ארכיון קטגוריה: טקסטים ישנים

אור ומרי (הצגה) – ספר גנוז להורדה חופשית

לרגל המעבר אני מצרף טקסט שהחל להיכתב לפני יותר מעשר שנים. הצגה, לא מחזה, שניסיתי לפרסם ולא הלך.

אור ומרי

צביקה וזהבה: אל הבטחון ואלת ההון

כתבתי את הטקסט הזה מזמן. הוא נשלף מקופסא בה התחבא עם הטקסט הקודם שפרסמתי כאן. הוא שייך לתקופה בחיי בה נעתי על קו תל אביב ירושלים, ובוודאי יועד להיות חלק מפרוייקט גדול יותר. משהו בו עדיין משעשע אותי.

צביקה וזהבה, אל הבטחון ואלת ההון

צביקה, אל הבטחון, הוא גבר יהיר ושחצן. פלג גופו העליון נפוח ובולבוסי, זרועותיו וצווארו עבים ופרצופו אדום תמיד. הוא מתלבש כמו כולם, בבגדי קניונים, אבל עליו זה נראה רע במיוחד. הטעם הגרוע שלו מתבטא גם במקדשים שנבנו לרומם את שמו. אלה מצביעים על תכונות אופיו הבסיסיות, שהן הסתגרות, פחד קיצוני משינוי המלווה ביצר התפשטות שאינו יודע שובע. בצעירותו עשה דברים גדולים, והוא חוזר אל הזכרונות המתוקים האלה בכל פעם שהמציאות הופכת מסובכת מדי. אין ספק שפעם, כאשר עדיין נקרא אל המלחמה, היה פופולרי עוד יותר מהיום, אבל הוא במאבק מתמיד על מקומו בהיררכיה האלוהית, ומאמין ביכולתו לשמור על מעמדו השולט. אחרי הכל, האלים האחרים זקוקים לו. בלעדיו ייפלו השמיים.
אמונה בלתי מעוערת בנחיצותה היא גם תכונה בולטת של זהבה, אלת ההון, זוגתו של צביקה. היא אישה לא יפה אך מטופחת, בעלת בעיית השמנה קשה באזור אגן הירכיים. אחד התסכולים הגדולים שלה הוא שבשמיים אין רפואה קוסמטית, ולכן שאיבת שומן אינה אופציה. כך היא נאלצת ללבוש חצאיות גדולות, הגורמות לה להראות זקנה מכפי שהיא. בניגוד לבעלה, יש בה רצון עז להיות נאהבת, ובמקביל להישאר מסתורית ובלתי מובנת. מקדשיה הם מכמה סוגים, היכלות פאר ושעשועים מצועצעים מול אולמות תפילה מלאי סוד. שני קצוות אלה באישיותה אולי אינם שונים כל כך, מאחר ואת שניהם מוביל רצון זהה, יצר הצבירה. אלת ההון, בניגוד לבעלה, אינה נכנסת ללחץ בקלות. היא צוברת כוח בנועם ובהתמדה, ללא לאות. לעולם לא יהיה לה מספיק, יש לה חסכים כבדים מדי למלא.
צביקה וזהבה חיים בנוחות, מתוך השלמה הדדית. הוא אמנם לא מבין את המשיכה שלה לתורתו של שד השינוי, אבל הקשר ביניהם חזק ויציב. הם משלימים זה את זו, כאשר הוא העוגן והיא יצר ההתפשטות. תשוקתם ניצתת רק בזמן מאבקי שליטה, ואז מתגלה כוחם האמיתי, דורסני ובלתי ניתן לעצירה. ארמונם בשמיים גדוש במזכרות מלחמה, טנקים שרופים וגוויות מרקיבות, אך גם בפאר ובדר שאין דומים להם, שיש, זהב וקטיפה. צלצול הקופה הרושמת הוא המנגינה המקודשת של זהבה, קול דריכת נשק ואור כחול מהבהב הם סימני פולחנו של צביקה.

