בתחתית דפי סיכום השנה, הקובעים אילו שיעורים ומטלות ביצע הסטודנט, ועליהם חתימות המרצים המאשרים זאת, מופיע מדור שכר הלימוד, המפרט, במטבעות כתר (Krone) והלר (Heller), את התשלומים שהועברו לאוניברסיטת וינה. אין השכלה ללא כסף, וזו, כפי שמוכיחים סיפוריהם של רוברט והדוויג, השקעה משתלמת. שניהם הוציאו עצמם מהשכונה היהודית, פרקו את עול חיי המסחר הקשים. הם בחרו נכון, אין ספק, אבל אני קצת כועס עליהם, כי לא היו היחידים ששילמו את המחיר.
שני הדוקטורים חבים את השכלתם גם לאבי סבתי, ארנולד, שהוצא מבית הספר בסוף כיתה ט׳ כדי שיוכל לסייע לאימו בעבודה בחנות, ואחותו גרטה, שנשלחה לבית הספר למסחר הנחשב פחות. שני הילדים האמצעיים במשפחת דונט, הם היו מילוי הסנדוויץ׳, הכבשים השחורות, אלה שבעצם לא הגיעו לכלום. הם נותרו לא משכילים ולכן גם מוערכים פחות. זה הצד הגרוע של הבילדונג, המקום האפל והמתנשא.
בזמן שאחיו ואחותו למדו באוניברסיטה, ארנולד שקע בפעילות ציונית. הוא היחיד מבני משפחתו ששמר על זהות דתית שהתבטאה אצלו בעיקר בהקפדה על כשרות ומעורבות ציונית. הוא גייס תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל, והתגאה בכך שהצליח לדאוג ולארגן חמש חתימות בספר הזהב של קק״ל, עדות לכך שהתרומות שהשיג היו משמעותיות. זה דרש יוזמה ויכולת, ואני מעריך אותו על כך. הוא המשיך להיות פעיל בתנועת המתעמלים, שהצטרפה בינתיים לתנועת ׳מכבי׳. כך, כפי שכבר סיפרתי, פגש בהדוויג חנה היילברון, שהפכה לאשתו. לאחר שהתחתנו עברו לדירה שכורה, לא רחוק מבית אימו אבל גם לא קרוב מדי, עשר דקות הליכה. רות, ביתם הראשונה, נולדה.
גרטה דונט, 1915 בערך
מי שנותרו לגור בבית משפחת דונט עם פרוץ המלחמה הגדולה היו ברטה, אם המשפחה, ושלושת הילדים הצעירים, גרטה, פרדיננד (פרי) ולודוויג. צילום של גרטה מאותה תקופה שונה מדיוקנאות שהצגתי קודם. הוא מציג לראווה את יופיה, חושף את צווארה, מסקרן. היא נראית פראית ובוהמיינית. בוודאי היה לה קשה, לחיות ולעבוד תחת אימה, האלמנה המתבגרת. אולי חלמה שיום אחד גם היא תשתחרר מחסותה ושיהיה לה בית ומשפחה משל עצמה.
פרי היה מוכשר וחסר סבלנות. בסוף כיתה י׳ הפסיק ללמוד בתיכון, אבל ברטה הכריחה אותו לחזור לבית הספר ולהשלים את לימודיו, כי פחדה שאחרת יגוייס כחייל פשוט לצבא האוסטרי. לאחר מכן עמד בבחינות הכניסה והתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה. סטודנט שלישי מהמשפחה, עוד שכר לימוד לשלם.
