ארכיון קטגוריה: ארכיון פרטי

טקסטים ישנים, פילוסופיה של פעם. צריך לעבור על זה מתי שהוא, אולי יש שם משהו מעניין

חצי שנה פצוע (כולל וידאו)

הבעיה היא שאני מתחיל להתרגל שוב אל האופניים, אל תנוחת הרכיבה החצופה והמיומנת, שגורמת לי להרגיש כמו סייבורג, שילוב מוצלח בין גוף אנושי, שמספק כוח ושליטה, ומכונה שהופכת את זה לתנועה זורמת ויפה, מתואמת.

כבר כמעט חצי שנה מאז שרצתי לעבודה בפעם האחרונה. האם אשוב בכלל לעשות את זה? אולי הגוף שלי, המזדקן והחבוט, כבר לא מסוגל לעמוד במאמץ?

אולי זה יהפוך להיות משהו שעשיתי פעם, לפני שויתרתי ועברתי הלאה, אולי אהיה מישהו שפעם, במשך עשר שנים רצופות, רץ לעבודה, מעין ׳עובדה שאתם לא יודעים עלי׳, משהו מוזר שעבר ונגמר.

הגוף שלי מאכזב אותי. הוא לא עומד בציפיותי ממנו. ככה זה יהיה מעכשיו? ככה נראית ההזדקנות? האם אתגעגע למי שהייתי, אחסה בצל הישגים שאבד עליהם הכלח, פעם הייתי איש כזה, שהגוף שלו היה מסוגל לדברים, לא עוד, אבל אני יכול לעמוד בזה, אני יותר חכם עכשיו, נטול יכולת פיזית אבל בעל ניסיון. זה הרבה יותר שווה, שלא יהיה פה שום ספק, ואני לא מתגעגע בכלל.

אני רוכב! תראו כמה מגניב אני. סייבורג.

סייבורגגגגגג

חצי שנה לא רצתי. 

האם ארוץ שוב?

לפני כמה ימים, באחד מהזמנים העייפים והנואשים שהמקום הזה מזמן, צפיתי עם בתי בהקלטת ריצה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, תחרות 10,000 מטר, באיצטדיון שהיה כמעט ריק מקהל בגלל הקורונה ובגלל שהריצות האלה, למרחקים הארוכים, נחשבות למשעממות ולכן נדחקות לזמנים שלפני או אחרי הדברים המעניינים.

ראינו יחדיו איך גופו המתורגל של המנצח, שרץ כמעט לבדו, מנותק מהשאר, דוחק את גבולותיו.

כמה זה יפה, רגל אחרי רגל, כמו ריקוד, והפנים צריכות להיות משוחררות כדי ששום מאמץ לא ילך לאיבוד, כדי לייצר ריצה מושלמת, הטובה ביותר האפשרית.

לפעמים הרגשתי ככה. האם תהיה לי עוד חוויה כזאת?

אולי זמני עבר?

אני רוצה להאמין שעוד אחזור לרוץ, וכל חוסר הבטחון הזה יתגלה כתופעת לוואי של התמודדות עם פציעה מעצבנת, אבל אי אפשר לדעת.

אי אפשר לדעת. 

סייבורגגגגג. 

משהו משתנה (כולל וידאו)

מעניין, מה משתנה.

מעניין, אלו מין ימים גורליים אלו, איך שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

תחושת המגפה המתקרבת משנה את נקודת המבט על הרחוב, על העולם. אנשים הופכים לדבר מאיים, כל אחד הוא מוקד הדבקה אפשרי, כל מפגש אקראי הוא זירת חילופי נגיפים. והנגיף הזה הוא לא מוכר, זר, אין לדעת, אין לדעת.

ביום שבת הרחוב שקט. גם זה ייגמר, כשיגמרו לבנות.

מגדלי בטון צומחים איפה שפעם עמדו מבני תעשייה מטים לנפול. דבר אחד הופך לדבר שני.

ראיתי את זה קורה, בניין אחרי בניין, מטר מרובע אחרי מטר מרובע. אני חי פה מספיק זמן כדי לחוות את התהליך, שכעת נמצא בנקודת המראה, עוד רגע כבר לא ישאר כלום ממה שהיה. איזור שלם שינה את פניו לעיני. לא הייתה לי השפעה אמיתית על זה, הייתי רק עד ומשתתף במשחק של כוחות גדולים ממני.

אבל השינוי עוד לא תם, ואי אפשר לדעת מה יקרה.

שלד הבטון והמתכת הזה יצמח עוד, יגיע עד לגובה המנוף שניצב בראש הגבעה. הוא יהפוך לבתים, בהם יגורו אנשים. כל החלל הריק הזה, האוויר שיש פה עכשיו, יתמלא.

