ארכיון קטגוריה: יומן

ריצה בסיבובים

הבת שלי, בת השבע וחצי, קצת משתגעת. אפשר להבין את זה. הזמן מתערבב. הימים דומים זה לזה. דרכה, אני יודע ורואה שגם לי קשה. 

חיים שלמים מתנהלים בבית. אפילו העבודה, אפילו הקשר עם העולם שבחוץ, הכל בפנים, הכל ביחד. זה לא רע, אני חושב שאני טוב בזה, אבל משהו מרכזי בחיי שנותנת לי הריצה חסר.

כמה ימים לא רצתי בכלל, עשיתי תרגילי מדרגה ועבודת משקולות קלה, כי הגוף דרש להמשיך ולזוז. עמדת המחשב שלי היא עמדת עמידה. זה לא מספיק. בשבוע האחרון אני יוצא להסתובב. 

הטווח המותר, מאה מטר, מאפשר מספר מסלולים באזור בו אני גר, שלמזלי ריק למדי. זה מקום בתהליכי שינוי מפליגים, שיראה אחרת לגמרי בעוד זמן מה, כשיגמרו לבנות. אז יגורו פה הרבה אנשים, וחלק מהקסם שהביא אותי לכאן יעלם. בינתיים די ריק, ואיני חושב שאני מסכן איש. 

אני רץ מהר יחסית כדי לא לבזבז את הזמן שאני מקצה לעצמי, המינימום ההכרחי כדי לשמר כושר ריצה, מקפיד על מרחק מהאנשים הבודדים שמוליכים כלבים, שבדרך למקומות שהם חייבים להגיע אליהם. אני מניח שלכולם יש סיבה טובה מספיק להיות כאן. כולם נחמדים, כולם חולקים את האוויר הזה, את החוץ, שיפה מאוד עכשיו, את העול שיש לשאת. בסוף הריצה אני חוזר ישר הביתה. כי החוץ מסוכן ואסור עכשיו, נגוע.

ובכל זאת אני לוקח את בתי כמעט כל יום לסיבוב הבוקר של הכלבה. זה מסלול קבוע, המקיף את בית הספר שלה הקרוב אלינו. הוא סגור כעת, כמובן, ואני מתיר לה לרוץ סיבוב שלם סביבו לבדה. היא נהנית מזה, וגם עושה את זה כדי לרצות אותי, כי היא מבינה שאני נהנה מכך שהיא רצה, ושהיא לבדה, לזמן מוגבל, זמן הסיבוב, זמן הריצה. 

אני חושב שהיא זקוקה לזה, אבל יכול להיות שאני חושב על עצמי. 

משהו משתנה (כולל וידאו)

מעניין, מה משתנה.

מעניין, אלו מין ימים גורליים אלו, איך שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

תחושת המגפה המתקרבת משנה את נקודת המבט על הרחוב, על העולם. אנשים הופכים לדבר מאיים, כל אחד הוא מוקד הדבקה אפשרי, כל מפגש אקראי הוא זירת חילופי נגיפים. והנגיף הזה הוא לא מוכר, זר, אין לדעת, אין לדעת.

ביום שבת הרחוב שקט. גם זה ייגמר, כשיגמרו לבנות.

מגדלי בטון צומחים איפה שפעם עמדו מבני תעשייה מטים לנפול. דבר אחד הופך לדבר שני.

ראיתי את זה קורה, בניין אחרי בניין, מטר מרובע אחרי מטר מרובע. אני חי פה מספיק זמן כדי לחוות את התהליך, שכעת נמצא בנקודת המראה, עוד רגע כבר לא ישאר כלום ממה שהיה. איזור שלם שינה את פניו לעיני. לא הייתה לי השפעה אמיתית על זה, הייתי רק עד ומשתתף במשחק של כוחות גדולים ממני.

אבל השינוי עוד לא תם, ואי אפשר לדעת מה יקרה.

שלד הבטון והמתכת הזה יצמח עוד, יגיע עד לגובה המנוף שניצב בראש הגבעה. הוא יהפוך לבתים, בהם יגורו אנשים. כל החלל הריק הזה, האוויר שיש פה עכשיו, יתמלא.

אבל עדיין לא.

עכשיו זה זמן הבטון והברזל. 

במשך השבוע משאיות חוסמות את הרחוב הקטן שמחבר בין הבית שלי לשכונה שהייתה פעם מרכז חיי. אני כבר לא כל כך עובר דרכו, כי זה בעצם אתר בנייה שרק מתחזה לרחוב. תבניות היציקה מתנפנפות באוויר, רשתות מתכת מונחות איפה שיהיו ריצפות, קירות ועמודים. משאבת הבטון פועמת. הבניין עדיין נמוך, ואפשר לראות את הפועלים הסינים שעושים את כל זה, שיוצרים את הפלא הנורא הזה, בניין צומח מהקרקע. 

מה היה פה קודם, קשה כבר לזכור, ואולי אין טעם. היה פה מפעל ליציקת מתכת, היה פה מחסן עצים שנשרף והפך לחנות בדים, הייתה פה נגריה, ומצבעה לרהיטים, ומקום שעושה חיתוכי לייזר, ועוד בית יציקה, וסטודיו של נגרת נחמדה, ועציץ חמניות שניצב בנקודה היחידה בה קיבל אור שמש. פעם היו כאן מסיבות רחוב ואחר כך היו כאן מועדונים, ואנשים היו משתכרים, ועושים סמים ובבוקר שבת כל הרחוב היה מלא טינופת של אחרי מסיבה.

זה קיים עכשיו רק בזכרון. כלום לא נשאר. כלום להחזיק, כלום בטון ומתכת. למה אני מתגעגע? האם היה בכל המקומות האלה, בכל הרגעים האלה, משהו ששווה לשמור?

זמן בנייה הוא גם זמן הרס. ככה זה.

זה יהיה יפה בסוף. יגורו פה אנשים נחמדים. אולי אתארח אצל מישהו מהם, כשכל זה ייגמר, כשהבטון והמתכת יוסתרו בתוך הקירות, כשרהיטי איקאה יורכבו בהמוניהם, אולי אספר להם מה היה פה קודם והם נורא יתעניינו.

ואולי זאת המגפה הזאת שעושה אותי עצוב ומהורהר.

מעניין. מה משתנה.             

מרתון תל אביב, תשע שנים מהפעם הראשונה (כולל וידאו)

אתמול בבוקר נסגר אחד הכבישים הראשיים שליד ביתי, וכל איזור פלורנטין נותק מתחבורה ציבורית. ניסיתי לא להילחץ. היה לי מרתון להגיע אליו. לבשתי בגדים של בני אדם מעל בגדי הריצה, הגוף הרגיש טעון. לא רציתי לאחר.

על אופניים שיתופיים לתחנת הרכבת, הרגליים מתאמצות קצת אבל לא נורא. ההתרגשות מניעה אותי. עוד מעט, פחות משעה, תתחיל הריצה. אשתתף בה. אני גאה בכך. זו הוכחה וסיבה לכך שגופי מסוגל לעמוד בזה. אימנתי והכנתי אותו יפה בחודשים האחרונים. זה לא היה תהליך אימון מושלם, אבל הוא היה טוב כפי שיכולתי.  

רוב מי שנמצא ברכבת הזאת, מי שצועד על הרציף עכשיו, שותה עוד קצת מים, בודק בהליכתו כיצד הגוף מרגיש, עשה תהליך דומה. אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתכונן. זו ריצה שגובה מחיר ממי שרוצה לעמוד בה, זמן, מאמץ, שינוי באורח החיים, אבל מעניקה דברים בתמורה. מי שנמצא כאן איתי, מי שאזנק לצידם, יהיו אנשים שהסכימולתנאי העסקה הזו. אני רואה בהם את שאני חש בעצמי. הריצה היא טובה. 