החנות המשפחתית
הרי תמונת החנות, זו שפרנסה משפחה שלמה, שמימנה לימודים, שעזרה להם לצלוח את המלחמה בלי לסבול מרעב. ברטה עומדת בכניסה, צווארון המעיל שלה מרופד פרווה. היא בעלת הבית, אין כל ספק. הדוויג, אשתו של ארנולד, אימה של סבתי, עומדת מאחוריה, על שפתיה אותו חיוך מסתורי שכבר מוכר לי מהדיוקנאות האחרים שלה שראיתי. אני חושב שזו שעומדת מחוץ לחנות, לפניהן, היא גרטה, שנראית כאן פחות זוהרת מאשר תמונת הפורטרט שלה. הגבר גבה המצח שלידה הוא אולי יוליוס רודולף קרוט, שחקן, בן למהגרים מגליציה, שאיתו התחתנה לקראת סוף המלחמה. איני יודע מי העובדת שמימין לברטה, ואם גם הגבר הממושקף מימין והנער שבפינה גם הם חלק מצוות החנות. בחלון הראווה רואים כלי אוכל, תרמיל לפקניק, דברי גלנטריה, ספורט וטיפוח. ארגז סחורה אחד מונח ברחוב, ממש בכניסה לחנות. אלה כנראה המוצרים המבוקשים ביותר. פרסומות שונות תלויות בחלונות ומחוברות אל מסגרותיהם. השלט מעל מתהדר בשנת פתיחה רחוקה, 1880, ובשם אב המשפחה שהקים אז את העסק. השם הגברי של בעל הבית, הכתוב באותיות ענק, מעניק לגיטימציה וחסות לצוות הנשי העובד, לכאורה, תחתיו. החנות מוכרת גם בסיטונאות וגם ליחידים. יש בה תערובת חיננית של פיצ׳יפקס, שום דבר ברמה גבוהה מדי, הכל מכל. זו חנות כלבו קטנה המותאמת לסביבתה הענייה באופן יחסי, נטולת יוקרה אבל עם קסם ושירות אישי.
וינה השתנתה תוך כדי המלחמה, שגרמה למשבר פוליטי, חברתי וכלכלי אדיר. האימפריה האוסטרו-הונגרית המסואבת, הלכודה בסבך בירוקרטי בלתי פתיר ומכורה לגינוני כבוד ריקים, התרסקה במהלכה. פראנץ יוזף, הקיסר ירום-הודו, מת בשנת 1916 לאחר 68 שנות מלכות. העולם הישן התמוטט. רעב ומחלות היכו בעיר. המוני פליטים הציפו את רחובותיה, רבים מהם יהודים עניים מגליציה שגדשו את ליאפולדשטאט. הסולידריות החברתית, שהייתה מפוקפקת עוד לפני כן, נעלמה לגמרי. במצב של חוסר והעדר בטחון אדם לאדם זאב.
ארנולד גויס לצבא בשנת 1916. בגלל שלא סיים תיכון שובץ כחייל פשוט. איני יודע מה בדיוק קרה לו שם. פרי, אחיו הצעיר, שהפסיק את לימודי הרפואה שלו וגוייס כמש״ק ליחידה רפואית צבאית, סיפר אחרי המלחמה לאשתו שארנולד נענש בעונש צבאי אכזרי של השפלה פיזית פומבית, ושהחוויה הזו שברה את רוחו באופן שלא היה לו תקנה. אולי היה הלום קרב. בכל מקרה, המלחמה שינתה אותו ופגעה בו.
הדוויג חנה וביתה התינוקת רות עברו להתגורר בבית משפחת דונט לאחר גיוסו של ארנולד. כך זכתה רות להכיר את לודוויג המקסים, צעיר הבנים, שנהג לשיר ולנגן לה בפסנתר.
סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בעוצמה. היוהרה הריקה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר את המרקם החברתי. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית.
לשינוי הזה היו משמעויות גדולות. למשפחה לא היו נכסים או הון. הדירה והחנות היו שכורות. המשבר הכלכלי והניתוק ממחוזות האימפריה שהפכו למדינות עצמאיות פגעו במסחר אנושות. קואליציית שמאל, בהנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, השתלטה על העיר, שזכתה בתקופה הזו לכינוי ׳וינה האדומה׳. מיזמי העזרה הסוציאלית והשיקום העירוני מומנו במידה רבה ממיסים כבדים שהוטלו על המעמד הבינוני. משפחת דונט כבר החלה להתפרק לחלקיה, וחבריה יצרו משפחות משלהם.
התמונה המשפחתית האחרונה בהרכב מלא וללא בני זוג צולמה להערכתי סביב שנת 1921.