אבל עדיין לא.

עכשיו זה זמן הבטון והברזל. 

במשך השבוע משאיות חוסמות את הרחוב הקטן שמחבר בין הבית שלי לשכונה שהייתה פעם מרכז חיי. אני כבר לא כל כך עובר דרכו, כי זה בעצם אתר בנייה שרק מתחזה לרחוב. תבניות היציקה מתנפנפות באוויר, רשתות מתכת מונחות איפה שיהיו ריצפות, קירות ועמודים. משאבת הבטון פועמת. הבניין עדיין נמוך, ואפשר לראות את הפועלים הסינים שעושים את כל זה, שיוצרים את הפלא הנורא הזה, בניין צומח מהקרקע. 

מה היה פה קודם, קשה כבר לזכור, ואולי אין טעם. היה פה מפעל ליציקת מתכת, היה פה מחסן עצים שנשרף והפך לחנות בדים, הייתה פה נגריה, ומצבעה לרהיטים, ומקום שעושה חיתוכי לייזר, ועוד בית יציקה, וסטודיו של נגרת נחמדה, ועציץ חמניות שניצב בנקודה היחידה בה קיבל אור שמש. פעם היו כאן מסיבות רחוב ואחר כך היו כאן מועדונים, ואנשים היו משתכרים, ועושים סמים ובבוקר שבת כל הרחוב היה מלא טינופת של אחרי מסיבה.

זה קיים עכשיו רק בזכרון. כלום לא נשאר. כלום להחזיק, כלום בטון ומתכת. למה אני מתגעגע? האם היה בכל המקומות האלה, בכל הרגעים האלה, משהו ששווה לשמור?

זמן בנייה הוא גם זמן הרס. ככה זה.

זה יהיה יפה בסוף. יגורו פה אנשים נחמדים. אולי אתארח אצל מישהו מהם, כשכל זה ייגמר, כשהבטון והמתכת יוסתרו בתוך הקירות, כשרהיטי איקאה יורכבו בהמוניהם, אולי אספר להם מה היה פה קודם והם נורא יתעניינו.

ואולי זאת המגפה הזאת שעושה אותי עצוב ומהורהר.

מעניין. מה משתנה.             

בני הארץ

אני קורא עכשיו ספר, ‘The Uninhabitle Earth’, שכתב דיוויד וואלאס וולס, העולם הבלתי ראוי לחיים. כותרת המשנה שלו מבטיחה שהוא עוסק ב-‘Life After Warming’, החיים לאחר שינויי האקלים הצפויים, אבל הדרך לשם רצופה תיאורי קטסטרופות אשר עתידות להתרחש, סבל רב שכבר אין כל דרך למנוע אותו. הנחת היסוד שלו היא שהאפוקליפסה כבר ארעה למעשה, שבני האדם הצליחו לדפוק את כדור הארץ טוב טוב עד כדי כך שהתשובה לשאלת השרדותו של המין האנושי ושל התרבות האנושית אינה ברורה. 

יכול להיות שהלך עלינו, ושהכל ייגמר בעוד זמן לא רב בפרספקטיבה היסטורית. דורות בודדים. נינינו, אם יהיו כאלה, כבר יחיו בגהנום. זה המצב, זו המציאות. לשם העולם הולך. התרחישים המדעיים והפוליטיים האופטימיים ביותר מצביעים על התדרדרות בלתי ניתנת למיתון או עצירה. עוד בימי חיינו יהיה הרבה יותר גרוע. 

במפתיע, ההכרה הזו אינה רק פסימית. אני חש זאת ביתר שאת בימים אלה, מול תוצאות הבחירות ותחושת הדכדוך שהן מעוררות. פרופורציות. ביבי הוא קוריוז, תאב כבוד וכוח, מצליח לשכנע כמה הכל הולך נפלא, וצריך להמשיך בדיוק ככה, חזק ובטוח. 

יאללה יאללה. 

דברים יצטרכו להשתנות, כבר אמרתי את זה? כשפני הים יעלו בעשרה מטרים לא תהיה יותר עזה, ולא תהיה יותר תל אביב, וכל השטויות שאנחנו מתעסקים בהן כעת יראו כמו הסחות דעת שגרמו לבני דורינו לא להתעסק במה שבאמת חשוב, בשרידת החיים עצמם. 

יש מה לעשות עכשיו, דברים שאנחנו חייבים לעצמנו ולעולם בו אנחנו חיים, דברים שאולי יגרמו לאותם נינים לשפוט אותנו פחות בחומרה. יש אתגר אדיר, תרבות של חיים תוך כדי משבר מתמשך שצריך לבנות. אי אפשר למנוע את הסבל שיבוא, אבל אולי ניתן לצמצם אותו. המשימה גדולה מספיק כדי שלכל אחד יהיה בה מקום. 

