Category Archives: גוף ראשון

טקסטים ש- 'אני' מופיע בהם. נעים מאוד, אני. הוא לא אני.

פעם, פה – חילקתי ספר בחינם

לרגל יום הולדתי הענקתי לעצמי מתנה והדפסתי מהדורת חינם מצומצמת של ׳פעם, פה׳, ספרון היסטוריה פופולרית שכתבתי במהלך השנה האחרונה ופרקיו השונים פורסמו באתר זה.

השם המלא הוא:

פעם, פה

אני מספר לך על צלבנים וממלוכים
היסטוריה של המקום הזה כפי שסיפרתי לאהובתי

וזה הטקסט שמופיע על העטיפה האחורית (אותה עיצבה, בכישרון רב ובהתנדבות מלאה, הילה פלשקס):

צלבנים, ממלוכים, מונגולים. 
מושגים רחוקים וזרים, היה פעם משהו כזה, אבל לא מלמדים את זה בבתי הספר. אז הנה, כאן לפניכם, פרקים מתוך עבר לא מוכר מספיק. הם מעוררים לחיים דמויות ואירועים שהתרחשו ממש פה, לא מזמן, ומעלים שאלות בדבר כוחן של האמונה והדת, מנהיגות וגבריות. זו היסטוריה לא להיסטוריונים, כתובה באופן אישי, כדיבור פרטי של איש לאישה. 
אורי יואלי הוא מורה לקולנוע בתיכון, רץ וכותב.

הרי הטקסט המלא שהודפס, בפורמט PDF: PDF פעם, פה

כאן פרסמתי גרסה קודמת, לפני מספר תוספות ושינויי עריכה מינוריים, של הטקסט כולו בפורמט הנוח לקריאה במובייל: פעם, פה.

והרי התמונות שצירפתי לטקסט, בצבע:

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות.

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

המדינות הצלבניות בשנת 1165

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צילום פנורמה של קרני חיטין

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

זה אינו טקס אקדמי, וכדי להפוך אותו למפחיד פחות לא צירפתי אליו ביבליוגרפיה או המלצות קריאה מסודרות. אין זה אומר, חלילה, שאיני חב תודה אדירה לכל מי שקראתי. למעשה, אין במה שכתבתי כמעט דבר מקורי. זה אינו מחקר אלא סיכום של מקורות משניים, וככזה יש להתייחס אליו.

לגבי הצלבנים ומסעות הצלב:

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every

People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

 

לגבי הממלוכים והמונגולים:

 

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mumluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

הספר העיקר בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳ב באוניברסיטת הרווארד על גוף, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על שינוי גישתי לתקופה זו.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

 

בוודאי טעיתי רבות. אני מתנצל מראש, ואנסה לכלול תיקונים והרחבות, במידה ויגיעו, כעריכה לפוסט זה.

אשמח אם הערות תיקון ותגובה יתווספו בהמשך.

ואני ממליץ לכל המעוניין או מעוניינת לקרוא עוד דברים שכתבתי לעיין בתוכן אתר זה. עמוד נחמד להתחיל בו הוא הרבה מילים בחינם.

 

פעם, פה.

פעם, פה.

צלבנים, ממלוכים וכל הגאז׳ הזה

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אתחיל בהצגת ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

*

מחר יהיה קרב.

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

הצלבנים בשיא כוחם, השטח המוסלמי מחולק בין שליטים שונים

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

*

בואי ואספר לך כיצד פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה.

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, או נהר העאסי, שפירושו ׳הבוגד׳, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה זעק, כמו ישוע, לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

*

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחת לוחמים חזקה מיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

*

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

*

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו, הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו המנהיגים והאצילים להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק ומצרים, אך למרות הגיוון הזה כל המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

השחר יעלה עוד מעט.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

*

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

זה היה יום טבח שאחריו באה תפילה זכה. זהו חטא ירושלים של הצלבנים.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש [הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

*

הנה בא הטבח. הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רינו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרינו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

חלק ב׳ – רינו משאטיון

לוחם ואופורטוניסט, או, כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה לימונדה

אני גבר, איש עשוי וגמור, בעל עבר, שחווה נסיונות, הצלחות ואכזבות. גבר לבן, עתיר זכויות מולדות, אוחז ולעיתים גם משתמש בשלל כרטיסי כניסה וקיצורי דרך. אזרח מועדף, בן למעמד השליט בחברה המעמדית בה אני חי. אני חלק מהיסטוריה של דיכוי וניצול, ונהנה, גם אם לא בחרתי בזה, מתוצאות העוולות שקדמו לי.

מקומי בעולם הזה מוגבל, לשמחתי. אני אבא ובן זוג. אני מורה. אני כותב דברים שמעט אנשים קוראים. ויש לי תחביבים. אני רץ. אני סקרן. אין בי רצון גדול להצלחה גדולה. אני שבע רצון ממקומי, רק שלא יהיה יותר גרוע, טפו טפו טפו. חלומות הגדולה שלי מאחורי.

ובכל זאת אני מספר על מנהיגים גדולים, משני עולם, על גבריות אכזרית והחלטית, שבשמה וכדי לספק את תאוותיה אנשים מתים, וסבל נוראי מתרחש כתוצאה מגחמותיה. גיבורי הסיפור שלי הם אויבי, כי אני מנסה להיות אחר ככל הניתן מהם. אבל אחרותם, ויותר מזה, היותם בני זמנם, מאפשרות לי לסלוח להם, ואפילו לראות ולהכיר בהשתקפויות שלהם ושל אופיים בי. אני אוהב היסטוריה כי היא מאפשרת לי להתנתק מכאן ומעכשיו, ובכל זאת להשאר במציאות.

