הבדואי שלנו

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

אם פאטרסון הוא הסנדק של צה״ל, עמוס ירקוני הוא ילד החוץ שזה הסכים לקבל, שנשאר תמיד זר, לא באמת אחד משלנו. הם דומים בדברים מסויימים, שני לוחמים נועזים, ציידים בעצם הווייתם, ושונים לחלוטין באחרים. פאטרסון האירי-בריטי, מודל גבריות ויקטוריאנית לוחמת, ירקוני הבדואי-ישראלי, שהיה תקופה מסויימת הלוחם והמפקד החשוב ביותר בצה״ל. 

כפי שסיפרתי, מצאתי את עותק ספרו של פאטרסון בספריית בסיס סיירת גבעתי בו שירתתי. אנו ראינו עצמנו כממשיכים של יחידות צבאיות שקדמו לנו. שועלי שמשון, קראנו לעצמנו, על שם יחידת הג׳יפים שפעלה בנגב בזמן מלחמת העצמאות. סיירת שקד נתנה את שמה לאחד מהגדודים של חטיבת גבעתי, אבל אנחנו קיבלנו את הבסיס ששימש אותה בימי גדולתה, על צריפיו ומתקניו. זה גרם לי גאווה, להיות חייל שצועד בנעלי חיילים אחרים, חלק ממסורת. הרגשתי שייך, אז. אני לא מתגעגע, שמח שהתפקחתי.  

בקיץ 1991 נערך בבסיס טקס בהשתתפות השר רחבעם זאבי, הח״כ בנימין (פואד) בן אליעזר, אלוף פיקוד הדרום, ועוד. שמו הוחלף מ׳מחנות משמר הנגב׳ ל׳מחנות ירקוני׳, על שמו של סגן אלוף עמוס ירקוני, מי שהיה מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד. 

איני זוכר דבר מזה. אולי הייתי באותו שבוע באימונים, אולי טרוד בדברים אחרים והטקס לא עניין אותי מספיק כדי לשים לב. אבל הכרתי, אפילו לפני שהתגייסתי, סיפורים על ירקוני, הגשש הבדואי הראשון, שידע לקרוא את המדבר כמו ספר פתוח, שיכול היה למצוא כל אחד, ושאי אפשר היה להסתתר מפניו. ליד מגורי הקצינים המטים לנפול הייתה בריכת דגים ישנה ויבשה, שריד מימי הסיירת ההיא. אני זוכר שסיפרו שבערוב כל יום ירקוני היה יושב שם, בחברת כל מי מחייליו או מקציניו שרצה בכך, ובשעה שהיו מנקים יחדיו את נשקם מאבק דרכי הטשטוש היה מחלק להם פרוסת עוגה לבנה ופרוסת עוגה שחורה. לא מצאתי כל ביסוס לסיפור הזה, אבל הוא יפה. כנראה שבפועל היה מפקד קשוח וקשה עם חייליו, שהעריצו אותו בכל זאת. 

עמוס ירקוני היה שמו הבדוי, המעוברת, של עבד אל-מג׳יד חאדר. הוא השתמש בו כדי להרחיק את מי שרצה לפגוע בו, בגלל האשמתו בשיתוף פעולה עם היהודים, ממשפחתו. בנוסף טען שהדבר נוח יותר לחייליו, מונע מהם להתבלבל. עמוס ירקוני היה השם הצבאי שלו, והוא לבש אותו כמו מדים. חאדר הוא ירוק בערבית, כך שהמשמעות דומה. הוא שירת בצה״ל מזמן הקמתו ועד 1969, הגיע לדרגת סגן אלוף, זכה בשלושה צל״שים, איבד יד ורגל, והיה לאגדה עוד בחייו.

יליד 1920, הוא בא משבט אל-מזאריב ששכן בעמק יזרעאל ובהרי הגלבוע. אביו הסתבך עם השבט ונאלץ לנדוד לזמן מה, עד שיושרו ההדורים, ולחיות בחסות היהודים. בילדותו היה רועה את עדר משפחתו, וגילה עניין גם בציד ובצליפה. בשנת 1935 ניגן בחליל הצאן שלו בחתונתם של משה ורות דיין בנהלל. כנער השתתף כחבר כנופייה זוטר במרד הפלסטיני מול השלטון הבריטי (המרד הערבי הגדול), ולקח חלק בהצתת צינור הנפט שסללו הבריטים, שהוביל מהשדות שבעירק לבתי הזיקוק בחיפה. אחר כך הסתכסך עם חבורתו וגויס על ידי עודד ינאי, בן נהלל ומראשוני המסתערבים, לסייע לכוחות הבטחון היהודיים ששמרו על ישובי העמק מפני הכנופיות. בכך סומן כמשתף פעולה. הוא נאלץ לברוח מגזר דין מוות שהוטל עליו על ידי נכבדי השבט והתגייס לצבא הבריטי. כאשר נעצר לאחר שזוהה כמי שהשתתף בפעולות החבלה נגד צינור הנפט התהדקו קשריו עם האסירים היהודיים.  