*

במהלך השבוע שעבר אהובתי החכמה לימדה שיעור שלצורך משימה בו סייעתי לה להמציא מפלגה דמיונית. יצא לנו נחמד, אני חושב, כדוגמא אפשרית לדברים שיכולים לקרות אם באמת צריך לצאת מתוך המלכודת שאנו בתוכה. זו תנועה על-לאומית, משותפת, יהודית-ערבית, גברית-נשית, דתית-חילונית, שמתרכזת באנושי ובמשותף, באהבה לארץ וליושבים בה. פוסטר שלה יכול היה להראות ככה:  

מגניב, לא? הייתי מצביע להם. הייתי מוכן אפילו להיות חלק מהפיכה של רעיון, מפלגה או תנועה כזו מתרגיל מחשבתי למציאות. זה יכול לשנות משהו. 

*

קץ העולם המוכר לנו הוא הזדמנות אדירה שחבל להחמיץ. אין סתירה בין המאבקים העכשוויים לשיוויון ולצדק לבין המאבק האולטימטיבי והמתמשך שיש להשיק למען שרידת הדורות הבאים. אם הדור שלנו יצליח לסמן כיוון ודרך אפשר יהיה לחיות גם בעולם שחלקים ממנו אינם ראויים לחיים, אפשר יהיה לסייע לכדור הארץ לשקם את עצמו, נוכל להזכר כמי שסייעו בבנייה ולא רק בהרס. ביבי? שקד? ליברמן? סמוטריץ׳? אני מחרבן על כולם. יש דברים חשובים יותר לעסוק בהם.

https://www.amazon.com/Uninhabitable-Earth-Life-After-Warming/dp/0525576703

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

העניין המגוחך הזה של הריצה

יש משהו קצת מגוחך בכל העניין הזה של הריצה בכלל, ובריצת מרתון בעיר גדולה בפרט. רצתי אחד כזה ביום ראשון שעבר, בפראג, ואפילו הלך לי די טוב.

ההמלצה המקובלת, בניסיון להגדיר מה יהיה הישג במרתון ומה כישלון, היא לקבוע טווח זמן לתוצאה אותה מתכוון הרץ להשיג, שנע בין מטרה אופטימית לריאלית ולמטרת נסיגה. המנעד הזה אינו גדול כל כך, כחמש דקות, וחרגתי ממנו לטובה בלמעלה משלושים שניות,  כך שקבעתי שיא אישי למרחק הזה, שיפור משמעותי לזמן אותו קבעתי במרתון הקודם בו השתתפתי. ושוב, יש בזה משהו מגוחך, בספירת השניות והדקות בריצה שנמשכת למעלה משלוש שעות. אבל קיימת חשיבות שאיני מצליח להתעלות עליה לשיא האישי, למטרה אותה קבע הרץ, אותה קבעתי אני, בזמן כשהתכונתי למרוץ מסוים. הם חלק משמעותי מתחושת הסיפוק או המפלה שמגיעה אחרי סוף הריצה.

בנוסף, ובכדי להמחיש עוד כמה כל חשיבות הריצה והתוצאה והתחרות מנותקים מהגיון, הרי ברור שבעצם, עבור רוב הרצים, זו אינה תחרות אלא אתגר פרטי שמתחזה לתחרות, שבה אותו רוב מוחלט של רצים הם רק ניצבים, תפאורה, תיירים מיוזעים שבאו לבזבז לא רק זמן וכסף, אלא גם זיעה. כן, יש בזבוז אדיר בזה: אירוע ענק, מופק ברמה של לא חסכנו בכלום, עם מגזינים, פרסומות, חסויות בטוב טעם, בלונים מיוחדים עם הדפסות למעודדים, אלפי רצים בתלבושות הכי טובות שלהם, המוני כוסות מים שמפוזרות בסופו על הכבישים, המון לכלוך שינקו פועלים קשי יום. המון אנרגיה ומשאבים יוצאים על כלום, על משהו שחשוב, בעצם, רק למי שמעורבים בו, תחביב מעצם הוויתו.

אני לא מפעיל כאן טריק. אני באמת מודע לגיחוך. אני מודע לזה גם היום, בשרירים כואבים ואחרי שעמדתי באתגר, וגם כשאני יוצא לרוץ למרות שלא בא לי. אני מכבד את הגיחוך הזה ומקבל אותו באהבה.

אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה מכיוון שהשלמתי עם הפיכתי לרץ. לא, רץ זה יהיר: למי שחי עם ריצה.

