Category Archives: יומן

בוסטון, המרתון העשירי שלי

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, לקראת המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה שלשום תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, מרתון מספר עשר, ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק את מסקנותי ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה את הרצון והיכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

שק של נתעבים

כשהגענו לכאן, לפני קצת יותר משלושה חודשים, הבחירות נראו רחוקות, כמו מאורע אקזוטי שאנו נהיה עדים לו. כראוי לעיר אוניברסיטאית, הזיהוי הפוליטי של האנשים שגרים סביבנו לא היה מוטל בספק. כבר באחד הטיולים הראשונים ברחוב נתקלתי במעין מיצב, פסל פוליטי, בחצר אחד הבתים הסמוכים. שני שלדים, חובשים מסכות של טראמפ ושל פוטין, יושבים ליד שולחן עץ שעליו גלובוס ובובות גיבורי על, ושלטי בחירות מדומים מכריזים: ״טראמפ, פוטין, עושים את הרודנות גדולה שוב״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). זה היה חצוף ומשעשע, וראיתי איך אנשים מצלמים, משתפים, מחייכים. תעמולת בחירות עממית ואישית, מתאימה משהו טוב טוב לדור, לזמן ולמקום הזה.

המיצב השתכלל והשתנה במשך הזמן. כדי להדגיש את אימת האפוקליפסה המתקרבת נוספה סצנה למרגלות השלדים, של דינוזאור המחריב עיר מלגו. לאחר מכן שונתה הסיטואציה כליל, והשלד של טראמפ הולבש בבגדי שטן מקורנן, המשחק שח עם שלד מלאך. לקראת האלווין הוצב טראמפ על מעקה המרפסת, לובש חליפה אבל אדום פנים, נושא קלשון ובעל ידי מפלצת, כשזומבים, המייצגים את בוחריו רפי השכל, למרגלותיו. על מצבות בית קברות נכתב בגיר מה יקבר אם יקרה הגרוע מכל: אובמהקייר, זכויות נשים, ערכים אנושיים. בכניסה לבית עמד שלד כלב קטן, אוחז בפיו את דגל קנדה, השכנה השפויה יחסית מצפון.

משעשע אבל מטריד. קיצוני וחד מימדי באופן בו הוא מציג את המציאות, מתריס ומקבע זהות נגד יותר מאשר משכנע.

טראמפ במרפסת

כשנסענו לקמפינג עצרנו בצד תחנת גביית אגרה על הכביש המהיר, להתמתח. טנדר אדום חנה שם, ועל הפגוש האחורי שלו שתי מדבקות, אחת עם בדיחה גזענית על חשבון הנשיא אובמה, והשנייה עם וריאציה על סיסמת המאבק השחור באלימות משטרתית: DEPLORABLE LIVES MATTER. המדבקה הזו התייחסה כמובן לדבריה המקוממים של קלינטון, שתיארה כיצד חצי ממצביעי טראמפ באים מ- ׳שק של נתעבים׳. יכולתי להבין את הכעס של בעל הטנדר הזה, ובמקביל לסלוד מהגזענות וההתנשאות שהפגין.

מדבקה על טנדר

ביום שלפני הבחירות הוצאתי את הכלבה לטיול, וראיתי שהמיצב בבית השכן השתנה שוב, והפעם, כיאה לתבוסתו שנראתה אז ודאית, בובת טראמפ הייתה מוטלת על הקרקע, כששני שלדים דוקרים אותו בחרבות מוודאים את מותו ביסורים. אני מתאר לעצמי את התדהמה והאימה שהשתלטו על הבית הזה כשנודעו תוצאות האמת.

ביום שאחרי הבחירות טיילתי שוב עם הכלבה, וראיתי שהמיצג לא שונה, אבל נוסף שלט קרטון בחזיתו הקורא – ׳שלדים! אל תוותרו, במיוחד לא עכשיו!׳.

טראמפ על הרצפה

הלכתי לאוניברסיטה. המרצה בקורס בו אני משתתף כשומע היה עצוב מאוד. הוא צעיר ומבריק, ממוצא מצרי, זר למראה, מוסלמי. הוא סיפר איך הבחירות הללו היו אמורות לספק מוסר השכל לילדתו בת השלוש, כיצד הבריון הוא לא זה שמנצח, ואיך הוא חושש כעת ממה שמצפה לה בחייה, נושאת שם משפחה מוזר, חיה בארץ שבחרה לנשיא אדם בור ושונא נשים, הנתמך על ידי ארגון הקו קלאס קלאן. כל החדר היה על סף דמעות. דיברנו על זה עוד קצת, אבל לא היה הרבה מה לומר, פרט לשיתוף בקושי, והכרזה על סולידריות וחובה בתמיכה הדדית. ואחר כך הוא התחיל ללמד, על מיניות נשית בעולם האיסלאמי של ימי הביניים, ושריון מנחם של ידע מעמיק כמו נוצר סביבו, ולרגע אפשר היה לשכוח מכל זה.

זה הסתיו

סתיו. שיא הצבעוניות כבר עבר, והוא היה יפה להפעים. הרחובות בערו באדום, צהוב וורוד. כעת חלק מהעצים כבר ערומים וחלקם פושטים את שאריות עליהם. עוד מעט החורף כאן. קשה לי בתקופה האחרונה. הגוף שלי לא עובד כמו שצריך, ואיני יודע אם זו הסיבה או אולי תוצאה של כך. זה התחיל בכאב בכתף, שהחמיר לאיטו עד שהפך למגבלה שמשמעותית בתנועה, ושמתבטא גם בקשיי שינה, והמשיך במתיחת שריר ברגל, שמקשה עלי לעמוד באתגר החזרה לכושר ריצה. אני מתפרק, כך זה מרגיש, וזה קורה בזמן בו הייתי מעדיף להיות חזק ובטוח בעצמי.
זה הסתיו, עם הענן, וגם יום הולדתי המתקרב, וגם יום השנה למות אבי, שהיה לא מזמן, וגם תחושת התלישות המתגברת. אני מדוכדך. עלי להיזהר מלצלול עמוק יותר.
העמדה בה אני נמצא כאן, כבן זוג של חוקרת, מעניקה לי טובות הנאה לא קטנות. יש לי גישה חופשית לספריות ולמתקנים המפוארים של אחת האוניבריסטאות הטובות בעולם, איני צריך לעבוד. למעשה, אין ממני שום ציפיות, רק תקווה שלא אהפוך לעול שיפריע לה להגשים את מה שמצופה ממנה. אבל החופש הזה הוא חרב פיפיות, מאחר שפירושו הוא שאני אחראי להצבת אתגרים בפני עצמי, וזה, מסתבר, לא משימה קלה.
במשך יותר מעשרים שנה חייתי באותה סביבה. למעשה, גרתי באותו בניין מסויים מאוד, יחיד ומיוחד בין תל אביב ליפו. כתובת מגורי הייתה מהדברים שהגדירו אותי בעיני עצמי והסביבה הזו הזינה ויצרה את תחומי העניין שלי ואת ההכרה התרבותית והפוליטית שלי. ופתאום הכתובת שלי אחרת.
לימדתי שנה אחרי שנה, עשרים וחמש שנים רצופות. המבנה של שנת לימודים טבוע בי, חלק מהאופן בו אני מגדיר זמן. תלמידים ובעיותיהם היו חלק מהותי ומשמעותי מהיום יום שלי. שיעורים היוו עבורי לא רק עבודה אלא אתגר והנאה. זה חסר לי.
אני יודע שזה רק לשנה. אני מודע לכך שאני בר מזל, שהניתוק הזמני מהסביבה המוכרת ומשגרת ההוראה השוחקת הוא מבורך, ובכל זאת אני מתגעגע למה שיצר את השגרה הזאת, השכנים, הרחובות, התלמידים, הכיסא הקבוע בבר הקבוע, מסלולי הריצה המוכרים, מזג האוויר, האוכל.
ובגלל שאני פה רק לשנה איני יכול או רוצה להחליף את הגעגועים הללו במחויבות או הרגלים אחרים, חדשים.
זה הסתיו. הטבע מכין עצמו לחורף, שאחריו יבואו אביב וקיץ, וחוזר חלילה. הכתף והרגל יחלימו. את השנה הזאת אזכור לטובה, אתגעגע גם אליה.