*

בשנת 2011 התפרסם בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳ ספרו של גד שמרון, ׳מסע הצלב האחרון של רינו׳. זו הוצאה מחודשת לספר שיצא לאור יותר מעשור קודם לכן, תחת השם ׳השטן בארץ הקודש׳, ובכריכתו האחורית הוא מוצג כ-׳רומן מבריק׳, המתאר ׳את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה׳. התקציר קובע כי: ׳אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי, בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג׳יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו ויריביו חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב׳. הספר מצליח להיות מופת של כתיבה אוריינטליסטית בלתי קריאה כמעט, המשלב עלילה הסטורית בתיאורי קרבות ומין ומשקף יותר מכל את הדימוי הקסום של התקופה הצלבנית כארץ פלאות רחוקה וכיצד דמות הלוחם האביר נתפשת כמודל נערץ של גבריות. [גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011]

סיפור חייו של רינו הוא יחודי ואין לפקפק בחשיבותו בתקופת שלהי קיומה של ממלכת ירושלים. הוצאתו להורג, בידיו של צלאח א-דין עצמו, מייד אחרי התבוסה הצלבנית בקרב קרני חיטין, היא עדות לכך שכבר בימי חייו היה מפורסם וידוע, מושא לשנאה וגם להערצה. זה היה ספוילר? לא נורא, כי לא מותו מעניין אותי, אלא חייו, וכיצד בחירותיו ומעשיו משקפים את רוח המקום והתקופה.

רינו משאטיון לא היה נושא צלב שעלה לרגל לארץ הקודש על מנת לפדות את נפשו, אלא מהגר שחיפש גורל טוב יותר מעבר לים, וניסה לנצל עד תום את יכולתיו ואת ההזדמנויות שנקלעו בדרכו.

הוא נולד כנראה בשנת 1123 למשפחת אצולה עתיקת שורשים בדוכסות בורגנדי שבצרפת, אבל נחלה שהיה אמור לרשת לא הוענקה לו כך שנותר ללא פרנסה מובטחת. הוא היה אביר, לוחם מאומן וכשרוני, והיה יכול להתגייס כשכיר ולשרת בצבאם של אצילים חשובים ממנו, אבל במקום זאת בחר להצטרף למסע הצלב השני לארץ הקודש. מסע צלב זה היה תגובה לכך שלראשונה נתקלו המדינות הנוצריות-אירופיות במזרח באויב צבאי ראוי. עימאד א-דין זנגי, משען הדת על פי משמעות שמו, היה ממשפחת מנהיגים צבאיים ממוצא טורקי, שליט מוסול וחלב, שהצליח לאחד אזור גדול בסוריה ובעירק תחת דגלו. בשם מלחמת הקודש בפולשים האירופים, הפראנקים, גייס עימאד א-דין צבא מוסלמי גדול והצליח לכבוש מדי הצלבנים את נסיכות אדסה, המדינה הראשונה שהוקמה על ידם במהלך מסע הצלב הראשון. התבוסה הפראנקית נתפשה, בצדק, כמשבר המאיים על עצם השליטה בארץ הקודש, והכוח שיצא מאירופה על מנת להתמודד עם האתגר היה אדיר והורכב משני צבאות, גרמני וצרפתי, המובלים על יד מלכי שתי המדינות הללו, לואי ה- 7 מצרפת וקונרד הגדול מגרמניה. אליהם התלוו אנשי אצולה, אבירים, וגם פשוטי עם רבים, כ- 200,000 איש בסך הכל. המסע יצא לדרך בשנת 1147, כחמישים שנה אחרי מסע הצלב הראשון.

מסע הצלב הזה היה כישלון בלתי מפואר. שני הצבאות שצעדו בנפרד דרך אנטאליה הוכו על ידי צבא פרשים טורקים סלג׳וקים, שהצליחו להוביל אותם למלכודות שחשפו את חולשת יכולת התמרון והפיקוד על מסע נודד גדול ומגוון כל כך. הסתבר גם שהפרשים הטורקים, המסוגלים לירות בקשת חיצים מדויקים תוך כדי רכיבה מהירה, מסוגלים להתמודד עם האבירים האירופיים שחימושם הכבד הפך אותם מסורבלים ואיטיים. רוב המחנה הושמד והתפזר עוד לפני הגעתו לארץ הקודש, וההשגים הצבאיים של מסע הצלב הזה, כמו גם של כל הבאים אחריו, היו מוגבלים מאוד. בשנת 1149 חזרו רוב המשתתפים בו שהצליחו לשרוד, מוכים ומושפלים, לאירופה. רינו משאטיון בחר להישאר.

המדינות הצלבניות בשנת 1165

המדינות הצלבניות בשנת 1165. נסיכות אדסה נעלמה, אבל המוסלמים עדיין אינם מאוחדים

הוא הפך ללוחם, שכיר חרב, בצבאו של מלך ירושלים. אביר רכוב, המקבל משכורת מאוצר המדינה, ועושה מה שאומרים לו, אחד מני רבים. אבל למזלו נשלח לאנטיוכיה, המדינה הצלבנית שסביב העיר המפוארת (שאת סיפור כיבושה בעת מסע הצלב הראשון תיארתי כבר. את זוכרת את פיטר ברתולימאו? מסכן עלוב). שם פגש בקונסטנס, נסיכת אנטיוכיה ושליטתה, אלמנה צעירה שסירבה להתחתן עם בעלי שררה זקנים ומכובדים, שרצו בה רק על מנת שיוכלו להשתלט על נחלתה.

האם ניצתה אהבה בין האביר (הצעיר, האמיץ, היפה, האציל) לבין הנסיכה (המסתורית, היפה, המרדנית, הפראית)? קשה לדעת אבל נחמד לדמיין שכן, למרות שהגיוני שלא רק היא הביאה לנישואיהם. ברית הנישואים הזו איפשרה לקונסטנס לשמור על עצמאותה היחסית והעניקה לרינו כוח ושררה. מוצאו האצילי של רינו איפשר את קיום העסקה. בהחלט יכול להיות שהאהבה הייתה תירוץ ומנגנון לגיטמציה למהלך זה.

השליטה באנטיוכיה שהעניקו לו נישואיו הפכה את רינו לשחקן משמעותי במערך הכוחות האזורי, שכלל את האימפריה הביזנטית, מדינות נוצריות ומוסלמיות קטנות ושליטים מקומיים. הוא גייס, הפעיל והוביל צבא שכירי חרב פרטי, שהורכב מאבירים פראנקים מחפשי הרפתקאות, פרשים מוסלמים הבקיאים בשיטות הלחימה המקומיות ואפילו לוחמים ואבירים חולי צרעת, שמצאו מקלט בארץ הגבול שהייתה אז אנטיוכיה, בה היו מותרים דברים שלא היו מתקבלים במקומות אחרים. בכדי לממן את הצבא הזה עינה וסחט את הארכיבישוף המקומי האחראי על נכסי הכנסייה, מעשה קיצוני שתרם רבות לדימויו כאדם אכזר ונטול מעצורים.

את הפשע הגדול ביותר חולל כאשר הקיסר הביזנטי סירב לשלם לו עבור מסע כיבושים ועונשין שערך בשליחותו. כעונש וכאמצעי לחץ חבר לתורוס, שליט הממלכה הארמנית השכנה לאנטיוכיה. יחד הם פלשו  לקפריסין, שהייתה אז בשליטת האימפריה הביזנטית, ושם פרקו מעליהם כל רסן של מוסר.

כך תאר את הפלישה לאי השלוו הפטריארך היווני אורתודוכסי של פאפוס, העיר הגדולה בקפריסין של אז:

כרעם ביום בהיר היכו בנו להקות של שודדים מצורעים, ארמנים ומוסלמים בהנהגת אבירים נוצרים, שלא מתביישים לספר כי באו לארץ הקודש כדי לגאול אותה מידי הכופרים. רינו ותורוס לקחו בשבי את מפקד חיל המצב של קפריסין, שחייליו המעטים נועדו בסך הכל להרתיע שודדי ים ממצרים ומלוב. יחד עמם נשבו כל ראשי הכנסייה, הפקידים ומכובדי האי. נערות תמות נאנסו באכזריות לנגד עיני אמותיהן המבועתות. גולגלות של תינוקות בני יומם נופצו על אבני חומות. פרשים שיכורים ערפו את ראשיהם של כמרים שניסו להגן על צאן מרעיתם. כנסיות הועלו באש. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. בשארית כספנו נאלצנו, תושבי קפריסין, לפדות את חיי יקירינו, שהיו בשבי הבוזזים, ואת המקנה שהשודדים איימו לשחוט, בהותירם אותנו בלא חיות בית. עוד לפני נחיתת יחידות ההצלה של הצבא הקיסרי, הם נמלטו עמוסי שלל והותירו מאחור מדבר. עם גואלים כאלה, מוטב כבר ליפול בידי הכופרים.

[מצוטט אצל גד שמרון, מסע הצלב האחרון של רינו, ידיעות אחרונות, תל אביב 2011, עמ׳ 137-8. הספר אינו מתיימר לדיוק הסטורי, אבל זה המקור היחיד המצוטט בו, כך שאני בוחר לסמוך עליו. ברצוני גם לסייג את ביקורתי על הספר – אני מעריך את הנסיון להנגיש דמות ותקופה היסטוריים לקורא בן זמננו, ואיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של המחבר. כן ירבו.]

מעמד האבירים בימי הביניים היה לכאורה כפוף לכללי וערכי דת, מוסר וכבוד. יכולתיהם הצבאיות היו אמורות לשרת את הערכים הללו. בפועל התקיים מתח מתמיד בין השאיפה לתהילה, כוח ועושר ובין הצורך ברגולציה של האלימות לצורך שרידתה ורווחתה של החברה המזינה את השאיפות הללו. רעיון מלחמת הקודש שידך בין אלימות בלתי מרוסנת ובין אמונה באל ומילוי רצונו. המסדרים הצבאיים, בהם האבירים הלוחמים היו גם נזירים, הם התגשמות הזיווג הזה. רינו משאטיון הוא פרא אדם, וקיצוניות מעשיו חושפת את מה שברור לכל אדם מוסרי – אלימות שרירותית אינה יכולה להיות מוצדקת, והלגיטימיות שלה תמיד נובעת מהתנשאות ומחוסר שיוויון. עבור רינו ואנשי צבאו סיבלם של איכרי קפריסין היה שולי בדיוק כמו סיבלם של בני הארץ המוסלמים.

אבל רינו לא השכיל להבין שהפעלת כוח צפויה להיתקל בתגובת נגד. כמה שנים אחרי הפשיטה האומללה הזו נאלץ לעבור טקס השפלה פומבי, ולצעוד יחף במצעד בושה לעיני כל על מנת להתחנן לרחמי הקיסר הביזנטי אותו ניסה בעבר לסחוט. לבסוף, בשנת 1161, לאחר שמונה שנות שלטון על אנטיוכיה, נפל בשבי המוסלמי. זה היה לאחר שביצע פשיטת שוד וביזה בעומק השטח המוסלמי. מושל חלב, מג׳ד א-דין, מפאר הדת על פי פירוש שמו, הצליח ללכוד אותו ואת מלוויו בדרכם חזרה לאנטיוכיה עם שללם. רינו משאטיון נכלא במצודת חלב. הוא שהה שם חמש עשרה שנים.

המון זמן, חמש עשרה שנים, ומחוץ לכלא קרו דברים. אישתו של רינו (היפה, האומללה, המניפולטיבית) מתה בינתיים, והוא איבד את זכות השליטה שלו בעיר ובמדינה. מצבה הפוליטי של ממלכת ירושלים הסתבך עוד, כאשר לאימפריה שהקים עימאד א-דין זנגי קם יורש בדמות צלאח א-דין אל איובי, שהצליח להשתלט גם על מצרים ובכך להקיף את המדינות הצלבניות מכל עבר. רינו שוחרר לבסוף מכילאו, לאחר שהקיסר הביזנטי שילם 120,000 מטבעות זהב לפדיון נפשו, סכום אדיר שמצביע על כך שנחשב לבעל ערך וחשיבות למרות עברו הבעייתי.

כעת, בשנת 1176, כבר לא היה אביר צעיר המחפש אחרי מזלו בארץ חדשה, אלא אחד מאנשי המפתח במה שיתברר בדיעבד כשנותיה האחרונות של ממלכת ירושלים. קרב קרני חיטין, העתיד להתרחש בשנת 1187, כבר מעבר לפינה, ובני התקופה אמנם לא ידעו שזמנם קצוב אבל היו מודעים למשבר ולסכנה שאיימה על הממלכה.

בולדווין הרביעי, מלך ירושלים הצעיר והמצורע, מיהר לצרף את רינו להנהגת הממלכה. הוא העניק לו שליטה בחברון, ונישואים לאלמנה נוספת, סטפני ממילי, גבירת עבר הירדן, נתנו לו שליטה במחוז הגבול המזרחי, ספר הממלכה ומוקד החיכוך שלה עם המוסלמים.

בשנת 1177 היה שותף בכיר בניצחון הפרנקי הגדול האחרון על צבאו של צלאח א-דין, בקרב מונג׳יסאר, כאשר כוח נחות מספרית הצליח לנצל את יכולת הסתערות המחץ של האבירים האירופיים והביס את הצבא המוסלמי. זה ערער את שלטונו של צלאח א- דין, שנאלץ לברוח משדה הקרב, סמוך לאשקלון של ימינו, רכוב על גמל, ובלם לזמן מה את תהליך שקיעת כוח ההרתעה הצבאי של הממלכה, אבל היה הצעד ההתקפי והיזום האחרון בו נקטה עד תבוסתה. צלאח א-דין למד את הלקח, ובנה מחדש את צבאו בצורה שתיטיב להתמודד עם שיטת המלחמה הפראנקית.

דרך השיירות בין דמשק לקאהיר ולערים הקדושות לאיסלאם עברה ברמה שבעבר הירדן המזרחי. תנועה חופשית בדרך זו הייתה הכרחית על מנת לקיים את השלטון באימפריה הענקית שהקים צלאח א-דין. המבצרים הצלבניים שלטו על הדרך ורינו ניצל את השליטה הזו בכדי לשדוד, להטריד ולפגוע בשיירות הולכי הרגל והסוחרים. הוא התנהל בנחלתו כאדון עצמאי, המשוחרר מהצורך לקיים הבלגה ושביתת נשק עם צלאח א-דין. יכול להיות שפעולותיו נבעו לא רק מרצון לצבור ביזה וכוח אלא מתוך הבנה שהסיכוי היחיד להחלץ מהמצור ומהמלכודת שבנה צלאח א-דין היא באמצעות ערעור המיתוס שלו כמגן האיסלאם והמקומות הקדושים. התעוזה והיוזמה היו דרך להתמודד עם הנחיתות בכוח אדם ובמשאבים.

*

דוגמת קיצון לכך היא מסע פשיטה נועז, יהיר וטפשי, שמטרתו היומרנית הייתה שוד קברו של מוחמד ולקיחת גופתו כבת ערובה. בשנת 1183 קנה או בנה רינו חמש ספינות מלחמה, ופירק אותן לחלקים שהובלו על בהמות משא עד עקבה שבמפרץ אילת. שם הורכבו הספינות מחדש ואוישו על ידי כ- 300 שכירי חרב שגייס, בינהם אבירים הרפתקנים ובדואים מוסלמים אשר הכירו את הים הזה, שאיש לא יכול היה לדמיין נוכחות פראנקית בו. שתי ספינות צרו על המבצר המוסלמי שבאי האלמוגים והשלוש האחרות הפליגו לעבר הים האדום, שם הגו כשודדי ים ובזזו ספינות סחר ועולי רגל מוסלמיות. לאחר מכן נחתו בקרבת העיר מדינה, מקום קבורת הנביא. תגובה מהירה של צי מוסלמי שגויס בחופזה הצליחה למנוע את מה שיכול היה להיות מהלך מבריק, והפך לכשלון חרוץ. איש מהצי הפולש לא נותר בחיים.

החוצפה הנדרשת בכדי ליזום מבצע מופרך כל כך מפעימה. ומסתבר שרינו, וכנראה גם אנשים אחרים בממלכת ירושלים, היו מעורים מספיק במרחב בכדי להגות, לתכנן ולבצע את הפשיטה הזו. במפות אירופיות בנות הזמן הים האדום צבוע, כראוי לשמו, באדום, אבל עבור רינו זה לא היה זירה מיתולוגית של ניסים תנ״כיים אלא ים פשוט, שניתן להפליג ולשדוד בו. הבדואים המוסלמים היו בני ברית אפשריים וגופת הנביא סחורה יקרת ערך. נסיון חייו, כולל ילדותו וחינוכו הצבאי האירופי ושנות השבי הארוכות בידי המוסלמים, הפכו אותו לדמות היברידית, השנואה, מוערכת ושולטת בידע המגיע משני העולמות. שמו, רינו משאטיון, שובש בערבית לרנו א-שייטאן, השטן. זה בוודאי הוסיף לפחד ממנו, והפך אותו לדמות מייצגת של הפראנקים בעיני המוסלמים. לאחר התבוסה הפראנקית בקרב קרני חיטין הובל ראשו הערוף לדמשק, שם נגרר ברחובות בכדי להשפילו ולהדגים מה עלה בסופו של אותו שטן, שהעז לפגוע ולאיים על הדת, על הנביא ועל צלאח א-דין, שליחו.

טרם הקרב, כפי שכבר סיפרתי, היה מאלה שדחפו לעימות. אולי חשב שכמו בקרב מונג׳יסאר, תריסר שנים קודם לכן, בקרב עצמו יכולות הלחימה של האבירים האירופים יחפו על נחיתותם המספרית. ואולי לא היה מודע לעוצמת הכח שעמד מול הצלבנים. נפילתו בשבי, ובמיוחד סצנת הוצאתו להורג, שתיאורה הופץ כמופת של עשיית צדק, היה מעין ׳תמונת ניצחון׳ מושלמת עבור צלאח א-דין, ודרך למשמע את התבוסה עבור האירופים.