זו הייתה שנה מוזרה, עם הריצה. את מרתון תל אביב שלפני שנה גמרתי בסדר, בשולי פציעת שריר ירך אחורי. הגעתי אל המרתון ההוא למרות הפציעה וכנגד כל הסיכויים, וידעתי שהתוצאה שהשגתי לא מספקת אותי. כך שחזרתי להתאמן מהר יחסית, מהר מדי, ופציעה אחרת, ברצועת כף הרגל, הופיעה במהירות. פלירטטתי עם הפציעה הזו, רץ למרות שכואב כי יהיה בסדר, מבין מהר מאוד שזה פלנטר פאשיאטיס, שלפעמים קוראים לו דורבן. השם של הדלקת הזו מבלבל, אבל ברור לגמרי שהיא עונש ההיבריס של רצים נלהבים מדי, כמוני, שהגוף לא הצליח להסתגל לגמרי לשינוי ולעומסים בהם העמדתי אותו, תוך שנתיים ממעשן כבד לרץ של 60 ק״מ בשבוע, ושהדבר היחידי שיכול לעזור הוא השבתה מוחלטת. ובסוף, למרות שהתמכרתי לשטות המגוחכת הזו, למרות שהפכתי את הריצה לחלק משמעותי מחיי, עד שליוותה אותי תוך לידת בתי, ועד שהפכה לצורת ההגעה שלי לעבודה, הפסקתי לרוץ למשך למעלה מחודש.

זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי השנה עם הריצה, קשה יותר מכל תקופות האימונים. דכדוך ורצון למות, כמה פעמים ביום. החזרה הייתה קשה. רק אחרי חצי מרתון תל אביב האחרון הבנתי שהדברים מתחילים להסתדר, שהגוף חוזר להיות בשליטתי. התמכרויות הן איכסה. עושים בגללן דברים לא רציונאליים. הן קשורות גם בסבל. אני לא רוצה להיגמל.

זה לא רק שהחלפתי התמכרות אחת באחרת. זה אולי נכון אבל פשטני מדי, ולא מלמד כלום על הריצה אלא מרמז ומעיד על מבנה הנפש ההתמכרותי שלי. וזו לא רק הוכחה לסגולות הפיזיות של הריצה, לכוחם של הסמים אותם הגוף מייצר באמצעותה, ולכמה זה בריא לרוץ, כי הרי גם זה נכון רק בחלקו ובכלל לא משנה בעצם. אני לא רץ כדי להיות בריא, ולא בהכרח בריא בגלל שאני רץ, כפי שמעידות הפציעות ומוכיחים הכאבים. וזה גם לא רק תוצר ישיר של משבר גיל המעבר או טראומת מחלת ומות אבי. זה אינו שלב בדרך, קרקפת מרתון שהייתי צריך לתלות על החגורה.

האינטרנט הזה, שכולנו מוקפים בו, בנוסף לאמזון והקינדל והאייפד איפשרו לי ללמוד לא מעט במשך הזמן הקצר בו אני רץ. יש המון כתיבה, החל מפורומים ובלוגים דרך מגזיני ריצה וספרות מקצועית. יש אפילו פרוזה, מעוררת השראה לעיתים, מגוחכת במקצת לרוב. מתי שהוא אכתוב רשימת ביקורת והמלצות. אבל מכל מלמדי השכלתי. בתקופה בה אני רץ, פחות משלוש שנים, הפכתי ממתחיל, כזה שההישג העיקרי שלו הוא עצם הריצה והפיכתה להרגל, למתקדם, שמשיג תוצאות שנחשבות לטובות יחסית. זו התקדמות שתיפסק מתישהו אבל עדיין לא, כי אני עדיין לומד ומתפתח כרץ, וכי נראה שהגוף מסכים, בינתיים, לשתף איתי פעולה בעניין הזה.

כל עוד אני מצליח לזכור שזה תחביב, מיותר ומגוחך אך גם ראוי לכבוד ככל תחביב אחר, וכל עוד בהתמכרות מעורבת בחירה ולא רק כורח, וכל עוד העונג עולה על הכאב, וכל עוד הריצה משתלבת בחיי ולא משתלטת עליהם, אז הכל בסדר. מטרה חדשה, תוצאה חדשה אליה אני שואף: יש לי כבר כאלה. המרתון הבא אותו ארוץ יהיה כנראה באוקטובר, באמסטרדם. זה יהיה ארוע מגוחך, מיותר על פי כל קנה מידה הגיוני. אלפי אנשים ירוצו יחד, יבזבזו זמן, כוח וכסף כדי להוכיח לבדוק או להינות ממתיחת גבולות יכולתיהם, ממה שהגוף יכול לעשות. גם אני אהיה ביניהם.

