ארכיון קטגוריה: יומן

סוף עונה – עוד מחשבות על ריצה לעבודה

התחלתי לרוץ לעבודה לפני כשמונה חודשים, בשלהי אוקטובר. התמדתי בכך מאז, כאשר השגרה שלי הורכבה משלושה עד חמישה ימים בשבוע של ריצה הלוך ושוב לבית הספר בו אני מלמד או לאוניברסיטה. ממוצע המרחק אליו הגעתי כך היה כ- 60 ק“מ שבועיים, שלהם נוספו ריצות נוספות במסגרת הכנה למרתון תל אביב. בסך הכל רצתי בתקופה הזו בין כ- 200 לכ- 350 קילומטר בחודש. התרגלתי לזה מאוד.

עכשיו מתחיל קיץ, ואיתו חופש גדול, שישמש גם כפגרת ריצה לעבודה עבורי. אנצל זאת כדי לנסח מספר לקחים והתרשמויות מהחוויה המצטברת הזו.

במשך השנה הריצה הפכה לקלה ומהירה יותר, גם מבחינת קצב וגם מבחינת המאמץ הנדרש. קצב השיוט שלי ירד מכ- 5:30 דק‘ לק“מ לכ- 4:50 דק‘ לק“מ. הגוף התרגל לריצה עם התרמיל. תהליך השינוי היה טבעי והדרגתי, ואני מרגיש שהוא עדיין לא הסתיים, למרות שקצב השיפור מתמתן. כשהתחלתי לרוץ לעבודה כל ריצה כזו הייתה אתגר שרק לצאת אליו ולהשלים אותו – הלוך ושוב לאוניברסיטה – נראה קשה מספיק. היום, חוץ מאשר בזמן פציעה, יש לי את היכולת לבחור ברמת האתגר אותו אני רוצה להציב לעצמי. המשימה עצמה – הריצה לעבודה – הפכה למובנת מאליה. אני יכול לרוץ מהר או לאט, אני יכול להאריך את הדרך או לקצר אותה, אני יכול לעשות קניות בדרך חזרה. זה כבר אורח חיים והגוף סיגל את עצמו לדרישות הפיזיות המלוות אותו.

וזה עדיין לא קל לפעמים. בחורף היו ריצות, בגשם, מול רוח, ובהם רגעים של סבל פיזי. היו כבר כמה ימים חמים, בהם לרוץ בצהריים זה לא ממש כיף. אבל בינתיים לא הייתה עוד אף ריצה עליה הצטערתי, ורק פעם אחת, בעקבות פציעה שלא הספיקה להחלים, נאלצתי להפסיק ריצה באמצע. אבל במידת הצורך, במקרה של כאב או תנאים קשים, ויתור או הפסקת ריצה הם אפשרויות שאני לוקח בחשבון. אני לא רץ לעבודה בשביל לסבול אלא מכיוון שזה גורם לי הנאה, מכיוון שזה פשוט וטבעי ומכיוון שזה עושה לי טוב, פיזית ונפשית.

היה לי קשה מאוד לשמור על שגרת ריצה לעבודה אם לא הייתה מקלחת בבית הספר, ואם לא היה לי מקום לשמור בו נעליים להחלפה. שימוש במגבונים הוא אפשרי, ויש רצים שזה הפתרון המתאים להם אבל עבורי המקלחת לפני התחלת יום העבודה היא טקס מעבר כמעט הכרחי. הייתי שמח אם היה לי גם תא להשאיר בו בגדים וכלי רחצה ואם המקלחת היתה נקייה ומתוחזקת טוב יותר. אולי אצליח לדאוג לזה בשנת הלימודים הבאה. במקלחות באוניברסיטה אמנם הושקעו משאבים לא קטנים וקיומם פורסם בהרחבה (כמקלחות לרוכבי אופניים, כמובן) אבל נראה שכמעט ולא משתמשים בהן והן מתוחזקות בצורה מחפירה. זה ביצוע כושל ומרגיז לרעיון טוב, ולמרות זאת הן הפכו את הריצה לאוניברסיטה וממנה לקלה יותר.

שנים רבות אופניים היו כלי התחבורה הראשי שלי. אני גאה בכך שאני רוכב מנוסה וטוב. העלייה בכמות הרוכבים העירוניים והתשתית המתרחבת לרכיבה עירונית הם דבר מבורך ומרגש, שינוי מתבקש שטוב שבא. גם האופניים החשמליים למינהם יכלו להיות אמצעי תחבורה עירוני ידידותי ונוח. אבל חלק גדול מהרוכבים והרוכבות לא יודעים להתנהג ולא שומרים על כללי נהיגה, נימוס וזהירות בסיסיים. עצוב שהסכנה הגדולה ביותר בריצה בעיר היא אופניים ולא מכוניות. המפגשים עם הרוכבים והנהגים הללו מוציאים ממני אגרסיביות וגסות שאני מתבייש בהם, אבל לא מצליח לשלוט בהתפרצותם. כאשר רוכבת באה מולי, מדברת בטלפון תוך כדי דיווש מקרטע לרוחב כל המדרכה ומתוך הנחת יסוד שאני צריך לפנות לה את הדרך, זה מעצבן אותי נורא. כאשר נהג בוחר לא לעצור במעבר חצייה למרות שראה אותי וראה שביקשתי לחצות זהו בעיני מעשה אלים ופושע. שניהם מטומטמים, אבל אני צריך ללמוד להתעצבן פחות. גם זו מטרה לשנה הבאה.

הקיץ הגיע. יש עוד מרוץ אחד בו אשתתף ביום חמישי הזה, ואחר כך אקח הפסקה מלאה של כשבועיים מריצה בכלל. אחר כך אתחיל בהכנות לשנת הריצה הבאה, בה ישנם מספר מרוצי מטרה אפשריים. ברור לי שהריצה לעבודה תמשיך להיות הבסיס עליו אסתמך ושאלמד עוד דברים באמצעותה. אני כבר קצת מתגעגע.

מחשבות לקראת מרתון תל אביב המתקרב

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

רץ לעבודה

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין לזה הרבה התייחסויות, בודאי שלא בעברית.  חבל, כי זה נראה לי מנהג הגיוני לגמרי, והוא משתלב מצויין בחיי. כשהתחלתי לרכב  על אופניים לעבודה זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, לא מעט אנשים משתמשים באופניים גם ככלי תחבורה, כך שיש לי תחושה שגם הריצה כאפשרות הגעה ממקום למקום (יוממות, התרגום העברי למושג קומיוטינג, זו מילה כל כך מכוערת! זה חבל, כי צריך אותה) תהפוך לפופולרית. אספר על זה קצת.