הריצה מלמדת אותי ענווה. גופי יכול להשתפר רק עד רמה מוגבלת. כעת הוא גם מזדקן. הנה, השנה אני כלול, לראשונה, בקטגוריית גיל שנשמעת בכלל לא מתאימה לי. גבר, בן 50 – 54, זה אני, מסתבר. כנראה שכבר לא אהיה מהיר כשהייתי לפני כמה שנים, אז סדרה של פציעות גרמה לי להבין את גבולותי. אבל אני במצב יותר טובמשהייתי לפני שנה, ובודאי מזה בו הייתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה בה השתתפתי במרתון הזה. 

חזרתי לרוץ קצת אחרי שאבא שלי מת. אני חושב שידעתי שאעשה זאת כבר תוך כדי המחלה שלו. במהלכה הישלתי מעצמי אוסף של הרגלים שלא הייתי שלם איתם. הפסקתי לאכול חיות מתות והפכתי לצמחוני, נגמלתי מעישון. זה גרם לי להרגיש שאני שולט על חיי בזמן שחייו שלו התקרבו אל קיצם. תהליך האימון שלי למרתון הראשוןשרצתי היה כולו תהליך של אבל.

עשר שנים בדיוק מאז שהתגלתה המחלה שלו. שבע שנים וחצי מאז הפכתי אני לאבא. יצא לי טוב. האבהות טובה לי. 

ביום רביעי האחרון לקחתי את תמר לריצת מיני מרתון ילדים, מין אירוע מוזר שמשלב אלמנטים שיווקיים עם רצון טוב, ובו חבורת אבות בבגדי ספורט ואמהות נושאות תיקים גדולים רדפו אחרי ילדיהם הלובשים חולצות בוב ספוג, ברחובות המרוצפים אבני מדרך מחליקות של מתחם שרונה המפוחלץ. 

היא רצה יפה, והמסע לשם ובחזרה באוטובוס היה נחמד. ההתרגשות שלה לקראת הריצה הייתה משמעותית יותר מההשתתפות בה. הריצה עצמה הייתה קצרה נורא, רק מתחיל ותכף נגמר, היא לא רצתה לקחת את המדליה כי חשבה שלא התאמצה מספיק. 

האם עשה זאת כדי לרצות אותי, כדי שאחשוב שהיא ילדה טובה?

בחרתי לא לקחת אתי את המצלמה לריצת המרתון, ולהשאיר אותה בתיק שהפקדתי בשמירת החפצים. הייתה ריצה טובה בסך הכל, לא התרסקות כמו בשנה שעברה ולא התעלות יוצאת דופן. הייתי מסוגל ליותר, כמובן, אבל תמיד זה כך. 

מתחם סיום המרתון נפרד ופנימי, והיציאה ממנו היא לתוך אירוע ריצה עממי והמוני, סותר בקצב שלו את זה של הגוף המותש. אחרי הריצה הארוכה שרירי הרגליים מאובנים, הצעדים עציים. זה נהייה קצת קל יותר, מפעם לפעם, אני יודע למה לצפות. הכאבים הללו הם חלק מהעניין, הם עדות לנזק שנגרם לשרירים, שאחריו יבנו מחדש, חזקים יותר. ככה זה להתאמן, לרוץ, לחיות. שמירה על איזון בין נזק לתיקון, לא קו רציף אלא תנודות. אני אוהב את זה, זה מתאים לי.

פגשתי את אהובתי ובתי פעמיים, בדרך הלוך וחזור, בכיכר השעון, ליד הבית. זה היה כיף גדול. אני חושב שהיא תזכור לטובה את הפעמים שבהם באה לעודד את אבא. 

האירוע הזה מוזר. הוא מייצר כל כך הרבה טינופת ובלגן, תוקע עיר שלמה בשם איזה דימוי של מסיבת כושר צעקנית. אני, כמשתתף בו, שותף לכל הטעם הרע הזה שמשתולל ברחובות. לא נורא, עשיתי כבר דברים גרועים יותר. 

אחרי הריצה, בדרך הביתה, דרך הרכבת הדחוסה ופקקי התנועה הבלתי אפשריים, אני נושא את המדליה בגאון על חזי. לא איכפת לי ממנה אחר כך, והיא הופכת לעוד אחת באוסף ששייך לבתי, אבל את הטקס הזה אני אוהב לעשות, משום מה.

הריצה עושה לי טוב. אני קצת מתבייש בזה, אבל לא נורא.

בדרך לאיסוף ערכה (כולל וידאו)

טרום מרתון, הימים האחרונים לפני, חוסר הבטחון בשמיים. ככה זה.

אבל הגוף די מאומן, והמרחקים הקצרים מהבית לעבודה וחזרה הם מאמץ קטן ומענג. זה טיול דרך העיר שתמיד מתגלים בו דברים חדשים. וזה ג׳ונגל פראי בו נאבקים על הישרדות ומעמד, אשר בו אני ספק תייר וספק משתתף. 

זה לא מקום קל, מדרכות העיר, וכל הבנייה הזאת, שמשתוללת מסביב, הופכת את עצם השימוש בהן לפעולה חתרנית. הכל משתנה, משתפץ, מגדלי פאר יחליפו בתי שיכון ואזורי תעשייה, ורכבת תחתית נוצצת תאפשר את הכל, וואי וואי, כמה טוב שיהיה פה. 

אבל בינתיים צריך לסבול קצת, כי אין אש בלי עשן וכשחוטבים עצים וכו׳. המדרכה שתהיה פה הרי חשובה הרבה יותר מהמדרכה שיש פה עכשיו. 

בגדול, זה משעשע אותי. הרחובות הם חיבור טלאים של החלטות תכנוניות מקומיות, כשלכל אתר בנייה או קטע רחוב יש חוקים שונים משלו. כל צומת היא חידה. זאת סכנת נפשות בחסות הקידמה, מלכודת לחלשים.

הנה, תאונה. נהגת מבוגרת פגעה ברוכב אופניים שחצה את הכביש במעבר חצייה. היא כנראה ראתה אותו ולא עצרה. שמעתי את רעש החבטה לצדי, ראיתי את האופניים באוויר, ואת הרוכב, גבר בגיל העמידה, לבוש כעובד השב הביתה, נראה זר, רוסי אולי, מוטח בכביש. 

אנשים נאספו. הייתה אחווה של קורבנות פוטנציאליים. מישהי טיפלה בנהגת המבוהלת, אחרים דאגו לנפגע, שהאדרנלין הפך את עיניו לפעורות ואיבן את גופו. 

הדם הפסיק לטפטף מאפו.

המשכתי הלאה. צריך להשאיר את זה מאחור. רציתי לאכול שווארמה טבעונית, אבל כשהגעתי אל הכתובת שבדקתי לפני שיצאתי לדרך ראיתי שאני לא רוצה לאכול שם כי הכל נראה פייק, כמו תפאורה: עץ, מראות, ופלסטיק ברחוב אבן גבירול, אני אוכל יותר טוב בבית.

אל דיזינגוף סנטר, לאסוף את ערכת הריצה למרתון המתקרב. עוד ארבעה ימים למנאייק.

הקילומטרים הקשים (כולל וידאו)

מרתון תל אביב מתקרב, וכמו כמעט תמיד אני מגיע אליו לא מוכן. שפעת מעצבנת, קשה, השביתה אותי מאימונים ופגעה בכושרי. כשאני סוקר את גרף המעקב באפליקציית הריצה שהשתמשתי בה בקנאות בחודשים האחרונים ניתן לראות כיצד העמודות מטפסות בקצב יפה משבוע לשבוע, איך בניתי את הגוף ואת הסיבולת למרחקולמאמץ בצורה של אלכסון מטפס בקצב קבוע, כמו שצריך, ופתאום באה המחלה הזאת והכל התחרבש. נסיגה במקום התקדמות, החמצה של הזדמנות. אני צריך להשלים עם זה. 