אחר כך עבד כפועל פשוט בבתי הזיקוק בחיפה, מקום בו עבדו יהודים וערבים זה לצד זה. שם נקלע לזירת ׳הטבח בבתי הזיקוק׳, אחד מהסיפורים המלוכלכים ביותר של תקופת הבלאגן שקדמה למלחמת 1948. מחתרת אצ״ל הרוויזיוניסטית התנגדה למדיניות ההבלגה שהובילה ההגנה וקראה לפעולות נקם והפחדה של האוכלוסיה הערבית. חוליית לוחמי אצ״ל גלגלה קופסאות שימורים מלאות חומר נפץ לתוך קבוצת פועלי דחק שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק. מטעני החבלה התפוצצו, הרגו 6 ופצעו 42. בתגובה פרץ המון לתוך בתי הזיקוק וחיפש נקמה ביהודים. ההמון הרג במכות ובסכינים 39 ופצע 49. עבד אל-מג׳יד נקלע למהומה, ובחר לא להצטרף לפורעים. הוא אף הצליח להזהיר קבוצת חשמלאים יהודים, ובכך הציל 6 מהם. מעגל הנקמה המשיך להתגלגל. עקב כמות ההרוגים הגדולה נטשה ההגנה את מדיניות ההבלגה ויצאה לפעולת תגמול ונקמה גדולה בשני הכפרים הסמוכים לבתי הזיקוק. פקודת המבצע קראה להרג של גברים בוגרים ופגיעה ברכוש, אבל בסופה נהרגו למעלה מ-60 גברים, נשים וילדים, ו-3 לוחמים יהודים. המתח בין שני הארגונים הוביל בהמשך לשורת מעשי חטיפה, שבאחד מהם חוסל לוחם אצ״ל צעיר על ידי אנשי ההגנה לאחר שנחקר ועונה. איזה  גועל נפש, בחיי, נקמה על נקמה על נקמה. לא יהיה לזה אף פעם סוף. 

עבד אל-מג׳יד טען ששם, בבתי הזיקוק, בעת שהגן על עמיתיו מהטבח, בחר צד והזדהה עם בני הלאום האחר: ׳אז ראיתי שיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה. ואצלי זה בדם, כשאני רואה שניים רבים, אני הולך תמיד לעזור לחלש׳. מעניין שכך, בהעדפה אוטמטית לצד החלש, האנדרדוג, הסביר פאטרסון את הזדהותו שלו עם חייליו היהודים.

כשהוקם צה״ל התנדב עבד אל-מג׳יד לשירות ב׳גדוד המיעוטים׳. אז גם שינה את כינויו, למרות שלעולם לא שינה את שמו באפן רשמי. הוא שימש כסייר וגשש, מי שהולך בראש הכוח, חשוף לסכנה, מסוגל לזהות את העקבות הקיימים בשטח ולקרוא אותם. הוא למד להכיר את הנגב, ואת קו הגבול הארוך עם מצרים ורצועת עזה. השנים שאחרי המלחמה היו רוויות בהסתננויות של בודדים, שניסו לחזור ליישובים שננטשו בעקבות הנקבה, של מבריחים, של חוליות לוחמים פלסטינים, ׳פדאיון׳, שביקשו לעשות מעשי טרור ושל חוליות חיל קומנדו מצרי. במרדף אחרי חוליה כזו, בעת שצעד בראש חייליו, גילה שהבורחים מסתתרים בתוך סבך קני סוף. במקום לסגת ולהמתין לתגבורת הסתער עליהם. כך ענה לאורי מילשטיין ששאל אותו על כך:

לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: 'הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם'. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות.

