[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
35,729 קוליז, עובדי כפיים הודיים, בעיקר מחבל פנג׳אב, מוסלמים, הינדים וסיקים, הוחתמו על חוזי עבודה לשלוש שנים והובאו בספינות לנמל מומבסה כדי להקים את ׳רכבת אוגנדה׳. לפועלים הפשוטים הובטח תשלום של 12 רופי לחודש, שכר נמוך אבל הוגן. בעלי מקצוע מומחים ואנשי כוח המשטרה הפנימי קיבלו שכר גבוה מעט יותר. אנחנו מכירים את המנגנון הזה. פועלים זרים בונים ועובדים פה כבר שנים רבות. 2,493 מהפועלים ההודים מתו במהלך הבנייה, ו-6,724 מתוכם הפכו למהגרים, בחרו לא לחזור להודו והשתקעו בקניה. צוות לבן קטן בן 1082 מהנדסים, מפקחים ואנשי מנהלה גויס במקביל או הושאל מהצבא הקולוניאלי, והיה אחראי על הפעלת כוח העבודה הזה. הכוונה הייתה לגייס בהמשך, במידת הצורך, גם עובדים מקומיים, אפריקאים, אבל מאחר והנסיון ששימש לבניית הרכבת, כל חומרי הגלם, המכונות והקטרים הגיעו מהראג׳ בהודו, אפריקאים שימשו כסבלים ומורי דרך, לא כפועלי רכבת. מחנה הסלילה התקדם לתוך היבשת בקצב הנחת הפסים, גוף זר שמפלח ומשנה לנצח את המקום דרכו הוא עובר. סביב מקומות שדרשו פתרונות מסובכים נבנה מעקף והם הושלמו תוך כדי המשך התקדמות הסלילה. כזה היה הגשר על נהר צאבו, ערוץ מוכה שטפונות בלב ערבת הפרא, כמאתיים קילומטר בעומק היבשת.
פאטרסון הושאל לפרוייקט, האזרחי לכאורה, על ידי הצבא. אבל הסמכויות שלו חרגו מאלה של מהנדס. כאשר הגיע לצאבו, בשנת 1898, הופקד כאחראי למאות פועלים שפוזרו במחנות עבודה משני עברי הערוץ. היה עליו לתכנן ולבנות את הגשר הארוך ואת תחנת הרכבת שלידו, ולחזק ולבסס את הסוללה עליה עברה המסילה לפני ואחרי הגשר. תוואי המסילה הסתמך על דרך השיירות ההיסטורית, אבל הרחיב והתאים אותה לדרישות הרכבת. סביב הנהר צמח סבך יער, והמסילה עברה דרכו ודרך הערבות העשירות בחיות בר. באזור חיו אריות, נמרים, קרנפים, עדרי תאו אפריקאי ופילים, חמשת החיות הגדולות באפריקה. בשפת הציידים, הקוראת לחיות הניצודות Game, לראש חיה מפוחלץ או פרווה Trophy, לציד Sport ולצייד עצמו Sportsman, נקראו החיות הללו Big Five. השלמת אוסף מלא שלהן, הכולל פריטים מפוארים וגדולים ככל הניתן, היתה משאת נפש של כל צייד.
לפאטרסון היה נסיון מסויים בציד שרכש בהודו. זה עיסוק מתאים לאנשי צבא, והוא היה חלק מפעילויות הפנאי המקובלות ללבנים בהודו הבריטית, הראג׳. אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות שמצא עצמו בתוכה, משחק ציד בו הוא, והפועלים עליהם היה אחראי, הפכו לניצודים בעצמם.
מעט אחרי תחילת העבודה על הגשר הגיעו לפאטרסון שמועות על אריה החוטף פועלים מאוהלי השינה שלהם וטורף אותם. הוא לא האמין לכך בתחילה, וחשב שמדובר בנסיון לחפות על מעשה רצח שאירע בין הפועלים לבין עצמם, אבל כאשר אחד מאנשי משטרת המסילה הותקף ונחטף מאוהלו הבין שזו אכן אמת. פאטרסון, מלווה בלבן נוסף שעבר במחנה והצטרף למרדף, יצאו לחפש אחרי ההודי שנחטף. כך תאר זאת בספר שכתב, בתרגום הארכאי והיפה של יוסף נדבה:
הנקל היה לנו ללכת בעקבות האריה, כי כן נראה, שהוא נעצר פעמים מספר בדרכו, לפני שפתח בסעודתו. תחנות-הבינים סומנו על-ידי שלוליות-דם. מנהג האריות ״אוכלי האדם״ היה להפשיט בלקיקה את עור הקרבן, כדי להגיע לדם הטרי. כשהגענו למקום שבו נטרפה הגופה, נתגלה לעיננו מחזה מחריד. האדמה מסביב היתה מגואלת בדם וזרועה נתחי בשר ועצמות, אך ראשו של ה״ג׳ימאדאר״ המסכן נשאר בשלמותו (זולת סימני שיניו של האריה שנתקעו בו) ורק נתגלגל במרחק מה משאר האברים השסועים, כשהעינים הפקוחות לרווחה לוטשות אליך מבט מזרה אימים ונבעת. המקום היה שרוי בערבוביה גדולה, וכשבדקנו את מצב הדברים מקרוב נוכחנו לדעת, כי היו שם שני אריות, שכנראה נאבקו זה עם זה על השלל. היה זה המחזה המחריד ביותר שראיתי מעודי.
