לודוויג דונאט מגיע לאמריקה
בחתונה המשפחתית האחרונה בה השתתפתי, מנהג נדיר עבורי, פגשתי בקרוב רחוק, בן אחותה של סבתי המנוחה. לא נפגשנו פעמים רבות, אבל אני מעריך אותו מאוד והוא טוב לב ואמיץ. דיברנו פעם על שורשי הקשר המוזר והקשה בין אמו וסבתי, שתי אחיות שחיו בנתק מוחלט זו מזו. בעקבות זאת העביר לי מסמך שכתבה אימו, עדות ישנה המתארת את משפחתן המשותפת. כשקראתי בו נתקלתי בדמות מעניינת, שלא הכרתי קודם, אחד מאחיו של אביה.
שמו היה לודוויג דונאט, הוא נולד בוינה בשנת 1900 ומת בניו-יורק בשנת 1967. הוא היה, לדבריה, ׳שחקן בחסד עליון׳:
… מייד אחרי גמר ב״ס תיכון נכנס לב״ס לשחקנים והגיע לבמה היוקרתית בברלין, עם תפקידים ראשיים. הוא נטה לתפקידים סנטימנטאליים, פעם ראיתי אותו עוד לפני עליתו המסחררת בהצגה, עם הנושא ״משולש״, והוא היה המפסיד; זה לא היה לפי רוחי הרומנטית, אך אז טרם הבנתי, שהשחקן מקבל תפקידים בהתאם לאופיו; לולי היטלר, היה ודאי מועמד לתפקיד של ״מפיסטו״, בפאוסט של גיתה. כשהתבגרתי… הבנתי, מה חשיבותם של שחקנים הנוטים לתפקידים של נוכלים ו-״מפסידנים״.
שחקן טוב, לא כוכב אבל אמן במלאכתו, בעל צד אפל, מורד במוסכמות.
…כבן 20 התחתן עם בחורה יהודית מבוגרת ממנו, נגד רצונה של אמו ונגד רצונם של כל אחיו. אחרי שנים מספר התגרש והתחתן עם בחורה נוצריה, מריאה, אותה אהבתי מאוד; היא היתה 10 שנים מבוגרת ממני ואהבנו אחת את רעותה. גם ממנה התגרש, כבר באמריקה לשם עבר ב-1938; שם היו לו צרות רבות: השפה הנה המכשיר העיקרי של השחקן, ולמרות כשרונו ושמיעתו הטובה (הוא שר גם יפה, באריטון, וכמה גאה הייתי, כשזכיתי ללוותו בפסנטר!) זה נמשך שנים מספר, עד שמבטאו באנגלית השתפרה במדה מספקת. וחוץ מזה נודע לאנשי מקארתי בשנות השלושים המאוחרות שהוא נוטה לקומוניזם!! במשך הזמן התחיל לשחק בסרטים (ב-״אל גולסון״, למשל, שיחק את האב היהודי), נתן שעורי זמרה, ולאחר הגירושין התחיל לחיות עם אשה נוצרית.
סיפור מוזר, מה? ולא בלתי מעניין. חיפוש קצר הראה שהפרטים שמסרה רות היו מדוייקים ברובם, ושלודוויג אכן היה שחקן מצליח. יש לו ערך וויקיפדיה קצר ומסודר. אתר IMDB מונה 82 תפקידים שגילם בסרטים ותוכניות טלוויזיה אמריקאיות, בקריירה שהחלה בגיל מאוחר ונמשכה 25 שנים. הוא שיחק גם בסרטים וסדרות שזכו לכבוד והערכה, כמו ׳גילדה׳ או ׳איזור הדמדומים׳ וגם בקוריוזים נשכחים. מנעד דמויות המשנה שגילם נע בין נבלים, נאצים ומהגרים יהודים לאמריקה. המבטא הגרמני הרך, כישורי השירה שלו ויכולותו לגלם רגש העולה על גדותיו קבעו את התפקידים אליהם לוהק.