בהסתערות זו נפגע קשה מצרור יריות בידו השמאלית. למרות זאת הצליח לחסל את אחד התוקפים, לפצוע שני ולהבריח את השלישי. כאשר נקטעה ידו כתוצאה מהפציעה לא הסכים לוותר על היותו לוחם. הוא ביקש שיותאמו לו שתי פרוטזות, אחת ייצוגית, ליום יום, ואחת לזמן קרב, עם קרסים שיאפשרו דריכת הנשק במהירות. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל מאוחר, וסיים בציונים נמוכים את קורס הקצינים, אבל יכולת קריאת השטח שלו הייתה אגדית. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בעיתון מעריב סופר כי:

הבדווים מעריצים את עמוס ירקוני ואגדות נקשרו לשמו. על-פי אחת מהן מספרים, כי אם אדם יעבור במדבר, ירים אבן קטנה, יירק מתחתיה ויחזירה למקומה, ירגיש עבד-אל מג׳יד בשינוי גם כעבור 100 שנה. אז יתכופף, יגלה את היריקה ויתחיל ללכת בעקבותיו של היורק. הוא יגיע לקברו של האיש שנפטר בינתיים, יקיש על המצבה וישאל ׳מדוע ירקת על האבן, נבל?׳

רחבעם זאבי סיפר על מצוד שניהלו יחדיו אחרי מסתננים:

״עמוס אמר לי שהם יודעים כי אנו בעקבותיהם. ידעתי שאפשר לזהות עקבות של אנשים רצים, אך לא האמנתי, כי ניתן לדעת על פי העקבות, שהבורחים הבחינו ברודפיהם״. הגשש המנוסה הבחין בלבטיו של המפקד ועצר כדי להסביר לו: ״הסתכל על הצעדים ותבחין שכל עשרה צעדים בערך יש סטיה בכיוון הריצה. הסיבה לכך היא המבט לאחור, שגרם לאותה סטיה״.

סיירת שקד הייתה היחידה הראשונה בה שירתו יחדיו חיילים ומפקדים יהודים וערבים. סיסמתה היתה ׳אין סיכון – אין סיכוי׳. מטרת הקמתה הייתה למנוע ולסכל הסתננויות והברחות בשטח פיקוד דרום שגבולותיו היו פרוצים. היא עשתה זאת באמצעות כוח קטן, כ-30 לוחמים בסך הכל, ששמר על דרכי טשטוש שאיפשרו לזהות את חצייה של הגבול, הפעיל יוזמה במרדף ובקרב, זיהה והגיב מהר לכל סימן בשטח. עמוס ירקוני החל כקצין ביחידה, הפך לסגן המפקד ומונה לבסוף למפקדה. כך היה אחראי לא רק לציד האדם המתמשך שניהלה הסיירת אלא גם לגיוס חיילים נבחרים אליה. הוא העדיף את בני הקיבוצים, מיטב הנוער של אז, ודאג שיוכשרו בסיור ובגישוש, תוך שהוא ממשיך להוביל אותם בעצמו. כך גם נפצע קשה שוב, הפעם ברגלו, שגם היא נקטעה, וגם הפעם התעקש לחזור ליחידה. אבל גופו המוכה והפגוע כבר לא יכל לעמוד בתלאות הציד. הוא פרש בשנת 1967, ובנימין (פואד) בן אליעזר, סגנו, החליף אותו. לאחר מלחמת 1967 שימש כמושל מרכז סיני הכבושה, ובשנת 1969 פרש מצה״ל. לאחר מכן שימש כיועץ בתהליך הכושל של העברת הבדואים בנגב למגורי קבע בעיירות.  איזה אומץ היה לו, זה לא יאומן. 

רעייתו, ג׳ורג׳ט, הייתה ממוצא נוצרי והתאסלמה כשהתחתנו. נולדו להם שישה ילדים והם חיו בבית מידות בשכונה יהודית בבאר שבע. ילדיו התחנכו במסגרות חינוך עבריות, אך הוא המשיך לראות את עצמו כשומר על זהותו הערבית, המוסלמית והבדואית. נאמנותו המוחלטת למדינה נבעה מתוך הזהות הזו, לא סתרה אותה. ׳אני מאמין בצדק חברתי ללא הבדל דת, מין, צבע וגזע, שלום צודק בין העמים, עזרה לזולת וכבוד הדדי׳, אמר.

אין ספק שאהב את הסכנה, שהתענג על המרדף, על הנצחון בקרב המוחות בין הטורף לנטרף. אולי גם הוא, כמו פאטרסון, רק קוריוז, אדם שכשרונותיו ואומץ ליבו התאימו לזמנים המשוגעים בהם חי, שאוסף נסיבות מקרי הוביל אותם להיות מוקעים כמי שבגדו בבני עמם. 

