בשנים האלה, סביב מות האב, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נקבע במידה רבה גורלם של ילדי משפחת דונט. מסלולי החיים שלהם הושפעו מהבחירות שעשו, ומההזדמנויות שהשכילו לנצל או שהחמיצו.
הם היו שישה, וניתן לחלק אותם לשלושה צמדים, הבוגרים, האמצעיים והצעירים.
רוברט דונט, 1902הרי דיוקן של רוברט דונאט, בכור הבנים, בצווארון גבוה ועניבת פרפר. אינני אוהב אותו, למרות שלכאורה יכולתי למצוא נקודות חיבור אישי אליו. בעדויות המשפחתיות הוא מוצג כדמות אפלה וצדקנית. כנראה שצולם לרגל סיום לימודיו התיכוניים ועמידתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה של וינה, בה התחיל ללמוד בסימסטר החורף בשנת 1902, קצת יותר משנה לפני מות אביו. הוא נושא את עיניו לעתיד אבל מבטו אטום קצת, ופיו מכווץ. תלתל השיער הסורר שתלוי בצד מצחו מראה שהוא זקוק לתספורת. אולי לא היה לו פנאי לכך. אני מדמיין אותו כשחצן וחסר בטחון.
הוא הראשון מבני משפחתו שהלך ללמוד באוניברסיטה, ובודאי נשא על כתפיו תקוות רבות. השכלה רשמית היא שער למעמד חברתי וכלכלי שאינו נגיש למי שאינו משכיל. אוניברסיטת וינה הייתה נתיב כניסה עיקרי למסלול הצלחה אישי ומשפחתי. היא הייתה ענקית ומפוארת בכל מובן, מוסד שהייתה לו השפעה אדירה על התרבות האנושית. הבניין העצום שלה ניצב בליבה של העיר, צמוד לבית העיריה. האוניברסיטה הייתה מרכז וינה, מרכז אוסטריה והאימפריה האוסטרו-הונגרית כולה, מרכז העולם דובר הגרמנית. בתרבות שמבוססת על אמונה בחינוך ובהשכלה, זה היה מרכז העולם.
חינוך נקרא בגרמנית בילדונג (Bildung), אבל זה מושג החורג ממשמעותו המילולית, הכולל תרבות והשכלה שמכתיבה את זהותו ומעמדו של האדם. בסיס הבילדונג הוא התרבות הגרמנית, ותפישות העולם הליברליות שנוצרו בעידן הנאורות. זהו חינוך במובן רחב, שנוגע לכל תחומי החיים ואינו מצומצם רק למוסדות הלימוד או לידע המונחל באמצעותם. הבילדונג הוא הבנייה של זהות עמוקה, גרמנית, אירופית ואוניברסלית, אדם שלם ונעלה, משכיל, תרבותי וראציונאלי. החזון הזה היה תשובה לשאלות הגדולות שהתעוררו עקב משברי המודרניות. למי שלא היה מסוגל לעמוד באתגרים ובקשיים שהיו כרוכים בכך הייתה צפויה אכזבה מסויימת, אבל גם הגשמה חלקית של אידיאל הבילדונג קנה זכויות יתר, שייכות ומעמד.
ליהודים, ולבני מיעוטים אחרים שהיו חסרי זכויות או שייכים למעמד חברתי נמוך, הבילדונג היה מפת דרכים שאפשרה השתלבות בחברה הגרמנית וטיפוס בסולם החברתי. זו הייתה עסקה במסגרתה ויתרו על חלק מסממני הזהות שלהם בתמורה. אידיאל הבילדונג אפשר ליהודים לתפוס את עצמם כ-׳גרמנים בני דת משה׳, אבל במקרים רבים הוביל להתבוללות מלאה או להמרת דת.
אוניברסטית וינה הייתה המקום שבו התפישה הזאת התרגמה למעשה ובאה לידי ביטוי. אחוז הסטודנטים היהודיים בה היה גבוה בהרבה מאחוזם באוכלוסייה, כאשר בפקולטה לרפואה יהודים היוו יותר מ-50% מהסטודנטים. במקביל, הממסד האקדמי הפלה את היהודים ופגע בהם, ורבים מהסטודנטים ומהמרצים היו אנטישמים מוצהרים.