אור ומרי (הצגה) – ספר גנוז להורדה חופשית

לרגל המעבר אני מצרף טקסט שהחל להיכתב לפני יותר מעשר שנים. הצגה, לא מחזה, שניסיתי לפרסם ולא הלך.

אור ומרי

בכח הזכות

עוד שיר. עוד טיוטת ביצוע. מחאה לייט שכזו. והרי המילים.

זכות אבות

בין אסון לטרגדיה, כאב וגזרה
נשוב ונרומם את נס התקומה
נחשוק את שינינו, למרות שדמעה
תחרוש לה עוד קמט בפני האומה

ושוב נשתמש באותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

בראשית כל איוולת ובראש כל עוולה
ניצבת זכותנו על ארץ גזירה
בשם התנ“ך ובשם השואה
נסלול את הדרך לעוד מלחמה

ושוב נספר את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

נחייה את חיינו, חיי אין ברירה
קורבנות האתמול שעלו לגדולה
כי לנצח שלוש פעמים בשנה
יעמוד כל העם בזמן הצפירה

ונמשיך למלמל את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

ונשוב ונצחק מאותה הבדיחה
נריח בצוותא רוחות מלחמה
נהייה עצובים בדקת דומייה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

שיר נסיעה

טיוטת ביצוע לשיר שכתבתי לפני זמן רב. והרי המילים:

העיר מתרחקת

העיר מתרחקת מאחור בשלל אורות גוועים
והכביש נפרש שחור לאור הפנסים
זאת דרך ארוכה, ובסופה לא מחכה כל לקח
תשאיר את הידיים על ההגה, לא לחשוב על כלום

אתה החבר הטוב, מוביל לעיר זרה
המכונית היא עיר מקלט מוגנת מפני רע
אבל אולי גם תזדיין הלילה, אולי גם תזדיין
כי יש משהו בשדיים האלה, לחוצים ככה, בחולצה הזו
שגורם לך לרצות לשכוח מי אתה, מי היא, איפה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה

לנסוע רחוק מהעיר, הרחק מהשקרים
להשאיר מאחור הכל, לשרוף את הגשרים
זאת דרך ארוכה, אל תסתכלי עליו, הוא לא יביט עלייך
חפשי תחנה ברדיו, לא לחשוב על כלום

את טובה בלהיות רעה, טובה בתור קורבן
וזה שיושב לצידך יהיה לך התליין
כי אולי גם תזדייני הלילה, אולי גם תזדייני
ויש משהו בידיים האלה, שאוחזות כך בהגה הזה
שגורם לך לרצות לשכוח מי את, מי הוא, למה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה

העיר רחוקה עכשיו, מרחק כואב, נעים
נוסעים מהר מדי דרך כבישים ריקים
המכונית היא כמו בועה, שתתפוצץ רק שיבוא הרגע
ללחוץ על דוושת הבלם, על תחשבו על זה

שניכם שקטים עכשיו, שקטים ומעשנים
משחקים בלהיות לבד, בלהיות מבוגרים
אבל אולי גם תזדיינו הלילה, אולי סוף סוף תזדיינו
כי יש משהו בשתיקה הזו, בתקווה הזו ובשקר הזה
שגורם לכם לרצות לשכוח מי אתם, למה אתם, איפה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה

צביקה וזהבה: אל הבטחון ואלת ההון

כתבתי את הטקסט הזה מזמן. הוא נשלף מקופסא בה התחבא עם הטקסט הקודם שפרסמתי כאן. הוא שייך לתקופה בחיי בה נעתי על קו תל אביב ירושלים, ובוודאי יועד להיות חלק מפרוייקט גדול יותר. משהו בו עדיין משעשע אותי.