משפחת דונט, 1921
בני המשפחה מקיפים את אימם, ברטה, שידיה ספוקות בחיקה. ניתן לראות את טבעת הנישואים שהיא עדיין עונדת, לזכר בעלה שמת 18 שנים לפני הצילום. השרשרת והתליון שהיא עונדת הם אלה שענדה גם בתצלום המשפחתי הקודם שהראתי, אבל היא עצמה שונה, מכובדת מעצם היותה, בטוחה בעצמה. הדוויג, ביתה המבוגרת, כבר בעלת בית משלה. פרנק, בנה היחיד, נולד כשנה לפני כן. יש ודאי מטפלת שמסייעת לה בגידולו. צווארון השמלה והחפתים שלה מעוטרים פרווה, כיאה למעמד אליו הגיעה. מבטה לא מתנצל על כך שהצליחה. גרטה, מצידה השני של אימה, לובשת שמלה פשוטה יותר. קו המחשוף והמותניים שלה מעוטרים רקמה. ידה, שגם על אצבעה טבעת נישואים, אוחזת, קמוצה, בתיק קטן. היא ילדה בן אחד, פטר, כשנתיים לפני הצילום, ועתידה ללדת עוד בת שלוש שנים אחריו. היא ענייה, ונישואיה אינם מאושרים. הבעתה מובסת. אולי היא עייפה ומאוכזבת. רוברט, הבכור, צופה מלמעלה למקום אחר משאר בני משפחתו. האם הוא מזלזל בהם, שנותרו יהודים בעוד הוא מצא את אמונת האמת? אולי אינו רוצה להיות שם, ורק נכנע לכורח. פרי ולודוויג, שני האחים הצעירים, הם חברי נפש. פרי, הממושקף והעכברי למראה, יהיה המצליח מכל אחיו. לאחר ששהשתחרר מהצבא סיים את לימודי הרפואה בשנה בה צולם התצלום המשפחתי. הוא היה רופא מצויין, מוכשר ומבריק. עד שהתחתן המשיך לגור אצל אימו, נהנה מכל מה שיש לעיר להציע. לודוויג, צעיר הבנים, מלפנים. הוא שחצן ואפל, ולא הלך ללמוד באוניברסיטה אלא באקדמיה למשחק. כשחקן מדופלם יעזוב את וינה ויעבור לשטוטגרט, ואחר כך למינכן ולברלין. כתבתי לא מעט על אחרית חייו, ואיך הפך לשחקן הוליוודי. ניתן לראות מהבעתו שהוא מודע לערכו. ארנולד, מאחור, מסורק באופן שמסתיר את קרחתו המתפשטת. צווארון החולצה שלו מסוגנן, עניבתו מכובדת, שרשרת זהב משולבת בחליפתו. הוא לבוש ומנסה להראות כאיש עסקים וסוחר עשיר, אבל זה מצג שווא. לא היה לו שום כשרון לכך. הוא שימש כסוכן של חברת מוצרי רפואה אבל עשה זאת ללא חדווה ומשפחתו חיה כל העת על סף העוני.
רות ולילי דונט משחקות עם פרץ לאנג, 1923
בתמונה משנת 1923 נראות סבתי בת החמש ואחותה בת התשע אוחזות בידי פרנץ הפעוט, בנה של הדוויג. זה יום קיץ נעים וסרטי בד מעטרים את תסרוקות הבוב האופנתיות של הילדות שחורות השיער. זאת כבר משפחתי הקרובה. אני יכול לזהות את פני סבתי בתוך פני הילדה הנבוכה והסקרנית שנראית שם. זה אינו צילום סטודיו מסוגנן אלא תיעוד אגבי של מפגש משפחתי, ראייה לכך שלמרות פער המעמדות המתרחב זו נותרה, בינתיים, משפחה אחת. פרנץ רגיל לנוכחות מצלמה, המלווה אותו מינקותו. כבן עשירים הוא מתועד כל הזמן. רות ולילי מנוסות בכך פחות ממנו. זה מפגש בין שני קצוות מעמדיים, שהפער בינהם רק ילך ויגדל.
מעט אחרי המלחמה עברה משפחתה של סבתי להתגורר בדירה שכורה בבניין שנמצא ממש מעבר לרחוב שליד ביתה של ברטה. היו בה שניים וחצי חדרים דחוסים, ובבניין היו ארבעים דירות קטנות להשכרה, בשני מבנים המקיפים פיר אוויר משותף, ומחוברות במבוך מדרגות. זה היה בניין של מהגרים ושל עניים, שהחזית המצועצעת שלו פונה לרחוב הראשי. גם גרטה גרה באחת מהדירות הללו, קרוב לסבתא ולחנות. גיסתה, אם השחקן איתו התחתנה, גרה איתם. היא החלה להתקרב לתורת האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר, ונאבקה כדי לא לשקוע בעוני על ידי ייצור מסרקי עץ בעבודת יד.
המשפחה הייתה נפגשת לארוחות שישי, בחגים ובאירועים מיוחדים. הנכדים היו מעלים הצגות ומופעים להנאת כולם. את לילות הסדר היה מנהל ארנולד, היחיד פרט לאימו שראה עצמו כדתי. פרי, שעדיין התגורר בבית אמו, התחיל לעבוד בבית החולים האוניברסיטאי. כאשר היו לו משמרות לילה ברטה לא רצתה להשאר לבדה, ונכדותיה היו באות לישון אצלה. היא הייתה סבתא טובה, מפנקת אבל גם קשוחה, שקמה מוקדם בבוקר ושומרת בקפדנות על צניעות וכבוד.
ברטה דונט
הרי היא, בשנות השישים לחייה, כבדת עפעפיים, פיה לכוד בהבעת חיוך הפוך קפוץ. היא עבדה קשה כל חייה, גידלה משפחה לתפארת, שלושה דוקטורים, שחקן, נכדים ונכדות, וכעת היא ראשת שבט שהרוויחה בצדק את הכבוד שהיא מקבלת.
בשנת 1928 התחתן פרי עם אנה (אנני) שניצלר, ביתו של פרופסור לרפואה באוניברסיטה, ואחיו של הסופר ארתור שניצלר. בכך השתדרג מעמדו החברתי באופן מסחרר. הוא הפך לחלק מהאליטה העירונית. מוצאה של אימו, והדתיות המסורתית שלה, היו קוריוז משעשע בקבוצה החברתית אליה השתייך, שהייתה חילונית באופן מוחלט. הצורך לדאוג לאוכל כשר עבורה ועבור ארנולד, הדוויג ובנותיהן במסיבת החתונה נתפס כטרחה.
מה חשבה ברטה על כך שילדיה מתרחקים מהיהדות? האם הבינה שזהו דרכו של עולם? הם בוודאי לא סיפרו לה את כל האמת. פרי ולודוויג היו מלווים אותה לבית הכנסת הגדול לתפילה במהלך צום יום כיפור, קופצים לאכול גולש ולשתות בירה ואז חוזרים לאסוף אותה מבית הכנסת הביתה. האם בכך כיבדו אותה או זלזלו בה?
היא נפטרה בשנת 1936, 33 שנים אחרי יוסף צבי. היא נקברה בקברו, בחלקה היהודית שבבית העלמין המרכזי. ביקרתי שם החודש, בנסיון לאתר את המצבה. זה בית קברות ענקי, וחיות בר מתגוררות בו. זוג עופרים הביט בי בסקרנות, ארנבת קיפצה בין הקברים. קהילה עצומה שהייתה ואיננה מונצחת שם, במאות אלפיה. יהודי וינה לא יכלו לתאר לעצמם כמה הקיום הבטוח והמובן מאליו שלהם זמני ותלוי על בלימה.
יש כמה דברים שמתבהרים לי, בעודי מנסה לספר את תולדות המשפחה, על מה משתלם ומה לא, מה חשוב ומה משני. השכלה זה חשוב, ולהתחתן טוב, ובריאות, כמובן. וגם מזל, ואומץ, ולדעת מתי לעזוב.
חלק מפרויקט המשפחה
הרשימה הבאה
השחקן מאמריקה – על לודוויג דונט ומעלליו בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות
