דיוקן ׳סבתא חנה מהשואה׳ התלוי בבית אחותי
לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה.
היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני.
סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.
הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי.
היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה.
אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.
לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.
המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.
היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה.
היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם.
ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.
היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.
חלק מפרויקט המשפחה
