא קטנים וקיומם פורסם בהרחבה (כמקלחות לרוכבי אופניים, כמובן) אבל נראה שכמעט ולא משתמשים בהן והן מתוחזקות בצורה מחפירה. זה ביצוע כושל ומרגיז לרעיון טוב, ולמרות זאת הן הפכו את הריצה לאוניברסיטה וממנה לקלה יותר.

שנים רבות אופניים היו כלי התחבורה הראשי שלי. אני גאה בכך שאני רוכב מנוסה וטוב. העלייה בכמות הרוכבים העירוניים והתשתית המתרחבת לרכיבה עירונית הם דבר מבורך ומרגש, שינוי מתבקש שטוב שבא. גם האופניים החשמליים למינהם יכלו להיות אמצעי תחבורה עירוני ידידותי ונוח. אבל חלק גדול מהרוכבים והרוכבות לא יודעים להתנהג ולא שומרים על כללי נהיגה, נימוס וזהירות בסיסיים. עצוב שהסכנה הגדולה ביותר בריצה בעיר היא אופניים ולא מכוניות. המפגשים עם הרוכבים והנהגים הללו מוציאים ממני אגרסיביות וגסות שאני מתבייש בהם, אבל לא מצליח לשלוט בהתפרצותם. כאשר רוכבת באה מולי, מדברת בטלפון תוך כדי דיווש מקרטע לרוחב כל המדרכה ומתוך הנחת יסוד שאני צריך לפנות לה את הדרך, זה מעצבן אותי נורא. כאשר נהג בוחר לא לעצור במעבר חצייה למרות שראה אותי וראה שביקשתי לחצות זהו בעיני מעשה אלים ופושע. שניהם מטומטמים, אבל אני צריך ללמוד להתעצבן פחות. גם זו מטרה לשנה הבאה.

הקיץ הגיע. יש עוד מרוץ אחד בו אשתתף ביום חמישי הזה, ואחר כך אקח הפסקה מלאה של כשבועיים מריצה בכלל. אחר כך אתחיל בהכנות לשנת הריצה הבאה, בה ישנם מספר מרוצי מטרה אפשריים. ברור לי שהריצה לעבודה תמשיך להיות הבסיס עליו אסתמך ושאלמד עוד דברים באמצעותה. אני כבר קצת מתגעגע.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם באופניים, ריצה וירקות | תגים , | תגובות (1)

מחשבות לקראת מרתון תל אביב המתקרב

06/03/2012 – 1:55 pm

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , , , , | תגובות (2)

רץ לעבודה

18/12/2011 – 6:10 pm

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין לזה הרבה התייחסויות, בודאי שלא בעברית.  חבל, כי זה נראה לי מנהג הגיוני לגמרי, והוא משתלב מצויין בחיי. כשהתחלתי לרכב  על אופניים לעבודה זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, לא מעט אנשים משתמשים באופניים גם ככלי תחבורה, כך שיש לי תחושה שגם הריצה כאפשרות הגעה ממקום למקום (יוממות, התרגום העברי למושג קומיוטינג, זו מילה כל כך מכוערת! זה חבל, כי צריך אותה) תהפוך לפופולרית. אספר על זה קצת.