כפי שכבר סיפרתי, בסיום הקרב הובאו המנהיגים השבויים בפני צלאח א-דין. זה הציע למלך המובס, המשוגע מצמא, כאות כבוד וכמחוות חסד, כוס מי שלגים מבושמים. המלך לגם, והעביר את הכוס לרינו, בן בריתו הקרוב. אבל צלאח א-דין, שנשבע לנקום את הפגיעה בכבוד האיסלאם ולהרוג במו ידיו את השטן, הקפיד להכריז שלא הוא, אלא המלך השבוי השקה את רינו, ולכן זה אינו נהנה מכל הגנה הנובעת ממסורת הכנסת האורחים. כשהוצע לרינו להתאסלם על מנת להציל את נפשו קילל את האל ואת המנהיג המוסלמי רב החסד. רק אז נקם בו צלאח א-דין, מכה אותו בחרב ואחר כך עורף את ראשו. שני הפכים, לא רק מוסלמי ונוצרי נפגשו ברגע זה אלא מנהיג שקול מול פרחח נמהר, אדם מוסרי מול פושע, איש שופע חסד מול מפלצת המפיצה שנאה ופחד. תיאור ההוצאה להורג הוא כלי תעמולה פוליטית, וכמו כמעט תמיד המנצחים הם שמספרים את הסיפור.

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, המאה ה- 15

צלאח א-דין כורת את ראשו של רינו משאטיון, איור בספרו של ויליאם מצור, בעותק מהמאה ה- 15

דמותו של רינו התקבעה בזיכרון ההיסטורי בעקבות איזכוריו השליליים הרבים בספר הנפוץ ביותר אודות תולדות מסע הצלב הראשון וממלכת ירושלים – ׳היסטוריה של המעשים שנעשו מעבר לים׳, מאת ויליאם מצור, בן תקופתו ויריבו הפוליטי של רינו. דמות הנבל היא חלק חשוב בכל סיפור טוב, והוא התאים לתפקיד. אבל אין רשעים בעולם, לא באמת, רק אנשים הנכנעים לחולשותיהם.

מה היה מניעיו של רינו, איך אפשר להבין אותו? אינני מאמין בשטניותו. האם יכול להיות שפשוט ניסה להוציא את המיטב, על פי תפישתו, מכל מצב אליו נקלע? ברור שלמרות שרוב חייו עברו עליו בממלכות הצלבניות הנכסים העיקריים שעמדו לרשותו היו חינוכו הצבאי והיותו משאטיון, לא כמקום גאוגרפי אלא כסמל למוצאו האצילי. מוצא זה אפשר לו למצות את יכולתיו, ובלעדיו היה בריון אמיץ בלבד. אני מעריך את אומץ הלב שלו אבל מתעב אותו מעומק ליבי. פעולותיו, בסיכומו של דבר, לא הצילו את ממלכת ירושלים והסבל שהמיט על קורבנותיו הוא בלתי נסלח. הוא דמות מעניינת אבל מורשתו היא כישלון, שנאה, פחד ויוהרה. היה חשוב לי להציג אותו בפנייך כסמן קיצוני של גבריות לוחמנית ואלימה, המנצלת הזדמנויות ללא כל שיקול מוסרי, כנקודת התייחסות במרחב ובזמן. ועכשיו אקפוץ כמה דורות קדימה. הגיבור של החלק הבא בסיפור יהיה בייברס, השולטן האדיר שהיה פעם עבד. עוד מעט והוא מופיע.

חלק ג׳ – אל-מנצורה

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

 

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים כרכוש לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים אליו בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה. המדינות הצלבניות הן רצועה צרה לאורך החוף, והאימפריה יבשתית במהותה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

*

בינתיים, ובמקביל, האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי בקאהיר

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רובר להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, ביברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את ביברס.

ביברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

ביברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, וביברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של ביברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לביברס אל-בונדוקרדי.

ביברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל ביברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך ביברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. ביברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה ביברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין ביברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של ביברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור ביברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של ביברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו ביברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט ביברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בחלק הבא.

חלק ד׳ – עין ג׳אלות

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, Bernard Lewis, Islam, I, Harper & Row, New York 1974 pp. 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

*

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בחלק הבא, אני מבטיח.

 

חלק ד׳ – ביברס

גם אם אתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

 

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים ומקורות.

נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

באשר לממלוכים, יש הרבה פחות חומר פופלרי או בעברית עליהם, אבל אין כל חוסר במידע למתעניינים. מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

בוסטון, המרתון העשירי שלי

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, לקראת המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה שלשום תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, מרתון מספר עשר, ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק את מסקנותי ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה את הרצון והיכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

קרני חיטין

פעם, פה.

צלבנים, ממלוכים וכל הגאז׳ הזה

סצנת קרב. איור מצרי מהמאה ה- 13

חלק א׳ – קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אתחיל בהצגת ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

*

מחר יהיה קרב.

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

הצלבנים בשיא כוחם, השטח המוסלמי מחולק בין שליטים שונים

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

*

בואי ואספר לך כיצד פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה.

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, או נהר העאסי, שפירושו ׳הבוגד׳, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה זעק, כמו ישוע, לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

*

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר למשפחת לוחמים חזקה מיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין, יושב על כס שלטונו

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הנוצרי בימי הביניים. הים האדום מדומיין באדום

*

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

*

כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו, הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו המנהיגים והאצילים להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק ומצרים, אך למרות הגיוון הזה כל המפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

*

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

השחר יעלה עוד מעט.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

*

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

זה היה יום טבח שאחריו באה תפילה זכה. זהו חטא ירושלים של הצלבנים.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש [הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

*

הנה בא הטבח. הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, רנו משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לרנו. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

* * *

רשימה זו פותחת סדרה של חמש:

כאן, התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

בבאה, אתמקד בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך אספר על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז אתאר את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

לסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

מקורות והמלצות לעוד מידע על הצלבנים

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים. נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

שק של נתעבים

כשהגענו לכאן, לפני קצת יותר משלושה חודשים, הבחירות נראו רחוקות, כמו מאורע אקזוטי שאנו נהיה עדים לו. כראוי לעיר אוניברסיטאית, הזיהוי הפוליטי של האנשים שגרים סביבנו לא היה מוטל בספק. כבר באחד הטיולים הראשונים ברחוב נתקלתי במעין מיצב, פסל פוליטי, בחצר אחד הבתים הסמוכים. שני שלדים, חובשים מסכות של טראמפ ושל פוטין, יושבים ליד שולחן עץ שעליו גלובוס ובובות גיבורי על, ושלטי בחירות מדומים מכריזים: ״טראמפ, פוטין, עושים את הרודנות גדולה שוב״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). זה היה חצוף ומשעשע, וראיתי איך אנשים מצלמים, משתפים, מחייכים. תעמולת בחירות עממית ואישית, מתאימה משהו טוב טוב לדור, לזמן ולמקום הזה.