בית הספר בו אני מלמד נמצא כארבעה וחצי קילומטר (בדרך הקצרה) מביתי. מסלול בין כ- 6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. זמן הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה- מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בדגם ריצת שבילים של חברת גרגורי. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו"ל. אבל לפני חודש וחצי הוא היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. במשך הדרך אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה אינו מהיר במיוחד. לרוב ריצה זו משמשת לי לצורך שחרור והרגלת הגוף לתנועה. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקים כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה חם, והגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כתכנית אימונים, אני מוסיף משחקי קצב לריצה. אני מגיע הביתה רעב אבל לא הרוס. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה בתוך העיר משתנה, עירני ומותאם אליה. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת, אבל הדבר הכי חשוב בה זה להיזהר. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה, תשעה קילומטרים (בדרך הקצרה). לשם אני רץ  דרך הים, הנמל, ופארק הירקון, במסלול של כ- 11 קילומטר. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה. אני סוחב בתרמיל כיסוי גשם ומעיל גשם ובינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. גם באוניברסיטה יש מקלחות, שהושקו בתרועת יחסי ציבור מרשימה. רכשתי לי מפתח באגודת הסטודנטים ואני, להרגשתי, המשתמש היחיד בהן. אני משאיר שם את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. מרק ושוקולטה הם קומבינציית תזונה לא רעה, שבזכותה הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנסון מהבהב שרכשתי בברוקס מרתוניה. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. המסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ- 70 ק"מ, בעשר ריצות. שוב, לא נורא. אני מרגיש שהגוף של התחזק מכמות הריצות הזו, ושרמת הבסיס שלי כרץ – ובעיקר היכולת לעמוד במאמץ, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ- 120 ק"מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים. זו העצימות המקובלת לתכניות אימונים למתקדמים למרתון. זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז' נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף ולהקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם – פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

וחוץ מזה, יש עוד טובות הנאה. תופעה כיפית במיוחד היא שהזמן הלוקח להופעת 'סוטול הרצים' – תחושת האופוריה הקשורה לכימיקלים אותם מפריש המוח בעקבות הריצה – זמן זה התקצר מאוד. אולי בעקבות זה אני רגוע יותר. גם השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו.  דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. עבור רובם, החלק השני של המשפט הוא בכל מקרה חסר חשיבות. טוב שכך. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר "Lore of Running" מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס ממליץ לשמור בסוד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי 'ספורטאי'. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל אני חושב שכבר לא אוותר על הרצון להמשיך להיות אדם רץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

אתר ריצה לעבודה אמריקאי: http://theruncommuter.net/

אחרי המרתון הראשון

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ. רצתי קל, נינוח, שעה בקצב קל ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, מהגופניות שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני ומגופי, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים הזה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, למקום לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי, בדלקת בקרסול שהייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה, ד“ר שי קרונטל. הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שפורסמה באתר המרתון.

במקביל חזרתי לעשות פילאטיס, משהו שהציל אותי בעבר מבעיות גב כרוניות, ושידעתי שיכול להיות אימון משלים טוב עבורי. הקפדתי לקחת שיעורים קלים יחסית שסייעו לגוף להתאזן בין הריצות. הוספתי לכך מפגש פיזיוטרפיה קבוע עם איתי, גם הוא מסטודיו דרור רז. אני בטוח שבלי שני הדברים האלה לא הייתי מצליח להתמיד באימונים ונפצע.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש בו נקודות ציון יפות, אותן נהניתי לבקר, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. אתר ”שוונג“ היווה עבורי שער לקהילת רצים פורייה ומרתקת. ’במהירות האור‘, בלוג באתר, וכתיבתם של נחשון שוחט ואחרים היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר קהילתי. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, שמותר לי. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. תחילת הריצה הייתה קשה בהתחלה, הקילומטרים הראשונים מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. הרשיתי את זה לעצמי, להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. זה הפך לקל יותר. על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. זו כבר נראית לי רחוקה, זיכרון בלבד, אבל תהליך האימון שינה את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה חולה, ואישתו, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו או להרגע. מותו העציב אותי והוסיף לתחושת ההזייה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע – והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באפן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד האופרה אימא שלי קראה אלי מהצד. התרגשתי מאוד. דמעות עלו בי. רצתי עד הסוף. התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

שישה שבועות ויום למרתון

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

גלנט והאדמה הגזולה

הבית שלו נראה כמו וילה רומאית. מקום בו המצביא יכול להתהלך, לשבת קצת בחצר הפנימית, להתענג על התנובה המשובחת של האחוזה הקטנה. הוא יכול להרהר, בנחת, על דברים גורליים. מוות, כיבוש. הסיכון והגדולה שבמלחמה. יבול אדמתו. זו אותה הרוויח בדין. את חייו הוא סיכן. יתום מאב שבכוח שריריו, בזכות האומץ והכשרון הגיע לכאן. איש שעושה. עד הסוף. כמו ב'עופרת יצוקה'. כשמחליטים אז עושים, ויותר טוב שהם יפגעו מאשר אנחנו. בעיניו זאת מוסריות. אני מחזיק מגלנט. אני מתעב אותו. לא רק בגלל שהוא מי שברק בחר בו אבל גם. ביחד הם עלולים לעשות דברים גדולים ביחד. מחצר הוילה הזו הם יכולים להחליט על המלחמה הבאה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ"ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

 

על הכפר צאבארין – http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

הדוגמנית הבאה היא בת 12

 

האתר הזה הוא אחד הדברים הדוחים והמסוכנים שנתקלתי בהם. הגולשים מתבקשים לדרג ולהעיר לדפי פרופיל שפורסמו על ידי בני נוער שהתפתו להרשם לאתר.

דף ההרשמה הוא טקסט מתעתע:

יש בישראל המון בנות ובנים שיכולים להצליח בגדול בעולם הדוגמנות ומקצועות הבמה.
אם הגעתם לכאן, בוודאי כבר אמרו לכם שמתאים לכם להיות דוגמן, דוגמנית, שחקן, זמר, די ג'יי ועוד…
אנחנו בנקסט מודל החלטנו לתת לכולם הזדמנות שווה להיחשף, להתגלות, להצליח ולהתפרסם.
כיצד זה עובד?
עליך למלא את טופס ההרשמה בעמוד זה, לצרף תמונות (לא צריכות להיות מקצועיות) ולאחר אישור ההרשמה הכרטיס יתפרסם באתר נקסט מודל.
מידי יום נציגי סוכנויות דוגמנות, שחקנים, זמרים ומשרדי פרסום "צדים" כישרונות חדשים דרכנו, ואלפי גולשים מפרסמים תגובות ומדרגים את הדוגמנים והדוגמניות המוצגים באתר.
ככל שכרטיס הדוגמן/ית שלך יזכה ליותר צפיות דירוגים, המיקום שלך במצעד יהיה גבוה יותר והסיכוי להיות אחת או אחד מהכוכבים הבאים של ישראל יגדל בענק!
כאשר משרד פרסום או סוכנות מגלים בך עניין, אנו מעבירים את מספר הטלפון שלך אליהם (כי הוא כמובן לא מתפרסם באתר),
הם יצרו עימך קשר, ומשם הדרך להפוך למפורסם ומפורסמת תתחיל.
כמו כן ניצור קשר עם דוגמניות ודוגמנים באתר שנהיה מעוניינים ליצג אותם.
שימו לב: דוגמנים ודוגמניות שחתומים בסוכנויות גם יכולים להרשם לאתר!
אם יש לכם עוד שאלות לחצו על כפתור שאלות ותשובות
ניתן לבטל את הכרטיס מתי שרוצים!

