Category Archives: כל הכבוד לצהל

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרוא"ה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חי"ר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך "קדימה הסתער" – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צה"ל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחו"ל ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחו"ל ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – "קדימה הסתער", שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את ה"קדימה הסתער" והיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את ה"קדימה הסתער" ולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצע משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך "קדימה הסתער" אתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחו"ל ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצ'אנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצ'אנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחו"ל למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צה"ל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא "נפל בעת שירותו"… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר "יזכור" סביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו"ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים "קדימה הסתער" אז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו "קדימה הסתער" יסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

חולצה צהובה

ככה זה נראה מצד אחד של הגדר. היה גם צד אחר.

שעת צהריים. בלעין. יום שישי. כולם חוגגים בבית ורק אתם שם, גדוד שריון, כזה שתמיד דופקים ביציאות. עם משימה מוגדרת בקווים כלליים מדי. להגן, למנוע, לשמור על הסדר. בטח סדר. הגדר דואגת לזה. מהצד השני שלה אין אנשים, רק ערבים ושמאלנים, בקושי בני אדם בכלל. כאלה רוצים רק בלאגן. כאלה מבינים רק כח. זה מה שהם יקבלו.

נתנו לך את המטול החדש, שמרגישים איתו ממש כמו רמבו. הקנה הקצר שלו מתכוון על פי התחושה, על פי המבט. כבר ראית איך רימוני הגז מנתרים על הקרקע, כל כך יפה, כמו נחשים שמוציאים עשן. הוראות הבטיחות אמנם אומרות שצריך לירות בכינון עקיף, למעלה אל השמיים, אבל אז זה בכלל לא כיף. נשאר רק לחכות לאישור, שיינתן ברגע שיתקרבו. אתה תראה להם מה זה. הנה, אפילו הרוח הפעם לטובתכם, והיא תסחוב את הגז הצידה. שיתחיל כבר. קצת אקשן. לא כמו בטנקים. שאפשר יהיה לראות פגיעות.

זה בלאגן קצת רגוע. הערבים והשמאלנים בצד השני משחקים משחק, חושבים שיש כללים. הם מתעלמים מהאזהרות של הקצין, הם לא בורחים מספיק מהר.

צריך ללמד אותם לכבד אותנו. צריך ללמד אותם לפחד ולשתוק. והנה ההוא, בחולצה הצהובה, עומד קצת למעלה, אפילו לא מתקרב לאקשן, צועק כל הזמן, במבטא העילג שלו, שישתוק, שילמד.

זה מניע. זאת כוונת תחילה.

המטול מתכוון מעצמו. החולצה הצהובה תופסת את העין. רימון ראשון עובר לו בין הרגליים, להרים קצת, רימון שני.

פגיעה ישירה. הוא עף אחורה, נופל, שותק סוף כל סוף. וואיי, לא התכוונתי. בטח שהתכוונת. רצחת אותו.

ואפילו כאשר עולות הצעקות, בעברית, ללא מבטא, בקול חנוק מגז, המבקשות לשלוח חובש, אתה עדיין מחייך, עדיין לא יודע שהפכת לפושע מלחמה.

הלוואי שתירקב בכלא, יורה אלמוני, בן דמותי מלפני שנים רבות. איני מרחם עליך בעקבות כך, רק שמח שאני כבר לא כזה. הלוואי והחולצה הצהובה, הלוואי ודמות האדם אותו רצחת ימשיכו לרדוף אותך. הלוואי שאותו קצין, זה שמוכן שרק אחד ידבר, שבטוח שהם הביאו את זה על עצמם, שמגיע להם, יבוא לבקר אותך. אתה תראה כמה הוא יהיר, כמה הוא לא מבין, כמה הוא אפס שרק הטנק, הרובה והדרגות נתנו לו כח.

לזכור את זה. לזכור כיצד מתברר, בלי ספק, שצבא ההגנה מייצג את האנטי מוסריות. לזכור את החולצה הצהובה, לזכור ולהזכיר.