בחינות הכניסה לאוניברסיטה ובחינות המעבר משנה לשנה היו קשות וחורצות גורלות. שכר הלימוד היה צריך להיות משולם במועד. למדו בה בני האליטה העירונית, והיא הכשירה רופאים ועורכי דין וגם מדענים, אנשי תרבות ורוח. זה היה מוסד תחרותי ותוסס, בליל חברתי מסעיר בו מתערבבים זה בזה בני קבוצות, מעמדות ודתות שונות, דור העתיד של האימפריה. לתוך כל זה נכנס רוברט דונט, בן המהגרים החולני.
מותו של יוסף צבי דונט בשנת 1903 היה טרגדיה משפחתית, שבאורח פלא לא הובילה לריסוקה. ברטה, האימא, הפכה למנהיגת המשפחה הבלתי מעורערת. זה היה מבחן חייה. היא הייתה בת 43, אימא לשישה ילדים, הצעיר בינהם רק בן שלוש. אבל אף אחד מילדיה עוד לא עמד בפני עצמו וכולם היו תלויים בה. משפחת בעלה המנוח לעולם לא קיבלה אותה אליה, ומשפחתה שלה חיה בפראג הרחוקה או התפזרה ברחבי העולם. החנות, שנקראה על שם האב המת, הייתה העוגן הכלכלי שאפשר את השרדות המשפחה.
משפחת דונט התגוררה בדירה גדולה, מרחק שלוש דקות הליכה מהחנות. חציית כביש ראשי ורחוב המתפצל ממנו הובילו עד אליה. חיי החנות והבית היו מעורבבים אלה באלה. האתגר הכלכלי היה בוודאי לא פשוט. כאמור, שכר הלימוד לאוניברסיטה, שהייתה במרחק רבע שעת הליכה מלאופולדשטאדט אבל בעולם אחר לגמרי, היה חייב להיות משולם במועד. רוברט לא הפסיק את לימודיו. יותר מדי כבר הושקע בו ובהם. הוא גם לא היה הסטודנט האחרון במשפחה. בשנת 1904, פחות משנה אחרי מות האב, התחילה האחות השנייה, הדוויג, את לימודיה באוניברסיטה.
הדוויג דונט, 1904בדיוקן שלה משנה זו מבטה סקרן וחד. שערה מסודר בצמה הכרוכה מעל לראשה. שלא כמו בתמונת אחיה הבכור, אישה צעירה לא יכולה להרשות לעצמה רישול כאשר היא מצולמת. מופנית אליה יותר ביקורת, והאתגר העומד בפניה מסובך יותר. היא הייתה עקשנית ונחושה, וכנראה גם מוכשרת וחכמה. את לימודיה באוניברסיטה החלה, כמו אחיה, בפקולטה לפילוסופיה, ותוך כדי לימודיה לקחה גם קורסים בכימיה ובמדע.
האוניברסיטה קיבלה נשים כסטודנטיות רק בשנת 1897, וכשהדוויג התחילה את לימודיה לא הייתה בה אף מרצה אישה. נשים היו במקרה הטוב מודל להערצה או מקור להשראה. לרוב היו מוקד של בוז והתנשאות. בחצר הפנימית המפוארת, המוקפת שדרת עמודים רבת הוד, ניצבו פסלי הפרופסורים הנערצים. לא הייתה שם אף דמות אישה.
לאחר שנתיים של לימודים בפקולטה לפילוסופיה הדוויג ניגשה ועברה את בחינת הכניסה הקשה ללימודים בפקולטה לרפואה. זה בוודאי דרש ממנה אומץ ונחישות בלתי רגילים. סטודנטיות לרפואה היו עדיין נדירות וספורות, אף שזו הייתה מגמה שתתגבר בהמשך. רפואה היה מקצוע מכובד שפתח אפשרויות רבות עבור נשים בכלל, ונשים יהודיות בפרט, אבל האוניברסיטה לא מיהרה לאפשר זאת. כאשר צלחה האישה הראשונה את בחינות הכניסה והתחילה ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה, הורתה לה הנהלת הפקולטה לשבת מאחור בהרצאות, ולא לשאול שאלות. הדוויג הייתה אישה, יהודיה, ממשפחה לא עשירה וללא רקע ׳תרבותי׳ קודם. צריך אופי חזק כדי לעמוד בזה.
שני הסטודנטים המשיכו להתגורר בבית המשפחה. רוברט למד ונבחן בעקביות ובהתמדה. הוא עשה מה שצריך וחרש בתלם. והוא הצליח. בראשית שנת 1907 העניקה לו האוניברסיטה דוקטורט בהיסטוריה. התזה שלו עסקה בקונגרס פראג, ועידה דיפלומטית שנערכה בשנת 1813 במסגרת הנסיון לגיבוש חזית נגד נפוליאון. זה לא אירוע שהשאיר חותם היסטורי משמעותי, אבל זה חומר קלאסי למחקר אוניברסיטאי בסיסי. עבודת התזה שלו, כתובה בכתב יד, עדיין שמורה בספריית האוניברסיטה. מזל טוב, למשפחת דונט נוסף דוקטור ראשון.
אבל הגאווה המשפחתית לא הייתה מלאה. לאחר סיום לימודיו רוברט נסע להשתלמות בבריטניה, והכיר שם אישה ממוצא אירי-קתולי. הוא המיר את דתו כשהתחתנו, נטבל לנצרות והפך לקתולי אדוק. הם חזרו יחדיו לוינה אבל המשפחה לא קיבלה אותו חזרה בלב שלם, ואימו לא סלחה לו על שנטש את היהדות. לזוג, כמו לזוגות וינאים רבים אחרים, לא היו ילדים. הוא היה חלק מהמעמד המשכיל והמקצועי של העיר, ועבד כעיתונאי בעיתון ׳נויה פראייה פראסה׳ (׳עיתונות חופשייה חדשה׳ – Neue Freie Presse), שהיה העיתון הליברלי המוביל והחשוב בוינה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. רוח הבילדונג נשאה אותו גם אל המרת הדת וגם אל המשרה המכובדת הזו.
הדוויג נותרה יהודיה, אולי גם בגלל שלא יכלה להתנתק ממרות אימה. תוך כדי לימודי הרפואה הקשים והמפרכים המשיכה לגור בבית המשפחה, ודאגה לצמד אחיה הקטנים, פרדיננד (פרי) ולודוויג. הם היו רק ילדים כאשר אביהם נפטר, ואימם הייתה עסוקה בניהול ועבודה בחנות. משפחות מהמעמד הבינוני נעזרו לרוב בצוות משרתים שלעתים אף התגורר בבית המשפחה. אבל משפחת דונט הייתה ענייה יחסית והייתה להם רק עוזרת אחת. הדוויג הייתה זו שדאגה לתפקוד השוטף של הבית והייתה אשת הסוד של אימה. הילדים שנאו אותה ומרדו בסמכותה.
הדוויג דונט וסטודנטים נוספים לרפואה, אוניברסיטת וינה 1908תמונה זו צולמה כפי הנראה בשנת 1908, והדוויג, הלובשת בגדי גבר וכובע מגוחך, נראית בה לצד שני סטודנטים נוספים לרפואה. זה כנראה תיעוד מתוך מופע הומוריסטי שהעלו. איני יודע על מה הוא היה, אבל עירוב התלבושות המוזר מרמז על כך שהתעסק בטשטוש השוני בין המינים. חיי הסטודנטים באוניברסיטת וינה כללו גם צד פורע מוסכמות, והדוויג הייתה מעורבת בו, כפי שמתבטא בצילום. הגברים חובשים פאות בהירות, שלובי ידיים, בלתי רציניים באופן מופגן. הדוויג דומה לחבריה אבל גם נבדלת מהם בתנוחת גופה. הם מפנים לה מקום, יוצרים מסגרת שמדגישה את מרכזיותה וייחודה. היא במרכז, מבטה מתריס ותנוחת גופה, עם הידיים המונחות על המותניים והמבט הישיר, משדרת בטחון עצמי מוגזם ותיאטרלי. האם זה מה שהיה נחוץ בכדי לשרוד בתוך סביבה שמפקפקת ומזלזלת במינך ובמוצאך? היא הצליחה לעמוד בזה, עברה בהצלחה את בחינות ההסמכה והפכה לדוקטור לרפואה בשנת 1909, האישה ה-91 בסך הכל שקיבלה את התואר הזה באוניברסיטה. כל הכבוד לה. היא הדוקטור השני מהמשפחה, ועמדה באתגר מסובך וקשה.
