[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
הגדודים העבריים בפיקוד פאטרסון איבדו שלושה לוחמים בקרב. שניים עשר נוספים מתו מפצעיהם או ממחלות. אבל כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עלה לבריטים במחיר כבד. יותר משניים עשר אלף בני האימפריה מתו במהלך מסע המלחמה. למעלה מעשרת אלפים בריטים, למעלה מחמש מאות אוסטרלים, למעלה משבע מאות בני היבשת ההודית. אני כותב את זה כך ולא במספרים, 12,197, כדי להשתהות עוד על גודל הקורבן. כל אחד מהמתים האלה הוא טרגדיה אישית, בזבוז של חיים. אבדות הצד השני היו נוראיות עוד יותר, והאוכלוסיה האזרחית, שגרה במקום האומלל הזה, סבלה יותר מכולם. אבל הבריטים, המנצחים, זכרו מן הסתם קודם כל את קורבנותיהם שלהם.
בתי הקברות של חללי המלחמה נועדו לשמש כמצבות הזכרון העיקריות אליה. בשנת 1917, תוך כדי המלחמה, הוקמה ועדה אימפריאלית לקברי מלחמה, שקבעה כללים מחייבים לעיצוב מצבות החללים, בתי הקברות והמונומנטים שיוצבו בהם. הכלל הראשון היה אחידות, וטיפול שווה בכל אחד מהחללים. נאסרה שליחה של גופות לקבורה חזרה למקום ממנו באו והקמת קבר אישי.
קורבנו של הפרט הוא רעיון גדול וראוי לאזכור, אבל קהילת הקורבן, השירות של מטרה משותפת, אחוות הלוחמים שאיחדה בין גברים מכל הדרגות והמעמדות – אלו ערכים נעלים יותר, אשר צריכים להיות מוזכרים בבתי הקברות בהם הם טמונים יחדיו, הנציגים של ארצם בארצות בהן שירתו.
הקברים סודרו בשורות אחידות ומסודרות, כמו גדודים ערוכים לקרב, כאשר בראש כל מצבה גולף באבן סמל היחידה בה שירת החלל ונחרטו שמו, תפקידו הצבאי, דרגתו ותאריך מותו. סמל המייצג את דתו של החלל נחרט בחלק המרכזי של המצבה, ומתחתיו היה מקום לכיתוב אישי קצר שהועבר על ידי המשפחות ועבר אישור. רוב החללים היו, כמובן, נוצרים, ומצבותיהם סומנו בצלב, אבל היו גם מצבות שסומנו בסמלים יהודים ומוסלמים. גופותיהם של ההינדים נשרפו בהתאם למסורת דתם, ושמם נחרט על מציבה משותפת.
פולחן ההקרבה התבטא בשני מונומנטים שהוצבו בבתי הקברות, אבן זיכרון גדולה, דמוית מזבח, שעליה נחרט פסוק מספר בן סירא שאותו בחר רודיארד קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: שמם יחיה מדור לדור (Their Name Liveth for Evermore).
כמזבח, האבן תייצג צד אחד של רעיון הקורבן, קורבן הנוער שהקריבה האימפריה, בשם המטרה הגדולה שאותה נשלח לבצע. היכן שתמצא אבן כזו, זה יהיה סימן, לבני כל הדורות, לבית קברות בריטי של המלחמה הגדולה.
אבל אבן זו לבדה לא מספיקה:
חסר בה מה שרבים (כפי הנראה רוב גדול) רוצים, אופי נוצרי מובהק; והיא לא מייצגת את הרעיון של הקורבן העצמי. עבור זה סמל הכרחי הוא הצלב; ואין לי כל ספק שמצוקה רבה תורגש אם בתי הקברות שלנו ימנעו מהכרה בעובדה כי אנו אימפריה נוצרית, ולא יוצג בהם סמל זה של הקרבה עצמית בידי מי שטמון בהם. היהודים בהכרח מעורבבים ברעיהם הנוצריים לנשק; אבל אנו מאמינים שרגשותיהם יסופקו על ידי הכללת הסמל הדתי שלהם (המשולש הכפול, או ״כוכב דוד״) בעיצוב המצבה שלהם, ושהם לא יפגעו מנוכחות הצלב בבית הקברות… במעמד גדול וחשוב אחד יש להתחשב בנפרד. ניתן להבין שבמקום בו הנתינים המוסלמים, ההינדים, ולא נוצרים אחרים טמונים (והם תמיד נקברו בנפרד), היחס לקבריהם יהיה בהתאם לאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים, וסמל הדת שלהם יחרט מעליהם. בנקודה זו חיוני לקבל הנחייה ממי שבקי באימפריה ההודית והאפריקאית שלנו.