אישיותו ופולחנו של צביקה מוארים על ידי בחינה של אחד ממקדשיו החשובים ביותר בעת הזו, בית ראש הממשלה. מקום זה הותאם בשנים האחרונות ליעודו, וכעת חזותו מסמלת, אולי יותר מאשר כל מקדש אחר, את עיקרי הפולחן.
המקדש עומד בלב שכונה שקטה בירושלים, זירת המאבק העיקרית של האלים. למרות זאת השכונה נעימה למראה. הבתים הנמוכים מקיפים גינות ציבוריות קטנות, האבן ממנה הם בנויים מסותתת בקווים מעוגלים. גם תרבות לא חסרה. צמוד למקדש יש אקדמיה למוזיקה ולמחול, ומעברו השני של הכביש ניצב בניין ספרייה רבנית פשוט אך הדור. שרידים אלה לימים בהם אלים בעלי טעם טוב יותר היו בעמדות השפעה אין בהם בכדי לגרוע מהרושם אותו מטיל המקדש בעיני המתבונן.
חומות מקיפות את הבית הפינתי, חומות גבוהות שהוגבהו עוד, בכדי למנוע כל אפשרות לדעת אם מישהו אכן מתגורר כאן. פולחן הביטחון הוא גם פולחן הסודיות, עד שאפילו הקרבת הקורבנות נעשית לעתים בחשאי. מגדל שמירה מברזל שולט על החומה, ועמדת פיקוח משוריינת מזדקרת מתוכו. שני כוהנים יושבים בתוכה, צופים על הרחוב דרך חלונות גבוהים, מוכנים, כתמיד, לרע ביותר.
הבית פשוט ורבוע, בעל מרפסת פינתית מעוגלת. ניכר שפעם,ל פני שאומץ כמקדש לצביקה, היו בו מידות ארציות כענווה ורצון להשתלב בסביבה המקיפה אותו, אולם כעת כל אלה נעלמו. אבן הציפוי של הבית לבנה ובוהקת, ללא כל סימן של גיל. החלונות המוגפים עשויים זכוכית כהה, סולמות מתכת מטפסים על הגג. הפשטות הפכה ליוהרה, והריבועיות לתחושה ברורה של יעד מבוצר, הממתין לניסיון כיבוש.
דבר לא מכריז על ייעודו של הבית, לא שלט ולא שם על תיבת דואר. אפילו כתובת הרחוב אינה מצוינת על החומה הנישאת. מי שיודע יודע. אבל שורת מחסומים מיותמים הניצבת על המדרכה רומזת כי הפולחן בכל זאת גולש אל הרחוב. במרחק של מאה מטרה מהמקדש יש מקום ארעי של עבודת אל פרטית, ארגזי קרטון מהם נבנה חדר תפילה והתבודדות. זוג רגלי אישה שמנות, גרובות גרביים צבעוניות, מציץ החוצה, והכתובת “קריית שמונה מזיקה לבריאותי!” מסבירה את רצון המאמינה מהאל.
מקדש זה מסמל את הכיוון הנוכחי של צביקה. לא עוד מחנות צבא עגומים או אנדרטאות מתפוררות, אלא סימני שליטה ברורים ועקביים. פיזורם המקיף של הכוהנים, אנשי הביטחון, האבטחה והשמירה, מבטיח את קיומו של הפולחן, את האמונה הנצחית שרק אל הביטחון מגן עלינו, בני התמותה, מהאבדון.
פולחנו של צביקה מזין את עצמו. עצם קיומו מדגיש את הצורך בו, ובמקדשים וכוהנים רבים כל כך. לכאורה, אין דבר כמו יותר מדי בטחון, והרדיפה אחרי אשליית השקט יוצרת את חוסר הנחת שנמצא בבסיס הפולחן. בטחון אישי, בטחון לאומי, בטחון כלכלי, בטחון אזורי, בטחון עולמי, תמיד תהיה סכנה מרחפת להסתמך עליה. צביקה יודע את זה ומתענג. זו תקופה טובה עבורו, ושיאו עוד לפניו.