זאת ריצה לא פשוטה, מרתון תל אביב הזה, עם מסלול שיוצר אתגרים גופניים ומנטליים. ביום שבת, פחות משבועיים לפני שארוץ שם כאחד המשתתפים, יצאתי אל החלק הקשה ביותר שלו עבורי, בתקווה שזה יעשה את ההתמודדות לקלה יותר. רציתי להיזכר ולהזכיר לעצמי ממה עלי להיזהר, מאחר ובמצב הכושר הנוכחי שלי כל דבריכול לעזור. 

מקום המפגש הקבוע שלי עם משפחתי הוא ליד כיכר השעון. ׳האיש הזה שרץ, זה אבא שלי׳, אמרה בתי בגאווה בשנה שעברה, לכל מי שרצה לשמוע. אני מרגיש ויודע שגם אהובתי גאה בי, וזה עושה לי טוב. וכיף לי שהן באות מהבית, מרחק עשר דקות הליכה, ושכל החצי הראשון של המרתון הוא בעצם מסע לכיוונן. 

ההתחלה של המרתון הזה, או בעצם של כל מרתון בו השתתפתי, משקרת. תקופת המנוחה והחידוד שלפניו, ההתרגשות, ויותר מכל, היוהרה, מביאים לכך שקצב הפתיחה נוטה להיות מהיר מדי. בהתחלה זה קל, ואתה רוכב על רגליך שרק רוצות לשעוט קדימה. הסכנה היא שפתאום, מוקדם מדי, זה הופך לקשה. אני כבר מכיר את זה, אבל נופל למלכודת הזאת שוב ושוב. 

את המחיר על פתיחה מהירה מדי משלמים בחצי השני של הריצה, כשהרגליים עייפות והשרירים מרוקנים. אז עליות וגבעות קטנות מרגישות כמו הרים והרגליים הופכות כבדות. העליה ברחוב אלנבי, מהים ועד ביאליק, מייאשת אותי בכל פעם מחדש. כאשר המסלול חוזר דרכה זו ירידה שמאבנת את שרירי הירך. הריצה, אחר כך, היאדשדוש כואב, שיגמר כבר, ומה הטעם בכלל.

בדרך כלל מתגבר אצלי בשלב זה משבר אמונה בעצמי ובכל העניין הזה של הריצה. הניכור שלי מהגוף הדואב שבוגד בי מצטרף לתחושת ניכור מהרחוב, מהעיר, ומכל האירוע המופרך הזה. מוזיקה רועשת מדי. עוברי אורח שמביטים בך בזלזול. אני, וכל הרצים האחרים, הם הפרעה להתנהלות העיר, מיטרד. מה הטעם בכלל, למה זהטוב, כמה בזבוז של אנרגיה ומאמץ. לפעמים אני מפסיק לרוץ ועובר להליכה, מוותר כמעט לגמרי. 

נחיל הרצים שזינק כשעתיים לפני כן כקבוצה אחת דחוסה ליד הלונה-פארק הופך עכשיו לאוסף פרטים שכל אחד מהם מנסה לשרוד לבדו. אנשים עוקפים אותך. אתה עוקף אחרים. מה המשמעות של כל זה. ברחוב דיזינגוף מסלול המרתון עובר במקביל למסלול ריצת העשרה קילומטרים. אלה שני מקצים שונים בתכלית והמפגש שלהםמשעשע. רצי עשרת הקילומטרים נהנים מהחיים, רצי המרתון סובלים. אלה מצטלמים למזכרת ואלה רק רוצים שייגמר. זה כבר כמעט הסוף, ואני מחשב את המרחק שנותר לאחור, משווה אותו למסלולים הקבועים שלי. הנה, זה כמו הדרך מהבית לבית הספר, בכל יום ובכל מצב אוכל לעמוד בזה, לא נשאר הרבה.

אימא שלי גרה ליד כיכר רבין, והמפגש האפשרי איתה ועם בן זוגה הוא שאלה פתוחה. האם יהיו שם, בפנייה לרחוב אבן גבירול? במבט מבחוץ אני יכול להבין מדוע הם טורחים לעשות זאת. הרי רק לפני עשור הייתי מעשן כבד, שתיין שלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה דקות ברציפות. אמי גאה בי ושמחה בשמחתי מכיוון שהיאיודעת שהעובדה שאצליח לסיים את המרתון המתקרב אינה מובנת מאליה. יותר טוב ככה. 

כן, כפי הנראה אגמור את המרתון המתקרב. אחצה את קו הסיום, אדע שלמרות שהתוצאה שאשיג הייתה יכולה להיות יותר טובה היא עדיין עדות לכך שאעמוד באתגר. הריצה הופכת אותי לבן, אב ואהוב טוב יותר. בעוד פחות משבועיים אחגוג את זה. 

יום לפני סערה, אף פעם לא מצטערים על זה (כולל וידאו)

מספיק יום בו איני רץ כדי שזה ירגיש מוזר שוב. למה בכלל לזוז, כל כך יותר פשוט לא לצאת, לוותר על זה. המנהג הזה שלי, הריצה למקומות, פותר חלק גדול מההתלבטות הזאת. ברוב הבקרים אני יוצא מהבית כי אחרת לא אגיע לעבודה, ואני רץ לשם כי זו הדרך הטובה ביותר עבורי לעשות את זה. אני יודע, מנסיון, שזה יהיה בסדר, שכמעט בוודאות לא אצטער על זה שרצתי, במקום לנסוע באוטובוס, או חלילה, במכונית. 

אבל עכשיו, המרחק אותו אני רץ עולה כל שבוע, כהכנה למרתון שיהיה בעוד כעשרה שבועות. עכשיו לא מספיק רק לרוץ למקומות. אני רוצה לרוץ מרתון טוב, אני מרגיש שאני יכול לרוץ מרתון טוב. אבל בשביל זה צריך להתאמן, אין ברירה, צריך לקחת את עניין הריצה הזה ברצינות.

יש לי גוף חזק ועמיד, אבל איני מהיר במיוחד. ככה זה, אני חמור, לא סוס מרוץ. הדהרה שלי, אפילו במיטבה, היא גם קצת דישדוש. אבל התנועה עצמה טבעית לי, עד כדי כך שנראה שהיא חלק ממי שאני. חמור נועד להליכה ולריצה, כמוני. בריצות אימון כאלה, ביום סגרירי, אביך וקר, לפני סערה, אני נזכר בזה שוב מעט אחרי שהגוף עצמו נזכר שהוא בעצם יודע איך לזוז. אז, אני מפסיק לחשוב על הריצה ומתחיל פשוט לחוות אותה. 

ריצות האימון האלו הן מותרות. אני מסוגל להרשות אותן לעצמי וזה גורם לי להרגיש בר מזל. שעה וחצי, שעתיים, וביום של ריצה ארוכה אפילו שלוש שעות, מנותקות ממטרה. זה בזבוז מוחלט של זמן ושל מאמץ, שאני היוזם והאחראי היחיד לו. אני משתדל לזכור שזו אינה מטלה אלא בחירה, ושהריצה, כל ריצה, גם ברגעים קשים שלה, מעניקה לי חוויות שלא הייתי מסוגל לקבל בשום דרך אחרת. הריצה משנה את גופי, ואני חושב שבכך משנה גם אותי. זה מהותו של תהליך האימון. 