לשווא

לשווא. סתם. בלי שום סיבה.
זוחלים על הברכיים, מתבוססים בתוך הפודרה, מגששים אחרי פיסות בשר אדם. או יורים, סתם, או נורים, מפוצצים ומתפוצצים. סתם, לשווא.
ובכן, אני לא מסכים עם זה, לא לגמרי. הסתמיות היא תירוץ בנאלי מדי, אין בו נחמה. למתים הללו, בשני הצדדים, לפצועים בגוף ובנפש, יש תפקיד מהותי. באמצעותם יוכשר עוד הרג, עוד פציעות וכאב, עוד שנאה. מנגנון העימות הוא כבר מזמן מכונה עצמאית, אשר קמה על יוצריה, נעזרת בגיבורים שיצרה, אבירי המלחמה, בכדי להגביר את עוצמת המערבולת, לסחוף לתוכה את כל מה שניתן.
אגיד את זה שוב, קצת אחרת. הצבא, ובודאי גדוד הסיור של גבעתי, וברור שהפלחה"ן, זקוקים למתים הללו, למוסדות הערטילאיים הללו גוויות עושות טוב. באמצעותן נוצרת המסורת של "גבורה והקרבה", ומתקבלת הלגיטימציה לפעולות הבאות. "לא כובשים את ההר אם אין קבר במורד", אומר השיר, וניתן, לדעתי, להפוך את הסדר: כאשר יש קבר יש אחלה סיבה לכבוש את ההר, ליצור עוד קבר, וחוזר חלילה.

ואולי זה בכלל הפוך. אולי הגופות הללו, על כל חלקיהם הזעירים המפוזרים כעת ברחבי רצועת עזה, הם חלק מהמס על ההיבריס שבכיבוש, ואולי, כמה שזה ציני, הכישלון המתמשך והבלתי נמנע, מאחר וככה זה עם היבריס, העונש תמיד מגיע בסוף, יהיה חלק מניצחון של גישה שונה, מפוכחת יותר. ככה זה היה בלבנון, וככה אני מסביר לעצמי למה מוות של חברים שלי, שם, לפני שלוש עשרה שנה, לא היה לשווא.

אבל כל זה תיאוריות, שעשוע במילים וברעיונות. בינתיים יש מציאות. קצינים אגרסיביים ותאבי שררה בטוחים שהם כל מה שבן גוריון הבטיח לאימהות, מגדירים משימות ויעדים, בוכים בסתר. חיילים, נערים שיכורי כוח, עסוקים בנקמה ובפחד, מתים חיים בעיני עצמם, משאירים תמונות ומכתבים, מתבצרים באינסטינקטים השבטיים הקמאיים. להיכנס בהם, ולא משנה כלום, להראות להם מי פה הגבר. אני מרחם עליהם ואוהב אותם ושונא אותם. הם מזכירים לי את מי שהייתי פעם.

לגיטימציה

לפני כמה ימים כתבתי כאן על הפעולה הנועזת של סיירת גבעתי במחנה הפליטים נוסייראת בעזה, ועל ה – "מלחמה הקטנה" והפתטית לטעמי בה מתגאה מפקד הסיירת. בתגובות שקיבלתי נחשפתי לשנאה שהפתיעה אותי. נראה שחלק מהקוראים תייגו אותי, מיידית וללא כל היסוס, כשמאלנעוכרישראל שכזה, אשכנזיתלאביבישנקינאימנייק שכזה, יפהנפשתבוסתןשלאמבינכלום, שכזה.

מה שעוד הפתיע אותי זה שמצאתי שזה פוגע, שעדיין לא התקשחתי מספיק.

משום מה חשבתי שהרווחתי את הזכות לדבר על ולבקר את צבא ההגנה. הייתי שם, אומנם מזמן אבל בכל זאת, רכשתי לי, בסבל, בזיעה ובסיכון עצמי, עמדה מסוימת, לוחם סיירת לשעבר. מסתבר שתוקפה של עמדה זו פג. אבדה לי הלגיטימציה להבעת ביקורת.

אני חושב שהלגיטימציה החמקמקה הזו הייתה אחת הסיבות לכך שכל כך רציתי להיות חייל טוב. לא הייתי חייב לעשות את זה. הגב שלי היה דפוק כבר בתיכון, במשך שנתיים וחצי לבשתי סד מתכת ופלסטיק שניסה לתקן את הגיבנת שהגוף ניסה לממש, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיד את זה בלשכת הגיוס והפרופיל שלי היה נקבע בהתאם. בחרתי לשקר. לא יכולתי לדמיין את עצמי ג'ובניק, וודאי שלא סרבן. הרי זה היה מונע ממני כל אפשרות לשאת בגאווה את עמדותיי, שכבר אז היו מגובשות במידה. אני זוכר שהייתי הולך בבסיס במחנה הפליטים ג'בלייה עם חולצה של שלום עכשיו, ושאף אחד לא אמר לי כלום. הרגשתי שאני מקיים את הדואליות הילדותית הזאת שמבוטאת יפה בסרט "מטאל ג'אקט", סמל השלום והסיסמא "נולד כדי להרוג" על אותה קסדה.