בית הספר בו אני מלמד נמצא כארבעה וחצי קילומטר (בדרך הקצרה) מביתי. מסלול בין כ- 6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. זמן הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה- מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בדגם ריצת שבילים של חברת גרגורי. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו”ל. אבל לפני חודש וחצי הוא היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. במשך הדרך אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה אינו מהיר במיוחד. לרוב ריצה זו משמשת לי לצורך שחרור והרגלת הגוף לתנועה. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקים כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה חם, והגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כתכנית אימונים, אני מוסיף משחקי קצב לריצה. אני מגיע הביתה רעב אבל לא הרוס. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה בתוך העיר משתנה, עירני ומותאם אליה. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת, אבל הדבר הכי חשוב בה זה להיזהר. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה, תשעה קילומטרים (בדרך הקצרה). לשם אני רץ  דרך הים, הנמל, ופארק הירקון, במסלול של כ- 11 קילומטר. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה. אני סוחב בתרמיל כיסוי גשם ומעיל גשם ובינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. גם באוניברסיטה יש מקלחות, שהושקו בתרועת יחסי ציבור מרשימה. רכשתי לי מפתח באגודת הסטודנטים ואני, להרגשתי, המשתמש היחיד בהן. אני משאיר שם את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. מרק ושוקולטה הם קומבינציית תזונה לא רעה, שבזכותה הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנסון מהבהב שרכשתי בברוקס מרתוניה. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. המסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ- 70 ק”מ, בעשר ריצות. שוב, לא נורא. אני מרגיש שהגוף של התחזק מכמות הריצות הזו, ושרמת הבסיס שלי כרץ – ובעיקר היכולת לעמוד במאמץ, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ- 120 ק”מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים. זו העצימות המקובלת לתכניות אימונים למתקדמים למרתון. זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז’ נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף ולהקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם – פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

וחוץ מזה, יש עוד טובות הנאה. תופעה כיפית במיוחד היא שהזמן הלוקח להופעת ‘סוטול הרצים’ – תחושת האופוריה הקשורה לכימיקלים אותם מפריש המוח בעקבות הריצה – זמן זה התקצר מאוד. אולי בעקבות זה אני רגוע יותר. גם השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו.  דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. עבור רובם, החלק השני של המשפט הוא בכל מקרה חסר חשיבות. טוב שכך. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר “Lore of Running” מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס ממליץ לשמור בסוד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי ‘ספורטאי’. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל אני חושב שכבר לא אוותר על הרצון להמשיך להיות אדם רץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

אתר ריצה לעבודה אמריקאי: http://theruncommuter.net/

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , , , | תגובות (10)

אחרי המרתון הראשון

13/04/2011 – 12:58 pm

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ. רצתי קל, נינוח, שעה בקצב קל ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, מהגופניות שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני ומגופי, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים הזה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, למקום לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי, בדלקת בקרסול שהייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה, ד“ר שי קרונטל. הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שפורסמה באתר המרתון.

במקביל חזרתי לעשות פילאטיס, משהו שהציל אותי בעבר מבעיות גב כרוניות, ושידעתי שיכול להיות אימון משלים טוב עבורי. הקפדתי לקחת שיעורים קלים יחסית שסייעו לגוף להתאזן בין הריצות. הוספתי לכך מפגש פיזיוטרפיה קבוע עם איתי, גם הוא מסטודיו דרור רז. אני בטוח שבלי שני הדברים האלה לא הייתי מצליח להתמיד באימונים ונפצע.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש בו נקודות ציון יפות, אותן נהניתי לבקר, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. אתר ”שוונג“ היווה עבורי שער לקהילת רצים פורייה ומרתקת. ’במהירות האור‘, בלוג באתר, וכתיבתם של נחשון שוחט ואחרים היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר קהילתי. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, שמותר לי. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. תחילת הריצה הייתה קשה בהתחלה, הקילומטרים הראשונים מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. הרשיתי את זה לעצמי, להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. זה הפך לקל יותר. על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. זו כבר נראית לי רחוקה, זיכרון בלבד, אבל תהליך האימון שינה את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה חולה, ואישתו, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו או להרגע. מותו העציב אותי והוסיף לתחושת ההזייה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע – והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באפן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד האופרה אימא שלי קראה אלי מהצד. התרגשתי מאוד. דמעות עלו בי. רצתי עד הסוף. התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , , , | תגובות (3)

שישה שבועות ויום למרתון

24/02/2011 – 2:48 am

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

מאת Uri Yoeli | פורסם גם בריצה וירקות | תגים , , | תגובות (6)