הריצה הזו היא גם טיול, מסע מעגלי קצר, מהבית, דרך רחובות העיר וסביבותיה, וחזרה הביתה. הקצב נינוח, מאפשר לי מצד אחד לחוות את החוץ במלואו ומצד שני לא להתעכב במקום אחד. קדימה, קדימה, רגע אני פה ואחריו כבר במקום אחר, לא צריך להיות מאוד מהיר, רק להתמיד, לתת לתנועה לגלגל את עצמה, צעד אחר צעד. הרוח יכולה לשאת אותי קדימה או להיות מין קפיץ אותו אני מנסה לדחוס. המושג הערטילאי הזה, מזג אוויר, מתורגם לתחושות גופניות. רצתי כבר בקור שבו אדי הנשימה קופאים על הזקן ובחום ולחות שבהם הגרביים הופכות ספוגות זיעה. איני מפחד ממזג האוויר אלא מתענג על אתגר ההתמודדות איתו. 

אני רץ דרך מקומות מוכרים פחות בעיר, שוליים. השכונות האלה, עם בתי המגורים נטולי ההוד, הגינות הנסתרות, הפארקים, החנויות המקומיות, בתי הספר ובתי הכנסת, הם רוב רובה של תל אביב. יש בהן עבר שמשתקף בתוכנית הרחובות ובשרידים שצריך לדעת לחפש, והן נמצאות, כמו כל המקום הזה, בתהליך שינוי דרמטי, שאין לדעת לאן יוביל. כוחות סותרים פועלים בשולי העיר, הרצון להידמות למרכז והרתיעה מכך, גאוות היותך בשוליים מול הבושה הבלתי נמנעת על זה שאתה כזה. הקונפליקט הפנימי הזה מגוחך ומרהיב, כי הכל כל כך קרוב בעצם. שלוש דקות ריצה ואתה ברחוב ובשכונה אחרת, עשר דקות ואתה בלב העיר. והנה, גם שם הכל בעצם שוליים, כי הרי אין כאן מרכז אמיתי, רק חלום עליו, דמיונות של עיר גדולה בתוך מרחב מצומצם ודחוס. 

אהיה בן חמישים בשנה הבאה. לפני עשור עוד הייתי מעשן כבד, שתיין, שלא מסוגל לרוץ יותר מדקות ספורות בלי כאבי ברכיים ואובדן נשימה. סרטן הריאות שהרג את אבא שלי הציל אותי. אני אדם אחר עכשיו, לא שונה מאוד במהותי אבל בכל זאת, טוב יותר, ולריצה יש בכך חלק חשוב. היא עזרה לי להתמיד בהפסקת העישון, להתאבל ולהתמודד עם המוות המיותר שלו ועם רצון ההרס העצמי שלי. הריצה שמרה עלי ושינתה אותי. החמור התקוע שהייתי אז, עקשן וממורמר, למד להתנועע, ובכך השתחררתי לא רק מהרגלים רעים אלא גם ממשא כבד של תסכול. 

בהתחלה רצתי מתוך סבל וכאב, אבל למדתי לוותר על זה. יותר כיף להינות, מסתבר, וקשיים רגעיים אינם סותרים זאת, להפך, הם רק הופכים את ההנאה לעמוקה יותר. למדתי לכבד את מגבלות גופי, לדעת מתי להרפות ולתת לו לנוח, לאהוב אותו כפי שהוא, פגום אבל שלי. בכך, למדתי גם לאהוב את עצמי. מזל, יותר טוב ככה. 

הגשם ישטוף עוד מעט את האובך. האוויר יחזור להיות צלול. גם מחר ארוץ, בין ובתוך שלוליות, ואנשים מסוגרים במכוניות ינעצו בי מבטים מלאי רחמים. אבל אני זה שמרחם עליהם. הם תקועים, אני זז, הם יושבים ואני רץ. הם מפחדים מהחוץ ומגנים על עצמם מפניו ואני חולף בו, אדון לעצמי. 

ובסוף הריצה אשוב הביתה, והכל יראה כאילו לא התרחש בעצם. אשכח מכל המחשבות וההרהורים שעברו בראשי, מהרגעים, מהמראות ומהאנשים שראיתי. רק הגוף יזכור משהו, ויהפוך את הקילומטרים האלו לעוד שלב בתהליך האימון וההכנה לאתגרים שעוד יבואו. כמעט כל יום ככה. אף פעם לא מצטערים על זה.

תאונה ברכבת מרכז (כולל וידאו)

בתוך ההנאה הגדולה של הריצה לעבודה יש אזור אחד מחורבן, רכבת מרכז. זה מקום מסוכן של אנרכיה בלתי נתפסת ורשלנות תכנונית מתמשכת. 

עבודות ההכנה לקו הירוק של הרכבת הקלה חוסמות חלקים מרחוב ארלוזרוב, והמדרכות תחומות ברשתות מתכת שהופכות אותן למעברים צרים. בני אדם מתקשים לעבור שם כשהם באים זה מול זה, אבל גם אופניים וקורקינטים משתמשים בהם, מתעקשים לעקוף את הולכי הרגל האיטיים שמעכבים אותם, כי יש להם לאן להגיע. 

בצמתים, המכוניות והאוטובוסים לא מהססים לחסום את מעברי החצייה, נדחקים לפקק שתמיד שם בשעות האלה, פגוש לפגוש, גז ברקס. זאת תחנת אוטובוסים ורכבת ראשית, המוני אנשים עוברים שם ברגל, אבל נראה שאף אחד לא חשב על טובתם אורווחתם. סככות ההמתנה פרוצות לרוח ולגשם ולא מצלות מהשמש. המדרכה תוכננה כך שאין בה שום התחשבות בתנועת אנשים עוברת, ומכיוון שגם כאן היא הפכה לנתיב תנועה של אופניים וקורקינטים היא מקום מאיים שבו כל הזמן צריך להזהר. כשאנירץ שם אני יורד לכביש, ומשתמש בנתיב משל עצמי. בכל שנותי כרץ עירוני מעולם לא פגעתי באדם. אני אורח בעולמם של הולכי הרגל, ודווקא בגלל שאני מהיר יותר מהם אני נותן להם זכות קדימה תמידית. תמיד אעצור או אאט ליד תחנת אוטובוס, אפנהדרך למי שצריך לעבור, אשתדל לא להפתיע או לסכן, לא אותם ולא אף אחד אחר, מכונית או אופניים. על פרקי ידי אני לובש מעין צמידים שמחוברים להם סרטי בד זוהר מתנפנפים, ואני מאותת בעזרתם כשאני חוצה כביש או משנה נתיב. זה נראה קצתמגוחך אבל לא ממש איכפת לי. ככה רואים אותי ושמים אלי לב, ועצם זה מגן עלי, כי קשה לי להאמין שיש מי שיבחר לפגוע בי בכוונה, לאחר שהבחין בי. 

דרך הולכי הרגל הראשית מתל אביב, לרמת גן ולגבעתיים עוברת דרך הצומת הזאת, שבה מוקמת תחנת הרכבת הקלה. לפני שבועיים בערך סגרו את שביל המעקף שהיה שם מאז תחילת העבודות ויצרו מעקף אחר. השביל הקודם היה נוראי, עם פניותצרות, תחום בלוחות מתכת אטומים. רק מראות פנורמיות שהותקנו שם אחרי תלונות חוזרות ונשנות המעיטו מעט מסכנת המעבר בו. 

המעבר החדש עדיין לא מוסדר לגמרי. הוא מאריך עוד את הדרך, ובתכנונו, עם האספלט היפה הזה ובלי שום שילוט, הוא ממש מזמין אליו את האופניים והקורקינטים בלי ליצור כל הפרדה, לא בינם לבין הולכי הרגל ולא בין כיווני התנועה. הפניות בוחדות כך שאין בהן כל שדה ראייה פתוח. עברתי שם כבר מספר פעמים וידעתי שזה תכנון וביצוע שמייצרים תאונות. 