פאטרסון היה הבריטי ׳שלנו׳, של הפלג הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית, שהפכה אותו לדמות מודל של מפקד וגבר אידיאלי. ההערצה והחברות של פאטרסון עם ז׳בוטינסקי והזדהותו עם התנועה הרוויזיוניסטית הביאה לכך שבשנת 1937, בעת ביקור בארץ, סקר לאור ירח מצעד צבאי חמוש של חיילי מחתרת אצ״ל. האירוע צולם לסרטון חדשות, אבל הצנזורה הבריטית פסלה את שידורו. קצין בכיר ומעוטר שסוקר משמר של טרוריסטים, איזו בושה. פאטרסון גם השתתף במסעות גיוס כספים לצורך מאבק צבאי בערבים ובבריטים, ניהל מלחמה בדעות הקדומות לגבי יכולת הלחימה היהודית, והאמין בעליונותה התרבותית וצדקת דרכה האבסולוטית של הציונות. בסוף ימי המנדט פאטרסון היה אנטי בריטי מוחלט, בוגד לכל דבר ועניין. 

עבד אל-מג׳יד נתפס כבוגד כי לחם לצד היהודים, אבל תפס את עצמו כלוחם מקצועי, המונע על ידי ערכים אוניברסליים. עבור היהודים היה הבדואי ׳שלנו׳, בן המקום שהעביר לשליטתם את הידע האותנטי של הטבע שהוא לכאורה חלק ממנו. גם הוא ייצג מודל גברי שניתן להעריץ ולחקות. בפועל היה יציר של המציאות המיוחדת בעמק יזרעאל, שם גדל, בו התקיימו חיי עימות ושותפות, ובו קשרי כבוד ובריתות היו יכולים להתקיים גם במנותק מהשסע הלאומי. עוד בזמן העלייה השנייה יכלו אנשי תנועת ׳השומר׳ להרשות לעצמם להתפעל מהלוחמים הצ׳רקסים והבדווים, לרצות להחליף אותם בעבודת השמירה ובמקביל לחקות אותם ולנסות לדמות להם. בני הדור הצעיר שגדל בעמק, ובינהם משה דיין ויגאל אלון, המשיכו להתייחס ללוחמים הבדואים בכבוד והערכה, תוך כדי העימות איתם. עמוס ירקוני בחר, או אולי מצא את עצמו, בצד הישראלי של הקונפליקט הלאומי. יכול להיות שכך התגלגל גורלו. אולי הובילו אותו סיבות עמוקות יותר. אבל הוא, ולוחמים בדואים, צ׳רקסיים ודרוזים אחרים, איפשרו לצה״ל ולחברה הישראלית לנכס לא רק את יכולות הקרב האישיות שלהם אלא גם סט כולל של ערכי לחימה מסורתיים: הכרת השטח, אחוות לוחמים, הסתפקות במועט, שמירה על קוד כבוד.

עמוס ירקוני קיבל משכורת צבאית, כבוד והערכה. תמורת זה הסתכן ונפצע, עד שהפך לשבר כלי. הוא לא ננטש אבל גם לא זכה לראות חברה שיוויונית, בה לילדיו יש את אותן זכויות והזדמנויות כמו לילדי לוחמיו. 

כשנתיים לפני מותו מסרטן, אחרי שכבר זכה ב׳פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי׳, התפרסמה כתבה בעיתון ׳חדשות׳, שתיארה השפלה שעברה אמירה, בתו בת ה-23, שניסתה להרשם בסניף מרכז ירושלים של קופת החולים מכבי:

הצגתי בפני הפקיד, יהודה זוהר, תעודת סטודנט. הוא שאל אותי מתי השתחררתי מצה״ל. אמרתי לו שלא שירתתי בצה״ל, כי אני לא יהודיה. הוא ביקש ממני תעודת זהות, ואז נאנח ואמר שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לרשום אותי לסניף. שאלתי למה, והוא ענה: ״ערבים נרשמים רק במזרח-ירושלים. זה עניין של מדיניות אצלנו ואת לא יכולה להתקבל״. הסברתי לו, שאני גרה מטרים ספורים מקופ״ח, ואין שום סיבה הגיונית שאלך עד לקצה השני של העיר למזרח-ירושלים, הוא לא ענה, אלא קימט את טופס ההרשמה.

דובר קופת החולים מסר בתגובה שמדובר בסך הכל בחוסר הבנה, ושהיא מוזמנת להגיע לסניף שוב והרשמתה תושלם, אבל תחושת ההשפלה נותרה בעינה. ״העניין הזה טפח על פניו של אבא כמו סטירה״, סיפרה אמירה על תגובתו של עבד אל-מג׳יד לסיפורה, ״אבא חינך אותנו לשוויוניות ולכיבוד הזולת, לא ציפיתי לקבל יחס כזה בסניף מכבי״. 