גלנט והאדמה הגזולה

20/01/2011 – 8:16 pm

הבית שלו נראה כמו וילה רומאית. מקום בו המצביא יכול להתהלך, לשבת קצת בחצר הפנימית, להתענג על התנובה המשובחת של האחוזה הקטנה. הוא יכול להרהר, בנחת, על דברים גורליים. מוות, כיבוש. הסיכון והגדולה שבמלחמה. יבול אדמתו. זו אותה הרוויח בדין. את חייו הוא סיכן. יתום מאב שבכוח שריריו, בזכות האומץ והכשרון הגיע לכאן. איש שעושה. עד הסוף. כמו ב’עופרת יצוקה’. כשמחליטים אז עושים, ויותר טוב שהם יפגעו מאשר אנחנו. בעיניו זאת מוסריות. אני מחזיק מגלנט. אני מתעב אותו. לא רק בגלל שהוא מי שברק בחר בו אבל גם. ביחד הם עלולים לעשות דברים גדולים ביחד. מחצר הוילה הזו הם יכולים להחליט על המלחמה הבאה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ”ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

 

על הכפר צאבארין – http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

מאת Uri Yoeli | תגים , , , | תגובות (2)

הדוגמנית הבאה היא בת 12

17/01/2011 – 2:28 pm

 

האתר הזה הוא אחד הדברים הדוחים והמסוכנים שנתקלתי בהם. הגולשים מתבקשים לדרג ולהעיר לדפי פרופיל שפורסמו על ידי בני נוער שהתפתו להרשם לאתר.

דף ההרשמה הוא טקסט מתעתע:

יש בישראל המון בנות ובנים שיכולים להצליח בגדול בעולם הדוגמנות ומקצועות הבמה.
אם הגעתם לכאן, בוודאי כבר אמרו לכם שמתאים לכם להיות דוגמן, דוגמנית, שחקן, זמר, די ג’יי ועוד…
אנחנו בנקסט מודל החלטנו לתת לכולם הזדמנות שווה להיחשף, להתגלות, להצליח ולהתפרסם.
כיצד זה עובד?
עליך למלא את טופס ההרשמה בעמוד זה, לצרף תמונות (לא צריכות להיות מקצועיות) ולאחר אישור ההרשמה הכרטיס יתפרסם באתר נקסט מודל.
מידי יום נציגי סוכנויות דוגמנות, שחקנים, זמרים ומשרדי פרסום “צדים” כישרונות חדשים דרכנו, ואלפי גולשים מפרסמים תגובות ומדרגים את הדוגמנים והדוגמניות המוצגים באתר.
ככל שכרטיס הדוגמן/ית שלך יזכה ליותר צפיות דירוגים, המיקום שלך במצעד יהיה גבוה יותר והסיכוי להיות אחת או אחד מהכוכבים הבאים של ישראל יגדל בענק!
כאשר משרד פרסום או סוכנות מגלים בך עניין, אנו מעבירים את מספר הטלפון שלך אליהם (כי הוא כמובן לא מתפרסם באתר),
הם יצרו עימך קשר, ומשם הדרך להפוך למפורסם ומפורסמת תתחיל.
כמו כן ניצור קשר עם דוגמניות ודוגמנים באתר שנהיה מעוניינים ליצג אותם.
שימו לב: דוגמנים ודוגמניות שחתומים בסוכנויות גם יכולים להרשם לאתר!
אם יש לכם עוד שאלות לחצו על כפתור שאלות ותשובות
ניתן לבטל את הכרטיס מתי שרוצים!

האתר אינו מתחייב לדבר. הוא מפתה באמצעות מחמאות והבטחות ריקות מכל תוכן ממשי ‘בנות ובנים’ תאבי פרסום והצלחה לשלוח אליו תמונות חושפניות שלהם, בצירוף מספר טלפון ליצירת קשר. איני בטוח שהשולחים מבינים שבכך הם מעניקים זכות שימוש חופשית בתמונותיהם, כפי שמסבירה ההסתייגות המופיעה בתחתית דף ההרשמה:

אני מאשר/ת בזה כי הפרטים שמסרתי הם למיטב ידיעתי נכונים ומדויקים. אני מסכימ/ה ש-Nextmodel או מי מטעמה יפרסמו את המידע באתר Nextmodel.co.il על כל נגזרותיו ו/או באמצעי התקשורת הקשורים בו ללא הגבלת זמן. ידוע לי ואני מסכימ/ה שלא אהיה זכאי/ת לכל תמורה, בכסף או בשווה כסף, עבור מסירת המידע. אני מאשר/ת כי נתתי את הסכמתי לשינויים ולעריכת הטקסט, וכי אין לי זכויות יוצרים הנוגעות למידע האמור.
התגובות שמתפרסמות באתר נכתבות בידי הגולשים ואינן עוברות הליך סינון. יש לציין שחלקן נושאות הערות עוקצניות וישירות. לפני ההרשמה אנו ממליצים לעיין תחילה בתגובות הגולשים ולהתרשם. במידה ואופי ביקורת הגולשים עלול לגרום לך לתחושת אי נוחות, אנא המנע/י מהרשמה לאתר.

הטקסט הזה הוא מלכודת גסה ואפקטיבית. בחסותו מתפרסמות תמונות בחולצות בטן של ילדות בנות 12, הערות על פטמות זקורות של בנות 15 וגודל הזין של בני 14.

כמעט באופן צפוי מדי הכפתור באתר שאמור לסייע לסוכנויות פרסום או למפרסמים ליצור עמם קשר לא עובד, ומספר הטלפון המופיע בו מפנה לשירותי שירות לקוחות של חברת אספקת תוכן סלולארי.

לאתר יש גם חשבון טוויטר שהוא חלק נוסף בהונאה: http://twitter.com/nextmodelisrael – גם כאן אין שום התחייבות או זהות ברורה של המפעיל, וגם כאן יש פיתויים והבטחות חסרות תוכן.

איני משפטן או איש חוק, אבל נראה לי שמשהו לא טוב קורה כאן.

מאת Uri Yoeli | תגים , , | תגובות (2)

אני לא אורי יואלי

16/01/2011 – 8:10 pm

השם שלי בביוב, מככב באתרי החדשות ובטוקבקים. מישהו אפילו היה מטומטם מספיק בכדי לשלוח לכאן תגובה – ‘המחפה על סקס מניאקים הוא סקס מניאק בעצמו. עונשך יהיה בידי שמים ומות אביך הוא סימן ראשון לכך’. הזעם אולי מובן, אבל הוא הופנה לכיוון הלא נכון. אז רק בכדי להסיר ספק – זה לא אני, זה אורי יואלי אחר לגמרי.  הוא אפילו לא קרוב משפחה שלי.  סתם אותו שם.

אני יודע מי זה, כמובן, הבעלים של פונדק אלביס בנווה אילן, מי שהיה בעל הזיכיון להפעלת מזנון הכנסת, שם כנראה הכיר את מי שייזכר כנשיא האנס. הוא אפילו היה כמעט שותף של אבי במיזם עסקי שלא יצא אל הפועל. אבל אני לעולם לא הייתי בעסקי ההסעדה או ההזנייה, והמפגש היחידי שלי עם משה קצב היה כאשר הגיע לביקור בקורס באוניברסיטה בו הייתי עוזר הוראה.

אז אני אורי יואלי, אבל אחר, וכולי תקווה שאורי יואלי ההוא, יד ימינו של האנס, יענש וישכח, ושמי יחזור להיות שלי בלבד.

מאת Uri Yoeli | תגים , | תגובות (5)

לרגל מות אבי

28/10/2010 – 2:32 am

אבי, דן יואלי, מת ביום ראשון שעבר, בדיוק שמונה חודשים אחרי שהתגלה כי הוא חולה בסרטן ריאות בשלב מתקדם. זמן זה הסתבר כאחד הקשים בחיי.

הבאתי זאת על עצמי. בחרתי ללוות את אבי ואת מחלתו המתפתחת, להיות בן מסור ומבוגר אחראי. זה לא היה מובן מאליו. הוא היה אדם מורכב, והיו תקופות בהן היינו רחוקים, כמעט זרים, זה לזה. בחרתי להיות קרוב, אולי קרוב מדי, לתהליך מותו.

אבי היה לקוי רגשית, באופן בסיסי ועמוק. הסיפור המשפחתי שלו מסובך ודפוק מספיק כדי להיות תירוץ מעולה לכך, אבל בנוסף, אם היה נולד היום היה מאובחן כפי הנראה כבעל תסמונת אספרגר. האופן שבו תפס את המציאות היה שונה מהמקובל גם כשהיה בריא. הסרטן רק הקצין את זה.

 

מתוך הפנקס, בו כתבתי מעט מדי בזמן הזה:

{מחפש אחרי סימני המוות המתקרב אצל אבי. זה לא קשה. הוא מצטמק, כבר כמעט ונעלם.

שייגמר כבר, אני מוצא את עצמי משתוקק לזה לפעמים, משתוקק ובוש בהשתוקקות, אשם פוטנציאלי ברצח.

הוא מחולל עם הידיעה, עם ההבנה, שעוד מעט הסוף. את הליחה הכבדה והבוצית הוא מסביר לעצמו כתאים מתים אותם הגוף מפנה, כי הרי הוא יחיה לנצח, הוא נאבק ולכן ינצח. אבל במקביל הוא לא מפסיק לברר אם כבר השגתי לו את המתכון להתאבדות אחריו הוא מחפש.

קשה לי בחברתו ולא נעשה יותר קל. אני נאלץ לסלוח לו על יותר מדי דברים רק בגלל שהוא גוסס. המוות המתמשך שלו הופך להיות עוד אחת מהטראומות, מהחוויות המשמעותיות אותן הנחיל לי. הן זכורות לי כקפסולות של אכזבה.

אבי – מת – ומוות הוא תהליך בו כבר החל – כפי שחי, ואני, ואחותי, וכל השאר [אני משמיט את השמות] מלווים אותו אל מותו כפי שליווינו אותו בחייו, באופן שטחי, קלוש, קמצני, קורבני. }

 

מחלה מיותרת ונוראית, שהסיכויים להחלים ממנה הם אפסיים אם לא מגלים אותה מוקדם. תוחלת החיים שלו תאמה בדיוק מצמרר את הסטטיסטיקה שציטט הרופא היהיר. סרטן ריאות זה קקה של סרטן, הוא אמר.

ועוד מהפנקס, מזמן מאוחר יותר, לא מזמן:

{חייב להזכיר לעצמי – זו לא המחלה שלי. לא אני חולה, לא עכשיו, לא אף פעם.

הסרטן אוכל אותו מבפנים, והוא כאילו לא רואה, הסחרחורות הופכות כל צעד לאתגר ולסיכון, והוא עדיין מרביץ תורה.

”לקח חשוב מאוד למדת היום, בנצ‘יק“. בעיני עצמו הוא גיבור, שנאבק על חייו ולכן מגיע לו הכל.

ואני רמאי לתפארת.

נושך שפתיים, קופץ שוב פה, שותף בשקרים אותם הוא מכונן – חשיבות חייו, חוסר הוודאות של מותו המתקרב, עובדת היותו, כבר עכשיו, מת חי, רצון ללא גוף.

אני אשם בכל מקרה. אשם בשקר ואשם בכך שאיני מאמין בניסים.

ויותר מבן טוב, אני מנסה להיות מבוגר אחראי, לחנך את עצמי להיות כזה, סוף סוף, מעט לפני יום הולדתי ה- 40, לרגל מות אבי.