אתמול באמת ראיתי תוצאות של תאונה כזו, קטנה וללא נזק רב אבל בכל זאת. שני קורקינטים התנגשו זה בזה, אחד הגיע מהמעקף החדש, השני מדרך בגין, הם לא ראו זה את זה ובום.

הגעתי לשם זמן קצר אחרי שהתרחשה, כאשר שני הקורבנות ישבו על המדרכה, מנסים להתעשת. אני שמח שלא נפגעו קשה, ומקווה שהם למדו את הלקח, אבל יודע שזו לא התאונה האחרונה במקום הזה. עזרתי להם במה שיכולתי, ואז המשכתי בדרכי. צריך להזהר, להזהר מאוד, והלוואי שמתכנני התחבורה, הדרכים, השיפוצים והעבודות לא היו כל כך מטומטמים. הייתי רוצה לראות את המהנדס שאישר את המדרכה והמעקף הזה מוטל כואב על המדרכה. אולי אז היו נמנעות התאונות הבאות. 

אמרתי כבר שצריך להיזהר?

ריצה הביתה דרך הים (כולל וידאו)

בדרך מהעבודה הביתה אני יכול לבחור, האם לחזור בנתיב הקצר ביותר, חמישה וחצי קילומטר בערך, חצייה של העיר דרך שיא הבלגן שלה, יגאל אלון, רחוב המסגר ודרך פתח תקווה, או להאריך את המסלול. עכשיו, כאשר אני מתחיל להתאמן לקראת מרתון תל-אביב הקרוב, בסוף פברואר, אני מנצל את ההזדמנות ומגדיל את המרחק בקפיצות קטנות. העיר מאפשרת את זה.

בימי רביעי אני חוזר הביתה דרך אזור הבורסה ברמת-גן, פארק הירקון וקו החוף המוביל ליפו. זה מסלול נחמד מכיוון שרובו הגדול רצוף ומופרד ממכוניות. למרות שאני אוהב ריצה עירונית, על מדרכות, בין צמתים, כשצריך לדלג על פני מכשולים ולהיזהר נורא, זה גם די כיף כשיש תשתית מותאמת לריצה. לא צריך הרבה, רק שביל או נתיב פנוי ורציף. מהרגע בו אני נכנס לפארק הירקון הריצה מקבלת אופי של אימון ׳אמיתי׳. אני אמנם חגור תרמיל גב אבל פרט לכך אין שום הבדל ביני לבין רצים ורצות אחרים שמשתמשים במסלולים האלו.

הטיילת ושבילי פארק הירקון הם האצטדיון הפתוח של העיר. הם מאפשרים ריצה רצופה של למעלה מעשרים קילומטרים, שניתן כמובן להגדיל על ידי יצירת לולאות או חזרה על מקטעים. ולמרות שיש חלקים בעייתיים במסלול הזה, המזמנים חיכוכים עם ילדי זין ותיירי קקה על קורקינטים, הוא בסך הכל בטוח ונעים.

כיף לרוץ על שביל לצד נחל. זה לא נהר הצ׳ארלס לידו רצתי כשהיינו בקיימברידג׳, אבל גם הוא יפה בדרכו הפרובינציאלית. באזור שבע תחנות יש תנים, ובשעות אחר הצהריים זוגות יוצאים להליכה ואחרים עושים פיקניקים בסוף יום עבודה. חבורת נערים מצלמים את עצמם עושים פוזות ליד גדת הנחל.

החורף מתעכב השנה מאוד, אבל אתמול נשבה רוח קרירה, מפתיעה. אנשים התכרבלו בתוך הבגדים הקלים מדי אתם יצאו מהבית. על הגשר, בפניה לנמל תל אביב, הצללים היו נמוכים והים געש. רסיסי גלים שהתנפצו והרטיבו את טיילת הנמל הצטברו על משקפי. הרוח באה מצפון מערב, ודרכי הביתה הייתה מולה. אני אוהב לרוץ נגד הרוח כל עוד היא לא חזקה מדי, והרוח של אתמול הייתה מצויינת, עקבית ויבשה, מייצרת התנגדות לריצה אבל לא בולמת אותה לגמרי.

אתה בתוך העולם כשאתה רץ, מרגיש אותו ומתאים את עצמך אליו. זה הגוף שלך, שם, בחוץ, זז, מתנועע, ללא כל מכשיר מתווך. רק אתה שולט בו. הגוף הזה מוביל אותי הביתה. הריצה הזו היא לא רק אימון אלא גם זמן להרגע אחרי העבודה, לחשוב על דברים, להרהר. הרבה פעמים אני שר לעצמי, מזמזם, נהנה מהדרך. אני משתדל להיות נחמד לאנשים שעל פניהם אני עובר, ולצוד רגעים מגניבים לאורך המסלול. הבעת הפנים של מישהו שחובט במטקה. קוי קצף הגלים המתקרבים אל החוף. תינוק מרים ראש מתוך עגלת שכיבה.

לעיתים אני כועס ורב עם רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים שמפרים את האיזון העדין שהופך את המרחב הזה לכיפי. אני לא גאה בזה אבל מתקשה שלא להגיב. זה מעצבן אותי נורא. המזל הוא ששנייה אחר כך, כאשר אני ממשיך הלאה, הכל נשכח. למי איכפת בכלל מכל אלה? הם לא פגעו בי ואני לא בהם. אני תמים, או אולי סלחן כלפי עצמי, ותופס את העימותים הללו כמעין חובה אזרחית שעלי למלא, מטלה, שאם אתמיד בה אולי תהיה לה השפעה טובה על המרחב הציבורי.

ארבעה עשר קילומטר רצתי אתמול, בדרך הביתה, ובתוספת השישה של הבוקר קצת יותר מעשרים במשך היום. בין יפו לגבעתיים מובילות אין ספור דרכים, ולמרות שכבר עברתי כמעט בכולן בכל פעם הן חדשות. אי אפשר לדעת מה אראה הפעם. העיר משתנה כל הזמן, חיה, עובדת, נהרסת ונבנית, ואני חולף דרכה שוב ושוב, כמו מרחף דרך החוויות שהיא מעניקה לי. אני חש בר מזל. שרק ימשך ככה.

אני מתחיל לחזור לכושר

אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. יש נקודת שיא אליה אשתדל להגיע, מרתון תל אביב הקרוב, אי שם בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. זה ממש מעבר לפינה. כושר הריצה בו אני נמצא כעת הוא שיקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.

הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וממנה חזרה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. רץ עירוני הוא יצור ביניים עילאי, גם אדם שחווה את סביבתו ללא חיץ וגם בתנועה, גם נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו וגם עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות. 

המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע בכל זאת שונה בכל פעם בה אני עובר בו. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.  

חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה  לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים. אני גאה בזה. 

בוסטון, תל-אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז: 

שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.

אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. 

זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.

טייפר

אני בטייפר. זאת מילת ז׳רגון בעולם הריצה והספורט, שמשמשת לתיאור הורדת עומס והתכוונות לקראת תחרות מטרה. ואכן יש לי כזו בעוד מספר ימים, מרתון תל אביב, בהצלחה באמת שיהיה לי.

הטייפר הוא לא רק בעל משמעות פיזית. זאת אינה מנוחה, אלא תקופה מסובכת בה הגוף והנפש חושפים קשיים שבזמן האינטנסיבי הקודם, שיא תקופת האימונים, לא היו ברורים. זה זמן של פקפוק עצמי וחוסר בטחון.