משהו קצת דפוק

משהו קצת דפוק, אמת אכזרית וקשה שנמצאת מתחת, או אולי במקביל, לכל הנחמדות, המודעות העצמית, יופי הטבע, רמת החיים.

בדרכי לאוניברסיטה בשעת בוקר חלפתי דרך גן ציבורי, בו שיחקו אימהות עם ילדיהן. רק אימהות, אפילו לא אב אחד. והרוב המוחלט של הפועלים, של עובדי הכפיים והטכנאים שמתחזקים את השכונה, הרחוב והעיר הם גברים.

מרכז גני הילדים אליו הולכת ילדתי נפלא. צוות הגננות מסור ואוהב את הילדים וכולם לוקחים את זה כל כך ברצינות עד שלא נעים. בערב ההורים (בו הוגש אוכל משובח אבל פשוט, פיצות, שיפודי ירקות ומוצרלה, כאלה) הצגנו זה בפני זה, פרט לשמנו, גם את מילות היחס בהן אנו מבקשים לפנות אלינו, היא/ שלה, הוא/ שלו, או כל אופציה אחרת, ולמרות שבגן שלנו המילות של כולם תאמו את המין שלהם זה היה יפה ונכון, וחלק ממדיניות של ׳התנגדות להטיה׳ (anti bias), המעודדת ערכים של שיוויון וחוסר שיפוטיות או הנחות יסוד מפלות. וכל הצוות, פרט לנער אחד שעושה סידורים ומנהלה וליצן מבוגר שמעביר סדנת שטויות, הם נשים. ואנו משלמים יותר מ- 1500$ לחודש, והילדה שם עד שלוש ורבע, אבל רוב ההורים משלמים קצת יותר ומפקידים שם את ילדיהם משמונה וחצי בבוקר ועד חמש ארבעים וחמש.

כל זה לא מפליא, כמובן, רק קצת מאכזב. כי זו אחת הערים המתקדמות ביותר בעולם, והפער בין הדיבור על השיוויון והיישום שלו במציאות הוא מייאש.

*

לפני כמה זמן, בסוף השבוע של ׳חג העבודה׳ (Labour Day) נסענו לפסטיבל שנערך בעיר תעשייה שירדה מגדולתה, ושמציין שביתת פועלים מיתולוגית שנערכה שם ב- 1912, לה ניתן השם ׳שביתת הלחם והשושנים׳ (Bread and Roses). זה היה אירוע חיובי בצורה יוצאת דופן, עם דוכנים ובימות מוזיקה עליהן הופיעו להקות פולק ופאנק אנטי ממסדיות. זמרת אחת, לא צעירה, הודתה לקהל המועט על התמיכה שקיבלה גם בשנים הקשות שעברו עליה, ואחר כך שרה את האינטרנציונל, בגרסה אנגלית מוזרה, וכמה אנשים נעמדו בדום מתוח. הופעת הסיום החגיגית הייתה קרקס שערכה להקת ׳לחם ובובה׳ (Bread and Puppet). זו להקה שהוקמה בשנות ה- 60, שעושה מופעי תיאטרון פוליטי באמצעות בובות ענק עשויות עיסת נייר ובד, ובסוף כל הצגה שלה מחולקים לחם ומטבל שום (מעולים) לקהל. זה מצחיק ויצירתי, וכולם נורא נהנים.