התבגרתי מזה. הירואיות כבר אינה מרשימה אותי. להפך, היא דוחה ומגוחכת בעיני. הוצאתי את עצמי מהמשחק. כבר שמונה שנים שאיני עושה מילואים, ואני גאה בזה באותה מידה בה אני גאה בשירות שלי בצבא. שני הדברים היו הכרחיים, קשורים במי שהייתי ובמי שאני עכשיו. את דעותיי אני מביע לא בשם החייל הטוב שהייתי אלא מתוך התבוננות במציאות כפי שאני תופס אותה. היא מכוערת מאוד, אגב, אם לא שמתם לב.

הכיבוש הוא פשע, הטרור הוא פשע, ושניהם מקיימים מחול מתמיד, מזינים זה את זה.

אנשי צבא ומלחמה חסרים כל ראייה כוללת. עבודתם היא להילחם ולהרוג. סמל השלום והקריאה להרג לא אמורים להיות משולבים זה בזה. סמלים, ככלל, מרתיעים אותי. הם מתקלקלים מהר מאוד, הופכים לעוד מנגנון להסתרת המציאות.

די כבר. די עם הבטחון העצמי המופרז, ודי עם הפחד המופרז. קצת חיים, קצת הקשבה, קצת ביקורת. לא צריך שום לגיטימציה בשביל זה, רק להסתכל מסביב.

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

"פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה"

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה"ל במחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת. מפקד הכוח, סא"ל וינטר, אומר ל-ynet: "החיילים לא ירו לעבר הילדים", והוא מדגיש: "להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו"
מאת : חנן גרינברג

"בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים", כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א') לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב" של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. "להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו", ציין סגן-אלוף וינטר. "החיילים פעלו במקצועיות רבה", הוסיף.

 

"ההוראות: לא לירות אל ילדים"

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה"ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ"ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. "בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו".

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. "אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד".

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. "אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות".


(מתוך "
YNET" – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם "המלחמה בטרור", את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה"ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: "המעז מנצח". וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.  

סבתא בישלה דייסה

סבתא בישלה דייסה

היום מלאו חמש עשרה שנה לזמן בו התגייסתי, ואתמול שתיים עשרה לזמן בו השתחררתי. זו חתיכת זמן. המבט אחורה כבר מצועף בשכחה, ואפילו במעט נוסטלגיה, מי היה מאמין. הניגוד בין מי שאני היום למי שהייתי אז קשה לתפיסה. המרחק רב כל כך, עד שלעיתים נדמה לי כי זהו זיכרון בדוי. לא יכול להיות שעשיתי את הדברים האלה. לא יכול להיות שהאמנתי במה שאני עושה, לא יכול להיות שרציתי, כל כך רציתי, להיות חייל טוב. עובדה.

זמן רגוע דווקא יצא לי, בין פברואר תשע, איזה רשע, איזה פשע, לפברואר שתיים, שאיני יודע את החרוז המקושר אליו. קצת שלהי האינתיפאדה הראשונה, שנראית עכשיו תמימה ובתולית, נטולת יריות, מעט בוץ לבנוני, הרבה אימונים, בזבוז זמן, התכוננות לרגעי שיא מקווים, לכך שנממש חלק מהיכולות האלה, לכך שתבוא איזו מלחמה פתאומית, טובה ומשחררת כזו, או לפחות היתקלות, או כל דבר שפירושו יכול להיות מוות.

טוב, הייתי צעיר, וזה נראה רומנטי, אז, ארוטי, אפילו. הקרב היה סוג של פנטזיה נכספת. צעיר וטיפש. אני חושב שכולנו, לא הייתי לבד, כמובן, היינו צוות של מכונות מלחמה בהתהוות, היינו צעירים וטיפשים. זאת אינה ביקורת. זו נוסטלגיה, געגועים מודחקים לתמימות שכל כך קל לייחס לתקופה ההיא, למי שהייתי אז. וזו לא האמת, כמובן. יש משפט קלאסי של נערות רעות לשעבר: "הייתי צעירה ונזקקתי לכסף". כאשר אומרים אותו בתוספת עפעוף עיניים זה יכול להיות די מצחיק, אבל לעיתים יש לי את אותה התחושה, כאילו מאחורי הבחירה המובהקת הזאת, ללכת ולהיות חייל, בסיירת, הכי טובנחושמקצועי שרק יכול להיות, עמד איזה חוסר ברירה, איזו קורבנות.

עשיתי בצבא כמה דברים שאני מתבייש עליהם. רובם היו ממש בהתחלה. כך עמדתי פעם, מחבק ילד שעצרנו, על סוללת חול שהוקמה סביב מחנה פליטים ברצועת עזה. כל המשפחה הגיעה לשם, מנסה להמיר את רוע הגזרה. מישהו זרק רימון גז, אבל הרוח הייתה לכיווננו. הילד ואני בכינו, הוא השתין במכנסיים מרוב פחד. שחררנו אותו בסוף. זה היה מיותר כל כך.

או הפעם הראשונה בה נשארתי שבת, במחנה הטירונים בקציעות, שמה שלחו אותנו לעשות "סיורי הפגנת נוכחות" על הסוללות שהקיפו את מכלאות האסירים באנצאר 3, הפעם הראשונה שהבנתי מה זה גיהינום. חילקו לנו כומתות סגולות, שעדיין לא הרווחנו אותן, מה שכמובן עורר התרגשות עזה. צעדנו על השביל שבמרכז הסוללה בשמאלימיןשמאל החלטי כזה, שלא ירגישו כמה אנחנו חסרי ניסיון ומפוחדים. היינו חלק מהצגת הכוח שהייתה חלק מתיאטרון האבסורד ההוא. בין צעדה אחת לשנייה נחנו במועדון אנשי המפקדה, ראינו את האלות שהשתמשו בהן אנשי המטבח האכזריים, האימה האמיתית של האסירים, נשק יום הדין בו השתמשו רק במקרים של התפרעויות קיצוניות. היו בהן מסמרים שנועדו להוצאת עיניים. בחוץ היו זרוקות מזכרות שהאסירים ניסו להעביר לבני משפחותיהן, אבנים קטנות ששויפו עד שהפכו לפסלים, ללב, לצורה של דמעה, ועליהם ציורים ומילים בצבעים מאולתרים. יש כאן משהו להתבייש עליו. כבר אז התביישתי, אבל רציתי להיות חייל טוב, מכונה טובה.

אבל בסך הכל יצא לי להתעלל רק קצת, במידה. ולא הרגתי אף אחד. יותר מזה, ובכדי להוכיח כמה מזל היה לי, אף פעם לא יריתי בזמן פעולה. היחידה שלי נתקלה פעמיים בזמן בו חלפתי דרכה. בפעם הראשונה הייתי מחוץ לטווח, ונמנע ממני העונג המפוקפק של הריגת שישה אנשי חיזבאללה, את הפעם השנייה פיספסתי עקב נסיעה לחו"ל. בפעם זו הם אלה שהרגו לנו, שלושה. רק בקושי רב סלחתי לעצמי על ההחמצה הכפולה הזו, של האפשרות להרוג ולהיהרג.

בפעם הראשונה הזאת, של ההיתקלות, הייתי צלף, חבוי בתוך עמדת שיחים אחורית. האנשים שעלו בוואדי כמעט ונכנסו לטלסקופ שלי, אבל הוראת הפתיחה באש ניתנה קודם. אחד מהם לא הצליח למות מהר מספיק. הוא שכב שם שעתיים, מחוץ לטווח ראייה שלי, אבל בטווח השמיעה, ושר, והתפלל. סיפרו לי שהתחבא מאחורי אבן, וכל פעם היה מוציא יד או רגל החוצה, וכל פעם ירו בו שוב, במשך שעתיים, עד שדי. הקול שלו, נואש ומתריס, מילא את כל הוואדי.

בפעם השנייה שוחררתי מהבסיס בדיוק כאשר הודיעו שעולים ללבנון. מאוחר יותר שכנעתי את עצמי שהייתי אמור להשתתף בביצוע הזה, שהייתי אמור להיות בכוח שנתקל, שהייתי אמור להיות בתפקיד שמילא אחד מאלו שנהרגו. זה כלל לא בטוח, אגב, אך כך התאפשרה לי טראומה מעניינת, אליה הייתי חוזר במשך שנים בכל פעם שהייתי שותה יותר מדי, הייתי צריך להיהרג אז. אגואיסטי מאוד מצידי, אני יודע. אנשים אחרים נהרגו, בהם אחד, יוסי, שהיה מפקד שלי, שהערצתי ואהבתי, חברים שלי, שהיו שם, נפגעו באמת. אחד מהם, זה שניהל את הקרב והציל את הכוח אחרי שגם המפקד וגם סגנו נהרגו, התאבד כמה שנים אחר כך. זה היה בגלל שהוא עשה את הדבר ההגיוני לעשותו כאשר יורים עליך, ונשכב מאחורי מחסה. יוסי, המפקד הראשון שלנו, זה שעל שמו נקראנו, צוות יוסי, היה חייל טוב. קדימה הסתער! הוא צעק, ואז נפגע. גם לו לקח שעתים למות. חלק מחברי לצוות, שסחבו אותו על האלונקה בדרך למסוק שאיחר לנחות, שמרו את הדם שלו שנספג באפודים שלהם עד שהשתחררנו. האם גם אני הייתי קם ומסתער? האם הייתי מצליח להציל את כולם בסדרת פעולות נחושות ומקצועיות, כפי שחלמתי, כפי שהפסקתי לחלום? המון שאלות. הן דהו.

גם אני רציתי להיות החייל הכי טוב בצה"ל, או לפחות זה מי שניסיתי להיות, בטווח מגבלותי. אין לא יכול, יש לא רוצה, הייתה המנטרה השחוקה קצת בה האביסו אותנו, וגם קדימה הסתער, וגם המעז מנצח. הכל שקרים, תאמינו לי.

המאביסים הולעטו בעצמם בגרסה ישנה יותר של אותם השקרים, כמובן. הכל הרי מסורת. המפקדים מטרטרים אותך כמו, ובגלל, שטרטרו אותם, בשם ההמשכיות וכדי שתגדל להיות מוצלח, נחוש ומאמין כמו שהם רוצים לתפוס את עצמם. מכונות מלחמה משומנות, זה היה האידיאל. מקצועיות ויכולת עמידה בסבל היו הפרמטרים לשיפוט עצמי. כמה שזה מופרך. האמנתי בזה, אז, בצורך הבלתי ניתן לערעור במכונות נחושות כמותי, בכך שעלי להגשים מודל וגורל ראשוני שנוסח בתמציתיות בתעודת הזהות. זכר, יהודי. המון פאתוס יכול להיות במילים הללו, אם הן נאמרות או נחשבות בטון הנכון.

מאיפה זה בא? לא יכול להיות שהמצאתי את זה לבד, אם כי ברור שההנחות המופרכות הללו הסתדרו יופי עם מבנה האישיות של המתבגר העצור והאינטיליגנטי במידה שהייתי אז. כמו הטרטורים, גם זה עבר אלי בירושה. זו הייתה דייסה שבישל דור סבי וסבותי, האכיל בה את דור הורי, ושהספיקה להחמיץ ולהתקלקל עד שהוגשה לדור שלי. אכלתי ממנה מלוא הקערה, ושאריות הבחילה עדיין עולים בי לעיתים.

והיה לי גם כיף לפעמים, קשה להודות, בדיוק כמו שאותה אישה רעה לשעבר תסרב להודות בהנאתה שלה, בכך שהיא מתרפקת על מעשיה האסורים.

כאשר חזרנו מאותה פעולה בה הצלחנו להרוג הלכנו על ציר שלא נפתח קודם. הזהירו אותנו מפני מוקשים, כך שבכל צעד היה היסוס מסוים, אולי עכשיו זה יקרה, אולי עכשיו יחזירו לנו. הבטתי למעלה. זה היה לילה קר, והשמיים היו בהירים. כוכב נפל. הבעתי משאלה, לחשתי את שם האהובה שהייתה לי אז. קיטש, אבל אפקטיבי.

אתמול דיברתי בפאב עם אדם שאני מעריך, מבוגר ממני. הוא סיפר לי קצת על חוויות הצבא שלו, על קרב הצליחה במלחמת יום כיפור, על איך ישב בכלא כשסירב לשרת בלבנון ובשטחים. כן, יש לי מזל. יצאתי מזה בסדר, פחות או יותר, זיכרונות משם דהו, והטראומות הן כאלה שאפשר להתגבר עליהן. כתבתי כבר פעם על תחושת היעדר הנשק, על זה שחסר את המשקל שלו בשיפולי הגב. אבל אפילו זה כבר נעלם כמעט לגמרי. כשאני שותה אני חוזר לטראומות אחרות.

חמש עשרה שנה. ים בזמן. אני מקווה שהדייסה השתנתה, כפי שאני השתניתי, מקווה, אבל יודע שזה אינו כך. צעירים חדשים מוכנים לסבול, להרוג ולהיהרג. זה רומנטי ונשגב בעיניהם היום, כפי שהיה בעיני אז. אני מרחם עליהם, וגם, קשה להודות, קצת מקנא. אבל זו רק הנוסטלגיה, רגש מגונה, לכל הדעות.   

זהו, כבר מחר. הזיכרונות יחזרו למגרה. הייתי פעם חייל. אז מה? אני כבר לא, ולעולם לא אהיה.