לא צפויה לי ריצה מזהירה במיוחד. יש לי כבר לא מעט נסיון, ואני יכול להעריך את גבולות היכולת הנוכחית שלי. לא יהיה שיא אישי או משהו, אשיג תוצאה שנחשבת טובה אבל לא מעולה, כראוי לתהליך ההכנה שביצעתי. זה אחד הדברים הנחמדים בהשתתפות במירוצים. התוצאה משקפת ומגלמת, באופן מספרי ברור, תהליך ארוך וגם יכולת עדכנית. אני רץ מהיר יחסית, אבל לא מוביל. בסדר לי עם זה.

כמעט שבע שנים עברו מאז המרתון הראשון שהשלמתי. זאת היתה משימה מופרכת שלקחתי על עצמי, דרך לעבד את מות אבי, לעמוד באתגר פיזי שנראה לי אז כמעט בלתי אפשרי במקום להיכנע לאבל ולרצון לשתות ולשכוח. תוך פחות מארבעה חודשים מאפס לארבעים ושניים קילומטרים. זה לא דבר מומלץ לעשות אבל הצלחתי, הראיתי לעצמי שהגוף המתבגר שלי זוכר איך רצים. לא הפסקתי אחר כך כי גיליתי שאני אוהב את זה. מרתון תל אביב הקרוב יהיה האחד עשר שלי, זה הפך לחלק משמעותי בחיי ובזהותי.

לא המרתונים או ה-׳מרתוניסטיות׳. בזה דווקא יש משהו קצת מגוחך, לטעמי. סליחה, אין צורך ללכלך, אבל זה פשוט פחות מתאים לי. קבוצות ריצה, דיבורי ריצה, חברים לריצה, כל אלה דברים שיש מי שנהנה מהם, אבל לא אני. בשנה שעברה, כששהיתי בארצות הברית, הצטרפתי למועדון ריצה מקומי, שבעזרתו התכוננתי להשתתפות במרתון בוסטון. זה היה מעניין אבל לא אחזור על זה, ריצה לעבודה זה הקטע שלי, סגנון החיים שגיליתי שמתאים לי ולחיים שאני אוהב לחיות.

לקראת המרתון הזה רצתי לא מעט, אבל לא התאמנתי מספיק. יש הבדל ברור בין שני המושגים. בחודש האחרון רצתי כ- 50 פעם, סך הכל של כמעט 450 קילומטר, אבל הרוב הגדול של הריצות היו קצרות יחסית, עם תרמיל, לעבודה וממנה, ורק ארבע או חמש ריצות היו ארוכות ואיטיות למדי, כהתכוננות וכאימון למרתון המתקרב. בוודאי שיכולתי להתאמן יותר, אם זה היה חשוב לי מספיק. לפני כמה חודשים, כאשר דמיינתי ותכננתי את תהליך ההכנה, חשבתי שאצליח לעמוד בכך, לרוץ גם אימוני מהירות שהיו, כמשתמע מכינויים, הופכים אותי למהיר יותר. בסוף לא עשיתי זאת. דברים אחרים בחיי היו חשובים לי יותר. זאת לא התפשרות אלא בחירה, הבנה שבדמיון הריצה חשובה לי יותר מאשר במציאות ושבסדר העדיפויות הנוכחי שלי משפחתי ועבודתי קודמים לה בכל.

ריצה לעבודה. את זה אני עושה כבר למעלה משש שנים. בשנה שהייתי בארצות הברית לא עבדתי, ולכן לא היה לי לאן לרוץ, והייתי יוצא לריצות אימון במקום. זה היה כיף אבל לא לגמרי בשבילי. השנה חזרתי לזה בשמחה. כמעט בכל מזג אוויר, כמעט לכל מקום, הרגליים שלי הם אמצעי התחבורה העיקרי שלי, ובסך הכל זה כיף גדול.

וגם לא מאוד מסובך, בעצם. רוב הדברים שאנשים שואלים לגביהם, מקלחת, בגדים, גשם, לסחוב דברים, הם לא בעיות כל כך גדולות, לפחות עבורי. מצאתי פתרונות. אני מעדיף להתמודד עם הקשיים במקום להשתמש בכל צורת תחבורה אחרת.

לפני שהתחלתי לרוץ הייתי רוכב אופניים. גם זה היה אז חלק מזהותי ומסגנון חיי. הייתי רוכב עירוני אגרסיבי, שנאבק ושורד על הכביש מול האויב הרשע והגדול, המכוניות. חשבתי, אז, שרכיבה על אופניים בוודאי הופכת אותך למודע יותר לסביבתך, ושזו לא רק בחירה באמצעי תחבורה אלא שהיא בעלת משמעויות מוסריות, שהפגיעות שלך כרוכב משנה אותך לטובה. כמובן שטעיתי, ודמיינתי שתהליך פרטי שאני עברתי נכון גם לאחרים. לא היו אז הרבה רוכבים, והיה קל לחשוב על עצמי כיוצא דופן. לא הייתה כמות של רוכבי מדרכות כמו היום, לא היו אופניים חשמליים.

מעציב ומפחיד אותי שמדרכות תל אביב היום מסוכנות יותר מהכבישים של אז. אני מקפיד לא להשתמש במסלולי אופניים בריצותי, ובכל זאת מוצא את עצמי, כמעט בכל ריצה, מאוים על ידי רוכבים ורוכבות שלא מכבדים את זכויותי ומתעלמים מהחוק ומהסכנה שהם מהווים. איני מסוגל להבין את היהירות הזו. כדי להתמודד ולהרתיע אותם סיגלתי לעצמי תנועות מאיימות וברורות, הנפת היד לפנים כאשר אופניים מתקרבים עלי, להגן מפגיעה אפשרית אבל גם לסמן שאני מוכן לקרב. אני צועק כשצריך, אפילו מקלל לעיתים. אין לי רצון לריב אלא רק לשרוד, ובשביל זה צריך שיראו אותך וצריך להיות מפחיד. הבריונות של רוכבי האופניים בעיקר מעציבה אותי, כי רובם אפילו לא מודעים אליה, ומכיוון שהיא משקפת קלקול תרבותי בסיסי ומתפשט. רוכב שחושב שהולך רגל נחות לו, ושעליו לפנות לו את הדרך או להסתכן בפגיעה, הוא אדם פגום, ויש המונים כאלה.

אני חושב שריצה לעבודה תהיה תופעה רחבה. אני שם לב שיש יותר רצים לעבודה עכשיו מאשר היו כשהתחלתי, וזה מזכיר לי את ראשית ימי כרוכב עירוני. עם זאת, ברור לי שמי שירוץ לעבודה יהיה דומה מאוד למי שרוכב על המדרכות, שדומה מאוד למי שנוהג במכוניות. מבאס קצת, אבל ככה זה. סגנון החיים שלי הוא לא רק הריצה, והיא לא רק משפיעה עליו אלא גם מושפעת ממנו. הריצה לעבודה עזרה לי מאוד, במהלך השנה הזאת, שמתגלה כקשה ומסובכת. היא מחייבת ועוזרת לי לחוות את הרחוב, ואת המרחב בו אני רץ, מביתי אל העבודה, במלואו. זה מעניין וחשוב עבורי. התקופה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד, לא פשוטה שכזו, בבית הספר בו אני עובד, והריצה אפשרה לי הפוגה, זמן מחשבה ושיכחה. היא הצילה אותי, שוב. אז לא תהיה לי תוצאה מעולה במרתון תל אביב. למי איכפת. עכשיו, הטייפר הזה, שהגוף זקוק לו, מאיים עלי קצת. שייגמר כבר.

בסוף הטייפר הזה מצפה מרתון תל אביב. הוא יהיה ויעבור. שבוע יכאבו לי הרגליים ואחר כך אתאושש.