צביקה וזהבה, אל הבטחון ואלת ההון

צביקה, אל הבטחון, הוא גבר יהיר ושחצן. פלג גופו העליון נפוח ובולבוסי, זרועותיו וצווארו עבים ופרצופו אדום תמיד. הוא מתלבש כמו כולם, בבגדי קניונים, אבל עליו זה נראה רע במיוחד. הטעם הגרוע שלו מתבטא גם במקדשים שנבנו לרומם את שמו. אלה מצביעים על תכונות אופיו הבסיסיות, שהן הסתגרות, פחד קיצוני משינוי המלווה ביצר התפשטות שאינו יודע שובע. בצעירותו עשה דברים גדולים, והוא חוזר אל הזכרונות המתוקים האלה בכל פעם שהמציאות הופכת מסובכת מדי. אין ספק שפעם, כאשר עדיין נקרא אל המלחמה, היה פופולרי עוד יותר מהיום, אבל הוא במאבק מתמיד על מקומו בהיררכיה האלוהית, ומאמין ביכולתו לשמור על מעמדו השולט. אחרי הכל, האלים האחרים זקוקים לו. בלעדיו ייפלו השמיים.
אמונה בלתי מעוערת בנחיצותה היא גם תכונה בולטת של זהבה, אלת ההון, זוגתו של צביקה. היא אישה לא יפה אך מטופחת, בעלת בעיית השמנה קשה באזור אגן הירכיים. אחד התסכולים הגדולים שלה הוא שבשמיים אין רפואה קוסמטית, ולכן שאיבת שומן אינה אופציה. כך היא נאלצת ללבוש חצאיות גדולות, הגורמות לה להראות זקנה מכפי שהיא. בניגוד לבעלה, יש בה רצון עז להיות נאהבת, ובמקביל להישאר מסתורית ובלתי מובנת. מקדשיה הם מכמה סוגים, היכלות פאר ושעשועים מצועצעים מול אולמות תפילה מלאי סוד. שני קצוות אלה באישיותה אולי אינם שונים כל כך, מאחר ואת שניהם מוביל רצון זהה, יצר הצבירה. אלת ההון, בניגוד לבעלה, אינה נכנסת ללחץ בקלות. היא צוברת כוח בנועם ובהתמדה, ללא לאות. לעולם לא יהיה לה מספיק, יש לה חסכים כבדים מדי למלא.
צביקה וזהבה חיים בנוחות, מתוך השלמה הדדית. הוא אמנם לא מבין את המשיכה שלה לתורתו של שד השינוי, אבל הקשר ביניהם חזק ויציב. הם משלימים זה את זו, כאשר הוא העוגן והיא יצר ההתפשטות. תשוקתם ניצתת רק בזמן מאבקי שליטה, ואז מתגלה כוחם האמיתי, דורסני ובלתי ניתן לעצירה. ארמונם בשמיים גדוש במזכרות מלחמה, טנקים שרופים וגוויות מרקיבות, אך גם בפאר ובדר שאין דומים להם, שיש, זהב וקטיפה. צלצול הקופה הרושמת הוא המנגינה המקודשת של זהבה, קול דריכת נשק ואור כחול מהבהב הם סימני פולחנו של צביקה.

אישיותו ופולחנו של צביקה מוארים על ידי בחינה של אחד ממקדשיו החשובים ביותר בעת הזו, בית ראש הממשלה. מקום זה הותאם בשנים האחרונות ליעודו, וכעת חזותו מסמלת, אולי יותר מאשר כל מקדש אחר, את עיקרי הפולחן.
המקדש עומד בלב שכונה שקטה בירושלים, זירת המאבק העיקרית של האלים. למרות זאת השכונה נעימה למראה. הבתים הנמוכים מקיפים גינות ציבוריות קטנות, האבן ממנה הם בנויים מסותתת בקווים מעוגלים. גם תרבות לא חסרה. צמוד למקדש יש אקדמיה למוזיקה ולמחול, ומעברו השני של הכביש ניצב בניין ספרייה רבנית פשוט אך הדור. שרידים אלה לימים בהם אלים בעלי טעם טוב יותר היו בעמדות השפעה אין בהם בכדי לגרוע מהרושם אותו מטיל המקדש בעיני המתבונן.
חומות מקיפות את הבית הפינתי, חומות גבוהות שהוגבהו עוד, בכדי למנוע כל אפשרות לדעת אם מישהו אכן מתגורר כאן. פולחן הביטחון הוא גם פולחן הסודיות, עד שאפילו הקרבת הקורבנות נעשית לעתים בחשאי. מגדל שמירה מברזל שולט על החומה, ועמדת פיקוח משוריינת מזדקרת מתוכו. שני כוהנים יושבים בתוכה, צופים על הרחוב דרך חלונות גבוהים, מוכנים, כתמיד, לרע ביותר.
הבית פשוט ורבוע, בעל מרפסת פינתית מעוגלת. ניכר שפעם,ל פני שאומץ כמקדש לצביקה, היו בו מידות ארציות כענווה ורצון להשתלב בסביבה המקיפה אותו, אולם כעת כל אלה נעלמו. אבן הציפוי של הבית לבנה ובוהקת, ללא כל סימן של גיל. החלונות המוגפים עשויים זכוכית כהה, סולמות מתכת מטפסים על הגג. הפשטות הפכה ליוהרה, והריבועיות לתחושה ברורה של יעד מבוצר, הממתין לניסיון כיבוש.
דבר לא מכריז על ייעודו של הבית, לא שלט ולא שם על תיבת דואר. אפילו כתובת הרחוב אינה מצוינת על החומה הנישאת. מי שיודע יודע. אבל שורת מחסומים מיותמים הניצבת על המדרכה רומזת כי הפולחן בכל זאת גולש אל הרחוב. במרחק של מאה מטרה מהמקדש יש מקום ארעי של עבודת אל פרטית, ארגזי קרטון מהם נבנה חדר תפילה והתבודדות. זוג רגלי אישה שמנות, גרובות גרביים צבעוניות, מציץ החוצה, והכתובת “קריית שמונה מזיקה לבריאותי!” מסבירה את רצון המאמינה מהאל.
מקדש זה מסמל את הכיוון הנוכחי של צביקה. לא עוד מחנות צבא עגומים או אנדרטאות מתפוררות, אלא סימני שליטה ברורים ועקביים. פיזורם המקיף של הכוהנים, אנשי הביטחון, האבטחה והשמירה, מבטיח את קיומו של הפולחן, את האמונה הנצחית שרק אל הביטחון מגן עלינו, בני התמותה, מהאבדון.
פולחנו של צביקה מזין את עצמו. עצם קיומו מדגיש את הצורך בו, ובמקדשים וכוהנים רבים כל כך. לכאורה, אין דבר כמו יותר מדי בטחון, והרדיפה אחרי אשליית השקט יוצרת את חוסר הנחת שנמצא בבסיס הפולחן. בטחון אישי, בטחון לאומי, בטחון כלכלי, בטחון אזורי, בטחון עולמי, תמיד תהיה סכנה מרחפת להסתמך עליה. צביקה יודע את זה ומתענג. זו תקופה טובה עבורו, ושיאו עוד לפניו.