המיצב השתכלל והשתנה במשך הזמן. כדי להדגיש את אימת האפוקליפסה המתקרבת נוספה סצנה למרגלות השלדים, של דינוזאור המחריב עיר מלגו. לאחר מכן שונתה הסיטואציה כליל, והשלד של טראמפ הולבש בבגדי שטן מקורנן, המשחק שח עם שלד מלאך. לקראת האלווין הוצב טראמפ על מעקה המרפסת, לובש חליפה אבל אדום פנים, נושא קלשון ובעל ידי מפלצת, כשזומבים, המייצגים את בוחריו רפי השכל, למרגלותיו. על מצבות בית קברות נכתב בגיר מה יקבר אם יקרה הגרוע מכל: אובמהקייר, זכויות נשים, ערכים אנושיים. בכניסה לבית עמד שלד כלב קטן, אוחז בפיו את דגל קנדה, השכנה השפויה יחסית מצפון.

משעשע אבל מטריד. קיצוני וחד מימדי באופן בו הוא מציג את המציאות, מתריס ומקבע זהות נגד יותר מאשר משכנע.

טראמפ במרפסת

כשנסענו לקמפינג עצרנו בצד תחנת גביית אגרה על הכביש המהיר, להתמתח. טנדר אדום חנה שם, ועל הפגוש האחורי שלו שתי מדבקות, אחת עם בדיחה גזענית על חשבון הנשיא אובמה, והשנייה עם וריאציה על סיסמת המאבק השחור באלימות משטרתית: DEPLORABLE LIVES MATTER. המדבקה הזו התייחסה כמובן לדבריה המקוממים של קלינטון, שתיארה כיצד חצי ממצביעי טראמפ באים מ- ׳שק של נתעבים׳. יכולתי להבין את הכעס של בעל הטנדר הזה, ובמקביל לסלוד מהגזענות וההתנשאות שהפגין.

מדבקה על טנדר

ביום שלפני הבחירות הוצאתי את הכלבה לטיול, וראיתי שהמיצב בבית השכן השתנה שוב, והפעם, כיאה לתבוסתו שנראתה אז ודאית, בובת טראמפ הייתה מוטלת על הקרקע, כששני שלדים דוקרים אותו בחרבות מוודאים את מותו ביסורים. אני מתאר לעצמי את התדהמה והאימה שהשתלטו על הבית הזה כשנודעו תוצאות האמת.

ביום שאחרי הבחירות טיילתי שוב עם הכלבה, וראיתי שהמיצג לא שונה, אבל נוסף שלט קרטון בחזיתו הקורא – ׳שלדים! אל תוותרו, במיוחד לא עכשיו!׳.

טראמפ על הרצפה

הלכתי לאוניברסיטה. המרצה בקורס בו אני משתתף כשומע היה עצוב מאוד. הוא צעיר ומבריק, ממוצא מצרי, זר למראה, מוסלמי. הוא סיפר איך הבחירות הללו היו אמורות לספק מוסר השכל לילדתו בת השלוש, כיצד הבריון הוא לא זה שמנצח, ואיך הוא חושש כעת ממה שמצפה לה בחייה, נושאת שם משפחה מוזר, חיה בארץ שבחרה לנשיא אדם בור ושונא נשים, הנתמך על ידי ארגון הקו קלאס קלאן. כל החדר היה על סף דמעות. דיברנו על זה עוד קצת, אבל לא היה הרבה מה לומר, פרט לשיתוף בקושי, והכרזה על סולידריות וחובה בתמיכה הדדית. ואחר כך הוא התחיל ללמד, על מיניות נשית בעולם האיסלאמי של ימי הביניים, ושריון מנחם של ידע מעמיק כמו נוצר סביבו, ולרגע אפשר היה לשכוח מכל זה.

זה הסתיו

סתיו. שיא הצבעוניות כבר עבר, והוא היה יפה להפעים. הרחובות בערו באדום, צהוב וורוד. כעת חלק מהעצים כבר ערומים וחלקם פושטים את שאריות עליהם. עוד מעט החורף כאן. קשה לי בתקופה האחרונה. הגוף שלי לא עובד כמו שצריך, ואיני יודע אם זו הסיבה או אולי תוצאה של כך. זה התחיל בכאב בכתף, שהחמיר לאיטו עד שהפך למגבלה שמשמעותית בתנועה, ושמתבטא גם בקשיי שינה, והמשיך במתיחת שריר ברגל, שמקשה עלי לעמוד באתגר החזרה לכושר ריצה. אני מתפרק, כך זה מרגיש, וזה קורה בזמן בו הייתי מעדיף להיות חזק ובטוח בעצמי.
זה הסתיו, עם הענן, וגם יום הולדתי המתקרב, וגם יום השנה למות אבי, שהיה לא מזמן, וגם תחושת התלישות המתגברת. אני מדוכדך. עלי להיזהר מלצלול עמוק יותר.
העמדה בה אני נמצא כאן, כבן זוג של חוקרת, מעניקה לי טובות הנאה לא קטנות. יש לי גישה חופשית לספריות ולמתקנים המפוארים של אחת האוניבריסטאות הטובות בעולם, איני צריך לעבוד. למעשה, אין ממני שום ציפיות, רק תקווה שלא אהפוך לעול שיפריע לה להגשים את מה שמצופה ממנה. אבל החופש הזה הוא חרב פיפיות, מאחר שפירושו הוא שאני אחראי להצבת אתגרים בפני עצמי, וזה, מסתבר, לא משימה קלה.
במשך יותר מעשרים שנה חייתי באותה סביבה. למעשה, גרתי באותו בניין מסויים מאוד, יחיד ומיוחד בין תל אביב ליפו. כתובת מגורי הייתה מהדברים שהגדירו אותי בעיני עצמי והסביבה הזו הזינה ויצרה את תחומי העניין שלי ואת ההכרה התרבותית והפוליטית שלי. ופתאום הכתובת שלי אחרת.
לימדתי שנה אחרי שנה, עשרים וחמש שנים רצופות. המבנה של שנת לימודים טבוע בי, חלק מהאופן בו אני מגדיר זמן. תלמידים ובעיותיהם היו חלק מהותי ומשמעותי מהיום יום שלי. שיעורים היוו עבורי לא רק עבודה אלא אתגר והנאה. זה חסר לי.
אני יודע שזה רק לשנה. אני מודע לכך שאני בר מזל, שהניתוק הזמני מהסביבה המוכרת ומשגרת ההוראה השוחקת הוא מבורך, ובכל זאת אני מתגעגע למה שיצר את השגרה הזאת, השכנים, הרחובות, התלמידים, הכיסא הקבוע בבר הקבוע, מסלולי הריצה המוכרים, מזג האוויר, האוכל.
ובגלל שאני פה רק לשנה איני יכול או רוצה להחליף את הגעגועים הללו במחויבות או הרגלים אחרים, חדשים.
זה הסתיו. הטבע מכין עצמו לחורף, שאחריו יבואו אביב וקיץ, וחוזר חלילה. הכתף והרגל יחלימו. את השנה הזאת אזכור לטובה, אתגעגע גם אליה.

משהו קצת דפוק

משהו קצת דפוק, אמת אכזרית וקשה שנמצאת מתחת, או אולי במקביל, לכל הנחמדות, המודעות העצמית, יופי הטבע, רמת החיים.

בדרכי לאוניברסיטה בשעת בוקר חלפתי דרך גן ציבורי, בו שיחקו אימהות עם ילדיהן. רק אימהות, אפילו לא אב אחד. והרוב המוחלט של הפועלים, של עובדי הכפיים והטכנאים שמתחזקים את השכונה, הרחוב והעיר הם גברים.

מרכז גני הילדים אליו הולכת ילדתי נפלא. צוות הגננות מסור ואוהב את הילדים וכולם לוקחים את זה כל כך ברצינות עד שלא נעים. בערב ההורים (בו הוגש אוכל משובח אבל פשוט, פיצות, שיפודי ירקות ומוצרלה, כאלה) הצגנו זה בפני זה, פרט לשמנו, גם את מילות היחס בהן אנו מבקשים לפנות אלינו, היא/ שלה, הוא/ שלו, או כל אופציה אחרת, ולמרות שבגן שלנו המילות של כולם תאמו את המין שלהם זה היה יפה ונכון, וחלק ממדיניות של ׳התנגדות להטיה׳ (anti bias), המעודדת ערכים של שיוויון וחוסר שיפוטיות או הנחות יסוד מפלות. וכל הצוות, פרט לנער אחד שעושה סידורים ומנהלה וליצן מבוגר שמעביר סדנת שטויות, הם נשים. ואנו משלמים יותר מ- 1500$ לחודש, והילדה שם עד שלוש ורבע, אבל רוב ההורים משלמים קצת יותר ומפקידים שם את ילדיהם משמונה וחצי בבוקר ועד חמש ארבעים וחמש.

כל זה לא מפליא, כמובן, רק קצת מאכזב. כי זו אחת הערים המתקדמות ביותר בעולם, והפער בין הדיבור על השיוויון והיישום שלו במציאות הוא מייאש.

*

לפני כמה זמן, בסוף השבוע של ׳חג העבודה׳ (Labour Day) נסענו לפסטיבל שנערך בעיר תעשייה שירדה מגדולתה, ושמציין שביתת פועלים מיתולוגית שנערכה שם ב- 1912, לה ניתן השם ׳שביתת הלחם והשושנים׳ (Bread and Roses). זה היה אירוע חיובי בצורה יוצאת דופן, עם דוכנים ובימות מוזיקה עליהן הופיעו להקות פולק ופאנק אנטי ממסדיות. זמרת אחת, לא צעירה, הודתה לקהל המועט על התמיכה שקיבלה גם בשנים הקשות שעברו עליה, ואחר כך שרה את האינטרנציונל, בגרסה אנגלית מוזרה, וכמה אנשים נעמדו בדום מתוח. הופעת הסיום החגיגית הייתה קרקס שערכה להקת ׳לחם ובובה׳ (Bread and Puppet). זו להקה שהוקמה בשנות ה- 60, שעושה מופעי תיאטרון פוליטי באמצעות בובות ענק עשויות עיסת נייר ובד, ובסוף כל הצגה שלה מחולקים לחם ומטבל שום (מעולים) לקהל. זה מצחיק ויצירתי, וכולם נורא נהנים.

ההופעה בנויה מנאמברים, קטעים קצרים שכל אחד מהם מוקדש לעוולה אחרת. הנזק שהאדם גורם לטבע והנקמה העתידית שלו בנו מודגמים עלי ידי השתוללות חבורת נמרים הטורפים את מי שניסה לאלף אותם, טקס אשכבה מרגש נערך לבובה המייצגת פעילת איכות סביבה מהונדורס, שנרצחה על ידי המשטר שנתמך על ידי הפוליטיקאית היחידה המוזכרת בשמה בכל המופע, הילרי קלינטון (ושם זה נהגה בבוז תהומי על ידי השחקניות. אי אפשר להתבלבל לרגע, אף אחד פה לא יצביע לה). כל הטקסטים נאמרים באנגלית ובספרדית, לטובת המהגרים, אחד מהקטעים המרגשים ביותר מוקדש ל- ׳חיים שחורים חשובים׳ (Black Lives Matter), אבל כל חברי הלהקה לבנים.

אני לא מבין הרבה במאבקים ובעוולות המקומיות, אבל נראה שלהט אמיתי, גם אם מעט קנטרני, עומד מאחוריהם. רק חבל שהכל כל כך שטחי, ושנראה ששמירה על הקהילה, סגנון החיים ומראית העין של השמאלנים היצירתיים, הצודקים והמוחים יותר חשוב מהמחאה עצמה.

אחד מהקטעים הוקדש, כמובן, לישראל ולפלסטינים. הוא התחיל במה שהוגדר כריקוד שלום פלסטיני, שבוצע על ידי סוסים בתלבושות כחולות ולבנות לקול תזמורת כלי נשיפה, שניגנה משהו שדומה להורה. כנראה שהכוונה הייתה לסמל ילידים שלווים העוסקים בשלהם, כשלפתע פרץ לבמה פיל ורוד ענקי, מרשים בצורה יוצאת דופן, אשר פיזר את כל הסוסים האלה לכל עבר, וממש לא התחשב באף אחד. בסוף הקטע, אחרי הרבה בלגן חינני, הסתבר שהמחאה היא נגד חברת ׳בן אנד ג׳ריס׳, המוכרת בשטחים הכבושים גלידה לה היא קוראת ׳שלום ואהבה׳.

הפיל היה מצחיק ומעולה, והמחאה על הצביעות של חברת הגלידות היא נכונה וחשובה, אבל היה ברור שהקטע הזה נתפר מבובות שהיו במחסן והיה חבל לא להשתמש בהן, ושהשטחיות היא רק נזק הקפי של הבחירה האסטטית. שעבור הלהקה והקהל שצפה שבמופע ישראל/פלסטין זה עוד עוולה אחת מני רבות, שבה הטוב והרע ברורים לגמרי עד שאין אפילו צורך לדייק בפרטים.

*

במוזיאון האתנוגרפי של הארוארד קומת הכניסה מוקדשת לתרבות ילידי צפון אמריקה, מי שפעם, בילדותי, חשבתי שהם אינדיאנים. יש שם אוסף מרשים של שרידים משבטים שונים, כתר נוצות, סירת קנו, ציורים, אריגים וכלים. זו תצוגה עצובה, המזכירה את העוול הגדול שהתרחש כאן, שכל זה נבנה על חורבותיו. אבל אני מתגעגע הביתה, למקום בו אוכל להרגיש שיש לי חלק ואחריות על עוולותיו.

גן עדן פה

זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.

הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.

יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.

אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?

זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.

וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.

השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.

יש בצורת, התחלנו.

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

עשיתי ספר

עשיתי ספר.

במשך השנתיים וחצי האחרונות כתבתי כאן רשימות אישיות, בגוף ראשון, תחת כותרות מגוונות. לכאורה אלה היו טורים יומניים, רשימות בבלוג, אבל לי היה ברור שאלה פרקים בטקסט אחד, שזמנו יגיע. זה בא.

סידרתי אותם, ערכתי מעט. יצא מסע שמתחיל בהרהורים על דמות אבי, אחרי מותו, ממשיך בדין וחשבון עם זכרונותי ומסיים בניסיון לגבש עמדה מול מציאות החיים כאן. חומרי הגלם של הטקסט נמצאים באתר זה וימשיכו, כמובן, להיות נגישים לקריאה. אבל אני מרגיש, ומקווה, שקיבוצם יוצר משהו חדש שמתנשא מעל הערך הזמני של הכתיבה ברשת.

לקובץ הארוך הזה, חלק א׳ של הספר, צירפתי בונוס, חלק ב׳, אסופת רשימות ישנות, שאני אוהב, בין השאר מכיוון שלעולם לא אכתוב דומות להן. את הספר מסיים ממתק שהוא בונוס כפול, בצורת סיפור זימה כמעט פורנוגרפי. הכל ביחד יצא די ארוך אבל מגוון. יצא ספר.

אין לי כל רצון להוציא את הספר הזה באמצעות הוצאת ספרים מסודרת. ראשית, כלל איני בטוח שבאפשרותי למצוא הוצאה שתרצה בי ובו, ושנית, איני רואה בכך כל טעם. למה להסתבך. אז אוציא ואפיץ אותו לבד, וכך אוכל להתענג על מלאכת ההוצאה לאור ולחסוך בזבוז זמן, נייר ועבודה.

אדפיס כמות מוגבלת, 200 או 250 עותקים, בפורמט הגדול מעט מפנקס, נוח לקריאה ולאחיזה. את הכריכה אבצע בעבודת ידי, בשילוב של חומרים וטכניקות. כדי לחגוג את הפטיש עד תומו אוציא גם מהדורה מוגבלת וממוספרת בת 40 – 50 ספרים בכריכת יד קשה, כאשר אני אקפל ואתפור את הקונטרסים (מחברות הגלם של הספר) ובעל מלאכה מומחה יבצע את הכריכה. בנוסף, כמובן, אוציא מהדורה אלקטרונית שניתן  לקרוא בקורא אלקטרוני או טאבלט.

אני מגייס תמיכה. לא נותר עוד הרבה זמן, שבוע נכון לרגע זה, עד פקוע המועד הנקוב. ואני מציע תשורות שחורגות מהספר גרידא, כמו סיור בין יפו לתל אביב, ריצה משותפת וארוחה שאבשל. תמיכה עכשיו היא קריטית, מאחר ואם לא אשלים את סף הגיוס עד התאריך הקובע הפרוייקט לא יצא לפועל. רכישה עכשיו היא גם הדרך הקלה והזולה ביותר להשיג את הספר, שישלח לביתכם תוך כחודש.

עשיתי ספר, ואשמח אם תקנו אותו.

פוסטר קול הרעם

לתמיכה

צריך לאזור כח

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.

במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.

הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.

אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.

בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.

אחי, נוגשי העבדים

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

כמעט עבר החופש

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

יפו אילת

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.