אני חולם הלאה. עוד לא נגמרה השנה. נרשמתי לכמה קורסים באוניברסיטה בסימסטר הבא, וזה אומר שבחודשים הבאים ארוץ עוד יותר מעכשיו. אולי אצליח, אם ירד קצת הלחץ בעבודה, לעשות כמה אימוני מהירות. אולי ארוץ עוד מרתון השנה, בסוף מאי. מרתון ליידן, רצתי בו פעם,  היה כיף אבל לא חשבתי שאחזור.  למה לא, בעצם? קדימה, פנטזיות על מהירות, קדימה, בלאגן! אולי אז תוצאתי תהיה טובה יותר. בהצלחה שיהיה לי.

בוסטון, המרתון העשירי שלי

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, לקראת המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה שלשום תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, מרתון מספר עשר, ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק את מסקנותי ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה את הרצון והיכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

שק של נתעבים

כשהגענו לכאן, לפני קצת יותר משלושה חודשים, הבחירות נראו רחוקות, כמו מאורע אקזוטי שאנו נהיה עדים לו. כראוי לעיר אוניברסיטאית, הזיהוי הפוליטי של האנשים שגרים סביבנו לא היה מוטל בספק. כבר באחד הטיולים הראשונים ברחוב נתקלתי במעין מיצב, פסל פוליטי, בחצר אחד הבתים הסמוכים. שני שלדים, חובשים מסכות של טראמפ ושל פוטין, יושבים ליד שולחן עץ שעליו גלובוס ובובות גיבורי על, ושלטי בחירות מדומים מכריזים: ״טראמפ, פוטין, עושים את הרודנות גדולה שוב״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). זה היה חצוף ומשעשע, וראיתי איך אנשים מצלמים, משתפים, מחייכים. תעמולת בחירות עממית ואישית, מתאימה משהו טוב טוב לדור, לזמן ולמקום הזה.

המיצב השתכלל והשתנה במשך הזמן. כדי להדגיש את אימת האפוקליפסה המתקרבת נוספה סצנה למרגלות השלדים, של דינוזאור המחריב עיר מלגו. לאחר מכן שונתה הסיטואציה כליל, והשלד של טראמפ הולבש בבגדי שטן מקורנן, המשחק שח עם שלד מלאך. לקראת האלווין הוצב טראמפ על מעקה המרפסת, לובש חליפה אבל אדום פנים, נושא קלשון ובעל ידי מפלצת, כשזומבים, המייצגים את בוחריו רפי השכל, למרגלותיו. על מצבות בית קברות נכתב בגיר מה יקבר אם יקרה הגרוע מכל: אובמהקייר, זכויות נשים, ערכים אנושיים. בכניסה לבית עמד שלד כלב קטן, אוחז בפיו את דגל קנדה, השכנה השפויה יחסית מצפון.

משעשע אבל מטריד. קיצוני וחד מימדי באופן בו הוא מציג את המציאות, מתריס ומקבע זהות נגד יותר מאשר משכנע.

טראמפ במרפסת

כשנסענו לקמפינג עצרנו בצד תחנת גביית אגרה על הכביש המהיר, להתמתח. טנדר אדום חנה שם, ועל הפגוש האחורי שלו שתי מדבקות, אחת עם בדיחה גזענית על חשבון הנשיא אובמה, והשנייה עם וריאציה על סיסמת המאבק השחור באלימות משטרתית: DEPLORABLE LIVES MATTER. המדבקה הזו התייחסה כמובן לדבריה המקוממים של קלינטון, שתיארה כיצד חצי ממצביעי טראמפ באים מ- ׳שק של נתעבים׳. יכולתי להבין את הכעס של בעל הטנדר הזה, ובמקביל לסלוד מהגזענות וההתנשאות שהפגין.

מדבקה על טנדר

ביום שלפני הבחירות הוצאתי את הכלבה לטיול, וראיתי שהמיצב בבית השכן השתנה שוב, והפעם, כיאה לתבוסתו שנראתה אז ודאית, בובת טראמפ הייתה מוטלת על הקרקע, כששני שלדים דוקרים אותו בחרבות מוודאים את מותו ביסורים. אני מתאר לעצמי את התדהמה והאימה שהשתלטו על הבית הזה כשנודעו תוצאות האמת.

ביום שאחרי הבחירות טיילתי שוב עם הכלבה, וראיתי שהמיצג לא שונה, אבל נוסף שלט קרטון בחזיתו הקורא – ׳שלדים! אל תוותרו, במיוחד לא עכשיו!׳.

טראמפ על הרצפה

הלכתי לאוניברסיטה. המרצה בקורס בו אני משתתף כשומע היה עצוב מאוד. הוא צעיר ומבריק, ממוצא מצרי, זר למראה, מוסלמי. הוא סיפר איך הבחירות הללו היו אמורות לספק מוסר השכל לילדתו בת השלוש, כיצד הבריון הוא לא זה שמנצח, ואיך הוא חושש כעת ממה שמצפה לה בחייה, נושאת שם משפחה מוזר, חיה בארץ שבחרה לנשיא אדם בור ושונא נשים, הנתמך על ידי ארגון הקו קלאס קלאן. כל החדר היה על סף דמעות. דיברנו על זה עוד קצת, אבל לא היה הרבה מה לומר, פרט לשיתוף בקושי, והכרזה על סולידריות וחובה בתמיכה הדדית. ואחר כך הוא התחיל ללמד, על מיניות נשית בעולם האיסלאמי של ימי הביניים, ושריון מנחם של ידע מעמיק כמו נוצר סביבו, ולרגע אפשר היה לשכוח מכל זה.

זה הסתיו

סתיו. שיא הצבעוניות כבר עבר, והוא היה יפה להפעים. הרחובות בערו באדום, צהוב וורוד. כעת חלק מהעצים כבר ערומים וחלקם פושטים את שאריות עליהם. עוד מעט החורף כאן. קשה לי בתקופה האחרונה. הגוף שלי לא עובד כמו שצריך, ואיני יודע אם זו הסיבה או אולי תוצאה של כך. זה התחיל בכאב בכתף, שהחמיר לאיטו עד שהפך למגבלה שמשמעותית בתנועה, ושמתבטא גם בקשיי שינה, והמשיך במתיחת שריר ברגל, שמקשה עלי לעמוד באתגר החזרה לכושר ריצה. אני מתפרק, כך זה מרגיש, וזה קורה בזמן בו הייתי מעדיף להיות חזק ובטוח בעצמי.
זה הסתיו, עם הענן, וגם יום הולדתי המתקרב, וגם יום השנה למות אבי, שהיה לא מזמן, וגם תחושת התלישות המתגברת. אני מדוכדך. עלי להיזהר מלצלול עמוק יותר.
העמדה בה אני נמצא כאן, כבן זוג של חוקרת, מעניקה לי טובות הנאה לא קטנות. יש לי גישה חופשית לספריות ולמתקנים המפוארים של אחת האוניבריסטאות הטובות בעולם, איני צריך לעבוד. למעשה, אין ממני שום ציפיות, רק תקווה שלא אהפוך לעול שיפריע לה להגשים את מה שמצופה ממנה. אבל החופש הזה הוא חרב פיפיות, מאחר שפירושו הוא שאני אחראי להצבת אתגרים בפני עצמי, וזה, מסתבר, לא משימה קלה.
במשך יותר מעשרים שנה חייתי באותה סביבה. למעשה, גרתי באותו בניין מסויים מאוד, יחיד ומיוחד בין תל אביב ליפו. כתובת מגורי הייתה מהדברים שהגדירו אותי בעיני עצמי והסביבה הזו הזינה ויצרה את תחומי העניין שלי ואת ההכרה התרבותית והפוליטית שלי. ופתאום הכתובת שלי אחרת.
לימדתי שנה אחרי שנה, עשרים וחמש שנים רצופות. המבנה של שנת לימודים טבוע בי, חלק מהאופן בו אני מגדיר זמן. תלמידים ובעיותיהם היו חלק מהותי ומשמעותי מהיום יום שלי. שיעורים היוו עבורי לא רק עבודה אלא אתגר והנאה. זה חסר לי.
אני יודע שזה רק לשנה. אני מודע לכך שאני בר מזל, שהניתוק הזמני מהסביבה המוכרת ומשגרת ההוראה השוחקת הוא מבורך, ובכל זאת אני מתגעגע למה שיצר את השגרה הזאת, השכנים, הרחובות, התלמידים, הכיסא הקבוע בבר הקבוע, מסלולי הריצה המוכרים, מזג האוויר, האוכל.
ובגלל שאני פה רק לשנה איני יכול או רוצה להחליף את הגעגועים הללו במחויבות או הרגלים אחרים, חדשים.
זה הסתיו. הטבע מכין עצמו לחורף, שאחריו יבואו אביב וקיץ, וחוזר חלילה. הכתף והרגל יחלימו. את השנה הזאת אזכור לטובה, אתגעגע גם אליה.