גם עבור זוגתו אלו זמנים טובים. מספר מאמיניה ומקיימי פולחנה עולה בהתמדה, ומקדשיה החדשים מפוארים מאי פעם.
מרכזי הקניות הגדולים הנבנים, נפתחים ומתרחבים כל העת הם סימו מובהק לכוח אותו צוברת זהבה. במקדשים אלה מתבצע הפולחן בצורתו הבסיסית ביותר.
החללים הגבוהים ומלאי ההוד, הממוזגים ומוארים תמיד, מאפשרים למאמין להתנתק מחרדות מזג האוויר, שעת היום והקיום, ולשקוע בפעולת פולחן ההון היסודית, הצרכנות. ה
שפע מוצג לראווה, מותר לכל אדם אשר עומד בתנאי הקבלה לעדת המאמינים. חשבון בנק, כרטיס אשראי, כוח קנייה. ללא אלה אין איש יכול לקחת חלק בפולחן.
העלייה לרגל למקדשי הקניונים יוצרת אצל המאמינים תחושת שייכות ומשפחתיות. כרטיסי החבר הגוררים מבצעים והנחות הם סממני פולחן אשר לא מותירים ספק – הקהילות עליהן פורשת זהבה את חסותן מגובשות ומתבדלות, ולא יסכימו לקבל לתוכן כל אחד ככה סתם.
בתוך המקדשים הענקיים יש חללי תפילה ופולחן קטנים יותר. סניפי בנקים ומכונות למשיכת כסף הם המקום בו מתבצע חלקו השני של הפולחן, הכולל צבירה והשתעבדות. אף פעם אין מספיק, תמיד צריך עוד. מי שעומד בתנאים אלה יכול להעפיל בסולם המעמדות של הקהילה, ולזכות, נניח, בכרטיס אשראי מוזהב, שיבטיח לו קרבה רבה יותר אל האלה, אם כי לעולם לא יתקרב אליה דיו. מי שנכשל נפלט החוצה, היישר אל זרועותיו של איציק, אל הרחמים העצמיים. זהבה אינה זקוקה למאמינים חסרי יכולת. היא אוהבת אותם חמדניים וקלים לשכנוע.

זוגיותם של צביקה וזהבה מתבטאת במקדשים שלה יותר מבשלו. אחרי הכל, דימוי האישה הכנועה, אשר רק משרתת את רצונות בעלה, היטיב עם זהבה עד כה. פולחן הבטחון מעודד את פולחן ההון, ולשניהם מאמינים משותפים רבים. לשם כך בנויים גם מקדשיה של זהבה כיעדים מבוצרים, ובכך מעצימים את פולחנו של צביקה. כל אדם נבדק בידי כהניו לפני שייכנס למקדש, ובכל קניון יש מקלט ענק, שמטרתו לכאורה להגן על המאמינים. חוסר הנחת שהוא גורם שוכך מעט על ידע פולחן הצרכנות. הם טובים ביחד.

מובן שראשית כל זה עצובה. צביקה וזהבה נושאים זכרונות קשים, עליהם הם מרבים להתרפק. עוני ומחסור, כניעה ופחד, פינו את מקומם להתרברבות בסממני עושר, לתוקפנות וליוהרה. מכוח תסביך זה, יחדיו, הם אדונינו, הזוג המוביל בחברת האלים.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה

זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.

ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.

הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.

רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.

זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.

דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.

– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.

– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.

צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.

רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.

הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג’וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

“פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה”

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה”ל במחנות הפליטים אל-בורייג’ ונוסייראת. מפקד הכוח, סא”ל וינטר, אומר ל-ynet: “החיילים לא ירו לעבר הילדים”, והוא מדגיש: “להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו”
מאת : חנן גרינברג

“בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים”, כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג’ ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א’) לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה”עורב” של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. “להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו”, ציין סגן-אלוף וינטר. “החיילים פעלו במקצועיות רבה”, הוסיף.

 

“ההוראות: לא לירות אל ילדים”

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה”ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ”ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. “בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו”.

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. “אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד”.

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. “אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות”.


(מתוך ”
YNET” – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים”. אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם “המלחמה בטרור”, את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה”ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: “המעז מנצח”. וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.  

זה כבר לא חתרני

 

פעם זה היה חתרני, כל העניין הזה של המסיבות. נותרו שאריות, אבל זה כבר לא זה.

התקף נוסטלגיה, מהזמן בו גיליתי את המוזיקה האלקטרונית, את הקסם הלא ברור הזה שנקרא מועדון, מסיבה. נשמע מגוחך, לא? המסיבות שינו לי את החיים. למדתי המון.

התחלתי מאוחר. הייתה לי חברה שלמדה בירושלים, אני לימדתי בת”א, ולא יכולתי לישון בלילה. הייתי יורד למטה, חולה געגועים אליה כאשר הייתה איננה, ממתין בקוצר רוח לרגע שתירדם כאשר הייתה ישנה, שותה את עצמי בננה בר, צעיר מלנכולי שאוהב בוב דילן ויענקל’ה רוטבליט, הייתי משוטט.

הגעתי ללמון, מועדון קטן בתחילת דרכו. היה לי אוברול צבעים ורוד, אני חושב שהייתי ווירדו. לא היכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי. הלכתי לרקוד שלוש פעמים בשבוע. הכי אהבתי את הזמן בתחילת ובסוף הלילה, כאשר הרחבה ריקה, ואפשר לבדוק, כמה אפשר להשתחרר.

זה עזר לי לצלוח את הפרידה ממנה, זה ליווה אותי דרך התמוטטות וטיפוס איטי למעלה, או מוטב, הצידה, אל מקום שרחוק קצת מבעיות העיכול של הגרבר הציוניגבריאגרסיבי. זה התקדם, צללתי פנימה.

מתישהו גיליתי שאני מסוגל לרקוד לצלילי אזעקה.

הכרתי אנשים, הכירו אותי.

אני חושב שנשארתי ווירדו.

טוב, זה כבר לא חתרני. מזמן לא.

אני עוד רוקד, לפעמים, פעם פעמיים בשבוע.

אישוליים

כן, השוליים. אני לרוב מוצא עצמי בהם. משתדל לא להודות שאני נלחם על הכרה, משתוקק אליה.
הכרה במה? בכך שאני מוכשר? מעניין? נחשק?
עגום. פגיע. לא אני.
המודל הקפיטליסיטי מציע המרה של התהיות הללו. יש כסף, אין כסף. האם אתה מצליח למכור? ואני, בינתיים, לא. זה אחד מהחסרונות של השוליים. עני שם, ועוני כבר מזמן אינו סקסי.
לא נוח לי עם מחמאות. שונא טפיחות על השכם. מתעב מכירה עצמית. משתדל לשמור את התווך ביני לבין העולם נקי ככל האפשר ממניפולציות. מתנצל יותר מדי. מנסה לעשות לאנשים טוב.
וקצת הולך לאיבוד בגלל זה, לפעמים, משחק יותר מדי פעמים כדמות משנה בסרטים של אנשים אחרים.
נלחם על ההכרה שלי בעצמי, בכך שפעילויות השוליים האלה שאני עוסק בהן, הכתיבה, האובססיה לאופניים, בגדי העור, המסיבות, השתייה, האהבה, אכן ראויות להכרה.
מסתפק ברגעי בהירות חטופים, בתחושות הישג זמניות. ההרגלים שלי נותנים לי את זה, וגם סקס טוב, וגם אוכל, לפעמים, ואפילו להזיע. ובעיקר המקומות האלה, בהם אני מביט על דברים שעשיתי ועושה, ומרגיש גאווה על שהם שלי, על שאני זה שעשה אותם.
אישוליים שכזה, מסתבר, ומשלים עם זה.
(אבל הספר הבא שלי יהיה רב מכר, עוד תראו)