הבעיה היא שאני מתחיל להתרגל שוב אל האופניים, אל תנוחת הרכיבה החצופה והמיומנת, שגורמת לי להרגיש כמו סייבורג, שילוב מוצלח בין גוף אנושי, שמספק כוח ושליטה, ומכונה שהופכת את זה לתנועה זורמת ויפה, מתואמת.
כבר כמעט חצי שנה מאז שרצתי לעבודה בפעם האחרונה. האם אשוב בכלל לעשות את זה? אולי הגוף שלי, המזדקן והחבוט, כבר לא מסוגל לעמוד במאמץ?
אולי זה יהפוך להיות משהו שעשיתי פעם, לפני שויתרתי ועברתי הלאה, אולי אהיה מישהו שפעם, במשך עשר שנים רצופות, רץ לעבודה, מעין ׳עובדה שאתם לא יודעים עלי׳, משהו מוזר שעבר ונגמר.
הגוף שלי מאכזב אותי. הוא לא עומד בציפיותי ממנו. ככה זה יהיה מעכשיו? ככה נראית ההזדקנות? האם אתגעגע למי שהייתי, אחסה בצל הישגים שאבד עליהם הכלח, פעם הייתי איש כזה, שהגוף שלו היה מסוגל לדברים, לא עוד, אבל אני יכול לעמוד בזה, אני יותר חכם עכשיו, נטול יכולת פיזית אבל בעל ניסיון. זה הרבה יותר שווה, שלא יהיה פה שום ספק, ואני לא מתגעגע בכלל.
אני רוכב! תראו כמה מגניב אני. סייבורג.
סייבורגגגגגג
חצי שנה לא רצתי.
האם ארוץ שוב?
לפני כמה ימים, באחד מהזמנים העייפים והנואשים שהמקום הזה מזמן, צפיתי עם בתי בהקלטת ריצה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, תחרות 10,000 מטר, באיצטדיון שהיה כמעט ריק מקהל בגלל הקורונה ובגלל שהריצות האלה, למרחקים הארוכים, נחשבות למשעממות ולכן נדחקות לזמנים שלפני או אחרי הדברים המעניינים.
ראינו יחדיו איך גופו המתורגל של המנצח, שרץ כמעט לבדו, מנותק מהשאר, דוחק את גבולותיו.
כמה זה יפה, רגל אחרי רגל, כמו ריקוד, והפנים צריכות להיות משוחררות כדי ששום מאמץ לא ילך לאיבוד, כדי לייצר ריצה מושלמת, הטובה ביותר האפשרית.
לפעמים הרגשתי ככה. האם תהיה לי עוד חוויה כזאת?
אולי זמני עבר?
אני רוצה להאמין שעוד אחזור לרוץ, וכל חוסר הבטחון הזה יתגלה כתופעת לוואי של התמודדות עם פציעה מעצבנת, אבל אי אפשר לדעת.
אי אפשר לדעת.
סייבורגגגגג.