שיוויון וכיבוד הזולת, נו באמת. כנראה לא הבין איפה הוא חי, דמיין שאת הערכים האלה הוא משרת, שבשמם הרג ונפצע. איזו תמימות. איזו אכזבה. המדינה ניצלה אותו. הוא היה בשר תותחים. הנצחתו, בשינוי שם הבסיס עליו פיקד, בקריאת רחוב סתמי ומעגלי בבאר שבע על שמו, ממשיכה את הניצול הזה בכך שהיא מציגה אותו כ׳ערבי טוב׳, שבחר בצד הצודק תמיד של צה״ל והציונות. זאת מדינה גזענית ומפלה, ששואפת להיות וילה בג׳ונגל מוקפת חומה. עמוס ירקוני נוצל על ידי המדינה ועזר בהקמת התשתית לחומה הזו, שלעולם לא תספק הגנה אמיתית ותוביל לעוד מוות וסבל. חיילים אמיצים, גברים שרוצים להוכיח את עצמם, יש שרשרת ארוכה של כאלה, שנוצלו וננטשו, ששאפו לטוב ומצאו עצמם כסוכני הרס. לכולם יש לי אמפטיה, אפילו לעצמי.

* *

גם אני רציתי, פעם, להיות קצת כמו בדואי. 

בילדותי המוקדמת, בדימונה, אבי, שסחר ברקמות פלסטיניות וקנה סחורה מהנשים המקומיות, לקח אותי לביקורים במאהלים בסביבה. האוהלים עוד היו בנויים בשיטה המסורתית, יריעותיהם תפורות עורות עיזים, ואני זוכר את הריח המעקצץ. היה לאבי, ובעקבותיו גם לי, ברור שהבדואים הם חלק מהטבע ומהמדבר, ראויים לקנאה ולהערכה על כך. מאוחר יותר, בטיולים להר הגבוה בסיני, הערצתי את הכרת השטח, הצעד הבטוח והשלווה של מורי הדרך שהובילו את חבורות הטיילים. חזרתי משם עם ג׳לביה אפורה מפוספסת, שעדיין נמצאת בארון הבגדים שלי. רציתי להיות כמוהם, בן המקום, שלוו ובטוח בגבריותו, מעמדו ותרבותו, מאוחד עם הטבע. רציתי להיות הפנטזיה הרומנטית והאוריינטליסטית שלי על דמות הבדואי, התעלמתי מהעוני ומהחיים הקשים, וניצלתי שברי מיתוסים ואת היכרותי החלקית עם התרבות שאף פעם לא הייתי חלק ממנה כדי לבנות לי מיתוס עצמאי משלי. צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח, כך נפתח ׳שיר אהבה בדואי׳ שנכתב על ידי איציק ויינגרטן והיה פופולארי בימי נערותי. היום לא היה נכתב שיר שכותרתו כזו. 

אני מתרשם שהציונות, במהדורתה הנוכחית, המופרכת, הבטוחה בעצמה עד זרא, אינה זקוקה למודל אורינטליסטי מקומי להידמות אליו. בדואי היום הוא בעיקר כינוי גנאי, המעורר אסוציאציות על עבריינות, אלימות בכבישים וניצול נשים. זה חבל, עליהם ועלינו. דמויות כמו עמוס ירקוני/ עבד אל-מג׳יד ח׳דר לא יהיו עוד. הן חד פעמיות, וההזדמנות כבר הוחמצה. מרחב הביניים לחילופי תרבות, שבו אומץ לב, כבוד ותושייה הם ערכים עליונים, כמעט ונעלם. צה״ל של ימינו עדיין משתמש בגששים, אבל רוב ציד האדם מתבצע באמצעים אלקטרונים. מעשה הגבורה המרכזי שקודם על ידי דובר צה״ל במבצע ׳עלות השחר׳ ענוג השם האחרון היה הרג אדם בלתי חמוש על ידי קצינת תצפיות בלחיצה על ג׳ויסטיק. הזמנים משתנים, ככה זה.

הפרק הבא כאן

אורי מילשטיין, הגיבורים הנשכחים בצה"ל: סיפורו של הגשש הבדואי שפיקד על סיירת שקד, מעריב on-line, 21/09/2019

 אורי בינדר, פתאום נזכרו שעמוס ירקוני ערבי, מעריב, 13.7.1984

 נילי פרידלנדר, סגן-אלוף עמוס ירקוני הוא עבד-אל-מאג׳יד ח׳דר, מעריב, 4.5.1976

 שמעון אלקבץ, פקיד במכבי סירב לקבל לקופה את בתו של גשש בדווי בעל אות מופת מצה״ל, חדשות, 16.5.1989

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: