ארכיון קטגוריה: פלורנטין נלחמת

טקסטים שהם חלק ממאבק תושבי פלורנטין שאני מעורב בו

בעל הבית שלי נפטר שבע ימים

שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, נקבר אתמול בבית העלמין ירקון. הוא נפטר בשיבה טובה, כפי שנהוג לומר, למרות שיש משהו מטעה ומתחסד במושג הזה. הלך לעולמו שבע ימים, ניסחו יפה במודעה ילדיו, כי הרי שיבה היא טובה רק לעיתים נדירות מדי.

האם סיפרתי לכם כיצד עברתי לגור כאן, בשכונה ובדירה הזו? אני די בטוח שכן, זה הרי אחד מאותם סיפורים עליהם אני חוזר באופן טרחני למדי. יש לי כמה כאלה. אבל תמיד הרי יש סיכוי שמישהו עדיין לא שמע, לא? אז הנה:
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, בערך. נפרדתי מחברה שלי, איתה גרתי בדירה שהייתה פעם נגרייה בבניין ברחוב ויטל בפלורנטין. במשך כמה ימים ישנתי על מזרון בדירה של חבר, שגר אז ברחוב דב הוז. זה היה מאוד משעשע, אבל לא כל כך כיף. היה ברור לי שאני חייב מקום משל עצמי. אהבתי את פלורנטין, בה גרתי כבר שנתיים, אבל לא רציתי לגור בדירת שותפים או להיסחף לתוך השכונתיות המעט מוגזמת שאיפיינה אותה כבר אז. החלטתי לחפש באזור התעשייה.

לבעל הבית שלי הייתה חנות דגים סיטונאית בקומת הקרקע של הבניין בו אני גר כעת, ברחוב שאז היה תעשייתי לגמרי, הנמצא מאחורי דרך אילת. נכנסתי לשם לשאול אם הוא יודע אם מישהו משכיר פה משהו. זה הייתה חנות יפה, לטעמי לפחות, עם שני מקררים ענקיים, רצפת בטון עליה נערמו ארגזי פלסטיק מלאים בדגים, משקל ושולחן פורמייקה. הוא היה חביב וידידותי, זקן מאוד כבר אז, אסף מפתח ולקח אותי למעלה, אל אולם פצפון שבמרכזו מקרר נוסף. רצפת הבטון הייתה מכוסה כולה בשומן. הבן שלו, שעבד איתו, ניסה ליצר שם דגים מעושנים. לפני זה היה שם עסק קייטרינג, ועוד לפני כן, כאשר חנות הדגים שגשגה, זה היה המחסן שלה. היו שם מקלחת ושירותים מבטון ובלוקים והייתה יציאה למרפסת גדולה, שמקיפה את כל הבניין. אמרתי לו שאקח את זה. הבאתי חוזה מחנות כלי כתיבה. חתמנו. למחרת כבר שפכתי חומצה על הרצפה וצבעתי אותה בצבע ירוק, שהספיק להתקלף מאז, וכמה ימים אחר כך עברתי לגור כאן. מאז אני פה, מתאים כל העת, בשינויים קלים והדרגתיים, את החלל שלא יועד מלכתחילה למגורים לצרכי המשתנים.

בעל הבית שלי עבד קשה. הוא היה מגיע אל החנות כל יום בשש בבוקר מביתו שביד אליהו, והולך רק אחר הצהריים. בנו, ביתו ופועל נוסף עבדו איתו, היא בהנהלת חשבונות והם בניקוי הדגים. הלקוחות היו קבועים, בעיקר קניינים של מסעדות ובתי מלון. עדר של חתולי רחוב קשוחים היה מתאסף ליד הכניסה לחנות פעמיים ביום, להינות מארוחה קבועה ששמואל הקפיד להוציא אליהם.

כעת אני מבין שהעובדה שהאולם בו אני גר עמד ריק מצביעה על כך שהמשבר שעברה החנות היה מתמשך, ושהוא החל עוד לפני הגעתי אל השכונה, האדם הראשון שעובר לגור באזור התעשייה (במשפט הזה אני בטוח שהשתמשתי). הבת עזבה ראשונה, ואחריה הבן, עובר לגור בהולנד בעקבות אישתו, מתכוון לעשות שם את אותו הדבר, למכור דגים, אבל גם להתפרנס מזה בכבוד, ובעיקר, לחיות רגוע. שמואל הזדקן עוד. ידיו התחילו לרעוד. זרם הלקוחות הידלדל. הוא המשיך לבוא כל יום בשש בבוקר, אבל כבר לא הייתה כל כך הרבה עבודה.

אחר כך הושכרה החנות לרשת חנויות דגים סיטונאיות, מתחרה לשעבר. הבעלים החדש התייחס אל בעל הבית שלי כאל פועל, שתפקידו לנהל את הסניף על פי הסטנדרטים אותם הוא קובע. אבל שמואל כבר היה זקן וכפוף, מבולבל לעיתים, והידיים שלו רעדו נורא כשהיה מקלף את הקשקשים בסכין מעל הדגים הגדולים, או יוצא אל החצר לנקות את אגן הניקוז.

אחר כך הוא חטף שבץ, והפסיק להגיע אל החנות. ביקרתי אותו פעם, בדירה שביד אליהו, והוא זיהה אותי בקושי רב. השוכרים עוד המשיכו להפעיל את חנות הדגים במשך זמן מה, ואז עזבו. בכדי להשכיר את החלל נהרסו המקררים הגדולים. זה שעומד במרכז דירתי הוא השריד האחרון. אני משתמש בו כארון בגדים וכגלרית שינה.
אבא שלי, מהנדס ייצור בהשכלתו ואיש חכם, ניסה להסביר לי מדוע התהליך שעבר על השכונה, ושימשיך לעבור עליה עד הריסתה המוחלטת, הוא בלתי נמנע, טבעי, נובע מתוך חוקי הכלכלה. יוזמות קטנות סופן או להתרחב או להיבלע בתוך יוזמות גדולות יותר. היעלמות המגוון והייצור מהמרחב הפיזי הקרוב היא תוצאה של מגוון גדול יותר במרחב הגלובלי. כל זה ברור לי. אבל אני חש שהתהליך הזה גורם להיעלמות של ייחוד ושל יכולות, לפגיעה באינדיבידואליות, להאחדה והשטחה תעשייתית ותרבותית.