*
אחד מהארגונים אליהם השתייכה הדוויג תוך כדי לימודיה ואחריהם היה ׳המתעמלים היהודיים של וינה׳ (Winer Jüdischen Turnverein׳). סיפרתי קודם שגם ארנולד, אחיה, היה חבר בארגון זה. איני יודע אם הגיע אליו בעקבות אחותו הגדולה או ללא קשר אליה. הארגון היה חלק מתנועה רחבה יותר, גרמנית במקורה, של פעילות גופנית מאורגנת שהיא חלק מפיתוח זהות אישית וקולקטיבית לאומית. אנו רגילים לחשוב על ספורט במונחים של תחרות, אבל ארגוני המתעמלים עסקו בתרבות גוף במובנה הרחב יותר, כחלק מתוך הבילדונג הגרמני והיהודי-גרמני. עולם הספורט והפעילות הגופנית אפשר הבלטה של ערכים שהועילו גם בגיבוש זהות לאומית והיה לו כוח לגייס אוהדים וליצור מסורות וסמלי הזדהות.
ארגון המתעמלים היהודים של וינה, בו הייתה חברה גם הדוויג, היה אמנם לאומי-יהודי, אבל לא בהכרח ציוני. הוא היה חלק מארגון ׳בר כוכבא׳, התאגדות ספורט יהודית שמרכזה היה בברלין. להתאגדות זו היה עיתון רשמי בשם ״המתעמלים היהודים״ שהתפרסם פעם בחודש. פורסמו בו פעילויות הסניפים השונים, מאמרים בנושא תרבות הגוף וזהות יהודית ומדור מודעות. בפתח הגליון הראשון של עיתון זה, משנת 1900, מופיע מניפסט המגדיר את מטרותיו:
מה אנו דורשים!
נפש בריאה בגוף בריא!
אנו היהודים, אמנם מעולם לא הכחשנו את האמת הטמונה באמרה לטינית עתיקה זו. אך בכל זאת, מעולם גם לא מצאנו את הדרך ההולמת להתייחס אליה. היא נשארה תמיד בחזקת הכרה תיאורטית, ולא הבשילה מעולם לידי מעשה. חינוך חד צדדי זה של הרוח, הוא שאחראי גם לנוירוטיות היהודית ולמתח הנפשי שאופייני לנו. עם חינוך זה אנו מבקשים להתעמת, ואותו גם נביס!
- אנו דורשים להעיר את הגוף היהודי הישן, ולהשיב לו את מרצו וחיוניותו שאבדו. לעשותו לרענן וחסון, חינני וחזק.
- אנחנו דורשים לטפל בכל אלו במסגרת איגוד יהודי. כך שנוכל במקביל גם לחזק את תחושת השייכות והאחדות המדולדלות שלנו. לבנות יחד את הביטחון העצמי הנפול שלנו.
- אנחנו דורשים להחזיר על כנם את האידיאלים היהודים הישנים. הם אבדו לנוער שלנו כמעט לגמרי, ואנו מבקשים להשיב להם את כבודם האבוד.
- אנחנו דורשים להתנגד בגאון ובעוצמה לאנטישמיות בת זמננו. שכן, למרות שפשטה מעליה את צורתה הישנה והרועשת, לא נס ליחה והיא לא איבדה מעוצמתה.
- אנחנו דורשים לטפח את הרגש הלאומי האצילי, החף מהתנשאות. לא נוותר גם על עבודה אנושית כללית. מול העולם כולו, אנחנו מצהירים על לאומיותנו, על נאמנותנו ועל מחויבותנו למלא את כלל חובותינו האזרחיות.
אלו הן מטרותינו!
עיתון ״המתעמלים היהודים״
יבטא רעיונות אלו, ואף יידאג להפצתם. הוא ידווח על כינוסים חשובים של האיגוד שלנו, ויפרסם עבור הקהל הרחב חיבורים על אודות אירועים ספורטיבים, היגיינה, שאלות יהודית בנות זמננו והיסטוריה יהודית. מטרתו תהיה להרחיב את אופקי הקוראים כמו גם לנסוך בהם השראה. לבסוף, העיתון יפרסם ויפיץ ידיעות על פעילות ספורטיבית יהודית בכל מקום שהוא, ויפעל למען איחוד איגודי הספורט היהודיים הקיימים, שכן
״כוחנו באחדותנו!״
אידיאל ׳יהדות השרירים׳ שטבע מקס נורדאו בנאום מפורסם בקונגרס הציוני השני בא לידי ביטוי בהכרה בנחיתות הגופנית היהודית שמביאה לקשיים נפשיים ולבזות. את הכבוד הלאומי שאבד צריך לקומם מחדש באמצעות טיפול בגוף היהודי. אבל הרגש הלאומי אינו סותר את האחווה האוניברסלית. המניפסט אינו קורא להתנתקות מהחברה הכללית ולבידול ממנה. הוא מכיר בייחוד ובנחיתות היהודית, ומנסה לתקן את הפגמים היהודיים. על היהודים להשתנות ולהתאחד על מנת להלחם באנטישמיות ולבנות זהות משותפת חדשה.
