טיפסתי היום למרומי המגדל החדש והמקולל, זה שמיתמר מעל שכונתי, שבנייתו הולכת ונשלמת. טוב, לא ממש למרומי מרומיו, אלא רק עד שלושת רבעי הדרך בערך. אז נשברתי. חדר המדרגות היה חשוך, ומהקומות שנותרו מעלי בקעו קולות פועלים הצועקים ביניהם בערבית. גם ככה די הופתעתי מזה שאף אחד לא עצר אותי בדרך. הפגנתי בטחון כאשר חלפתי על פני הפועלים בחצר אתר הבנייה הענקי. כל מיני אנשים מסתובבים שם, וכנראה שיכולתי להיות אחד מהם. המצאתי לי תירוץ מגומגם לרגע שבו אזוהה כפולש, אני מחפש את הדירה לדוגמא, מה, זה לא פה? אבל לא היה בזה שום צורך. פנימה אל תוך חדר המדרגות, דרך הלובי גבוה התקרה, מה שחשוב בכדי להתחזות כהלכה הוא צעד בטוח, יציב. התחלתי לטפס במדרגות הבטון.
אני מדבר הרבה על הבניין הזה, אני יודע, וכבר התנצלתי על כך שאני נוטה לחזור על עצמי. אבל קשה לי להרפות. הוא הרג שני אנשים, שנפלו ממרומי המנוף שפורק רק בשבוע שעבר, והוא מפלצתי, בפרופורציות שלו, בניגוד המשווע בינו לבין סביבתו, ביוהרה המטורפת של הקמתו. מגדל נווה צדק. ארבעים קומות של חלונות זכוכית, נוף פסטוראלי למכירה באריזת שיש אפורה ומעוותת צורה. שתי צלעות בכל קומה, מכוונות אל הנוף הטוב, הים, נווה צדק ויפו, כשאחוריהן אל דרך אילת ופלורנטין. שמעתי שיהודים עשירים מצרפת כבר קנו חלק גדול מהדירות. מגיע להם. אני שונא את המגדל הזה ואת כל מה שהוא מייצג.
עובדים עכשיו על גימור הפנים. חשמל, צבע, ריצוף, כאלה. הקומות שכבר גמורות נראות כמו בית מלון, עם מסדרונות ארוכים ומספרים ממתכת על המוני הדלתות המוגפות. על קירות חדר המדרגות שכנראה יצבע אחרון כתוב בגיר שם ומספר הטלפון של מי שאחראי למפתחות, הוראות לחשמלאים, להכין קופסא לכוח, וגם כתובות בערבית שלא הצלחתי להבין. ניצוצות מריתוך שהתבצע במעלה גרם המדרגות נפלו ברווח שבמרכזו. המשכתי לטפס, חולף על פני שני פועלים קשישים. כל מה שהייתי צריך זה להתעלם מהם, להראות כאדון, כבעל בית. זה היה קל מדי. הם השפילו את מבטיהם כשעברתי על פניהם.
ההיסטוריה הזאת, התחביב הביזארי במידה שאימצתי לי בזמן האחרון, מתעקשת לכפות את עצמה על רצף האסוציאציות שלי. מגדל נווה צדק הוא מתחם נחושתן, בית החרושת למעליות, והוא בית החרושת של וגנר הגרמני, זה שיצר את המנועים הראשונים בארץ הקודש, המקום בו יצקו את פסי הרכבת הטורקית. המגדל הוא המצבה נטולת השם של כל זה, והבתים הטמפלרים המשומרים בחצרו, מתגמדים בצילו, הם שריד נטול הקשר למה שהיה פה פעם.
חשבתי לקנות משקפת. כשמביטים למעלה מהמרפסת שלי ניתן לראות חצי ממרפסותיו של המגדל, הצד הפחות טוב, זה שפונה ליפו ולא לתל אביב, ובטח הצרפתים האלה יחגגו לא מעט כאשר יגיעו לבקר בדירות הנופש שלהם. אבל משקפת שמגדילה מספיק זה דבר יקר, שבע מאות שקל לפחות, וחוץ מזה, לא בא לי להיות מציצן מלמטה למעלה. אני חושב שפשוט אתעלם מדיירי המגדל, אתייחס אליהם כאל תיירים זרים שלא מבינים כלום ומהותם היחידה היא בכסף שאפשר להוציא מהם. אני לא צריך משקפת. כמה קל לחסוך!