אבל תרשו לי לוותר על האמירות הכלליות הללו, ולהסתפק בסיפור הפשוט, שלמרות היותו עצוב בכל זאת יש בו גם קצת תקווה והמשכיות. שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, הלך לעולמו שבע ימים ועבודה, ראש משפחה שחלק גדול מחבריה אני מכיר, והם אנשים הגונים, טובי לב ואדיבים, שניתן לראות את עקבותיו בהם. והם בעלי הבית החדשים שלי.

המכונה האחרונה

כשירדתי עם הכלב ראיתי שהוציאו את המכונה האחרונה מחנותו של החרט הזקן. אני חושב שכבר הזכרתי אותו כאן, באחת מהרשימות המלוות את מות השכונה המתקרב. זה היה תהליך איטי אבל עקבי. זה כבר כמה שנים שהוא מתקשה להרים לבדו את תריס המתכת הכבד. יצא לי, לפעמים, להבחין בו, מחפש אחרי מישהו שיתנדב לעזור. לעיתים אני הייתי האדם הזה, והוא, לאחר שהציב במקומו מקל זקן שנים, מן אלתור שהפך לקבוע, שימנע מהתריס ליפול חזרה, תמיד הקפיד להודות לי.

כשעברתי לשכונה עוד היה בחצר מפעל ללחצנות מתכת בשם יזמברג, אבל הם סגרו לפני כמה שנים, זורקים ארגזים מלאים בגופי פנסים צבאיים שמזמן אף אחד כבר לא משתמש בהם. לפני כן אני זוכר שראיתי אותו עובד, ניצוצות ניתזים ממכונת החריטה. בשנים האחרונות כבר לא. היה לו שם כיסא, ומכונות דוממות בחברתן עבד קרוב לחמישים שנה. דלת עץ רעועת מסילה, פתוחה תמיד, איפשרה לו להציץ אל הרחוב, ולי להציץ פנימה. הוא תמיד התעסק במשהו, תיקן, שיפץ. לפני כמה חודשים נתלשה דלת העץ ממקומה. במשך שבוע – שבועיים הייתה מונחת בצד החנות, שעונה על קיר הבניין. אחר כך נפלה אל השביל הסלול המשמש את בעל מועדוני הריקודים שגר במה שהיה פעם מפעל אחר שנסגר, ושמחנה את מכונית הפאר השחורה שלו בתוך ההאנגר הנטוש שהיה פעם חלק ממפעל המתכת. כנראה שהוא זה שהזיז אותה אל יד מכולת הזבל, אבל היא נאספה משם רק כשבועיים אחר כך. קצת התלבטתי, בהתחלה, אולי לקחת אותה ולנסות להשתמש בה לצורך פרוייקט שיפוץ המרפסת עליו אני מפנטז כבר זמן רב, אבל ויתרתי. היה בה חן מסויים, ניכרו בה אותות השנים והעקבות לתיקונים האינסופיים שעברה, אבל היא לא הייתה מיוחדת. סתם דלת.

מעט אחר כך נתלשה גם שארית מסגרת העץ שעמדה בכניסה לחנות. המכונות והחרט הזקן נחשפו אל הרחוב. פלטות עץ שהציב בכניסה סוככו עליו מהגשם והרוח. אבל כנראה שזה מה שאיפשר למנוף להכניס זרוע פנימה ולשלוף אותן. אני משער שהמכונות נמכרו להתכה, או שאולי נמצא להן שימוש בבית מלאכה אחר, במקום בו עדיין מייצרים דברים.

החרט לא היה בחנותו היום, כשעברתי לידה. הצצתי פנימה, בכדי לצלם. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של הנשיא קצב, ומעליה פוסטר של ירושלים, בירה כמו שבירה צריכה להיות.

כאשר התרחקתי משם ראיתי אותו חוזר, נושא שקית פלסטיק, בוודאי לסידורים אחרונים. מעניין מי יעבור לחנות הזו בקרוב.

עין הוד, איבאנו פרנקובסק, זכרון העבר וירושלים

גזר דין מוות לשכונה (5)

הקדמה

בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).

סיפור לא קשור

לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז"ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.

נסיון לקישור

הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה', ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.

חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.

הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע"י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.

סטייה מהנושא

אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.

עוד סטייה

אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.

התנצלות על הסטיות

אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.

מכבי תל אביב, עין הוד ודקל שפל צמרת

גזר דין מוות לשכונה (4)

לפני 82 שנה, בסוף ינואר, נערך משחק כדורגל ידידותי בין קבוצת מכבי תל אביב לקבוצת גדוד לנסרס מהצבא הבריטי. צילומים מתוך הספר "קורבמן – צלם תל אביבי אחר" (בתיה כרמיאל, מוזיאון ארץ ישראל – יד יצחק בן צבי, 2004) מתארים את האירוע החגיגי: שוטר רכוב על סוס חולף על פני הקהל הגודש את דרך שכם, עגלות של רוכלים המוכרים תקרובת באיכות ירודה, גברות מהודרות, לבושות שמלות אופנתיות, ממתינות בכניסה למגרש, ולבסוף, המשחק עצמו, על מגרש חולי, המוקף כולו בעצי דקל תמירים. מכבי תל אביב הפסידה, אגב, בתוצאה 4:2, אבל שתי הקבוצות הצטלמו יחדיו למזכרת, ואף קינחו את הארוע הספורטיבי בארוחה משותפת. המגרש, הדקלים, כל נווה המדבר הפסטורלי הזה, הם מפגש רחוב אליפלט ודרך אילת של היום. אם "מגרש הדקלים", כפי שהוא נקרא בפי הקהל התל אביבי והיפואי, היה שורד את תהפוכות הזמנים, היה יכול להיות לי אחלה מקום לצפייה במשחקים מהמרפסת שלי. אבל מובן שלא שרד דבר, או, יותר נכון, שרדו רק עדויות פיזיות מועטות ודלות. עדיין, מצאתי את עצמי מחפש אחריהן במהלך הטיול עם הכלב.