מעט אחרי שסיימה ללמוד, כאשר התואר ׳דוקטור׳ כבר מלווה את שמה, התפרסמה רשימה פרי עטה של הדוויג בעתון ׳המתעמלים היהודים׳. היא שובצה בסוף העיתון, לפני מדור המודעות. הדוויג מתייחסת בה לשאלת השיוויון בין המינים וחושפת דרך כך את הפער בין האידיאולגיה למימושה. נעם רז, שתרגם עבורי את הרשימה, אומר שהשפה בה נכתב הטקסט גבוהה במתכוון, מפגינה את השכלתה של הכותבת ומתגאה בה. קיימים בה, מאותה סיבה, גם אזכורים רבים מתוך התרבות היוונית הקלאסית. זוהי הוכחה לבילדונג ראוי. העולם העתיק והתרבות האוניברסאלית משמשת כאן כדי לדון בשאלות עכשוויות ולהביע ביקורת על מערכת היחסים בין המינים. המאמר הוא חלק מתוך דיון קונקרטי, על אופן השיפוט והתצוגה של ספורט נשי במסגרת כינוסי ארגון ׳בר כוכבא׳. אביא אותו כאן במלואו, למרות שהוא מסורבל במקצת: הדוויג עצמה העניקה לו את הכותרת ׳סקיצה׳.
סקיצה
מאת ד״ר הדוויג דונט – וינה
היה זה בתור הזהב של אתונה, בין מלחמות יוון-פרס למלחמה הפלופונסית, תקופה של עושר תרבותי שלא הייתה כמותה לפני וגם אחרי. לא ארמונות עבור העשירים ובעלי השררה מילאו את אתונה, אלא מקדשים, תיאטראות והיכלים. מבנים שלא השתייכו לאיש, ובאותו זמן היו גם שייכים לכולם, פרי האמנות של אותה תקופה. המשוררים התחנכו על ברכיו של הומרוס, הליריקה הגיעה לשלמות דרך פינדראוס, וכך קרה גם בדרמה שהגיעה לשיאה עם אייסכילוס וסופוקלס. באמנות החזותית, שורה ארוכה של אמנים ואמנויות מילאו בעבודה יסודית ושקדנית את הסטודיואים. כך, הניחו הם את התנאים המקדימים, שאפשרו לפידיאס לכונן את מרחב המשחק הרחב שלו, למצוא את הגאונות שבו, וליצור בעוצמה שכזו. ולצד כל אלו, שורה של גברים שניהלו ותמכו בחיי המדינה: מילטיאדס, אריסטידס, תמיסטוקלס, קימון והגאון של ההלניזם – פריקלס.
היה זה, אם כן, בזמן הזה. ימים ספורים לפני המשחקים האולימפיים המהוללים. השמש נעלמה לה מאחורי פסגות ההרים וצללי ערב כבדים השתרעו על האקרופוליס, על מגדליו הזקורים ויצירות האמנות שלו. העיר הזוהרת והפורחת התכסתה כולה באפילה, ואף היכלה הקדוש של אתנה נבלע בחשיכה. שקט עמוק עטף את הכול. והנה, רק זוג צעיר אחד העז להפר את השלווה הזו. הם צעדו להם בינות האקרופוליס, מלאי עזוז, ידו-בידה, ידה בידו.
– כרסיליה היקרה! בעוד ימים ספרים, יוכרע גורלנו. בת-קול פנימית לוחשת לי, כי אני עתיד לנצח במשחקים האולימפיים. די לי במחשבה קלה עליך, ואני נמלא רוח קרב. ואמנם, כאשר יניחו על ראשי את זר עלי עץ הזית, ויברכו אותי מכל עבר בכבוד וזוהר, או-אז אצעד אל מלפני אביך. גם לו לא תהיה עוד ברירה, והוא ייאלץ לוותר על גאוותו האצילית. גם הוא לא יוכל עוד להמשיך ולמנוע אותך ממני. האין גם את חשה בכך?
כה אמר העלם הצעיר. גופו היה תמיר וחטוב, ודמותו קרנה שקט, רצינות ואצילות. איברי-גופו ניחנו בסימטריה מופלאה והוא שפע חיוניות ועוצמה. נדמה היה שכל תנועה, ולו הקטנה ביותר שלו – מגלמת את חינוכו ומבטאת את אופיו המוסרי והאצילי.
היא האזינה מחויכת וצחקה. ככל שהדבר אפשרי – הייתה יפה לא פחות ממנו. אך בעוד הוא היה מופת של אומץ גברי, הייתה בכריסליה שלמות נשית. פניה היו עדינים ורכים, ובה בעת מלאי חיוניות ועוצמה. עיניה בערו ובהקו באהבה יוקדת.
– אכן, גם אני מרגישה בכך שעתיד אתה לנצח במשחקים האולימפיים, וכבר עכשיו אני מתמלאת בגאווה ובשמחה על הישגך. אך האם תאמין לי, לו אספר לך שרוחשת בי גם קנאה? מדוע רק לגברים שמור העונג לזכות בכבוד האלים ותהילה? גם בי יש כוח, אני חשה בו, גם אני מסוגלת להתחרות עם השוות לי. אלא שמתירים לנו לאמן את גופנו רק לצורך טיפוח הבריאות. מעודדים אותנו ללכת בדרכי החינוך המוזי, דהיינו להתאמן במוסיקה. שכן, סולון גרס שמשם מגיעה המידה הטובה של האומץ הרך וההחלטיות הנשית. מדוע לא התמזל מזלי להתחנך בספרטה? ליקרוגוס התווה שם חיים אחרים לגמרי עבור הנשים.
הוא האזין לה מחויך, ואז הוסיף: “אמת. הספרטנים מחנכים את הנשים והגברים בדרך אחת, ובדומה לבחורים, עוברות העלמות הצעירות אימונים מקיפים בהתעמלות. מחלקים אותן לקבוצות בהתאם לגיל, ומאמנים אותן בניתור, ריצה, היאבקות, קפיצה, בהטלת דיסקוס וחנית. ועוד: על מנת לחשל את גופן ולחזק את השרירים – הן נחשפות בכוונה תחילה לאוויר הקר וגם לשמש. הן מתהלכות בלבוש מועט לא רק במגרשי האימונים, אלא אף בשווקים. ובכל זאת – אל המשחקים האולימפיים, אין שולחים הספרטנים נציגות. תחת זאת – יש להן, לנשים, משחקים משל עצמן בספרטה. בזמן שביקרתי שם, נפלה בחיקי ההזדמנות לצפות בחגיגה זו. היה זה מחזה נאה, ובשמחה הייתי צופה בו בשנית. אך לא הייתי רוצה שכלתי לעתיד תהיה אחת מן המשתתפות. כפי שייקבע כל מומחה בנקל, אין בכוחן של נשים להגיע לידי הישגים אתלטים. ואילו אנו, האתלטים, רואים בכל התחרויות הספרטניות האלו – לא יותר מאשר משחק ילדים יפה. אנו יכולים להתענג על כך, כפי שאדם מבוגר שמח במאמציו הכנים של ילד להשתוות אל המבוגרים או להשיג איזושהי מידה של שלמות. אנו יכולים להתפעל מהחן ומהכישרון של האינדיבידואל. ובכל זאת, במקרה של נשים – ראוי לאין שיעור, להציג ולממש את החן הזה בריקוד ובמחולות מעגליים. מראה עלמה מייצר לרוב תגובות מסוג מסוים באנשים. ואכן, שמעתי את לאונידס קורא: “רגליה הקטנטנות! הייתי רוצה להמטיר עליהן נשיקות”, ואילו אריסטופנס קרא: “כמה שאת יפה, עורך פורח“.
הוא קטע לרגע את נאומו, על מנת לבחון את הרושם שהותירו דבריו. ואז, נטל בעדינות את זרועה, ושאל: “האם גם עכשיו, לאחר ששמעת מה בפי, עוד מפעמת בך המשאלה להתחרות בפומבי באתלטיקה? או שאולי אינך מאמינה לי?”. לאחר שתיקה ארוכה ומאבק פנימי גלוי, השיבה חרישית: “אם הגברים כולם באמת דוחים כל כך, אין לי אלא להסכים עמך. אך כיצד, אם כן, יעלה בידינו לשלהב את הנוער ולנסוך בו השראה? כיצד נוכל לספק את התשוקה העזה שבנו להכרה? תאמר מה שתאמר, הרי העונג שבהישגים טמון בהכרה, היא זו שאחראית לכך”.
– התכלית של תרגילי ההתעלמות מסתכמת בחישול וחיזוק גופכן. את ההכרה עליכן לחפש במחוזות אחרים. הן יוון כולה גאה בספפו, המשוררת שלה. מספרים שכאשר סולון החכם האזין לאחד משיריה, הוא קרא נרגש: “אינני מוכן למות, לפי שאלמד את השיר הזה בעל פה“. היש שבח גדול מזה? ואם איזו אישה מוכשרת פחות להישגים רוחניים, פתוחים בפניה הריקוד והמחולות המעגליים. אפשרות נוספת: עשו לכן תחרויות מול צופות ושופטות בלבד, ללא גברים. שם תוכלו אולי לנסוך השראה על הנוער ולהשפיע עליו באופן חיובי. ושם, במסגרת הזאת, תוכלו גם לספק את הצורך בהכרה שהזכרת. שכן תתחרו בשוות לכן, ותשפטו באופן בלתי מותנה, בלא הטייה מסיבה חיצונית כזאת או אחרת.
נדמה היה שהוקל לה. לאחר מחשבה השיבה: “זוהי הצעה שיש לשקול בכובד ראש. אבל דומני שהגיעה השעה לשוב הביתה. נעשה קר, ועליך לשמור על כוחך לקראת התחרויות״. בשלווה ובשקט, הוא נענה להצעתה החמה והאכפתית.
***
התחלתי לעבוד על סקיצה זו לפני זמן רב, כאשר שאלו אותי לדעתי על האפשרות של נשים לקחת חלק בתחרויות התעמלות. מחסור בזמן והיעדר הזדמנות מתאימה לכך עיכבו אותי, והתמהמתי עם שליחת הטקסט. אבל לו היו מציבים בפני את אותה שאלה עכשיו – הייתי משיבה אולי אחרת. וזאת בשל טורניר הספורט שארגנו הנשים הברלינאיות. הרושם שאירוע זה הותיר עלי הוא בלתי נשכח. כמה מקוריות, אופנתיות ומהוגנות היו הנשים הברלינאיות בתלבושות שלהן! כיצד צעדו בהידוק ובכל זאת גם בחן לצלילי המוזיקה, והתחלקו בדיוק מופתי לשש קבוצות, כך שכל שתי קבוצות התחרו זו בזו, וביצעו את אותם תרגילים במקביל.
אינני יודעת להצביע במדויק על הסיבה לרושם העז שכל זה הותיר בי, למה שגרם לעמדתי המקורית להתערער כך. מה, אם כן, יכולה להיות הסיבה לכך? ייתכן שהיה זה העדר המעורבות הגברית בתרגילים, אולי הביצוע המדויק של התרגילים עצמם, ואולי ההכרה בכך שנשים ארגנו והנחו את האירוע הזה לגמרי בעצמן. אולי השילוב של כל הדברים האלו. על כל פנים, היה זה מאורע חגיגי עבורי, וחשבתי לעצמי לעצמי שלהיטות ומאמצים כנים שכאלו, ישתיקו קולות קלי דעת וטיפשים. לא רק עלי הותירו המתחרות רושם עמוק כל כך, אלא גם על האתלטיות שבקהל.
אולם, כאשר האזנתי למה שאמרו האנשים בינם לבינם, על מנת להתרשם מביקורת בלתי מצונזרת, שמעתי איזה ליאונדיס אחד כאן, ואריסטופנס אחר שם. ואפילו במקרה הטוב ביותר, הם קבעו: ” התרגילים היו נחמדים מאוד, אבל גם קלים למדי”.
ומשום כך, התחזקה אחיזתי בעמדתי אפילו יותר: על נשים להתחרות זו בזו, מול קהל נשי בלבד. את מלאכת השיפוט יש להפקיד גם כן בידי נשים. אין לי ספק, שלו יאורגנו תחרויות נשים שכאלו, ניתן יהיה למצוא גם שופטות בלתי-מוטות. כאלו שידעו מהי אמת-המידה המתאימה לתחרויות שכאלו – מה נחשב בדין להישג ספורטיבי נשי, במסגרת מה שהוא אפשרי במסגרת המין הנקבי והכוחות שלרשותו. השופטות הללו לא יושפעו מביקורת קלת-דעת, ולא יוטו מסיבות חיצוניות. אני בטוחה שלדבר תהיה השפעה חיובית לא רק על הצופות הנשיות אלא גם על המתחרות. הן יוכלו להרגיש חופשיות יותר גם בזמן ביצוע התרגילים עצמם.