ההופעה בנויה מנאמברים, קטעים קצרים שכל אחד מהם מוקדש לעוולה אחרת. הנזק שהאדם גורם לטבע והנקמה העתידית שלו בנו מודגמים עלי ידי השתוללות חבורת נמרים הטורפים את מי שניסה לאלף אותם, טקס אשכבה מרגש נערך לבובה המייצגת פעילת איכות סביבה מהונדורס, שנרצחה על ידי המשטר שנתמך על ידי הפוליטיקאית היחידה המוזכרת בשמה בכל המופע, הילרי קלינטון (ושם זה נהגה בבוז תהומי על ידי השחקניות. אי אפשר להתבלבל לרגע, אף אחד פה לא יצביע לה). כל הטקסטים נאמרים באנגלית ובספרדית, לטובת המהגרים, אחד מהקטעים המרגשים ביותר מוקדש ל- ׳חיים שחורים חשובים׳ (Black Lives Matter), אבל כל חברי הלהקה לבנים.

אני לא מבין הרבה במאבקים ובעוולות המקומיות, אבל נראה שלהט אמיתי, גם אם מעט קנטרני, עומד מאחוריהם. רק חבל שהכל כל כך שטחי, ושנראה ששמירה על הקהילה, סגנון החיים ומראית העין של השמאלנים היצירתיים, הצודקים והמוחים יותר חשוב מהמחאה עצמה.

אחד מהקטעים הוקדש, כמובן, לישראל ולפלסטינים. הוא התחיל במה שהוגדר כריקוד שלום פלסטיני, שבוצע על ידי סוסים בתלבושות כחולות ולבנות לקול תזמורת כלי נשיפה, שניגנה משהו שדומה להורה. כנראה שהכוונה הייתה לסמל ילידים שלווים העוסקים בשלהם, כשלפתע פרץ לבמה פיל ורוד ענקי, מרשים בצורה יוצאת דופן, אשר פיזר את כל הסוסים האלה לכל עבר, וממש לא התחשב באף אחד. בסוף הקטע, אחרי הרבה בלגן חינני, הסתבר שהמחאה היא נגד חברת ׳בן אנד ג׳ריס׳, המוכרת בשטחים הכבושים גלידה לה היא קוראת ׳שלום ואהבה׳.

הפיל היה מצחיק ומעולה, והמחאה על הצביעות של חברת הגלידות היא נכונה וחשובה, אבל היה ברור שהקטע הזה נתפר מבובות שהיו במחסן והיה חבל לא להשתמש בהן, ושהשטחיות היא רק נזק הקפי של הבחירה האסטטית. שעבור הלהקה והקהל שצפה שבמופע ישראל/פלסטין זה עוד עוולה אחת מני רבות, שבה הטוב והרע ברורים לגמרי עד שאין אפילו צורך לדייק בפרטים.

*

במוזיאון האתנוגרפי של הארוארד קומת הכניסה מוקדשת לתרבות ילידי צפון אמריקה, מי שפעם, בילדותי, חשבתי שהם אינדיאנים. יש שם אוסף מרשים של שרידים משבטים שונים, כתר נוצות, סירת קנו, ציורים, אריגים וכלים. זו תצוגה עצובה, המזכירה את העוול הגדול שהתרחש כאן, שכל זה נבנה על חורבותיו. אבל אני מתגעגע הביתה, למקום בו אוכל להרגיש שיש לי חלק ואחריות על עוולותיו.

גן עדן פה

זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.

הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.

יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.

אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?

זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.

וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.

השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.

יש בצורת, התחלנו.

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

צריך לאזור כח

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.

במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.

הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.

אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.

בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.