בית מט לנפול בדרך אילת, צבוע אדום, בעל גג רעפים וחלונות עגולים ויחודיים, היה קיים כבר אז. ניתן לראות אותו, ניצב גאה ומהודר, ברקע הצילום הקבוצתי שנערך במשחק הגמר על "מגן שמשון", הגביע הארץ ישראלי, באפריל 1925, בין מכבי תל אביב ומכבי אבשלום פתח תקוה. חבורה מגניבה הם נראים, שחקני הכדורגל של אז, שניים מהם עם תחבושות למצחיהם, גברים קשוחים, כמעט כולם משולבי ידיים ובעלי מבטים חודרים. מכבי תל אביב ניצחה, ולמרות רתיעתי העכשווית מכל מה שהוא צהוב, אני חש סוג מסויים של גאווה מקומית. האימפריה נולדה מתחת למרפסתי. אפילו דקל נותר, אחד, שמתחבא בחצר האחורית של הבתים שפונים אל דרך אילת, ושאותם ניתן לראות מהצד השני של המרפסת, גזעו בוקע דרך גג סככה של חצר מסגרייה. בחנתי אותו כאשר שוטטתי במגרש החנייה שליד ביתי, שהעירייה הקיפה פתאום בגדר והפכה לגן ציבורי עלוב במיוחד. הוא זקוף ועתיר שנים, ומאחוריו מזדקר אותו מגדל בזוי, שמנופי הענק שבונים אותו לא מפסיקים לנוע. אני חושב שכבר פתחו את הדירה לדוגמא. קנו עכשיו, לפני שייגמר. אומנם מחלונות הענק רואים כרגע אזור תעשייה עלוב, אבל כל זה ישתנה בקרוב. כדאי לחשוב על העתיד.

למי שהצטרף עכשיו ותוהה על פשר והקשר הטקסט הזה, אני יכול לספק רק תשובות חלקיות. נראה לי שהתחלתי בפרוייקט (מילה שווה ובלתי מחייבת, הוריי!) בשם "גזר דין מוות לשכונה". ארכז את כל הרשימות הנושאות כותרת זו במדור "סיפורי שכונה" באתר זה, וזאת מבלי להתחייב על כלום ומבלי לנסח כוונה או מטרה ברורה. אני מרשה לעצמי לתהות ולטעות, לערבב מין בשאינו מינו, להרהר. הרקע הבסיסי הוא השינוי המהותי שעוברת ותעבור השכונה בה אני גר, כרגע איזור תעשייה ומעין שטח הפקר ובעתיד זירה עירונית נורמטיבית. אני לא אוהב את השינוי הזה, מסיבותי האישיות והקטנוניות, למרות שברור שאינו נמנע.

סטייה קטנה מהנושא, שאנסה בסיכומו של דבר לקשר אותה לדיון אותו אני מנהל עם עצמי. קראתי לאחרונה, במסגרת סמינר שכותרתו "היסטוריה וזיכרון", בהנחייתו המשובחת של פרופ' אלון קונפינו, פרקים מספר בשם : The Object of Memory: Arab and Jew Narrate the Palestinian Village (Susan Slyomovics, University of Pennsylvania Press, Philadelphia, 1988). סליומוביץ', פרופ' לאנטרופולוגיה במכון MIT שבקיימברידג', בוחנת את האופן בו נזכר הכפר הפלסטיני עין חוד, אשר הפך למושבת האמנים עין הוד. זה מקרה מעניין במיוחד, מאחר ושלא כמו מעל שלוש מאות כפרים אחרים שתושביהם גורשו ב 48 ושנהרסו עד היסוד או שונו עד בלי הכר, בתי האבן של עין חוד שומרו וטופלו על ידי בעליהם החדשים, שהארכיטקטורה הפלסטינית המסורתית היוותה עבורם מקור השראה וחיקוי. שוני נוסף הוא שחלק מתושבי הכפר המקוריים ייסדו יישוב חדש, ששמו שונה ב 1978 ע"י תושביו ל"עין חוד החדשה", ואשר צופה ממעלה הכרמל על כפרם הישן, הדומה אך שונה מזה אותו נאלצו לנטוש.

גישתה של סליומוביץ', יהודיה ובת להורים ניצולי שואה, היא פרו ערבית פלשתינית, או, אם תרצו, אנטי יהודית ישראלית/ ציונית, מובהקת. היא תופסת את הציונות כתנועה קולניאליסטית במהותה, וגיבורי הסיפור שהיא מגוללת הם הבנאי של הכפר, שבתי המגורים שהקים הם אנדרטאות לחרפת הגירוש, שזכר מי שגר בהם עדיין לא נמחה, או המוכתר של הכפר החדש, שדאג לרדת לטייל כל יום בכפר הישן, בכדי לדאוג שאי אפשר יהיה לשכוח את אלו שחיו בו עד נקודת השבר של הנכבה. למרות התחושה הברורה ועוכרת השלווה ששני הנראטיבים, הסיפרים, הפלשתיני והציוני, מתנגשים וסותרים זה את זה, ושהאמת והצדק, ככל שמושגים אלה רלוונטיים אל מול כוחות השינוי ההיסטוריים, הגדולים מכל מוסר או שיפוט, שוכנים בצד הפלשתיני, הרי ששניהם בכל זאת מתקיימים במקביל, זה מזין את זה, ולהפך. בהקדמה לספר מקדישה אותו סליומוביץ' לבנם המשותף שלה ושל בעלה, נג'יב ברבר, אשר הוא גם ערבי וגם יהודי. הזהות ההיברידית הזו, בת הכלאיים, מתקיימת פיזית בבתי האבן של עין הוד.

