Category Archives: דיבורי אלתר נתיב

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

זה כבר לא חתרני

 

פעם זה היה חתרני, כל העניין הזה של המסיבות. נותרו שאריות, אבל זה כבר לא זה.

התקף נוסטלגיה, מהזמן בו גיליתי את המוזיקה האלקטרונית, את הקסם הלא ברור הזה שנקרא מועדון, מסיבה. נשמע מגוחך, לא? המסיבות שינו לי את החיים. למדתי המון.

התחלתי מאוחר. הייתה לי חברה שלמדה בירושלים, אני לימדתי בת"א, ולא יכולתי לישון בלילה. הייתי יורד למטה, חולה געגועים אליה כאשר הייתה איננה, ממתין בקוצר רוח לרגע שתירדם כאשר הייתה ישנה, שותה את עצמי בננה בר, צעיר מלנכולי שאוהב בוב דילן ויענקל'ה רוטבליט, הייתי משוטט.

הגעתי ללמון, מועדון קטן בתחילת דרכו. היה לי אוברול צבעים ורוד, אני חושב שהייתי ווירדו. לא היכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי. הלכתי לרקוד שלוש פעמים בשבוע. הכי אהבתי את הזמן בתחילת ובסוף הלילה, כאשר הרחבה ריקה, ואפשר לבדוק, כמה אפשר להשתחרר.

זה עזר לי לצלוח את הפרידה ממנה, זה ליווה אותי דרך התמוטטות וטיפוס איטי למעלה, או מוטב, הצידה, אל מקום שרחוק קצת מבעיות העיכול של הגרבר הציוניגבריאגרסיבי. זה התקדם, צללתי פנימה.

מתישהו גיליתי שאני מסוגל לרקוד לצלילי אזעקה.

הכרתי אנשים, הכירו אותי.

אני חושב שנשארתי ווירדו.

טוב, זה כבר לא חתרני. מזמן לא.

אני עוד רוקד, לפעמים, פעם פעמיים בשבוע.

אישוליים

כן, השוליים. אני לרוב מוצא עצמי בהם. משתדל לא להודות שאני נלחם על הכרה, משתוקק אליה.
הכרה במה? בכך שאני מוכשר? מעניין? נחשק?
עגום. פגיע. לא אני.
המודל הקפיטליסיטי מציע המרה של התהיות הללו. יש כסף, אין כסף. האם אתה מצליח למכור? ואני, בינתיים, לא. זה אחד מהחסרונות של השוליים. עני שם, ועוני כבר מזמן אינו סקסי.
לא נוח לי עם מחמאות. שונא טפיחות על השכם. מתעב מכירה עצמית. משתדל לשמור את התווך ביני לבין העולם נקי ככל האפשר ממניפולציות. מתנצל יותר מדי. מנסה לעשות לאנשים טוב.
וקצת הולך לאיבוד בגלל זה, לפעמים, משחק יותר מדי פעמים כדמות משנה בסרטים של אנשים אחרים.
נלחם על ההכרה שלי בעצמי, בכך שפעילויות השוליים האלה שאני עוסק בהן, הכתיבה, האובססיה לאופניים, בגדי העור, המסיבות, השתייה, האהבה, אכן ראויות להכרה.
מסתפק ברגעי בהירות חטופים, בתחושות הישג זמניות. ההרגלים שלי נותנים לי את זה, וגם סקס טוב, וגם אוכל, לפעמים, ואפילו להזיע. ובעיקר המקומות האלה, בהם אני מביט על דברים שעשיתי ועושה, ומרגיש גאווה על שהם שלי, על שאני זה שעשה אותם.
אישוליים שכזה, מסתבר, ומשלים עם זה.
(אבל הספר הבא שלי יהיה רב מכר, עוד תראו)