אחי, נוגשי העבדים

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

כמעט עבר החופש

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

כמעט פודיום – עוד מחשבות על ריצה

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה- 34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל- 45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל רצתי לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב באמצעות המחשב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולדבר איתי על כך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהריצה היא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי. אני חושב שההנאה שלי מהריצה אינה קשורה לנקודת מבט חיצונית עלי, או למיקומי היחסי בתוך אותה ספק קהילה.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. יש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים. באף אחד מאירועי הריצה בהם השתתפתי לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. אני מקווה שמי שזוכה בגביעים הללו עושה זאת ביושר, כי אחרת מה הטעם, אבל יודע שזה לא כך. יש מי שמרמה.

בימים האחרונים היה באלגן מכוער ועצוב סביב רמאות כזו שנחשפה. נתן אופן, רץ עתיר זכויות, בן 74, סבא לעשרה נכדים, שהשתתף במאות אירועי ספורט במהלך חייו וזכה במקומות גבוהים בלא מעט מהן, נתפס מרמה בחצי מרתון ירושלים. כנראה שקיצר את המסלול ובוודאי שלא רץ את כולו בכדי להגיע ראשון בקבוצת הגיל שלו. זו אינה הסתבכותו הראשונה. לפני שלוש שנים נתפס כשהוא מסייע לרצה אחרת, ירדנה ליב, לזייף נצחון בקטגוריית הגיל שלה במרתון טבריה, כשנשא עבורה את שבב המדידה המאפשר ביקורת על הריצה. אז הגנו עליו חבריו להנהלת ’איילות‘, מועדון הריצה הגדול שהוא ממייסדיו, אבל הפעם הגדיש את הסאה, תוצאתו נפסלה והוא סולק מהמועדון.

בסרט וידאו שצילמה וביימה נכדתו (’לחזור בריצה‘/ עמית לרנר), נראים מדפי הגביעים העמוסים בביתו, מצולמים מהצד כי אין מקום אחרת. הוא לובש חולצה של מרתון תל אביב כשהוא נוסע לביקור קצר ועצוב אצל אימו הקשישה, שכמעט אינה זוכרת כלום. הוא בן של רב שהפסיק להאמין באלוהים אבל עדיין עורך קידוש בסעודה משפחתית רבת משתתפים. הוא השתתף בתחרות איש ברזל, הוא איש ברזל, אתלטי וקל תנועה, ילדותי כמעט. ועכשיו נתפס כרמאי. איזו בושה. מעשיו דרשו תכנון, אם כי גם זה היה ילדותי, של מי שלא מודע לכך שיש מי שיבדוק, שישים לב לחוסר היושרה, למלאכת הרמייה הבלתי מובנת. למה היה כל כך חשוב לו הניצחון? הגביע? את מי זה מעניין? המדפים הרי כבר עמוסים, כמעט אין בהם מקום. מה ערכו של נצחון שנקנה בשקר?

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.

סיכום מרוץ קריית גת

40:37. זו תוצאה טובה, אבל היא קרובה כלהכאיב למטרה האופטימלית שלי, לרדת מ- 40 דקות. גם המקום, בסביבות 30, ישר אחרי האישה השנייה, 5 בקטגוריית הגיל שלי, הוא טוב אבל מתסכל. האם לכך מכינה אותי הריצה, להיות מתוסכל מהישגים שאחרים היו מקנאים בהם?

חוויה מוזרה, מרוץ מחוץ לתל אביב, אליו הגעתי ברכבת. קפיצה קטנה ומעצבנת, עם אנשים שמעשנים ברציף ואיחור צפוי אבל מלחיץ. ואיך אני עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול כל הרצים האלה, שלבושים כמו שצריך ויודעים איך מתנהגים בעוד אני רק משחק בכאילו, אורח, זר. אחרי החימום בו כבר התחלתי להזיע כהוגן החלטתי להשאיר את המשקפיים בתיק אותו הפקדתי במתנ״ס. זה בודד אותי מהסביבה עוד יותר. לא יכולתי לראות את פרצופי האנשים המעטים שהיו ליד המסלול, שליחך את שוליה של העיר הרבה יותר משחצה אותה. אותה אישה בעקבותיה רצתי הייתה צללית בלבד, שמעתי רק את צפצופי המכוניות שעצרו במחסומים שבודדו את המסלול. רק פעם אחת החלקתי על ידי ילדים שעמדו בצד, אבל לא הייתי בטוח אם הם לועגים לי, הזר שבא לביקור, או שמחים על החוויה.