למרות הקדמה והזמן המתקדם שבו אנו חיים, אתונה יכולה לשמש כאן עבורנו מודל, דגם מופתי. זו איננה נסיגה, רגרסיה, והרי זהו מהלך מקובל ושכיח בהקשרים ספרותיים ואמנותיים. כפי שכותב לסינג, כה יפה:
“אנחנו המודרנים, מנסים לעתים קרובות להתעלות על העתיקים. לא אחת, יש מי שמבקש להפוך את אחד מהשבילים הענוגים שהתוו לכדי כביש מהיר. אבל טמון בכך גם סיכון, כי אנו עלולים למצוא את עצמנו באיזורי פרא או ספר“.
בטקסט אין כל התייחסות לייחוד היהודי. הציטוט של לסינג בסיום המאמר תוחם את העולם התרבותי בתוכו הוא מתקיים, המבקש לשלב ולהטמיע את התרבות היהודית בתוך התרבות הגרמנית, הממשיכה הטבעית של התרבות הקלאסית המפוארת. הפמיניזם שמציגה כאן הדוויג הוא מפוכח וראליסטי, מכיר בכך שלמרות השאיפות הנעלות לשיוויון אי אפשר לנצח את ההתנשאות והזלזול הגברי. היא מעוניינת שנשים יזכו להכרה, אבל יודעת שגברים אינם מסוגלים לתת להם כזו. והיא מאמינה שהביטוי הנשי האידיאלי הוא כבת זוג תומכת. כמו ההכרה של תנועת ׳המתעמלים הצעירים׳ בנחיתות היהודית המובנית, גם היא מכירה בנחיתות הנשית, שהיא טבעית וברורה עבורה. התרבות היוונית היא נקודת ההתיחסות היחידה הרלוונטית, והיא מעניקה לה רק את ספפו כמודל של אישה נערצת אליה כדאי להידמות. הבילדונג הוא מלכודת דבש.
הדוויג המשיכה לחיות בבית המשפחה. היא עבדה כרופאה במרפאתו של ד״ר ברקוביץ׳, אחד מהמרצים שלה באוניברסיטה. הוא בא ממשפחה עשירה ומכובדת והיה שייך לאליטה העירונית. בגלל שסירב להמיר את דתו, משיקולי גאווה לאומית, לא יכול היה להתקדם באוניברסיטה. פרי, אחיה הקטן של הדוויג, שהתקשה להתמיד בלימודיו, נהג לבקר אותה במרפאה, וד״ר ברקוביץ׳ הפך למעין דמות אב עבורו. פרי סיפר מאוחר יותר שהדוויג הייתה מאוהבת ברופא המבוגר, וקיוותה שיתגרש מאשתו ויתחתן איתה. אבל תקוותיה נכזבו. בשנת 1914, כחודש אחרי שפרצה המלחמה, התחתנה עם אלפרד לנג, שהיה קרוב יותר אליה במוצאו ובמעמדו, בן מהגרים מצ׳כיה שניהל את חברת הביטוח הגדולה באוסטריה. הנישואים הבטיחו את עתידה הכלכלי. היא הפכה לבעלת בית משלה, מחוץ ללאופולדשטאדט. נתיב ההשכלה הוכיח את עצמו שוב, ככזה שמאפשר תנועה במעלה הסולם החברתי והכלכלי. לאחר הנישואים זנחה את העיסוק ברפואה. היא תחזור אליו רק יותר מ-20 שנים אחר כך.
חלק מפרויקט המשפחה
מניפסט עיתון ׳המתעמלים הצעירים׳ בתרגום נעם רז,
Jüdische Turnzeitung : officielles Organ d. jüdischen Turnvereins ‘Bar Kochba’, Berlin, issue 1, May 1900, https://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/titleinfo/5965134
מאמרה של הדוויג דונט בתרגום נעם רז,
Jüdische Turnzeitung: officielles Organ d. jüdischen Turnvereins ‘Bar Kochba’, Berlin, year 10, issue 10/11, 1909, pp. 209-211, https://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/titleinfo/5965295 ,
נעזרתי רבות בספר חדש למדי:
Richard Cockett,