האתר אינו מתחייב לדבר. הוא מפתה באמצעות מחמאות והבטחות ריקות מכל תוכן ממשי 'בנות ובנים' תאבי פרסום והצלחה לשלוח אליו תמונות חושפניות שלהם, בצירוף מספר טלפון ליצירת קשר. איני בטוח שהשולחים מבינים שבכך הם מעניקים זכות שימוש חופשית בתמונותיהם, כפי שמסבירה ההסתייגות המופיעה בתחתית דף ההרשמה:

אני מאשר/ת בזה כי הפרטים שמסרתי הם למיטב ידיעתי נכונים ומדויקים. אני מסכימ/ה ש-Nextmodel או מי מטעמה יפרסמו את המידע באתר Nextmodel.co.il על כל נגזרותיו ו/או באמצעי התקשורת הקשורים בו ללא הגבלת זמן. ידוע לי ואני מסכימ/ה שלא אהיה זכאי/ת לכל תמורה, בכסף או בשווה כסף, עבור מסירת המידע. אני מאשר/ת כי נתתי את הסכמתי לשינויים ולעריכת הטקסט, וכי אין לי זכויות יוצרים הנוגעות למידע האמור.
התגובות שמתפרסמות באתר נכתבות בידי הגולשים ואינן עוברות הליך סינון. יש לציין שחלקן נושאות הערות עוקצניות וישירות. לפני ההרשמה אנו ממליצים לעיין תחילה בתגובות הגולשים ולהתרשם. במידה ואופי ביקורת הגולשים עלול לגרום לך לתחושת אי נוחות, אנא המנע/י מהרשמה לאתר.

הטקסט הזה הוא מלכודת גסה ואפקטיבית. בחסותו מתפרסמות תמונות בחולצות בטן של ילדות בנות 12, הערות על פטמות זקורות של בנות 15 וגודל הזין של בני 14.

כמעט באופן צפוי מדי הכפתור באתר שאמור לסייע לסוכנויות פרסום או למפרסמים ליצור עמם קשר לא עובד, ומספר הטלפון המופיע בו מפנה לשירותי שירות לקוחות של חברת אספקת תוכן סלולארי.

לאתר יש גם חשבון טוויטר שהוא חלק נוסף בהונאה: http://twitter.com/nextmodelisrael – גם כאן אין שום התחייבות או זהות ברורה של המפעיל, וגם כאן יש פיתויים והבטחות חסרות תוכן.

איני משפטן או איש חוק, אבל נראה לי שמשהו לא טוב קורה כאן.

אני לא אורי יואלי

השם שלי בביוב, מככב באתרי החדשות ובטוקבקים. מישהו אפילו היה מטומטם מספיק בכדי לשלוח לכאן תגובה – 'המחפה על סקס מניאקים הוא סקס מניאק בעצמו. עונשך יהיה בידי שמים ומות אביך הוא סימן ראשון לכך'. הזעם אולי מובן, אבל הוא הופנה לכיוון הלא נכון. אז רק בכדי להסיר ספק – זה לא אני, זה אורי יואלי אחר לגמרי.  הוא אפילו לא קרוב משפחה שלי.  סתם אותו שם.

אני יודע מי זה, כמובן, הבעלים של פונדק אלביס בנווה אילן, מי שהיה בעל הזיכיון להפעלת מזנון הכנסת, שם כנראה הכיר את מי שייזכר כנשיא האנס. הוא אפילו היה כמעט שותף של אבי במיזם עסקי שלא יצא אל הפועל. אבל אני לעולם לא הייתי בעסקי ההסעדה או ההזנייה, והמפגש היחידי שלי עם משה קצב היה כאשר הגיע לביקור בקורס באוניברסיטה בו הייתי עוזר הוראה.

אז אני אורי יואלי, אבל אחר, וכולי תקווה שאורי יואלי ההוא, יד ימינו של האנס, יענש וישכח, ושמי יחזור להיות שלי בלבד.

לרגל מות אבי

אבי, דן יואלי, מת ביום ראשון שעבר, בדיוק שמונה חודשים אחרי שהתגלה כי הוא חולה בסרטן ריאות בשלב מתקדם. זמן זה הסתבר כאחד הקשים בחיי.

הבאתי זאת על עצמי. בחרתי ללוות את אבי ואת מחלתו המתפתחת, להיות בן מסור ומבוגר אחראי. זה לא היה מובן מאליו. הוא היה אדם מורכב, והיו תקופות בהן היינו רחוקים, כמעט זרים, זה לזה. בחרתי להיות קרוב, אולי קרוב מדי, לתהליך מותו.

אבי היה לקוי רגשית, באופן בסיסי ועמוק. הסיפור המשפחתי שלו מסובך ודפוק מספיק כדי להיות תירוץ מעולה לכך, אבל בנוסף, אם היה נולד היום היה מאובחן כפי הנראה כבעל תסמונת אספרגר. האופן שבו תפס את המציאות היה שונה מהמקובל גם כשהיה בריא. הסרטן רק הקצין את זה.

 

מתוך הפנקס, בו כתבתי מעט מדי בזמן הזה:

{מחפש אחרי סימני המוות המתקרב אצל אבי. זה לא קשה. הוא מצטמק, כבר כמעט ונעלם.

שייגמר כבר, אני מוצא את עצמי משתוקק לזה לפעמים, משתוקק ובוש בהשתוקקות, אשם פוטנציאלי ברצח.

הוא מחולל עם הידיעה, עם ההבנה, שעוד מעט הסוף. את הליחה הכבדה והבוצית הוא מסביר לעצמו כתאים מתים אותם הגוף מפנה, כי הרי הוא יחיה לנצח, הוא נאבק ולכן ינצח. אבל במקביל הוא לא מפסיק לברר אם כבר השגתי לו את המתכון להתאבדות אחריו הוא מחפש.

קשה לי בחברתו ולא נעשה יותר קל. אני נאלץ לסלוח לו על יותר מדי דברים רק בגלל שהוא גוסס. המוות המתמשך שלו הופך להיות עוד אחת מהטראומות, מהחוויות המשמעותיות אותן הנחיל לי. הן זכורות לי כקפסולות של אכזבה.

אבי – מת – ומוות הוא תהליך בו כבר החל – כפי שחי, ואני, ואחותי, וכל השאר [אני משמיט את השמות] מלווים אותו אל מותו כפי שליווינו אותו בחייו, באופן שטחי, קלוש, קמצני, קורבני. }

 

מחלה מיותרת ונוראית, שהסיכויים להחלים ממנה הם אפסיים אם לא מגלים אותה מוקדם. תוחלת החיים שלו תאמה בדיוק מצמרר את הסטטיסטיקה שציטט הרופא היהיר. סרטן ריאות זה קקה של סרטן, הוא אמר.

ועוד מהפנקס, מזמן מאוחר יותר, לא מזמן:

{חייב להזכיר לעצמי – זו לא המחלה שלי. לא אני חולה, לא עכשיו, לא אף פעם.

הסרטן אוכל אותו מבפנים, והוא כאילו לא רואה, הסחרחורות הופכות כל צעד לאתגר ולסיכון, והוא עדיין מרביץ תורה.

”לקח חשוב מאוד למדת היום, בנצ‘יק“. בעיני עצמו הוא גיבור, שנאבק על חייו ולכן מגיע לו הכל.

ואני רמאי לתפארת.

נושך שפתיים, קופץ שוב פה, שותף בשקרים אותם הוא מכונן – חשיבות חייו, חוסר הוודאות של מותו המתקרב, עובדת היותו, כבר עכשיו, מת חי, רצון ללא גוף.

אני אשם בכל מקרה. אשם בשקר ואשם בכך שאיני מאמין בניסים.

ויותר מבן טוב, אני מנסה להיות מבוגר אחראי, לחנך את עצמי להיות כזה, סוף סוף, מעט לפני יום הולדתי ה- 40, לרגל מות אבי.

המוות הזה – איזו פעולה מתמשכת, ארוכה, מייגעת. זה תהליך אותו הוא עובר ולו אני עד, חווה תהליך אחר, מלווה, של פרידה. אני לומד מי להיות, ומי לא להיות. לא אהיה כמוהו, לא בחיי הנותרים ולא במותי. המחלה הזו שלו, מותו יהיה שלו. אני ארגיש עצב מר, והקלה גדולה. זה נהיה קשה כל כך.}

 

וקטע קטן מיום לפני מותו:

{הבטן שלו. שק ריק. הקפלים של איפה שהייתה פעם, לא לפני זמן הרבה זמן, כרס קטנה ושובבה. כמו צימוק, הכל מדולדל ושאוב פנימה, יש מפלצת שמה, גידול כמו שקית חלב וחצי, בדרך להרוג.}

 

אחותי, אותה הכרתי שוב, והופתעתי, שוב, מתבונתה ומאומצה, ואני מצאנו אותו מת. בשלבים הראשונים של נסיונות הטיפול והאבחון עוד היו צחוקים. כשליווינו אותו לבדיקת קולונסקופיה טעיתי ונכנסתי לחדר ההכנות של מכשירי הבדיקה. אח חייכן הזהיר אותי לא להמשיך הלאה במשפט שהפך לבדיחה פנימית – לא כדאי לך, מטר שמונים הצינור. כל סנטימטר הרגשנו.

 

מהיומן, אחרי המוות, ניסיון לפענח:

{חידת אבי, אשר את מותו אנו חוגגים כעת. קשה לתאר אותו, מאחר והוא חורג מכל הגדרה, מכל סטראוטיפ פשוט. הוא היה צירוף של כמה, היו בו סתירות.

גבר יפה.

לא יודע להרגיש.

פועל מתוך אינסטינקטים, משנה כיוון ברגע.

ילד פנימייה, חתול רחוב.

זהיר מאוד, פוחד תמיד.

בעל יכולת העמקה ותפישה כוללת של מערכות מורכבות.

לא יכול לבד, צריך מישהי שתטפל בו.

לא מסוגל לזוגיות, תמיד משהו חדש יפריע.

בוגדני.

מוסרי בעיני עצמו.

בטוח לגמרי שאף פעם לא טעה.

בעל עין טובה וידיים מצויינות.

בעל טעם קלוקל.

חולם.

ארצי.

מחפש את המכה.

יסודי.

קמצן.

לא יודע לאהוב.

לא יודע להיות נאהב.

פוגע.

קרבן.}

 

ומאתמול, בדרך החוצה:

{צריך לכתוב את זה לפני שאשכח, לפני שאתחיל להמציא את איך שאני חש כרגע. לא רחוק היום.

ככל חוויה משמעותית גם זו מסובכת מדי בכדי להקיפה בכותרת אחת, או אפילו ביחס רגשי אחד. אובדן הורה לא מסכם את זה, ואבא שלי לא ניתן לתיאור במילים ספורות. המנגנון המנחם הזה של השכחה עתיד לסדר הכל. יהיה יותר טוב, אז. אבל כבר לא אוכל להשתוקק שימות ולפחד מזה פחד מוות באותו הזמן. אשכח איך זה מרגיש, אשכח את הרצון העז לברוח, את תחושת הגועל, את הקירבה הלא ברורה אבל החזקה כל כך אליו, זו שגרמה לי לא לברוח, להתגבר על הגועל.

מחלה רוצחת ומטומטמת. תאים שמשכפלים עצמם ללא שליטה. רק לאכול לאכול לאכול, רק לגדול, לתפוס מקום, להדחק. להשתכפל להשתכפל להשתכפל. מחלה שלא מוכנה לוותר, שהנצחון שלה הוא בהשמדת הפונדקאי ובמותה שלה, טעות של הטבע, מוטציה אנוכית ואובדנית.

ואני רוצה וגם לא להמשיך הלאה. שוב השניות הזו. נמאס לי כבר מכל השניות הזו. אבל בסוף המסקנה הנחרצת היחידה היא שהעישון באמת מזיק לבריאות. זו מסקנה טובה. אם אמשיך לנהוג לפיה ארוויח זמן רב יותר לחיי מאשר שמונת החודשים שהפסדתי כעת.} ‬

 

דן יואלי חי ומת. אני נפרד ממנו בעצב גדול.

אני קורבן אני

כמה‭ ‬שזה‭ ‬חסר‭ ‬תוחלת‭. ‬עכשיו‭. ‬ובעברית‭. ‬מה‭, ‬לא‭ ‬שמעת‭ ‬שפה‭ ‬אתה‭ ‬רק‭ ‬חלק‭ ‬מקומץ‭, ‬שכאן‭ ‬כולם‭ ‬כאלה‭, ‬מתוכנתים‭, ‬יודעים‭ ‬יפה‭ ‬יפה‭ ‬יפה‭ ‬מי‭ ‬קורבן‭, ‬אנחנו‭, ‬ואסור‭ ‬להתבלבל‭. ‬אנחנו‭ ‬קורבן‭. ‬אנחנו‭, ‬אתם‭ ‬שומעים‭, ‬אתה‭ ‬שומע‭, ‬אני‭ ‬קורבן‭, ‬קורבן‭, ‬מתחבא‭ ‬מתחת‭ ‬לרצפה‭, ‬אני‭ ‬שושנה‭, ‬וכל‭ ‬מה‭ ‬שקורה‭ ‬מכאן‭ ‬הוא‭ ‬רק‭ ‬המשך‭ ‬הגיוני‭ ‬לסיפור‭ ‬הזה‭.‬

ואני‭ ‬זוכר‭ ‬את‭ ‬הקוזאק‭ ‬הנגזל‭, ‬בעל‭ ‬הכוח‭ ‬שסובל‭ ‬מעצם‭ ‬הפעלתו‭. ‬תראו‭ ‬מה‭ ‬אתם‭ ‬מכריחים‭ ‬אותי‭ ‬לעשות‭. ‬לו‭ ‬רק‭ ‬הייתם‭ ‬יותר‭ ‬חיוביים‭ ‬הכל‭ ‬היה‭ ‬נראה‭ ‬אחרת‭. ‬איך‭ ‬זה‭ ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬שמישהו‭ ‬מתנגד‭ ‬לנו‭. ‬לנו‭. ‬הרי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל‭ ‬קם‭ ‬העם‭ ‬היהודי‭, ‬וכוחנו‭ ‬המוסרי‭, ‬ובכלל‭, ‬אני‭ ‬קורבן‭, ‬אני‭.‬

כלב זקן עולה במדרגות

תודה למגיבים על הרשימה האחרונה.