חרב ברזל צלבנית, משולבת בצלב גבוה, ניצבת במרכז בית הקברות הבריטי שבהר הצופים. זה אינו בית הקברות הגדול ביותר בארץ, אבל הוא המטופח והשמור שבהם. קבורים בו כאלפיים וחמש מאות חללים, והוא יפה ומעורר הוד. אין לטעות בזהותו הדתית או התרבותית. צלב שבילים גדול מחלק אותו, בראשו יש מבנה קפלה שמעליו קבוע פסל סנט ג׳ורג׳, הקדוש המגן של אנגליה, נלחם בדרקון. זאת אגדה, כמובן, כי אין דרקונים, אבל אנשים צריכים אגדות, וגיאורגוס הקדוש, יליד העיר לוד, היה כנראה דמות היסטורית של חייל רומי שהקריב עצמו בשם אמונתו הנוצרית. פסל חייל גיבור וקדוש מתאים לבית הקברות הזה, הצופה על העיר העתיקה. עשרים וארבע מצבות של חללים יהודים מקובצות בו יחדיו, בשולי אחת מהחלקות. יצא לי לבקר שם כמה פעמים, לשוטט ולתהות, בשביל מה, לעזאזל, הקריבו האנשים האלו את חייהם, למה זה טוב בכלל.
לויד ג׳ורג׳ היה ראש ממשלת בריטניה בזמן ועידת פריז, שעסקה בחלוקת השלל וגיבוש הסכמי השלום אחרי המלחמה. הוא היה מי שהציע להרצל את תכנית אוגנדה כשהיה שר מושבות. ריצ׳רד מיינרצהגן, קצין הצבא שביצע פשעי מלחמה במזרח אפריקה הבריטית והפך לקצין המודיעין של אלנבי, כתב לו כך, במכתב ששלח לו בזמן שהותו בועידה:
ועידת השלום הזו הטילה שתי ביצים – לאומיות יהודית ולאומיות ערבית; הן עלולות להתפתח לשני גוזלים מטרידים; היהודי גברי, אמיץ, מוחלט ואינטיליגנטי; הערבי מתנוון, טפשי, לא-מהוגן ומרשים רק את התמהונים המושפעים מהרומנטיקה והשתיקה של המדבר…
בית לאומי ליהודים חייב להתפתח מוקדם או מאוחר לריבונות; אני מבין שהתפתחות טבעית זאת נראית לכמה מבין חברי ממשלת הוד מלכותו. הלאומיות הערבית גם כן תתפתח לריבונות ממסופוטמיה עד מרוקו… אין אנחנו יכולים להיות ידידותיים גם ביחס ליהודים וגם לערבים. הצעתי מתבססת על ידידות עם העם אשר יש לצפות שיהיה ידיד לויאלי – היהודים: הם חייבים לנו הרבה מאוד והרי הכרת טובה היא ציון אפייני של הגזע הזה. אע״פ שעשינו הרבה למען הערבים, הם אינם יודעים את משמעותה של הכרת טובה; יתר על כן הם יהפכו התחייבות לנו; היהודים יהוו לנו רכוש… היהודי הוכיח שיש לו כושר של לוחם. הערבי הוא לוחם דל, הגם שהוא מומחה לביזה, חבלה ורצח.
זה אוסף הכללות גזעניות דוחות, הנאמר על ידי מי שבטוח בעליונותו. אני מתעב את מיינרצהגן, הפסיכופת, הרמאי והשקרן שמונצח בצומת המובילה לבית הקברות הבריטי. בין השאר בהמלצתו הבריטים בחרו צד. ההנחה שהובילה לבחירה הזו הייתה שהיהודים דומים לבריטים יותר מהערבים, מעורבבים בתוכם, כפי שהדבר מנוסח בהמלצות העיצוב של בתי הקברות הצבאיים, ושלכן גם תכונותיהם של היהודים נעלות על אלה של הערבים.
בית הקברות בירושלים נחנך רק עשור אחרי כיבוש הארץ, בשנת 1927, בנוכחות לורד אדמונד אלנבי, המצביא שפיקד על הכוחות הבריטיים. זו כבר תקופת המנדט, שלטון החסות שהוענק לאימפריה בארץ ישראל על ידי חבר הלאומים כתוצאה מועידת פריז. כתב המנדט כלל בתוכו את הצהרת בלפור, ההבטחה הבריטית מזמן המלחמה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהפכה כאן לתוכנית פעולה. תושבי הארץ הערבים קיבלו הבטחות לשמירה על זכויותיהם, אבל לא הכרה מפורשת בלאומיותם. המנדט, בודאי בתחילתו, גייס את הדפוסים האימפריאליסטים ואת הנסיון שנצבר באימפריה כדי לעזור להגשים את השאיפות הלאומיות הבדלניות הציוניות.
ההתנגדות הערבית להגירה היהודית ולשלטון הבריטי הביאה לצמיחת הלאומיות הפלסטינית. פלסטינה/ א״י הייתה יצור כלאיים מוזר, כור מצרף שהוביל למלחמה שבסופה תקום מדינה לעם אחד, בעוד על העם השני נגזרים חיי פליטות ודיכוי. המתים שטמונים בהר הצופים לא ידעו שזה מה שיקרה. הם היו חיילים, וחיילים לפעמים מתים.
הפרק הבא כאן
F. Kenyon, How the Cemeteries Abroad Will Be Designed, London 1918, https://www.cwgc.org/media/qvylruql/the-kenyon-report.pdf
יוסף שופמן, כיכר בירושלים – על שם מי: אלנבי או מינרצהגן? מעריב, 5.1.1970, עמ׳ 13, https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1970/01/05/01/page/13
רון פוקס, תולדות התכנון של בתי הקברות הבריטיים בארץ ישראל, קתדרה, גליון 79, עמ׳ 114-139