כל הציטוטים מתוך: ג׳. ה. פאטרסון, אריות ״אוכלי אדם״ על נהר צאבו, תירגם ועיבד יוסף נדבה, הוצאת מסדה, תל אביב תשי״ב
לא אחד אלא שני אריות, זוג ציידים מיומנים, שהתרגלו לבשר אדם. מחנות עובדי הרכבת היו פזורים לאורך המסילה והם ידעו איך לשכלל את שיטות הציד שלהם ולהתנהל בחוכמה. כאשר פאטרסון ארב להם במקום אחד תקפו באחר. לאחר שהאריות מגיעים עד פתח אוהלו ממש הוא מחליט להקים מחנה שיגן עליו ועל הרופא האירופי של האזור:
דרנו במשותף בסוכת כפות-תמר וענפי-עצים, שהקמנו על הגדה המזרחית של הנהר, סמוך לשביל-השיירות העתיק לאוגאנדה. הקפנו את הסוכה ב״בומה״ מעוגלת, כלומר גדר-קוצים בעלת קוטר של חמישים אמות, מותקנת כהלכה, צפופה וגבוהה. גם משרתינו הפרטיים נתגוררו עמנו במחיצה אחת ואש-תמיד בהירה בערה במקום במשך כל הלילה. כדי להשיב את רוחנו בצינת הערב נוהגים היינו, ברוק ואני, לשבת על מרפסת הסוכה, אך בעצם הנסיון לקרוא או לכתוב שם היה משום מירוט עצבים, כי כן מעולם לא יכולנו להיות בטוחים, שלא יהא לאל ידי אריה לדלג על פני ה״בומה״ ולהסתער עלינו במפתיע. לפיכך שמרנו את רובינו לידינו ונוהגים היינו לזרוק כפעם בפעם מבטים רבים ומודאגים לתוך חשכת-מצרים שמעבר למעגל המדורה.
הפחד מביא את האירופים להשתמש בידע ובשיטות הבנייה המקומיות. המושג ׳בומה׳ הוא אפריקאי. גם מחנות הפועלים מוקפים בגדרות כאלו, ופאטרסון אפילו מאפשר הפסקה בעבודות הבנייה עד שיוגבהו ויחוזקו. למרות שמה שמגן עליו ועל הרופא באמת הם כלי הנשק, הרובים, המנוחים בהשג יד לשעת הצורך. האריות חסרי המורא מוצאים דרכים לתוך המתחמים המוגנים, וממשיכים לחטוף טרף ולהטיל אימה, אבל מצליחים להתחמק מרובהו. הוא אורב להם פה והם תוקפים שם, חוטפים פועלים קודחים ממלריה מאוהל בית החולים, לא מפחדים בכלל. בקרב המוחות הזה הם מנצחים. פאטרסון אחראי על שלומם של הפועלים, זה חלק מעסקת החבילה שקובעת את עליונותו עליהם, אבל הוא אינו מצליח לעמוד במשימה.
גם כאשר המרווחים בין מעשי ההרג גדלים, ונראה שאולי האריות למדו שמוטב להם להתרחק ממסילת הרכבת אין לפאטרסון מנוחה. מתחים פנימיים בין העובדים המוסלמים להינדים וקשיים טכניים בבנייה שמחייבים בניית מחצבה רחוקה רק מוסיפים לאווירה הקשה. פאטרסון קובע חוקים נוקשים, מנהל את העבודה בחומרה ושופט את מי שהמרה את פיו ביד קשה. הוא מטיל על העובדים עונשים וקנסות, ומבלה את לילותיו במארבים כושלים אחרי האריות. קשה להיות מהנדס באפריקה. מאחר שקו הרכבת עובר דרך אתר העבודה עליו הוא אחראי עבודתו נבחנת כל העת ולכל אחד מהחולפים במחנה יש מה לומר. רובם לא מתעכבים הרבה, מפחד האריות. זה לא סוף התסבוכת. מסתבר שמנהיגותו מוטלת בספק לא רק על ידי עמיתיו, הטבע וחיות הבר עימהם עליו להתמודד אלא גם על ידי עובדיו הנחותים.
