כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה.
היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.
והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.
אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.
לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.
כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות.
הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.
הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.
גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון.
כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.
בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.
״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה”ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק.
איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט.
כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.
רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים.
הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא. זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו.
חלק מתוך פרויקט המשפחה
