אוסף רשימות שפורסמו באתר זה
גרסת PDF מלאה
גרסת ווב מחולקת לדפים בהמשך
מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.
השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.
גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.
השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז:
שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.
ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.
זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר.
אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.
זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון.
וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק.
אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.
בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.
אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר.
במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט.
הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.
אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה.
הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן.
זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.
כמה שזה חסר תוחלת. עכשיו. ובעברית. מה, לא שמעת שפה אתה רק חלק מקומץ, שכאן כולם כאלה, מתוכנתים, יודעים יפה יפה יפה מי קורבן, אנחנו, ואסור להתבלבל. אנחנו קורבן. אנחנו, אתם שומעים, אתה שומע, אני קורבן, קורבן, מתחבא מתחת לרצפה, אני שושנה, וכל מה שקורה מכאן הוא רק המשך הגיוני לסיפור הזה.
ואני זוכר את הקוזאק הנגזל, בעל הכוח שסובל מעצם הפעלתו. תראו מה אתם מכריחים אותי לעשות. לו רק הייתם יותר חיוביים הכל היה נראה אחרת. איך זה יכול להיות שמישהו מתנגד לנו. לנו. הרי בארץ ישראל קם העם היהודי, וכוחנו המוסרי, ובכלל, אני קורבן, אני.
אני מנקה את הבית לקראת פסח, מטאטא את השערות של פפ מהמקום בו היה המרבץ שלו. לא אצליח להיפטר מכולן. הן דביקות ועקשניות.
אתמול בלילה הוא מת כאן, כשהיד שלי המונחת עליו עוזרת לו לוותר, לשקוע. הוא מת יפה, רגוע ושלו, שבע ימים. חפרתי לו קבר בפינה הצופה על הכניסה לבית שבו עברו חייו. יותר מחמש עשרה שנים שאנחנו גרים כאן יחד, וזהו, אין יותר, נגמר.
כלב טוב היית, פפ. נכנסת לתוך חיי במקרה, והיית החלק היציב ביותר בהם. האופטימיות שלך השלימה אותי.
צילמתי אותך קצת בימים האחרונים, ודרך זה גיליתי כמה אתה זקן. עד לפני כמה זמן עוד אפשר היה להתבלבל. היית בלונדיני, ושיערות השיבה השתלבו יפה בפרווה. אפילו בצליעה שלך, שריד לתאונה שעברת לפני יותר מעשר שנים, היה משהו חינני. אבל לקראת הסוף זה הפך קשה. אני חושב שמתת בזמן.
שעון החיים השונה של האדם והכלב, שלי ושל פפ, מתסכל, לא הוגן. אני רגיל מאוד אליך וקשה לי לחשוב על היעדרך.
אני שוטף ומניח לייבוש את קערת האוכל. היא תשמש את הכלב הבא שלי, שלא יהיה כמוך.
עדכנתי והרחבתי היום את הרשימה הקודמת שלי, זו על החולצה הצהובה והרצח בבלעין.
לא עשיתי זאת לרגל יום השואה. חלילה. השוואות בין רצח עם מתוכנן ושטני לבין העימות הלאומי העכשווי אמנם אופנתיות למדי, אך לחלוטין לא רלוונטיות, מבזות את זכר הנרצחים ומעמעמות את כושר השיפוט.
אפשר להדביק כמעט כל אמירה לפתיחה הקלאסית – אם יש דבר שלמדנו מהשואה – אבל עבורי החצי השני של המשפט הוא שאי אפשר ללמוד כלום ממנה, פרט לכך שלגזענות יש כח אדיר ונורא.
וגזענות, לא נאציונאל סוציאליסטית, חלילה, אלא מקומית, חברה’מנית, היא מהכוחות החזקים ביותר שפועלים במציאות הישראלית כיום. היא מערערת יסודות מוסר אוניברסאליים שבלעדיהם העתיד נראה עגום למדי.
לא תהיה שואה שנייה. השואה ייחודית ומזוויעה דיה כפי שהייתה, ולא קיימים יותר התנאים לפרק המשך. אבל אולי, אם האנושות לא תקפיד לבער את הגזענות מקרבה, תהיה שואה אחרת.
ככה זה נראה מצד אחד של הגדר. היה גם צד אחר.
שעת צהריים. בלעין. יום שישי. כולם חוגגים בבית ורק אתם שם, גדוד שריון, כזה שתמיד דופקים ביציאות. עם משימה מוגדרת בקווים כלליים מדי. להגן, למנוע, לשמור על הסדר. בטח סדר. הגדר דואגת לזה. מהצד השני שלה אין אנשים, רק ערבים ושמאלנים, בקושי בני אדם בכלל. כאלה רוצים רק בלאגן. כאלה מבינים רק כח. זה מה שהם יקבלו.
נתנו לך את המטול החדש, שמרגישים איתו ממש כמו רמבו. הקנה הקצר שלו מתכוון על פי התחושה, על פי המבט. כבר ראית איך רימוני הגז מנתרים על הקרקע, כל כך יפה, כמו נחשים שמוציאים עשן. הוראות הבטיחות אמנם אומרות שצריך לירות בכינון עקיף, למעלה אל השמיים, אבל אז זה בכלל לא כיף. נשאר רק לחכות לאישור, שיינתן ברגע שיתקרבו. אתה תראה להם מה זה. הנה, אפילו הרוח הפעם לטובתכם, והיא תסחוב את הגז הצידה. שיתחיל כבר. קצת אקשן. לא כמו בטנקים. שאפשר יהיה לראות פגיעות.
זה בלאגן קצת רגוע. הערבים והשמאלנים בצד השני משחקים משחק, חושבים שיש כללים. הם מתעלמים מהאזהרות של הקצין, הם לא בורחים מספיק מהר.
צריך ללמד אותם לכבד אותנו. צריך ללמד אותם לפחד ולשתוק. והנה ההוא, בחולצה הצהובה, עומד קצת למעלה, אפילו לא מתקרב לאקשן, צועק כל הזמן, במבטא העילג שלו, שישתוק, שילמד.
זה מניע. זאת כוונת תחילה.
המטול מתכוון מעצמו. החולצה הצהובה תופסת את העין. רימון ראשון עובר לו בין הרגליים, להרים קצת, רימון שני.
פגיעה ישירה. הוא עף אחורה, נופל, שותק סוף כל סוף. וואיי, לא התכוונתי. בטח שהתכוונת. רצחת אותו.
ואפילו כאשר עולות הצעקות, בעברית, ללא מבטא, בקול חנוק מגז, המבקשות לשלוח חובש, אתה עדיין מחייך, עדיין לא יודע שהפכת לפושע מלחמה.