כשהוא מגלה שפועלי המחצבה, בני שבט אחד שהגיעו כקבוצה מהודו, ומצאו את עצמם בלב היער, מבקעים אבנים תוך סכנת טריפה מתמדת, אינם עובדים כמצופה מהם הוא מאיים לקנוס אותם בחלק גדול של שכרם. אלה מחליטים לנסות להפטר ממנו בביקור הביקורת הבא שלו במחצבה:
כשהגעתי למחצבה נראה היה, ששרויה היא בשקט. כל האנשים עושים את מלאכתם בקדחתנות, אולם לאחר דקה או שתים הבחנתי במבטי-סתר המועפים לצדדים והרגשתי כי משהו עומד להתרחש. מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה״ג׳ימאדאר״, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהא לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא, ולפיכך נילוותי אל ה״ג׳ימאדאר״ עד התעלה. כשהגענו עד הקבוצה המרוחקת ביותר, לא נרתע מלווי מלהצביע על שני אנשים אשר, לדבריו, סירבו לעשות את אשר ציווה עליהם – אני מניח, שהוא חשב, שהואיל ולעולם לא אצא חי מהמקום הזה, אין זה מעלה או מוריד אם הוא מגיש תלונה על פלוני או אלמוני. ציינתי את שמותיהם בפנקסי כדרכי והסתובבתי אחורה, כדי לחזור על עקבותי. מיד הקימה החבורה בת ששים איש זעקת-חרון, ולעומתם השיבו בצעקה דומה גם אלה שעברתי על פניהם לראשונה, – מספרם הגיע למאה איש בערך. שתי החבורות גם יחד, שאנשיהם נשאו בידיהם את מפציהם ונופפו בקורנסיהם הכבדים, סגרו עלי בחלק הצר של העמק. לא זזתי ממקומי והמתנתי לפעולתם, והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק, שהוא עומד ״להתלות ולמות ביריה בגללי״ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, לכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מכה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.
פאטרסון צועד לתוך המלכודת במודע, מפגין את השילוב המאפיין אותו של התנשאות, אומץ ופזיזות. כעת עליו למצוא דרך לחמוק מגורלו. נראה שגם זה ספורט עבורו, אתגר בו הוא מרגיש שהוא יכול לנצח. הוא מנצל את יתרונו עליהם, הכניעות המובנית שלהם בפניו, מתוקף כך שהוא סאהיב והם קוליז.
מיד לאחר זאת נשתררה מבוכה למשך דקה אחת, שממנה מיהרתי להפיק תועלת, קפצתי על ראש הסלע ולפני שהיתה להם שהות להתאושש התחלתי נואם לפניהם בהינדוסטנית. הרגל המשמעת עדיין היה טבוע בלבם, ולאושרי האזינו לדברי. סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אכן ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה״סירדאר״ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים ביניהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלת כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם לרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ״סאהיב״ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוגש קשה עוד יותר ממני?
פאטרסון מציע למעוניינים לעזוב לחזור למומבסה, ומציע חנינה מלאה לאחרים. הוא מחמיא לשבט שלהם וקורא להם לא לבייש את כבודו. כשהוא שואל, בסוף נאומו הנרגש, מנהיג שזכה מחדש בנאמנות נתיניו, מי מוכן לחזור לעבודה, כל הידיים מורמות. הוא מספר איך אחר כך הוא ממשיך בביקורו, כאילו הכל כרגיל, מודד את האבנים, מעיר הערות. אבל הוא יודע שחייו היו תלויים על חוט השערה, כך שאינו מסתפק בהישג השרדותו. הוא קורא לעזרה וכמה ימים אחר כך מגיעה אליו רכבת שעליה כוח חמוש ומאומן של משטרת הרכבת. המשטרה עוצרת את מנהיגי המורדים, קבוצה גדולה מספיק למען יראו ויראו, אבל קטנה דיה בכדי לא להפריע לעבודה. מישהו מהם מתוודה, השאר נשפטים למאסר עם עבודת פרך. כך מושב הסדר על כנו. נקמה קרה, אבל יעילה, עבודה של צייד שיודע לסגור חשבון.
אבל האריות, מה יהיה איתם?
הפרק הבא כאן