לפני כשבועיים הייתי במפגש תושבים בנושא המאבק בתוכנית הפינוי בינוי השאפתנית שהעירייה השיקה בשכונה בה אני גר. זה היה בבית קפה מעוצב מדי, אם כי באהבה ובתשומת לב, שתפס את מקומה של נגרייה שנסגרה. מהנדס העיר חזי ברקוביץ’, ועוזרתו, ששמה כמדומני תקווה (שוביניסטי למדי מצידי, לזכור את שמו ולא את שמה, מה?), הציגו את העבר, וההווה, והעתיד אליו הם מקווים. אני חושב שכוונותיהם טובות, ואני בטוח שהם טועים, גם בקשר לעבר, גם בקשר להווה, ובוודאי שבקשר לעתיד.
הנחת היסוד של תושבי דרום העיר היא שדופקים אותם, מה שהוא נכון באופן כללי, כמובן, אבל לא עוזר לגיבוש תמונת עולם פרודוקטיבית. הנחת היסוד של קובעי המדיניות היא שצריך לשפר את הדרום, לסייע לו, וגם זה נכון במידת מה, למרות שהסכנה כאן היא בפטרנליזם תכנוני, בהחלטה יהירה על פרוייקט רחב היקף שיפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות. כשמצטרף לזה הדחף המובן, האנושי לגזירת קופון כספי ופוליטי נוצרים פרוייקטים כמו זה המתוכנן על שטח שכונתי, הלא היא מרכז וולובלסקי (עליה ועליו כבר הרחבתי, אם כי לא מספיק, ברשימות קודמות). זה אינו המקרה של המגדל, אגב, כאן זהו פשע תכנוני פשוט.
האמת היא שיחידות המגורים בעלות החלונות הענקיים יפות. זה מכעיס. והנוף מהמרפסות מוזרות הצורה מדהים. כל העיר, כל קו החוף, נפרש מתחת לרגליים. צילמתי את הבית שלי, כמה קטן הוא נראה, כמה נמוך ושפל. אין מה לדאוג, אף אחד ממי שיגור כאן לא ירצה להציץ אלי. צילמתי את גגות אזור התעשייה המיועד להריסה, את תשבץ הטלאים המסמן את כל ההרחבות, והשריפות, והשיפוצים. על פי המצגת של העירייה זה איזור חסר משמעות, שתמיד היה כזה. מאחר ותושבי דרום העיר דורשים עוד שטחים ירוקים, כלומר עוד גינות ציבוריות, העירייה מתכוונת לרכוש את השטח מבעליו המרובים, להרוס הכל ולבנות בו מגדלים, נמוכים יחסית לזה, רק אחת עשרה קומות, שביניהם פסי ירק מעוצבים. היקף הבנייה הוא פונקציה של ערך הקרקע ושל עלות פיצוי בעליה. הרבה כוונות טובות, טעות ועוול.
טענתי ואני טוען כי לאזור התעשייה הזה יש והיה ערך, כמרחב גבול בשוליה של תל אביב, המשמש כמקפצה, כקרש הצלה וכזירת חילופים בין מרחבית. הטלאים הרבים המרכיבים את גגות אזור התעשייה הם חלק ממהותו ומסוד כוחו. הוא ידע להיות גמיש ולהוות מעין בולם זעזועים לצרכיה המשתנים של העיר. אני יכול להדגים זאת היסטורית – איך מבנה תעשייה ערום בו ייצרו דבר אחד התאים את עצמו לייצור של דבר אחר, ואני מתעקש להכליל זאת על דרום העיר כולו. באותה מצגת, באותו בית קפה, דובר על כך שאחת הבעיות היא שרוב תושבי פלורנטין מתחלפים כל שלוש שנים, ושאחת ממטרות הפרוייקט היא להביא אל השכונה משפחות שיראו במקום את ביתם. אני חושב שזו טעות כפולה. פלורנטין היא איזור מעבר לחלק גדול מתושביה, אשר זקוקים, כמו החלק האחר, שרואה בשכונה זו, על מגרעותיה, את ביתו, להגנה מפני כוחות השוק הדורסניים, מבעלי בית חמדנים מדי, לתחבורה ציבורית טובה יותר ולשירותים קהילתיים מפותחים יותר. הארעיות של אותם תושבים זמניים היא טובה. רובם יעברו מכאן, ינצלו את תקופת מגוריהם בדרום בכדי להתפתח. הבודדים והמשפחות שבוחרים להישאר, ויש לא מעט כאלה, עושים זאת לאחר שלמדו לאהוב גם את המגרעות, ועל אף חוסר הדאגה של המתכננים לאותם תחומי אחריות בסיסיים שלהם. פרוייקט מתחם החרש והאומן, על בנייניו הגבוהים והמנוכרים, יהיה נטע זר. תושבי פלורנטין לא יהנו מהשטח הירוק שיוקצב להם במסגרתו כי הוא יהיה מחוץ לשכונה, בעולם אחר, של אנשים שבאו בכדי להישאר, או בכדי לחיות בינתיים במתחם מגורים סטרילי המתנכר לסביבתו. פלורנטין תאבד את שוליה, והעיר תאבד חלק ייחודי (וחשוב! וחשוב! האם זה ישכנע מישהו אם אומר את זה הרבה פעמים?) ובלתי ניתן לשחזור.
מצחיק, השם הזה שנתנו למפלצת, מגדל נווה צדק. הרי הוא בכלל לא בנווה צדק, אלא במושבה הגרמנית. פרוייקט אחר, פחות גבוה אבל לא פחות מכוער, נבנה מהצד השני של ביתי. המושבה האמריקאית, קוראים לו, וזאת למרות שהכנסייה אותה הוא מסתיר לי ולכל העוברים בדרך הייתה בידיים אמריקאיות רק שנה אחת, שלאחריה הייתה זו מושבה טמפלרית, שכונה גרמנית של יפו. אבל זה לא שיעור היסטוריה פה. מה שמשנה הוא לא מה שהיה כאן, לא המציאות, אלא מה יעזור למכור את הדירות במחיר הגבוה ביותר. נווה צדק היא מותג חזק, והמגדל הוא עלוקה שניזונה מכך, טפיל שרק יחליש את הגוף הנושא אותו. יש כאן ציניות מרושעת. מגדל נווה צדק ידפוק את נווה צדק. קצת משעשע, לא?
בטח גם בוני הפרוייקט הזה הבטיחו לתת משהו בתמורה לשכונה בה השתמשו. חניון, שטחים ירוקים, בנייני ציבור מצועצעים. בטח זה יהיה השימוש של הבניינים הטמפלרים המשוקמים כעת בחצר אתר הבנייה. אבל עם המגדל הענק הזה שמעליהם הם נראים זרים ולא קשורים. איני יודע איזה שם יינתן לפרוייקט שייבנה על חורבות מרכז וולובלסקי, למרות שאני מוכן להמר שהשם פלורנטין, מותג מפוקפק משהו, לא יוקרתי מספיק, לא יופיע בו. אבל, בנוגע לשטחים הפתוחים, יש לי קוריוז קטן, כי אני הרי גר מעל שטחון פתוח שכזה, שהעירייה החליטה להפוך ממגרש חנייה לגינה ציבורית. וזאת החלטה יפה, אין מה להגיד, רק שביטויה היחיד בשטח היה נטיעת שישה עצים שנבחרו במיוחד כדי שלא יצמחו לגובה או ייתנו צל, ותקיעת שולחן פיקניק ולצידו פח שלעולם לא מרוקן. לא רק שזה לא הגיוני, זה גם לא הוגן. זו עבודה בעיניים, שטח ירוק פיקטיבי להכללה במצגות ובנתונים סטאטיסטיים. תשומת לב, הגינות, כבוד, זה מה שהדרום צריך, לא פרוייקטים יומרניים וזרים.
בדרך למטה, אחרי שעישנתי סיגריה במרפסת ושתיתי שלוק מהיר מבקבוק הויסקי הקטן שהבאתי איתי, כי בכל זאת רציתי לחגוג את הטיפוס שכבר דומיין זמן רב אל מרומי המגדל אליו כנראה לא אכנס יותר לעולם, עצרתי בבריכת השחייה הנמצאת בחצי הגובה של המגדל. פועל היה עסוק בקרצוף רצפת הפסיפס, אבל הוא פינה לי את הדרך בענווה, כראוי. מהחלונות הגבוהים ניתן לראות את גגותיה של נווה צדק, ואת הכחול של הים. בריכה בשמיים. איזה יוהרה. כעסתי על עצמי על כך שאני נהנה מהנוף, על כך שקנאה, קטנה כזו, מהמעצבנות, חילחלה אלי. אני לא אשחה פה. האדנות שלי היא התחזות קצרת מועד, גבורה על חלשים.
נשמתי לרווחה כאשר יצאתי מהמגדל, מאתר הבנייה. השגתי את שרציתי, תמונות מלמעלה, והשבעתי את סקרנותי. חזרתי הביתה, אל אזור התעשייה שלי, בו אני רואה את ביתי, על מגרעותיו.
כתובת אתר האינטרנט של תושבי השכונה הנאבקים לשינוי תכנית הבנייה: http://www.fight4florentin.com