הלוואי שתירקב בכלא, יורה אלמוני, בן דמותי מלפני שנים רבות. איני מרחם עליך בעקבות כך, רק שמח שאני כבר לא כזה. הלוואי והחולצה הצהובה, הלוואי ודמות האדם אותו רצחת ימשיכו לרדוף אותך. הלוואי שאותו קצין, זה שמוכן שרק אחד ידבר, שבטוח שהם הביאו את זה על עצמם, שמגיע להם, יבוא לבקר אותך. אתה תראה כמה הוא יהיר, כמה הוא לא מבין, כמה הוא אפס שרק הטנק, הרובה והדרגות נתנו לו כח.
לזכור את זה. לזכור כיצד מתברר, בלי ספק, שצבא ההגנה מייצג את האנטי מוסריות. לזכור את החולצה הצהובה, לזכור ולהזכיר.
מעכשיו אורי יואלי איז נגד מלחמת הבחירות בעזה.
וכמעט מיד קיבלתי תגובה: אין ספק, אבל חייבים לשים לזה קץ בכל מקרה, אז…
לא מסכים. עכשיו להיות נגד מספיק. הכרחי. באופן הפומבי ביותר האפשרי. הבעד יכול להיגזר מכך.
נגד המלחמה.
נגד הממשלה. זו שלכאורה קוראת לשלום ובעצם עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי שזה יתגשם.
נגד הצבא. אשר קרוי צבא הגנה ובפועל מתקיף, אשר מתהדר בהומניות שלו בעודו פוגע באזרחים.
נגד התקשורת הישראלית. שמציגה, במובהק, צד אחד ומוטה של הסיפור הזה.
ונגד הגזענות, ונגד היוהרה, ונגד הנכונות לאבדות נוספות מכיוון שככה זה, חיילים נועדו להרוג ולהיהרג, ואזרחים נועדו להיות כלי שרת, משאב, בידי המשטר.
ומובן שגם נגד החמאס, והפנאטיות הדתית, והפגיעה שלהם באזרחים, אבל אנשים אלה בכל מקרה אינם חלק מעולמי.
לעמדת נגד יש חשיבות. אני מוגדר כלפי עצמי על ידי הדברים שאינני עושה לא פחות מאשר על ידי הדברים שכן.
כתבתי פעם, כאן, על חוויות הצבא שלי. הן רלוונטיות לדיעותי רק במידת מה.
ביקרתי כאן וכאן פעולות של הצבא, כאלה שגרמו לי להתבייש בעברי, ניסיתי לטעון שיש לי זכות להביע ביקורת. מצאתי את עצמי מצטדק.
אין על מה. להיות נגד, נגד מה שקורה עכשיו, נגד המבוי הסתום אליו פונה הישראליות, ונגד המלחמה זה ברור מאליו, כל כך הגיוני עד שכל אפשרות אחרת נראית לי מופרכת.
להיות נגד בכל מקום אפשרי. אפילו בפייסבוק, אפילו באורי יואלי איז, לספוג את השנאה ואת הגיחוך, את תחושת הזרות. להיות נגד כי אין ברירה אחרת.
אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.
קצת מאוחר, אני יודע, ובכל זאת, הזמנה:
מחר, ביום שבת, ב- 12:00 בצהריים, אתארח לשיח גלריה בסדנאות האמנים שברחוב אליפלט במסגרת התערוכה סלמה/ הרצל: מבטים מדרום תל אביב, שאצרה ד”ר דליה מנור.
אנסה להסביר ולספר כיצד העבר המסובך של האזור הזה ממשיך להשפיע עליו גם כיום.
זה די מעניין.
כל מי שהשאלה הזו מעניינת אותו, מוזמנ/ת הערב לקסקו, פלורנטין 3, בשעה שבע וחצי בערב. זה בית קפה חדש ודי נחמד, ואני אדבר שם על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין וסביבותיה.
זה דווקא מעניין, לפחות אותי, כפי שכבר כתבתי כאן.
ערב זה הוא חלק מתוך מאבק שמנהלים תושבים מהשכונה נגד תוכניות ה”פיתוח” שמקדמת העירייה, ואחרי שאגמור לדבר, מה שייקח שעה בערך, יוצגו עקרונות תוכנית אלטרנטיבית שמקדמים תושבים אלו.
זוכרים שהייתה פה מלחמה? זה היה בקיץ האחרון, בעיקר בצפון, אבל גם לכאן הגיעו ההדים, ובעיקר הפאטריוטיות, הגאווה נטולת הבסיס, הבטחון העצמי המופרז. מתי שהוא נתקף מישהו בצורך עז להביע את זה, וריסס בכל דרום תל אביב כתובות גרפיטי ובהן הססמא הנחרצת: עם ישראל חי, כשמעליה מגן דוד גאה. בשונה מהדימוי המקובל של גרפיטי, זה לא היה מעשה חתרני במיוחד, בשעתו. זו הייתה רוח התקופה. הכתובות הללו, אשר התנוססו בגאון על כל קיר שני בשכונה בה אני גר, דמו לסטיקרים שהודבקו על כל שמשה שלישית, ‘אנחנו ננצח’. כל הבעת ביקורת או העלאת ספק נתפסה, אז, כטמטום, אם לא כבגידה ממש. ההפגנות המעטות נגד שכרון הכוח, נגד שימת הקץ לתקווה שנתלתה בממשלה שהבטיחה להיות אזרחית ומתונה, נתפסו כמפגן סהרורי של סמולנים יפי נפש.
אני אוהב גרפיטי, כל עוד הוא מתחשב בסביבתו ואינו גורם נזק בלתי הפיך. השכונה שלי, ודרום תל אביב בכלל, הם גן עדן עבור המשרבטים על הקירות. בירושלים, כך קראתי, יש יחידה עירונית מיוחדת העסוקה במחיקת כתובות נאצה, או, אם תרצו, בהכנת קירות נקיים למשרבט הבא. בשכונתי הכתובות ידידותיות יותר, והן נערמות זו על זו, אם כי לרוב המשרבטים השונים מנסים לתת את הכבוד לאלה שקדמו להם. אך לא כך במקרה של הכתובת המסויימת הזו.
אני יכול לדמיין לעצמי את אותו משרבט אוהב ישראל. בטלוויזיה אולי שדרו את נפילת הטילים על חיפה, והוא החליט שזהו, אי אפשר עם כל האדישות הזאת, וצריך לעשות משהו. לילה שלם הוא הסתובב, ואחר כך כל העיר ידעה שעם ישראל חי. הוא לא חשב שאפשר לשנות בזה משהו.
אבל מאז עבר זמן. הכתובות קצת דהו, כמו גם הבטחון העצמי המופרז. נראה לי שהפסדנו במלחמה. הנחרצות הזו, של ימי תחילתה, נראית כאחת מהסיבות להפסד זה. ולכתובת הזו, ההצהרה הבלתי נתנת לשינוי, המוחלטת, נוספו סימני שאלה, וואריאציות המטילות אותה בספק, מוציאות אותה מהקשר, מחזירות אותה מהקונצנזוס אל השוליים.
כך, הקירות שנוכסו על מנת להביע דעה אחת, לאומנית ונחרצת, הפכו לבמה לדעות מנוגדות, המשתמשות בסיסמא הזו כבסיס. נחמד, אני חושב, וגם די יצירתי, לפחות בחלק מהמקרים.
אוותר על דיון מעמיק לטובת גלרית תמונות של כתובות כאלה, אותן אספתי מקירות שכונתי לפני כחודש. הן עדיין שם, דוהות לאיטן על קירות הבתים המיועדים להריסה (אבל זה כבר עניין אחר).
טיפסתי היום למרומי המגדל החדש והמקולל, זה שמיתמר מעל שכונתי, שבנייתו הולכת ונשלמת. טוב, לא ממש למרומי מרומיו, אלא רק עד שלושת רבעי הדרך בערך. אז נשברתי. חדר המדרגות היה חשוך, ומהקומות שנותרו מעלי בקעו קולות פועלים הצועקים ביניהם בערבית. גם ככה די הופתעתי מזה שאף אחד לא עצר אותי בדרך. הפגנתי בטחון כאשר חלפתי על פני הפועלים בחצר אתר הבנייה הענקי. כל מיני אנשים מסתובבים שם, וכנראה שיכולתי להיות אחד מהם. המצאתי לי תירוץ מגומגם לרגע שבו אזוהה כפולש, אני מחפש את הדירה לדוגמא, מה, זה לא פה? אבל לא היה בזה שום צורך. פנימה אל תוך חדר המדרגות, דרך הלובי גבוה התקרה, מה שחשוב בכדי להתחזות כהלכה הוא צעד בטוח, יציב. התחלתי לטפס במדרגות הבטון.
אני מדבר הרבה על הבניין הזה, אני יודע, וכבר התנצלתי על כך שאני נוטה לחזור על עצמי. אבל קשה לי להרפות. הוא הרג שני אנשים, שנפלו ממרומי המנוף שפורק רק בשבוע שעבר, והוא מפלצתי, בפרופורציות שלו, בניגוד המשווע בינו לבין סביבתו, ביוהרה המטורפת של הקמתו. מגדל נווה צדק. ארבעים קומות של חלונות זכוכית, נוף פסטוראלי למכירה באריזת שיש אפורה ומעוותת צורה. שתי צלעות בכל קומה, מכוונות אל הנוף הטוב, הים, נווה צדק ויפו, כשאחוריהן אל דרך אילת ופלורנטין. שמעתי שיהודים עשירים מצרפת כבר קנו חלק גדול מהדירות. מגיע להם. אני שונא את המגדל הזה ואת כל מה שהוא מייצג.
עובדים עכשיו על גימור הפנים. חשמל, צבע, ריצוף, כאלה. הקומות שכבר גמורות נראות כמו בית מלון, עם מסדרונות ארוכים ומספרים ממתכת על המוני הדלתות המוגפות. על קירות חדר המדרגות שכנראה יצבע אחרון כתוב בגיר שם ומספר הטלפון של מי שאחראי למפתחות, הוראות לחשמלאים, להכין קופסא לכוח, וגם כתובות בערבית שלא הצלחתי להבין. ניצוצות מריתוך שהתבצע במעלה גרם המדרגות נפלו ברווח שבמרכזו. המשכתי לטפס, חולף על פני שני פועלים קשישים. כל מה שהייתי צריך זה להתעלם מהם, להראות כאדון, כבעל בית. זה היה קל מדי. הם השפילו את מבטיהם כשעברתי על פניהם.
ההיסטוריה הזאת, התחביב הביזארי במידה שאימצתי לי בזמן האחרון, מתעקשת לכפות את עצמה על רצף האסוציאציות שלי. מגדל נווה צדק הוא מתחם נחושתן, בית החרושת למעליות, והוא בית החרושת של וגנר הגרמני, זה שיצר את המנועים הראשונים בארץ הקודש, המקום בו יצקו את פסי הרכבת הטורקית. המגדל הוא המצבה נטולת השם של כל זה, והבתים הטמפלרים המשומרים בחצרו, מתגמדים בצילו, הם שריד נטול הקשר למה שהיה פה פעם.
חשבתי לקנות משקפת. כשמביטים למעלה מהמרפסת שלי ניתן לראות חצי ממרפסותיו של המגדל, הצד הפחות טוב, זה שפונה ליפו ולא לתל אביב, ובטח הצרפתים האלה יחגגו לא מעט כאשר יגיעו לבקר בדירות הנופש שלהם. אבל משקפת שמגדילה מספיק זה דבר יקר, שבע מאות שקל לפחות, וחוץ מזה, לא בא לי להיות מציצן מלמטה למעלה. אני חושב שפשוט אתעלם מדיירי המגדל, אתייחס אליהם כאל תיירים זרים שלא מבינים כלום ומהותם היחידה היא בכסף שאפשר להוציא מהם. אני לא צריך משקפת. כמה קל לחסוך!
לפני כשבועיים הייתי במפגש תושבים בנושא המאבק בתוכנית הפינוי בינוי השאפתנית שהעירייה השיקה בשכונה בה אני גר. זה היה בבית קפה מעוצב מדי, אם כי באהבה ובתשומת לב, שתפס את מקומה של נגרייה שנסגרה. מהנדס העיר חזי ברקוביץ’, ועוזרתו, ששמה כמדומני תקווה (שוביניסטי למדי מצידי, לזכור את שמו ולא את שמה, מה?), הציגו את העבר, וההווה, והעתיד אליו הם מקווים. אני חושב שכוונותיהם טובות, ואני בטוח שהם טועים, גם בקשר לעבר, גם בקשר להווה, ובוודאי שבקשר לעתיד.