תושבי עין חוד החדשה, הפזורה של הגולים מן הכפר הישן והחברה הפלשתינית על מוסדותיה נאבקים על שימור זכרון העבר באמצעות הוצאת ספרי זיכרון, איסוף עדויות כתובות, מצולמות ומוקלטות למה שהיה על מנת לזכות בהכרה לעצם קיום היסטוריה המשכית במרחב עכשווי בו עין הוד הוא מקום שסיפורו מסופר משנת ייסודו ע"י מרסל ינקו, הארכיטקט ואומן הדאדא הגולה מרומניה, בשנת 1953. המיתולוגיה של הכפר, לפיה נוסד במאה ה 12 ע"י אחד ממצביאיו של סלאח א דין, הלוחם הגדול בצלבנים, משמשת גם ככלי לפירוש המציאות, כצוואה על זמנית, שיקרית אך מנחמת, לכך שהפולשים נטולי השורשים יעזבו יום אחד, ושגן העדן האבוד יקום לתחייה. אך במקביל מתנהל מאבק פרוזאי יותר להכרה בקיום פיזי ובזכויות תושב בסיסיות של הכפר עין חוד החדשה, שהממסד הישראלי מסרב להעניק לו. בסיכומו של דבר זו אינה מלחמת זיכרון אלא ניסיון להשלים עם המציאות דרך כינון מיתוסים חדשים ישנים הממציאים ומעצבים זיכרון קולוקטיבי דרך שרידים פיזיים ומיתיים.

כפי שסיפרתי ברשימה הקודמת (והרי הקישור, צולע במקצת אבל משתדל), גם בשכונה שלי נותרו בתים שזכרון בעליהם הערביים טבוע בהם. בפינת הרחובות קומפורט ודרך אילת יש שני בניינים ששלטים מגולפים באבן, כתובים ערבית, נקבעו בקירותיהם, ובהם מצויינת שנת בנייתם, 1934, שנה לאחר הקמת מרכז וולובלסקי, 50 מטר דרומה מהם. האזור הזה היה מחוץ לתחום השיפוט של תל אביב, אבל גם לא ממש יפו, וברור שהתקיימו בו מספר זהויות היברידיות במקביל, ערבי – יפואי, יהודי – יפואי – תל אביבי, גרמני – יפואי וכו'. המונח שטח הפקר בו השתמשתי קודם הוא שיפוטי, ומפספס את ההבט של No-man's land כשטח חסר בעלות ושייכות גורפת. מוטב להמירו במרחב כלאיים מגוון. אבל השוני בזהות של הפרטים השונים שחלקו את אותו מרחב פיזי פירושו גם שוני מהותי בתפישת אותו מרחב. עבור התושבים היהודיים שגרו בשכונת מכבי, שכונת צריפים שנבנתה על שטח מגרש הכדורגל הישן, דוחקת את שרידי נווה המדבר הקדום לטובת משכנות עוני זולים, זה היה מעון זמני, בדרך לשיפור בתנאי המגורים והחיים. גם לשכונה הזו לא נותר זכר. הבתים הערביים והטמפלרים נבנו באבן ובהדר. בעליהם התכוונו להשתמש בהם כל חייהם. מרכז וולובלסקי, על בנייני הרכבת באיכות הבנייה הירודה שהרכיבו אותו, היה ארעי מלכתחילה. מחיקתו לצורך שימוש מחודש בקרקע עליה נבנה אינה סותרת את חזון כינונו. עבור הבונים הערבים, לאורך דרך שכם, שטח זה היה המשך טבעי ליפו. תוצאות המאבק הלאומי וכוחות השוק והכלכלה היו הפיכת האזור תחילה לחצר האחורית של תל אביב וכעת ל"המשך טבעי לשכונת פלורנטין". במובן מסויים, סופה של הארעיות המתקרב ובא הוא המשך מהופך לתהליך הבנייה הערבי של יפו. תל אביב בולעת את שוליה, מצמצמת עוד את הרווח במקף שמחלק את שמה המלא, תל אביב – יפו. ומאחר שכבר יש לה מיתוס מכונן שאינו ניתן לערעור שבו הזמניות וההתפתחות הן ערך מרכזי אין כל צורך בנוסטלגיה או בשימור של הארעי.

[אך מה לי כי אלין. כאשר שואלים אותי היכן אני גר תשובתי היא באיזור התעשייה של פלורנטין. תסביכי אישיותי הפרטיים הפכו את מקום מגורי לחלק מתפישתי את עצמי, אותה זהות היברידית (זה מושג פשטני, אני יודע, אבל הוא גורם לי להרגיש מחוכם). אבל זהות זו היא פשטנית, כפי שמוכיחה לי הטבילה שאני עורך בבריכת זכרונות, ייצוגי ושרידי העבר על פניה אני צף (דימוי לא משהו, הפעם. אוכל להחליפו בחפירה בשכבות תל הזכרונות וכו' כאשר אעמיק חקור. נראה אם זה יקרה). והיא זהות זמנית וחלקית. לא נולדתי כאן, ואני גר בשכירות, בשכר דירה נמוך עד כדי שערוריה. כמעט עזבתי את ביתי בקיץ האחרון, מסיבות פרוזאיות של אהבה ורצון לקרבה ולשותפות, ודי כבר עם כל הארעיות השולית הזאת, ומה עם קצת יציבות בחיים המבולגנים שלי (וזה לא יצא לפועל, בגלל אותם תסביכים וחולשות שלי). לא בניתי כל דבר יציב, פרט לפרגולה מעצי ארגזים, שעלי לקשור בחבל כדי שלא תתעופף ברוחות המגיעות מהים. ריססתי גרפיטי על קירות המרפסת, שדוהה והולך. גם אני זמני כאן. יום אחד אעזוב את רחוב הרבי מבכרך, אולי כאשר שכונתי תכפה זאת עלי. זה מוזר, כיצד לא שמתי לב לעץ הדקל הזה עד עכשיו. כבוד. היית פה לפני, ותישאר גם אחרי, אני מקווה.]

גזר דין מוות לשכונה (3)

אחת השאלות שעלו אצלי בעקבות המפגש הכפוי קמעה שלי עם שכונתי המשתנה היא בדבר מערכת היחסים הסימביוטית בין מה שאין ברירה אלא לכנות אותו תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. שפה והמשגה הן חיות אכזריות, מה? איך הן כופות את השיפוט, זה לא יפה, באמת, פויה. אז אגיד את זה שוב, ואחרת: הרצון המיושב לסדר, לאשליה של ניצחיות, יכול להגשים את עצמו רק באמצעות בלאגן המתרחש מעבר למסילה. השאלה היא עד כמה זירת הבלאגן הזו כנועה ופאסיבית. בכוונה לא אמרתי מנוצלת, מכיוון שזו כבר שאלה אחרת, ועליה יש לי תשובה ברורה, קמאית. כן. ודאי. אם אנצל את כותרת ספרו של שרון רוטברד, ואזרוק פנימה עוד המשגה שגם היא היררכית ושיפוטית, העיר הלבנה ניצלה את העיר השחורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

תל אביב בראשיתה הרחיקה את המסחר מעליה, ייעדה לו מקום מעבר למסילת הרכבת שסימנה את גבול השכונה. אבל המרכז המסחרי המתפתח היה חלק ברור מהעיר למרות חוסר הכרתה הרשמית בו שכזה. התעשייה הזעירה נדחקה עוד לשוליים, למקום הרחוק אבל קרוב, לגבולה של יפו, לשטח ההפקר הבין מרחבי. מרחב התפר הזה, קצה תל אביב, קצה יפו, כאן מתרחש החילוף המתמיד, הפיעפוע בין מרחב למרחב.

אני עובר רגע לסיפור, קשור ולא קשור. רציתי פעם לקנות דירה בדרך יפו 1, כשלוש מאות מטר במעלה הכביש מהמקום בו אני גר כעת, בבניין ישן, שבעל הבית היצירתי שלו החליט להוסיף לו עוד קומה. זה מקום מגניב, גבעת האטד, אוסף של בתים ישנים, עוטי כבוד ומסורת, ולבניין המסויים יש חצר שהכניסה אליה היא דרך קשת יפה נורא. וזה היה זול, קצת זול מדי, עסקת קומבינה שכזו. ידעתי על התוכניות לבנות במתחם נחושתן, החצר התעשייתית והנטושה שניתן היה לראות מהמרפסת, אבל זה לא הפחיד אותי. תוכניות כאלה הרי נדונו מראש לכישלון. בניין של 40 קומות ליד נווה צדק? זה לא הגיוני. ובכל זאת הלכתי לעירייה, לבדוק מה יש שם בארכיון על ביתי המיועד. מצאתי את תוכניות הבניין המקוריות, ישנות וצהבהבות, ועליהן כתוב בערבית שמו של בעל הבית. המסמכים הנוספים בתיק סיפרו על ההמשך, ועל הפיכת הבניין לנכסי נפקדים, על מכירתו בסכום סמלי למי שעבר לגור בו. גם זה פיעפוע, גם זה חילחול, אבל לא רציתי להשתלב בו. אני מקווה שבעל הבית ההוא לא כועס עלי על זה שלא החזרתי לו טלפון.

הערבים נטשו מאחור את בתיהם ב 48. הטמפלרים גורשו עוד קודם, מותירים מאחור את בתי החלומות שבנו בשכונת וולהלה, שכונת הבת של המושבה שעל הגבעה, שנקראה בשם הכינוי המיתולוגי לגן העדן הגרמני. הם, להבדיל מהערבים, פוצו על הרכוש הזה, אגב, חלק סמלי המכיר בהדדיות האובדן בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל. הבתים הללו, הרכוש ששינה בעלים, הם מונומנטים עלומים לטרגדיות אישיות ומאבקים אידיאולוגים שהוכרעו זה מכבר. הם גם עדות לכמה המרחב הזה היה מגוון, וכמה אי אפשר להגדיר בו קו גבול קשיח עד 1948. זה משולב בזה משולב בזה, בלאגן של שוליים, שאני טוען שהוא יצירתי ומלא חיות.

יש מושג שניתן לייחס אותו לתהליך שעוברת ושתעבור השכונה שלי: ג'נטריפיקציה (Gentrification – תחפשו בגוגל ותמצאו כמה הוא פופולארי וכמה שנוי במחלוקת). תרגום חלקי שלו הוא השבחה. לרוב מדובר על כניסה של אוכלוסיות 'חזקות' המחליפות אוכלוסיות 'חלשות' בתהליך שגורם לעליית מחירי הנכסים ולשיפור באיכות החיים. אבל במקרה המסויים של שכונתי, ובפרט של מרכז וולובלסקי, מדובר בשינוי ייעוד ואופי, ובחיסול הפונקציה החשובה לטעמי שהיא מילאה בחייה של העיר, של שטח ספר המסוגל להתאים את עצמו לשינויים במציאות, ומהווה זירה לחילופים בין תרבותיים.

כבר דיברתי על היופי שאני מוצא במלאכת האלתור וההתאמה המתמדת ששרידיה ממלאים את אזור התעשייה. וכבר הזכרתי את כך שתוכנית הפיתוח תביא לבניית בתים שלא נועדו להשתנות, כמו אותו מגדל מקולל המאפיל ודאי כעת על אותה מרפסת ציורית בבניין בדרך יפו 1. אני חש שהתכניות הללו נכפות על המרחב ועלולות לגרום לנזק למרקם של העיר שאני אוהב. ומובן שאני גם חושש לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אהבתי לגור באזור תעשייה, כושל אך מלא חיים, ואני אוהב לגור בחצר האחורית של פלורנטין. שינויים דרמטיים מפחידים אותי. אני מעדיף תהליכים איטיים, בנויים מדרמות מקומיות איתן ניתן להתמודד יותר בקלות. למה להרוס? האם ג'נטריפיקציה היא אכן השבחה, או שהיא סוללת את הדרך להסתיידות עירונית?

[אני ממשיך לקרוא, לחפש מידע, להתבונן ולהרהר. גילוי נאות: אני לומד באוניברסיטת ת"א סמינר על "עיר וייצוגיה", בהנחיית פרופ' יעקב שביט וד"ר חיים פיירברג. ההרהורים המוגבלים שאני פורש בפניכם כאן (בהתעלמות מוחלטת מכללי היסוד של הכתיבה לאינטרנט. מצטער) יתבטאו בסיכומו של דבר בעבודה פרו סמינריונית, שאני אשתדל שתהיה משעממת כיאות ובדוקה כדבעי. היקפה יהיה ודאי מצומצם ואולי אף שונה מסך התהיות שהעליתי, ואולי אף אמשיך להעלות, כאן. יהיו בה יותר פרטים, אולי על מגרש הכדורגל בו נוסדה קבוצת מכבי תל אביב (ששכן ממש פה, אגב, וכעת אין לו זכר), אולי על מה בדיוק יוצר כאן ומתי, אולי על האופן שבו מפות עירוניות מציגות את השטח הזה כלא קיים, כבלתי מיוצג. נראה. בינתיים ההרהורים הללו, ושכבות הסיפורים השונות שיוצרות את התל הנראטיבי שהוא היסטוריה עירונית (יצא לי דימוי נחמד, אני חושב. ארחיב עליו בהזדמנות), ושנחשפות לעיני דרך המחקר המוגבל שאני עורך, די מעניינות לי, ומי שמתייגע ממשפטים ארוכים מדי, מפותלים, מלאי חשיבות עצמית ומכונסים בתוך עצמם, מתענגים על פיתוליהם, לא חייב לקרוא.]

גזר דין מוות לשכונה 2

אני רוצה להוסיף מספר הערות לרשימתי הקודמת, זו על גזר דין המוות לשכונה.

ובכן, במרכז וולובלסקי עסקינן, והוא היה בכלל רוסי, ובנייני התעשייה שנשאו את שמו נבנו בשנת 1933. וגם המיקום חשוב, כדי שתדעו על מה אני מדבר. מאחורי דרך אילת, הלא היא דרך יפו – תל אביב, הלא היא דרך שכם היוצאת מיפו, אחרי המושבה האמריקאית, הלא היא המושבה הטמפלרית. שמה, בערך.

אני חושב שהאזור הזה חשוב, או לפחות היה חשוב עד שנגזר דינו להפוך להמשך טבעי לשכונת פלורנטין. הוא חשוב כי הוא היווה קו תפר בין מרחבים שונים – יפו, המושבה הטמפלרית ושכונת הבנים שלה, תחנת הרכבת, נווה צדק, אחוזת בית, תל אביב, פלורנטין – כל הישויות הללו נפגשות כאן, פיזית, לא מטאפורית. המגוון הזה קיים בתוך קילומטר רבוע, והוא מספר סיפור אחר לגמרי מזה שנתקבע משום מה כזיכרון לאומי. הוא מספר על המשכיות, על מעבר של ידע, על העתקה וחיקוי, על צמיחה של משק לא אידיאולוגי, גמיש מאוד, שסוד חוזקו הוא בחוסר הסדר שלו ובמלחמת הקיום המתמדת של מי שעובד בו המחייבת אותו להיות מסוגל להשתנות ולהתאים עצמו למציאות משתנה.

המשכיות וחיקוי:

המושבה האמריקאית נוסדת על גבעה, מחוץ לגרעין המיושב של יפו. הם בונים כנסייה, ומסביבה בתי עץ שיובאו בשלמותם מארצות הברית. כשהמיזם המיסיונרי כושל תופסים את מקומו הטמפלרים. הם מקימים בתי אבן ובית מלון שלידו גינה מפוארת. ילדיהם יקימו שכונת בנים ממשיכים במעלה הדרך, ויתברגנו קצת. הם יקימו מפעלי תעשייה ראשונים שאת תוצרתם יהיה ניתן להוביל ברכבת שתחנתה נבנית בין שתי השכונות. נווה צדק נבנית בפנייה הבאה בדרך שכם, ואחוזת בית פנייה אחר כך. הצד השני של הדרך תפוס בינתיים על ידי פרדסים. זה ביזנס מתפתח, ורוב התוצרת מיוצאת דרך נמל יפו. אנשי המעמד הבינוני שמקימים את אחוזת בית מקנאים ברמת החיים של שכניהם הגרמנים ובונים שכונה למופת, שמנסה להדיר מקרבה כל מה שאינו מסודר ומיושב. המרכז המסחרי צומח מעברה השני של מסילת הברזל. המרחב כבר ערוך לשנות את פניו ערב מלחמת העולם הראשונה.

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים התהליך מתחדש במרץ. הפרדסים ייכרתו, והצד הדרומי של המסילה הופך לדמות מראה של הצד הצפוני. התיעוש והמסחר מתפשטים למהלכו, כאשר ידע והון אירופיים, ידע של פועלים, לא רק תעשיינים, יוצר מהפכה תעשייתית מלמטה. זו מצליחה בגלל גיוונן של היוזמות התעשייתיות ובגלל שקיים בסיס קודם שיתמוך בה, ושעל נסיונו ניתן להסתמך. 200 אולמות תעשייה קטנים של 60 מ"ר, זה מה שבונה וולובלסקי ב 1933, ובהם יפעלו עסקים זעירים, יצרניים ונותני שירותים לייצור. הרצון והצורך להתפרנס יחייב את בעלי העסקים הללו להיות גמישים מאוד.

מגוון ויכולת התאמה:

את הגמישות הזו אפשר לראות אפילו בארכיטקטורה, אם אפשר לקרוא לכל הערב רב והבלאגן הזה כך. אין קיר שלא עבר הגבהה, קריעת חלון או דלת, התאמה לצרכים המשתנים של המשתמש בו. זה אלתור מתמשך שנמשך כבר למעלה משבעים שנה, מוזיאון לאומנות הבנייה בזול. בעיני הקקפוניה הזו משעשעת. ייחוס של חוסר אישיות לחללים תעשייתים הוא טעות רווחת. אני מוצא שהם דווקא משמרים זכרונות של מה שיוצר בהם, שהצלקות החרוצות בהם הן אותות גאווה וכבוד. הכי הגיוני שאני סתם רומנטיקן, ועוד של אזורי תעשייה (שזה זן נחות במיוחד של רומנטיקנים). תפסתם אותי. אבל יש פה עוד משהו. זה עדות ליכולת השינוי המהירה ולגיוון שזו מאפשרת. אני רואה תהליך דומה לזה שאני משער שהתרחש קורה בשנתיים האחרונות – הטקסטיל משתלט על השכונה, בעיקר מחסנים של בגדים מיובאים אבל גם קצת גזרנים, ומגהץ אחד שהחליף את חנות הדגים לבתי מלון ומסעדות שהייתה של בעל הבית שלי. זה סוג אחד של שינוי – כאשר המשק משנה את אופיו טוב שיש חצר אחורית שיכולה לעקוב אחרי השינויים האלה, ורצוי שהחצר הזו תהיה קרובה. סוג אחר הוא גמישות תהליכי ייצור. צמד האחים בעלי הנגרייה שבחצרי עברו מייצור ריהוט מוסדי לנגרות בעצי אורן. יותר ריווחי ואותן מכונות. אולי בקרוב יצטרכו לעבור לעץ גושני. אני מאמין שגמישות ויכולת שינוי כזה נובעת מאופי האזור, כקו תפר וכחצר אחורית, ואני מאמין שהיא בעלת משמעות.

לא לזמן רב, אגב. מעניין מה יקרה לאזור הזה עם התפשטות התכנון והבנייה היציבה, הבלתי משתנה. כפי שכבר אמרתי ברשימה הקודמת, המגדל המזדקר והמכוער כל כך שצמח פה פתאום לא ילך לשום מקום, כמו גם בניין המגורים שנבנה מהצד השני של מרפסתי, ושיציקת קומתו הבאה תסתיר לי את צריח הכנסייה. את הבית שלי לא הורסים, ואני בכלל בשכירות, אגב, כך שאני יכול להשאר מסוייג במידת מה כלפי הדרמה הנדל"נית שמתרחשת מתחת לחלוני. מעניין מה יקרה, באמת מעניין.

גזר דין מוות לשכונה

באמצע דצמבר פורסם ברבים גזר דין המוות שנגזר על השכונה בה אני גר בשתיים עשרה השנה האחרונות. שלטי מתכת הוצבו בפינות השטח המיועד להריסה, לשדרוג. מרכז וולובלסקי, אזור התעשייה הראשון של תל אביב, יהפוך למתחם המשלב מגורים ומסחר, ובו 350 יחידות דיור. רחובות מסודרים וכיכרות, בהן תיושם "זיקת הנאה", ביטוי שאיני מבין ממש את פירושו, יחליפו את סמטאות התעשייה. "המשך טבעי לשכונת פלורנטין", מכריז השלט. קצת סדר והרבה נדל"ן במקום כל הבלאגן הזה, כל אותם צריפים ואולמות שהמפעלים הקטנים שפעלו בהם כבר מזמן הפסיקו למלא תפקיד ממשי בכלכלת ההון, היבוא וההיי טק שנוצרה כאן.
תל אביב נבנתה על החולות. זו קלישאה רווחת, דרך אחרת לומר שהכל זמני, ושאין כל בסיס אמיתי ויציב לכל זה. זו נקודת מבט מסוימת, ואני מכבד אותה. אך איני מסכים, ודאי שלא באופן גורף וחד משמעי. מרכז וולובלסקי, למשל, היה בכלל פרדס שנעקר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, ונקנה ע"י איש עסקים שזיהה את הצורך באזור תעשייה שיתמוך ויאפשר את יצירת הבסיס לכלכלה מתקדמת. מפעלים לעיבוד מתכת, בתי יציקה, נגריות, כל אלה היו צריכים לקום איפשהו. "לילנד", בית החרושת הגרמני ששכן במעלה רחוב אילת, היה הראשון שייצר מכונות תעשייה, ובשל כך אף הופגז בידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחריה, ועם התפתחותה של תל אביב, הפך קו התפר בינה לבין יפו לחצר אחורית משותפת, אנטי אידיאולוגית, פועלת וקשת יום, ובעיקר יצרנית. "מתחם החרש והאומן", זה הכותרת שמופיעה על שלטי המתכת. אלו תארים רבי הוד. כאשר עברתי לשכונה, האדם הראשון שהתגורר ברחוב מזה איני יודע כמה זמן, שרידי התפארת הזו עוד היו ברורים יותר. בית היציקה לראשי פרימוס המשיך להתקיים עוד שנה שנתיים, עד שבעליו, גבר הדור בן למעלה משבעים, החליט לפרוש מהעבודה הפיזית הקשה והמתמעטת. מנוף גדול שלף החוצה את כור היציקה שנמכר להתכה, וכעת יש שם סטודיו של צלם אופנה. כמה שנים עוד המשכתי לראות את אותו זקן, מגיע לביקור במקום עבודתו הישן, במרווחי זמן גדלים והולכים, קמל. עוד ועוד בתי מלאכה קטנים נסגרו. נותרו עוד כמה, אבל גם הם גוססים, והריסת השכונה תהיה עבורם סוג של המתת חסד.
ממרפסת ביתי, בניין תעשייה שנבנה בשנות ה 70 על חורבות מחסן עצים שנשרף, ושכעת משמש כמעט כולו למגורים, ניתן לראות את הבניין החדש, המפלצת, "מגדל נווה צדק", חולש על השכונה. בנו אותו במקום מתחם בית חרושת "נחושתן", גלגולו העברי של אותו בית חרושת גרמני מכונן. לא סתם קראתי לו מפלצת. הוא כבר הרג שני אנשים, פועלים שצנחו אל מותם כשהמנוף הגדול שניסו להגביה קרס.
40 קומות של דירות יוקרה המפנות את עכוזן לדרום העיר ופונות אל הים, אל נווה צדק. הרבה כסף לכל מטר מרובע, הרבה שיש אפור, קתדרלה להון הגרים בה. הבניין הזה לא יהרס, כנראה, ודאי שלא בימי חיי, וימשיך לכער את קו הרקיע של תל אביב. השכונה החדשה ודאי תתאים לו יותר. גם בה, כמו בו, לא ייוצר כל דבר בעל משקל, כזה שאינו קשור לעסקי אוויר. אזורי תעשייה כבר מזמן לא רלוונטיים כאן.

קניות

זה כבר כמה שנים שאת הקניות שלי אני עורך במכולת השכונתית. היא נטולת שם או הדר, כוך עמוס מדי, גבב של ערמות בקבוקי שתייה, קופסאות שימורים ומקררים דחוסים, שתמיד צריך לבדוק אם לא פג תוקפו של החלב שמוציאים מהם. יש בה דלפק מכוסה פורמייקה, עליו מכינים סנדוויצ'ים בבוקר. מפעילה אותה משפחה שלמה, אימא מזדקנת, דועכת, שאת הצ'קים כותבים על שמה מאז שנפטר בעלה, לפני קצת יותר משנה, בן מבוגר, שהתחתן עם אישה אוקראינית, ושיש לו ילדה ממנה (אבל לא מדברים על זה), שתי אחיות מקסימות שעובדות תמיד יחד ובן צעיר, שהצטרף לצוות רק לאחרונה, לפני שנה או שנתיים, ועדיין נראה קצת מתוסכל מזה.

זה נוח, מכולת. יש מקום קבוע בו אני קושר את הכלב, שמקבל שם ליטופים מכל מי שרק עובר ברחוב. הוא אוהב ללכת לשם. הם מחזיקים את הסיגריות שאני מעשן, מכירים אותי בשמי, רושמים לי. אני מצטייד כל פעם במה שאוכל ואעשן באותו יום, ומחדש את מלאי מצרכי היסוד, קפה, חלב, סבון, כאלה. יותר פשוט כאשר ההיצע מוגבל. ככה גם מתבלט כל שינוי וחידוש. מקרר הקפואים החדש, לדוגמא, שהצליחו איכשהו למצוא לו מקום, שינה לגמרי את התפריט שלי.

ההיכרות השטחית שלי עם מי שמתפרנסים ממה שאני מבזבז יכולה להיות מעיקה לפעמים. לעיתים המכולת מלאה בחלכאי השכונה, שותים בירות, יושבים מול הכניסה על ארגזים. אבל דווקא טוב לי, לרוב, לדעת שאני אחד ממשלמי המשכורות למוסד השכונתי הזה, שהוא מעין שריד לפלורנטין של פעם. מאבק השרידה של משפחת אברהם ושל המכולת שלהם ניראה לי הרואי, דווקא בגלל שהוא יומיומי ומתמשך, ומתנהל דרך סנדוויצ'ים ולחם אחיד פרוס. לאחרונה הוא הפך לנואש.

לפני חודש בערך פתחה רשת AMPM סופרמרקט בסניף הנטוש של בנק מזרחי, מאה מטר מהמכולת. אתם בטח מכירים את הרשת הזו, על הטוב והרע שבה. זה כבר סניף שלישי שלהם שנפתח באזור בחצי השנה האחרונה. נראה שמישהו שם החליט לכבוש את פלורנטין, החלטה עסקית קרה ומנומקת שכזו. אודה, ואבוש, שבארנקי יש כרטיס מועדון שלהם, ושמדי פעם, כשהמכולת סגורה או שמתחשק לי כדורי שוקולד או בייקון, אני זונה בשדותיה. אני מתרץ את זה לעצמי בכך שבסך הכל מדובר על קניות, שהסופרמקט הרבה יותר נוח, ושגם בו יש מוכרות נחמדות, גם אם צעירות ומתחלפות תדיר, שפחות שמחות בחלקן, מרוויחות משכורות מינימום. זאת לא שאלה מוסרית, אני מרגיע את תחושת חוסר הנוחות, עושה עיקוף בדרך הביתה כדי לא לעבור מול המכולת עם השקיות העמוסות עליהן מתנוסס סמל הרשת, ובכלל, נורא התדרדר שם בזמן האחרון.

זה תהליך כלכלי פשוט, בלתי נמנע כנראה. המכולת לא יכולה להתמודד עם ההיצע, המחירים ושעות הפתיחה של הרשת. הלקוחות המשלמים, אלה שלא רושמים או שמשלמים את חובותיהם בסדירות, נוטשים לאט לאט את מה שהופך למפלט האחרון של מי שלא יכול להרשות לעצמו את המותרות הללו. התושבים החדשים של השכונה, הצעירים האופנתיים שחושבים שמגניב וזול בדרום העיר, לא נכנסים אל הכוך המלוכלך. זה מקום של עניים, כאלה שמוכנים להסתפק בהיצע נמוך ובמחירים גבוהים תמורת האפשרות לשלם כשיהיה להם. המכולת תצטרך להסתגל לתנאי התחרות הבלתי הוגנת הזו או להיעלם. אבל ההגיון הקר הזה אינו מרגיע את המצפון.

אני חוזר הביתה, מניח את השקיות על הרצפה, מתחיל לפרוק את תכולתן לתוך המקרר והארונות. הכלב מתיישב לצידי, בוחן בסקרנות את הרכישות. הוא אוהב בייקון, יודע שתמיד אני מבשל אחרי קניות, ושהוא יקבל חתיכה. לא נורא. מחר אקח אותו אל המכולת.