בנקודת הסיום היה כיבוד, היו מים. מישהו התמוטט והכרוז קרא שוב ושוב למגן דוד. האמבולנס הגיע בסוף, נוסע לאיטו. הייתה תחושה של עיר פיתוח, של מרוץ שמפחד שיגידו עליו שלא השקיע. את המדליה חילקו כבר בהתחלה. היו גם פירות, גם יוגורטים, גם חולצה, גם תיק, וגם מים בשפע, והכל ב- 70 שקל בהרשמה המוקדמת. בעל הבית השתגע.

חשבתי שארגיש טוב יותר. את מרתון תל אביב עשיתי פצוע, כך שהתוצאה, למרות שהייתה שיא אישי, לא שיקפה את היכולת שלי. המרוץ הזה היה האחרון בעונה, וקיויתי להפתעה, לתוצאה חלומית, שתפצה אותי, שתוכיח שבאמת השתפרתי, שתתרגם את החשיבות שתפשה הריצה בחיי למספר פשוט. פחות מ- 40 דקות זה רץ מהיר, טוב. כנראה שאני עוד לא כזה.

המסלול לא היה קל. היו בו עליות מתונות אך מתמשכות וכיכרות מעצבנות. והיה חם. נהייה כבר חם מדי לרוץ מהר, הגוף לא מצליח להתקרר.

אבל אני מתאר לעצמי שבשנה הבאה יהיה קל יותר. עוד אחזור. עוד אשתפר. זה לא באמת תסכול, מה שאני מרגיש, זו מעורבות. מתישהו בריצה, כשהיה קשה, הזכרתי לעצמי כמה מעט זמן אני רץ, שנים בודדות, ושהייתי מעשן כבד לפני כן. זה לא תסכול, זאת ציפייה.

זה היה מרוץ טוב.

סוף עונה – עוד מחשבות על ריצה לעבודה

התחלתי לרוץ לעבודה לפני כשמונה חודשים, בשלהי אוקטובר. התמדתי בכך מאז, כאשר השגרה שלי הורכבה משלושה עד חמישה ימים בשבוע של ריצה הלוך ושוב לבית הספר בו אני מלמד או לאוניברסיטה. ממוצע המרחק אליו הגעתי כך היה כ- 60 ק“מ שבועיים, שלהם נוספו ריצות נוספות במסגרת הכנה למרתון תל אביב. בסך הכל רצתי בתקופה הזו בין כ- 200 לכ- 350 קילומטר בחודש. התרגלתי לזה מאוד.

עכשיו מתחיל קיץ, ואיתו חופש גדול, שישמש גם כפגרת ריצה לעבודה עבורי. אנצל זאת כדי לנסח מספר לקחים והתרשמויות מהחוויה המצטברת הזו.

במשך השנה הריצה הפכה לקלה ומהירה יותר, גם מבחינת קצב וגם מבחינת המאמץ הנדרש. קצב השיוט שלי ירד מכ- 5:30 דק‘ לק“מ לכ- 4:50 דק‘ לק“מ. הגוף התרגל לריצה עם התרמיל. תהליך השינוי היה טבעי והדרגתי, ואני מרגיש שהוא עדיין לא הסתיים, למרות שקצב השיפור מתמתן. כשהתחלתי לרוץ לעבודה כל ריצה כזו הייתה אתגר שרק לצאת אליו ולהשלים אותו – הלוך ושוב לאוניברסיטה – נראה קשה מספיק. היום, חוץ מאשר בזמן פציעה, יש לי את היכולת לבחור ברמת האתגר אותו אני רוצה להציב לעצמי. המשימה עצמה – הריצה לעבודה – הפכה למובנת מאליה. אני יכול לרוץ מהר או לאט, אני יכול להאריך את הדרך או לקצר אותה, אני יכול לעשות קניות בדרך חזרה. זה כבר אורח חיים והגוף סיגל את עצמו לדרישות הפיזיות המלוות אותו.