באתר מופיע צילום בו הוא נראה לצד אלפרד היצ׳קוק, שביים אותו באחד הסרטים האחרונים בהם השתתף, ׳מסך קרוע׳ משנת 1966. ידיו של היצ׳קוק מונחות על כתפיו של לודוויג בתנוחה אינטימית, שמבטאת הערכה וקרבה. לודוויג מחייך, נראה מאושר ומרוכז. הוא מגלם בסרט מדען מזרח גרמני, גאון אקסצנטרי, ממנו מנסה פול ניומן, כוכב הסרט, לחלץ מידע סודי. בסצנה המופיעה בתמונה מנהל ד״ר לינץ, הדמות אותה מגלם לודוויג, קרב מוחות עם גיבור הסרט, ומביס אותו בעימות אינטלקטואלי ורגשי ליד לוח הגיר. זה רגע השיא של הסרט, ואני יכול להבין מדוע היצ׳קוק הפקיד את התפקיד בידיו. הוא שחקן מצויין, אותו קרוב משפחה שלי, חינני, אפל ומקסים. אי אפשר לקטלג אותו באופן אוטומטי כטוב או רע. אנחנו מזדהים וסולדים ממנו בו-זמנית. הוא כלי נגינה משובח ובעל אופי בידי הבמאי, המספר באמצעותו על המציאות האמביוולנטית של המלחמה הקרה. באחת מהסצנות האחרות בהן הוא מופיע, המתרחשת במסעדה במזרח ברלין, התזמורת מתחילה לנגן, והוא מזהה את השיר, ומצטרף אליו בקולו הנעים. ׳ואלס וינאי. האם סיפרתי לך שאחותי אמילי נדרסה על ידי חשמלית בוינה?׳. לרגע אנחנו מאמינים שאלו הזכרונות שלו.
לא ידעתי עליו דבר. למיטב זכרוני סבתי לא הזכירה אותו מעולם, והוא הרי היה דוד שלה, לא קרוב רחוק, דוד ממש. היא וודאי שמעה את אחותה הגדולה מלווה את שירתו בנגינת פסנתר. מדוע לא סיפרה לנו עליו? אמנם מת מספר שנים לפני שנולדתי, אבל בכל זאת, קרוב משפחה בהוליווד! מדוע לא התגאתה בייחוס הזה? האם קינאה בו? האם התעלמה ממנו בגלל שחי עם ׳אשה נוצרית׳? האם כעסה על כך שהוא עבר את מלחמת העולם בהוליווד בשעה שאחיו, אביה, נרצח בשואה? האם זה קשור לכך שגם מאחותה התעלמה, וגם עליה לא כמעט שמעתי דבר?
ובנוסף, איזו משמעות יש להיותו בן משפחתי אם לא ידעתי על קיומו? אתעלם מהשאלה הזאת בינתיים, דווקא מכיוון שהתשובה ברורה: שום משמעות מעשית.
בדיוקן משפחתי של משפחת דונאט, שהתגלגל איכשהו לידי ואותו צבעתי באמצעות האלגוריתם של חברת ׳My Heritage׳, לודוויג, צעיר הבנים, יושב בקדמה, בצד ימין. המצח שלו גבוה ושערו מסורק לאחור. מבטו חצוף ונוקב. נפתלי (ארנולד) דונאט, הסבא רבא שלי, אביהן של סבתי ואחותה, עומד מאחוריו. הוא עגלגל יותר בתווי פניו, מובס. אין פלא. הוא הילד המוצלח פחות, זה שנגזר עליו לא להמשיך בלימודיו אלא לסייע לאימו האלמנה ברטה, מנהיגת המשפחה היושבת במרכז התמונה, בהחזקת החנות שניהלה. נפתלי חי תחת מרותה, אבל לא זכה להערכתה. הוא ואשתו, שאינה מופיעה בתמונה, יהיו היחידים מבני המשפחה הזו שיירצחו בשואה. כל השאר יברחו בזמן, לאמריקה, לבריטניה ולפינלנד. הם יבנו שם חיים, והעבר יהפוך לזכרון רחוק. בדור הנוכחי של המשפחה, שאני חלק ממנו, רק צאצאיו של נפתלי דונאט, בני משפחתה של סבתי ואחותה, נותרו יהודים. כל השאר התנצרו, או התחתנו עם נוצרים, כך שילדיהם כבר לא החשיבו עצמם כיהודים.
