מעניין, מה משתנה.
מעניין, אלו מין ימים גורליים אלו, איך שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.
תחושת המגפה המתקרבת משנה את נקודת המבט על הרחוב, על העולם. אנשים הופכים לדבר מאיים, כל אחד הוא מוקד הדבקה אפשרי, כל מפגש אקראי הוא זירת חילופי נגיפים. והנגיף הזה הוא לא מוכר, זר, אין לדעת, אין לדעת.
ביום שבת הרחוב שקט. גם זה ייגמר, כשיגמרו לבנות.
מגדלי בטון צומחים איפה שפעם עמדו מבני תעשייה מטים לנפול. דבר אחד הופך לדבר שני.
ראיתי את זה קורה, בניין אחרי בניין, מטר מרובע אחרי מטר מרובע. אני חי פה מספיק זמן כדי לחוות את התהליך, שכעת נמצא בנקודת המראה, עוד רגע כבר לא ישאר כלום ממה שהיה. איזור שלם שינה את פניו לעיני. לא הייתה לי השפעה אמיתית על זה, הייתי רק עד ומשתתף במשחק של כוחות גדולים ממני.
אבל השינוי עוד לא תם, ואי אפשר לדעת מה יקרה.
שלד הבטון והמתכת הזה יצמח עוד, יגיע עד לגובה המנוף שניצב בראש הגבעה. הוא יהפוך לבתים, בהם יגורו אנשים. כל החלל הריק הזה, האוויר שיש פה עכשיו, יתמלא.
אבל עדיין לא.
עכשיו זה זמן הבטון והברזל.
במשך השבוע משאיות חוסמות את הרחוב הקטן שמחבר בין הבית שלי לשכונה שהייתה פעם מרכז חיי. אני כבר לא כל כך עובר דרכו, כי זה בעצם אתר בנייה שרק מתחזה לרחוב. תבניות היציקה מתנפנפות באוויר, רשתות מתכת מונחות איפה שיהיו ריצפות, קירות ועמודים. משאבת הבטון פועמת. הבניין עדיין נמוך, ואפשר לראות את הפועלים הסינים שעושים את כל זה, שיוצרים את הפלא הנורא הזה, בניין צומח מהקרקע.
מה היה פה קודם, קשה כבר לזכור, ואולי אין טעם. היה פה מפעל ליציקת מתכת, היה פה מחסן עצים שנשרף והפך לחנות בדים, הייתה פה נגריה, ומצבעה לרהיטים, ומקום שעושה חיתוכי לייזר, ועוד בית יציקה, וסטודיו של נגרת נחמדה, ועציץ חמניות שניצב בנקודה היחידה בה קיבל אור שמש. פעם היו כאן מסיבות רחוב ואחר כך היו כאן מועדונים, ואנשים היו משתכרים, ועושים סמים ובבוקר שבת כל הרחוב היה מלא טינופת של אחרי מסיבה.
זה קיים עכשיו רק בזכרון. כלום לא נשאר. כלום להחזיק, כלום בטון ומתכת. למה אני מתגעגע? האם היה בכל המקומות האלה, בכל הרגעים האלה, משהו ששווה לשמור?
זמן בנייה הוא גם זמן הרס. ככה זה.
זה יהיה יפה בסוף. יגורו פה אנשים נחמדים. אולי אתארח אצל מישהו מהם, כשכל זה ייגמר, כשהבטון והמתכת יוסתרו בתוך הקירות, כשרהיטי איקאה יורכבו בהמוניהם, אולי אספר להם מה היה פה קודם והם נורא יתעניינו.
ואולי זאת המגפה הזאת שעושה אותי עצוב ומהורהר.
מעניין. מה משתנה.