וזה עדיין לא קל לפעמים. בחורף היו ריצות, בגשם, מול רוח, ובהם רגעים של סבל פיזי. היו כבר כמה ימים חמים, בהם לרוץ בצהריים זה לא ממש כיף. אבל בינתיים לא הייתה עוד אף ריצה עליה הצטערתי, ורק פעם אחת, בעקבות פציעה שלא הספיקה להחלים, נאלצתי להפסיק ריצה באמצע. אבל במידת הצורך, במקרה של כאב או תנאים קשים, ויתור או הפסקת ריצה הם אפשרויות שאני לוקח בחשבון. אני לא רץ לעבודה בשביל לסבול אלא מכיוון שזה גורם לי הנאה, מכיוון שזה פשוט וטבעי ומכיוון שזה עושה לי טוב, פיזית ונפשית.

היה לי קשה מאוד לשמור על שגרת ריצה לעבודה אם לא הייתה מקלחת בבית הספר, ואם לא היה לי מקום לשמור בו נעליים להחלפה. שימוש במגבונים הוא אפשרי, ויש רצים שזה הפתרון המתאים להם אבל עבורי המקלחת לפני התחלת יום העבודה היא טקס מעבר כמעט הכרחי. הייתי שמח אם היה לי גם תא להשאיר בו בגדים וכלי רחצה ואם המקלחת היתה נקייה ומתוחזקת טוב יותר. אולי אצליח לדאוג לזה בשנת הלימודים הבאה. במקלחות באוניברסיטה אמנם הושקעו משאבים לא קטנים וקיומם פורסם בהרחבה (כמקלחות לרוכבי אופניים, כמובן) אבל נראה שכמעט ולא משתמשים בהן והן מתוחזקות בצורה מחפירה. זה ביצוע כושל ומרגיז לרעיון טוב, ולמרות זאת הן הפכו את הריצה לאוניברסיטה וממנה לקלה יותר.

שנים רבות אופניים היו כלי התחבורה הראשי שלי. אני גאה בכך שאני רוכב מנוסה וטוב. העלייה בכמות הרוכבים העירוניים והתשתית המתרחבת לרכיבה עירונית הם דבר מבורך ומרגש, שינוי מתבקש שטוב שבא. גם האופניים החשמליים למינהם יכלו להיות אמצעי תחבורה עירוני ידידותי ונוח. אבל חלק גדול מהרוכבים והרוכבות לא יודעים להתנהג ולא שומרים על כללי נהיגה, נימוס וזהירות בסיסיים. עצוב שהסכנה הגדולה ביותר בריצה בעיר היא אופניים ולא מכוניות. המפגשים עם הרוכבים והנהגים הללו מוציאים ממני אגרסיביות וגסות שאני מתבייש בהם, אבל לא מצליח לשלוט בהתפרצותם. כאשר רוכבת באה מולי, מדברת בטלפון תוך כדי דיווש מקרטע לרוחב כל המדרכה ומתוך הנחת יסוד שאני צריך לפנות לה את הדרך, זה מעצבן אותי נורא. כאשר נהג בוחר לא לעצור במעבר חצייה למרות שראה אותי וראה שביקשתי לחצות זהו בעיני מעשה אלים ופושע. שניהם מטומטמים, אבל אני צריך ללמוד להתעצבן פחות. גם זו מטרה לשנה הבאה.

הקיץ הגיע. יש עוד מרוץ אחד בו אשתתף ביום חמישי הזה, ואחר כך אקח הפסקה מלאה של כשבועיים מריצה בכלל. אחר כך אתחיל בהכנות לשנת הריצה הבאה, בה ישנם מספר מרוצי מטרה אפשריים. ברור לי שהריצה לעבודה תמשיך להיות הבסיס עליו אסתמך ושאלמד עוד דברים באמצעותה. אני כבר קצת מתגעגע.

מחשבות לקראת מרתון תל אביב המתקרב

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

רץ לעבודה

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין לזה הרבה התייחסויות, בודאי שלא בעברית.  חבל, כי זה נראה לי מנהג הגיוני לגמרי, והוא משתלב מצויין בחיי. כשהתחלתי לרכב  על אופניים לעבודה זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, לא מעט אנשים משתמשים באופניים גם ככלי תחבורה, כך שיש לי תחושה שגם הריצה כאפשרות הגעה ממקום למקום (יוממות, התרגום העברי למושג קומיוטינג, זו מילה כל כך מכוערת! זה חבל, כי צריך אותה) תהפוך לפופולרית. אספר על זה קצת.

בית הספר בו אני מלמד נמצא כארבעה וחצי קילומטר (בדרך הקצרה) מביתי. מסלול בין כ- 6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. זמן הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה- מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בדגם ריצת שבילים של חברת גרגורי. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו"ל. אבל לפני חודש וחצי הוא היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. במשך הדרך אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה אינו מהיר במיוחד. לרוב ריצה זו משמשת לי לצורך שחרור והרגלת הגוף לתנועה. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקים כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה חם, והגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כתכנית אימונים, אני מוסיף משחקי קצב לריצה. אני מגיע הביתה רעב אבל לא הרוס. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה בתוך העיר משתנה, עירני ומותאם אליה. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת, אבל הדבר הכי חשוב בה זה להיזהר. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה, תשעה קילומטרים (בדרך הקצרה). לשם אני רץ  דרך הים, הנמל, ופארק הירקון, במסלול של כ- 11 קילומטר. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה. אני סוחב בתרמיל כיסוי גשם ומעיל גשם ובינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. גם באוניברסיטה יש מקלחות, שהושקו בתרועת יחסי ציבור מרשימה. רכשתי לי מפתח באגודת הסטודנטים ואני, להרגשתי, המשתמש היחיד בהן. אני משאיר שם את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. מרק ושוקולטה הם קומבינציית תזונה לא רעה, שבזכותה הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנסון מהבהב שרכשתי בברוקס מרתוניה. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. המסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ- 70 ק"מ, בעשר ריצות. שוב, לא נורא. אני מרגיש שהגוף של התחזק מכמות הריצות הזו, ושרמת הבסיס שלי כרץ – ובעיקר היכולת לעמוד במאמץ, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ- 120 ק"מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים. זו העצימות המקובלת לתכניות אימונים למתקדמים למרתון. זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז' נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף ולהקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם – פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

וחוץ מזה, יש עוד טובות הנאה. תופעה כיפית במיוחד היא שהזמן הלוקח להופעת 'סוטול הרצים' – תחושת האופוריה הקשורה לכימיקלים אותם מפריש המוח בעקבות הריצה – זמן זה התקצר מאוד. אולי בעקבות זה אני רגוע יותר. גם השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו.  דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. עבור רובם, החלק השני של המשפט הוא בכל מקרה חסר חשיבות. טוב שכך. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר "Lore of Running" מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס ממליץ לשמור בסוד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי 'ספורטאי'. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל אני חושב שכבר לא אוותר על הרצון להמשיך להיות אדם רץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

אתר ריצה לעבודה אמריקאי: http://theruncommuter.net/