Site icon קול הרעם

הפיל והאריה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כאשר עוזב בן דמותו של נחום גוטמן את אפריקה, לקראת סוף הספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳, המלווה מסע שערך המחבר באפריקה, ושפורסם בשנת 1940, עורכים לו רעיו מסיבת פרידה:

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי אֵינוֹ מְחַבֵּב אֶת הָעַצְבוּת. קָם וְנָשָׂא נְאוּם לִכְבוֹדִי:

– בָּאנוּ הֵנָּה לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶחָבֵר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הוּא הָיָה אִתָּנוּ פֹּה זְמַן לֹא קָצָר, חָבֵר לָנוּ בִּדְּרָכֵינוּ; הִתְעַנַּגְנוּ עַל צִיּוּרָיו; אֲנִי רָאִיתִי בּוֹ פְּעָמִים גַּם מִן הַתּוֹעֶלֶת. לָכֵן – הוֹצִיא יְדִידִי בַּקְבּוּק וְכוֹסוֹת – וְשָׁתִינוּ לְחַיֵּי כָּל אִישׁ מֵאִתָּנוּ. רַק אוּמְגַבַּבָּא הַכּוּשִׁי לֹא שָׁתָּה. תְּמוֹל רָאָה נָחָשׁ – וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. כָּךְ מִנְהָגָם.

הֲרִיקוֹנוּ אֶת הַכּוֹסוֹת – פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. יְדִידִי הָאַנְגְּלִי הֶעֱלָה מְעַט זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְצָחַק: – וְהַקַּרְנָף יָשָׁר אֵלֶיךָ! חַ־חַ־חַ! כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר עַל מַחְבַּרְתְּךָ, צָחַקְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה הַמִּקְטֶרֶת מִבֵּין שִׁנַּי! עָנָה לוֹ חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – וַאֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי: יְדִידִי הָאַנְגְּלִי נָפַל לַמַּיִם, נִרְטַב כֻּלּוֹ מִכֻּתֹּנֶת וְעַד מִכְנָסַיִם… – וְהַנָּמֵר – אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי – לֹא נָתַתָּ לוֹ לִגְמֹר אֶת אֲרֻחָתוֹ, כִּמְעַט שֶׁטָּרַף אוֹתִי. בָּרוּךְ הַבֶּנְזִין שֶׁלְּךָ! – שֶׁמָּא – הִצִּיעַ יְדִידִי – נַעֲשֶׂה אֲגֻּדָּה אַחַת וּשְׁמָהּ: אֲגֻדַּת לְקוּקֵי־הָאַף? צָחַקְנוּ וְהִזְכַּרְנוּ זֶה לָזֶה אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּאַפְרִיקָה. רַק אֶת שְׁנֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס וְהָאֲרָיוֹת לֹא הִזְכִּיר אִישׁ מֵאִתָּנוּ, כִּי רָצִינוּ אַךְ לִשְׂמֹחַ.

– מַה הַשָּׁעָה? – שְׁאֵלַנִי חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה. – שֵׁשׁ. – וּבְכֵן, נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֵׁשׁ כּוֹסוֹת! וִידִידִי הָאַנְגְּלִי הוֹסִיף: – וּבְשֶׁבַע נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֶׁבַע כּוֹסוֹת, וּבִשְׁמוֹנֶה… חַ־חַ־חַ! כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ, עָמַדְנוּ דֹּם וְתָקַעְנוּ אִישׁ יָדוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ. אוֹר אָדֹם הָיָה מִסָּבִיב. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת.

חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ וְנָתַנּוּ יַד־עֶזְרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אִם בְּדִּבּוּר וְאִם בַּמַעֲשֶׂה. טוֹבָה עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה!

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ: אֶחָד יוֹדֵעַ, אֶחָד רוֹאֶה וְאֶחָד רוֹצֶה בְּתוֹעֶלֶת, – וְהוּא – אָנֹכִי.

אֲנִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ. חֲבַל שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לֹא נִכְלְלוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ.