משהו קצת דפוק

משהו קצת דפוק, אמת אכזרית וקשה שנמצאת מתחת, או אולי במקביל, לכל הנחמדות, המודעות העצמית, יופי הטבע, רמת החיים.

בדרכי לאוניברסיטה בשעת בוקר חלפתי דרך גן ציבורי, בו שיחקו אימהות עם ילדיהן. רק אימהות, אפילו לא אב אחד. והרוב המוחלט של הפועלים, של עובדי הכפיים והטכנאים שמתחזקים את השכונה, הרחוב והעיר הם גברים.

מרכז גני הילדים אליו הולכת ילדתי נפלא. צוות הגננות מסור ואוהב את הילדים וכולם לוקחים את זה כל כך ברצינות עד שלא נעים. בערב ההורים (בו הוגש אוכל משובח אבל פשוט, פיצות, שיפודי ירקות ומוצרלה, כאלה) הצגנו זה בפני זה, פרט לשמנו, גם את מילות היחס בהן אנו מבקשים לפנות אלינו, היא/ שלה, הוא/ שלו, או כל אופציה אחרת, ולמרות שבגן שלנו המילות של כולם תאמו את המין שלהם זה היה יפה ונכון, וחלק ממדיניות של ׳התנגדות להטיה׳ (anti bias), המעודדת ערכים של שיוויון וחוסר שיפוטיות או הנחות יסוד מפלות. וכל הצוות, פרט לנער אחד שעושה סידורים ומנהלה וליצן מבוגר שמעביר סדנת שטויות, הם נשים. ואנו משלמים יותר מ- 1500$ לחודש, והילדה שם עד שלוש ורבע, אבל רוב ההורים משלמים קצת יותר ומפקידים שם את ילדיהם משמונה וחצי בבוקר ועד חמש ארבעים וחמש.

כל זה לא מפליא, כמובן, רק קצת מאכזב. כי זו אחת הערים המתקדמות ביותר בעולם, והפער בין הדיבור על השיוויון והיישום שלו במציאות הוא מייאש.

*

לפני כמה זמן, בסוף השבוע של ׳חג העבודה׳ (Labour Day) נסענו לפסטיבל שנערך בעיר תעשייה שירדה מגדולתה, ושמציין שביתת פועלים מיתולוגית שנערכה שם ב- 1912, לה ניתן השם ׳שביתת הלחם והשושנים׳ (Bread and Roses). זה היה אירוע חיובי בצורה יוצאת דופן, עם דוכנים ובימות מוזיקה עליהן הופיעו להקות פולק ופאנק אנטי ממסדיות. זמרת אחת, לא צעירה, הודתה לקהל המועט על התמיכה שקיבלה גם בשנים הקשות שעברו עליה, ואחר כך שרה את האינטרנציונל, בגרסה אנגלית מוזרה, וכמה אנשים נעמדו בדום מתוח. הופעת הסיום החגיגית הייתה קרקס שערכה להקת ׳לחם ובובה׳ (Bread and Puppet). זו להקה שהוקמה בשנות ה- 60, שעושה מופעי תיאטרון פוליטי באמצעות בובות ענק עשויות עיסת נייר ובד, ובסוף כל הצגה שלה מחולקים לחם ומטבל שום (מעולים) לקהל. זה מצחיק ויצירתי, וכולם נורא נהנים.

ההופעה בנויה מנאמברים, קטעים קצרים שכל אחד מהם מוקדש לעוולה אחרת. הנזק שהאדם גורם לטבע והנקמה העתידית שלו בנו מודגמים עלי ידי השתוללות חבורת נמרים הטורפים את מי שניסה לאלף אותם, טקס אשכבה מרגש נערך לבובה המייצגת פעילת איכות סביבה מהונדורס, שנרצחה על ידי המשטר שנתמך על ידי הפוליטיקאית היחידה המוזכרת בשמה בכל המופע, הילרי קלינטון (ושם זה נהגה בבוז תהומי על ידי השחקניות. אי אפשר להתבלבל לרגע, אף אחד פה לא יצביע לה). כל הטקסטים נאמרים באנגלית ובספרדית, לטובת המהגרים, אחד מהקטעים המרגשים ביותר מוקדש ל- ׳חיים שחורים חשובים׳ (Black Lives Matter), אבל כל חברי הלהקה לבנים.

אני לא מבין הרבה במאבקים ובעוולות המקומיות, אבל נראה שלהט אמיתי, גם אם מעט קנטרני, עומד מאחוריהם. רק חבל שהכל כל כך שטחי, ושנראה ששמירה על הקהילה, סגנון החיים ומראית העין של השמאלנים היצירתיים, הצודקים והמוחים יותר חשוב מהמחאה עצמה.

אחד מהקטעים הוקדש, כמובן, לישראל ולפלסטינים. הוא התחיל במה שהוגדר כריקוד שלום פלסטיני, שבוצע על ידי סוסים בתלבושות כחולות ולבנות לקול תזמורת כלי נשיפה, שניגנה משהו שדומה להורה. כנראה שהכוונה הייתה לסמל ילידים שלווים העוסקים בשלהם, כשלפתע פרץ לבמה פיל ורוד ענקי, מרשים בצורה יוצאת דופן, אשר פיזר את כל הסוסים האלה לכל עבר, וממש לא התחשב באף אחד. בסוף הקטע, אחרי הרבה בלגן חינני, הסתבר שהמחאה היא נגד חברת ׳בן אנד ג׳ריס׳, המוכרת בשטחים הכבושים גלידה לה היא קוראת ׳שלום ואהבה׳.

הפיל היה מצחיק ומעולה, והמחאה על הצביעות של חברת הגלידות היא נכונה וחשובה, אבל היה ברור שהקטע הזה נתפר מבובות שהיו במחסן והיה חבל לא להשתמש בהן, ושהשטחיות היא רק נזק הקפי של הבחירה האסטטית. שעבור הלהקה והקהל שצפה שבמופע ישראל/פלסטין זה עוד עוולה אחת מני רבות, שבה הטוב והרע ברורים לגמרי עד שאין אפילו צורך לדייק בפרטים.

*

במוזיאון האתנוגרפי של הארוארד קומת הכניסה מוקדשת לתרבות ילידי צפון אמריקה, מי שפעם, בילדותי, חשבתי שהם אינדיאנים. יש שם אוסף מרשים של שרידים משבטים שונים, כתר נוצות, סירת קנו, ציורים, אריגים וכלים. זו תצוגה עצובה, המזכירה את העוול הגדול שהתרחש כאן, שכל זה נבנה על חורבותיו. אבל אני מתגעגע הביתה, למקום בו אוכל להרגיש שיש לי חלק ואחריות על עוולותיו.

גן עדן פה

זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.

הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.

יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.

אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?

זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.

וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.

השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.

יש בצורת, התחלנו.

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.