המוות הזה – איזו פעולה מתמשכת, ארוכה, מייגעת. זה תהליך אותו הוא עובר ולו אני עד, חווה תהליך אחר, מלווה, של פרידה. אני לומד מי להיות, ומי לא להיות. לא אהיה כמוהו, לא בחיי הנותרים ולא במותי. המחלה הזו שלו, מותו יהיה שלו. אני ארגיש עצב מר, והקלה גדולה. זה נהיה קשה כל כך.}

 

וקטע קטן מיום לפני מותו:

{הבטן שלו. שק ריק. הקפלים של איפה שהייתה פעם, לא לפני זמן הרבה זמן, כרס קטנה ושובבה. כמו צימוק, הכל מדולדל ושאוב פנימה, יש מפלצת שמה, גידול כמו שקית חלב וחצי, בדרך להרוג.}

 

אחותי, אותה הכרתי שוב, והופתעתי, שוב, מתבונתה ומאומצה, ואני מצאנו אותו מת. בשלבים הראשונים של נסיונות הטיפול והאבחון עוד היו צחוקים. כשליווינו אותו לבדיקת קולונסקופיה טעיתי ונכנסתי לחדר ההכנות של מכשירי הבדיקה. אח חייכן הזהיר אותי לא להמשיך הלאה במשפט שהפך לבדיחה פנימית – לא כדאי לך, מטר שמונים הצינור. כל סנטימטר הרגשנו.

 

מהיומן, אחרי המוות, ניסיון לפענח:

{חידת אבי, אשר את מותו אנו חוגגים כעת. קשה לתאר אותו, מאחר והוא חורג מכל הגדרה, מכל סטראוטיפ פשוט. הוא היה צירוף של כמה, היו בו סתירות.

גבר יפה.

לא יודע להרגיש.

פועל מתוך אינסטינקטים, משנה כיוון ברגע.

ילד פנימייה, חתול רחוב.

זהיר מאוד, פוחד תמיד.

בעל יכולת העמקה ותפישה כוללת של מערכות מורכבות.

לא יכול לבד, צריך מישהי שתטפל בו.

לא מסוגל לזוגיות, תמיד משהו חדש יפריע.

בוגדני.

מוסרי בעיני עצמו.

בטוח לגמרי שאף פעם לא טעה.

בעל עין טובה וידיים מצויינות.

בעל טעם קלוקל.

חולם.

ארצי.

מחפש את המכה.

יסודי.

קמצן.

לא יודע לאהוב.

לא יודע להיות נאהב.

פוגע.

קרבן.}

 

ומאתמול, בדרך החוצה:

{צריך לכתוב את זה לפני שאשכח, לפני שאתחיל להמציא את איך שאני חש כרגע. לא רחוק היום.

ככל חוויה משמעותית גם זו מסובכת מדי בכדי להקיפה בכותרת אחת, או אפילו ביחס רגשי אחד. אובדן הורה לא מסכם את זה, ואבא שלי לא ניתן לתיאור במילים ספורות. המנגנון המנחם הזה של השכחה עתיד לסדר הכל. יהיה יותר טוב, אז. אבל כבר לא אוכל להשתוקק שימות ולפחד מזה פחד מוות באותו הזמן. אשכח איך זה מרגיש, אשכח את הרצון העז לברוח, את תחושת הגועל, את הקירבה הלא ברורה אבל החזקה כל כך אליו, זו שגרמה לי לא לברוח, להתגבר על הגועל.

מחלה רוצחת ומטומטמת. תאים שמשכפלים עצמם ללא שליטה. רק לאכול לאכול לאכול, רק לגדול, לתפוס מקום, להדחק. להשתכפל להשתכפל להשתכפל. מחלה שלא מוכנה לוותר, שהנצחון שלה הוא בהשמדת הפונדקאי ובמותה שלה, טעות של הטבע, מוטציה אנוכית ואובדנית.

ואני רוצה וגם לא להמשיך הלאה. שוב השניות הזו. נמאס לי כבר מכל השניות הזו. אבל בסוף המסקנה הנחרצת היחידה היא שהעישון באמת מזיק לבריאות. זו מסקנה טובה. אם אמשיך לנהוג לפיה ארוויח זמן רב יותר לחיי מאשר שמונת החודשים שהפסדתי כעת.} ‬

 

דן יואלי חי ומת. אני נפרד ממנו בעצב גדול.

מאת Uri Yoeli | תגים , , | תגובות (15)