וּפִתְאֹם נִזְכַּרְתִּי: – שְׁלשָׁה, שְׁלשָׁה. וְאֶת אוּמְגַבַּבָּא שָׁכַחְנוּ! מַה אוֹמֵר אוּמְגַבַּבָּא? 

אוּמְגַבַּבָּא: – חֻמָּה בַּלָּה טַבָּה וַלָּה סַנָּה גּוֹלָה.

שָׁאַלְתִּי: מַה פֵּרוּשׁוֹ? – עָנוּ לִי: אַתֶּם כֻּלְּכֶם תֵּלְכוּ מִכָּאן, אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה.

לפרק מצורף איור, ובו נראים שלושת הרעים המבוסמים על רקע השמש השוקעת, המטילה את צילם הענק על פני כל הארץ המגומדת למרגלותיהם. זאת אחווה של מי שעברו הרפתקאות משותפות שכבר הפכו לחוויות מעובדות, לכותרות של סיפורים שיסופרו עוד ועוד. ׳הקרנף ישר אליך!׳, ׳אגודת לקוקי האף׳, אלה כותרות של אגדות שיצרו בעצמם. שלושתם בעלי תכונות משלימות, גבריות מאוד: האמריקאי בטוח בעצמו ויודע הכל, הארץ ישראלי סקרן ויצירתי והבריטי יעיל ושקול. זו ברית המחזקת את השותפים בה, וטקס השתייה המשותפת וחיבוק הידיים חותם אותה.

האפריקאי הנלעג, אומגבבא, אינו כלול בציור או בברית הזו. התרבות שלו נטולת הגיון ומוזרה כמו התירוץ שמסביר מדוע אינו שותף לחגיגת השתייה. אבל הוא בן המקום והם הזרים. אפריקה היא תפאורה לעלילות הגבורה האירופיות. עבורו היא מולדת. גוטמן יודע זאת ולמרות הג׳יבריש שהוא שם בפיו נותן למשרת לנבא את מה שאכן יקרה שנים לא רבות אחר כך. 

הקולוניאליזם האירופי באפריקה שעל הרקע שלו מתרחש ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ יבוא לקיצו כחלק מהתהליך העולמי של הדה-קולוניזציה. בימינו אין אף מדינה ביבשת שנשלטת מדינית על ידי אימפריה זרה. התעצמות השליטה הכלכלית הסינית על היבשת היא תהליך שונה מהאימפריאליזם המסורתי ואין לדעת לאן יוביל. אבל קרוב לאפריקה יש מדינה שעדיין משמרת משהו מהמהות הקולוניאלית, הוילה בג׳ונגל בה אנחנו חיים. כך בראשיתה של הציונות וגם בימינו. 

סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל קשור באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה. בריטניה צמצמה את שליטתה בעולם במקביל וכתוצאה של ההבנה שהיא כבר אינה המעצמה שהייתה. הציונות הייתה אנטי בריטית בתקופה האחרונה של המנדט, אבל לא אנטי קולוניאלית. במובנים רבים מדינת ישראל תפשה את מקומם של הבריטים שעזבו והמשיכה בתהליך בו החלו של שינוי המרחב והכפפתו לשליטת התרבות האירופית. כי, למרות הזהות המקומית הגאוגרפית וההיסטורית שלה, הציונות ראתה את עצמה קודם כל כל כחלק מתוך התרבות האירופית, ולכן גם עליונה על התרבות של בני הארץ. גם זו אחת מהמשמעויות של לחיצת היד המתוארת באיור. גוטמן המצוייר אולי אינו חובש כובע קולוניאלי, אבל הוא אחד מהחבורה. 

זהו, כמובן, הפיל שבחדר. קיים קשר בלתי ניתן להכחשה בין המפעל הציוני למפעל הקולוניאלי. משמעות הקשר הזה והשלכותיו הן שאלות נפרדות ומהותיות, שנגזרות מההכרה הפשוטה הזו. הציונות התבססה בארץ ישראל בחסות המפעל הקולוניאלי, אימצה בפעולתה את הדפוסים הקולוניאלים, ומדינת ישראל עדיין רואה את עצמה במובנים רבים כנטע שונה במהותו, מובחר ותרבותי, שנשתל ומנסה לשגשג בתוך סביבה מפגרת ועוינת. אשליית הקשר אל העבר באמצעות התנ״ך והאדרת ימי התפארת שלפני החורבן והגלות הם מנגנוני הדחקה והצדקה לעוול המתמשך. 

הנחת היסוד הקולוניאלית היא חוסר שיוויון בסיסי ומובן מאליו בין האדם האירופי הלבן לבין היליד. אודלי בלית׳, בן התפנוקים החולני, הטלטל בערסל שנישא בידי שני סבלים. הם, ושאר הסבלים בשיירת הספארי שהוביל פאטרסון, היו נחותים ומשניים, אמנם לא בהמות משא אבל גם לא רחוקים בהרבה מזה. אני מתאר לעצמי שניתן להתרגל לכך, לחשוב שזה סדר הדברים הטבעי, שאת האדון הלבן והעשיר סוחבים כשקשה לו. אבל שני הסבלים הללו היו בני אדם, הם נאבקו בשמש הקופחת בעת חציית מישורי הערבה, כשלו כשנאלצו לסחוב את הערסל למחסה, ועשו זאת עבור משכורת זעומה ותחת תנאים של משמעת קשוחה. אני מרחם עליהם יותר משאני מרחם עליו. 

איני מוכן או רוצה להתכחש לתרבות ממנה באתי. היא השפיעה ומשפיעה עלי ואני בעל חוב אליה וקורבן שלה בה בעת. במסגרת הזו אני מנסה לעשות טוב ככל יכולתי. תיקון שלה הוא משאלה מוגזמת. אסתפק בהכרה במגבלותי שהם גם מגבלותיה.

כמו הפיל, סמל הטבע הפראי והנעלם, יש גם אריה. החיה האצילית הזו היא דימוי וסמל, גם של שבט יהודה הקדום, גם של גבורה, גבריות, אומץ ושליטה. מול אריה אתה חש לא רק פחד, אלא בעיקר יראה. האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון היו יריב אולטימטיבי ובהריגתם יצר את המיתוס המכונן של חייו. הצייד הפך לבן דמות החיה שהכניע, וחווית הציד הפכה לזו שדרכה מובנת המציאות. אבל אנחנו לא אריות וזה אינו טבע פראי. 

סיפרתי כבר איך בשנת 2006 פורסם דו״ח רשמי שתיאר את הצמצום במספר האריות בקניה, שנבע בעיקר מציד שלהם על ידי בני שבט המסאי. אחת מהחוקרות שחתומות על הדו״ח הזה, לילה חזה (Leela Hazzah), שמוצאה מצרי-אמריקאי, ניסתה למצוא דרך להתמודד עם המגמה הזו. היא הבינה שהדרך לצמצם את הציד היא לא בהכרח על ידי הגברת הענישה על הציידים אלא באמצעות הפיכתם של הציידים למעורבים בשמירה על האריות. ארגון ׳שומרי האריות׳ (Lion Guardians) שהייתה אחת ממקימותיו משתף פעולה עם הקהילה המקומית ומסייע להגעה ושמירה על איזון בין האריות ובני האדם החולקים את אותה סביבת מחיה. 

זה ארגון ותוכנית פעולה מעוררי השראה. בכתבה שפורסמה באתר ה-BBC מספר מיתרנגה קאמונו סאייטוטי (Meiteranga Kamunu Saitoti), אחד מהציידים הראשונים שגוייסו על ידי הארגון, על המהפך שעבר. את האריה הראשון שלו צד בחנית כבר בגיל 19, כטקס מעבר לבגרות וכאות להפיכתו ללוחם. הציד היה משמעותי, מכיוון שאחריו ניתן לו שם הלוחם שלו. בשבט המסאי מעריצים את האריות, מזדהים איתם ורואים בהם חלק מרכזי מהסביבה בה הם חיים. אבל עלייה במספר בני השבט הגדילה באופן משמעותי את כמות הפרות שהם מגדלים וצמצמה את שטחי הציד הפתוחים של האריות. שלושה אריות נוספים שצד סאייטוטי היו במסגרת המאבק הזה. מאחר וציד אינו חוקי היום בקניה הוא נעצר ונכלא בשל כך. כשהשתחרר וחזר לשבט נקרא שוב להגן על עדרי הבקר, והרג אריה נוסף שחשב שטרף את אחת מהפרות. אבל כשפתח את בטנו גילה שקיבתו ריקה, ושהרג אותו מבלי שפשע. הוא ידע שכמות האריות יורדת והבין שבקרוב יעלמו לגמרי. הפיכתו ל׳שומר אריות׳ אפשרה לו לסייע גם להם וגם לקהילה ממנה בא, בכך שהוא יכול להזהיר את בעלי העדרים מקרבתם של אריות. היותו צייד מנוסה מזכה אותו בכבוד של צעירי השבט וכך ניתן לשנות גם את הנוהג הישן של ציד אריות טקסי. כעת שומרי האריות החדשים מעניקים שמות לאריות אחריהם הם עוקבים ויוצרים קשרי היכרות בינהם לבין בני האדם שבסביבתם. כך מחודשת ההרמוניה בטבע. זה מאוד יפה, לדעתי. 

הרמוניה. האם תהיה פה אי פעם כזו? אני מתקשה להאמין בכך. יותר מדי חוסר הבנה, יותר מדי שאיפות סותרות, יותר מדי עוולות ודם שכבר נשפך. אולי, מתישהו. 

הגיע זמן להיפרד. החופש הגדול מתקרב לקיצו וזמן הכתיבה שלי נגמר. כך עושה זאת גוטמן:

לָחַצְנוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה “שָׁלוֹם,” אִישׁ אִישׁ כִּלָשׁוֹן אַרְצוֹ:

הַאֲמֵרִיקָאִי:

– גּוּד בַּאי!

הָאַנְגְּלִי:

– צִ’ירִי־אוֹ!

הַכּוּשִׁי:

– סוֹנוֹבַמַּנַּבָּה!

וַאֲנִי

– שָׁ־לום!

שָׁמְעוּ חֲבֵרַי וְתָמְהוּ: אָכֵן מִלָּה קְצָרָה וְיָפָה

יֵשׁ לָכֶם בְּעִבְרִית לְבִרְכַּת פְּרִידָה. שָׁ־לוֹם! שָׁ־לוֹם!

שָׁ־לוֹם!

כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה כָּרָאוּי: שָׁ־לוֹם, שָׁ־לוֹם! עַד שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָהּ. – כֵּן, – אָמַרְתִּי. – שָׁלוֹם! – וּפָנִיתִי לָלֶכֶת. וּפִתְאֹם, בְּבַת אַחַת כְּמוֹ עַל פִּי פְּקֻדַּת־צָבָא, רָעַם כָּל הַיַּעַר: – שָׁלוֹם!

מִכָּל עֵץ קָרְאוּ: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!… – מַה זֶה, מִי זֶה? הַתֻּכִּיִּים! הַתֻּכִּיִּים קוֹרְאִים שָׁלוֹם! מַה נַּעֲמָה לִי הַמִּלָּה הָעִבְרִית שֶׁנִּשְׁמְעָה עַל פְּנֵי רַחֲבֵי אַפְרִיקָה. – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! עָנִיתִי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. זְמַן רַב מִלְּאוּ עוֹד קְרִיאוֹת שָׁלוֹם אֶת כָּל הַיַּעַר וְהָעֲרָבָה. כָּזֹאת, רַבּוֹתַי, הָיְתָה, הַפְּרִידָה.

לובנגולו מלך זולו בפרויקט בן-יהודה

אוסף מאמרים על היחסים בין היהודים לקולוניאליזם

אירית בק במאמר על היחס לאפריקה בעקבות ספרי ילדים

http://lionguardians.org

Exit mobile version