גם עבור זוגתו אלו זמנים טובים. מספר מאמיניה ומקיימי פולחנה עולה בהתמדה, ומקדשיה החדשים מפוארים מאי פעם.
מרכזי הקניות הגדולים הנבנים, נפתחים ומתרחבים כל העת הם סימו מובהק לכוח אותו צוברת זהבה. במקדשים אלה מתבצע הפולחן בצורתו הבסיסית ביותר.
החללים הגבוהים ומלאי ההוד, הממוזגים ומוארים תמיד, מאפשרים למאמין להתנתק מחרדות מזג האוויר, שעת היום והקיום, ולשקוע בפעולת פולחן ההון היסודית, הצרכנות. ה
שפע מוצג לראווה, מותר לכל אדם אשר עומד בתנאי הקבלה לעדת המאמינים. חשבון בנק, כרטיס אשראי, כוח קנייה. ללא אלה אין איש יכול לקחת חלק בפולחן.
העלייה לרגל למקדשי הקניונים יוצרת אצל המאמינים תחושת שייכות ומשפחתיות. כרטיסי החבר הגוררים מבצעים והנחות הם סממני פולחן אשר לא מותירים ספק – הקהילות עליהן פורשת זהבה את חסותן מגובשות ומתבדלות, ולא יסכימו לקבל לתוכן כל אחד ככה סתם.
בתוך המקדשים הענקיים יש חללי תפילה ופולחן קטנים יותר. סניפי בנקים ומכונות למשיכת כסף הם המקום בו מתבצע חלקו השני של הפולחן, הכולל צבירה והשתעבדות. אף פעם אין מספיק, תמיד צריך עוד. מי שעומד בתנאים אלה יכול להעפיל בסולם המעמדות של הקהילה, ולזכות, נניח, בכרטיס אשראי מוזהב, שיבטיח לו קרבה רבה יותר אל האלה, אם כי לעולם לא יתקרב אליה דיו. מי שנכשל נפלט החוצה, היישר אל זרועותיו של איציק, אל הרחמים העצמיים. זהבה אינה זקוקה למאמינים חסרי יכולת. היא אוהבת אותם חמדניים וקלים לשכנוע.

זוגיותם של צביקה וזהבה מתבטאת במקדשים שלה יותר מבשלו. אחרי הכל, דימוי האישה הכנועה, אשר רק משרתת את רצונות בעלה, היטיב עם זהבה עד כה. פולחן הבטחון מעודד את פולחן ההון, ולשניהם מאמינים משותפים רבים. לשם כך בנויים גם מקדשיה של זהבה כיעדים מבוצרים, ובכך מעצימים את פולחנו של צביקה. כל אדם נבדק בידי כהניו לפני שייכנס למקדש, ובכל קניון יש מקלט ענק, שמטרתו לכאורה להגן על המאמינים. חוסר הנחת שהוא גורם שוכך מעט על ידע פולחן הצרכנות. הם טובים ביחד.

מובן שראשית כל זה עצובה. צביקה וזהבה נושאים זכרונות קשים, עליהם הם מרבים להתרפק. עוני ומחסור, כניעה ופחד, פינו את מקומם להתרברבות בסממני עושר, לתוקפנות וליוהרה. מכוח תסביך זה, יחדיו, הם אדונינו, הזוג המוביל בחברת האלים.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה

זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.

ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.

הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.

רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.

זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.

דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.

– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.

– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.

צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.

רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.

הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג’וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

“פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה”

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה”ל במחנות הפליטים אל-בורייג’ ונוסייראת. מפקד הכוח, סא”ל וינטר, אומר ל-ynet: “החיילים לא ירו לעבר הילדים”, והוא מדגיש: “להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו”
מאת : חנן גרינברג

“בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים”, כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג’ ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א’) לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה”עורב” של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. “להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו”, ציין סגן-אלוף וינטר. “החיילים פעלו במקצועיות רבה”, הוסיף.

 

“ההוראות: לא לירות אל ילדים”

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה”ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ”ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. “בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו”.

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. “אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד”.

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. “אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות”.


(מתוך ”
YNET” – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים”. אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם “המלחמה בטרור”, את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה”ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: “המעז מנצח”. וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.