ללודוויג, להבדיל משאר בני משפחתו, לא היו ילדים, למרות שהיו לו שלוש בנות זוג איתן חי שנים רבות כך שלא היה ערירי. בארכיון תיאטרון גרמני מצאתי עדויות לכך ששיחק בהצגות ומחזות זמר בברלין. הוא התחתן צעיר והתגרש צעיר. אני מדמיין שהיו לו חיים בוהמיאניים, שנדד בין וינה למינכן ולברלין בעקבות תפקידים בתיאטרון. הוא התחתן שוב, עם אישה לא יהודיה, מעט לפני שהיטלר עלה לשלטון. בשנות השלטון הנאצי חי בברלין, ונשאר בגרמניה ממש עד פרוץ מלחמת העולם. אז ברח כפי הנראה לשוויצריה, משם לאנגליה ואז לארצות הברית, אליה קיבלו הוא ואשתו, מריה, ויזת הגירה. הם הגיעו בספינה לניו-יורק ב-1940, כשבידיהם 1600 דולר (שווה ערך לכ- 80,000 דולר בימינו). הם היו פליטים מבוגרים בארץ חדשה, אבל לודוויג דיבר אנגלית היטב והמלחמה העניקה הזדמנויות שהשכיל לנצל.
בשנות הארבעים הקולנוע ההוליוודי היה בשיא פריחתו, ושימש כפס ייצור מיומן של מוצרי בידור ואמצעי אינדוקטרינציה. הקולנוע סיפק לחברה האמריקאית סיפורים ואגדות שאפשרו לברוח מהמציאות הקשה ובמקביל העניקו כלים להבנתה. מלחמת העולם הצריכה התגייסות של מכונת ההפקה הזאת והסיפורים החדשים, על נאצים רעים שצריך להביס, דרשו שחקנים דוברי גרמנית או בעלי מבטא גרמני משכנע. זה היה הרקע לתחילת הקריירה הקולנועית של לודוויג דונאט. הוא היה בן 42 כאשר לוהק לתפקיד פרופסור מצגר, נאצי רשע, בסדרת סרטי הפעולה ׳הקוד הסודי׳, שהופקה על ידי אולפני קולומביה. היו בסדרה 15 אפיזודות, שהוקרנו בבתי הקולנוע בהפרשים של שבוע או שבועיים, סיפור בלשי על נסיון גרמני לגניבת נוסחאות סודיות שנכשל בזכות גבורתו ועורמתו של קצין משטרה הפועל בתחפושת ׳הקומנדו השחור׳. לודוויג מופיע בהם תחת השם לואיס דונאט, כדי שלא יחשדו, חס וחלילה, שהוא גרמני ׳אמיתי׳.
כנראה שהאולפן היה מרוצה מעבודתו, מאחר ודונאט, שעבר מניו-יורק ללוס אנג׳לס, הפך לשחקן משנה המשתתף בסרטים רבים. אולפני קולומביה היו ידועים בשימוש החוזר שעשו בתפאורות שעברו מסרט אחד למשנהו. גם הוא היה מעין אמצעי הפקה, שניתן להעביר מתפקיד דומה אחד לאחר. לואיס דונאט, שחקן של האולפן, שנים ספורות אחרי ההגירה, תוך כדי מלחמה. כל הכבוד לו!