הנחת היסוד של תושבי דרום העיר היא שדופקים אותם, מה שהוא נכון באופן כללי, כמובן, אבל לא עוזר לגיבוש תמונת עולם פרודוקטיבית. הנחת היסוד של קובעי המדיניות היא שצריך לשפר את הדרום, לסייע לו, וגם זה נכון במידת מה, למרות שהסכנה כאן היא בפטרנליזם תכנוני, בהחלטה יהירה על פרוייקט רחב היקף שיפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות. כשמצטרף לזה הדחף המובן, האנושי לגזירת קופון כספי ופוליטי נוצרים פרוייקטים כמו זה המתוכנן על שטח שכונתי, הלא היא מרכז וולובלסקי (עליה ועליו כבר הרחבתי, אם כי לא מספיק, ברשימות קודמות). זה אינו המקרה של המגדל, אגב, כאן זהו פשע תכנוני פשוט.
האמת היא שיחידות המגורים בעלות החלונות הענקיים יפות. זה מכעיס. והנוף מהמרפסות מוזרות הצורה מדהים. כל העיר, כל קו החוף, נפרש מתחת לרגליים. צילמתי את הבית שלי, כמה קטן הוא נראה, כמה נמוך ושפל. אין מה לדאוג, אף אחד ממי שיגור כאן לא ירצה להציץ אלי. צילמתי את גגות אזור התעשייה המיועד להריסה, את תשבץ הטלאים המסמן את כל ההרחבות, והשריפות, והשיפוצים. על פי המצגת של העירייה זה איזור חסר משמעות, שתמיד היה כזה. מאחר ותושבי דרום העיר דורשים עוד שטחים ירוקים, כלומר עוד גינות ציבוריות, העירייה מתכוונת לרכוש את השטח מבעליו המרובים, להרוס הכל ולבנות בו מגדלים, נמוכים יחסית לזה, רק אחת עשרה קומות, שביניהם פסי ירק מעוצבים. היקף הבנייה הוא פונקציה של ערך הקרקע ושל עלות פיצוי בעליה. הרבה כוונות טובות, טעות ועוול.
טענתי ואני טוען כי לאזור התעשייה הזה יש והיה ערך, כמרחב גבול בשוליה של תל אביב, המשמש כמקפצה, כקרש הצלה וכזירת חילופים בין מרחבית. הטלאים הרבים המרכיבים את גגות אזור התעשייה הם חלק ממהותו ומסוד כוחו. הוא ידע להיות גמיש ולהוות מעין בולם זעזועים לצרכיה המשתנים של העיר. אני יכול להדגים זאת היסטורית – איך מבנה תעשייה ערום בו ייצרו דבר אחד התאים את עצמו לייצור של דבר אחר, ואני מתעקש להכליל זאת על דרום העיר כולו. באותה מצגת, באותו בית קפה, דובר על כך שאחת הבעיות היא שרוב תושבי פלורנטין מתחלפים כל שלוש שנים, ושאחת ממטרות הפרוייקט היא להביא אל השכונה משפחות שיראו במקום את ביתם. אני חושב שזו טעות כפולה. פלורנטין היא איזור מעבר לחלק גדול מתושביה, אשר זקוקים, כמו החלק האחר, שרואה בשכונה זו, על מגרעותיה, את ביתו, להגנה מפני כוחות השוק הדורסניים, מבעלי בית חמדנים מדי, לתחבורה ציבורית טובה יותר ולשירותים קהילתיים מפותחים יותר. הארעיות של אותם תושבים זמניים היא טובה. רובם יעברו מכאן, ינצלו את תקופת מגוריהם בדרום בכדי להתפתח. הבודדים והמשפחות שבוחרים להישאר, ויש לא מעט כאלה, עושים זאת לאחר שלמדו לאהוב גם את המגרעות, ועל אף חוסר הדאגה של המתכננים לאותם תחומי אחריות בסיסיים שלהם. פרוייקט מתחם החרש והאומן, על בנייניו הגבוהים והמנוכרים, יהיה נטע זר. תושבי פלורנטין לא יהנו מהשטח הירוק שיוקצב להם במסגרתו כי הוא יהיה מחוץ לשכונה, בעולם אחר, של אנשים שבאו בכדי להישאר, או בכדי לחיות בינתיים במתחם מגורים סטרילי המתנכר לסביבתו. פלורנטין תאבד את שוליה, והעיר תאבד חלק ייחודי (וחשוב! וחשוב! האם זה ישכנע מישהו אם אומר את זה הרבה פעמים?) ובלתי ניתן לשחזור.
מצחיק, השם הזה שנתנו למפלצת, מגדל נווה צדק. הרי הוא בכלל לא בנווה צדק, אלא במושבה הגרמנית. פרוייקט אחר, פחות גבוה אבל לא פחות מכוער, נבנה מהצד השני של ביתי. המושבה האמריקאית, קוראים לו, וזאת למרות שהכנסייה אותה הוא מסתיר לי ולכל העוברים בדרך הייתה בידיים אמריקאיות רק שנה אחת, שלאחריה הייתה זו מושבה טמפלרית, שכונה גרמנית של יפו. אבל זה לא שיעור היסטוריה פה. מה שמשנה הוא לא מה שהיה כאן, לא המציאות, אלא מה יעזור למכור את הדירות במחיר הגבוה ביותר. נווה צדק היא מותג חזק, והמגדל הוא עלוקה שניזונה מכך, טפיל שרק יחליש את הגוף הנושא אותו. יש כאן ציניות מרושעת. מגדל נווה צדק ידפוק את נווה צדק. קצת משעשע, לא?
בטח גם בוני הפרוייקט הזה הבטיחו לתת משהו בתמורה לשכונה בה השתמשו. חניון, שטחים ירוקים, בנייני ציבור מצועצעים. בטח זה יהיה השימוש של הבניינים הטמפלרים המשוקמים כעת בחצר אתר הבנייה. אבל עם המגדל הענק הזה שמעליהם הם נראים זרים ולא קשורים. איני יודע איזה שם יינתן לפרוייקט שייבנה על חורבות מרכז וולובלסקי, למרות שאני מוכן להמר שהשם פלורנטין, מותג מפוקפק משהו, לא יוקרתי מספיק, לא יופיע בו. אבל, בנוגע לשטחים הפתוחים, יש לי קוריוז קטן, כי אני הרי גר מעל שטחון פתוח שכזה, שהעירייה החליטה להפוך ממגרש חנייה לגינה ציבורית. וזאת החלטה יפה, אין מה להגיד, רק שביטויה היחיד בשטח היה נטיעת שישה עצים שנבחרו במיוחד כדי שלא יצמחו לגובה או ייתנו צל, ותקיעת שולחן פיקניק ולצידו פח שלעולם לא מרוקן. לא רק שזה לא הגיוני, זה גם לא הוגן. זו עבודה בעיניים, שטח ירוק פיקטיבי להכללה במצגות ובנתונים סטאטיסטיים. תשומת לב, הגינות, כבוד, זה מה שהדרום צריך, לא פרוייקטים יומרניים וזרים.
בדרך למטה, אחרי שעישנתי סיגריה במרפסת ושתיתי שלוק מהיר מבקבוק הויסקי הקטן שהבאתי איתי, כי בכל זאת רציתי לחגוג את הטיפוס שכבר דומיין זמן רב אל מרומי המגדל אליו כנראה לא אכנס יותר לעולם, עצרתי בבריכת השחייה הנמצאת בחצי הגובה של המגדל. פועל היה עסוק בקרצוף רצפת הפסיפס, אבל הוא פינה לי את הדרך בענווה, כראוי. מהחלונות הגבוהים ניתן לראות את גגותיה של נווה צדק, ואת הכחול של הים. בריכה בשמיים. איזה יוהרה. כעסתי על עצמי על כך שאני נהנה מהנוף, על כך שקנאה, קטנה כזו, מהמעצבנות, חילחלה אלי. אני לא אשחה פה. האדנות שלי היא התחזות קצרת מועד, גבורה על חלשים.
נשמתי לרווחה כאשר יצאתי מהמגדל, מאתר הבנייה. השגתי את שרציתי, תמונות מלמעלה, והשבעתי את סקרנותי. חזרתי הביתה, אל אזור התעשייה שלי, בו אני רואה את ביתי, על מגרעותיו.
כתובת אתר האינטרנט של תושבי השכונה הנאבקים לשינוי תכנית הבנייה: http://www.fight4florentin.com
בעוד זמן מה, קרוב או רחוק, אין לדעת, יותנע מנוע הדחפור. עשן שחור ייפלט מארובתו כשיתחיל לנוע, איטי אך נחוש, לעבר בנייני התעשייה הזעירה שסיימו את תפקידם. קירות ייפלו לפניו, אבק יעלה השמיימה. בסוף יום העבודה לא יוותר דבר מכל מה שהיה פה. משאיות יעמיסו את פסולת הבנייה שהייתה פעם מקום בו עבדו, יצרו וחיו אנשים. הקרקע תוכן לקראת יעודה הבא, שכונת מגדלים צפופה, בה יגורו אנשים שלא ידעו מה היה כאן קודם. חלקם וודאי יתגאו בכך שהם גרים ליד נווה צדק, שכונה שכבר הפכה למותג המסמל פסטוראליות ואיכות חיים גבוהה בלב העיר. חלק אחר יזדהה דווקא עם פלורנטין, מותג שונה, מלוכלך, אורבאני וצעיר. כולם יתפסו עצמם כתל אביביים, למרות שהשטח עליו ייבנו אותן קופסאות שיערמו זו על זו היה בכלל שייך ליפו, העיר שהולידה את נווה צדק, ואת אחוזת בית, ואת פלורנטין.
דרך שכם, המוליכה מהים שבמערב אל האופק שבמזרח, הייתה ציר ההתפתחות הטבעי של עיר הנמל העתיקה, שמרכזה בצוק הנישא מעל צוקי אנדרומדה. השכונות שקמו לצד הדרך הזו, המושבה האמריקאית שהפכה לטמפלרית, נווה צדק, אחוזת בית, היו פרברים שלא חפצו בזהות בלבדית אלא רק באוטונומיה תרבותית המתבטאת בשליטה על אורחות ותנאי חייך. רוב האנשים שגרו בשכונות אלו ניזונו מיפו, מהים שהביא איתו סחורות ואנשים. גם כאשר התפתחו השכונות הללו נותרה דרך יפו תל אביב מקף מחבר בין שתי זהויות שהן אחת, בין שכונה והעיר לה היא שייכת.
אבל, תל אביב המציאה את עצמה מחדש, כעיר וכאם. המקף המחבר הפך למפריד. כיוון התפתחותה היה שונה. לא עוד מערב ומזרח, היא ילדה את שכונותיה צפונה, לאורך שדרות רוטשילד והרחובות אלנבי ובן יהודה. דרך שכם ההיסטורית, ומסילת הברזל לירושלים שלצידה, הפכו מציר התפתחות לקו גבול בין הצפון, בו הייתה אמורה לקום עיר גנים שלווה, לבין הדרום, המרכז המסחרי והפועל שאיפשר את ההתפתחות הזו.
להתנכרות להורים יש תוצאות, ותל אביב ההיסטורית נענשה בכך שננטשה מאחור, והפכה ממרכז פועם וגאה לצל דהוי. הדרום, ממנו כה רצתה להיבדל, השתלט עליה. מגדל שלום, מצבת הקבורה הענקית לגימנסיה הרצליה של פעם, הרחם של העיר העברית הראשונה, שייך כיום באופן מובהק לדרום העיר, לאחוריה הבלתי מחמיאים. רק נווה צדק, שנבנתה בכלל כבתי רכבת צפופים, שהמחראות שלהם פונות אל הרחוב, ניצלה משיוך זה באמצעות מהפכת נדל”ן, שהפכה את משכנות העוני מלאי החיים של פעם לשכונת יוקרה אקסקלוסיבית, המתנכרת, בתורה, לסביבותיה.
זה סיפור די יפה, דווקא, על נטישה וחטאי התנכרות, אם כי הוא מעט עצוב. הנשארים מאחור, הבתים, האנשים שחיו וחיים בהם, אינם חזקים מספיק בכדי לדרוש את זכות בכרותם. העיר מבטלת את דרומה, מבקשת להמציאו כמשהו אחר, לשפרו, להרוס ולבנות מחדש. הדחפורים כבר מוכנים לתזוזה. לאנשים שיגורו בשכונות החדשות שיוקמו על חורבות המקום שהוליד את העיר, את המדינה ואת התרבות העברית והישראלית יהיו חניונים תת קרקעיים וגינות ציבוריות קטנות אך מטופחות. הן יהיו נטע זר ומנוכר. אבל הדרום ימשיך להתקיים לצידן, מכיר בערכו למרות הכל. מערבה הים, מזרחה האופק.
שמואל דורפמן ז”ל, בעל הבית שלי, נקבר אתמול בבית העלמין ירקון. הוא נפטר בשיבה טובה, כפי שנהוג לומר, למרות שיש משהו מטעה ומתחסד במושג הזה. הלך לעולמו שבע ימים, ניסחו יפה במודעה ילדיו, כי הרי שיבה היא טובה רק לעיתים נדירות מדי.
האם סיפרתי לכם כיצד עברתי לגור כאן, בשכונה ובדירה הזו? אני די בטוח שכן, זה הרי אחד מאותם סיפורים עליהם אני חוזר באופן טרחני למדי. יש לי כמה כאלה. אבל תמיד הרי יש סיכוי שמישהו עדיין לא שמע, לא? אז הנה:
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, בערך. נפרדתי מחברה שלי, איתה גרתי בדירה שהייתה פעם נגרייה בבניין ברחוב ויטל בפלורנטין. במשך כמה ימים ישנתי על מזרון בדירה של חבר, שגר אז ברחוב דב הוז. זה היה מאוד משעשע, אבל לא כל כך כיף. היה ברור לי שאני חייב מקום משל עצמי. אהבתי את פלורנטין, בה גרתי כבר שנתיים, אבל לא רציתי לגור בדירת שותפים או להיסחף לתוך השכונתיות המעט מוגזמת שאיפיינה אותה כבר אז. החלטתי לחפש באזור התעשייה.
לבעל הבית שלי הייתה חנות דגים סיטונאית בקומת הקרקע של הבניין בו אני גר כעת, ברחוב שאז היה תעשייתי לגמרי, הנמצא מאחורי דרך אילת. נכנסתי לשם לשאול אם הוא יודע אם מישהו משכיר פה משהו. זה הייתה חנות יפה, לטעמי לפחות, עם שני מקררים ענקיים, רצפת בטון עליה נערמו ארגזי פלסטיק מלאים בדגים, משקל ושולחן פורמייקה. הוא היה חביב וידידותי, זקן מאוד כבר אז, אסף מפתח ולקח אותי למעלה, אל אולם פצפון שבמרכזו מקרר נוסף. רצפת הבטון הייתה מכוסה כולה בשומן. הבן שלו, שעבד איתו, ניסה ליצר שם דגים מעושנים. לפני זה היה שם עסק קייטרינג, ועוד לפני כן, כאשר חנות הדגים שגשגה, זה היה המחסן שלה. היו שם מקלחת ושירותים מבטון ובלוקים והייתה יציאה למרפסת גדולה, שמקיפה את כל הבניין. אמרתי לו שאקח את זה. הבאתי חוזה מחנות כלי כתיבה. חתמנו. למחרת כבר שפכתי חומצה על הרצפה וצבעתי אותה בצבע ירוק, שהספיק להתקלף מאז, וכמה ימים אחר כך עברתי לגור כאן. מאז אני פה, מתאים כל העת, בשינויים קלים והדרגתיים, את החלל שלא יועד מלכתחילה למגורים לצרכי המשתנים.
בעל הבית שלי עבד קשה. הוא היה מגיע אל החנות כל יום בשש בבוקר מביתו שביד אליהו, והולך רק אחר הצהריים. בנו, ביתו ופועל נוסף עבדו איתו, היא בהנהלת חשבונות והם בניקוי הדגים. הלקוחות היו קבועים, בעיקר קניינים של מסעדות ובתי מלון. עדר של חתולי רחוב קשוחים היה מתאסף ליד הכניסה לחנות פעמיים ביום, להינות מארוחה קבועה ששמואל הקפיד להוציא אליהם.
כעת אני מבין שהעובדה שהאולם בו אני גר עמד ריק מצביעה על כך שהמשבר שעברה החנות היה מתמשך, ושהוא החל עוד לפני הגעתי אל השכונה, האדם הראשון שעובר לגור באזור התעשייה (במשפט הזה אני בטוח שהשתמשתי). הבת עזבה ראשונה, ואחריה הבן, עובר לגור בהולנד בעקבות אישתו, מתכוון לעשות שם את אותו הדבר, למכור דגים, אבל גם להתפרנס מזה בכבוד, ובעיקר, לחיות רגוע. שמואל הזדקן עוד. ידיו התחילו לרעוד. זרם הלקוחות הידלדל. הוא המשיך לבוא כל יום בשש בבוקר, אבל כבר לא הייתה כל כך הרבה עבודה.
אחר כך הושכרה החנות לרשת חנויות דגים סיטונאיות, מתחרה לשעבר. הבעלים החדש התייחס אל בעל הבית שלי כאל פועל, שתפקידו לנהל את הסניף על פי הסטנדרטים אותם הוא קובע. אבל שמואל כבר היה זקן וכפוף, מבולבל לעיתים, והידיים שלו רעדו נורא כשהיה מקלף את הקשקשים בסכין מעל הדגים הגדולים, או יוצא אל החצר לנקות את אגן הניקוז.
אחר כך הוא חטף שבץ, והפסיק להגיע אל החנות. ביקרתי אותו פעם, בדירה שביד אליהו, והוא זיהה אותי בקושי רב. השוכרים עוד המשיכו להפעיל את חנות הדגים במשך זמן מה, ואז עזבו. בכדי להשכיר את החלל נהרסו המקררים הגדולים. זה שעומד במרכז דירתי הוא השריד האחרון. אני משתמש בו כארון בגדים וכגלרית שינה.
אבא שלי, מהנדס ייצור בהשכלתו ואיש חכם, ניסה להסביר לי מדוע התהליך שעבר על השכונה, ושימשיך לעבור עליה עד הריסתה המוחלטת, הוא בלתי נמנע, טבעי, נובע מתוך חוקי הכלכלה. יוזמות קטנות סופן או להתרחב או להיבלע בתוך יוזמות גדולות יותר. היעלמות המגוון והייצור מהמרחב הפיזי הקרוב היא תוצאה של מגוון גדול יותר במרחב הגלובלי. כל זה ברור לי. אבל אני חש שהתהליך הזה גורם להיעלמות של ייחוד ושל יכולות, לפגיעה באינדיבידואליות, להאחדה והשטחה תעשייתית ותרבותית.
אבל תרשו לי לוותר על האמירות הכלליות הללו, ולהסתפק בסיפור הפשוט, שלמרות היותו עצוב בכל זאת יש בו גם קצת תקווה והמשכיות. שמואל דורפמן ז”ל, בעל הבית שלי, הלך לעולמו שבע ימים ועבודה, ראש משפחה שחלק גדול מחבריה אני מכיר, והם אנשים הגונים, טובי לב ואדיבים, שניתן לראות את עקבותיו בהם. והם בעלי הבית החדשים שלי.
כשירדתי עם הכלב ראיתי שהוציאו את המכונה האחרונה מחנותו של החרט הזקן. אני חושב שכבר הזכרתי אותו כאן, באחת מהרשימות המלוות את מות השכונה המתקרב. זה היה תהליך איטי אבל עקבי. זה כבר כמה שנים שהוא מתקשה להרים לבדו את תריס המתכת הכבד. יצא לי, לפעמים, להבחין בו, מחפש אחרי מישהו שיתנדב לעזור. לעיתים אני הייתי האדם הזה, והוא, לאחר שהציב במקומו מקל זקן שנים, מן אלתור שהפך לקבוע, שימנע מהתריס ליפול חזרה, תמיד הקפיד להודות לי.
כשעברתי לשכונה עוד היה בחצר מפעל ללחצנות מתכת בשם יזמברג, אבל הם סגרו לפני כמה שנים, זורקים ארגזים מלאים בגופי פנסים צבאיים שמזמן אף אחד כבר לא משתמש בהם. לפני כן אני זוכר שראיתי אותו עובד, ניצוצות ניתזים ממכונת החריטה. בשנים האחרונות כבר לא. היה לו שם כיסא, ומכונות דוממות בחברתן עבד קרוב לחמישים שנה. דלת עץ רעועת מסילה, פתוחה תמיד, איפשרה לו להציץ אל הרחוב, ולי להציץ פנימה. הוא תמיד התעסק במשהו, תיקן, שיפץ. לפני כמה חודשים נתלשה דלת העץ ממקומה. במשך שבוע – שבועיים הייתה מונחת בצד החנות, שעונה על קיר הבניין. אחר כך נפלה אל השביל הסלול המשמש את בעל מועדוני הריקודים שגר במה שהיה פעם מפעל אחר שנסגר, ושמחנה את מכונית הפאר השחורה שלו בתוך ההאנגר הנטוש שהיה פעם חלק ממפעל המתכת. כנראה שהוא זה שהזיז אותה אל יד מכולת הזבל, אבל היא נאספה משם רק כשבועיים אחר כך. קצת התלבטתי, בהתחלה, אולי לקחת אותה ולנסות להשתמש בה לצורך פרוייקט שיפוץ המרפסת עליו אני מפנטז כבר זמן רב, אבל ויתרתי. היה בה חן מסויים, ניכרו בה אותות השנים והעקבות לתיקונים האינסופיים שעברה, אבל היא לא הייתה מיוחדת. סתם דלת.
מעט אחר כך נתלשה גם שארית מסגרת העץ שעמדה בכניסה לחנות. המכונות והחרט הזקן נחשפו אל הרחוב. פלטות עץ שהציב בכניסה סוככו עליו מהגשם והרוח. אבל כנראה שזה מה שאיפשר למנוף להכניס זרוע פנימה ולשלוף אותן. אני משער שהמכונות נמכרו להתכה, או שאולי נמצא להן שימוש בבית מלאכה אחר, במקום בו עדיין מייצרים דברים.
החרט לא היה בחנותו היום, כשעברתי לידה. הצצתי פנימה, בכדי לצלם. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של הנשיא קצב, ומעליה פוסטר של ירושלים, בירה כמו שבירה צריכה להיות.
כאשר התרחקתי משם ראיתי אותו חוזר, נושא שקית פלסטיק, בוודאי לסידורים אחרונים. מעניין מי יעבור לחנות הזו בקרוב.
היו לי שלוש שעות להרוג בחיפה, פתאום. לפעמים, כאשר אני נינוח, אני נהנה לשוטט סתם ככה, להביט מסביב, להינות ממראות חדשים (ויכולתי להוסיף: מציוץ הציפורים וכו’. להקיא ממני). אבל אתמול לא הייתי נינוח. גרוע מזה, זמני היה קצוב ובסופו היה עלי להיות מהוגן ובעל אחריות, כך שלא יכולתי לשתות בצהריים, דבר נוסף אותו אני נהנה לעשות, מדי פעם. כך שיצאתי לחפש, מתוך ידיעה שכנראה לא אמצא, אחרי זיכרון, אחרי בית.
סבתא שלי גרה בחיפה, מזמן, כשהייתי ילד. היא נאלצה לעזוב לאחר שהפכה לנכה, בעקבות ניתוח כושל שעברה בירכה. היא לא יכלה לטפס יותר במדרגות. ביליתי חלקים גדולים מחופשות הקיץ אצלה. בביתה למדתי לקרוא, בקיץ שאחרי כיתה א’, בשעה שהורי עברו מדימונה לרמת השרון. היה שם חדר שאז נראה לי ענק, שהיה שייך לבן שבצבא, ובו מדפי ספרים עליהם מסודרים כל כרכי “הארץ שלנו”, כתומים ושמנים. צללתי לתוכם, עובר משנות החמישים לשישים. מאוחר יותר גילתי את המערבונים, את פטריק קים, את ספרי הזימה, אבל זה כבר סיפור אחר. הבית של סבתא שלי, החלטתי לחפש אותו.
היא גרה על צלע ההר, בדירת שיכון, שמהמרפסת שלה, שנסגרה לחדרון שגם בו ישנתי לעיתים (אני נזכר כיצד בלעתי שם אגורה, והובהלתי לבית החולים שם צולמה בטני ברנטגן כדי לגלות את דמותו הברורה של המטבע בעל השוליים הגליים, ואיך חירבנתי בסיר עד שנמצאה האבידה), ניתן היה לראות את המפרץ ואת הנמל. אבל לא כמו מהכרמל, המקום בו התחלתי את החיפוש, לא מגבוה, בניתוק שהופך את הכל ליפה כגלויה ומרוחק כמוה. הייתי צריך לרדת.
יכולתי כמובן לקחת מונית או אוטובוס. הייתה לי נקודת התייחסות ראשונית, רחוב עבאס, לידו אני יודע שהיא גרה. יותר מזה, יכולתי לטלפן לאבי או לאימי ולשאול אותם לכתובת המדוייקת. אבל משום מה לא עשיתי זאת. זה היה הופך את החיפוש לקל מדי, וכלל איני בטוח שבכלל רציתי למצוא את הבית. רציתי לחפש אחריו, ואולי להרוויח איזה שיטוט על הדרך, גם בלי להיות נינוח.
את הכבישים המטפסים אל הכרמל חוצים גרמי מדרגות תלולים, משעולים צרים, שמתפתלים בין הבתים הנאחזים במדרון התלול, גשרים מובילים אל פתחיהם. אני גר במישור עדין טופוגרפיה בו כל גבעה היא בעלת משמעות. כאן זה הר, אחד, דרמטי ופרוע, לא כמו בירושלים על הריה המעוגלים והממושמעים. כמה קשה היה לבנות את הבתים האלה, לטפס במדרגות הללו. הבנייה הישנה אנושית בממדיה ומזדקנת בכבוד. בתים בני שתיים או שלוש קומות, צמחייה פראית למחצה. רק מדי פעם מפרים את ההרמוניה בנינים מרובי קומות ומכוערים לעילא. אני מתעלם מהם. שכונות המגורים בהן עברתי, מחליף גרם מדרגות נסתר אחד באחר, מחפש אחרי קיצורי הדרך הבלתי משולטים, היו כמעט נטושות בשעות הצהריים, כמעט חסרות עדות למי שמתגורר בהן כעת, מוגפות תריסים. היה קר בחוץ, והתחזית צפתה גשם. היה לי נחמד, ככה. שאלתי פקח עירייה אחד איך להגיע, אבל התעלמתי מעצתו לקחת אוטובוס, למרות שהברך די כאבה לי. גם לסבתא שלי, כפי שטרחה להזכיר זאת השכם וערב, היה לא קל.
חייה היו קשים. היא עלתה לארץ בשנות השלושים, בת וינה יפיפיה ושחומה, ששיעורי הטניס שקיבלה בילדותה לא הכינו אותה להלם אובדן משפחתה ולכך שתמצא את עצמה כאם חד הורית לאבי בזמן מלחמת השחרור, כמבשלת במחנות צבא, כאישה המנהלת גן ילדים בסלון ביתה לילדי השכונה המעורבת, היהודית ערבית. אני זוכר את הגן הזה, איך הייתי יושב עם שאר הילדים סביב שולחן גדול ומשחק בקוביות ענקיות מעץ. היא הייתה מכינה ספגטי ברוטב עגבניות מתוק, טעים נורא. אני זוכר את חצר הבית, את החורשה שגבלה בה, איך פעם זרקו הילדים מהכניסה הסמוכה צב מהמרפסת העליונה כדי לראות אם שריונו מתנפץ.
עברתי ליד רחוב שפנה אל תוך ההר המיוער וחשבתי שהלכתי בו פעם, בטיול נדיר עם בעלה של סבתי, סבי החורג, אבל לא הייתי בטוח. הוא עבד במחלקת המכס בנמל. אני זוכר שביקרתי אותו שם, את האוניות והמנופים. עבורי, כילד, זו הייתה ארץ פלאות, בה הרגשתי תמיד אהוב ומטופל.
לא מצאתי את הבית. הזמן הלך ואזל, והברך כאבה לי עוד. הצטננתי יום קודם, ועמד בפני שבוע עמוס, כך שהיה משהו קצת דבילי בכל האתגר המופרך הזה, לחפש בית על פי זכרונות. נוסטלגיה. כאב העבר המתוק, ותחושת הדה ג’ה וו, שכבר הייתי כאן, שזה ממש כאן מעבר לפינה, בכל זאת הובילו אותי הלאה.
זו תחושה מתעתעת. חשבתי שזיהיתי גרם מדרגות מוכר. יש לי צילום לידו, עומד חבוק על ידי אימי, צעירה ויפה, לובשת שמלה פרחונית ושערה קלוע בשתי צמות. עליתי בו בהתרגשות, נזכר במגע המוכר של מעקה הבטון בחדר המדרגות, עליו הייתי מחליק, מתפלא מדוע הדלתות אינן פונות לכיוון הנכון, מגלה שטעיתי, ושזה אינו הבית הנכון. השעון בפלפון הכריע: הגיע הזמן לחזור.
התחלתי לטפס. הכאב בברך התמתן קצת, והכדורים שקניתי נגד הצינון פעלו בסדר. גרם מדרגות בו טיפסתי שוב עורר בי זכרונות. בדיוק ככה זה נראה והרגיש אז, כשהיינו עולים מהבית אל רח’ עבאס, העיקול בשביל, חומת האבנים. ושוב נכזבתי. אולי זה לא היה בכלל רחוב עבאס, לידו היא גרה, אולי אני רק זוכר זאת כך.
זיכרון. האם ניתן בכלל להסתמך עליו? מה משמעותו כשאינו מחובר לעובדות קונקרטיות, לכתובת ומקום מדוייקים? אינני יודע את התשובה. שלוש השעות שלי הסתיימו, ואני שונא לאחר.
בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).
לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז”ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.
הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה’, ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.
חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.
הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע”י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.
אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.
אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.
אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.
השר שרנסקי נאם היום, בהלוויית רותם מוריה, תלמידי לשעבר. כל כך הרבה שנים בארץ והמבטא עדיין לא נשחק. הוא היה נציג הממשלה, ואמר מילים שחוקות, ממהר לנכס את המוות הזה, להכניסו להקשר ציוני הולם, פותח בהתנצלות הצפויה, לא הכרתי את רותם, אבל…
אני הכרתי אותו קצת, ואני שמח על כך.
הוא היה חלק מכיתה שאהבתי מאוד, חבורה מיוחדת שלימדה אותי המון. רותם היה אחד מהבעייתיים, אוהב קולנוע ומבריק, דעתן, יוצא דופן גם בתוך קבוצה של מיוחדים. הוא עיצבן אותי מאוד והוא שימח אותי מאוד.
אני קורא את הפסקה האחרונה. שלוש פעמים מאוד, ופעם אחת המון. זה ככה. זו הייתה תקופה קיצונית, ואני חושב שדווקא לו הצלחתי לעזור לצלוח אותה. את סרט הגמר שלו הוא עשה כנגד כל הסיכויים, במאבק הירואי של מישהו שהיה עד אז כמעט דחוי, סוג של הבטחה מוחמצת. זה היה ניצחון מפואר. מתוך הדרמה הנואשת של גיל ההתבגרות, שהיה נדמה שהוא שקוע בה עד צוואר, הוא הצליח לחלץ קומדיה מבריקה ופשוטה, דיאלוג של שני נערים על ספסל, ציני וחד, יפה נורא. מבריק, באמת. זוהר כמו יהלום. זה היה סוף טוב לתקופת לימודים לא קלה, וזה שם את הקשיים בפרופורציה.
מאז הוא היה תלמיד לשעבר שלי, ואני מורה לשעבר שלו. נפגשנו מדי פעם, במסיבות, בבאר, ברחוב. בשיחות קצרות של עדכון הוא סיפר לי שהוא עובד בהייטק, ושיום אחד עוד יעשה קולנוע. אבל אני לא חושב שזה היה תסכול אמיתי. אני חושב שהייתה בו גאווה מוצדקת, לא יהירה. הוא שפע נעימות וטוב לב. ניכר שהוא נהנה מהמצב הזה, מלגלות את מנעמי התפקוד, העמידה במשימות. נראה היה לי, מרחוק, שטוב לו.
אחרי השר ונציג העירייה דיבר חבר של רותם, אוהב והמום. הוא הכיר אותו באמת, ותיאר דמות מלאה, שהחוסר שלה רק מתחיל לכאוב. העצב שלו, ושל המשפחה, ושל האנשים שהמשיכו לעמוד סביב הקבר עד אחרי שהחשיך, חידדו אצלי את תחושת הבזבוז וההחמצה על המרחק הזה, ששמרתי. לא היכרתי אותו מספיק.