מצרף סרטון מימיו האחרונים של פפ. בסופו אפשר לראות איך הוא מחייך.

הכלב שלי מת

אני מנקה את הבית לקראת פסח, מטאטא את השערות של פפ מהמקום בו היה המרבץ שלו. לא אצליח להיפטר מכולן. הן דביקות ועקשניות.
אתמול בלילה הוא מת כאן, כשהיד שלי המונחת עליו עוזרת לו לוותר, לשקוע. הוא מת יפה, רגוע ושלו, שבע ימים. חפרתי לו קבר בפינה הצופה על הכניסה לבית שבו עברו חייו. יותר מחמש עשרה שנים שאנחנו גרים כאן יחד, וזהו, אין יותר, נגמר.
כלב טוב היית, פפ. נכנסת לתוך חיי במקרה, והיית החלק היציב ביותר בהם. האופטימיות שלך השלימה אותי.
צילמתי אותך קצת בימים האחרונים, ודרך זה גיליתי כמה אתה זקן. עד לפני כמה זמן עוד אפשר היה להתבלבל. היית בלונדיני, ושיערות השיבה השתלבו יפה בפרווה. אפילו בצליעה שלך, שריד לתאונה שעברת לפני יותר מעשר שנים, היה משהו חינני. אבל לקראת הסוף זה הפך קשה. אני חושב שמתת בזמן.
שעון החיים השונה של האדם והכלב, שלי ושל פפ, מתסכל, לא הוגן. אני רגיל מאוד אליך וקשה לי לחשוב על היעדרך.
אני שוטף ומניח לייבוש את קערת האוכל. היא תשמש את הכלב הבא שלי, שלא יהיה כמוך.

שואה שנייה

עדכנתי והרחבתי היום את הרשימה הקודמת שלי, זו על החולצה הצהובה והרצח בבלעין.

לא עשיתי זאת לרגל יום השואה. חלילה. השוואות בין רצח עם מתוכנן ושטני לבין העימות הלאומי העכשווי אמנם אופנתיות למדי, אך לחלוטין לא רלוונטיות, מבזות את זכר הנרצחים ומעמעמות את כושר השיפוט.

אפשר להדביק כמעט כל אמירה לפתיחה הקלאסית – אם יש דבר שלמדנו מהשואה – אבל עבורי החצי השני של המשפט הוא שאי אפשר ללמוד כלום ממנה, פרט לכך שלגזענות יש כח אדיר ונורא.

וגזענות, לא נאציונאל סוציאליסטית, חלילה, אלא מקומית, חברה'מנית, היא מהכוחות החזקים ביותר שפועלים במציאות הישראלית כיום. היא מערערת יסודות מוסר אוניברסאליים שבלעדיהם העתיד נראה עגום למדי.

לא תהיה שואה שנייה. השואה ייחודית ומזוויעה דיה כפי שהייתה, ולא קיימים יותר התנאים לפרק המשך. אבל אולי, אם האנושות לא תקפיד לבער את הגזענות מקרבה, תהיה שואה אחרת.

חולצה צהובה

ככה זה נראה מצד אחד של הגדר. היה גם צד אחר.

שעת צהריים. בלעין. יום שישי. כולם חוגגים בבית ורק אתם שם, גדוד שריון, כזה שתמיד דופקים ביציאות. עם משימה מוגדרת בקווים כלליים מדי. להגן, למנוע, לשמור על הסדר. בטח סדר. הגדר דואגת לזה. מהצד השני שלה אין אנשים, רק ערבים ושמאלנים, בקושי בני אדם בכלל. כאלה רוצים רק בלאגן. כאלה מבינים רק כח. זה מה שהם יקבלו.

נתנו לך את המטול החדש, שמרגישים איתו ממש כמו רמבו. הקנה הקצר שלו מתכוון על פי התחושה, על פי המבט. כבר ראית איך רימוני הגז מנתרים על הקרקע, כל כך יפה, כמו נחשים שמוציאים עשן. הוראות הבטיחות אמנם אומרות שצריך לירות בכינון עקיף, למעלה אל השמיים, אבל אז זה בכלל לא כיף. נשאר רק לחכות לאישור, שיינתן ברגע שיתקרבו. אתה תראה להם מה זה. הנה, אפילו הרוח הפעם לטובתכם, והיא תסחוב את הגז הצידה. שיתחיל כבר. קצת אקשן. לא כמו בטנקים. שאפשר יהיה לראות פגיעות.

זה בלאגן קצת רגוע. הערבים והשמאלנים בצד השני משחקים משחק, חושבים שיש כללים. הם מתעלמים מהאזהרות של הקצין, הם לא בורחים מספיק מהר.

צריך ללמד אותם לכבד אותנו. צריך ללמד אותם לפחד ולשתוק. והנה ההוא, בחולצה הצהובה, עומד קצת למעלה, אפילו לא מתקרב לאקשן, צועק כל הזמן, במבטא העילג שלו, שישתוק, שילמד.

זה מניע. זאת כוונת תחילה.

המטול מתכוון מעצמו. החולצה הצהובה תופסת את העין. רימון ראשון עובר לו בין הרגליים, להרים קצת, רימון שני.

פגיעה ישירה. הוא עף אחורה, נופל, שותק סוף כל סוף. וואיי, לא התכוונתי. בטח שהתכוונת. רצחת אותו.

ואפילו כאשר עולות הצעקות, בעברית, ללא מבטא, בקול חנוק מגז, המבקשות לשלוח חובש, אתה עדיין מחייך, עדיין לא יודע שהפכת לפושע מלחמה.

הלוואי שתירקב בכלא, יורה אלמוני, בן דמותי מלפני שנים רבות. איני מרחם עליך בעקבות כך, רק שמח שאני כבר לא כזה. הלוואי והחולצה הצהובה, הלוואי ודמות האדם אותו רצחת ימשיכו לרדוף אותך. הלוואי שאותו קצין, זה שמוכן שרק אחד ידבר, שבטוח שהם הביאו את זה על עצמם, שמגיע להם, יבוא לבקר אותך. אתה תראה כמה הוא יהיר, כמה הוא לא מבין, כמה הוא אפס שרק הטנק, הרובה והדרגות נתנו לו כח.

לזכור את זה. לזכור כיצד מתברר, בלי ספק, שצבא ההגנה מייצג את האנטי מוסריות. לזכור את החולצה הצהובה, לזכור ולהזכיר.

שיניתי את הסטאטוס שלי בפייסבוק

מעכשיו אורי יואלי איז נגד מלחמת הבחירות בעזה.
וכמעט מיד קיבלתי תגובה: אין ספק, אבל חייבים לשים לזה קץ בכל מקרה, אז…
לא מסכים. עכשיו להיות נגד מספיק. הכרחי. באופן הפומבי ביותר האפשרי. הבעד יכול להיגזר מכך.
נגד המלחמה.
נגד הממשלה. זו שלכאורה קוראת לשלום ובעצם עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי שזה יתגשם.
נגד הצבא. אשר קרוי צבא הגנה ובפועל מתקיף, אשר מתהדר בהומניות שלו בעודו פוגע באזרחים.
נגד התקשורת הישראלית. שמציגה, במובהק, צד אחד ומוטה של הסיפור הזה.
ונגד הגזענות, ונגד היוהרה, ונגד הנכונות לאבדות נוספות מכיוון שככה זה, חיילים נועדו להרוג ולהיהרג, ואזרחים נועדו להיות כלי שרת, משאב, בידי המשטר.
ומובן שגם נגד החמאס, והפנאטיות הדתית, והפגיעה שלהם באזרחים, אבל אנשים אלה בכל מקרה אינם חלק מעולמי.
לעמדת נגד יש חשיבות. אני מוגדר כלפי עצמי על ידי הדברים שאינני עושה לא פחות מאשר על ידי הדברים שכן.

כתבתי פעם, כאן, על חוויות הצבא שלי. הן רלוונטיות לדיעותי רק במידת מה.

ביקרתי כאן וכאן פעולות של הצבא, כאלה שגרמו לי להתבייש בעברי, ניסיתי לטעון שיש לי זכות להביע ביקורת. מצאתי את עצמי מצטדק.

אין על מה. להיות נגד, נגד מה שקורה עכשיו, נגד המבוי הסתום אליו פונה הישראליות, ונגד המלחמה זה ברור מאליו, כל כך הגיוני עד שכל אפשרות אחרת נראית לי מופרכת.

להיות נגד בכל מקום אפשרי. אפילו בפייסבוק, אפילו באורי יואלי איז, לספוג את השנאה ואת הגיחוך, את תחושת הזרות. להיות נגד כי אין ברירה אחרת.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.

שאריות העבר בדרום תל אביב

קצת מאוחר, אני יודע, ובכל זאת, הזמנה:

מחר, ביום שבת, ב- 12:00 בצהריים, אתארח לשיח גלריה בסדנאות האמנים שברחוב אליפלט במסגרת התערוכה סלמה/ הרצל: מבטים מדרום תל אביב, שאצרה ד"ר דליה מנור.

אנסה להסביר ולספר כיצד העבר המסובך של האזור הזה ממשיך להשפיע עליו גם כיום.

זה די מעניין.

פלורנטין. איך זה קרה?

כל מי שהשאלה הזו מעניינת אותו, מוזמנ/ת הערב לקסקו, פלורנטין 3, בשעה שבע וחצי בערב. זה בית קפה חדש ודי נחמד, ואני אדבר שם על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין וסביבותיה.
זה דווקא מעניין, לפחות אותי, כפי שכבר כתבתי כאן.
ערב זה הוא חלק מתוך מאבק שמנהלים תושבים מהשכונה נגד תוכניות ה"פיתוח" שמקדמת העירייה, ואחרי שאגמור לדבר, מה שייקח שעה בערך, יוצגו עקרונות תוכנית אלטרנטיבית שמקדמים תושבים אלו.

עם ישראל חי

זוכרים שהייתה פה מלחמה? זה היה בקיץ האחרון, בעיקר בצפון, אבל גם לכאן הגיעו ההדים, ובעיקר הפאטריוטיות, הגאווה נטולת הבסיס, הבטחון העצמי המופרז. מתי שהוא נתקף מישהו בצורך עז להביע את זה, וריסס בכל דרום תל אביב כתובות גרפיטי ובהן הססמא הנחרצת: עם ישראל חי, כשמעליה מגן דוד גאה. בשונה מהדימוי המקובל של גרפיטי, זה לא היה מעשה חתרני במיוחד, בשעתו. זו הייתה רוח התקופה. הכתובות הללו, אשר התנוססו בגאון על כל קיר שני בשכונה בה אני גר, דמו לסטיקרים שהודבקו על כל שמשה שלישית, 'אנחנו ננצח'. כל הבעת ביקורת או העלאת ספק נתפסה, אז, כטמטום, אם לא כבגידה ממש. ההפגנות המעטות נגד שכרון הכוח, נגד שימת הקץ לתקווה שנתלתה בממשלה שהבטיחה להיות אזרחית ומתונה, נתפסו כמפגן סהרורי של סמולנים יפי נפש.

אני אוהב גרפיטי, כל עוד הוא מתחשב בסביבתו ואינו גורם נזק בלתי הפיך. השכונה שלי, ודרום תל אביב בכלל, הם גן עדן עבור המשרבטים על הקירות. בירושלים, כך קראתי, יש יחידה עירונית מיוחדת העסוקה במחיקת כתובות נאצה, או, אם תרצו, בהכנת קירות נקיים למשרבט הבא. בשכונתי הכתובות ידידותיות יותר, והן נערמות זו על זו, אם כי לרוב המשרבטים השונים מנסים לתת את הכבוד לאלה שקדמו להם. אך לא כך במקרה של הכתובת המסויימת הזו.

אני יכול לדמיין לעצמי את אותו משרבט אוהב ישראל. בטלוויזיה אולי שדרו את נפילת הטילים על חיפה, והוא החליט שזהו, אי אפשר עם כל האדישות הזאת, וצריך לעשות משהו. לילה שלם הוא הסתובב, ואחר כך כל העיר ידעה שעם ישראל חי. הוא לא חשב שאפשר לשנות בזה משהו.

אבל מאז עבר זמן. הכתובות קצת דהו, כמו גם הבטחון העצמי המופרז. נראה לי שהפסדנו במלחמה. הנחרצות הזו, של ימי תחילתה, נראית כאחת מהסיבות להפסד זה. ולכתובת הזו, ההצהרה הבלתי נתנת לשינוי, המוחלטת, נוספו סימני שאלה, וואריאציות המטילות אותה בספק, מוציאות אותה מהקשר, מחזירות אותה מהקונצנזוס אל השוליים.

כך, הקירות שנוכסו על מנת להביע דעה אחת, לאומנית ונחרצת, הפכו לבמה לדעות מנוגדות, המשתמשות בסיסמא הזו כבסיס. נחמד, אני חושב, וגם די יצירתי, לפחות בחלק מהמקרים.

אוותר על דיון מעמיק לטובת גלרית תמונות של כתובות כאלה, אותן אספתי מקירות שכונתי לפני כחודש. הן עדיין שם, דוהות לאיטן על קירות הבתים המיועדים להריסה (אבל זה כבר עניין אחר).

טיפוס למגדל

 טיפסתי היום למרומי המגדל החדש והמקולל, זה שמיתמר מעל שכונתי, שבנייתו הולכת ונשלמת. טוב, לא ממש למרומי מרומיו, אלא רק עד שלושת רבעי הדרך בערך. אז נשברתי. חדר המדרגות היה חשוך, ומהקומות שנותרו מעלי בקעו קולות פועלים הצועקים ביניהם בערבית. גם ככה די הופתעתי מזה שאף אחד לא עצר אותי בדרך. הפגנתי בטחון כאשר חלפתי על פני הפועלים בחצר אתר הבנייה הענקי. כל מיני אנשים מסתובבים שם, וכנראה שיכולתי להיות אחד מהם. המצאתי לי תירוץ מגומגם לרגע שבו אזוהה כפולש, אני מחפש את הדירה לדוגמא, מה, זה לא פה? אבל לא היה בזה שום צורך. פנימה אל תוך חדר המדרגות, דרך הלובי גבוה התקרה, מה שחשוב בכדי להתחזות כהלכה הוא צעד בטוח, יציב. התחלתי לטפס במדרגות הבטון.

אני מדבר הרבה על הבניין הזה, אני יודע, וכבר התנצלתי על כך שאני נוטה לחזור על עצמי. אבל קשה לי להרפות. הוא הרג שני אנשים, שנפלו ממרומי המנוף שפורק רק בשבוע שעבר, והוא מפלצתי, בפרופורציות שלו, בניגוד המשווע בינו לבין סביבתו, ביוהרה המטורפת של הקמתו. מגדל נווה צדק. ארבעים קומות של חלונות זכוכית, נוף פסטוראלי למכירה באריזת שיש אפורה ומעוותת צורה. שתי צלעות בכל קומה, מכוונות אל הנוף הטוב, הים, נווה צדק ויפו, כשאחוריהן אל דרך אילת ופלורנטין. שמעתי שיהודים עשירים מצרפת כבר קנו חלק גדול מהדירות. מגיע להם. אני שונא את המגדל הזה ואת כל מה שהוא מייצג.

עובדים עכשיו על גימור הפנים. חשמל, צבע, ריצוף, כאלה. הקומות שכבר גמורות נראות כמו בית מלון, עם מסדרונות ארוכים ומספרים ממתכת על המוני הדלתות המוגפות. על קירות חדר המדרגות שכנראה יצבע אחרון כתוב בגיר שם ומספר הטלפון של מי שאחראי למפתחות, הוראות לחשמלאים, להכין קופסא לכוח, וגם כתובות בערבית שלא הצלחתי להבין. ניצוצות מריתוך שהתבצע במעלה גרם המדרגות נפלו ברווח שבמרכזו. המשכתי לטפס, חולף על פני שני פועלים קשישים. כל מה שהייתי צריך זה להתעלם מהם, להראות כאדון, כבעל בית. זה היה קל מדי. הם השפילו את מבטיהם כשעברתי על פניהם.

ההיסטוריה הזאת, התחביב הביזארי במידה שאימצתי לי בזמן האחרון, מתעקשת לכפות את עצמה על רצף האסוציאציות שלי. מגדל נווה צדק הוא מתחם נחושתן, בית החרושת למעליות, והוא בית החרושת של וגנר הגרמני, זה שיצר את המנועים הראשונים בארץ הקודש, המקום בו יצקו את פסי הרכבת הטורקית. המגדל הוא המצבה נטולת השם של כל זה, והבתים הטמפלרים המשומרים בחצרו, מתגמדים בצילו, הם שריד נטול הקשר למה שהיה פה פעם.

חשבתי לקנות משקפת. כשמביטים למעלה מהמרפסת שלי ניתן לראות חצי ממרפסותיו של המגדל, הצד הפחות טוב, זה שפונה ליפו ולא לתל אביב, ובטח הצרפתים האלה יחגגו לא מעט כאשר יגיעו לבקר בדירות הנופש שלהם. אבל משקפת שמגדילה מספיק זה דבר יקר, שבע מאות שקל לפחות, וחוץ מזה, לא בא לי להיות מציצן מלמטה למעלה. אני חושב שפשוט אתעלם מדיירי המגדל, אתייחס אליהם כאל תיירים זרים שלא מבינים כלום ומהותם היחידה היא בכסף שאפשר להוציא מהם. אני לא צריך משקפת. כמה קל לחסוך!

לפני כשבועיים הייתי במפגש תושבים בנושא המאבק בתוכנית הפינוי בינוי השאפתנית שהעירייה השיקה בשכונה בה אני גר. זה היה בבית קפה מעוצב מדי, אם כי באהבה ובתשומת לב, שתפס את מקומה של נגרייה שנסגרה. מהנדס העיר חזי ברקוביץ', ועוזרתו, ששמה כמדומני תקווה (שוביניסטי למדי מצידי, לזכור את שמו ולא את שמה, מה?), הציגו את העבר, וההווה, והעתיד אליו הם מקווים. אני חושב שכוונותיהם טובות, ואני בטוח שהם טועים, גם בקשר לעבר, גם בקשר להווה, ובוודאי שבקשר לעתיד.

הנחת היסוד של תושבי דרום העיר היא שדופקים אותם, מה שהוא נכון באופן כללי, כמובן, אבל לא עוזר לגיבוש תמונת עולם פרודוקטיבית. הנחת היסוד של קובעי המדיניות היא שצריך לשפר את הדרום, לסייע לו, וגם זה נכון במידת מה, למרות שהסכנה כאן היא בפטרנליזם תכנוני, בהחלטה יהירה על פרוייקט רחב היקף שיפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות. כשמצטרף לזה הדחף המובן, האנושי לגזירת קופון כספי ופוליטי נוצרים פרוייקטים כמו זה המתוכנן על שטח שכונתי, הלא היא מרכז וולובלסקי (עליה ועליו כבר הרחבתי, אם כי לא מספיק, ברשימות קודמות). זה אינו המקרה של המגדל, אגב, כאן זהו פשע תכנוני פשוט.

האמת היא שיחידות המגורים בעלות החלונות הענקיים יפות. זה מכעיס. והנוף מהמרפסות מוזרות הצורה מדהים. כל העיר, כל קו החוף, נפרש מתחת לרגליים. צילמתי את הבית שלי, כמה קטן הוא נראה, כמה נמוך ושפל. אין מה לדאוג, אף אחד ממי שיגור כאן לא ירצה להציץ אלי. צילמתי את גגות אזור התעשייה המיועד להריסה, את תשבץ הטלאים המסמן את כל ההרחבות, והשריפות, והשיפוצים. על פי המצגת של העירייה זה איזור חסר משמעות, שתמיד היה כזה. מאחר ותושבי דרום העיר דורשים עוד שטחים ירוקים, כלומר עוד גינות ציבוריות, העירייה מתכוונת לרכוש את השטח מבעליו המרובים, להרוס הכל ולבנות בו מגדלים, נמוכים יחסית לזה, רק אחת עשרה קומות, שביניהם פסי ירק מעוצבים. היקף הבנייה הוא פונקציה של ערך הקרקע ושל עלות פיצוי בעליה. הרבה כוונות טובות, טעות ועוול.

טענתי ואני טוען כי לאזור התעשייה הזה יש והיה ערך, כמרחב גבול בשוליה של תל אביב, המשמש כמקפצה, כקרש הצלה וכזירת חילופים בין מרחבית. הטלאים הרבים המרכיבים את גגות אזור התעשייה הם חלק ממהותו ומסוד כוחו. הוא ידע להיות גמיש ולהוות מעין בולם זעזועים לצרכיה המשתנים של העיר. אני יכול להדגים זאת היסטורית – איך מבנה תעשייה ערום בו ייצרו דבר אחד התאים את עצמו לייצור של דבר אחר, ואני מתעקש להכליל זאת על דרום העיר כולו. באותה מצגת, באותו בית קפה, דובר על כך שאחת הבעיות היא שרוב תושבי פלורנטין מתחלפים כל שלוש שנים, ושאחת ממטרות הפרוייקט היא להביא אל השכונה משפחות שיראו במקום את ביתם. אני חושב שזו טעות כפולה. פלורנטין היא איזור מעבר לחלק גדול מתושביה, אשר זקוקים, כמו החלק האחר, שרואה בשכונה זו, על מגרעותיה, את ביתו, להגנה מפני כוחות השוק הדורסניים, מבעלי בית חמדנים מדי, לתחבורה ציבורית טובה יותר ולשירותים קהילתיים מפותחים יותר. הארעיות של אותם תושבים זמניים היא טובה. רובם יעברו מכאן, ינצלו את תקופת מגוריהם בדרום בכדי להתפתח. הבודדים והמשפחות שבוחרים להישאר, ויש לא מעט כאלה, עושים זאת לאחר שלמדו לאהוב גם את המגרעות, ועל אף חוסר הדאגה של המתכננים לאותם תחומי אחריות בסיסיים שלהם. פרוייקט מתחם החרש והאומן, על בנייניו הגבוהים והמנוכרים, יהיה נטע זר. תושבי פלורנטין לא יהנו מהשטח הירוק שיוקצב להם במסגרתו כי הוא יהיה מחוץ לשכונה, בעולם אחר, של אנשים שבאו בכדי להישאר, או בכדי לחיות בינתיים במתחם מגורים סטרילי המתנכר לסביבתו. פלורנטין תאבד את שוליה, והעיר תאבד חלק ייחודי (וחשוב! וחשוב! האם זה ישכנע מישהו אם אומר את זה הרבה פעמים?) ובלתי ניתן לשחזור.

מצחיק, השם הזה שנתנו למפלצת, מגדל נווה צדק. הרי הוא בכלל לא בנווה צדק, אלא במושבה הגרמנית. פרוייקט אחר, פחות גבוה אבל לא פחות מכוער, נבנה מהצד השני של ביתי. המושבה האמריקאית, קוראים לו, וזאת למרות שהכנסייה אותה הוא מסתיר לי ולכל העוברים בדרך הייתה בידיים אמריקאיות רק שנה אחת, שלאחריה הייתה זו מושבה טמפלרית, שכונה גרמנית של יפו. אבל זה לא שיעור היסטוריה פה. מה שמשנה הוא לא מה שהיה כאן, לא המציאות, אלא מה יעזור למכור את הדירות במחיר הגבוה ביותר. נווה צדק היא מותג חזק, והמגדל הוא עלוקה שניזונה מכך, טפיל שרק יחליש את הגוף הנושא אותו. יש כאן ציניות מרושעת. מגדל נווה צדק ידפוק את נווה צדק. קצת משעשע, לא?

בטח גם בוני הפרוייקט הזה הבטיחו לתת משהו בתמורה לשכונה בה השתמשו. חניון, שטחים ירוקים, בנייני ציבור מצועצעים. בטח זה יהיה השימוש של הבניינים הטמפלרים המשוקמים כעת בחצר אתר הבנייה. אבל עם המגדל הענק הזה שמעליהם הם נראים זרים ולא קשורים. איני יודע איזה שם יינתן לפרוייקט שייבנה על חורבות מרכז וולובלסקי, למרות שאני מוכן להמר שהשם פלורנטין, מותג מפוקפק משהו, לא יוקרתי מספיק, לא יופיע בו. אבל, בנוגע לשטחים הפתוחים, יש לי קוריוז קטן, כי אני הרי גר מעל שטחון פתוח שכזה, שהעירייה החליטה להפוך ממגרש חנייה לגינה ציבורית. וזאת החלטה יפה, אין מה להגיד, רק שביטויה היחיד בשטח היה נטיעת שישה עצים שנבחרו במיוחד כדי שלא יצמחו לגובה או ייתנו צל, ותקיעת שולחן פיקניק ולצידו פח שלעולם לא מרוקן. לא רק שזה לא הגיוני, זה גם לא הוגן. זו עבודה בעיניים, שטח ירוק פיקטיבי להכללה במצגות ובנתונים סטאטיסטיים. תשומת לב, הגינות, כבוד, זה מה שהדרום צריך, לא פרוייקטים יומרניים וזרים.

בדרך למטה, אחרי שעישנתי סיגריה במרפסת ושתיתי שלוק מהיר מבקבוק הויסקי הקטן שהבאתי איתי, כי בכל זאת רציתי לחגוג את הטיפוס שכבר דומיין זמן רב אל מרומי המגדל אליו כנראה לא אכנס יותר לעולם, עצרתי בבריכת השחייה הנמצאת בחצי הגובה של המגדל. פועל היה עסוק בקרצוף רצפת הפסיפס, אבל הוא פינה לי את הדרך בענווה, כראוי. מהחלונות הגבוהים ניתן לראות את גגותיה של נווה צדק, ואת הכחול של הים. בריכה בשמיים. איזה יוהרה. כעסתי על עצמי על כך שאני נהנה מהנוף, על כך שקנאה, קטנה כזו, מהמעצבנות, חילחלה אלי. אני לא אשחה פה. האדנות שלי היא התחזות קצרת מועד, גבורה על חלשים.

נשמתי לרווחה כאשר יצאתי מהמגדל, מאתר הבנייה. השגתי את שרציתי, תמונות מלמעלה, והשבעתי את סקרנותי. חזרתי הביתה, אל אזור התעשייה שלי, בו אני רואה את ביתי, על מגרעותיו.

כתובת אתר האינטרנט של תושבי השכונה הנאבקים לשינוי תכנית הבנייה:  http://www.fight4florentin.com