היה תפקיד יוצא דופן אחד שגילם: בשנת 1943 לוהק לתפקיד ראשי בסרט בעל השם המוזר ׳מותו המוזר של אדולף היטלר׳. הפעם, אולי בכדי להוסיף לדמות אמינות, ניתן לו קרדיט תחת שמו האמיתי, לודוויג. זה סיפור בן זמנו, המתרחש לכאורה באירופה הכבושה. דונאט מגלם את דמותו של פקיד וינאי, שיש לו כשרון יוצא דופן לחקיינות. הוא מחקה את היטלר בפני חברו לעבודה, סתם בשביל הצחוקים, והדבר מוביל למעצרו על ידי הגסטפו. הנאצים הרשעים מחליטים לנצל את הכשרון של הפקיד המסכן. הם מעבירים אותו ניתוח פלסטי כפוי שגורם לו להיראות כמו היטלר, מודיעים למשפחתו שהוצא להורג והופכים אותו לכפילו של הפיהרר. הדרך שלהם לגרום לו לשתף פעולה היא באמצעות איום על אשתו האוהבת וילדיו. הטוויסט האחרון בעלילה הוא שאותה אישה מחליטה להתנקם בשלטון שהרג את אהובה ולהתנקש בחיי היטלר. היא מצליחה במשימתה, אבל אויה, לא בפיהרר היא יורה אלא בבעלה, הכלוא בתחפושת שנכפתה עליו. שניהם מתים, אבל היטלר ניצל.
זה לא סרט טוב, רחוק מזה, ודמותו של הפקיד התמים וטוב הלב ההופך לאדולף היטלר אינה מופת של כתיבה דרמטית. הנאום הפוליטי שהוא נושא בתפקיד הפיהרר אינו אמין. אבל הוא מעורר אמפטיה במגבלות הדמות, ועושה עבודה מקצועית ככל יכולתו. הוא שירת את האולפן בנאמנות, והאולפן המשיך להעסיק אותו בתפקידי נאצים רשעים. כשנגמרה המלחמה התדלדל הצורך בדמויות כאלה. לודוויג דונאט, שהפך בינתיים לאזרח אמריקאי, היה צריך למצוא טייפ קאסט אחר.
אולפני קולומביה, שבראשם עמד הארי כהן, דמות מיתולוגית וידועה לשמצה, התמחו ביצירת סרטים מהירי הפקה וזולים. כהן היה גם הבעלים וגם מנהל ההפקות של האולפן, וזה העניק לו כוח אדיר. הוא ניצל מינית שחקניות אותן העסיק והיה בוס מתעלל וכוחני. במקביל העריך כישרון ומוטיבציה, והיה בעל חושים חדים והבנה של הצרכים והרצונות של הקהל. ב-1946 האולפן זכה בהצלחה הקופתית הגדולה הראשונה שלו, ׳סיפורו של ג׳ולסון׳. הסרט, מחזמר על כוכב מחזות זמר, קלע לטעמו של הקהל שהיה זקוק לבידור קליל המערב נוסטלגיה ורגשנות. לודוויג דונאט מילא את אחד מתפקידי המשנה העיקריים בסרט, אביו של הגיבור, החזן יואלסון.
הסרט מספר גרסא מתקתקה ומתוקנת של חייו של אל ג׳ולסון, בדרן יהודי-אמריקאי שידוע בכך שכיכב בסרט המדבר הראשון, ׳זמר הג׳אז׳. זוהי אגדה מוזיקלית, שאיפשרה לקהל להתרפק על ימי העבר המתוקים, לפני המלחמה, ועל שירים מוכרים ברובם שכבר אז היו נוסטלגיים. כהן החליט שהסרט יצולם בשיטת הטכניקולור היקרה, מה שהעניק לו מראה נוצץ של אגדה. הסרט מוכיח שהחברה האמריקאית, שהייתה אז הרבה יותר גזענית ואנטישמית מימינו, יכלה להתענג על סיפור ההצלחה והטיפוס לצמרת של יהודי. הדמות שגילם לודוויג דונאט והאופן בו עשה זאת הגדירו לצופים בסרט, שרובם לא הכירו יהודים ממשיים, את דמות האב המסורתי, שלמרות הקושי להתאים את עצמו לשינויים גאה בבנו, ומכבד את בחירותיו.
אל ג׳ולסון עצמו, שאת ׳סיפורו׳ מתיימר הסרט לתאר, היה כנראה טיפוס בלתי נסבל, רודף כבוד ומכור לאהבת הקהל, תוצר של ילדות קשה ותעשיית בידור דורסנית וחסרת סנטימנטים, בה אין מקום לחלשים, והדרך היחידה לשרוד היא להצליח. הוא נולד כעוזר יואלסון בעיירה בליטא של ימינו. אביו היה רב וחזן, והוא היגר לארצות הברית לפני משפחתו, שהצטרפה אליו לאחר שהצליח למצוא משרה בקהילה בעיר וושינגטון. אמו האהובה מתה מעט אחר כך, והנער הצעיר ואחיו הגדול ממנו רק במעט גילו את הופעות הרחוב ועולם הבידור המתפתח. בגיל 14 ברח מהבית ופיתח קריירה שהתבססה על כשרונו והיכולת התיאטרלית שלו. הוא שינה את שמו. יהדותו לא הייתה סוד אלא סתם לא רלוונטית. הוא היה בדרן שלובש דמויות בהתאם לצורך.
צמיחת הערים ומעמד הפועלים בארצות הברית הביאו לשגשוגה של תעשיית הבידור. מופעים מוזיקליים המשלבים מערכונים וקטעי בידור הופיעו באולמות שנפתחו בהמוניהם. הוודוויל, המופעים המוזיקליים והקרקס יצרו את תרבות הפנאי האמריקאית הפופולרית. סגנונו של ג׳ולסון כזמר וכבדרן היה מלודרמטי ורגשני, קליל וחנפני. ערב אחרי ערב הופיע במועדוני לילה ומופעי בידור וליטש את יכולותיו לשלוט ולתמרן את הקהל. אחד מסגנונות המופע המקובלים באותה תקופה היה מופע המינסטרל, שכלל ׳בלק פייס׳, הופעה של אמנים לבנים בפרצוף צבוע שחור ושפתיים מודגשות, בדמות שחורים מומצאים, מגוחכים, עליזים ורגשניים. ג׳ולסון היה אמן בצורת הופעה זו. היתה לו דמות קבועה ׳פרד׳, בעל פיאת שיער קצר ומקורזל, אדם סנטימנטלי ומאושר, שרק רוצה לשמח את הקהל ולרגש אותו. בדמות זאת הופיע בתיאטרון בברודווי במשך שנים, והפך לאחד הבדרנים המצליחים והמפורסמים באמריקה. הוא לא שר ג׳אז, למרות שכך קראו לזה. אלה היו שירים מתקתקים, שנכתבו ברובם על ידי יהודים, ושדיברו על געגועים לעולם הפשוט של חיי החווה, ועל אהבה אינסופית לאמא, האישה האולטימטיבית.
הסרט ׳זמר הג׳אז׳, משנת 1927, הוא עיבוד לסיפור החיים הזה. אל ג׳ולסון משחק, לכאורה, את עצמו. השמרנות של אביו, החזן שרוצה שבנו יהיה חזן, היא המכשול העיקרי של ג׳ולסון בדרכו להצלחה. האב מסלק אותו מהבית, ומסרב להכיר בכך שיש שירה שאינה תפילה דתית. אבל עבור הבן, התפילה והשירה מתמזגים. ברגע השיא הדרמטי, האב שוכב על ערש דווי והבן מוותר על הופעת בכורה בברודווי כדי לבוא ולשיר את תפילת ׳כל נדרי׳ ביום הכיפורים בבית הכנסת. דמותו של האב, שהתגלתה לפני הבן בראי, בזמן שמרח על פניו את האיפור השחור, מרחפת מעליו בעת שהוא מוביל את התפילה ומתמזגת בו ברגע מותו. בשיר החותם את הסרט, ׳מאמי׳, בן החזן שהפך לבדרן, בפנים מושחרות, מלאות הבעה עד הגזמה, עוגב על אימו היושבת בקהל, ומרגש כך את הקהל כולו. הוא שייך לעולם, ויש לו שליחות בעלת ערך שמתבטאת בשירתו.
קהל היעד של ׳זמר הג׳אז׳ לא היה יהודי. אבל היה ערך סימבולי ליהדותם המוקצנת של הדמויות, ובמיוחד לזו של האב החזן. יהדותו ייצגה את המסורת, את העבר המקובע והקפוא שממנו חובה להשתחרר. השונות של החזן העניקה לו מימד מיתולוגי, עד כדי כך שהוא היה חייב למות לפני שבנו יגשים את ייעודו כבדרן. ב-׳סיפורו של ג׳ולסון׳ היה ליהדות ולמסורת תפקיד אחר, ודמות החזן יואלסון שגילם לודוויג דונאט מייצגת מודל שונה לגמרי של אבהות, סנטימנטאלי, מקבל ותומך. יהדותו של החזן בסרט היא מאפיין תרבותי ייחודי ומשעשע.
דמותו של אל ג׳ולסון בסרט בורחת מהבית בתקווה להשתלב בעסקי השעשועים, בעקבות מפגש עם אמרגן טוב לב, אבל אין עימות אמיתי בינו לבין האב, שמבין שכשרון השירה של הבן הוא מתנת אל. האב והאם עוקבים אחרי הצלחת הבן באמצעות קריאה בעיתוני הבידור ומנהלים בינהם שיחות משעשעות במבטא יידישאי. הם מקבלים באהבה ובחום את בת זוגו, שברור לחלוטין שאינה יהודייה. כאשר ג׳ולסון נקלע למשבר שירה הגורם לו לפרוש מהופעות, אביו מזמזם שיר ישן שרקד לצליליו עם אימו, וכך משחרר אותו מקפאונו. אי אפשר שלא לאהוב את החזן יואלסון.
זה סרט נטול ביקורתיות, שמטרתו לגרום לצופים להרגיש טוב. הצפייה בו היום מעוררת אי נוחות, בעיקר בגלל קטעי הבלק פייס המקוממים, שנראו אז כמובנים מאליהם והיום נראים ונתפשים כגועל נפש גזעני שאין כל דרך להגן עליו.
לאל ג׳ולסון היו מגרעות רבות, אבל גזענות לא הייתה אחת מהם. הוא הגן על מוזיקאים שחורים שהופיעו בחברתו ותמך בשיוויון מלא עבורם. בסרט ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ הוא מוצג כמי שמבקר במועדון מוזיקה שחורה ומקבל מכך השראה. הבלק פייס היה ז׳אנר קיים שהוא פעל במסגרתו. בספר היפה ׳יהודים בעידן הג׳אז׳ (Jazz Age Jews) העיתונאי מייקל אלכסנדר מתאר כיצד, עבור היהודים שהשתמשו בז׳אנר הזה, מהגרים ובני מהגרים, שייכים למיעוט שמנסה להשתלב בתוך חברת הרוב, ההזדהות כשחורים העניקה אשלייה של מקומיות אמריקאית. זה הסבר נחמד, אבל הוא אינו מצליח להכשיר את השרץ. הוא מראה עד כמה חולה הייתה תעשיית הבידור והחברה האמריקאית, כבר וגם אז.
לאחר הצלחת ׳סיפורו של ג׳ולסון׳ לודוויג דונאט הפך לשחקן מוערך ואהוב. אבל העידן שאחרי מלחמת העולם הביא איתו פחדים חדשים, והקריירה שלו עתידה להיות מושפעת מאוד מהם.
הציטוטים מתוך עדות רות נויברגר, מודפסת ומתוקנת בכתב יד, 1977 (?)
חלק ראשון מתוך שניים
